אור ברסלב
שות דברי יששכר יו"ד › סימן סד

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

יו"ד · סימן סד

סימן סג

לכבוד הגאון וכו' מו"ה אברהם יצחק הלוי ש' אבד"ק מאקאווי:

אשר כ' כ"ת לתרץ דברי הרמב"ם התמוהים במ"ש שמונה מיני טריפות ופסק ג"כ לקותא דרכיש ב"פ ובגמ' (דף מ"ג) אמרו לאפוקי לקותא דרכיש ב"פ: וכ' כ"ת לתרץ דהרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"ט מה"ש ה"ח נפולה כיצד וכו' ופסק אפי' באברים שאין הנטילה פוסל בהם אעפ"כ אם נלקו טרפה וע"כ דכאב לה א"כ ה"ה לקותא דרכיש בר פפא אף דנטלו הכליות כשר מ"מ לקחה טרפה דכאב לה רק דע"י נפילה א"צ שתגיע למקום חריץ ובלקתה צריך שתגיע למקום חריץ וס"ס הוא בכלל נפולה והרמב"ם למד זה ממאי דאמרי' בגמ' (דנ"א) סימנים קשים הם אצל נפולה ומבואר שם דאף בשאר אברים אף טחול וכליות טרפה ולפ"ז יש לומר כמ"ש הלח"מ בפ"ה דהא דאמרו בגמ' לאפוקי לקותא דרכיש ב"פ עולא בעצמו קאמר לה עולא ס"ל כמ"ד שם בגמ' דגם גבי נפולה ל"ח אלא באברים שאם נטלו ונקבו טריפה ולסברא זו ל"א דכאב גרע מניטל ממילא שפיר אמר לאפוקי לקותא משא"כ להלכה:

לדידן דקיי"ל נפולה אפי' באברים שאין הנקב פוסל בהם א"כ לקותא גרע מניטל אה"נ דמטרפינן לקותא דרכיש ב"פ משום דהוי בכלל נפולה: והנה דברי כ"ת ישרים מצד הסברא. אך הא אפי' למ"ד דחולק על הרמב"ם ומטריף דוקא באברים שהנקב פוסל בהם ס"ס הרי בנפולה פסול אפי' אין בהם נקב וע"כ דע"י נפילה נפסדה צורת האבר והוי כמאן דליתי'. וא"כ מאן נימא דלהרמב"ם טרפה באברים שאין הנקב פוסל בהם משום דכאב לה דלמא משום כיון דחזינן דהנפילה פעל בה את פעולתו ממילא תלינן דנקבו גם האברים שהנקב פוסל בהם אלא דלא חזינן וכמ"ש בט"ז נ"ח סק"ד: הן אמת דהר"ן והטור כ' משום דכאב לה. אך דבר זה הוא תימה מנא להו לרבותינו ז"ל לומר כן כיון דאמרו בגמ' (דף נ"ו ע"ב) הוריקה כבד כנגד בני מעיים דודאי נחמרו בני מעי' אלמא דלא ניחא להו לומר משום דכאב גרע מנקב אלא דתלינן ריעותא על אותן האברים שנקובתן במשהו ה"נ נימא כן:

ונהי דמצינו ג"כ סברא זו לרשב"א ז"ל בנחבסה הגלגלת היינו דוקא אליבא דר"ת ז"ל דמכשיר בנפתחה הגלגלת דע"כ הטעם משום זה הוא. אבל לדידן דנפחתה הגלגלת טרפה מאן יימר לן דנחבסה משום כאב הוא דלמא משום דסוף הגלגלת ליפחת:

אך לדברי הט"ז ל"ד גבי גרגרת שכ' דאיסור הוי יותר מרוב א"כ לדידן קשה דנחבסה טרפה ברובא ונפחתה בעי כסלע וע"כ דנחבסה כאב יותר: אך אעתיק על זה מ"ש בחידושי ליו"ד סי' ל"ד שם:

בד"מ משיג על הרשב"א שכ' בשם בעל העיטור ואנן דלא מתחזי לן שיעורא אזלי' לחומרא ונ' דמ"מ אם אין שיעור הקדירה יותר מחצי רוחב עגול פי הקנה כשרה וכדאמרי' גבי עוף מקפלו ומניחו על פי הקנה וכו' אלמא אפי' בעוף דחיותו מועט וכו' כ"ש בבהמה דחיותה גדול. וע"ז תמה הד"מ דהא שיעור איסר הוא פחות מרוב ואין ראי' מעוף לבהמה דהא רוב דעוף הוא פחות מאיסר:

ומאד תמוהין לי דבריו ז"ל דשפיר ראי' מעוף לבהמה דשיעור איסר דעוף הוא לפי קטנו א"כ לעולם כמו בבהמה בשיעור איסר הגדול הוא פחות מרוב ה"ה בעוף בשיעור איסר שלו הקטן הוא ג"כ פחות מרוב:

ומה שהקשה אה"נ איך נשער ברוב פי הקנה דהוא יותר מאיסר. לפע"ד לק"מ דפי' רוב פי הקנה הוא בתחילתו דשם באותו מקום הוא קצר מאד ובזה שערו חכמים דהוא פחות מרוב הקנה באמצעו וזה הוא שיעור איסר. וממילא ה"ה לבהמה כשמניחו עפ"י הקנה וחופה שם רובו הוא שיעור איסר הקטן מרוב הקנה באמצעו ודברו הרשב"א מיושבים:

ודברי הט"ז וש"ך שכ' דשיעור איסר הוא יותר מרוב לפי שיש, בו אורך ורוחב. הם תמוהים דלס"ד דגמ' (דף מ"ה ע"א) שם דאמר ר"י א"ר ניקבה כנפה מצטרפין לרובא וא"כ לדבריהם ז"ל הוא שיעור קטן לחומרא א"כ מאי פריך מגלגלת דמצטרפין למלא מקדח דהתם הוא חומרא ואיך למד מזה קולא לשער כאיסר בשלמא לדידן ניחא דלמד חומרא מחומרא:

ולדבריהם ז"ל לא הי' לו להקשות אלא דהא איכא אורך והאורך אינו מזיק ולמה יצטרף לאסור וגם הא מדין האורך לא הזכיר עוד בגמ' ואיך יקשה ע"ז ועוד וכי שייך להקשות מגלגלת הא שם אין נ"מ בין אורך לרוחב: ומ"ש הש"ך לסיוע מדברי ר' ירוחם שכ' י"א אם הוא עוף גס ויש בקנה דידי' כאיסר משערים בו כמו בבהמה וכו' וי"א דעוף דאין חיותו כ"כ כמו בהמה וכו' ומשערים ברוב וכו' עכ"ל. פשוט הדבר לפענ"ד דגם שם לזה מודים שני הדעות דבעוף משערינן לפי קטנו. אך ה"מ בשיעורא דליתי' בעוף כלל. משא"כ אם יש בו שיעורא דבהמה כגון הכא דיש בעוף ג"כ שיעור איסר. אז דעה קמא ס"ל דאה"נ דמשערינן בו כמו בבהמה וממילא נולד לנו קולא, ושיטה השני' ס"ל דלעולם לפי קטנו משערינן דזוטר חיותו ומשערינן ברוב פי הקנה וכמש"ל:

ולפענ"ד נ' דפלוגתא זו איתא ג"כ בתוס' (דף מ"ד) ד"ה כדי והרא"ש שם דתחלה כ' ד' אצבאות וריב"ם וכו' מכאן ואילך כל חד וחד לפי מה שהוא גדול. ובה"ג מפרש כדנקט אינש בשתי אצבעותיו משמע מדברי התוס' דלבה"ג ל"צ לומר כל חד לפי קטנו. דדוקא לרש"י שכ' ד' אצבעות דבעוף ליכא שיעור זה כלל אז הוא דאמרינן כן. אבל לבה"ג דנקט בב' אצבעות איכא גם בעוף אה"נ דגם בעוף משערינן כן והוא כדעה הראשונה שברי"ו:

אבל הר"ן הקשה על בה"ג דלא פי' כמה שיעורו בעוף וכ"כ בשם הרמב"ם דגם בכה"ג אמרי' כפי גדלו והוא כדעה השני' שברי"ו. והרי"ו שכ' דעה הראשונה נ' עיקר נמשך אחר שיטת הרא"ש רבו כדרכו דס"ל כשיטת התוס' דלבה"ג ל"א לפי קטנו. ס"ס אין מדברי הרי"ו שום ראי' לדברי הש"ך: גם מדברי התוס' (דף מ"ג) ד"ה הנך משמע דלא כש"ך שכ' דחסרון כאיסר בגרגרת טעמו משום דסופו לפסוק והוי כרוב משמע דבנחסר כאיסר עדיין ליכא רוב:

ס"ס לדעת הר"ן דברי כ"ת נכונים בישוב דברי הרמב"ם. אך ס"ס למה אמר עולא לאפוקי לקותא דרכיש ב"פ. ומ"ש כ"ת דעולא ס"ל כמאן דחולק. לע"ע איני רואה שום חולק בגמ' דידן:

ומ"ש כ"ת מדברי התוס' (דף נ"ד) ד"ה אילימא כפא ורשב"א בחי' ד"ה אמר ר' שימי מקיפין בבני מעיים והביא ראי' מהך דנפולה וז"ל אליבא דאמימר בני מעיים היינו כרס ודקין ואתא מר זוטרא והוסיף לב וקורקבן וכבד וריאה שאף הם בכלל החלל וכו' וכן הרא"ש והר"ן כולם משיגים על בעה"ע ולפ"ז אליבא דראשונים ז"ל אף למ"ד דמוסיף כל החלל מ"מ טחול וכליות לא הוו בכלל רק הכבד:

היינו דפליגי אם צריך לבדוק בהו די"ל דא"צ בדיקה. אבל אי חזינן בהו ריעותא י"ל דלא פליגי ולכו"ע אסור וס"ס לא מצינו בזה פלוגתא בגמ' דלהרמב"ם כולהו מצי סברי דאפי' באברים שאין הנקב פוסל בהם אוסר נפולה:

דלדעתו דמר דלתוס' ורשב"א לאמימר היינו באברים שהנקב פוסל בהם דוקא א"כ למה הוציאו ריאה מכלל והרי ריאה היא מאברים שהנקב פוסל בהם. וע"כ דזה אין ענין לדינו של הרמב"ם והראב"ד כלל. אלא דלהרמב"ם בכל האברים פוסל נפולה אפי' לאמימר אלא דמר חייש לבדוק אפי' בריאה וכבד ולב. ומר לא חייש לבדוק בהו משום דאינם קרובים לחלל כ"כ. אבל ודאי אי חזינן ריעותא מטרפינן:

ודאי שדברי הרשב"א תמוהים דהכא כ' דריאה אינה בכלל ב"מ ולעיל (דף ט') כ' לדחות דברי ר"י הלוי דאף ריאה היא בכלל ב"מ:

וגם בגוף הסברא אני תמה וכי ס"ד דאפי' מאן דפליג על הרמב"ם וכי לא יודה בזה דלפעמים כאב גרע מניטל והרי בטחול בסומכי' דקיי"ל דטרפה ע"כ משום דכאב לה יותר מניטל:

וכן להיפוך הלא פסק הרמב"ם פ"ה ד"כ דכל מקום שאם נקב טרפה ה"ה אפי' נברא חסר טרפה ולמה לא נימא דנקב כאיב לה יותר אע"כ דאין מדמין בטרפות והיכי דאיתמר איתמר ואין ללמוד למקום אחר:

אך לפענ"ד נ' ליישב ג"כ קצת בדרכו דמר. דבאמת דברי הט"ז סק"ד הנ"ל תמוהים מנלי' לומר סברא חדשה דודאי נשחתו האברים שהנקב פוסל בהם ואה"נ למה לא הסכים לדברי הר"ן והטור הנ"ל משום דכאב לה:

ומ"ש הפמ"ג לישבו דס"ל דסברא זו לא שייך אלא באבר שהנשמה תלוי' בו. דבר זה הוא תמוה. חדא למה לא נימא דגם כבד הוי אבר שהנשמה תלוי' בו דהרי אם נטל:

טרפה ומ"ש כבד מטחול וכליות. וגם אה"נ אם בכבד ל"ש סברת ר"ן וטור למה כ' הט"ז דכ"ש הוא כיון דהסברא דשייך בטחול וכליות לא שייך כאן ובתוה"ב הקצר כ' ג"כ כבד:

וכן באמת מפורש ג"כ בתוה"ב הארוך (דף ל"א) דהך דינא הוא בכבד ובכליות וטחול וכל הני דחד טעמא הוא דריסוק מכאיב יוחר מניטל: וליישב דעת הט"ז נ' דהר"ן והטור וכל הנך רבוותא לא רצו לומר בדעת הרמב"ם הטעם דשלט במקום אחר דכל סברא זו ילפינן ממ"ש הוריקה כבד כנגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעי' אלמא דחלינן הקלקול בדבר אחר:

והנה הרמב"ם חולק על פי' זה ומפרש הוריקה כבד כנגד ב"מ כמראה בני מעיים ותימה בט"ז סי' נ"ב סק"ג שכ' על תמיהת הב"י על המרדכי שהביא ב' טעמים להוריקה הכבד שסוף לנקוב הלב ומעיים ועוד שסוף הכבד להינטל והקשה הב"י דא"כ מ"ש כנגד בני מעיים והט"ז האריך בדברי הגמ' וס"ס לא תי' כלום קו' הב"י מ"ש כנגד ב"מ. ותימה גדולה עליהם שהרי הרמב"ם מפרש כנגד ב"מ לא סמוך רק כמראה ב"מ ועיין בכ"מ ומגדול עוז שם והמרדכי העתיק דברי הרמב"ם בלי השגה משמע שמפרש כהרמב"ם א"כ אין כאן שום קושיא על המרדכי:

ס"ס לפי דעת הרמב"ם נ' דבכבד בעי שיוריק כולה ובבני מעיים אפי' במקצת דבכבד וקורקבן כ' שהוריקו ובב"מ הוסיף אפי' כ"ש וא"כ בפשוט משמע דעת הרמב"ם דריסוק כאב לה יותר וכ"כ שפיר הר"ן לדעת הרמב"ם: וע"כ דהרמב"ם ס"ל כדעת יש מי שאומר שהביא הר"ן שם דבעי שיוריק כולו ומ"ש בידוע שנחמרו ב"מ אין הפי' דמשום דהכבד הוריק משום זה נחמרו בני מעי' רק אתרווייהו קאי הוריק הכבד כנגד ב"מ כמ"ש הכ"מ דה"ה דהמעיים יש להם מראה כבד כל כי האי גוונא בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעי' דהכבד הוא ג"כ בכלל בני מעיים:

והט"ז דאזיל לדינא דידן לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל הוריקה כבד כנגד ב"מ בצד הב"מ שפיר מפרש דהטרפות הוא משום דסוף ב"מ לינקב ולא משום דכאב:

והרמב"ם דלא ניחא לי' לפרש כן נ' משום דס"ל אחזוקי ריעותא ממקום למקום לא מחזקינן ודוקא במקום דחזינן הוא דחיישינן לא על מקום אתר: והנה בגמ' דידן (דף נ"ו ע"ב) אמר ר' אשי לא ניכול אינש אלא בשלקא והגמ' דחי לה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן. וא"כ ר"א דס"ל דמחזקינן ריעותא י"ל ג"כ דס"ל דמחזקינן ריעותא ממקום למקום וה"נ בכבד טרפה משום בני מעיים וא"כ שפיר י"ל דסתמא דגמ' דלעיל דאמר לאפוקי לקותא דרכיש ב"פ מסדר הש"ס דהוא ר"א אמר לה דהוא ס"ל דמחזקינן ריעותא ממקום למקום ושוב ל"ל כאב גרע מניטל, וטרפות הכבד משום הב"מ הוא וכדעת הט"ז הנ"ל. משא"כ הרמב"ם ז"ל דס"ל כמסקנת הגמ' דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן וע"כ דטרפות הכבד הוא לא משום הב"מ רק משום הכבד עצמה וע"כ כדעת הר"ן והטור והרשב"א דכאב גרע מניטל א"כ ל"צ לומר לאפוקי לקותא דרכיש ב"פ דשפיר לקותא טרפה משום דכאב גרע מניטל:

ומ"ש כ"ת להשיב על דברי בענין לקותא [על מה שנדפס לעיל ח' נ"ו] דס' דרוסה אינו אלא דרבנן. א"י למה מחליט כן נגד הרשב"א והסמ"ג והטור והב"י ורמ"א שכ' דהוי דאו' והפמ"ג שכ' בשם המ"ב דהוי דרבנן יחיד הוא בזה ואף שהפמ"ג כ' לדייק כן מדברי הרמב"ם שכ' החמירו בספקו משמע דלא הוי אלא דרבנן אדרבה מדדייק לה מקרא משמע דס"ל דהוי דאו' ולשון שכ' החמירו בספקו דקדוק קל הוא ובמגילה אמרו כי האי לישנא לא התירו לכתוב אלא יוונית ועיין טורי אבן מגילה (דף י"ו ע"ב) בד"ה לימא דכ' דהוי דאו':

והנני להעתיק לכ"ת מה שהשגתי על דברי הפמ"ג סי' ל"א שפ"ד סק"ב דמשמע מדבריו בנתמסמם המוח ג"כ מעט כשר ואין נ"מ לדבריו בין נתמסמס לנתרוקן דבשניהם אם מעט כשר ואם הרבה טרפה. ולפענ"ד הדבר א"א דא"כ קשיא על המחבר למה פליג להו בחרתי. רק פשוט הדבר דבנתמסמם, אפי' מעט טרפה מטעם דדרכו להתמסמס הרבה וממילא הוי כנתמסמס מוסמס כולו וטרפה משום סופו:

ונהי דיש קצת לחקור כיון דאפי' אם נתמסמס הרבה אינו טרפה רק משום דסוף המוח לנקוב וכמ"ש בתוה"ב הארוך (דף ל"א ע"ב). וא"כ אולי י"ל כמו דאמרי' ביתר כיס בורדא בסי' ל"ה דתרי רואים ל"א ה"נ נימא דתרי סופו ל"א סופו להתמסמס וסופו לנקוב ועי' פמ"ג בסי' מ"א בשפ"ד סק"א: אך באמת אין זה דמיון להחם. דבשלמא ביתר כנטול דכ' הרשב"א בת' צ"ת דמרבה כחול ימים עם יתרונו רק דהוי כאלו ניטל מש"ה שפיר כל היכי דניטל אינו טרפה מצד עצמו ל"א דהוי כאלו נטל כיון שלא תגיע לידי מדה זו לעולם. משא"כ היכי דודאי לנו שתגיע לידי כך מה בכך דהוי תרי סופו. ס"ס תבוא לידי כל אלה:

ודרוסה תוכיח היכי דהאדים בשר נגד בני מעיים סופו לירד לב"מ. והאדים פירש"י דטרפה משום דסופו לנקוב וה"נ דכוותי'. ובפ"ח מטריף ג"כ נתמסמס מקצתו: דברי ידידו דוש"ת,:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה