אור ברסלב
שות דברי יששכר יו"ד › סימן סא

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

יו"ד · סימן סא

סימן ס

פראשניץ ר"ח אלול תרמ"ה. לכבוד ש"ב הרב המאוה"ג חו"ב חכם ושלם החסיד מ' דוד נ"י [ז"ל] אבד"ק אקאנאווע:

הנה בדבר הקורקבן שנמצא בו מחט בשעת אכילה ולא נבדק מתחילה. ידוע שמפורש דעת הט"ז מ"ח סקי"ח להטריף וכן נמשכו אחריו כמה מן האחרונים להטריף בזה:

ואכתוב הנלפע"ד בזה. הנה בבית הכוסות שנמצא בו מחט מצד א' דעת הרשב"א בחידושיו ובס' תורת הבית להטריף אם נאבד ולא נבדק אם הוא שלם מצד החיצון:

וראיתו מגמ' דחולין (נ"א) דאפכי' רבי ובדקי'. והקשה הוא ז"ל לנפשי' א"כ מאי קאמר שם אביי טרח טריי' להאי גברא הא טובא קמ"ל דצריך בדיקה. ותי' דדבר פשוט היתה זאת אצלו מדקאמר במתני' שנקבו לחוץ משמע ודאי דלעולם צריך בדיקה אם נקב מצ"א. וכדברי הרשב"א האלו כ' ג"כ הר"ן וכ"פ המחבר והרמ"א מתיר בהפס"מ. והט"ז סקי"ב משיג עליו בזה דמגמ' משמע דבדיקה זו חיובית היא וממילא הולך הט"ז לשיטתו גם כאן ומטריף בדיעבד כיון שלא נבדק והש"ך דמכשיר התם בבה"כ ה"ה דמכשיר גם הכא:

אמנם נחזי אנן דודאי דברי הרשב"א תמוהים טובא. חדא והלא ברייתא סתמא אמרה מצד א' כשרה משמע דא"צ בדיקה וכל מקום שאמרו סתם כשרה א"צ בדיקה אם לא במקום שאמרו מפורש צריכה בדיקה ואיך היתה זה אצל אביי לדבר פשוט עד שהקפיד לומר שא"צ לדבר מזה וברצצתה בהמה דהוא נפולה מטריפות דהללמ"מ ואמר עלה ר"א בן אנטיגנוס בשם ר' ינאי דצריכה בדיקה ולא הקשו מאי קמ"ל והכא הי' אצלו לדבר פשוט עד שלא הוצרך לשמוע עוד קשה בברייתא למה נקטו מצ"א כשרה ובב' צדדים טרפה הא גם בב' צדדים מהני בדיקה דאם נראה שאין בו ק"ד כשרה וגם מצד א' אם לא נבדק טרפה ואין נ"מ רק כמ"ש ב"י דנ"מ בין עליו לסביביו ס"ס בגוף דברי הברייתא אין נ"מ ואז לא הזכירו עוד כלל מנמצא עליו ק"ד. ס"ס קשיא למה אמרו בזה כשרה ובזה טרפה הא גם בזה טרפה בלא בדיקה:

וברש"י כתובות (ע"ו) שכ' מצד א' שאינו נראה אלא מצד א' כשרה דאין זה נקב משמע מלשונו דמצד א' בבה"כ ל"ת ריעותא כלל וא"צ בדיקה וקשה לרש"י מהך דהפכי' רבי ובדקי'. וצ"ל כמ"ש הרא"ש דמקרה הוא שקרה ואה"נ דא"צ בדיקה. ועוד י"ל כמ"ש הרשב"א בעצמו בפ"ק לענין בדיקת הריאה דנראה כמעלים עין מן האיסור וה"נ דכוותי' אבל אה"נ אם נאבד כשר: וממילא ניחא דזאת לא היתה ספור המעשה דהאי צורבא מדרבנן רק עיקר הרבותא שלו היתה דאם נמצא ק"ד מבחוץ דהיא טרפה וזאת היתה דבר פשוט אצל אביי דהוי כמו נקבה לחוץ ול"ק מה שהקשינו:

ויתורץ ג"כ מה שקשה בדברי הגמ' עפ"י פי' הרשב"א שאמרו נמצא עלי' ק"ד בידוע שהוא לפני שחיטה לא נמצא עלי' ק"ד בידוע שהוא לאחר שחיטה ממנ"פ אי לא מטרפינן רק בודאי שהוא לפני שחיטה א"כ בלא נמצא עלי' ק"ד למה לן למימר בידוע שהוא לאח"ש הא אפי' אינו בידוע ג"כ כשר. ולשיטת רש"י ניחא דה"ק סתם נקב מצ"א כשר מספק נקב מב"צ טרפה מספק ואח"כ מפרש נמצא עלי' ק"ד ודאי דהוא לפני שחיטה וממילא אפי' מצ"א טרפה אם נמצא הק"ד במקומו הראוי לו. לא נמצא עלי' ק"ד דהיינו בנבדק ולא נמצא עלי' ק"ד כשר דבידוע שהוא לאח"ש וממילא אפי', נקב מב"צ ג"כ כשר. ורק בנאבד בלא בדיקה או בנמלח והודח דהוי ס' אז הוא הדין הנ"ל דבצד א' כשר ומשני צדדין טרפה. ומתפרשין דברי הגמ' שפיר. וכעין זה מצינו בגמ' ביצה (דף כ"ד ע"ב) בא ומצאן מקולקלין בידוע וכו': ויש ידים לפי' זה בדעת רש"י שכ' בשמו דבהמסס מצ"א טרפה והקשו עליו ז"ל ועיין רשב"א בחידושיו שרצה ג"כ לומר בדעת רש"י דגם בהמסס ל"ק טרפה אלא בלא בדיקה ובבהכ"ס כשר אף בלא בדיקה אלא שהשיג עליו דבכמה מקומות מצינו אף דאמרו כשרה אפ"ה אמרו צריכה בדיקה וחדא מינייהו שרצצתה בכותל וכו' שהתה מעל"ע כשרה וע"ז אמר ר"א בן אנטיגנוס וכו' צריכה בדיקה אלמא אע"ג דאמרו כשרה אעפ"כ צריכה בדיקה עדיין תמוה אצלינו ראי' זו. חדא די"ל דר"א בן אנטיגנוס תנא הוא ופליג אמתניתין דה"נ מצינו בגמ' לעיל (דף ט') בלא בדק בסימנים דפליג אברייתא דאיהו ס"ל טרפה ואסורה באכילה ובמתניתא תנא נבלה ואסורה בהנאה. ואפי' אם נאמר דלאו תנא הוא ופרושי קא מפרש למתני' ג"כ קשה להבין ראי' זו דהתם בכלל אלו טרפות מתני לה וכבר שמעינן ברישא נפולה שהוא טרפה וע"ז אמרו בגמ' (דנ"א) אף שהוא טרפה אעפ"כ מהני לה בדיקה, וע"ז הוסיפו אלו טרפות בעוף רצצתה וטרפה בכותל שהוא ג"כ בכלל נפולה שהוא טרפה. רק שהוסיפו דבר להיתר כששהתה מעל"ע כשרה. ע"ז מפרש ראב"א בשם ראב"י דצריכה בדיקה דמה שאמרו שהתה מעל"ע לא השהיי' מתיר אותה אלא דצריכה בדיקה. ומש"ה מהני מעל"ע שאם:

לא שהתה מעל"ע אין להכיר בבדיקת אברים כלל ורק אחר מעל"ע הוא דיכולים להכיר וא"כ שהתה מעל"ע טעמא דבדיקה הוא ואין כאן שני בדיקות. ס"ס הבדיקה היא בדבר שהיא טרפה מדינא דמתני' וכשבודקים אותו מכשירים אותו. וכן הראי' השני' שהביא רבינו הרשב"א מהך דאיכא מכה בדופן דאמרו בגמ' תלינן בדופן וכשרה ואעפ"כ כ' הגאונים שצריך בדיקה ג"כ קשה להבין דהתם היא טרפה לפנינו דלדעת הרמב"ם אפי' בנקבה הריאה גם להגאונים ז"ל כ' הרשב"א בעצמו לעיל דכל היכי דמסתרכא הריאה טרפה וא"כ היא טרפה לפנינו ומה שאמרו תלינן בדופן היינו להוציאה מחזקת טרפתה ע"כ ודאי דצריכה בדיקה כמש"ל היכי דמן הדין היא טרפה. אבל לא היכי שאין אנו רואים עדיין שום טרפות:

והנה הרי"ף ובה"ג לא הביאו כלל הך דהפכי' רבי ובדקי' משמע פשוט דלית להו הך בדיקה מדלא הזכירוה וכן משמע ברמב"ם. וכן בהרא"ש מפורש אם הפכי' ומצא עליו ק"ד טרפה משמע דבדיקה ל"ב וכן כ' שם במעדני יו"ט אות ג'. וכן העתיק בקיצור פסקי הרא"ש דמשמע שא"צ בדיקה אלא שאם אירע וראה ק"ד אז הוא דטרפה. וממילא לפ"ז בטור סי' מ"ח שכ' בודקין אותו תימה הוא. וכי היכי דלא לשוויי' לרבינו בעל הטור להדרנא למ"ש הוא ז"ל בעצמו בקיצור פסקי הרא"ש ע"כ דדעתו ז"ל רק לכתחילה בודקין אותו כדי שלא יראה כמעלים עין מן האיסור. אבל מ"מ אם אירע שנאבד אין שום ה"א שיאסר:

ומ"ש הד"מ[דלשון] אם אין עליו ק"ד משמע דהך אם מלחו והדיחו קאי אנקב מצ"א. דקדוק קל הוא דפשוט דגם סביביו נקרא עליו כמו ועליו מטה מנשה דמשמע סביביו. ובד"מ כ' בעצמו ג"כ בשם הג"ה סמ"ק ובסמ"ק עצמו כ' ג"כ דא"צ בדיקה. וכן בא"ז וספ"ת לא הזכירו בדיקה זו:

וא"כ לפ"ז תימה גדולה על הב"י שפסק כהרשב"א נגד כל הני רבוותא. ובפרט נגד הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שדרכו תמיד לפסוק הלכה כמותם: וממילא ודאי דפסק הרמ"א אמת ויציב הוא דעכ"פ בהפס"מ יש להתיר אפי' בנאבד כמ"ש הש"ך בסקכ"ה שכ"כ בס' תורת חטאת וכ"ש בנמלח והודח: יש מקום ליישב דברי הרשב"א דגם הרשב"א מודה עכ"פ בשהה יב"ח דיש לו ח"כ. וכל דינו בלא שהה עדיין יב"ח דלא הי' לבהמה זו חזקת כשרות מעולם. ולפ"ז יש מקום ליישב שיטת רש"י ז"ל דהמטריף בהמסס ג"כ בלא שהה ומטעם ס':

וגם בלעדי זה יש ליישב שיטת רש"י דכל טעמו דמטריף הוא מצד ספק שמא נקב לחוץ ובמשנה מיירי בטרפות הוודאים שהם הללמ"מ. וכן מוכרח ליישב ג"כ דעת תוס' לעיל (מ"ב) ד"ה נקב שתי' הך דטרפות הלב דה"א דה"ה סמוך לבית חללו יוטרף ובודאי כיון דבמשנה מפורש לבית חללו איך ס"ד להטריף סמוך וע"כ צ"ל ג"כ דבמשנה מיירי רק בודאי ומצד ודאי אינו טרפה אלא בנקב לבית חללו ומ"מ ס"ד דאפי' בסמוך לבית חללו נטריף מצד ס' ע"ז קמ"ל דכשר וכן יש לפרש ג"כ דעת רש"י ז"ל בזה:

וכן יש לומר ג"כ דסמוך לבית חלל טרפה מדרבנן מטעם סופו לנטול כולו וכן בנשברה השדרה ולא נפסק החוט סד"א דנשברה השדרה ולא נפסק החוט טרפה מדרבנן משום דסופו לפסוק החוט מדרבנן עכ"פ:

אך יש לפ"ז תימה בכבד (דמ"ו) דפריך מהך דנטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום דמשמע בנשתייר כשר על סיפא דאמרו כזית דלמא אה"נ בנשתייר כזית כשר גמור הא נשתייר פחות מכזית טרפה מדרבנן משום דסופו לנטול כולו ול"ק ממתני' דריש אלו טרפות דהתם טרפות מדאו' קתני:

אך נ' דאה"נ היינו טעמא דר' חייא דאמר זריק לה וקשיא לי' לרש"י שם דהול"ל מטריף לה ואה"נ היינו טעמא דר"ח דס"ל טרפה גמור לא הוי אלא משום דסופו לנטול כולו ול"א אלא זרק לה כלומר מדרבנן בעלמא ור"ש בר רבי מכשר לה דס"ל כמו בנשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה דמכשרינן ול"א דסופו ליפסוק וכן בלב ולא לבית חללו דמכשרינן ולא מטרפינן משום סופו לנטול ה"נ בכבד ל"ח לה:

ויתורץ לפ"ז שני הפירושים ברש"י דיש מפרשים להיפוך דר"ח הי' מכשיר לה דזריק לכל כבד דעלמא ממילא ל"ב הגנה ואפי' במקצת כשר ורשב"ר מטריף. נ' עפ"י דאיתא בגמ' (ע"ו ע"א) לקמן בנחתך העצם למעלה מן הארכובה דלל"ק אמרי' דר' חייא ס"ל דטרפה ולל"ב אמרי' דר' חייא ס"ל דכשרה ופריך ומי איכא מידי דאלו מדלי לה כשרה ומתתי לה טרפה א"ל טרפות מי קא מדמית להדדי שהרי חותכה מכאן וחי' ואלו חותכה מכאן ומתה. א"כ חזינן דאה"נ נחלקו בזה שני הלשונות אי אמרי' טרפות מדמית להדדי א"כ י"ל דאה"נ בזה מחולקים שני הפירושים דהכא דפי' הראשון דר"ח מטריף לה היינו משום דסופו לנטול כולו ול"ק לי' מלב וחוט השדרה כל"ב דהתם דר"ח ס"ל דלא מדמין טרפות להדדי ואה"נ בלב ושדרה כשר ובכבד טרפה מדרבנן והפי' השני דר"ח מכשיר לה הוא כל"ק דהתם דר"ת ס"ל להטריף התם משום מי איכא מידי וכו' ומדמה טרפות להדדי מש"ה מכשיר הכא דמדמה לה ללב וחוט השדרה:

וניחא ג"כ דר"פ מסיק לה התם הלכך בעינן כזית במקום מרה ובמקום חיותא דר"פ הוא המ"ד התם בלישנא בתרא דמסיק שהרי חותכה מכאן וחי' וכו' א"כ ה"נ לא דייקינן מלב ושדרה ומטרפינן לה:

עתה נחזור לדברי הט"ז סקי"ב הנ"ל שהאריך לחלוק על הרמ"א וכל דבריו ז"ל תמוהים שכ' לראי' מדאמר אביי טרח טרי' להאי גברא משמע דהי' דבר פשוט אצלו דצריך בדיקה. תימה דאין זה ראי' רק לדעת הרשב"א אבל הרא"ש ודעמי' ס"ל דא"צ בדיקה כלל ומקרה הוא שהי'. ומה שהוסיף הט"ז דצריך בדיקה כמו בכל ס' טרפות תימה איה אמרו בכל ס' טרפות דצריך בדיקה באופן שאם יאבד יטרף והא דוקא בס' דרוסה הוא שאמרו כן. וכ' התוס' (דף מ"ג ע"ב) ד"ה קסבר הטעם דל"א נשתטה הותרה משום דדרוסה שכיחא אבל במקום דלא שכיחא לא אמרו לאסור. והד"מ דאוסר במים במוח בריעותא מחיים היינו ג"כ משום דשכיחא יותר לאיסור וכמ"ש הש"ך בסי' ל"א סק"ב דהדרך להתמסמס הרבה והוי שכיחא:

והרי לפנינו בבעית הגמ' (דף נ"ה ע"ב) בגלודה שניטל מקום השדרה וכולו קיים דסלקא בתיקו ואפ"ה פסק הרמב"ם לקולא וכ"ד המחבר. ואמת שהרשב"א ז"ל תמה עליו שם ואצלינו תמוה תמיהתו הלא כבר הקדים הרמב"ם כללו דכל ס' שיסתפק בטרפות כשר חוץ מדרוסה ועי' באורי הגר"א שם:

ס"ס כיון דגם המחבר פסק כן בסי' נ"ט והט"ז בעצמו שתק לה שם משמע דמסכים כן למה משיג הכא:

ולפ"ד דלא יהי' פלוגתא בין הרמ"א ומהר"מ מלובלין המובא בש"ך סי' נ' דגם הרמ"א לא קאמר אלא בריעותא מחיים דשכיחא ולמד זאת שפיר מדברי התוס' דלדעתו ז"ל תי' התוס' דדרוסה שכיחא קאי אדלעיל מיני' שאמרו וכ"ת משום דאתייליד לה ריעותא מחיים וע"ז תי' דשכיחא כוונתם דאתייליד ריעותא מחיים וגם שכיחא מש"ה ל"א נשחטה הותרה וכ"כ הש"ך להלכה שם בהפ"מ רק שדחק א"ע בדברי הד"מ ולפי דברינו הכל מיושב ונכון למעיין בדבריהם ז"ל:

ונ' דגם המחמירין דהביא הש"ך שם היינו בריעותא גמורה כגון בוקא דאטמא דשף מדוכתו' דהגמ' הביאו זאת סתמא לטרפות סתמא משמע דהוא עיקר הגורם רק דהוסיפו והוא דאיעכול ניבי' די"ל דכ"ז דלא איעכול ניבי' הדרי בריא ומש"ה כי נאבד כה"ג י"ל דהוא טרפה אבל בנקב מצ"א לחוד י"ל דהוי כמאן דליכא כאן שום ריעותא וכבר:

כתבנו למעלה דבדבר שלפנינו הוי טרפה והס' הוא אם להכשירו אז הוא דצריך בדיקה:

עוד מ"ש הט"ז כמו בנפלה לאור ונחמרו בני מעי' דצריך בדיקה. תימה גדולה היא דהא שם אמרו בפירוש טרפה דחשבו אותה בכלל ואלו טרפות בעוף. ומה שהוסיפו ונחמרו ב"מ פי' היינו טעמא דנפלה לאור משום דנחמרו ב"מ ותיכף שנפלה לאור חיישינן לה וצריכה בדיקה וס"ס אדרבה מדהוצרכו התם לפרש דצריכה בדיקה משמע מפורש דכל היכי דלא נאמר מפורש דצריך בדיקה א"צ:

וגם נפלא מאוד מזה דעת הרשב"א דהרי גבי ריאה דאיגלד כאהינא סומקא דכ' בה"ג דצריכה בדיקה השיג ע"ז הוא ז"ל בעצמו דהרי סתמא אמרו שהיא כשרה משמע דא"צ בדיקה ואיך החליט בעצמו הכא דצריך בדיקה:

וכן מ"ש ראי' מדאמרו בגמ' פשיטא דאי אינקב טרפה בעי בדיקה שא"ה דאיכא ח' סכין שאינו בדוק ובהמה בחיי' בח' איסור עומדת ואינו שום ענין להכא:

וכן הראי' שהביא מהטור ברמזים ג"כ הפלא ופלא דאדרבה משם ראי' להיפוך דמ"ש הטור בודקים לאו דוקא וכמש"ל דאם הי' דעת הטור דצריך באמת בדיקה לא הי' כותב בפסקי הרא"ש לשון שיצא חלילה מכשול עי"כ ע"כ סברא יותר דמ"ש שם הוא העיקר וכאן לא כ' רק לחומרא אבל לא לעכב בדיעבד: וכן ראיתו מדברי הרמב"ם מדלא הביאו ע"כ דפשוט אצלו דבעי בדיקה ולא הי' צריך להודיע זאת. אתמהה. פוסק כמותו לא יביא דין זה ויסמוך על תבונת מי שיעיין בזה. והנה ר' עוירא ור' ספרא אצלם הי' דבר זה לחידוש וכיון שאמוראים לא ידעו זה עכ"פ הרי ראה הרמב"ם שיש מקום לטעות והו"ל להביאו:

כללא דמלתא לפי הנראה ודאי דדעת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש ל"ל אותה בדיקה כלל וכבר כתבתי דגם הטור ל"ל דמעכבת וגם מהרש"ל לא כ' אלא דצריך לבדוק לכתחילה אבל מ"מ אם נאבד כשר כמ"ש הש"ך בשמו דכ' דל"ח שמא הבריא אלא בושט ודקין ומרה וכ"כ בריש א"ט ס"ה א"כ בבה"כ ל"ח שמא נקב והבריא רק דמחמיר לבדוק כשהוא לפנינו:

ודברי נה"כ במה שמשיג על הט"ז בזה הם ברורים מאד. רק בזה יש עליו השגה שכ' דמתשו' הרשב"א תש"ס אין ראי' דדוקא מב' צדדים אבל מצ"א גם הרשב"א מודה. ובאמת בזה דבריו תמוהים דנהי דמתשו' הרשב"א תש"ס אין ראי' אבל מ"מ בת' הרשב"א ר"ג מבואר כדברי הט"ז רק דכבר כתבנו דרוב הפוסקים חולקים על הרשב"א וכמש"ל וזה הי' טעם הפמ"ג והתב"ש שנמשכו אחר דברי הט"ז מפני שראו שבאמת דעת הרשב"א כן אך מ"מ רוב הפוסקים לא ס"ל כן:

והנה המהרש"ל באותו סימן אחרי כותבו כל הנ"ל כ' ואף הרשב"א דמחמיר אינו מחמיר אלא בהמסס ובהכ"ס אבל בקורקבן גם הרשב"א מודה וכו' בח' שלא נקב וכו' א"כ היכי דלא נבדק פשיטא דגם הרשב"א מודה דמוקמינן לי' בח"כ ודבר זה ברור עכ"ל. והנה המהרש"ל לא באר מנא לי' זה רק שכ' זאת מסברא. והדבר זה מוכרח לפענ"ד יגיד עליו רעו תשו' הרשב"א דסי' שע"ד והוא הדין המבואר במחבר סי"א דהתם אף שאנו רואים שהוא שלם מבחוץ מ"מ הרי הוא שלם גם בפנים וע"כ באיזו צד נתרפא וא"כ אין כאן הכרע לא לצד זה ולא לצד זה וא"כ הוי כנאבד ואפ"ה מכשיר הרשב"א וכ' בטעמו ש"ד דעוף זה בח"כ לגבי נקבים אלו עומד:

וא"כ הרי הרשב"א סותר א"ע מת' זו לת' שבסי' ר"ג וע"כ כמ"ש מהרש"ל דבקורקבן גם הרשב"א מודה להיתר. ודברי הש"ך סקל"ח שכ' דאין זה דרך ברור בעיניו תמוהים דודאי דאין דרך אחר לפרש דברי הרשב"א. ונ' דכוונת הש"ך רק לדברי תה"ד אבל ברשב"א אין דרך אחר לפרש רק כמ"ש: ומ"ש בט"ז סקי"ח דאין אותו הטעם מספיק. ודאי דלפי הנראה דברי הרשב"א בזה ברורים ומזוקקים וכדברי מהרש"ל. א"כ ודאי בקורקבן שנאבד בלא בדיקה אף שמצאנו בו מחט ודאי דאף הרשב"א והמחבר האוסרים בכרס ובה"כ מתירים בכאן והט"ז יחיד הוא נגד כל הני רבוותא ע"כ יש להתיר בהפ"מ להלכה ולמעשה:

והנה בס' בינת אדם כ' ג"כ בדין זה. ומ"ש דדין זה גרע מדינו של ת' הרשב"א דהתם רוב הנבלעים דרך הושט. אמת אם נימא דלשמא נקב חיישינן ולשמא נתרפא ל"ח א"כ יש לחלק. דהתם אי נימא דנבלע דרך הושט א"כ שלם הוא מבחוץ. אבל בנאבד אף שנכנס דרך הושט ס"ס שמא נקב מעל"ע. אבל באמת לפמ"ש המהרש"ל בדעת הרשב"א דבקורקבן ל"ח שמא הבריא א"כ ל"ח שמא נקב כלל דהרשב"א בעצמו מפרש הבריא נקב:

וגם בלעדי זה מה בכך שאנו רואים שהוא שלם מבחוץ ול"ח שמא נתרפא ה"מ ל"ח שמא נתרפא היכי דא"ל לתלות כלל שמא נתרפא. אבל היכי דודאי בחד צד נתרפא מ"ט לא ניחוש שמא בצד זה כי היכי דבכאן נתרפא. וע"כ דל"ח לנקב כלל דאי נקב ודאי נתרפא:

ואין להתעקש ולומר דכל מה דמצינו למעט בחשש נתרפא ממעטינן ובזה צ"ל משני צדדים ואי מצד זה ל"ח אלא בחד צד הבל הוא דכי היכי דהכא נתרפא ה"ה הכא:

ובסוף דברי הב"א נראה שלא ירד לדקדק שדברי הרשב"א סותרים זה את זה לכאורה ואנו מוכרחים לומר שדברי מהרש"ל ברורים מאד:

ומ"ש בב"א להתיר בחג השבועות ברור שיש להתיר תמיד בהפ"מ:

ונהירנא שבהיותי עוד בק' פלאצק והורה הרב דמתא הרב מ' ליבל נ"י שהוא כעת באמטשעסלאוו להיתר בעובדא זו ובאו אלי כמה לומדים לערער ע"ז. ואמרתי להם לא ירד בני עמכם שהדין עמו וכמש"ל:

דברי הדוש"ת. ש"ב:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה