אור ברסלב
שות דברי יששכר יו"ד › סימן נז

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

יו"ד · סימן נז

סימן נו

ראיתי בס' דרכי תשובה סי' א' סק"ד בשם ת' מור ואהלות על שו"ב שלא בדק בעצמו סכינו ואשתו או בתו בדקו לו הסכין והוא שחט בו והשיב דודאי איסור גמור הוא לסמוך על בדיקת אשה מדכ' בסי' י"ח דהרבה צריך ישוב הדעת לבדיקת הסכין וחמור יותר מגוף השחיטה:

הגם דודאי למעשה אין ראוי להקל בזה אבל להלכה דין זה ליתי' דלפי דעת התוס' ריש חולין שכ' והא דלא תני הכל שוחטין אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה התם איצטריך למיתני משום דכל הפרשה בלשון זכר נאמרה אבל הכא אין חידוש באשה יותר מבאיש. א"כ פשוט משמע מדבריהם ז"ל דאין שום נ"מ אפי' לענין בדיקת סכין דצריך ישוב הדעת הרבה דאל"כ הי' צריך למיתני הכל שוחטין משום בדיקת סכין:

וע"כ אין אנו צריכין לקיים דין זה רק אליבא דה א"י שכ' נשים לא ישחוטו ועפ"י ההלכה כל הראשונים חולקים ע"ז אלא שהרמ"א כ' מצד המנהג שאין הנשים שוחטות א"כ יש לומר הבו דלא להוסיף עלה דלמא דוקא לענין שחיטה עצמה ולא לענין בדיקת סכין:

וביותר לפי שנלע"ד ליישב קו' תוס' על בעל ה' א"י ממתני' דזבחים שהשחיטה כשרה באנשים ולא אמרו דלא תני לכתחילה משום נשים משמע דשוחטות לכתחילה אפי' בקדשים ונ' עפ"י שידועים דברי הרמב"ם דפט"ז דסנהדרין שאיסור בע"א יוחזק וכעין זה בסוף פ"א מהא"ב דאף שאין ע"א נאמן למלקות מ"מ אם הוחזק למה שכבר נאמן עליו מהני אח"כ גם לענין מלקות ומ"מ אם בא תיכף למלקות א"נ:

וכן יש לדקדק בדברי תוס' חולין (דצ"ו) דמקשים האיך מחזירין שט"ח בסימנים והלא אם אמרו פלניא דהאי סימנא לוה מפלוני לא, מפקינן מיני' ותי' דשאני שט"ח שאין אדם מוחזק בו וכו' אלמא דס"ל ג"כ סברא זו אף דס"ס סוף השטר לגבות בו ולהוציא בו ממון מ"מ כיון דאין הסימנים מתחייבים עתה להוציא ממון חשיבי דאינן נגד חזקה:

וה"נ זהו החילוק בין שחיטת חולין לשחיטת קדשים דבחולין כיון דע"י שחיטת השוחט מכשירה עתה לאכילה והוא מוציאה תיכף מח' אמ"ה מש"ה בעי מוחזק בכשרות וכמ"ש המרדכי ב' ר"א ממיץ דהא דאין ע"א נאמן במקום איתחזק איסורא היינו דומיא דשני עדים נאמנים דהיינו אפי' בריקים ופוחזים אבל מוחזק בכשרות נאמן אפי' נגד איתחזק מש"ה ע"א נאמן על השחיטה כשהוא מוחזק בכשרות ואשה בכה"ג לא מהימנא. אבל בקדשים דעתה אינה מוציאה עדיין מח' אמ"ה דגם לאחר השחיטה עדיין אינו ראוי דבעי זריקה כדאמרי' בחולין (ד"פ ע"ב) דלר"ש הוי שחיטה שאינה ראוי' מש"ה נאמנת האשה דלא הוי מוציאה עדיין מח' אמ"ה:

וא"כ לפ"ז לענין בדיקת הסכין כיון דעדיין אינה מוציאה בזה מח' אמ"ה אפי' לבעל הלכות א"י נאמנת היא:

ואפי' לפמ"ש היש"ש ריש חולין סי' ב' דאין הנשים נאמנות לענין ברירת דגים קטנים כיון דהוי איסור דאורייתא וטרחא וס' איסור סומכות עצמן שאין כאן איסור וא"כ הי' סברא דה"ה לענין בדיקת סכין כיון דהוא טרחא וס' איסור דשמא אין כאן פגימה ומתעצלות:

אך לפי דברינו אין דמיון לזה דהתם כיון דהדגים צריכים בדיקה יש להם חזקת איסור באותה שעה עד שיבדקו והאשה שבודקת אותם באה להתיר אותם אינן נאמנות. אבל בבדיקת הסכין דאפי' ע"י הבדיקה עדיין אינה באה להתיר אותה י"ל דנאמנת אפי' לדעת היש"ש:

ואם הי' מקום לקיים דברי התשו' הנ"ל הי' מקום ליישב קו' התוס' על ה' א"י הנ"ל דאה"נ היינו טעמא דה' א"י דמש"ה לא ישחוטו משום דדעתן קלות ואינן זהירות בתיקון הסכין וא"כ במוקדשים דלא שייך הך דבדיקת הסכין דהתם לא היו מתקנין שום סכין פגום וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה' כלי המקדש הט"ו. מש"ה נאמנת:

והראה לי בני שי' שכבר כתב תי' זה בס' ח"י מהרא"ל ליו"ד וס' תבואת השדה. אבל באמת לפי דעתי אין זה תי' כלל דא"כ הו"ל בגמ' לתרץ הכל שוחטין אפי' אשה כשבודק סכין ונותן לה אבל בא ומצאה ששחטה בודק סכינה אחריו וכדאמר רבא בישראל מומר וע"כ דאין נ"מ כלל:

עוד יש ליישב דעת הא"י לומר דהא דנשים לא ישחוטו הוא רק מדרבנן בעלמא דגזרו משום דדעתן קלות אולי יקלקלו השחיטה ובקדשים כיון דיש לפעמים דהאשה בעצמה מחוייבת להביא קרבן והמצוה עלה רמיא לא אסרו חכמים לבטל מצותה וכדמצינו בא"ל ע"א נטמאו טהרותיך דמכחישו א"נ העד להכחיש הבעלים ואעפ"כ כתבו הפוסקים דאחר יזהר מזה וכן אם א"ל שורך נרבע והוא מכחישו א"נ והכהן יכול להקריבו וא"צ להחמיר בזה משום דלבטל מצותו לא תקנו רבנן:

וכמ"ש רש"י ע"ז (נ"ד) לענין חליפי אה"נ דלגבי קידושין משום מצות פו"ר התירו וכ"כ התוס' חולין (דף ד' ע"ב) א"כ יש לומר שפיר דבקדשים לא אסרו שחיטת נשים ועיין ש"ך חו"מ שפ"ב דהאב שהוא בעצמו מוהל לא יכבד לאחר להיות מוהל במקומו משום דמצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ י"ל דבקדשים כיון דיש לפעמים כן דהיא מחוייבת לשחוט קרבנה ה"ה אפי' בקרבן של אחר ג"כ יכולה לשחוט דלא תקנו לחצאין:

א"נ יש לומר דאה"נ מה שאמרו שהשחיטה כשרה בנשים היא דוקא היכי דחייבת קרבן וס"ס ל"ק גבי חולין דהתם תקנו חכמים לאסור:

וא"כ יש לפ"ז לומר דלפי מה דמסיק הרמ"א שכ' וכבר נהגו שאין הנשים שוחטות ה"ה דלענין בדיקת הסכין נהגו דלא סמכינן עלייהו:

אבל עדיין יש ללמד זכות עפ"י מ"ש הש"ך יו"ד סי' פ"ד סקל"ה דבדבר דלא איתחזק איסורא כ"כ סמכינן עלייהו וא"כ ה"ה לענין בדיקת הסכין ל"ח איתחזק איסורא כ"כ ול"ד לגוף השחיטה:

וכבר כ' הפרי תואר שם סקכ"ג דלענין דינא כל אשה שהיא כשרה ומדקדקת במצות ושלימה בדעתה נאמנת ודאי וא"כ אם הוא מכיר באשתו שהיא זהירה במצות למה נחשב זאת לקלות והרי אמרו בגמ' כתובות (פ"ה) בת ר' חסדא קים לי בגווה היינו שדעתו נוטה להאמינה:

עוד נראה לומר ליישב קו' התוס' על ה' א"י ג"כ באופן הנ"ל דהא דנשים לא ישחוטו הוא רק מדרבנן בעלמא והא תליא בפלוגתא דר"מ ור"י בריש חולין שם אי טוב אשר לא תדור אפי' מנודב ומשלם כדברי ר' מאיר או כר' יהודה דטוב מזה נודר ומשלם וידוע מה שהקשו שם בתוס' לר"מ איך אכלו ישראל שלמים במדבר ועוד הא כתיב וידר יעקב נדר וכתיב אשר נדרתי אשלמה:

ולפי דברינו הנ"ל דנהי, דגבי שחיטה בדיעבד מוקמינן אחזקה ואמרי' דודאי שפיר שחט אפ"ה לכתחילה חיישינן ובעי מוחזק בכשרות דיש נ"מ בכל החזקות בין בדיעבד לכתחילה ומש"ה אסרו חכמים לנדור בקרבן שמא יקלקל בשחיטה ונמצא שלא קיים את נדרו וניחא לפ"ז דקדוק דברי התוס' ריש חולין שם על שני המקראות דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא וכתיב טוב אשר לא תדור וכ' מעיקרא מייתי מדברי תורה ואח"כ מדברי קבלה היינו דקשיא להו דמעיקרא הי' להם להביא מקרא מפורש טוב אשר לא תדור וקרא דוכי תחדל לנדור אינו מפורש כ"כ. ע"כ כ' לתרץ דמעיקרא מייתי מד"ת וכו':

ולפענ"ד נראה לפי דברינו הנ"ל דהוא רק מדרבנן בעלמא וידוע מ"ש הט"ז או"ח ס"ס תקפ"ח וש"ד דמה שמפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור והתורה אמרה כי יפליא לנדור נדר וכו' ע"כ הקדימה הברייתא קרא דוכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא כיון:

שכתבה התורה קרא זה גלתה לנו התורה כאילו נתנה רשות לחכמים לגזור בדבר זה:

וא"כ לפ"ז ניחא דדוקא בנדרי קרבן שיש לחוש שמא תתקלקל השחיטה שדיני שחיטה מרובות וצריך זהירות יתירה חיישינן שמא תתקלקל ממילא ל"ק האיך אכלו ישראל שלמים במדבר עפ"י מ"ש בת' ושב הכהן וכ"כ בס' לב ארי' בשם ס' תולדת אדם שבמדבר הי' שחיטת קדשים בכהנים דוקא לפי שלא הי' שחיטת חולין כלל היתה השחיטה עבודה ודוקא מזמן ביאת הארץ ואילך שהותר להם בשר תאוה אז הוא דהותרה השחיטה בזר. וא"כ ניחא דעכשיו דהשחיטה תוכל להיות בזר חיישינן שמא תתקלקל השחיטה. אבל בזמן המדבר שהיתה השחיטה בכהנים כיון דכהנים זריזים הם לא הי' לחוש כלל ושפיר לא אסרו אז לנדור:

וממילא ל"ק מקרא דוידר יעקב נדר דהתם לא הי' כלל נדר קרבן וגם דבזריז כמוהו ל"ש לחוש לקלקול ויש לדמותו לשבועה דפסק הרמב"ם דהוי מ"ע להשבע בשמו ואעפ"כ אמרו דוקא אם יש בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע ואם לאו אסור להשבע בשמו וה"נ מי שיש בו כל המדות הללו מותר לנדור נדר ובתו' בעצמם הנ"ל מרמזים כן שכ' דכו"ע לא בקיאי כהלל וכו' אלמא דיש בזה נ"מ בין אדם לאדם:

ולפ"ז ל"ק ג"כ ממה שמקשים התוס' מקרא דיונה שאמר אשר נדרתי אשלמה. חדא עפ"י מ"ש למעלה דזריז כמוהו מותר. ועוד דהוא הא הי' מאלו שחייבים להודות וחייב בקרבן תודה ובכה"ג לא אסרו לנדור לפטרו מן המצוה:

וא"כ יש לפ"ז לומר דלר"מ דאסור לנדור בקרבן שמא תתקלקל השחיטה. ואף דכתבו חששות אחרות היינו כיון דאיכא חשש קלקול השחיטה חששו נמי לחששות אחרות וכמו שאכתוב לקמן. ה"ה דאסור לנשים לשחוט דלכתחילה חששו שמא תקלקל השחיטה. אבל לר"י דס"ל דטוב נודר ומשלם אה"נ דלא אסרו לנשים לשחוט דל"ת כולי האי ואין נ"מ בין תחלה לסוף וכמו דאמרי' בדיעבד דמוקמינן אחזקה דשפיר שחט ה"נ לכתחילה:

וניחא לפ"ז דל"ק ממתני' דכל הפסולים דזבחים (דל"א ע"ב) שם דשם איתא במשנה ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר ומזה דייקו בגמ' דטמאים לכתחילה לא משום שמא יגעו בבשר וע"ז הקשו בתוס' שם ד"ה ובטמאים ת"ל דלמא אתי לאימשוכי בפנים ואפי' טהור גמור לבן זומא דאמר הנכנס למקדש טעון טבילה אין יכול לשחוט בסכין ארוכה דלמא אתי לאימשוכי דייקו בתוס' דברים הללו. דאה"נ למ"ד טהור גמור ל"ב טבילה מדאו' ל"ח שמא אתי למשוך י"ל דה"ה בטמאים לא גזרו דמשום טמא בלבד ל"ג דהוי מלתא דל"ש וכעין מ"ש התוס' ריש כתובות דמשום דבאשת כהן ופחותה מבת שלש אסורה ה"ה דתקנו בכל הנשים שמא יבואו עדים. ומשום כל הנשים שמא יבואו עדים ג"כ לא היו מתקנין דרחוק הוא זנות כזו אך משום שני החששות הוא דתקנו. וה"נ אילו בטהור גמור לא הי' מקום לגזור משום טמאים לחוד לא גזרו ומש"ה דייקו התוס' דאפי' בטהור גמור לבן זומא חששו דלמא אתי לאימשוכי ומש"ה גזרו ג"כ בטמא:

וא"כ ניחא שפיר דההלכות א"י ס"ל דאה"נ מתני' דהכא כמ"ד דטהור גמור א"צ טבילה מדאו' וממילא ל"ג בו דלמא אתי לאימשוכי וה"נ בטמא ל"ג ולא חששו אלא משום שמא יגע דהוי תשש קרוב ומ"ד דס"ל טהור ל"ב טבילה היא ר' יהודה ביומא וא"כ שפיר ניחא דר"י לטעמי' דס"ל טוב נודר ומשלם ול"ג על קלקול השחיטה כמו דל"ג לענין נדר ל"ג לענין נשים ושוחטות שפיר לכתחילה:

וס"ס לדידן דקיי"ל כר"מ דטוב שאינו נודר כל עיקר ה"ה דנשים לא ישחוטו וממתני' דהתם ל"ק דר"י הוא: ולפי תי' זה ה"ה דמצד בדיקת הסכין יש לחוש להו וצ"ע:

וראיתי להזכיר מה דתמוהין אצלי דברי היש"ש ריש חולין שכ' על דברי הב"י שתמה על מ"ש הכלבו שהנשים שוחטות לעצמן היינו לא לאחרים וכ' הב"י דכן צריך הכשר לזה כמו לזה וכ' הוא ז"ל דמ"ש התוס' ריש פסחים ובפ' כיצד מעברין דנאמנות על השחיטה היינו לומר שאחר שחטה. אינני מבין דבריו ז"ל דהא התוס' קאי התם על הגמ' דמיירי שאמרו שהם בדקוה וקאמרו בגמ' משום דבדיקת חמץ דרבנן הוא דהימנוה אבל אי הי' דאו' לא היו נאמנות וע"ז הקשו והא נאמנות על השחיטה אף שהוא דאו' ואי, כדברי היש"ש דהנאמנות הוא לומר שאחר שחטוה א"כ אין שום קושיא דהא בבדיקה מיירי דאומרות אנן בדקנוה ובכה"ג אה"נ גם בשחיטה אינן נאמנות. א"כ ע"כ פי' דברי התוס' דמיירי שאמרו אנן שחטנו ואפ"ה נאמנות ומש"ה שפיר מקשים:

והראי' שהביא מן הירושלמי שאמר שנשים עצלניות הן ג"כ תימה דאדרבה הלא התוס' הביאו דברי הירושלמי לחלק בין בדיקת חמץ לשחיטה דעל הבדיקה א"נ מפני עצלות אבל על השחיטה משמע דל"ש עצלות או דטרחתה מועטת מבדיקה או משום דשחיטה הוי ודאי איסור ואינן מתעצלות אבל בבדיקה הוי ס' איסור. ס"ס לפי דברי התוס' אין ראי' לדבריו מדברי הירושלמי לענין של שחיטה:

וכן מ"ש ראי' מדברי הא"ז שכ' דהשוחט נאמן להתיר משום דרוב מצויין א"ש מומתין הן ובנשים ל"ש רמא"ש מ"ה, ג"כ איני מבין כלל דודאי לפי מנהגא דידן שאינן מצויות אצל שחיטה ל"ש רמא"ש מ"ה. אבל ס"ס מדינא דגמ' אם היו מצויות לשחוט הי' שייך גם בהן רמא"ש מ"ה. וצ"ע: והנני להזכיר מה שראיתי בתשו' בית יצחק חאו"ח ת' מ"ה ליישב קו' תוס' הנ"ל איך אכלו ישראל שלמים במדבר. ותי' עפ"י דברי תוס' פסחים (דפ"ח) דמאכילין לקטן פסת שלא למנויו משום דחנוך מצוה שרי וכ' דלפ"ז הי' מותר לנדור ע"י מופלא סמוך לאיש:

ולפע"ד אין זה כלום דכי ס"ד דמילה שלא בזמנו דאינו דוחה שבת יהי' מותר לעשות ע"י קטן ונימא דהוי חנוך מצוה ישתקע הדבר ולא יאמר ודוקא בפסח דהגדולים אוכלים אותו מחנכין את הקטן שיעשה עם הגדולים אף דגדול כה"ג אסור דהוי שלא למנויו מ"מ מחנכין אותו ואוכל עם הגדולים באותו אופן שאוכל הגדול. אבל מה שלדידן אסור וכי ס"ד דמחנכין אותו ומרגילים אותו שיעשה דבר דלדידן אסור. ודאי בכה"ג תשיב שמרגילין אותו לעבירה:

עוד הנני להזכיר במה שכ' למעלה בשם ס' לב ארי' שכ' דבמדבר הי' אסור שחיטת קדשים לזרים שבאמת דבר זה ליתא. ולפענ"ד שנעלם מהם מדרש רבה מפורש פ' קרח אשר יחדו נמתיק סוד קרח ואהרן זה שוחט (ומקריב) וזה זורק את הדם מפורש דקרח הי' שוחט הקרבנות ומבואר שם במתנות כהונה שהשחיטה כשרה בזר:

הנלפע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה