אור ברסלב

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח

הקדמה

חכז"ל רועי ישראל. אדירי התורה. שרי קודש. זקני הדעת והתבונה. אשר אמונה אזור חלציהם. והענוה לבושם וכסותם. הודם ותפארתם. מה מתקו מדבש מדברותיהם ממדבר מתנה. ודבריהם כפטיש יפוצץ סלע. כמאמרם ז"ל (סנהדרין דף ל"ד) מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא א' מתחלק לכמה טעמים. וכמאמרם (חגיגה דף ג') כמסמרות נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבים ודבריהם יורדים עמוק עמוק ובכל אשר יפנו. נוגה כאור תהי'. להאיר על הארץ ולא להאפיל. להחיות ולא להמית. לקרב ולא לרחק. להטיב ולא להרע אשר ע"כ אמרו בברכות (דכ"ח) ביציאתו [מבהמ"ד] הוא אומר מודה אני וכו' ששמת חלקי מיושבי בהמ"ד ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שאני משכים והם משכימים אני משכים לד"ת והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל ומקבל שכר. והם עמלים ואינם מקבלים שכר הלא ישאל השואל מה הוסיפו עתה במאמר השני "אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקברים שכר" הלא כבר אמר שהם משכימים לדברים בטלים וכל אדם יבין אשר העוסק בדברים בטלים אינו מקבל שכר והדיבור הזה נראה כפול. ומפי מאורינו לא יצא דיבור כפול אם לא ירמז לכונה חדשה: אך לדעתי מלות האלו 'יושבי קרנות' תרתי משמע. ושיחם ושיגם של רבותינו יבין רק איש אשר ישים על לבו להבין דבריהם:

יש יושבי קרנות כמשמעם וכמ"ש רש"י ז"ל במקומו שם. ועליהם אמר שמשכימים לדברים בטלים. אבל [יש גם יושבי בהמ"ד] שאינם משכימים לדברים בטלים אך גם המה נקראים יושבי קרנות שלהם קרנים לנגח ולהזיק לבלע כל חלקה טובה. כמ"ש רז"ל שהשטן מרקד בין קרניו. שנבראו לצער את הבריות ונקראים לפעמים בל' נקבה כמ"ש (זכרי' ב') אלו הקרנות אשר זרו את יהודה. ותורתן של אלו אינה תורת חסד. עליהם הוא אומר הם עמלים ואינם מקבלים שכר:

והאות ע"ז שמסיים הם רצים לבאר שחת יגיד עליו רעו במשנה דאבות פ"ה ומקרא הנלוה לו נזכר בסנהדרין (דף ס"ט) על ת"ח שלא היתה תורתם תורת חסד] כן אני אומר בהוציאי את ספרי זה לאור. הנני נותן הודאה לד' ית' ששם חלקי מיושבי ד"א של הלכה. ולא שם חלקי מיושבי קרנות לא מן הראשונים ולא מן השניים:

נולדתי בעיר שרענצק ודירתי היתה בעיר פלאצק ונעשיתי לרב בקהל ראטשונז ואח"כ בק' פראשניץ ואח"כ בעיר הגדולה והנכבדה ק' שעדליץ וכעת הנני יושב בתוך עמי פה קהל בענדין יע"א:

ות"ל רוב ימי קבעתי שיעור מיוחד לתלמידים מקשיבים. היו זמנים הרבה שיגעתי מתוך צער ומסירת נפש כמעט. וכמו שאמרו רז"ל אלף נכנסים למקרא ועפ"י חשבונם יוצא רק אחד מהם שמצליח להוראה. וזה שנכנס להוראה מציל על כל האלף שיהיו כולם נחשבים בכלל נכנסים ללמוד כמ"ש אין פרץ ואין יוצאת. כן יש הרבה פעמים שאדם לומד ומתיגע ואם יש עכ"פ שעה אחת שלומד לשם שמים השעה הזאת והלמוד הזה הוא למליץ בעדו להציל את כל השעות כולם כתרומת מעשר מן המעשר שכולם לא יהיו נקראים יוצאים לריק: ע"כ בהגיעי ת"ל לימי הזקנה שבאבות אמרתי אחרות על ספר חלק מחדושי תורה אשר לי בכתובים אולי אזכה שדברי ימצאו חן בעיני יושבי בהמ"ד הפשוטים אשר כמוני. כה יזכני ד' לעת זקנה אל יעזבני ועוד אזכה ללמוד וללמד תורה עם תלמידים ישרים עד עתה תשוב החיה למקומה בחיק ד"א של הלכה. כמ"ש הליכות עולם לו אל תקרי וכו' ותקון סופרים הוא זה שמתקנים ההולך באורחותיהם לפתוח לו פתח לדרך חיים אשר בתוך הגן: דברי המדבר בצדקה מצפה לראות מהרה ישועת ישראל בשוב אל נוהו האדון אשר אנחנו מבקשים הוא יאיר עינינו בתורתו הקדושה לו עצה ותבונה לפ"ק ישכר בעריש חופ"ק הנ"ל:

עתה שפתי לא אכלא מהכיר טובה לאלה אשר היו בתומכי נפשי להיותי אמון בחיק התוישיה ועתה נפשם בצל שדי יתלוננו:

כבוד אבי החריף המצויין בבקיאות עניו וירא ד' נאמן מפורסם מ' בנימין ז"ל. ואמי מורתי הצדקת המלומדת להפליא מרת דבורה רעכיל ז"ל [שהיתה נכדת הרב הצדיק וחסיד וכו' מ' זעליג ז"ל משרענצק והוא הי' נכד הגאון הקדוש מ' יחיאל מיכל ז"ל מנעמרוב אשר נהרג על קידוש השם בשנת ת"ח. הי"ד] אשר לא עזבו עינם ולבם ממני וכבר נדפס מקצת שבחם בהקדמת ספרו של אחי הגאון שיחי' בספר חבלים בנעימים':

כן אזכיר חסד חותני המנוח אשר החזיקני וסיפק צרכי שנים רבות ה"ה הרבני המופלג גביר וירא ד' מוקיר רבנן וכו' מ' משה צבי ז"ל וחמותי הצדקת ז"ל שהיתה בת הרב הג' הצדיק וכו' מ' יצחק איטשא ז"ל שהי' אבד"ק שרענצק ואח"כ ראב"ד בק' פלאצק תנצב"ה. וחסדם יליץ בעדם סלה: כן לא אמנע מהזכיר לטובה את חותני הצדיק המפורסם אשר נפטר בימי עלומיו הרב הג' אשר הרביץ תורה לרבים מ' גדלי' אליעזר ז"ל שהי' דומ"ץ ק' פלאצק והוא הי' נכדו של הגאון מ' משה ליכטנשטיין ז"ל שהי' בנו של הגאון המפורסם מהר"א יקותיאל זלמן ז"ל בעל זרע אברהם על הספרי. יזכר לטובה הוא וחמותי הצדקת ז"ל תנצב"ה:

והבדלו לחיים. יתברכו בברכה טובה כל קהלות הקודש אשר שכנתי בתוכם בכבוד ואהבה יתירה ד' יברך את גבולם בפרנסה טובה והצלחה רבה. ישולם פעלם ומשכורתם כפולה:

ואומר תשואות חן לבני כמר בנימין זאב נ"י ולהאברך מ' מרדכי נ"י ולהבחורים כמר יהודה ליבוש נ"י וכמר דוד מאיר נ"י אשר טרחו בהעתקת הכתבים ובסדור המראה מקומות. יהי' חלקם בתורה וטובה סלה:

מודעה רבה:

הגם כי דבר זה כבר גלוי לרבים. אעפ"כ מפני דרכי שלום לא אמנע גם אנכי להודיע בראש ספרי זה כי כל תיבות נכרי או גוי או עכו"ם הנזכרים פה. אין בכלל זה האומות אשר אנחנו שוכנים בתוכם בזמן הזה. כי הם מקיימים כל השבע מצות שנצטוו כל בני נח ואנו מחוייבים לדרוש בשלומם תמיד כמבואר בפסוקים ומקומות רבות בתלמוד ופוסקים. והמפורסמות א"צ ראיה:

סימן א

א) על מה שנסתפק בשאגת ארי' סי' כ"ד במסופק אם אמר ברכת התורה אם חוזר ומברך ופשוט הדבר דדבר זה תלוי אם בה"ת דאו' או דרבנן. ודעת הרמב"ן בספר המצות (בעשה ט"ו בנוספות לעשין) דהוא דאו'. גם המגלת אסתר שם הסכים עמו בזה וכ' דלא מצא טעם נכון למה השמיטו הרמב"ם ממנין המצות. וראית הרמב"ן מגמ' ברכות (דף כ"א) דאמר ר"י בה"ת לפניו מקרא דכי שם ד' אקרא. וכן איתא ג"כ בירושלמי (פ"ז דברכות) ועוד הוסיפו בשאג"א הנ"ל. ובפר"ח או"ח סי' מ"ז מהא דנדרים (ד' פ"א) על שלא ברכו בתורה תחילה משמע דהוא דאו'. וכ"כ בס' החינוך (מצוה ת"ל) דהוא דאורייתא:

ב) אמנם דעת הרמב"ם מדלא מנאו במנין המצות משמע דס"ל דלא הוי רק דרבנן. ואף שהרמב"ן נראה שסבור בדעתו ז"ל דמש"ה לא מנאו משום דהוא בכלל הקריאה של התורה. אלא שהקשה עלה מ"ש ממקרא בכורים והבאת בכורים דנחשבים ג"כ לשתי מצות ומ"ש בה"ת ותורה:

ולפענ"ד דיש ליישב דעת הרמב"ם אפילו לפי שיטת הרמב"ן. ולומר דל"ד למקרא בכורים. דהא הרמב"ם ז"ל פוסק (בפ"ג דבכורים ה"ד) דהקריאה אינה מעכבת וא"כ יכול הוא לקיים מצות בכורים בלא קריאה מש"ה הוי שני מצות. משא"כ בה"ת ותורה דקיי"ל דאסור ללמוד תורה בלא ברכה תחלה וכמו שאבאר לקמן. מש"ה לא הוי אלא חדא מצוה:

ג) ולפ"ז יהי' מהך דנדרים ראי' לדברי הרמב"ם. דידוע דכל הראשונים נתקשו בדבר זה. נשאל לחכמים ולנביאים וכו' עד שפירשו הקב"ה בעצמו. למה לא הבינו כולה דבר זה. וגם הא משום מצות עשה פרטית לא מצינו עונשים חמורים כ"כ. וכמ"ש במנחות מא בעידן ריתחא מענישין אעשה. ואך לפענ"ד ניחא דאה"נ משום זה כולם לא פירשוהו שהי' קשה להם וכי משום ביטול מצוה דבה"ת יהי' אבדן הארץ אבל משום ביטול תורה ודאי שייך שיהי' אבדן הארץ וכדאיתא בשבת (דף ל"ב ע"ב ול"ג) ובשאר דוכתי עונשים חמורים. וא"כ ניחא דהחכמים ונביאים סברו דהוא רק מצוה פרטית. עד שפירשו הקב"ה בעצמו שאמר להם שהוא מצוה אחת. וכשלא ברכו בתורה תחלה נקרא עזבם את תורתי. דהוי כמי שלא למדו כלל והוי ביטול תורה ושייך אבדן הארץ. וא"כ ניחא דלא חשב לה הרמב"ם למצוה מיוחדת. וכס"ד דהרמב"ן:

ד) וי"ל דר' יהודה דנדרים (ד' פ"א וב"מ ד' פ"ה) אזיל לטעמי' דברכות (דף כ"א) דטעמא דבה"ת הוא מקרא דכ' שם. ומשם משמע דאסור ללמוד תורה בלא ברכה. והחכמים ונביאים ס"ל כטעמא דר"י ברכות (דף מ"ח ע"ב) והוא במכילתא בא דבה"ת הוא מצד ק"ו על חיי שעה מברך על חיי עולם לכ"ש. וא"כ לא הוי רק מצוה מיוחדת ע"כ לא פירשוהו עד שבא הקב"ה בעצמו לפרש שהוא מצוה אחת מקרא דכי שם:

ד) והטעם דבתורה יש בה הנאת הגוף כמ"ש ביו"ד סי' שפ"ד דאבל אסור בת"ת משום דכתיב בה פקודי ד' ישרים משמחי לב. ע"כ אם אינו מברך הוי כלומד להנאתו והוי כאינו לומד כלל:

ו) ויתורץ בזה קו' תוס' פסחים (דף נ' ע"ב) דרב גופי' אמר הלומד שלא לשמה נח לו שלא נברא והכא אמר לעולם ילמד אפי' שלא לשמה. ונראה דזה הנ"מ. דאם מברך בה"ת אפי' שלומד שלא לשמה. מ"מ כיון שיש בזה כוונה לשם מצוה. כמו בכל המצות. דמברך עליהם, הרי יש כאן קיום המצוה. וכמ"ש הרשב"א (נדרים ט"ו) דהנאת הגוף בטלה לגבי המצוה. אבל כשאינו מברך אין כאן מצוה אלא הנאתו והוי כאינו לומד כלל:

ז) ויש בזה ג"כ לפרש דברי הגמ' שם בפסחים (דף נ' ע"ב) דרמי שם כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב עד שמים וכו' דבברכות רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לד' וכו' ומשני כאן קודם ברכה. ונראה דמזה דייק דהכא מיירי לאחר ברכה כיון דעכ"פ כתיב עד שמים וכיון דשייך בי' מלת שמים דהיינו כשהשמים שמים לד' והוא כשמברך ואז עכ"פ ילמוד אפי' שלא לשמה:

ח) ולפ"ז יתורץ לנו קושיא גדולה מה שנתקשו המזרחי והגור ארי' פ' כי תבוא. שאמרו בברכות (דף מ' ע"ב ובמעש"ש פ"ה מי"א) עה"פ לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא שכחתי מלברכך. וכ' רש"י מלברכך על הפרשת מעשרות. והם דברי הספרי שם. ותמהו דהרי ברכת המצות לא הוי אלא דרבנן. ודחקו דזה אינו ברכה אלא שבח בעלמא. וע"ז תמה התוי"ט הלא בגמ' ברכות הנ"ל הביאו מזה ראי' למ"ד ברכה א"צ מלכות אלמא דמברכה ממש איירי. אך לפמ"ש לעיל דבתורה לפי שיש בה הנאת הגוף צריך לברך. כדי שלא יהי' נחשב שעושה מפני הנאתו. ה"ה נמי במצוה שיש בה הנאת הגוף כגון הפרשת מעשרות ונתינתן. דהא כל מידי דאסור בהנאה אסור ליתנו במתנה מש"ה צריך לברך. אך כ"ז הן בתורה. והן במצוה. שיש בה הנאה דצריך לברך הוא. אי נימא דההנאה אינה בטלה לגבי המצוה. וידוע שנחלקו בזה הרשב"א ור"ן (נדרים דף ט"ו) גבי הנאת תשמישך עלי דלהר"ן אסור דל"ש מצות לאו ליהנות ניתנו דס"ס איכא הנאה. ולהרשב"א דוקא משום דאפשר באחרת יעו"ש. וכבר ביארנו במקום אחר דאשכחן תנאי דפליגי בזה (בשבועות דף מ"ד ע"ב) במלוה צריך למשכון. דלר' אליעזר כיון דצריך למשכון לאו מצוה קעביד וכו'. נמצא דלר"א היכי דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה. בטלה המצוה. ולפיכך לא הוי עוסק במצוה ואינו פטור מן המצוה. ור"ע פליג עליו וס"ל דבטלה ההנאה לגבי המצוה ומש"ה חשיב עוסק במצוה. וממילא מיושב שפיר דהתם בספרי מסיים שם דברי ר' אליעזר וכיון דר"א הוא דקאמר לה ולר"א לטעמי' חייב לברך בכה"ג מדאו' דאם לא יברך לאו מצוה היא כלל. אבל לדידן דקיי"ל כר"ע אה"נ דההנאה בטלה לגבי המצוה ואינו חייב לברך מדאו'. מש"ה קי"ל דברכות המצות כולם אפי' אותן שיש בהם הנאת הגוף ג"כ לא הוי אלא מדרבנן. וס"ס שפיר מייתי בגמ' ראי' ממימרא זו לענין ברכה שא"צ מלכות דבזה אין חולק על ר"א:

ט) ויש עוד להוסיף עפ"י מ"ש בהג"ה מהר"צ חיות (לנדרים דף ט"ו) בשם הגאון מהרא"ז מרגליות שחדש דפלוגתא זו דהנאת הגוף בהדי מצוה תליא בהא דנדרים ונדבות קרבים ביו"ט דאי נימא דההנאה בטלה לגבי המצוה אינן קרבים ביו"ט. דאין כאן לכם. אבל אי נימא דאין ההנאה בטלה קרבים שפיר. ממילא ניחא ג"כ דבביצה (דף י"ט ע"ב) איתא ר"ש אומר הרי הוא אומר בחג המצות וכו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות. וכדמסיק דהיינו ביו"ט עצמו. ובפשוט לפי פירש"י ז"ל משמע דס"ל נדרים ונדבות קרבים ביו"ט. ובתוס' שם ד"ה ר"ש תמהו בזה. וכ' וכ"ת דנו"נ קרבים ביו"ט הא משמע דבהנהו תנאי ליכא מאן דסבר וכו'. ואה"נ די"ל דרש"י מפרש דר"ש ס"ל כן דהא ר"א בר"ש אמר בפירוש כן. ומסתמא סבר לה כאבוה. א"כ לפ"ז יהי' ניחא דסתם ספרי ר"ש (סנהדרין דף פ"י ע"א) וכיון שנשנה אליבא דר"ש דס"ל נו"נ קרבים ביו"ט ממילא ההנאה אינה בטלה לגבי המצוה וחייב לברך מדאורייתא. אבל להלכה דהרמב"ם וכל פוסקי ההלכות פסקו נו"נ אין קרבים ביו"ט. שפיר פסקו דמדאו' אינו חייב לברך:

י) ולפ"ז יתורץ לנו ג"כ בהך דבה"ת. די"ל דאה"נ דהרמב"ם ס"ל דלא הוי מה"ת. ומה שהקשו מהך דברכות (דף כ"א) ונדרים (דף פ"א). לפמ"ש בס' טעם המלך הל' לולב דר' יהודא ורבא דנחלקו (בר"ה דף כ"ח) בשופר של שלמים אם תקע דלר"י לא יצא ולרבא יצא משום דמלל"נ. פליגי בזה היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה. דלר"י ל"ח:

מצוה ולרבא הוי מצוה. א"כ הדרן לדברינו הנ"ל דשני המימרות דברכות ונדרים הנ"ל ר' יהודא הוא דאמר להו. ולטעמי' שפיר צריך לברך מדאורייתא דאם לא יברך אינו עושה מצוה בזה כלל. והרמב"ם לשיטתו דפוסק כרבא דמלל"נ אפי' היכא דאיכא הנאה בהדי מצוה שפיר פסק דא"צ לברך מדאורייתא:

ותירוץ זה יותר נכון ממ"ש תחלה דגם הרמב"ם מסכים דהוא מה"ת אלא דס"ל דנכלל בכלל למוד התורה דכ"ז הי' מקום לומר בדברי הרמב"ם דס' המצות. אבל הלא בחבורו הגדול (פ"ב דברכות הי"ד) כ' בבהמ"ז ה' אם ברך חוזר ומברך ובכל הברכות כ' (בפ"ד ה"ב ובפ"ח הי"ב) דנסתפק אינו חוזר ומברך ומדלא הביא דבבה"ת חוזר ומברך משמע דס"ל דגם בה"ת הוא בכלל כל הברכות דנסתפק אינו חוזר ומברך. וכן משמע ג"כ דעת הרי"ף ורא"ש שלא הביאו כלל הך מימרא דר"י דבה"ת דאו'. ודין דבהמ"ז דאו' הביאו בפ"ג וכן לענין בעל קרי הביאו דמברך בהמ"ז ולענין בה"ח לא הביאו כלל. וכן בטוא"ח קפ"ד גבי בהמ"ז כ' ס' חוזר ומברך ובסי' ר"ט העתיק דינו של הרמב"ם ז"ל דבכל הברכות אם נסתפק אינו חוזר ומברך ואינו משיג עליו אלא על ברכה מעין ג' אלמא דפשיטא להו לרבותינו ז"ל דבבה"ת אם נסתפק אינו חוזר ומברך וכן משמע דעת המחבר שם בסי' ר"ט. וכן הסמ"ג לא הביאו במנין המצות. וצ"ל כמ"ש לפענ"ד ליישב:

יא) והנה בשאג"א הנ"ל רצה לסייע להרמב"ם ממשנה דבעל קרי. דלא אמרו מברך לפניו עכ"פ ברכת אהבה רבה דהיא ג"כ בה"ת וס"ל דהרהור כדבור דמי ואפ"ה אינו מברך ש"מ דבה"ת לאו דאו'. רק דהוא ז"ל בעצמו דחה לראי' זו משום כיון דחזינן לאמוראי דידן ר' יוחנן ור' יהודא תרווייהו ס"ל דבה"ת דאו' ע"כ דטעמא דמתני' דמש"ה אינו חייב לברך משום דהרהור לאו כדבור דמי. ולפ"ז אין ראי' דבה"ת ל"ד. ואדרבא מזה יצא להקשות על הרמב"ם דפסק (פ"א מהל' ברכות) דיוצא י"ח ברכות בהרהור. וכ' לבאר דבריו דלמה לענין ק"ש אינו יוצא בהרהור דכ' ודברת בם אבל לענין שאר ברכות יוצא בהרהור ומש"ה עכ"פ אינו חייב לברך בה"ת כיון דלענין ק"ש אינו יוצא בהרהור. ואף די"ל דעכ"פ לענין שיהי' חשוב ד"ת די בהרהור וכיון דמהרהר ק"ש יברך לפניו ע"ז הוסיף עוד הרב ז"ל דבר חדש דאינו חייב בה"ת בהרהור ד"ת משום דכתיב כי שם ד' אקרא והיינו דוקא כשמדבר ולא כשמהרהר. ואני תמה על דבריו. חדא דא"כ כיון דבגמ' אמר ר"י אמת ויציב דאו', והקשו בגמ' ממתני' דאם אמת ויציב דאו' יברך אח"כ ותרצו הא אדכר לי' בק"ש. הא הזכרת ק"ש לאו כלום הוא דאינו יוצא בהרהור ואמת ויציב יוצא בהרהור. א"כ עדיפא לי' להזכיר מה שיוצא בהרהור. ואף דיש עוד לומר דמה שמהרהר ק"ש יוצא עכ"פ לענין הזכרת יצ"מ. ודוקא לענין מצות ק"ש אינו יוצא בהרהור דכתיב ודברת בם. חדא דמנלן לחלק בזה נימא כיון דגלתה לנו התורה בדברים הללו דאינו יוצא בהרהור נימא דההרהור במקום הזה לאו כלום הוא. ועוד מה קאמרי שאני ק"ש דאית בה תרתי הא כיון דאינו יוצא בהרהור עכ"פ אינו יוצא לענין מלכות שמים. ועדיין לית בה אלא חדא. ואך אולי איכא למימר כמ"ש בגמ' ריש סוכה (דף ז') מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת. ה"נ אולי יש לומר דה"נ כיון דמהני הק"ש לענין שיוצא בה ידי חובת הזכרת יצ"מ. ה"נ מהני שיוצא בה ידי חובת ק"ש. והא דאמרי' דלא מהני הרהור לק"ש היינו כשכבר הזכיר יצ"מ דל"ש מגו. אבל אם לא הזכיר יצ"מ שפיר אית בה תרתי משום מגו. וא"כ ה"נ נימא לענין תורה כן דאם לא למד עדיין כיון דיוצא לענין תורה בהרהור ה"נ יוצא לענין ק"ש ואם כבר למד לא יצא:

אך כ"ז לאו סברא היא דאי נימא כסברתו דמר ז"ל דבק"ש גזירת הכתוב ודברת בם. ודאי לא מהני דכן גזרה התורה דלזה לא יועיל הרהור. והדק"ל למה אמרו ק"ש עדיפא דאית בה תרתי. אך עדיין יש ליישב דכל סברתו הוא אליבא דמ"ד ק"ש דאוריתא אבל המימרא דגמ' דאמרו הא עדיפא דאית בה תרתי הוא לר"י דאית לי' ק"ש דרבנן ודברת בם קאי לד"ח. וא"כ שוב להך מ"ד אה"נ דיוצא י"ח ק"ש בהרהור ושפיר משני לדידי' כבר אידכר לי' בק"ש. אבל לדידן אה"נ דאינו יוצא י"ח ק"ש בהרהור כיון דקיי"ל ק"ש דאורייתא דודברת בם קאי על ק"ש:

יב) אך ס"ס גוף הסברא תמוה. דלא מצינו בגמ' חילוק זה אלא לענין להשמיע לאזניו אבל לדידן דקיי"ל אפי' לא השמיע לאזניו יצא. י"ל דאין נ"מ בין ק"ש לשאר ברכות. ואף שדעת רש"י ור' יונה דמ"ש ואם ברך בלבו יצא לאו דוקא אלא שלא השמיע לאזניו. ס"ס לדעת הרמב"ם דמפרש לה בפשוט במהרהר בלב וס"ל דיוצא בכל הברכות ובבהמ"ז במהרהר. ה"ה לענין ק"ש: וע"ק לפי חילוק השאג"א לר' חסדא דס"ל דהרהור לכ"ד דמי דאי כדבור דמי יוצא בשפתיו והוא לא ס"ל כדאשכחן בסיני. א"כ הדק"ל ולטעמך בבהמ"ז דהרהור כדבור יוצא בשפתיו ולמה מהרהר ואי תימא דאה"נ לר"ח בבהמ"ז מברך בדבור ס"ס קשה למה הקשו בגמ' מתפלה דאינו מתפלל בהרהור שא"ה דבתפלה כיון דהרהור כד"ד מש"ה אסור אבל בק"ש מותר דהא הרהור לכד"ד ולאו מידי עביד:

ופשוט הדבר לפי פשטות הסוגיא דאי הרהור כדבור בכולהו כדבור ואי לכ"ד בכולהו לכ"ד וכ"כ ג"כ המג"א סי' ק"א סק"ב דכ' דהי' סברא לחלק בין ק"ש לשאר ברכות משום דכתיב ושננתם וע"כ דלא מחלקינן בהכי יע"ש. אך הוא ז"ל כ' ע"פ שיטת הסוברים דאינו יוצא בהרהור. וס"ס לרמב"ם הדק"ל למה לא יברך בה"ת בהרהור. ומ"ש השאג"א משום דכתיב כי שם ד' אקרא, הוא סברא בלי ראי'. ויותר יש לתמוה עליו ז"ל שלא כ' סתמא דקיי"ל להלכה בסי' מ"ז דמהרהר ד"ת א"צ לברך. וא"כ י"ל דה"ה בק"ש. אך אה"נ דגוף דין זה תמוה וכמ"ש המג"א שם סק"ב לעיין לקמן בסימן ס"ב דאם ע"י אונס הרהר בלבו יצא אלמא דמקיים המצוה ע"י הרהור ולמה לא יתחייב לברך וכמו כן תמה גם בבאורי הגר"א אות ב'. ועי' ט"ז דתמה מכותב ד"ת דמברך מ"ש מהרהור ועי' שב יעקב בתשובה מ"ט שכתב ליישב דשאני תורה דכתיב בה ושננתם לבניך וכו' ומש"ה בכתיבה דיכול ללמד לאחרים עי"ז שייך בה ושננתם מש"ה מברך. משא"כ בהרהור דלא שייך בה ושננתם לבניך מש"ה אינו מברך עכת"ד ז"ל. ועם כי סברא נכונה היא מ"מ א"א לקבל דבריו ז"ל דהא בגמ' הקשו למ"ד הרהור כדבור דמי יוצא בשפתיו. וכ' שם בתוד"ה יוצא כיון דשרית לי' הרהור אף על פי שהוא כדבור לענין ק"ש כמו כן נקרא דיבור לענין עוסק בתורה עיי"ש ולדבריו ז"ל מאי מקשה דלמא לענין תורה לאו כד"ד משום דכ' ושננתם. ופשוט הדבר דהפוסקים דס"ל דאינו מברך בה"ת בהרהור ד"ת. אינהו ס"ל דהרהור לכד"ד בכל מקום בכל המצות ובכל הברכות. וכן מפורש בב"י בשם האגור ובשם התוס' ותימה על השב יעקב שכ' טעם מן הצד. וגם דיש ראי' לענ"ד לסתור סברתו מגמ' חגיגה (דף ג'.) דמקשה וכל היכי דלא משתעי לא גמר והא הני תרי אילמי וכו' ומתרץ קרי בי' למען ילמדו ואילמי לא יכולים ללמד לאחרים והא יכולים ללמד מן הכתב וע"כ דלמוד לאחרים מן הכתב לא חשיב למוד. ואולי יש לחלק ולומר דשא"ה דמן התורה א"י ללמד מן הכתב כמ"ש בגמ' תמורה (דף י"ד ע"ב) ואי אשכח איגרתא מי אפשר למישלחא וכו' דברים שבע"פ אי אתה יכול ללמוד מתוך הכתב. אך סברתו דשב יעקב הוא לפי תקנה דידן דעתה התירו ללמד מן הכתב אולי יש לומר דיכול לברך אך ס"ס היא גופא קשיא היכן מצינו לברך על דבר שאסור מן התורה לעשותו וחכמים הוא שהתירו וס"ס לא שייך לומר שהוא בכלל כוונת הקרא כי שם ד' אקרא. וס"ס קו' הט"ז במקומה עומדת מ"ש כתיבה ממהרהר. ועי' פמ"ג שם דאין מברכין על מצות שבלב, כמ"ש גבי ביטול חמץ אף דבטיל מדאו'. ומש"ה בכתיבה דהוא מעשה מברכין. אך לפ"ז אפי' למ"ד דיוצא ידי ברכות בהרהור. ג"כ אין לו לברך על ד"ת בהרהור. וכבר כתבתי דהמעיין במקור ההלכה יראה דטעמייהו משום דהרהור לכד"ד ואולי יש לומר בדעת המחבר דפסק בברכות יוצא:

בהרהור. ובכתיבה מברך. ובהרהור אינו מברך. משום דמספקא לי' והכריע מצד עצמו דכתיבה עדיף מהרהור לחוד אך לפענ"ד מתקבל יותר ליישב דס"ל להמחבר דאה"נ מדאו' יוצא בהרהור אלא מדרבנן אינו יוצא אלא בדבור. ומש"ה כ' דדוקא ע"י אונס יוצא בהרהור. אבל שלא באונס אינו מהרהר כיון דמדרבנן אינו יוצא אלא שבמקום אונס לא תקנו חכמים. אבל אם הי' מדאו' לא הי' חילוק בין אפשר ללא אפשר. וכיון דבה"ת אינה אלא מדרבנן לא תקנוה על המהרהר כיון דמדרבנן אינו מקיים המצוה:

יג) וניחא לפ"ז שאמרו בגמ' למה מהרהר שלא יהיו כל העולם עוסקים בו והוא יושב בטל וק' לכאורה דס"ס כיון דאינו כדבור עדיין יושב בטל הוא ולפמ"ש ניחא דס"ס הוא מקיים המצוה מדאורייתא:

יד) ויתיישב בזה קו' השג"א (סי' ו') שהקשה על הריא"ז שהביא בשלטי הגבורים משמו בפ' השואל אבל אומר אדם הנראה שתעמוד עמי לערב וכו' ואלו בפ' הקורא כ' בשמו שאם הרהר ק"ש יצא. וכן הקשה על הרמב"ם דפסק דיוצא י"ח הברכות בהרהור. ובשבת מתיר בהרהור וכבר כתבנו דדעתו ז"ל לחלק בין ק"ש לשאר מצות ומחלק בזה ג"כ. דשאני בשבת דכ' ודבר דבר וכבר כתבתי לעיל דקשה לחלק מסברא כיון דלא הזכירו בגמ' חילוק זה. ועי' סי' קפ"ה בב"י שכ' וז"ל וכ' הרא"ש ר"ח פסק כר' חסדא ואינו יוצא ידי ק"ש עד שיוציא בשפתיו וכו'. אבל הרמב"ם וסמ"ג כ' וכו' ע"כ. מוכח מפורש דלרמב"ם וסמ"ג ה"ה בק"ש. וכל יסוד ראיתו דשאגת ארי' הוא כמ"ש בסי' כ"ד מדלא סיים הרמב"ם בק"ש שם אפי' ברך בלבו. והוא דקדוק חלש דאיכא למימר דסמך עצמו על מ"ש (בפ"א דברכות). ולפענ"ד ניחא בפשוט. דאה"נ דמדאו' הרהור כדבור. אלא דחכמים אמרו דלאו כלום הוא מש"ה לענין איסור דרבנן כגון דבור בשבת. דאין האיסור אלא מדברי קבלה. משום ודבר דבר. לא אסרו בהרהור. וכן בכל הברכות דאינן אלא דרבנן לא החמירו עליו אלא כמו מדאו' כיון דאפי' מה שמחויב מדאו' יוצא בהרהור לא החמירו יותר אלא שבזה יש פלוגתא דהמחבר חולק על הרמב"ם וס"ל כדעת הרבה מן הפוסקים דאפילו בשאר ברכות אינו יוצא בהרהור כיון דאינהו תקנו דאינו יוצא בהרהור גם בדבריהם תקנו לפרש דוקא בפה וס"ס לענין בה"ת ס"ל כדעת הרמב"ם דאינו אלא דרבנן והם לא תקנו כשמהרהר וזה שאמרו בגמ' ק"ש ובהמ"ז דאו' תפלה דרבנן דבדבר שהוא דאו' נהי דמדאו' יוצא בהרהור ס"ס מדרבנן אינו יוצא והם ז"ל כיון שאמרו הרהור לאו כד"ד התירו בבעל קרי דאין איסורו אלא דרבנן והניחוהו לקיים המצוה דאורייתא דהוי כמו אנוס וכמו שאמרו בריש כתובות התם אנוס בתקנתא דתקינו לי' רבנן אבל בברכות ותפלה שהוא רק דרבנן אם נימא דיוצא בהרהור שוב כדבור דמי כיון דאין נ"מ בין הרהור לדבור דס"ס אין כאן אלא מצוה דרבנן מש"ה לא התירו לו אפי' בהרהור דא"כ יוציא בשפתיו. וא"כ לפ"ז יוצא לנו הדין דקיי"ל בסי' ס"ב שאמרו יוצא באונס ידי חובת ק"ש בהרהור ממשנה דבעל קרי דהוא ג"כ אנוס ואמרי' דמהרהר בלבו אלמא דכל היכי דהוא אנוס יוצא בהרהור וכמש"ל דתקנת חכמים אונס הוי. ותימה גדולה לי על פי' הירושלמי במתני' דבעל קרי דפרשו מהרהר בלבו הברכות אבל ק"ש אומר בפירוש ותימה הא חכמים יש כח בידם לבטל הדאו' בשוא"ת ומה גם דאינו נעקר לגמרי דגם בהרהור יוצא מדאו' וכמ"ש בשם המדרש אמר דוד יהיו לרצון אמרי פי ולפעמים והגיון לבי לפניך. א"כ למה יקרא מפורש ויבטל גזירת חכמים. וכשאני לעצמי נ"ל ליישב קו' השאג"א על ריא"ז ורמב"ם הנ"ל דבשבת הרהור לכד"ד ובשאר ברכות ס"ל דהרהור כד"ד עפ"י דברי הט"ז או"ח תקס"ב סק"ט שכ' דאפי' לשיטת הראבי"ה דהוציא מפיו התענית קודם מנחה מהני מ"מ בהרהור לחוד לא מהני אם לא בשעה הקבוע לו מטעם כיון דדרך האדם להתנחם במחשבתו לא הוי הרהור גמור עד שיהרהר בשעה הקבוע לו. וידוע מה דקיי"ל בנדרים (דף פ"ז) תכ"ד כדבור דמי וכ' הר"ן בטעמו של דבר דסתם מה שאדם עושה לא בגמר דעתו הוא עושה אם לא בדבר גדול וא"כ י"ל שפיר דמש"ה בשבת שפיר הרהור מותר כיון דהוא דבר איסור דרכו להתנחם אח"כ א"כ לא עשה כלום משא"כ בדבר מצוה דקיי"ל אפי' בעומד וצווח שאינו רוצה אם אנסוהו ונתרצה אמרי' דודאי ניחא לי' וכסברת הרמב"ם מה' גירושין הידוע א"כ ודאי דאין דרכו להתנחם מש"ה הרהור כדיבור דמי ולא יקשה עליהם ראיתו של רבינו יונה המובא ברא"ש מדמקשינן בפ' השואל מהא דבכל מקום מותר להרהר חוץ מבית הכסא אלמא דהא דמי להא דשא"ה כיון דבאותו מקום אין מצוה להרהר שוב דרכו להתנחם והוי ג"כ כי האי דשבת וראוי להתיר לו ושפיר מקשה. ואין לומר שוב להיפוך דאיך תתיר לו להרהר דאם תתיר לו שוב אין דרכו להתנחם והוי כדיבור ואסור דס"ס כיון דחיוב לא הוי טוב לו יותר שלא לקיים עתה כדי שיקיים בטהרה שייך עכ"פ דרכו להתנחם: ויש לפ"ז דרך נכון לבאר דברי חכז"ל שאמרו בקידושין (דף מ') מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וקשה אה"נ מ"ט וכי הקב"ה ותרן הוא וגם למה בע"ז מצרפה למעשה ולפמ"ש ניחא דמחשבה טובה שאין דרכו להתנחם ודאי דהוי כמעשה ומחשבה רעה שדרכו להתנחם הוי כלא כלום וכ"ז היכי דשייך חזרה תכ"ד משום דאינו עושה בגמר דעתו משא"כ בע"ז דקיי"ל שם דתכ"ד לאו כדבור ולא מהני חזרה משום דלעולם עושה בגמר דעתו שם ודאי דמחשבה רעה הוי כמעשה. ובתענית שם בסי' תקס"ב נהי דהוי דבר מצוה מ"מ כיון דלחד מ"ד יושב בתענית נקרא חוטא נהי דלחד מ"ד נקרא קדוש ס"ס דרכו להתנחם כיון דמסופק הוא בעצמו:

ויתורץ לפ"ז מה שתמהו על רש"י מנחות (דף ב' ע"ב) ד"ה אבל מחשבה ד"כ דפגול בקדשים הוא בדיבור דוקא והקשו עליו מגמ' דחולין (דף ל"ח ע"ב) דאמר שם כר"א בן יוסי שהבעלים מפגלים ת"ק סבר אי שמעניה דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת כותים לע"ז לא אמרינן דס"ס משמע משם דפגול מהני במחשבה דאמר ילפינן חוץ מפנים ואלא דסתם מחשבת כותי לע"ז לא אבל אי הוי אמרינן סתם מחשבת כותי לע"ז הי' אוסר. אך לפי דברינו הנ"ל ניחא דפגול שהוא מחשבת איסור אה"נ דהרהור לאו כלום הוא דדרכו להתנחם וכ"ז בפגול אבל במחשבה דע"ז כיון דתכ"ד לאו כדיבור דעושה בגמר דעתו אי הוי אמינא סתם מחשבת כותים לע"ז הי' יכול לאסור ועדיין אין ראי' מכאן לפגול וצ"ע קצת לפ"ז בגמ' שבועות (דף כ"ו) גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ופריך מקדשים ויקשה לדעת הרמב"ם דפסק פט"ו מה' מעה"ק ה"א דבקדשים תכ"ד לאו כדיבור:

ומה שנסתייעו מר"י ור"י דס"ל בה"ת דאו' וע"כ דס"ל דבהרהור אינו חייב לברך כמש"ל ודאי אם הי' מדאו' הי' חייב לברך לדעת הרמב"ם אף בהרהור וכמש"ל. אך נ"ל דר"י ור"י לא ס"ל גבי בעל קרי לחלק בין מה שמחוייב מדאו' למה שמחוייב מדרבנן וכס"ד דגמ' דלעיל דהקשו מתפלה ודחי אלא תפלה דרבנן בהמ"ז דאורייתא ובהס"ד לא ס"ל לחלק בכך וכן חזינן לר' יוחנן דלא ס"ל חילוק זה דס"ל על המזון מברך לפניו מדאו' והקשו ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וסלקא בתיובתא וה"ה על בה"ת דקשי' להו. וא"כ אה"נ לדידן דס"ל לחלק בין דאו' לדרבנן וכסתמא דגמ' צריכין למימר אה"נ דבה"ת אינה אלא דרבנן ומש"ה אינו מברך: עוד נראה לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דר"י בעצמו לא ס"ל דהוא דאו'. ורק לאסמכתא בעלמא הביא המקרא הזה דהא לר' ישמעאל לקמן (דף מ"ח ע"ב) וכן במכילתא פ' בא ילפי בה"ת מק"ו. על חיי שעה מברך על חיי עוה"ב מכ"ש וידוע דדעת הרמב"ם בס' המצות בשורש השני (לדעת הרבה מרבוותא) דכל הלמד מי"ג מדות אינו אלא דרבנן אם לא היכי דמפורש אמרו בגמ' דהוא דאו'. וא"כ לפ"ז ר' ישמעאל ס"ל דאינו אלא דרבנן ואין סברא שר' יהודא שהוא אמורא יחלוק:

עליו בלי ראי' דאמורא על תנא לא פליג אם לא היכי שיש תנא דמסייעא. וע"כ דגם ר"י ס"ל דלא הוי רק דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דנקט והיכי דאין נ"מ לדינא רק הדרשא בעלמא מצינו כמה פעמים דהאמורא אמר פסוק אחר שלא כדברי התנאים וכן לענין ברכת הזימון יליף לקמן מקרא דכי שם ד' אקרא וס"ל לרוב הראשונים דלא הוי אלא דרבנן וע"כ דאסמכתא בעלמא היא:

עוד ראי' לדברינו דבגמ' אמר ר"י בעצמו ס' קרא ק"ש וכו' ובאמת ויציב חוזר וקורא מ"ט אמת ויציב דאו' למה ל"א ס' אמר אהבה רבה בלא ברך עדיין בה"ת חוזר ואומר משמע דבאהבה רבה לעולם אינו חוזר ואומר וע"כ דלעולם לא הוי דאו'. ואף דלגרסת הרי"ף והרא"ש ר"י אמר שמואל א"כ י"ל דר"י בעצמו אה"נ דס"ל דגם בס' אמר אהבה רבה בל"א בה"ת חוזר ומברך ס"ס גם לגרסא זו שוב אין הלכה כתלמיד במקום רבו:

עכ"פ יש לנו תנא דמכילתא ושמואל דהכא ורבינא דס"ל הרהור כדיבור דלדידי' ודאי דצ"ל דהוא רק דרבנן וכמש"ל ולר"י אין לנו הכרעה די"ל דקרא אסמכתא בעלמא ע"כ ראה יותר הרמב"ם ז"ל לפסוק דהוא דרבנן: והאמת דיש קצת לדחות ראי' זו דאה"נ תמוה למה האריך ואמר ס קרא ק"ש ס' אמר אמת ויציב ול"א בפשוט אמת ויציב דאו' וק"ש דרבנן וממילא ידוע כללא דש"ס דסדא"ו לחומרא וסד"ר לקולא וע"כ דקמ"ל דאפי' בס' עשה ג"כ סדא"ו לחומרא וכמו שנסתפק בזה הפמ"ג או"ח י"ז דבס' עשה כיון דיעבור רק בשוא"ת אולי לא אמרו סדא"ו לחומרא וכן משמע בירושלמי ס' קרא ק"ש נשמעינהו מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא י"ת וקודם לכן לאו ס' הוא. למה לו להאריך בזה ול"א בפשוט דסדא"ו לחומרא. אע"כ כמ"ש דהא עיקר קמ"ל דאפי' בס' עשה דאינו עובר אלא בשוא"ת ג"כ לחומרא. וא"כ בס' אמר אהבה רבה ועדיין לא אמר ק"ש כיון דאם יאמר ק"ש הוא עובר בקו"ע דקורא בלא בה"ת פשיטא לי' דחוזר וקורא ול"צ למימר דהוי ככל סדא"ו לחומרא. כן יש לומר קצת אבל פשטן של דברים נראה דגם בזה א"צ לחזור ולברך דלא הוי אלא מדרבנן:

עוד יש קצת לומר דפליגי ביה אם על מקרא צריך לברך או על משנה ותלמוד דמאן דס"ל דבה"ת דאו' וחכמים לא הוסיפו בזה כלום מש"ה על משנה ותלמוד דהוא דרבנן לא תקנו חכמים כלל אבל אי בה"ת דרבנן תקנו חכמינו ז"ל על כל מה שהוא תורה אפי' מדבריהם:

ס"ס אין נשאר לנו ראי' דהוא דאו' רק מהך שלא ברכו בתורה תחלה. אך גם הא לא ברירא כולי האי דכי לא מצינו עונשים חמורים על איסורי דרבנן ואין לנו עונש חמור ממ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' א"ב ומפורש ענשו במקרא כי חלל יהודה וכו' ואינו אלא דרבנן אם עובר בצנעה:

גם הרמב"ם בעצמו בתשובה נ' כ' פירוש אחר על שלא ברכו בתורה תחלה היינו על הת"ח שלא קראו תחלה כמו שרב קרא בכהני וכו' והרבה פירושים נאמרו כזה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דס"ל לרמב"ם דהא הוי כי האי דב"מ פ' השוכר את הפועלים (דפ"ו) ס' בהרת קודם לשער לבן דהקב"ה אומר טהור ומתיבתא דרקיעא פליגי והלכה כוותייהו א"כ י"ל דאה"נ היינו טעמא דחכמים ונביאים שלא פרשוה דס"ל דלא הוי אלא דרבנן והלכה כוותייהו: וראי' גדולה שאינה אלא דרבנן ממדר' פ' הברכה הלכה אדם מישראל שעולה לקרות בתורה אין מותר לו לקרות עד שיברך מברך ואח"כ קורא ומשה בשעה שזכה לקבל את התורה ברך ואח"כ קרא משמע מפורש דהוא ממשה רבינו ע"ה בעצמו וידוע מ"ש הרמב"ם בסה"מ שורש א' דאפילו הי' המחדש והמתקן משה רבינו ע"ה בעצמו ג"כ לא הוי אלא דרבנן:

גם נראה לראי' דאינה אלא דרבנן דלא נזכר דין דבה"ת בשום משנה דלמ"ד דהוא רק דרבנן ניחא דנכללת בכלל ברכת אהבה רבה דדין שניהם שוה דבס' אינו חוזר ומברך אבל אי הוי דאו' הו"ל למשנה להביאו בדין מיוחד: כללא דמילתא דלפי הנראה מדעת רי"ף ורמב"ם וסמ"ג רא"ש וטור ומחבר מכולם משמע דס"ל דאינה אלא דרבנן. א"כ קשה בס' לעשות מעשה נגד רבותינו אלה. ועכ"פ יש עצה להתפלל ולפטור את עצמו באהבה רבה. ע"כ ודאי דהמונע ה"ז משובח וידוע מ"ש השע"ת בשם ת' מחזיק ברכה ג"כ שלא לברך מספק:

סימן ב

כבוד ידידי יקירי ה"ה החריף ובקי וכו' מ' שלמה דוד נ"י מו"צ: הנה בדבר הגר אם לצרפו למנין במה שנסתפק הפמ"ג בסי' נ"ה באשל סק"ד שכ' דלפי הנראה מדברי התוס' סוכה (דף כ"ח ע"ב) ד"ה לרבות דכל מקום דכתיב בני ישראל אין גרים בכלל אם לא היכי דאיכא ריבוי. וא"כ תפלה בעשרה דנפקא לן מקרא דונקדשתי בתוך בנ"י אין גרים בכלל אלא שכ' דרק מצד הסברא כיון דקיי"ל בסי' נ"ג סי"ט דיורד לפני התיבה ודאי דמצטרף וכ' בטעמו של דבר דע"כ רק מטעם דצירוף עשרה לתפלה אינו אלא מדרבנן. וע"ז חקר כ"ת דלפ"ז לענין קדוש השם בפרהסיא דנפקא מקרא דונקדשתי גר אינו מצטרף לעשרה וצריך שיהי' עשרה מישראל דוקא:

א) הנה לפענ"ד ק' דדברי הפמ"ג תמוהים בזה דתלי תניא בדלא תניא דמביא ראי' דמצטרף מדיורד לפני התיבה א"כ לדעתו ז"ל לדעת הסוברים דאינו יורד לפני התיבה אינו מצטרף ג"כ לעשרה. ותימה גדולה שנעלם ממנו באותה שעה גמ' מפורסמת דברכות (דף מ"ז ע"ב) מעשה בר"א ששחרר עבדו והשלימו לעשרה ואין לך ראי' מפורשת מזו דמצטרף והא ודאי דגם החולקים לא עלתה ע"ד שאינו מצטרף אלא שאינו יורד לפני התיבה:

אך אה"נ טעמא בעי דודאי משמע מדברי התוס' סוכה הנ"ל וש"ד דכל היכי דכתיב בנ"י צריך ריבוי לגרים והי' לו להביא עוד ראי' מפורשת מזו דבסוכה כ' התוס' רק בדרך שמא אבל בכריתות (דף ז' ע"ב) ד"ה אימא כ' בקיצור ואיצטריך קרא לגיורת דאמרי' בספרי גבי ברכת כהנים כל מקום שמדבר בישראל צריך להביא הגרים ולומר כטעמו של הפמ"ג משום דלא הוי אלא דרבנן א"א דא"כ בזימון שכ' התוס' ברכות (דף מ"ה) ד"ה אם רצו דיש חילוק בין ברכת המוציא דלא הוי אלא דרבנן וכו' אבל בברהמ"ז שהוא דאו' לשם החמירו וא"כ קשה למה מצרפין גרים לזימון כמ"ש בגמ' (דף מ"ז ע"ב) דוקא למעט גר שמל ולא טבל משמע הא שאר גרים מצרפין והא ודאי דאו' שיוציא בבהמ"ז שאומר זה ואף די"ל דמדאו' לעולם יוצא כל א' בבהמ"ז שאומר חבירו אף דליכא זימון אלא דרבנן הוא שהחמירו שצריך זימון ואסמכוה אקרא אך ס"ס צ"ע לפמ"ש הפמ"ג בעצמו סי' קצ"ב בשם ס' קרית ספר דבהמ"ז בעשרה הוי ברכת הזימון מדאו' א"כ למה מצטרף גר דאמרי' תשעה ועבד מצטרפין ולא הקשו אלא על עבד שאינו משוחרר אבל גר בעלמא ניחא להו והא הוי דאו':

גם בספקו של כ"ת לענין קדוש השם הלא פשוט הדבר בגמ' סנהדרין (דף ע"ד ע"ב) מדלא אמרו אלא תשעה ישראל ועכו"ם א' ביניהם לא הוי פרהסיא והי' לגמ' לומר רבותא גדולה מזו דאפי' גר ביניהם ל"ה פרהסיא ע"כ דזאת אומרת דגר מצטרף לעשרה ותימה על התוס' שהביאו שם בסוכה ובסנהדרין וש"ד כל המקומות שבהם נתרבו גרים בכלל בנ"י ולא הביאו גמ' הנ"ל. וגם מהא דלא איבעיא להו שם בגמ' אלא אי ב"נ מצוה על קדוש השם אבל משמע דפשוט דגר מצוה ואמאי והא ונקדשתי בתוך בנ"י כתיב ע"כ נראה לפע"ד דכי היכי דאמרו בגמ' ברכות (דף כ' ע"ב) הני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה וכן בפסחים (דף מ"ג ע"ב) הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ איתנהו בקום אכול:

מצה ה"נ בכל מצוה שיש בה ל"ת אי חייבות בלאו חייבות ג"כ בעשה והתם בקדוש לא איצטריך קרא אלא משום דאינה אותה המצוה בעצמה וכן במצה. אבל באותה המצוה בעצמה שיש בה הלאו מחוייבי נמי בהעשה כמ"ש רמב"ן קידושין (דף ל"ד) וז"ל ואלו היו נשים פטורות מהעשה היו פטורות אף מהלאו שאין הלאו אלא קיום העשה אבל בשאר מ"ע שיש בהם לאו ועשה חייבות הן בשתיהן כדאמר בשבת (דף כ"ד ע"ב) שבתון עשה היא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ואיש ואשה שוים בדבר זה. וכ"כ שם ג"כ הרמב"ן בתחלה באותו דף דיש מקשין למה נשים פטורות מציצית למה לא נימא הואיל וחייבות בכלאים נחייבינהו בציצית ותי' מדהוו שני פסוקים ס"ס באותו דבר עצמו ודאי שהוא כן וה"ה בגרים והלא גם בב"נ אמרו בסנהדרין (דף ס') טעמא דר"ש דאמר אף על הכישוף נצטוו משום דכ' מכשפה לא תחי' וכ' כל שוכב עם בהמה וגו' כל שישנו בכלל כל שוכב עם בהמה ישנו בכלל מכשפה לא תחי' ממילא ניחא דבגר כיון דמצוה הוא בלאו דע"ז ונצטוה ג"כ בלאו דלא תחללו את שם קדשי כמו שאר ישראל ע"כ דמצות קדוש השם קאי גם עליו ואין לך ריבוי גדול מזה דרבתה התורה מי שהוא בלא תחללו הוא ג"כ בונקדשתי וע"כ בני ישראל דהכא למעוטי העכו"ם. ואעפ"כ איבעיא התם בגמ' אי ב"נ מצוה על קה"ש דאולי נימא גם בב"נ כיון דמצוה הוא על לאו דע"ז מצוה ג"כ על קה"ש במצוה זו או אולי ג"כ בשפ"ד וג"ע לדעת הסוברים שלא כפירש"י דעל ע"ז דוקא קאי וס"ס דוקא במה שנצטוה כיון דבזה שוה הוא לישראל אולי לגמרי שוה הוא ובנ"י אתי לאפוקי עכו"ם היכי דבא להעבירו על דת בשאר שבע מצות שלהם דבישראל בכה"ג אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ובב"נ בכה"ג לא או דאתי לאפוקי דבעשרה מישראל הוא דיהרג ואל יעבור דהוי פרהסיא ולא בב"נ אבל ס"ס גרים הם בכלל ישראל:

ובדרך זה יש ליישב קו' התוס' סוכה וסנהדרין דאיכא דוכתי דממעט גרים ויש דוכתי דממעט עכו"ם דכל היכי דאיכא לאו בדבר שם ודאי דגרים הם בכלל בנ"י ואתי למעוטי עכו"ם אבל היכי דליכא לאו שם ממעט גרים. וכל היכי דאיכא לאו אמרינן דהלאו שבו הוא הריבוי לרבות גרים ומש"ה בערכין (דף ה') שאמרו בנ"י מעריכין ולא העכו"ם ולא ממעט גרים לפי שיש בזה לאו דלא יחל דברו. וכן בגונב נפש בסנהדרין (דף פ"ו) דאמר למעוטי חציו עבד וחציו ב"ח ולא למעוטי גר דאית בי' לאו דלא תגנוב וכיון דגר איתרבי לגונב איתרבי ג"כ לנגנב וכן בנדה (דף ל"ד) דאמר בנ"י מטמאים בזיבה ולא העכו"ם ולא ממעט גרים מפני שיש בזה לאו דטומאה ומיושב קו' תוס' כריתות (דף ז' ע"ב) דצריך בגמ' למימר ס"ד דלא תחייב שפחה בטומאת לידה משום דבנשי איתא ולא בגברי הא לא"ה הוי מחייבינן גיורת ושפחה אף דכתיב בנ"י משום דאיכא לאו בטומאה ול"ד לסוכה (דף כ"ח ע"ב) דמרבה גרים למצות סוכה וכן במנחות (דף ס"א) למצות תנופה דשם ליכא שום לאו אלא מ"ע לחודא וה"א דלא שייך בגרים ולא נשאר לנו להקשות אלא מסמיכה במנחות (דף צ"ג) דממעט עכו"ם ולא גרים ושם ליכא לאו נ' דההוא תנא ס"ל נשים סומכות רשות וממילא גם הגרים רשות להם לסמוך דעדיפי מנשים ואתי קרא למעט עכו"ם דהם אסורים לסמוך:

וי"ל דהתוס' שהשאירו דבר זה בקושיא לשיטתייהו אזלי דל"ל סברת רמב"ן קידושין הנ"ל כדמוכח מדבריהם קידושין שם ד"ה מעקה אבל לדעת הרמב"ן וכ"כ בשעה"מ ה' ע"ז פי"ב ה"ג שהוא כן ג"כ דעת הרמב"ם וס' החינוך ודאי דיש ליישב קו' הנ"ל באופן שכתבנו. ואפי' לדעת התוס' דל"ל כן בנשים מ"מ בגרים יש ליישב כן כיון דחמירי מנשים מודים גם התוס' דהוי ריבוי כל היכי דאיכא ל"ת ואולי לזה נתכוונו במ"ש ושמא בכל הני יש ריבוי. יהי' איך שיהי' ביישוב קו' התוס' ס"ס במצות קדוש השם דמפורש בי' הלאו במקומו ודאי דחייבים הם והם בכלל ישראלים גמורים ואפי' יהי' עשרה גרים לבד נקרא פרהסיא ומש"ה שפיר אפי' בבהמ"ז דהוא דאורייתא אף על פי כן מצרפינן על אחת כמה וכמה לתפלה ולא נחלקו אלא אם עובר לפני התיבה:

והנה בתוס' ב"ב (דף פ"א) ד"ה למעוטי מביא שם המשנה דבכורים דאמרו גר מביא ואינו קורא ואמר מכח האי משנה לא הי' מניח ר"ת לגרים לברך ברכת הזימון לפי שא"י לומר שהנחלת לאבותינו ארץ טובה ולר"י נ' דמצי אמר לאבותינו ולית הלכתא כהאי משנה וכו' ור"ת אומר דהאי דירושלמי משבשתא היא דהיכי מצי למימר גר קורא אפי' מבני קני ארמי אבד אבי דהיינו יעקב וירעו אותנו:

והנה כפי הנראה יש בזה ג' שיטות לרבותינו ז"ל. דעת ר"ת דאינו קורא ואינו מברך ברכת הזימון. דעת ר"י דכל שאינו מבני קני אינו קורא ואעפ"כ מברך ברכת הזימון ודעת הרמב"ם דכל גר מביא וקורא עאכו"כ דמברך וכן נוטה דעת הרמב"ן:

והנה כל השיטות צריכים ביאור. לדעת ר"ת קשה כיון דלא דחה דברי הירושלמי אלא משום דלא מצי למימר ארמי אבד אבי א"כ הי' ניחא בעיניו דלאבותינו מצי אמר למה לא הניח להם לברך ברכת הזימון דס"ס מצי אמר לאבותינו אך י"ל דמשום אותה הסברא דחה אותה ההלכה לגמרי דאין הלכה כר' יהודה ממילא נשאר בשיטת המשנה:

אך שיטת ר"י תמוה ביותר שחולק על ר"ת ואומר אף שבמכות (דף י"ט) אמר ר' אשי כיון דאיכא בכורי הגר דלא מצי אמר וכו' אתי שפיר כר"י וכו' איירי בבני קני וכוונתו דברכת הזימון מצי אמר דלאבותינו שפיר קאמר אבל לתת לנו לא מצי אמר מש"ה אמר שם במכות דלא מצי קרי א"כ לדבריו ז"ל תמוה מה שאמר שם בירושלמי אתי עובדא קמי ר' אבהו ואורי כר"י ועיין בפי' הר"ש לבכורים שם שכ' לא שהיו בכורים בימיו אלא לענין מתפלל א"כ שוב קשה מאי ראי' היא זו ממה שהי' מתיר להתפלל לענין בכורים דלמא לענין בכורים לא ס"ל כר"י מדלא מצי אמר ארמי אובד אבי. אך אולי י"ל דע"כ ס"ל כר"י לגמרי אפי' לענין בכורים דאל"כ ר' אבהו דלא כמאן דלרבנן אפי' אבותינו לא מצי אמר ולר"י מצי אמר הכל ומדאורי' בתפלה מסתמא בכל ס"ל כוותי'. אך ס"ס תשאר הקושיא של ר"ת אה"נ מ"ט דר' יהודה האיך אמר ארמי אובד. אבי. אך ביותר צריך ביאור דעת הרמב"ם דפוסק בכל הגרים מביא וקורא דמצי למימר לאבותינו וכפשטות דברי הירושלמי דקיי"ל כר"י וצריך ליישב האי דר' אשי דמכות (דף י"ט) אולי דס"ל ז"ל דהאי דירושלמי עדיף דמעשה רב. או די"ל דר"א אמר אליבא דהאי תנא דהתם במכות וזה התנא אה"נ דל"ל דר"י וכבר איפסקא ההלכה כר"י וכמ"ש בפי' הר"ש לביכורים שם. עוד י"ל דהיינו טעמא דמצי למימר לאבותינו משום דא"י מוחזקת מאבותינו א"כ תיכף שהי' ברשותו של אברהם זכו בה הגרים מרשותו אבל אם א"י אינה מוחזקת מאבותינו לא מהני מה שאברה' אב המון גוים ובגמ' ב"ב (דף קי"ט) אמר רבה א"י מוחזקת מאבותינו ובגמ' פריך עלה מברייתא דר' חידקא א"כ י"ל דסתם מסדר הש"ס דהוא ר"א הוא דפריך עלה ול"ל א"י מוחזקת מאבותינו מש"ה אמר התם במכות דגר לא מצי קרי אבל לדידן דמסקינן התם דא"י מוחזקת מאבותינו שפיר מצי אמר לאבותינו מש"ה גר מביא וקורא:

עוד יש קצת לומר דיש לתמוה במה שאמרו בגמ' ברכות (דף י"ג) הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ובל"ת ופריך סתמא דגמ' אלא מעתה הקורא לשרה שרי ה"נ. מאי קושיא היא זו בשלמא לאברהם אברם ניחא דיש בזה נ"מ לדינא דאברהם פירושו אב המון גוים וממילא גר מביא וקורא ואם אינו קורא לאברהם בשם זה גורם דאין הגר מביא וקורא ושפיר עובר בעשה שגורם שיבטל הגר מצות מקרא בכורים אבל הקורא לשרה שרי כיון דאין נ"מ לדינא י"ל דאינו עובר ולפ"ז י"ל דניחא לי' להרמב"ם ז"ל דגמ' דהכא דפריך אלא מעתה הוא סתם מסדר הש"ס שהוא ר"א ולטעמי' אזיל דגר אינו קורא אבל אנן דקיי"ל מביא וקורא מש"ה עובר בעשה ויש ליישב לפ"ז קו' מהרש"א שם למה לא העתיקו מוני המצות עשה ולאו זה ואף די"ל דלא הוי עשה גמור אלא אסמכתא בעלמא עכ"פ הי' להם להביאו ולפמ"ש ניחא דאה"נ דס"ל:

דלא הוי אלא אסמכתא ולרמז דגר מביא וקורא ומש"ה כיון דהביאו להלכה זו דגר מביא וקורא משום דאברהם נקרא אב המון גוים ממילא משמע דאסור לשנותו:

אך עדיין יקשה קו' ר"ת דלא מצי אמר ארמי אובד אבי וגם דהא לא מצי אמר לתת לנו. ע"ק קו' המל"מ ה' בכורים שם למה בה' מעשר שני פסק רבינו ז"ל בעצמו שאין הגר קורא וידוי מעשר מפני שא"י לומר את האדמה אשר נתת לנו ומה שתי' המל"מ בעצמו דשאני בכורים שאומר ל' עתיד ועתידים גרים שיהי' להם חלק בארץ משא"כ בוידוי מעשר שאומר לשון עבר עדיין חסר ביאור דהא גם בבכורים אומר פרי האדמה אשר נתת לי לשון עבר:

ובפמ"ג קצ"ט במשבצות סק"א תי' בשם ס' לחם יהודה שתחלת שביעתו של אברהם הי' לתת גם לגרים א"כ ניחא ג"כ משום זה ששם אומר לשון עתיד ולא בוידוי שאומר ל' עבר. ושם בפמ"ג נזהר בזה דל"ק מ"ש בבכורים אשר נתת לי שהוא כמ"ש בגמ' ב"ב (דף פ') דיהיב לי' זוזי וזבנה ונ' דדוקא אשר נתת לי יש ליישב כן משא"כ אשר נתת לנו שהוא ל' רבים משמע בדרך ירושה וזה א"א לו לומר:

ויש עוד לומר בישוב דברי הרמב"ם דהכא עם מ"ש בוידוי מעשר עפ"י מ"ש הרמב"ן פ' תביא שם דהך אשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש שנא' בוידוי מעשר ע"כ דקאי על אבותינו שבארץ מצרים כי להאבות לא נזכר בשבועה ארץ זבת חו"ד וכ"כ המזרחי שם וא"כ ניחא דבבכורים דהך דלאבותינו קאי על אברהם שפיר מצי הגר אמר אבל בוידוי מעשר דקאי על אבותינו שבמצרים זה לא מצי הגר אמר דהם לא היו אב המון גוים. אך ס"ס עדיין ק' על הרמב"ם קו' ר"ח דלא מצי אמר ארמי אובד אבי:

ונלפע"ד העיקר בדעת הרמב"ם דאם עיקר הקריאה יש מקום אצלו אף שמצרף לזה דיבור אחר מה שאינו שייך לו לא מיחזא כשקרא כיון דעכ"פ נכלל הוא בתוך כלל ישראל דחשיב הוא אחינו בתורה ומצות מש"ה לר' יהודא אפי' גרים אחרים שאינן בני קני כיון דעכ"פ יכול הוא לומר לאבותינו והאדמה אשר נחת לי דיהב לי' זוזי וזבנה א"כ עיקר השבח שיש לו חלק בארץ משבח הארץ ושבחו של מקום אשר נשבע לאבותינו מצי אמר אף דדיבור לתת לנו וארמי אובד אבי לא שייך בי' מ"מ כיון דעיקרו מצי אמר אומר ג"כ הנשאר וכ"ז במה שנוגע לשבח מצי לומר אפי' בכה"ג כיון דנוגע לכלל ישראל דגם בוידוי מצינו לפעמים כה"ג בסנהדרין (דף י"א) בשכני' בן יחיאל אף שהוא לא חטא וכ"כ הט"ז או"ח תר"ז סק"א כיון דכל ישראל ערבים זל"ז מצי להתודות בל' כולל אף על מה שהוא לא עשה ואין בזה משום מיחזי כשקרא וכ"ז בדבר של שבח אבל בוידוי מעשר שהוא לשון תפלה שמתפלל השקיפה וכו' וברך וכו' ומתפלל שיברך ד' את האדמה אשר נתת, לנו וכיון דאין האדמה אשר נתת לנו מבורר שהיא ארץ ישראל ל"ח תפלה דבתפלה קיי"ל שצריך שיתפלל ל' מבורר וכ"כ מג"א קי"ט סק"א דאף דקיי"ל המתפלל על חבירו א"צ שיזכיר שמו ה"מ כשמתפלל בפניו אבל שלא בפניו צריך להזכיר שמו ויש מקור לזה בדברי הזוה"ק פ' וישלח עה"פ הצילני נא ויש לפ"ז ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דפסק אם בירך על פרי האילן בפה"א יצא ותמהו עליו דהא בגמ' ברכות (דף מ') אמרו ר' יהודה הוא דאמר יבש המעיין נקצץ האילן מביא וקורא וכיון שהרמב"ם ז"ל פוסק התם כרבנן דאינו קורא למה פסק בכאן אם אמר בפ"א יצא ונראה דהכא כיון דהאילן ינק עכ"פ מן הקרקע הוי לשון מסופק אם קורא ולרבנן דהכא ס"ל דעכ"פ עיקר הקריאה צריך להיות לשון מבורר ור"י דהכא מוסיף על, שיטתו דהתם ובהא לא קיי"ל כוותי' אלא כרבנן וכ"ז בקריאה שהיא דאו' אבל בברכות הנהנין שהוא דרבנן קיי"ל ס' ברכות להקל ויוצא שפיר ומה שאמרו בגמ' ר"י הוא היינו כיון דחזינן דר"י אומר קורא עכ"פ משמע דהוי לשון מסופק עכ"פ נהי דהתם לא קיי"ל כוותי' עכ"פ ילפינן מיני' לענין ברכה דיוצא דס' ברכות להקל:

אבל באמת נראה לומר עוד תי' פשוט מזה ותימה בעיני שהאחרונים העלימו מזה שי"ל שהוא טעם הרמב"ם דפ' דלא כר"א דהא בגמ' ב"ב (ד' פ"ב) א"ל ר"א ברי' דר"א לר' אשי מכדי פסוקא הוא ליקרי א"ל משום דמיחזי כשקרא ר' משרשיא ברי' דר"ח אמר משום דאתי לאפקועינהו מתרומות ומעשרות והנה נ' דר"מ בדר"ח לא ניחא לי' לומר משום מיחזי כשקרא דס"ס מ"ש מקורא בתורה ואה"נ דס"ל כמש"ל כיון דעיקר הקריאה יש לו מקום אף שמצרף דיבור מה שלא שייך בו כיון דמצרף א"ע לכלל ישראל לא מיחזי כשקרא אך עדיין יקשה על ר"מ בדר"ח מוידוי מעשר למה שם אינו קורא מכדי פסוקא הוא ליקרי דהתם לא שייך דאתי לאפקועינהו מתו"מ דהרי מיירי שם אחרי הפרשת כל המתנות. וע"כ צ"ל דס"ל לרמבדר"ח דאה"נ במעשר דשם הקפידה תורה בכל הדינים שיפרש כיצד היא נוהג דקיי"ל אם הקדים א' לחבירו לא הי' קורא אכלו באנינות אינו מתודה וכו' א"כ הקפידה תורה במקום זה שיתודה כל הדינים הנוהגים בו אה"נ דשייך מדאו' לחוש למיחזי כשקרא ומודה הוא בזה לר"א אבל בבכורים ס"ל דלא שייך לחוש למיחזי כשקרא כיון דאינו מזכיר בכאן שום דין אלא שבח בעלמא מש"ה מוכרח ר"מ בדר"ח לומר הטעם דאתי לאפקועינהו מתו"מ. וזה הטעם שייך רק באלו שמביאים בכורים מפני הספק דס"ס חייבים הם בתו"מ אבל בגר שהוא בודאי חייב בבכורים ובכורים שלו פטורים מתו"מ שייך שפיר לומר דקורא ומה שמוסיף ארמי אובד אבי וש"ד הוי כקורא בתורה וכ"ז לדידן אבל לר' אשי דחייש למיחזי כשקרא שפיר אמר במכות שם דגר לא מצי קרי כמ"ש הט"ז יו"ד שמ"ד סק"א דמה לי שקר מרובה או שקר מועט אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל כמסקנא דגמ' דהוא רמבדר"ח שפיר ס"ל דקורא משא"כ בוידוי מעשר דשם מודה ר"מ בדר"ח ומיושב הכל ת"ל:

ומ"ש הפמ"ג שם דאף לרמב"ם גר פטור מבהמ"ז מדאו' משום דלא מצי אמר על הארץ הטובה אשר נתן לך דבריו תמוהים דאף ר"ת שלא הי' מניח לגרים לברך ברכת הזימון לא הי' פוטרו מבהמ"ז דאל"כ הל"ל דלא אתי דרבנן ומפיק דאו'. דהאי אשר נתן לך הוא סיומא דקרא בעלמא דמזכיר המצוה שנצטוינו בבהמ"ז ולא שייך בזה מיחזי כשקרא. וממ"ש שם בתחלה ראי' דהוי כמו נשים שכ' רש"י ברכות (דף כ' ע"ב) דאיבעיא להו שם משום זה שאינן בירושת הארץ אדרבה מזה יכול להוכיח דהרי התוס' חולקים שם על רש"י בזה דא"כ כהנים ולוים נמי וע"כ דס"ל דאף דלא נטלו נשים חלק בארץ מ"מ כיון שיכולים לומר שהנחלת לאבותינו יכולות לברך בהמ"ז שאינן אומרות שהנחלת לנו מש"ה כ' התוס' רק משום ברית ותורה א"כ הגר יכול לברך וכבר כתבתי בתשובה ליישב דעת רש"י ז"ל שאין כוונתו שאין הנשים בירושת הארץ אלא דכוונתו דכהנים ולוים נהי שלא נטלו חלק בארץ מ"מ ישנם במצות כיבוש הארץ אבל אשה אינה בכיבוש ג"כ כמ"ש בתרגום על הפסוק לא יהי כלי גבר על אשה לא יהא תקון זין גברא על אתתא אבל גרים הרי הם בכיבוש הארץ שהרי אתי הגתי הי' מגבוריו של דוד וסתמא כיון שהוא חייב בכל המצות הוא בכיבוש הארץ מש"ה חייב הוא בבהמ"ז אף לרש"י ז"ל:

והנני להזכיר שיש כאן תימה בפי' הר"ש לבכורים שלפי פירושו בירושלמי שם מקשה שלשה קושיות ועל כולם לא חש לתרוצי ולמה לא נפרש כפי הנלפע"ד ר"י ור"י בשם רשב"י בבני קני חותן משה הוא פי' דקשה לי' בדברי המשנה שני קושיות חדא דאמר גר אינו קורא משום שא"י לומר לאבותינו משמע הא לא"ה מצי קרי והא לקמן במשנה דאפוטרופין איתא במשנה דאינו קורא משום שא"י לומר את האדמה אשר נתת לי וע"ק למה אם אמו מישראל קורא הא ג"כ א"י לומר את האדמה אשר נתת לי ע"כ מתרץ דמיירי בבני קני ושייך בי' האדמה אשר נתת לי ורק משום לאבותינו הוא דלא מצי קרי ומש"ה אם אמו מישראל קורא ותיבת מתניתא קאי למטה פי' הברייתא חולקת על רשב"י דאיתא התם בתוספתא ובני קני מביאים וקורין משמע אפי' אין אמו מישראל ר"ח בשם ר"א לא אמר כן פי' הוא חולק על ר"י ור"י דרשב"י אמר זאת על:

הסיפא דמשנה דאריסין דמשמע שם דגר קורא וע"ז אמר דמיירי בבני, קני ואין הסיפא חולקת על הרישא ואומר אח"כ דאינו כן אלא דמיירי בעכו"ם שבא על בת ישראל דהיינו שאמו מישראל וע"ז אומר כלום הוא מתכוין לאברהם יצוי"ע וכי איוי"ע אבותיו היו פי' אפי' לבני קני. כלום ניתנה הארץ לנקבות א"כ ע"כ דהפי' הוא כמו שאמרו ר"י ור"י בשם רשב"י ואין כאן קושיא אלא שמוכיח שהפי' הוא כמו שאמרו בתחילה:

ס"ס הדרן למילתא קמייתא דהלכה ברורה היא דגר מצטרף הוא לתפלה, ובהמ"ז אליבא דכו"ע וכבר נפסקה ההלכה באו"ח נ"ג דיורד לפני התיבה ג"כ, ומצטרף הוא לעשרה לענין קדוש השם בלי שום ס' כלל. דברי הדוש"ת:

סימן ג

בדין בגד ד' כנפות שהי' בו שעטנז ועשה בו ציצית אז כשהי' בו השעטנז ואח"כ הסיר ממנו השעטנז אי נימא דהוי תעשה ולא מן העשוי והציצית פסולים וצריך להטיל מחדש:

הנה דעת הפמ"ג באו"ח סי' י"ח במשבצות סק"א דהוי תולמ"ה ובהג"ה דרעק"א סי' י' כ' דל"א בזה תולמ"ה דאין הפסול מחמת הציצית עצמן אלא איסור אחר גרם לו. ובקשת ממני לכתוב לך הנלפע"ד. הנה לפי מה דכ' הרמ"א באו"ח תרכ"ו בעשה סוכה תחת הגג דל"א בי' תולמ"ה דהפסול הוא מטעם, אחר וה"נ דכוותי' ואדרבה אפי' להפוסל שם היינו מטעמא דס"ס הרי הסוכה פסולה היא אבל הכא אפי' איכא איסור שעטנז הרי המצוה קיים אלא שעשה איסור מצד אחר ויש לדמותו למ"ש בגמ' עירובין (דף ע"ח ע"ב) פתחא הוא וארי' הוא דרביע עלה מש"ה ל"ח עשוי בפסול ועיין ת' בית יצחק או"ח ח' ב' אות ז' שכ' על דברי תוס' חגיגה (דף ד') ד"ה אלא שכ' דגברא בר חיובא הוא וארי' הוא דרביע עלה שזה דוקא בשבת דהוי רק איסור גברא דהיום אסור ולמחר מותר אבל לא בשאר איסורים ותימה שהרי בגמ' עירובין שם אמרו זה לענין סולם של אשירה דחשיב ראוי וארי' הוא דרביע עלה ועיין, גמ' גיטין (דף ע"ד) דאיפלגו בזה אביי ורבא בע"מ שתאכלי בשר חזיר דלרבא חשיב אפשר לקיימו דאפשר דאכלה ולקיא: ונלפע"ד דדין זה תלוי במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד לענין איסור בל תוסיף דלדעת הרמב"ם פ"א מה' ציצית הט"ו אם הוסיף פסל גוף הציצית ומ"ש בגמ' מנחות (דף מ' ע"ב) הטיל למוטלת כשרה דוקא בנתכוין רק לבטל הראשונה אבל נתכוין להוסיף שתיהן פסולות ולדעת הראב"ד ותוס' ריש התכלת כשרה הראשונה נהי דעבר על איסור בל תוסיף מ"מ המצוה קיים א"כ לדעת הרמב"ם כמו באיסור בל תוסיף ה"ה באיסור שעטנז חשיב עשוי בפסול ולדעת הראב"ד ותוס' כמו בבל תוסיף חשיב שקיים המצוה ה"נ בשעטנז ובכל האיסורים אמרי' המצוה קיים אלא שעשה איסור ול"ח תולמ"ה:

ונראה לתרץ קו' השאגת ארי' על הרמב"ם והיא קו' התוס' ריש התכלת, ממ"ש בסנהדרין (דפ"ח) לענין זקן ממרא דליכא אלא תפילין שאם הוסיף גורע למה לא אמרו דאיכא ציצית בהטיל למוטלת ומזה דייקו התוס' דבהטיל למוטלת קיים המצוה וק' לרמב"ם ונלפע"ד דבאמת גם מגמ' דמנחות שם קשה דאמרו הטיל לבעלת ג' דהוי תולמ"ה והקשו מי איכא בציצית תולמ"ה דהטיל למוטלת כשרה ומאי קושיא הכא בבעלת ג' הפסול בציצית עצמן אבל בהטיל למוטלת הרי איסור בל תוסיף הוא ואינו מציצית עצמן. אך נ' מזה להוכיח כדעת הרמב"ם בפ"ג מהל' עירובין הל"ח שם שפסק כמ"ד קמא דעירובין (דף ע"ח ע"ב) שם דאמר אילן מותר ואשרה אסורה דנ"מ בין איסור דרבנן ואיסור דאו' וכיון דכל היכי דאיכא איסור דאו' חשיב אינו ראוי ה"ה הכא נמי מ"ש בעלת ג' מהטיל למוטלת דהא איכא איסור דאו' וצריך ע"כ לומר דיש חילוק בין אינו ראוי לאפשר לקיימו דשם בגיטין (דע"ד) לענין תנאי שאפשר לקיימו קי"ל דאיסורי דאורייתא חשיב אפשר לקיימו ומ"מ אינו ראוי מיקרי וס"ס ל"ק קו' תוס' מהך דסנהדרין (דף פ"ח) דלא חשיב אפשר דמשכחת לה זקן ממרא בציצית בהטיל למוטלת דהא בעירובין שם אמרי אשרה פלוגתא דר"י ורבנן א"כ לר' יהודה אה"נ דאשרה חשיב ראוי אלא דאנן קיי"ל כרבנן דלאו מחיצה היא א"כ ה"ה דלר"י כל היכי דאיכא בל תוסיף ג"כ חשיב ראוי והציצית כשרים ובסנהדרין שם אמרו אליבא דר"י דס"ל עד דאיכא תורה ויורוך ולדידי' לא מצי למימר דאיכא ציצית אכל לדידן דקיי"ל כרבנן דר"י דאשרה לאו מחיצה היא ה"נ בל תוסיף לא הוי ציצית. וכן נמי יש לומר מטעם אחר דהתם בעירובין אמרו כי אתא רבין אמר ר' אלעזר וכו' אשרה דאיסור אחר גרם לו פתחא היא וארי' היא דרביע עלה והתם בסנהדרין בעל המאמר הוא ר' אלעזר ולדידי' לא מצי למימר דאיכא ציצית. והרמב"ם ז"ל פסק כרנב"י התם כמסקנא דגמ' וכמ"ש הכ"מ שם בהל' עירובין ושפיר פסק אם הוסיף גורע. אבל הראב"ד י"ל דאזיל בשיטת הרא"ש שם דפסק כר"א ור"ח אשרה מותר דפתחא הוא וה"נ הכא ושפיר דייקו דלא פסלינן בציצית:

והנה ראיתי בתשו' שואל ומשיב מה"ת ח"ג ת' ק"ל על הקושיא על דברי הב"ח או"ח ל"ב בנמצא דבוק באות כיון דיכול לגרור אף דהיום שבת דהוי ראוי לבילה וק' מדברי הרשב"ם ב"ב (דף קנ"ו ע"ב) דבשבת דא"י להקנות ולכתוב חשיב אינו ראוי לקנין ומדברי הרא"ש סוף תענית בחל ט"ב במו"ש אינו יכול להשלים ההבדלה דלא הי' ראוי להבדיל במו"ש מצד איסור הצום וכן ק' מדברי הרא"ש פ' מי שמתו סי' ב' באונן במ"ש שכ' דדמי לחגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני באמת לפי דברי הגמ' דעירובין הנ"ל דברי הב"ת נכונים להלכה ע"פ דברי הרמב"ם ומחבר דבאיסור דרבנן אמרינן פתחא היא וארי' הוא דרביע עלה ה"נ הגרירה באופן דאין כאן אלא איסור שבות אמרי' דראוי לבילה וכ"נ בת' חכ"צ סי' א' דמש"ה ל"א בכל יבמה דאינה ראוי' ליבום בשעת נפילה דהא היא והיבם היו אוננים משום דאיסור אנינות אינו אלא דרבנן חשיב ראוי' ליבום ודברי הרשב"ם תמוהים אליבא דשני המ"ד. נהי דכתיבה הוי איסור דאו' אפי' בשאר לשונות לדעת רוב הפוסקים מ"מ הא ראוי הוא לקנין וקנין אינו אלא איסור דרבנן ואולי יש לומר דמ"ש חכמים סתם קנין לכתיבה עומד מש"ה כל היכי דאין הקנין ראוי לכתיבה לא הוי קנין אך דוחק לומר כן דהא קיי"ל מקח שנעשה בשבת קיים. וגם למ"ד השני כיון דמצד הקנין ראוי הוא, ורק מצד איסור השבת היא המניעה הוי כמו אשרה דהתם דאיסור אחר גרם לו. ודברי הרא"ש ג"כ תמוהים דסותר ד"ע דשם בעירובין ס"ל דכל שאיסור אחר גרם לו חשיב ראוי ה"נ מצד ההבדלה עצמה יכול הוא אלא שאיסור ט"ב הוא שגרם לו או איסור האנינות למה לא נימא דחשיב ראוי כמו התם דחשיב פתחא ונ' בדעת הרשב"ם דדוקא לענין עירוב חשיב פתחא היינו כיון דקודם שבת הי' הפתח ראוי לכניסה ויציאה לא נימא דמשום איסור שבות דעכשיו שיהי' נחשב כאלו נסתם עתה ואין זה אלא שאינו מבטל מתורת פתח דמעיקרא יכעין זה אם הי' עושה הקנין בשבת אבל היכי שעדיין לא עשה כלום שנימא דהוי כאלו ראוי לעשות זאת ל"א דס"ס יש עליו איסור שבת אף שאינו אלא דרבנן ועיקר החילוק בין לבטל מה שהוא באמת או לעשות מה שאינו כאלו ראוי להעשות אבל דעת הרא"ש תמוה משיטת עצמו ז"ל ונלפע"ד דכל החילוק דגמ' התם היינו דוקא לענין עירוב רשויות וכדומה דאינו אלא להתיר איסור דרבנן אבל להתיר לעשות מצוה דרבנן הוי כעין מצוה הבאה בעבירה דהיכי דהמצוה דרבנן והעבירה דרבנן ס"ס אינו ראוי' לגבוה קרינן בה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' ק"ש ה"ב בקורא בצד המת שיחזור ויקרא דהיינו דחשיב כמו מהב"ע ומיושבים ג"כ מה שתמה שם בתשו' מדברי השבולי לקט ורש"י סוכה (דף ל"ח ע"ב) ותוס' שם ובברכות דנחלקו בזה אם השומע חשיב ראוי לענות או לא דלהסוברים דל"ח ראוי יש לומר דס"ל כדעת הרא"ש שם:

בעירובין דהוי כאיסור שבת גרם לו דהוא אותו האיסור בעצמו דאמרי' לא חזי ואפי' אם יסברו כדעת הרמב"ם דאיסור שבות תשיב ראוי אבל מ"מ לא חשיב ראוי למצוה. ויש עוד לדבר בזה ולע"ע לא באתי אלא להעיר: עוד יש לומר במחלוקת הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם אזיל לשיטתו כמ"ש בט"ז או"ח סי' י"א סק"ה בצמר גזול אפי' בשינה דלדעת הרמב"ם הוי מהב"ע והנ"י חולק עליו שם ותמה על הרמ"א דפוסק כהנ"י ומכשיר למה לא פסק כהרמב"ם ולפ"ז שפיר י"ל דהרמב"ם אזיל בשיטתי' דהתם דמש"ה פסול בהטיל למוטלת משום דהוי מהב"ע ואף דאין העבירה מסייע להמצוה וכמו שתמה שם בפמ"ג במשבצות סק"ז במשתחוה לפשתן נטוע דכשר לציצית דכ' הט"ז שם דמש"ה לא הוי מהב"ע משום דהוא לא עשה העבירה ותמה בפמ"ג ובנתיב חיים שם דהרי העבירה אינה מסייעה להמצוה וכמ"ש התוס' סוכה ולפענ"ד נ"פ דכוונת הט"ז דדוקא במצוה חיובית כלולב וכדומה אז הוא דאמרי' היכי דאין העבירה מסייעה להמצוה ל"א מהב"ע אבל במצוה שאינה חיובית לעולם אף שהעבירה אינה מסייעה להמצוה ס"ס כיון דהעבירה מאוסה לשמים אמרי' מי בקש מידכם רמוס חצרי ומי בקש ממנו שיכניס עצמו בחיוב באופן שהוא מאוס לא ליעבד כלום ויתיישב ג"כ בזה מה שק' על הרמב"ם דפוסל בגזל פשתן לציצית מ' מהב"ע והרי בפ"ח מהל' לולב משמע דהרמב"ם לא ס"ל לגמרי הך דמהב"ע כמ"ש הכ"מ ובלח"מ הל"א דמשמע דאפי' במצוה דאו' ל"ל מהב"ע אך לפמ"ש ניחא דבמצוה שאינה חיובית מודה הרמב"ם דאמרי' מהב"ע ושאני בלולב שהיא מצוה חיובית ומיושב בזה דבהוסיף בלולב כ' הכ"מ בשם ר"א בנו של הרמב"ם דהרמב"ם חזר בו והגיה יצא למה לא חזר בו בציצית ולדברינו ניחא וממילא יתורץ לנו הקושיא הנ"ל דלא אמרו בסנהדרין משכחת לה בציצית בהטיל למוטלת דהא קשה לכאורה בגמ' שם דאמרו אין לנו אלא תפילין ופריך והא איכא ציצית דלמא לא אמרו אלא במצוה שהיא חיובית שהזקן הורה שחייב לעשות כן אז הוא דחייב מיתה אבל בציצית כיון דאי בעי לא עביד כלל י"ל דבכה"ג אין הזקן ממרא חייב כלום דהא אי בעי לא שמע לי' וע"כ דקו' הגמ' הא משכחת לה בציצית כגון דהורה הזקן ממרא שהוא מחויב לעשות לקנות טלית ולעשות ציצית ובכה"ג דמי לתפילין ולולב וא"כ שוב מיושב הקושיא הנ"ל דמה שאמרו בגמ' ואם הוסיף גורע היינו דאפי' לפי דברי הזקן ממרא בעצמו אם הוסיף גורע אפי' שהוא אומר שכן הדין שזה צריך להוסיף אבל אם יוסיף עוד אחר יגרע דודאי זקן יודע מ"ש בתורה לא תוסיף או כמו טעמו של הראב"ד אי נימא קשר עליון דאורייתא מטעם חציצה וא"כ לפ"ז לא משכחת בהטיל למוטלת דאז אם הוסיף לא יפסלו הציצית לדברי הזקן זה דהוא פוסק דהוי מצוה חיובית ובמצוה חיובית ל"א מהב"ע פסול. וס"ס לדידן דלא הוי מצוה חיובית שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דפסול מטעם מהב"ע:

והנה מפירושא דגמ' הי' עולה בדעתי לומר להיפוך דלפי מה שאמרו בגמ' שם תכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה ואמרו שם דקאי על הטיל למוטלת ופריך והא אמרה ר"ז חדא זימנא והנה ודאי לדעת הרמב"ם ניחא קושית הגמ' דכיון דהך דהטיל למוטלת מיירי ע"כ דפסק חד מינייהו ונשאר רק אתת ומש"ה כשר דלא נתכוין להוסיף ס"ס ממילא משמע דאין בה משום כלאים כיון דהציצית כשרים אבל לדעת הראב"ד קשה שפיר כיון דלשיטתו ז"ל הך דהטיל למוטלת כשר אפי' איכא שתים ושפיר ס"ד דעכשיו דאיכא ציצה יתירה יעבור עליה משום שעטנז ושפיר טובא קמ"ל דאין בה משום כלאים וק' מאי פריך והאר"ז חדא זימנא ע"כ הי' נראה בעיני לומר דהראב"ד ס"ל דבשעטנז שייך תולמ"ה וא"כ שפיר מקשה כיון דאר"ז הטיל למוטלת כשרה ע"כ דלית בי' שעטנז דאם הי' בה איסור שעטנז הי' פסולה בהטיל למוטלת משום תולמ"ה ע"י האיסור שבו:

אך קשה לומר כן בדעת הראב"ד דיקשה מ"ש איסור בל תוסיף דלא משוי לי' תולמ"ה ומ"ש איסור שעטנז דמשוי לי' תולמ"ה דאם אינו מכוין לעבירה הא גם בשעטנז אם אינו מכוין להנאת לבישה אינו עובר וכשמכוין בשניהם איכא איסור וע"כ אין דרך אחר ליישב דעת הראב"ד רק כמ"ש השיטה מקובצת במקומו דקו' הגמ' דהו"ל לר"ז לומר רק הדין הזה תכלת אין בו משום כלאים בהטיל למוטלת וממילא הוי ידעינן דכשרה. וס"ס עדיף ע"פ סברא לומר דלהרמב"ם בשניהם שייך תולמ"ה ולראב"ד בשניהם ליכא תולמ"ה: ונראה עוד לומר בישוב הקושיא הנ"ל מסנהדרין ע"פ מש"ל דטעם הפסול לרמב"ם משים מהב"ע ודוקא בנתכוין להוסיף הוא דהוי מהב"ע אבל בלא נתכוין להוסיף כיון דהוי שוגג ל"א דהוי מהב"ע וכמ"ש בס' שמחת יו"ט סי' מ"ב באורך ודלא כתשו' חמדת שלמה. וא"כ ל"ק מהך דזקן ממרא דבעושה ע"פ הוראת חכם הוי עכ"פ כשוגג וכמ"ש המג"א שי"ח סק"ג ועכ"פ לא הוי כנתכוין להוסיף ולא יופסל. עוי"ל בישוב דעת הרמב"ם אה"נ דטעם הפסול משום מהב"ע ומהב"ע אינו פסול אלא מדרבנן בעלמא וכיון דמדאו' כשר לא מצי אמר בסנהדרין שם דמשכחת כה"ג דשם לא חשיב אלא מה דפסול מדאו' אב פסול דרבנן אינו מחייבו מיתה:

והנה הנראה מדברי הפמ"ג הנ"ל דאפילו אם הי' בבגד עצמו שעטנז ג"כ אינו אלא איסור דרבנן לכאורה דבריו תמוהים דנ' דאפילו בזמן שהי' תכלת לא הותר אלא לעשות ציצית צמר בבגד פשתן אבל לא בבגד עצמו שיש בו כלאים. ואולי ס"ל להרב ז"ל דבכה"ג אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי ומש"ה לא הוי אלא דרבנן ונראה קצת ראי' לדבריו דא"כ למה נחלקו בגמ' מנחות (דף מ"ג ע"ב) אשר תכסה בה מאי דרשו בי' ולמה לא אמרו בפשוט דאתי למעוטי אם בבגד עצמו יש בו כלאים דאינו ראוי להתכסות בו מצד איסורו וע"כ דזה חייב בציצית אם יש בו ד' כנפות דאמרי' אתי עשה דציצית ודחי ל"ת דכלאים וממילא נכונים דברי הפמ"ג דגם בזה"ז דליכא כלאים לא הוי אלא איסור דרבנן מה דלא דחי:

ונראה עוד דדבר זה תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל אם מותר ללבוש ציצית של שעטנז בלילה דלדעת התוס' דמותר גם בלילה ה"ה דמותר אפי' הכלאים בבגד עצמו ולדעת הרמב"ם דאוסר בלילה גם בבגד כלאים אסור. וכן יש לומר דתלי בזה אי אמרינן הותרה או דעשה דוחה ל"ת. דאם נאמר הותרה דוקא ציצית דכלאים הותרה ולא בבגד עצמו. אבל אי נימא מצד עדל"ת א"כ העשה דוחה אפי' אם הכלאים בבגד ולא שייך לומר דאפשר בבגד אחר דס"ס בבגד זה נתחייב וכמ"ש תוס' כתובות (דף מ') ד"ה כגון דאין זה חשיב אפשר דס"ס בבגד זה עכשיו א"א לקיים באופן אחר וצ"ע:

סימן ד

במה שנסתפקו אם יתפללו במנין א' בחוה"מ המניחים תפילין ושאינם מניחים אם יש בזה משום לא תתגודדו מעולם הי' דעתי להחמיר ונזהרתי מזה. ומצאתי ג"כ כן בתשו' השיב משה ת' יו"ד ת' ל"א. ועתה נדפס מחדש ס' ארחות חיים על או"ח והביא ג"כ מזה, אך ראיתי שם הג"ה מהגאון מברעזין שיחי' שכ' בשם הריטב"א יבמות (דף י"ג ע"ב) בד"ה הדר א"ל ר"י לר"ל דהיכי דאיכא חשש איסור דאו' ל"ש לא תתגודדו. ולפענ"ד במחכ"ת היא שגיאה גדולה וחלילה לומר כן ודברי הריטב"א אינם אלא לדעת ר' יוחנן דודאי עשו ב"ש כדבריהם שלא לעבור על הדאורייתא וס"ס הרי אה"נ הא היתה קו' הגמ' דאקשי לי' רבא לאביי והרי ב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר א' דמי וע"ז תי' רבא דדוקא בב"ד א' פלג מורים כדברי ב"ש ופלג כב"ה הוא דאיכא ל"ת ס"ס עכ"פ לא עלתה ע"ד לתרץ משום דהוי איסור דאורייתא אלא משום דהוו ב' בתי דינים מיוחדים מש"ה הוא דל"ש ל"ת:

הן אמת דדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' ע"ז הי"ד דאפי' בשני ב"ד בעיר אחת ג"כ איכא ל"ת. וכבר תמהו ע"ז הראשונים ז"ל דפוסק כאביי נגד רבא שלא כדרך כללי הגמ':

דלעולם הלכה כרבא עי' בכ"מ ולח"מ שם אך ס"ס לא עלתה ע"ד שום א' מהראשונים לומר דיש נ"מ אם הוא איסור דאו' או דרבנן:

וליישב דעת הרמב"ם נ' בכמה אופנים. דהא לכאורה צריך להבין מ"ש שלא יהיו פלג מורים כב"ש ופלג מורים כב"ה או לאביי שלא יהיו שתי ב"ד בעיר אחת ועדיין תמוה כיצד יעשו והאיך יבטלו את דעתם הלא כל אחד אומר הדין עמי ומי יבטל את דעתו מפני מי. אך ע"כ נלפע"ד דהיינו הך דאחרי רבים להטות דמחויבים לעמוד למנין והמיעוט יבטל את דעתו מפני הרוב. וס"ד דדוקא בב"ד א' הוא דאמרינן אחרי רבים להטות קמ"ל דאפי' בשני ב"ד וכ"א הוא במקום מיוחד אעפ"כ אמרינן ל"ת ומחויבים לבוא למקום א' כדי שיתברר מי הרוב והמיעוט יתבטל ומבואר כן בשלטי הגבורים בשם ריא"ז בפ"ק דיבמות וז"ל גם בזמן הזה יש ברוב מקומות מחלוקת בין החכמים ובין הגאונים אסור להם לבני עיר להתחלק ולנהוג כמנהג פשוט קצתן כא' וקצתן כא' אלא יעמדו על המנין ויעשו כולם כרוב עכ"ל וראי' לזה מדברי הירושלמי פ"א דברכות ה"א בפיסקא מעשה ובאו בניו דאמר ר"ע פליג על רבנן ולא עבד מעשה כוותי' וכו' אמרו הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין נעמוד על המנין וכו' חזינן דזה עיקר הלאו כדי שיעמדו על המנין וילכו אחר הרוב. וא"כ לפ"ז קשה מאי פריך רבא על אביי והא ב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר א' דמי מה דמיון הוא זה בשלמא בב"ש וב"ה כיון דאמרי' דידעו דב"ה הוי רובא ואפ"ה לא חששו ב"ש לזה משום דמיחדדי טפי מש"ה ליכא לא תתגודדו כיון דלא מצי לעמוד למנין אבל אה"נ בשאר שתי ב"ד אה"נ דשייך לא תתגודדו וע"כ צ"ל דרבא קאי לתי' בתרא דתירצו בגמ' דהא והא לאחר בת קול והיינו דלא הוי ב"ה רובא אלא דסמיכת ב"ה הי' רק משום הבת קול וע"ז פריך שפיר דשייך לא תתגודדו ויעמדו למנין אבל אה"נ י"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' קמא דטעם ההלכה דב"ה משום דהוי רובא וב"ש פליגי משום דמיחדדי א"כ ל"ק קו' רבא ושפיר נקטינן להלכה כאביי דרבא לא פליג כלל:

ויש לתרץ לפ"ז קו' בעל ס' יש סדר למשנה דהא הוי לאו שבכללות ולמה לוקה המתגודד לעכו"ם או על מת. די"ל דוקא היכי שמרבה איסור חדש הוא דהוי לאו שבכללות אבל בכאן הרי עיקר הדין הרי נכלל במ"ע דאחרי רבים להטות ולא מרבה כאן אלא פירושא דעשה ההוא מש"ה י"ל דלא הוי לאו שבכללות:

עוי"ל דאה"נ קשה מ"ט דאביי והא ב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר א' דמי. אך טעמא דאביי כמש"ל דשם לא יכל לעמוד למנין משום דב"ש מיחדדי טפי וטעמא דרבא דאזיל לטעמי' דאף דמיחדדי טפי אעפ"כ יכלו להתאחד ומה שיסתפק להם יעשו כשתי החומרות ע"כ פריך שפיר ואביי ס"ל דאסור לעשות כשתי החומרות דהעושה כשתי החומרות יקרא כסיל בחושך הולך ורבא לטעמי' דאמר, בחולין (דף מ"ג ע"ב) רמינן עלי' חומרי דרב וחומרי דשמואל וטרפינן לי' מש"ה מקשה שפיר וס"ל דאפי' היכי דליכא למיזל בתר רובא אעפ"כ שייך ל"ת דעדיף שיתאחדו ויעשו כחומרי שניהם וע"כ דבשני ב"ד בעיר א' ליכא לעולם ל"ת אפי' יוכלו לעמוד למנין וכ"ז לרבא אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד התם מותבינן תיובתא כלפי סנאי' דרבא ולא קיי"ל בהא כרבא ואסור לעשות כחומרי שניהם א"כ ל"ק קו' דרבא ושפיר נקטינן כאביי וגם די"ל דרבא בעצמו לא ס"ל כן כפי המסקנא דחולין (דף מ"ד) שם דאמר כולי' כרב עבדי וקו' דהכא אליבא דס"ד דרבא שם מש"ה שפיר פסק הרמב"ם דלא כרבא דהכא:

עוי"ל באופן אחר דהא דאמרו ב"ש מיחדדי טפי אף דב"ה רובא הוי היינו דפליגי בזה אי רוב הוי ודאי או ס' כמ"ש הש"מ ב"מ (דף ו' ע"ב) בשם הרא"ש בהך דעשירי ודאי ולא עשירי ספק וזה הוא מחלוקת רב ושמואל ב"ב (דף צ"ב) אם הולכין בממון אחר הרוב או לא דרב ס"ל רוב הוי ודאי מש"ה מהני גם בממון ושמואל ס"ל רוב ס' הוי מש"ה לא מהני להוציא ממון ובזו הסברא פליגי ג"כ הכא דרב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם כיון דרוב הוי ודאי לא מהני מה דמיחדדי טפי כיון דהתורה פסקה כן ההלכה דברי המיעוט בטלים ושמואל לטעמי' דרוב הוי ס' אמר שפיר הכא עשו ב"ש דבריהם כיון דהם מיחדדי טפי אמרו דלדידהו לא הוי ס' ולא מהני הרוב כלל. אך ס"ס עדיין ק' מאי מקשה והא ב"ש וב"ה כשתי ב"ד והא שם לא יכלו להכריע כמש"ל. אך רבא לטעמי' שפיר פריך דבעירובין (דף מ"ו) אמר רבא בדרבנן ל"ש יחיד נגד יחיד ל"ש יחיד נגד רבים ס' הוי ואזלינן לקולא. והוא כמ"ש בתומים קצור ת"כ אות קכ"ג קכ"ד לתרץ קו' תוס' ב"ק (דף כ"ז ע"ב) למה בסנהדרין רבו מחייבין חייב נימא א"ה בממון אה"ר ותי' דהתם המיעוט בטל לגמרי נגד הרוב והוי כמאן דליתי' וא"כ ל"ה בגדר ס' כלל ומש"ה מוציאין ממון וס"ל לרבא דכ"ז אם המחייבים והמזכים הם במקום אחד אז הוא דבטל דעת היחיד אבל אם הם במקומות הרבה אין דעת יחיד בטלה ולעולם נשאר ספק מש"ה בדרבנן ל"ש יחיד נגד יחיד או נגד רבים ב"כ וב"כ הוי ס' ואזלינן לקולא. וה"ה אם הם אפי' במקום אחד אינו מברר הרוב אלא לאותו ענין בעצמו אבל לענין אחר גם אותו הדין בעצמו נשאר בגדר ס' וסברא גדולה לומר דתלי הא בהא דאם בשני מקומות אינו מתברר הספק גם באותו מקום בעצמו לענין אחר ג"כ אינו מתברר ומש"ה ס"ל לרבא שפיר דשני ב"ד בעיר א' ל"ש ל"ת כיון דגם לאחר שיתאחדו ס"ם נשאר הספק במקומו משא"כ לדידן דפליגי על רבא בעירובין שם ואמרינן דיחיד במקום רבים אפי' בדרבנן אסור דל"ה תו ספק א"כ קיי"ל שפיר גם בזה דלא כרבא דאפי' בשתי ב"ד בעיר אחת אסור כדי שיתברר האמת ול"ד לב"ש וב"ה: עוד נראה לומר דאביי ורבא בגמ' לא אזלי אלא ליישב דעת ב"ש דעשו כדבריהם אף דהלכה כב"ה דהוי רובא וקשה על ב"ש ותי' אביי כטעמי' ורבא תי' כטעמי' היינו דס"ל לב"ש דבשני ב"ד בעיר אחת ל"ש ל"ת והיינו קודם שיצא בת קול אבל לאחר שיצא בת קול דהלכה כב"ה אה"נ דאפי' בכה"ג אסור:

ועי' תשו' רשד"מ חיו"ד קנ"ג וצ"צ ת' ב' בהג"ה בן המחבר ותמוהים לי דבריהם ז"ל. וכן תמוהים לי דברי המנחת חינוך מצוה ע"ח דכ' דכי אזלינן בתר רובא דוקא היכי דכי הדדי נינהו לא היכי דהם גדולים בחכמה מאלה שהם רוב ומייתי סייעתא מהך דב"ש מיחדדי טפי ותימה שהביאו ראי' מדברי הגמ' שאמרו רק ליישב דעת ב"ש דעשו כדבריהם אבל ס"ס כיון דאנן קיי"ל להלכה כב"ה לא משגחינן במאי דמיחדדי טפי ורוב מנין יכריע והרי אמרו בברכות (דף י"א) כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה [ועי' ש"ך יו"ד רמ"ב בכללי הוראה מ"ש בשם הג"א]:

ועפי"ז נראה לפרש מ"ש בב"מ (דף נ"ט) עמד ר"ג על רגליו ואמר גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקת בישראל ותימה מה ענין כבוד בית אבא לכאן אלא דידוע מ"ש בירושלמי ר"א שמותי הוא מתלמידי שמאי ולכאורה הוא תימה הלא הוא הי' מגדולי תלמידי ר"י בן זכאי וריב"ז הי' מתלמידי הלל הזקן כדאיתא בסוכה ובפ' יש נוחלין, אך נראה פירושן של דברים שהלך בשיטת שמאי ותלמידיו שלא חששו על הרוב דלדעתו כיון שהוא גדול מהם בחכמה אינו ראוי לו לבטל דעתו מפניהם ובאמת פריך כן בירושלמי וכי לא ידע ר"א דאחרי רבים להטות וס"ס משום זה עשו כן החכמים שבאותו דור ונידו את ר"א להראות הלכה שאין אנו חוששים למיחדדי טפי אלא רוב המנין יכריע ולפיכך הי' מקום לחשוד את ר"ג שעושה זאת לכבוד בית אביו שהוא הלל הזקן שתשאר ההלכה כב"ה ולא כב"ש ע"כ אמר שלא לכבוד בית אביו הוא עושה אלא לכבוד המקום שלא יתרבו מחלוקת בישראל. והנה גם בלשון הרמב"ם דהכא כ' ג"כ בלשון של ר"ג שלא יעשו אגודות אגודות שדבר זה גורם למחלוקת גדולות:

ומעתה ראוי לומר דלאו דוקא בבית תפלה א' אסור להתפלל ביחד המניחים ושאינם מניחים דהוי כב"ד:

א' פלג מורים כב"ש ופלג כב"ה אלא אפי' בשני בתי תפלה דס"ס הוי כשני ב"ד בעיר אחת דכ' הרמב"ם להלכה דאסור:

ומעתה איך מצינו ידינו ורגלינו בכל אתר ואתר דיש מנהגים שונים ונוסחאות שונות וכי נימא שחלילה כל ישראל עוברים על לאו דל"ת וע"כ צ"ל דכ"ז דוקא במה שהיא מחלוקת שנתחדשה עתה צריך שלא יתחלקו ויתאחדו ויעמדו למנין כדי שלא תהי' מחלוקה. אבל במה שהוא מחלוקה ישינה ולא שייך עוד להכריע אה"נ כשמתפללים בשני מקומות אין קפידא דא"א לומר שיתאחדו וכן אינו גורם למחלוקות גדולות דכבר דשו בזה אבל במקום א' כיון דיש עצה לבוא למנין וכן להיפוך דיש מקום שיגרום מחלוקות גדולות ודאי דראוי לאסור:

ועי' רא"ש פ"ק דיבמות סי' ט' שכ' ובמגילה אעפ"י שקורין לבני העיר בארבע עשר ומקדימין לבני כפרים והוי כב"ד א' בעיר א' פלג מורין וכו' לא קרינין בי' לא תתגודדו כיון דלא עבדו הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם הי' בן מקום זה הולך למקום אחר הי' עושה כמותם הלכך לא מיחזי כשתי תורות: הגם שדברי הרא"ש תמוהים למה כ' דהוי כב"ד א' בעיר א' כיון דאלו קורין לעצמם נראה יותר כשתי ב"ד. ועי' ר"ן פ"ק דמגילה דכ' כן בקושיא דהוי כשתי ב"ד בעיר א' ובתריצו הוסיף לומר דהוי כשתי ב"ד בשתי עיירות. ס"ס אנו למדין מדברי הרא"ש דכל היכי דאין עושים משום מחלוקות ליכא ל"ת ובמקום מחלוקת הוא דהוי ל"ת כמ"ש הרמב"ם בלשונו הנ"ל מש"ה י"ל דבכה"ג דהוי מחלוקת ישינה ל"ש לחוש למחלוקות דאינן במקום א' וגם דדבר זה הוא ס' דדינא דמוכח מדברי הרא"ש דחולק על הרמב"ם וס"ל דבשתי מקומות אפי' בעיר א' ל"ש ל"ת וכרבא אבל ודאי במקום א' דהיינו בבית תפלה אחת דגורם למחלוקת והוי תורה כשתי תורות אין ס' דהוי איסור גמור:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה