אור ברסלב
שות דברי יששכר יו"ד › סימן סו

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

יו"ד · סימן סו

סימן סה

לידידי הרבני החריף ובקי אי"א וכו' כש"ת מ' מאיר שלמה נ"י: ע"ד שאלתו באשה שהדיחה בשר וזוכרת היא שהניחתו על הכלי מנוקב ולאחר שעה הדיחתו ובשלתו ואח"כ נתעורר ספק בלבה אם מלחה את הבשר וי"ל דהוי כי האי דס' משנה ברורה על או"ח שכ' אם בשעה שעמד להתפלל הי' בדעתו להזכיר אם לא נסתפק תיכף לאתר התפלה א"צ לחזור וה"נ כיון שהדיחה והי' בדעתה למלוח בודאי מלחה ול"ד להאי דט"ז ס"ט סקכ"ד דהתם שכחה אם התחילה לעשות אבל הכא הרי התחילה לעשות עכ"פ:

והנה בדינו של הט"ז כבר כ' השעה"מ סוף ה' מקואות לתמוה מדברי התוס' פסחים (דף ט') ד"ה כדי שכ' בשינויא בתרא דהא דקאמר הרי הן בחזקת מתוקנים היינו באופן שאינם ראוים אלא לבהמה משמע דבראוים לאדם אף דלא הוי אלא דרבנן אעפ"כ אמרי' אין ס' מוציא מידי ודאי דאזלי' בתר חזקה דמעיקרא:

ולפענ"ד נ' דלק"מ דבשלמא התם הרי הספק אצלינו אף דרוב חברים אין מוציאים מתח"י דבר שאינו מתוקן מ"מ יש מיעוט שמתעצלים וסומכים שיש עוד שהות ובתוך כך מת וא"כ יש תשש שמדעתו נתעצל א"כ יש שני חששות משש שכחה וחשש עצלות. אבל הכא ודאי דחשש עצלות אין כאן כיון דא"א למלוח אחר הבישול ואין כאן רק חשש שכחה בשעה קטנה כזו וכולי האי לא חיישינן ואין דמיון להתם:

ועוי"ל כמ"ש הנוב"י חאהע"ז ת' ב' דהיכי דיש חשש שיבוא לידי תקלה אמרי' לעולם חזקה שליח עושה שליחותו אבל היכי דאין לחוש לתקלה ל"א שע"ש וא"כ הכא ודאי דחששה שלא תבוא לידי תקלה ודאי שמלחה. אבל התם בחבר וכי ידע שימות ודאי כל אדם מתברך בלבו עדיין יש לי זמן: גם יש לחלק ולומר דהכא ליכא חזקת איסור כל כך. דהרי כל בשר מותר לאכול באומצא דהוי דם האברים שלא פירש אלא דאיכא רק חזקה שאם יבטלנו יאסר וגם לזה יש עצה שאם יחלטו או יבשלנו בחמי טבריא יהי' מותר: וחזקה שאם יבשלנו יאסר תליא בפלוגתא דגמ' יבמות (דף ל"א) אי בכה"ג הוי חזקה וס"ס ל"ד להאי דחבר שמת דהתם הוי חזקה אלימתא:

ויותר נראה דממקום שהשעה"מ הקשה על הט"ז משם עוד ראי' לדברי הט"ז דאה"נ גם שם בחבר שמת לפמ"ש שם רש"י בד"ה ודאי טבילי דהוי חזקה דאתיא מכת רובא דרוב חברים מעשרים וא"כ הוי רובא וחזקה רובא עדיף ואיך ס"ד דלא ניזיל בתר רובא:

וליכא למימר משום דהוי רוב התלוי במעשה דהא רבא הוא דאמר לה ורבא ס"ל בבכורות (ד"כ) דאין נ"מ בין רוב התלוי במעשה או לא. וע"כ כמ"ש התוס' יבמות (ד' ל"ו ע"ב) ד"ה הא לא דטעמא משום דהוי מיעוט המצוי ובכה"ג חיישינן. ובאיבעית אימא דהתם דהכא ודאי הוא כמ"ש רש"י חזקה ודאי על כל החברים דמעשרים עכ"פ למה לא נימא דילמא שכת מלעשר הא עכ"פ אדם עלול לשכחה. וע"כ צ"ל כיון דעכ"פ לא הוי מיעוט המצוי ממילא אזלינן בתר רובא. אך כ"ז ניחא לרבא דל"ל דרובא דתלוי במעשה גרע משאר רוב. אבל לרבינא דבכורות שם ודאי גרע וקשה על הרמב"ם דפסק להלכה בפ"י מהל' מעשר ה"ב דהרי הן בחזקת מתוקנים וכמ"ש המל"מ שם דמשמע מדעתו ז"ל דאפי' אם הם בודאי בחזקת חיוב ג"כ אמרי' דהם עתה בח' מתוקנים. וקשה הא הוי רובא דתלי במעשה. ואפי' אי נימא דהוי ודאי למה לא ניחוש שמא שכת. וע"כ צ"ל דשכחה הוי לא שכיח כלל ואזלינן בכה"ג אפי' בחר רובא דתליא במעשה. וא"כ אדרבה מכאן סייעתא להט"ז ומיושב קו' הנה"כ עליו:

וגם אי נימא כמ"ש רי"ט אלגזי רפ"ג דבכורות בד"ה והנה מדברי התוס' והרא"ש דמה דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה אינו אלא דרבנן ומש"ה נאמן נכרי מסל"ת. וא"כ לפ"ז פשוט הדבר דחכמים לא גזרו אלא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן מהני כמו דאמרו שם הימנוה רבנן בדרבנן ומהני אפי' רוב התלוי במעשה ומש"ה הכא בדם שבשלו שפיר הורה הט"ז דמותר:

וממילא כיון דמעיקר דינא דגמ' מוכח יותר כט"ז. בדינו של ידידי נ"י שהתחילה בודאי לעסוק בזה כיון שעשתה כל הסדר לזה וע"כ אנו צריכים לומר ששכחה וסברה שמלתה. א"כ אדרבא עפ"י מ"ש הנה"כ בעצמו דאין דרך לשכוח מעשה גדולה כזו של מליחת הבשר ממילא אין סברא הכא לומר ששכחה ובודאי מלחה:

ודמי למ"ש הש"ך בעצמו בסי' א' בשוחט שנטל קבלה ונמצא שלא ידע דאין מטריפין למפרע דאמרינן השתא הוא דשכח משא"כ אם לא נטל קבלה מעולם יותר נכון לומר שלא ידע כלל משנאמר ידע ושכח. וה"נ דכוותה דבשלמא אם לא הי' לנו ידיעה כלל שעשתה שום מעשה יש סברא לומר דאה"נ יש חזקה שלא נמלח ומה שטועית בדמיונה טעות זה לא נולד עד עתה ולא הי' באמצע הזמן שום השתנות. אבל אם התחילה להדיח אתה צריך לומר דשכחה אז ועתה חזרה ונזכרה ראוי יותר לומר דעתה הוא שנולד הספק בדמיונה וסוברת שלא מלחה ומתחלה עשתה הכל כראוי לה והשתא הוא דאתרעי זכרונה:

מ"ש כ"ת על דברי הש"ך ק"ה סקי"ח דאין מלח הבלוע ממקום אחר יוצא בלא רוטב ובחוו"ד שם סקי"ג ובבית מאיר תמהו עליו מדברי התוס' ורא"ש בסוגיא דדגים ועופות דכ' מה דאין אוסרין העופות דבלעי מדגים משום דמשרק שריק משמע הא לא"ה היינו אוסרים והא הוי בלוע וע"כ דאפי' בלוע יוצא בלא רוטב. גוף קושיא זו א"י מה טיבה דילמא אה"נ הא פירושא דדם. משרק שריק היינו דאין בו שמנונית כלל מש"ה אינו יוצא מחתיכה לחתיכה: והנה כ"ת תמה שהחוו"ד סותר עצמו דבסי' ע"ג סק"ג מעתיק לדברי הש"ך. פשוט בעיני דהחוו"ד אינו חולק לדינא על הש"ך אף שצ"ע מדברי התוס' הנ"ל אעפ"כ לא מלאו לבו לחלוק על הש"ך ולמעשה הורה כן:

ובדין הכלים שאב"י בס' טרפה אני נבוך למעשה. דמדברי הרשב"א המובא ביו"ד סי' א' גבי שוחט שנמצא שא"י דמפורש דהכלים אסורים משמע אפי' לאחר מעל"ע אף דלא הוי אלא ס' טרפה משמע לאיסור:

ואך התם י"ל דשאני דהוי איתחזק איסורא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת והרשב"א לשיטתו דאוסר בדרבנן באיתחזק:

ועיין שעה"מ ה' מקואות כלל ו' שם הביא ראי' מהך דיומא (דנ"ה ע"ב) כי אתא ר"ז אמרי במערבא גזרה משום חטאת שמתו בעליו וקשה דהא אי נמי מת בטל ברובא מדאו' ואין כאן אלא איסור דרבנן אלמא דכל כה"ג הוי כס' דאורייתא ומש"ה ג"כ אין להקל לענין הכלים עיי"ש. ולפענ"ד אין ראיתו מוכרחת כ"כ דלאו דבר פשוט הוא דהא דמטבע ל"ב הוי רק מדרבנן דהא בתוס' מעילה (דף כ"א) משמע דהוי דאו' וכמ"ש הכ"מ פ"ז מהל' מעילה ואף שהמל"מ השיג שם ע"ז מ"מ לאו דבר פשוט הוא וכבר הארכתי בזה במקום אחר:

גם מדין המבואר ביו"ד נ"ז ברמ"א סכ"א דס' טרפות מותר למכרו לעכו"ם משום דאיסור מכירה לעכו"ם לא הוי אלא מדרבנן מש"ה מקילין בספקו אף דבגוף הספק מחמירינן משום דסדא"ו לחומרא מ"מ לענין איסור דרבנן מקילין לדעת הרמ"א ואף שהש"ך חולק ע"ז מ"מ דעת רמ"א להקל:

גם מגמ' שבת (דף ל"ד) לענין בהש"מ באמרו לו שנים צא וערוב עלינו וכו' שניהם קנו עירוב משום דס' דרבנן לקולא ואף דגוף הספק דבהמ"ש הוי ס' דאו' ומחמירינן מ"מ במה שנוגע לעירוב אזלינן להקל. יהי' איך שיהי' לא באת אלא להעיר דאין להפליא על מ"ש הלב"ש בחידושי דינים ליו"ד כלל י"ב להקל בכה"ג והרבה בעלי הוראה נוהגים להקל כן במקום שא"א בהגעלה. וכן מפורש בת' מהרשד"מ ח' יו"ד ת' ל"ת. אך לפי שיש הרבה מחמירין בס' שע"י גלגול הוא דרבנן קשה להקל שלא במקום הפסד גדול. וכבר נשאלתי ממקום אחר בענין דומה לזה ולא רציתי להצטרף להתיר [לעיל ח' ס"ב]:

מה שהקשה כ"ח מרש"י חולין (דף ח' ע"ב) שכ' דסכין קשה לבלוע ומ"מ פולט הוא ע"י נעיצה הא לענין מליחה חזינן להיפוך דאין מליחה לכלים להפליט אבל הוא מבליע:

הנה בהא דאין מליחה לכלים להפליט דקשה אה"נ מנא להו לראשונים ז"ל לומר מילוק זה. נראה דדייקו מהך דחולין (דף קי"א ע"ב) דאמר רבין אמר ר' יוחנן מליח אינו כרותח ואח"כ אמר אביי הא דרבין ליתי' דהאי פינכא דהוי בי ר' אמי ומלח בי' בשרא וחברי' וכו' מכדי ר"א חלמיד ר"י הוי וכו'. והדבר יפלא אה"נ וכי אמר רבין משמי' דר"י דבר של שקר ח"ו וכל אופן שנוכל ליישב שלא יהי' פלוגתא אליבא דחד אמורא אנו מחוייבים ליישבו וכדאיתא בכתובות (דף נ"ז) ע"כ החליטו הראשונים ז"ל ליישב שני המימרות אליבא דר"י ולומר רק דהא דאמר רבין משמי' דר"י דמליח לעולם אינו כרותח ליתי' אבל מ"מ במקצת דבריו קיימים דהיינו להפליט אה"נ דאינו כרותח אבל להבליע הוי כרותח ומש"ה בהאי פינכא חברי' ר"א: ואף דשמואל סתמא אמר מליח ה"ה כרותח משמע בין להפליט בין להבליע. מ"מ בזה הרי ר"י חלוק עליו דבמקצת דברי רבין קיימים דס"ס לא אמר שקר חלילה משמי' דר"י ולעולם הלכה כר"י נגד שמואל מש"ה פסקינן דאין מליחה לכלים להפליט דבזה מליח אינו כרותח וכ"ז לענין מליחה אבל בשאר רתיחות ודאי דאין נ"מ ויש בה שני הכחות מפליט ומבליע ג"כ אלא שכח הפליטה הוא קודם וממילא בחום כזה שחמימותו אינו גדול כ"כ פולט קודם: וקודם שמבליע נעשה צונן אבל ברותח גמור ודאי שמפליט ומבליע ג"כ וס"ס אין כאן ההיפוך מבמליחה אלא שכח הפליטה בא קודם כנלפע"ד:

בקו' של כ"ת עמ"ש הר"ן בפכ"ה בשם ר"ת לדייק שהכרם מחזיקין בו דם מדאמרו בבהכ"ס דאם לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה וא"כ קשה למה בכרס ודקין דקיי"ל דאין מחזיקין באדם ואפ"ה פסק המחבר בשם ת' הרשב"א דהוי ג"כ דינם כמו בבהכ"ס דאם לא נמצא עליו דם מותר: לפענ"ד אין כאן קושיא דהא הר"ן כ' שם דלאו ראי' הוא דמיעוט דם יש בו ואפ"ה אין מחזיקין בו דם, ור"ת ז"ל שכ' לראי' זו אפשר דס"ל דאה"נ בקבה אפי' לא נמצא עליו ק"ד טרפה ואין כאן קושיא רק על הרמ"א דהסכים להחמיר בבהכ"ס אולי גם בקבה מחמיר אפי' באין עליו ק"ד ומה שלא הגיה שם בסי' מ"ח ס"ו משום דלדידן עתה אין נ"מ דקיי"ל לעולם היכי דניכר מעל"ע טרפה אפי' בבהכ"ס אפי' לא נמצא עליו ק"ד:

מ"ש על חקירת פמ"ג בסי' ל"א ססק"א בשפ"ד אם מועיל שהיי' יב"ח בעוף דממסמס קועי' דמא אי נימא ס' מיעוטא לחזקה דהוי ס' נבלה דתמוהין דבריו מדברי הש"ך סי' כ"ג ס"ק י"ט שכ' מפורש דהיכי דליכא למיחש לתקלה ישהנו:

ידוע שכבר עמדו בזה האחרונים. אבל לפענ"ד דל"ד כלל להתם דהתם קאי הש"ך על דברי הרמ"א שכ' שם דהמנהג להטריף הכל אפי' לא שהה רק במיעוט קמא דקנה ואסור למכרו לעכו"ם אלא ימיתנו ואח"כ ימכרנו וע"ז הוא דכ' הש"ך דישהנו דהתם מדינא מותר וא"צ בדיקה כלל כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' שחיטה ד"ו וכמבואר בלח"מ שם. אבל בדין זה שכ' שם המחבר בשחט העוף סתם ושהה בו שהוא דין המבואר ברמב"ם שם ד"ח דהוי בכלל ממסמס קועי' דמא יש לומר דלא מהני שהיי':

אך באמת בגוף הדין נ' ודאי דמהני יב"ח אפי' בממסמס קועי' דמא מדאמרי' בגמ' (דנ"ג ע"ב) בשרקפא דס' דרוסות וכ' רש"י שם בד"ה שרקפא שנכנס הנץ ביניהם ואמרו שם בגמ' ולשהינהו יב"ח ומ"ש דאתי בהו לידי תקלה כ' רש"י לפי שהן מרובות אבל בחד ודאי דמהני שהיי' יב"ח אפי' לכתחלה ובדיעבד ודאי דקיי"ל כן להלכה דמועיל שהיי' יב"ח ולמה לא ניחוש דילמא נדרסה נגד הושט ובדרוסה אמרי' דסופו לנקוב וא"כ הוי כי האי דממסמס קועי' דמא משמע דמועיל שהיי' אפי' בכה"ג:

אך יש לדחות קצת ולומר נהי דדרוסה לפעמים סופה לנקוב כמ"ש רש"י (דנ"ג ע"ב) ד"ה צריכא אבל הא קשה דא"כ למה חשבינהו בתרתי דרוסה ונקובה במימרא דעולא (דמ"ג) שם וע"כ כמ"ש התוס' (דמ"ב) ד"ה דרוסת הנץ ששורף וסופה למות ולפ"ז י"ל דאה"נ דאינו מנקב ובודאי הוא כן, דלא אשכחן אפי' לדעת הסוברים דנקובת הושט הוי נבלה לומר דדרוסה במקום הסימנים שתהי' נבלה וע"כ דדרוסה לאו נקובה הוי:

אמנם מזה יש ראי' מדברי התוס' (דכ"ח) בד"ה אתא דהקשו מאי נ"מ אי כלבא או שונרא הול"ל דהא יש נ"מ טובא דאי שונרא מועיל שהיי' יב"ח ובס' קניא דהוי ס' נקב אינו מועיל שהיי'. וע"כ דגם בס' נקב מהני שהיי':

וגם בדעת רש"י הנ"ל נהי דכ' דדרוסה סופה לנקוב י"ל דמש"ה לא חשיב לה בחדא דדרוסה נהי דסופה לנקוב מ"מ בסימנים לא הוי נבלה אפי' למ"ד נקב הושט הוי נבלה. דהא קיי"ל לעולם כל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי מש"ה ראוי לומר דלא הוי כנקוב אלא לענין טרפות דתלוי בחיות ס"ס אינה חי' יב"ח ומה בכך שעדיין לא נקבה ס"ס סופה לנקוב ותמות. אבל לענין נבלה כיון דעדיין לא נקבה ול"א כל העומד לאו נבלה הוי ומש"ה חשבינהו בתרתי:

ונלפע"ד במה שחקר הפמ"ג בסי' ל' בשפ"ד אי חשבינן יב"ח משעה שנעשה הריעותא או משעה שיולד הטרפות דלפי מה דאמרי' דל"א כל העומד וכו' והוא רק משום שאינה חי' א"כ ראוי רק לחשוב משעה שלא תוכל לחיות יב"ח:

אך יש אחרונים ז"ל שכ' דבדבר שנעשה ממילא אמרי' כל העומד וכו'. אמנם יש להקשות ממ"ש התוס' חולין (דף י"א) להקשות מנלן למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא משום דפרה בת שתים והיא נולדה כשרה ואזלינן בתר חזקה. ולפי דבריהם ז"ל דילמא נולדה בטרפות כזו שסופה להטריף ובכה"ג היא טרפה אפי' אם חייתה יב"ח אך י"ל כמ"ש הצ"ץ בתשובה דאם נולדה כך אה"נ דכשרה. ודוקא אם נעשה אח"כ כן:

ובלעדי זה יש לתמוה בדברי התוס' על פי דברי הרשב"א בת' צ"ח דיתר רגל יוכל להרבות כחול ימים עם יתרונו. וצ"ע:

ונראה קצת לומר דכל טרפות הללו דמשום סופו אינו אלא דרבנן ומש"ה שפיר מקשים התוס' מפרה דמדאו' כשרה היא:

והי' מקום ליישב דעת הרמב"ם דס"ל נקובת הושט הוי נבלה מחיים עפ"י מ"ש הב"ש בשמו באהע"ז סי' קכ"ד דס"ל לרמב"ם ז"ל כל העומד וכו' א"כ ממילא כיון דושט שנקב לא מועיל לו שחיטה הוי כעומד להתנבל דבין שתמות או שתשחט ס"ס תהי' נבלה וממילא היא ג"כ עתה נבלה משום כל העומד וכו':

אבל באמת לא יתכן לומר כן לפמ"ש הש"ך בסי' כ"ד סקכ"ג דבעיקור ס"ל להרמב"ם דהוי טרפח וקיי"ל שם בסי' כ"ד סט"ו דאין השחיטה מועלת לו אלמא דל"א בכה"ג לענין זה כל העומד וצ"ע:

דברי ידידו דוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה