אור ברסלב
שות דברי יששכר יו"ד › סימן סו

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

יו"ד · סימן סו

סימן סו

ראיתי לבאר בדבר התרנגולים שצוארן ערום בלא נוצות ושכיחים בין תרנגולים שלנו ובפה בענדין היו מתירין אותם ונתעורר לפני ערעור ע"ז. והנני לכתוב הנלפע"ד בזה:

(בחולין דף ס"א) בתוד"ה מה נשר חולקים על רש"י שכ' והאי אף לא מרבה אלא מין נשר א"כ לרש"י כל עוף הבא לפנינו בד' סימני טומאה הוא מין נשר. והתוס' חולקים וס"ל דהוא מין אחר לא מאותן כ"ד עופות האמורים. וכן שנו התוס' לקמן (דף ס"ג ע"ב) בד"ה עופות ובד"ה ודילמא: ולכאורה אין מובן נ"מ הפלוגתא בזה כיון דס"ס הוא טמא. אך ע"כ אין כאן הפלוגתא אלא לענין התראה דאם התרו בו משום עוף אחר אינו לוקה וכמ"ש בגמ' שבת (דף קל"ח) משום מה מתרינן בי' ואפי' לדברי התוס' שבת (דע"ג ע"ב) ד"ה משום דא"צ להתרות משום אותה מלאכה אבל ס"ס אם התרו בו משום דבר אחר לא הוי התראה דבבור הוא שהוא מלעיג בו וא"כ ה"נ לרש"י אם התרו בו משום נשר לקי ולתוס' אינו לוקה וצריך להתרות בו רק משום עוף טמא סתם:

והנה יש לתמוה עפ"י מה דאמר ר' אליעזר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אעפ"י שהם אכלו אותו מפני שיש לו זפק והעורב אין לו זפק וכמ"ש רש"י בד"ה מפני והתוס' בעצמם בד"ה כל שכ' וגם מתוך ההלכה יש לברר וכו'. א"כ חזינן דסובר ר"א דאעפ"י שאינו דומה לו בסימניו אעפ"כ יכול להיות שהוא ממינו ובגמ' אמרו הלכה כר"א. א"כ למה מאנו בתוס' לומר שהוא מין נשר כיון שדומה לו בד' סימני טומאה ומה בכך שאינו דומה בדמותו ס"ס יוכל להיות ממינו כמו:

הזרזיר ממין עורב ולמה לן לדחוקי נגד פשטות דברי הגמ' שאין בעולם רק כ"ד עופות:

אך נראה דדעת התוס' דאפי' ר"א ל"ק שהוא מינו רק מפני שהוא שכן עמו כמ"ש בב"ק (דצ"ב ע"ב) דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים וכו' דדבר זה הוא סי' מובהק שהוא ממין עורב אעפ"י שאינו דומה לו בסימניו מ"מ הוא ממינו. אבל היכי דלא חזינן סימן מובהק כזה ל"א דהוא ממינו והיינו מטהרים אותו מש"ה לא ניחא להו לתוס' לומר דהוא מין נשר כ"ז דלא חזינן ששכן עמו ע"כ מוכרחים התוס' לומר דיש מינים אחרים בעולם: וא"כ לפ"ז יהי' נ"מ בין רש"י לתוס' לא לענין התראה דוקא מה שאינו נוהג שה"ו אלא גם לדינא דידן דלרש"י כיון דגם שאינו דומה לו יוכל להיות ממינו א"כ קשה מ"ש הי' בקי בהם ובשמותיהם עוף הבא בסי' אחד טהור נימא עדיין שמא הוא מין פרס ועזני' אף שאינו דומה לו. וכן נמי אפי' מכיר כל הכ"ד עופות מה מועילים הסימנים שמא הוא מן הי"ט עופות אף שאינו דומה להם:

וא"כ לפ"ז י"ל אה"נ משום זה צדקו דברי הרמ"א סימן פ"ב ס"ג שכ' ואין לאכול שום עוף בלא, מסורת עפ"י שיטת רש"י הנ"ל דעדיין יש לחוש שמא הוא מהי"ט עופות אף דלא דמי להם:

ואה"נ דרש"י לשיטתו אזיל שכ' (בדף ס"ב ע"ב) בד"ה חזיוה דאין לאכול שום עוף אלא במסורת דס"ס חיישינן דילמא הוא מן הי"ט עופות וכמש"ל: ולדעת התוס' דלא חיישינן בכה"ג ה"ה היכי דיש לו סימני טהרה ל"ח למידי היכי דמכיר את העופות הטמאים:

אך באמת אפי' לרש"י אינו מוכרע לומר כן. דבשלמא במין שיש לו כל סימני טומאה כיון דכמו שהוא בא לפנינו מחזיקין אותו בטמא הוי כמו זרזיר לר"א כיון דס"ס יש לו דמיון חזק להנשר. אבל בעוף הבא לפנינו בג' סימני טהרה והכא ודאי לכו"ע סימנים דאו' דהא נאמרו פירושן מדברי סופרים עכ"פ. א"כ אין על העוף הזה שום חשש רק שמא הוא מן י"ט עופות הטמאים כיון דחזינן דאינו דומה להם שוב אזלינן בתר סימנים דאו' ומטהרינן לי':

ולפ"ז יובן שפיר קו' הב"י על הרמב"ם דפסק הי' בקי בהם ובשמותיהן אוכל עוף שאינו מהם. ומשמע אעפ"י שלא בדק בסימנים כלל והקשה הב"י מהא דר"נ דאמר הי' בקי בהם ובשמותיהן עוף הבא בסימן א' טהור משמע דעכ"פ סימן א' בעי:

ולכאורה לאו קושיא היא דכיון דעוף הבא בסימן א' אף שבסימנו הוא כמו הפרס והעזני' מ"מ כיון שמכיר בטב"ע שאינו פרס ועזני' די א"כ אנו מתירין ע"י טב"ע לחוד א"כ ה"ה כשמכיר בטב"ע שאינו מכ"ד עופות למה לא נתירו דס"ס עכ"פ חזינן דמתירין בטב"ע:

אך לפי דברינו הנ"ל שפיר הקשה הב"י. דבשלמא עוף הבא בסי' א' כיון דמן הדין היא טהור שיש לו סימן טהרה אלא שיש לחוש שמא הוא פרס ועזני' ע"ז שפיר סמכינן על טב"ע לחזק הסימנים. אבל היכי דלא חזינן שום סימן שוב יש לומר שמא הוא מן הכ"ד עופות אף שאינו דומה להם וכמש"ל:

וי"ל דעת הרמב"ם ע"פ מ"ש הריב"ש בת' קצ"א וקצ"ב מדקיי"ל שהיא מ"ע לבדוק בסימני עוף מש"ה לא אזלינן בתר רובא אף דרוב עופות הם טהורים וכמו שבאמת הקשו כן התוס' (דס"ג ע"ב) ד"ה ודילמא. ויש נ"מ בזה בין הסוברים דסדא"ו מדאו' לקולא או לחומרא דלסוברים סדא"ו מדאו' לחומרא שפיר כ' הריב"ש דהמ"ע אתי להראות דהכא לא אזלינן בתר רובא. אבל לרמב"ם ז"ל דס"ל בכל דוכתי סדא"ו מדאו' לקולא די לן לומר דהקרא דלבדוק אתי שלא נקיל הכא בספק ומ"מ הרוב מועיל שפיר: ומש"ה י"ל דהב"י שפיר הקשה דס"ל סדא"ו מדאורייתא לחומרא והכא לא אזלינן בחר רורא א"כ מה מועיל מה שבקי בהן ובשמותיהם ס"ס כיון דלא ראה בסימנים חיישינן שפיר שמא הוא מן הכ"ד ושמא טועה הוא בטב"ע שלו:

אבל להרמב"ם ז"ל שפיר ניחא כיון דבקי בהם ובשמותיהם שוב ל"ח שמא הוא מן הכ"ד עופות דאזלינן בתר רוב ורוב עופוח טהורים:

ולפענ"ד דגם רש"י לשיטתו דס"ל סדא"ו מדאורייתא לחומרא כמ"ש הש"ש ש"א פ"ה. וכן כ' ג"כ בתשו' ב"י בשיטת קידושין וממילא לא מהני רובא בעופות ולא מהני ס"ס וניחא לפ"ז דלפי מה דנראה מדעת רש"י דלא ידעו מה הוא סימן החדש כמו שנראה מדבריו (דף ס"א ע"ב) ד"ה מהו דתימא (ובדף ס"ב ע"ב) בד"ה והני נראה דקרקבנן נקלף הוא סימן החדש. (ובדס"ה) ד"ה ה"ג נ' דשאינו דורס הוא סי' החדש וכמו שתמה בזה היש"ש סי' קי"ג והעיקר דנסתפק בזה. א"כ קשה בהנך שמונה עופות שאמרו שם בגמ' והני קרקבנן נקלף בסכין נתיר אותן מצד ס"ס ס' שמא אין דורס הוא סי' החדש דודאי לא הוי דורסין וא"ת קרקבנן נקלף הוא סי' החדש דילמא מהני מה שנקלף בסכין אע"כ דלדעת רש"י לא מהני בעופות לא רוב ולא ס"ס:

וי"ל דהתוס' שהקשו כן ניזיל בתר רוב טהורים דס"ל גם כן סדא"ו מדאו' לקולא כמו שמוכח דעתם ז"ל (לעיל ט') גבי לא בדק בסימנים שכ' דהוי נבלה מדרבנן בעלמא מש"ה הקשו שנסמוך בכאן על הרוב:

עוד י"ל בדעת התוס' דדוקא בביצים הוא דכ' דניזיל בתר רוב טהורים דבביצים ליכא מ"ע לבדוק כמ"ש הרמב"ם שהאוכל ביצה טמאה הוי כאוכל חצי שיעור ויש ראי' לדבריו מגמ' (דף ס"ד) חלבון וחלמון מעורבים זה בזה זו ביצת השרץ ואמרו למאי הלכתא אמר רבא לומר שאם רקמה ואכלה לוקה משום שרץ השורץ על הארץ וכ' רש"י ד"ה השורץ דנ"מ לענין התראה אי משום שרץ העוף או משום שרץ הארץ. וא"כ אי ס"ד דבכל ביצת עוף טמא איכא מלקות למה לן לתרץ שאם רקמה ואכלה הא תיכף נ"מ לענין התראה דאי אתרו בי' משום ביצת העוף או משום ביצת השרץ ולמה לן לומר שאם רקמה וע"כ מוכח שפיר דקודם הריקום לא לקי לא משום ביצת העוף ולא משום ביצת השרץ דהוי כח"ש ומש"ה איצטריך לומר שאם רקמה דוקא וכן הקשו בתוס' ד"ה שאם והיא ראי' גדולה ותימה על החולקים על הרמב"ם בזה: וכן במ"ש הרמב"ם דביצת עוף טמא שרקמה שלוקין עלי' משום שרץ העוף וכ' המ"מ שהרשב"א הקשה ע"ז ותימה שלא הזכירו המפרשים ז"ל שהם ג"כ דברי רש"י במקומו שכ' מפורש הא' משום עוף טמא הוא דאסורה ובעי לאתרויי בי' משום שרץ העוף ס"ס כיון דקיי"ל דביצת עוף טמא ליכא מצוה לבדוק שפיר כ' התוס' דניזיל בתר רובא וס"ס דעת הרמב"ם מבוררת בזה ודעת הב"י ג"כ ניחא:

אך פשטות דברי הגמ' שאמרו עוף טהור נאכל במסורת משמע דלהקל קאמר מדלא אמרו אינו נאכל אלא במסורת משמע דהמסורת בעצמה די להתיר לו ומ"ש והוא שיהי' בקי בהם ובשמותיהם קאי על רבו הצייד משמע דהבקי בהם ובשמותיהם א"צ מסורת ומי שיש לו מסורת א"צ שיהי' בקי בהם ובשמותיהם: ומ"ש רש"י הנ"ל דאין לאכול שום עוף אלא במסורת הא קאי על מי שאינו בקי בהם ובשמותיהם וכן הרמב"ם לא קאמר אלא בבקי בהם ובשמותיהם אבל ודאי מי שאינו בקי בהם ובשמותיהם ודאי מה יועילו הג' סימנים: הא ודאי דדברי הד"מ סי' פ"ב אות א' שכ' דאפי' יש לו כל הד' סימנים ג"כ אין לאכול בלא מסורת תמוהים דמנלן הא ומה שהביא ראי' מתשו' הרא"ש כלל כ' תימה אדרבה הרי שם היתה הקבלה בארץ ספרד ושאר ארצות שלא לאכלה אבל בסתם היכי שיש לו כל הד' סימנים ואין מסורת: לא להתיר ולא לאסור מנלן שלא לאכלה. אך ודאי מי זה ימלא ידו לשנות מדברי רמ"א:

אמנם בהא דמסורת צ"ע טובא היכי שהמסורת הוא על אותו העוף ויש מקרה שקרה בו איזה שינוי צ"ע אם זה הוא ג"כ בכלל המסורה או נימא כיון דזה משונה קצת אינו בכלל המסורה:

ונלפע"ד דהא ודאי דהא דאמרו שכן ונדמה לרבנן לטמא וכן לר"א שכן בלבד דה"ה לטהר ג"כ כן. וכן אמרו מפורש בגמ' (דף ס"ה) שכן עם טמאים טמא עם טהורים טהור כמאן כר"א ולרבנן שכן ונדמה בעינן משמע דג"כ לטהר חשיב סימן מובהק:

וכ"כ בח' דברי חיים ח"ב חיו"ד ח' מ"ח בשם הר"ן ור' ירוחם:

ומשמע בגמ' דאפי' יש ביניהם כמה חילוקים אעפ"כ אמרי' שהוא מינו. דהא אמרו בגמ' להביא את הסנונית לבנה וידוע שהעורב הוא שחור וזו היא לבנה ואעפ"כ אסרו ר"א:

והנה באמת יש לעיין דבגמ' לא אמרו שום טעם למה אסרו ר"א וגם ברש"י יש לדייק דבזרזיר כ' דהעורב אין לו זפק, ובסנונית לא פי' כלל טעם המתירין וטעם האוסרים. ונראה דהנה ברש"י ד"ה וה"מ כ' ונ' שכל עוף הנותן רגליו על האוכל וכו' וכן דרך העורבים הגדלים בבתים וכו'. ולכאורה מאי בעי רש"י הכא דכבר פי' לה במתני'. וגם מאי נ"מ שכ' סיפור זה בעורבים. אך נ' דכוונתו לתרץ קו' תוד"ה והוא שהקשו למה אמרת עוף הבא בסי' א' טהור והוא דלא דרס דלמא הוא עורב דהא יש לו ב' סימנים ע"כ פירש"י לומר דעורב הוא דורס וזה דלא דרס אינו עורב: אך עדיין יקשה על רש"י כיון דפי' לעיל בד"ה מפני שהעורב אין לו זפק מדאכלו את הזרזיר מפני הזפק וא"כ מדאכלו את הסנונית מפני שקרקבנו נקלף ע"כ שהעורב אין קרקבנו נקלף. וכיון דאמרת שהעורב הוא דורס א"כ אין לו רק סימן א' טהרה אצבע יתירה ולמה אמרו לעיל דהעורב יש לו ב' סימנים:

ע"כ נ' לומר דבר חדש דהעורב הוא דורס כנוסח רש"י שנותן רגלו על האוכל אבל לר"ת דס"ל דורס ואוכל מחיים ודאי דעורב אינו עושה כן א"כ ר"ת לשיטתו כ' דאינו דורס א"כ י"ל שפיר דאה"נ בזה נחלקו ר"א וחכמים ר"א ס"ל דהעורב הוא דורס והעורב קרקבנו נקלף בסכין ולא ביד ומדס"ל דהעורב הוא דורס וקבלה היתה להם דהעורב יש לו ב' סימני טהרה ממילא נולד לר"א קולא דקרקבנו נקלף בסכין הוה סימן טהרה ממילא משום זה החמיר בסנונית נהי דקרקבנו נקלף ביד ס"ס לר"א אין נ"מ כיון דגם בסכין חשיב קרקבנו נקלף:

והחכמים פליגי על ר"א דהעורב אינו דורם וממילא קרקבנו נקלף בסכין לאו כלום הוא דא"כ יהי' לו ג' סימני טהרה וממילא אכלו את הסנונית דקרקבנו נקלף ביד לאו מינו דעורב הוא:

ומש"ה אמר אמימר שפיר עוף הבא בסימן א' טהור והוא דלא דריס ואינו חושש שמא הוא עורב דאמימר לטעמי' דאמר תיכף לקמן הלכה כר"א: ובשמנה עופות דאיבעיא להו דקרקבנם נקלף בסכין אה"נ דאיבעיא להו אי הלכה כר"א או כחכמים. או אפי' תימה הלכה כר"א דלמא רק לחומרא ולא לקולא:

ויש עוד לומר במחלוקת הסנונית דאולי הסנונית הוא להיפוך מן הזרזיר שאינו שכן עם העורב אלא שנדמה לו ולר"א כמו דמטמא בשכן לחוד ה"נ בנדמה לחוד ולרבנן דבעי תרווייהו ה"ה בנדמה לחודי' אינם מטמאים: הן אמת דהא גופא צ"ע טובא לרש"י דהעורב הוא דורס למה ל"א אנשי כפר תמרתא שביהודה ואנשי גליל העליון שאכלו את הזרזיר ואת הסנונית מפני שאינו דורס והא זה עיקר הסימן. וצ"ע:

ולתוס' דס"ל דסימן הדריסה היא שדורס ואוכל הברואים מחיים קשה שוב קו' התוס' ד"ה כל דמנא להו לרבנן וכי קניגי או בליסטרי היו וכו' ותי' דנח מסר להם אותו הסימן שאין עוף טהור דורס. בשלמא לרש"י ניחא אבל לר"ת היכי מצי למיקם עלה דמלתא והא לא הניחו לו בתיבה להמית ברי' והא כתיב לחיות זרע ע"פ כל הארץ וכבר כ' הר"ן דמה שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים מחיים אין זה דרוסה א"כ להמית ברי' ודאי לא הניחו לו. ומנין ידע זאת נח. וצ"ע גם לתוס':

ב"כ וב"כ מתבאר מדברינו דאף שהוא חלוק כמ"ש דהסנונית לבנה היא אעפ"כ אם הי' שכן ונדמה הי' נחשב לעורב א"כ ה"ה להיפוך לטהרו ה"נ דכוותי' ועי' חידושי רמב"ן חולין שכ' דודאי אם היתה הסנונית לבנה לגמרי לא היתה בכלל עורב כמ"ש אם תמצא עורב לבן וכו' אלא שהסנונית היתה לבנה במקומות מיוחדים על הכרס וכדומה מש"ה לא הוי חלוקה מעורב אף שיש שינוי באברים מיוחדים:

עוד יש ראי' מדברי הגמ' ב"ק (דף נ"ה) אווז ואווז הבר כלאים זה בזה אילימא משום דהאי אריך קועי' והאי זוטר קועי' אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא טייעא דהאי אלים קועי' והאי זוטר קועי' ה"נ דהוו כלאים זה בזה אלא אמר אביי זה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים ר"פ אמר הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא:

והנה בפשוט יש לדייק מה חידש אביי במ"ש זה ביציו בחוץ וזה ביציו בפנים מה נ"מ בין זה לאריך קועי' ולכאורה יש מקום לומר דאביי הוסיף על מה שלמעלה ממנו היינו שגם זה יש בו היינו משום הקועי' ומשום ביציו דהוו צירוף סימנים ור"פ הוסיף עוד יותר דגם זה יש בו דטעונה חדא ביעותא בשיחלא וכו'. ובאמת ברא"ש שם הזכיר שני הסימנים דאביי ודר"פ יחד משמע דמשום שניהם הוא דהוו כלאים. ובפלפולא חריפתא שם פי' דזה הסימן בזכרים וזה בנקבות אבל ברמב"ם וש"ע לא הזכירו אלא סימן דאביי דזה ביציו בחוץ וזה בפנים משמע דדי בסימן א' לחלק ביניהם. וקשה אה"נ מ"ש. וע"כ דקים להו לחכמים דסימן דקועי' אינו סימן כלל: ובחולין (דף ע"ט) אמר אביי עבי קלי' בר חמרא צניף קלי' בר סוסיא ר"פ אמר רברבן אודני' וזוטרא גנובתי' בר חמרא זוטרן אודני' ורבה גנובתי' בר סוסיא אמר לי' ר"א לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי:

וידוע מה שהקשה הנוב"י מה"ת ת' נ"ח וס"ו עמ"ש שם בגמ' ש"מ סי' דאו' והא הכא הוי צירוף סימנים ולכו"ע הוי דאו' ועיי"ש שתי' דשני הסימנים דאודני' וגנובתי' הוו סימנים קלים ביותר ושניהם לא הוו אלא חד סימן אמצעי לחוד וס"ל לר"פ דדי בסי' אמצעי ע"י צירוף ואביי ס"ל דצריך סי' אמצעי בלא צירוף ור"א דאמר עיין בדדמיין להדדי היינו דס"ל דסגי בראיית העין לחוד היינו סי' דר"פ דסי' אמצעי ע"י צירוף סגי: ואני מוסיף בה די"ל דאה"נ דאביי ס"ל דצריך סי' מובהק ושמיעת הקול הוי כמו טב"ע דקלא והגם דהוי בבהמה עכ"פ עדיף מסימן, וכמ"ש בחולין (דף צ"ו) טב"ע עדיף מסימנים ור"פ דס"ל דדי בצירוף הגרועים דהוי כסימן אמצעי והחם בב"ק דאמר אביי זה ביציו מבחוץ אזיל לטעמו דהוי סימן מובהק דהוא סימן הנראה תמיד לעין ור"פ לטעמי' אינו מצריך סימן מובהק כ"כ. ור"א דאמר בחולין עיין להנך דדמיין להדדי וכמ"ש רש"י באזנים וזנב ס"ל כר"פ ומש"ה אמרו שם ש"מ סי' דחו'. וניחא דהרמב"ם שם פסק כאביי ולא כר"פ אף דהוא בתרא משום דאזיל לשיטתו דסי' דרבנן ואפי' להחמיר וס"ס לחייב משום כלאים בעי שיהי' סימן מובהק וה"נ בחולין פסק דצריך לעיין בשלשתן קול ואזנים וזנב וכן בש"ע רצ"ז ס"ט העתיק ג"כ שלשתן קול ואזנים וזנב:

ועיין ירושלמי פ"ח דברכות ה"ה כל שאזניו קטנות אמו סוסי' ואביו חמור גדולות אמו חמורה ואביו סוס אלמא שסימן זה לחוד די. ס"ס בגמ' דידן לא משמע כן:

וכן בב"ק (ד"פ) הזכירו שני סימנים לענין תולדת הסנאים קטיני שקי ורעיא ביני ורדיני מצד רגליהם ומצד מקומם אפי':

אי נימא דסימן א' די לעשותו שני מינים היינו דוקא כי האי דביציו מבחוץ אבל סימן דקועי' לאו כלום הוא:

והנה בח' צ"צ ת' כ"ט לענין אווזות הבר כ' אף דדומים לאווזות שלנו וגם כף רגליהם רחבה וכמ"ש הרז"ה קבלה וכו' וכמ"ש בש"ע ס"ג אעפ"כ אסר אותן משום השינויים שאין מקבלים מרות כשלנו. גם צוארן ורגליהם נראים ארוכים יותר משל בני חרבות א"כ יש לנו ג' חילוקים:

ועי' ת' דברי חיים ח"ב חיו"ד מ"ח שהוא ז"ל הי' מן המפקפקין אודות העופות החדשים כ' דלא מקרי נדמה לשלנו משום שאבריו בגופו לערך עופות שלנו אינם שוים. וגם נוצות ברגליהם וכמעט ראשו ורובו לפ"ד אינם שוים. לא בכה"ג דרק מפני הצואר לחוד חלוקים:

והנה בד"ח שם כ' נהי דאמרי' שכן ונדמה להתיר מ"מ ל"ח שכן אלא דוקא אם יש לו ממין שלו ובא ומתחבר עם זה ולא כשאין לו ממינו ומתחבר עם אלו אין כאן ראי'. וע"ז יפה השיב עליו הגאון בעל חסד לאברהם מה"ת ת' כ"ד דהרי יש כאן הרבה ממינם ואעפ"כ הם מתדבקין עם אלו הטהורים ש"מ שהוא טהור:

ואני תמה על שני הגדולים האלה דלא הביאו ראי' מדברי מדרש רבה פ' תולדות ס"ה בימי ר"ח רבה עלה זרזיר א' לא"י וכו' אתא הדין עורבא מצראה שכן גבי' וכו' אמרו לא לחנם הלך עורב אצל זרזיר אלא מפני שהוא מינו. א"כ חזינן דלאו דוקא הראי' שמין שאנו מסופקין בו הולך אצל הודאי אלא הראי' הוא להיפך ג"כ כיון שהודאי הולך אצלו ג"כ ראי' שהוא ממינו. וא"כ אם התרנגולים הודאי שלנו הולכים אצל הספק ג"כ ראי' להיתר. והם הלא יש להם ממינם די והותר ואעפ"כ הם מתחברים עם אלו הספקות ע"כ סימן הוא וברור גמור:

וגם למה אינם מתחברים עם אווזות או בר אווזות וע"כ שהם תרנגולים כשלנו:

ועוד אני אומר דכל אותן הפלפולים היו בין תרנגולים מיוחדים שהי' מין מיוחד אבל אלו אין מהם מין מיוחד אלא מקרה הוא שנולד לפעמים תרנגול במראה כזו. וכשם שנולדים שחורים ולבנים כן נולדים לפעמים בצואר ערום:

וכמ"ש בפ"ת סי' נ"ט בשם תוס' רדב"ז. ובס' דרכי תשובה ס"ס נ"ט הביא בשם ס' זבחי שלמים שכמה פעמים באה לפניו מין תרנגולת ערומ' ואמרו לו שזה המין הוא כך וכו' אעפ"י שלא היתה שמנה אלא שהשורש הי' שאמו היתה שמנה וכו' וזה מצוי הוא עכ"ל. וקרוב אל הדעת שאין כאן מין מיוחד כלל:

ע"כ כ' הנלפע"ד בזה. ויען שהיא במקום שנהגו מקודם לכן היתר ובעיני ג"כ נכון להתיר ע"כ התרתי אותן:

ות"ח לאחי הגאבד"ק סטאשוב נ"י שאחר איזה שנים כששמע שיש מערערין בזה טרח לכתוב אודות זה להרבה גאונים וגדולים וכמעט רובם ככולם הסכימו להיתר ומיראת האריכות לא אעתיק דבריהם רק מ"ש הגאבד"ק לובלין שהגאון מ' שניאור זלמן ז"ל התירם בלובלין וכ"כ הגאבד"ק קאוונא שי' שאביו הגאון מ' יצחק אלחנן ז"ל התירם שם בעירו ודי לנו במסורת זו. בדין פשוט וברור:

הנלפע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה