אור ברסלב
שות דברי יששכר יו"ד › סימן נו

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

יו"ד · סימן נו

סימן נה

לידידי החריף החסיד מ' אבא מלאווער נ"י:

במה דנסתפק ידידי נ"י אי אמרי' נשחטה הותרה גם בושט דאולי דוקא בבא זאב ונטל בני מעיים הוא דאמרי' כן ולא בושט דהוי ס' נבילה: פשוט מל' רש"י במקומו (דף ט') ד"ה מי שכ' וניקבו הדקין א' מי"ח טרפות היא ולא ידענו מה חדש בזה. ע"כ נ' דכוונתו ז"ל דלא תימא דוקא נקבו הדקין הוא הדין הזה ע"כ אמר דה"ה בכל הי"ת טרפות הנזכרים במשנה א"כ גם נקובת הושט ופסוקת הגרגרת בכלל אף דס"ל לרש"י ז"ל דנקובת הושט הוי נבילה:

וכן בדברי התוס' (דף מ"ג ע"ב) ד"ה קסבר דמש"ה ל"א בדרוסה נשחטה הותרה משום דשכיחא טפי לאיסור ודייק לה מישב לה קוץ בושט ע"כ משום דגם בושט שכיח טפי לאיסור מלהיתר וכן נ' מפורש בדבריהם ביבמות (דף: ל' ע"ב) ד"ה אשה וכן פירש דבריהם ז"ל בהג"ה דרעק"א ביו"ד סי' ל"ג דבישב לו קוץ הוי שכיח טפי לאיסור מלהיתר משמע דאם לא הי' שכיח טפי לאיסור הוי אמרי' נשחטה הותרה אפי' בושט:

ואך מכאן הי' לבע"ד מקום לחלוק דזה הוא רק לתוס' דאזלי לשיטתייהו דנקובת הושט לא הוי נבילה כדמוכח במהרש"א בכורות (דף כ' ע"ב) ד"ה חלב בא"ד. אבל לדעת רש"י והרמב"ם אולי אה"נ דל"א נשחטה הותרה בושט. וכן באמת פרשתי זה שנים רבות ליישב דעת רש"י דס"ל ושט אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים לס' נקב והקשו בתוס' (דכ"ח) ד"ה אתא דאמרו בגמ' נ"מ לס' דרוסה למה ל"א נ"מ לס' נקב. עוד הקשו מעולא דאמר ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ופירש"י בחד פירוש נתרפא והקשה הש"ך סי' ל"ג סק"כ הא ס"ס לרש"י אין לו בדיקה לס' נקב ומאי נ"מ אם נתרפא: ומ"ש הש"ך דאיירי דהפנימי אינו נקב לגמרי. תימה דמל' רש"י לא משמע כן דכ' נקב בעור החיצון לא מינכר משמע דהפנימי נקב לגמרי:

וידוע ג"כ מה שמקשין העולם על ל' הגמ' ההיא ס' דרוסה דאתאי לקמי' דרבה וכו' ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי. איך שייך לחדודי במה שנאמר מפורש וכי ס"ד דיטעה אביי בזה:

ונ' לתרץ כ"ז עפ"י מה שקשה על מה שהקשו בגמ' על עולא דאמר אין תוששין שמא הבריא מ"ש מס' דרוסה. עפ"י מה שכ' התוס' דמש"ה לא אמרי' בדרוסה נשחטה הותרה משום דדרוסה שכיחא:

ועיין ט"ז יו"ד כ"ט במ"ש לפרש דברי הרמב"ם שכ' וכל ספק שיסתפק בטריפות מותר חוץ מדרוסה שמפורש בתורה דהיינו כוונתו ז"ל דל"א בי' נשחטה הותרה וכוונתו לתרץ קו' התוס':

וא"כ שוב קשה מאי הקשו מ"ש מס' דרוסה הא שנא ושנא בשלמא לתי' התוס' איכא למימר כמש"ל דגם בקוץ שכיח טפי לאיסור מלהיתר אבל לרמב"ם קשה: ע"כ נראה לומר דלהרמב"ם ז"ל לשיטתו ניחא דס"ל נקובת הושט הוי נבילה מחיים א"כ שוב איכא בקוץ בושט ח' אינו זבוח ושפיר מקשה מ"ש מס' דרוסה דכי היכי דאסרינן התם משום דמפורש בתורה דל"א בי' נשחטה הותרה ה"נ הכא בושט הו"ל למיסר משום ת' אינו זבוח דשייך בי':

ממילא יתישבו לנו דברי רבה שאמר ושט אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים פשוט לנקובת הושט דמה שאמר אין לו בדיקה בחוץ פי' אף שרוב פעמים ניכר הטפה של דם או הדרוסה מ"מ כיון שלפעמים אינו ניכר אינו מועלת הבדיקה להוציא מת' אינו זבוח זה הוא מימרא דרבה והגמ' הוסיפה ע"ז נ"מ לס' דרוסה פי' דה"ה לס' דרוסה אף דלא שייך בי' ח' אינו זבות מ"מ מחמירינן בי' גם התם משום דמפורש בתורה ל"א גם בי' נשחטה הותרה או משום דדרוסה שכיחא:

וע"ז הביא שפיר האי עובדא דאתא לקמי' דרבה ולחדודי לאביי הוא דבעי להודיע דין זה דגם בדרוסה אמרי' כן. ומיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל דל"א נ"מ לס' נקב דאה"נ גוף דינו דרבה הי' בס' נקב והגמ' היא שהוסיפה נ"מ לס' דרוסה לרבותא:

אך כ"ז לרבה אבל עולא דאמר ישב לו קוץ בושט א"ח שמא הבריא א"כ ל"ל דין זה וס"ל דבושט ליכא ח' אינו זבוח ממילא לעולא יש בדיקה לושט בחוץ א"כ שפיר קאמר א"ח שמא נתרפא דיש בדיקה. ומ"ש שם דנקב משהו בעור החיצון לא מינכר לדברי המקשן קאמר דהמקשן פריך מ"ש מס' דרוסה נימא דהוי ת' א"ז וממילא אין בדיקה לושט:

ובדרך זה תרצתי דברי רמב"ם התמוהים שפסק שמנה מיני טריפות נאמרו לו למשה מסיני ופסק נמי לקותא דרכיש בר פפא והא בגמ' (דף מ"ג ע"א) אמרו על מימרא דעולא דאמר שמנה מיני טרפות נאמרו לו למשה מסיני לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא וא"כ לרמב"ם ז"ל דחשיב לקותא דרכיש בר פפא ט' מיני טריפות איכא:

ולפמ"ש ניחא דנהי דטעם התוס' להחמיר בדרוסה משום דשכיחא וטעם הרמב"ם משום דמפורש בתורה וכמ"ש הט"ז ז"ל מ"מ יש לומר דלא פליגי וטעם זה דשכיחא אה"נ דמדברי התורה הוא דילפינן לה דמש"ה החמירה התורה בדרוסה משום דשכיחא ויצא לנו הדין דכל היכי דשכיחא לאיסור טפי מלהיתר מחמירינן:

והנה הב"י כ' בשם האגור בטעמו של הרמב"ם דמכשיר בכוליא של עוף שלקתה משום דהבני מעיים של עוף הם סגורים בעצם דכל זה דלקתה הכוליא דטריפה הוא רק משום הבני מעיים דהיינו דלעולם כשלקתה הכוליא שכיח שינקבו המעיים וא"כ לדידן נשמע דין זה מס' דרוסה שאסרה התורה שכיחא וה"נ שכיחא ומטרפינן. וממילא אף שרק שמנה מיני טריפות נאמרו למשה אעפ"כ מטרפינן בלקתה הכוליא משום דהוי בכלל דרוסה וכ"ז לדידן. אבל בגמ' דאמרו זאת אליבא דעולא ועולא ס"ל אין חוששין לס' דרוסה א"כ לדידי' אין נ"מ מדאו' במה דשכיחא א"כ לדידי' אם הו"א דלקתה הכוליא טריפה ע"כ צ"ל דהוא מצד עצמה ושפיר קאמר לאפוקי דהו"ל למיחשבי' בפ"ע. אבל להרמב"ם לדידן דשכיחא טריפה מדאו' יכול לחשבי' דהוא בכלל דרוסה ול"צ לומר לאפוקי:

עוד נ' לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל באופן אחר לפמ"ש דטרפות לקתה הכוליא הוא משום הבני מעיים דסופן לינטול או לינקוב א"כ קשה אה"נ מ"ט אמרו להוכיח מעולא דלא ס"ל לקתה הכוליא טריפה דלמא אה"נ דטריפה אלא דלא חשיב אלא מה דהוא טריפה מצד עצמה ולא מה דטריפה מצד דבר אחר ונ"מ דהא מה דהוא טריפה מצד עצמו קיי"ל דלא מהני שהיי' יב"ת ומה דהוא טריפה מחמת דבר אחר מועיל שהיי' יב"ח ומש"ה לא חשיב לה:

אך י"ל דמעולא שפיר דייקו לה דעולא ס"ל טריפה חיה כמ"ש בס' מלוא הרועים אות ל"ג מש"ה מוכח שפיר דהו"ל לחשוב נמי לקתה הכוליא כיון דאין נ"מ אם ישהנו יב"ח דאפי' אם יחי' ג"כ טריפה:

ממילא ל"ק על הרמב"ם ז"ל דס"ל טריפה אינה חי' י"ל שפיר דאה"נ דלקתה הכוליא טריפה ואפ"ה לא חשיב לה דאינה טריפה מצד עצמה ונ"מ דמהני שהיי' יב"ח:

וס"ס לפי פלפולא דידן ראוי לומר דלרש"י ורמב"ם אה"נ דל"א נשחטה הותרה בושט. אבל באמת לאחר העיון נ' דליתי'. חדא מש"ל מל' רש"י שכ' אחד מי"ח טריפות דמשמע בכל הי"ת טריפות. ועוד מדהעתיק המחבר דין זה בסי' כ"ה בהלכות שחיטה משמע דגם בסימנים הדין כן דנשחטה הותרה: אך יש לי ראי' מוכרחת לזה דבגמ' (ד"נ) אמרו מקיפין בבני מעיים ואח"כ אמרו מקיפין בריאה ואח"כ מקיפין בקנה והמדקדק בגמ' יראה דבכל חד רבותא קאמר דהא דמקיפין הוא משום דנשחטה הותרה וכמ"ש בת' מהרי"ט ח"א ת' ל"ז וע"ז אמרו דאפי' בריאה דצריכה בדיקה לכתחילה אעפ"כ אמרו מקיפין בה דנשתטה הותרה ואח"כ הוסיפו דאפי' בקנה דסד"א דיש בה ח' דא"ז אפ"ה מקיפין בה דאמרי' נשתטה הותרה:

ודברי תשו' מהרי"ט הנ"ל בולטים ונראים מתוך דברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' שחיטה הי"ד שהביא בהלכה אחת בני מעיים שבא זאב וכו' ואח"כ הך דנוקבין נקב אחר ומדמין לו היינו דשני הדינים הם מטעם אחד דנשחטה הותרה כידוע דסדרו של רבינו הרמב"ם ז"ל הוא בטעם נפלא משמע עכ"פ כסברתו של מהרי"ט דההקפה היא ג"כ מאותו טעם דנשחטה הותרה וכיון דהרמב"ם בסוף פ"ג מה"ש הביא ג"כ להך דינא דמקיפין בקנה אלמא דאפי' בסימנים נמי אמרי' נשחטה הותרה:

וע"כ הטעם משום דיצא הדבר בהיתר כמבואר בט"ז סי' י"ח סק"י ובש"ך שם סקכ"ב ואף שכ' הפמ"ג שם בסק"י דלא אמרי' כן אלא היכי דשייך סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. הדבר פשוט דהכא עדיף משם דאיכא רוב בהמות כשרות דמסייע וכל היכי דמסייע רובא להיתרא אמרי' לעולם נשחטה הותרה אליבא דכו"ע:

ואפי' הכו"פ שכ' דל"א נשחטה הותרה בושט היינו בגוונא שכ' שם דאיכא מכות אבל בס' נקב כבר כ' הרשב"א בשם רבינו יונה דחשיב לעולם שכיח טפי להיתר מלאיסור:

והגם שבחב"ש סי' כ"ד כ' בשם תשו' מהרי"ק דבשמוטה לא תלינן להקל דזה הוי בגוף השחיטה בזה הוא דס"ל דל"א נשחטה הותרה אבל בנקב אפשר דגם המהרי"ק מודה וכמ"ש:

האמת שבס' גנת ורדים לא רצה להתיר בושט לתלות במשמוש ידי המשרתת. ובשפ"ד בסי' ל"ד סקט"ז סיים בצ"ע משום דברי הב"ח שכ' בשם הלבוש. וכבר ראה כ"ת בעצמו מ"ש בזה השב שמעתתא וחת"ס וכמעט רוב האחרונים מסכימים להיתר:

והנה מ"ש הש"ש בש"ה פ"ו להשיג על הכו"פ מהך דיבמות (דף ל') אשה זו בח' היחר לשוק עומדת דהחזקה להיתר היא אפי' בזמן איסורא. ה"נ כן אף שבהמה אסורה משום אמ"ה לענין זה יש לה ח' היתר:

וע"ז העיר כ"ת דא"כ תקשי לאביי מהך דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דמוקמינן לטמא בחזקתו נימא שוב להיפוך העמידנו על חזקתו שכשיטבול יטהר וע"כ דדוקא בקידושין הוי חזקה משום דהרי החזקה היתה שכשימות תהא מותרת והרי באמת מת אבל בטבל הרי יש ס' דלמא לא טבל דהי' עליו דבר חוצץ וה"נ בטרפות שמא לא נשחטה:

אי בעינא נ"ל חילוק פשוט דהא קשה על התוס' דיבמות שם דפשיטא להו דמוקמינן להבהמה בח' היתר והרי הם סותרים לדבריהם בחולין (דף י"א) ד"ה אתיא שכ' לענין הגבינות דלא מוקמינן להבהמה על חזקתה:

וע"כ צ"ל דדעת התוס' דיש נ"מ בין היכי דיש ריעותא ודאית עכשיו דלא אזלינן בתר חזקה כי האי דהוי רק מצד רוב וכמ"ש מהרי"ט בת' ל"ז הנ"ל אבל היכי דלא הוי ודאי ריעותא אזלינן שפיר בתר חזקה ואמרינן דלא נטרפה כלל:

א"כ נכונים דברי הש"ש דודאי הכא מוקמינן אחזקה ואמרי' דלא נטרפה כלל אבל בטמא שנמצא עליו דבר חוצץ הרי החציצה דעכשיו ודאי ריעותא היא דאם יצטרך לו לטבול עתה אסור לו לטבול ובכה"ג הוי כמו גבי גבינות דהתם:

ואך בלעדי כל זה אין שום חזקה על טמא שכשיטבול יטהר הרי יש חזקה להיפוך שיש עליו דברים החוצצים דהרי כ' הטור וב"י בסי' קצ"ט בשם הרמב"ן ור"ן ות"ה דמדאו' צריך בדיקה קודם הטבילה א"כ אין כאן שום חזקה:

ול"ד כלל לבהמה בחיי' דהרי אנו אוכלים מחלבה. וגם נ"ל דמטעם זה מותר לברך על השחיטה אף דהא קיי"ל לא בדק בסימנים הוי נבלה א"כ כיון דאם נאבדו הסימנים בלא בדיקה נבלה למה יברך מתחילה נימא דהוי כמו בטבילה דאכתי גברא לא חזי:

בשלמא לדעת הסוברים דהוא רק מדרבנן בעלמא ל"ק די"ל דהוי רק קנס בעלמא מדלא בדק מש"ה קודם השחיטה מותר לו לברך אבל לדעת הסוברים דהוא דאו' קשה למה עדיף רגע שלפני השחיטה מרגע שלאחריו דהא כ' הרמב"ם אפי' הי' השוחט זהיר וזריז ה"ז נבלה. וידוע מ"ש הט"ז או"ח סי' ח' סק"ח דגם מצד רוב לא סמכינן לברך משום חומרא דלא תשא: אך עפ"י מ"ש המרדכי אה"נ למה לא בדק הוי נבילה לימא רוב מצויין א"ש מ"ה ותי' בתי' השני דאין מבורר זה, הרוב דכמה פעמים שוחטין שאין רוב הסימנים נשחטים, ובאמת דבריו ז"ל לכאורה תמוהים דהרי עינינו רואות דרובן ככולן שוחטים רוב למה אין זה מבורר וע"כ דסברתו הוא דודאי סתם שוחט, שוחט שפיר משא"כ היכי דחזינן שלא קיים תקחכז"ל שלא בדק בסימנים ממילא איתרע לי' רובא וחיישינן שמא לא שחט רובן וז"ש דכמה פעמים שוחטין שאין רוב הסימנים, נשחטים היינו שוחטים כאלו. ומש"ה קודם שחיטה דאיכא לעולם ח' היתר כמ"ש התוס' הנ"ל דודאי ישחוט רוב ויקיים מצות בדיקה מש"ה מותר לעולם לברך קודם השחיטה:

אך גם לפי תי' הראשון של המרדכי ניחא משום דסמיך מיעוטא לחזקה דחזקת אמ"ה וידוע מ"ש הנוב"י דחזקה לא הוי רק על למפרע ולא על להבא. וא"כ ניחא שפיר דאחרי השחיטה ודאי מוקמינן על ח' אמ"ה על למפרע ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה שלא יצאה מחזקתה אבל כשהולך לשחוט צריך אתה לומר דהוי חזקה שתשאר אמ"ה ע"ז יש להיפוך חזקה שתצא מח' אמ"ה וכדברי התוס' וחזקה שתשאר אמ"ה דהוי להבא ל"א:

והנה עלה בדעתי לסתור דברי הש"ש הנ"ל עפ"י מה שנחלקו בגמ' שם לא בדק בסימנים אי הוי טרפה או נבלה ומטמא במשא ועי' ברש"י שם ד"ה מר סבר שכ' דבחזקת שאינה זבוחה מוקמינן לה:

וידוע דבביצה (דכ"ה) נחלקו בזה רש"י ותוס' שרש"י כ' בהמה בחיי' בח' אמ"ה עומדת והתוס' לא ניחא להו בזה וכ' משום ח' אינו זבוח וא"כ תימה על רש"י דהכא כ' בעצמו משום אינו זבוח:

ע"כ נ' דרש"י ס"ל דאה"נ בזה נחלקו שני המ"ד. מ"ד טרפה ס"ל דח' אינו זבוח לא אמרינן דכי היכי שלא היתה זבוחה הי', לה חזקה להיתר ג"כ מש"ה אם נשחטה ולא נבדקה די לן שנימא טרפה היא ולא טמאה ורק מחזקינן מאיסור הראשון לחוד. ומ"ד השני ס"ל דאין חזקה להיתר בשעה שעומדת באיסור הראשון ממילא מוקמינן לה בח' אינו זבוח ומטמאה במשא מש"ה למ"ד זה מודה רש"י דמוקמינן לה בח' אינו זבוח:

וא"כ לפי מה דקיי"ל נבלה ומטמאה במשא משמע דלא אזלינן בתר ח' להיתר כשהיא באיסורה בחיי'. והתוס' לשיטתייהו שכ' חזקה זו משום דס"ל דלא הוי נבילה אלא מדרבנן אבל מסתם לשונו דהרמב"ם משמע דהוי נבילה מדאו' א"כ י"ל דאה"נ דלא ס"ל כלל חזקה להתיר וכן י"ל דהוא דעת רש"י ז"ל: אך כד מעיינינן בה ליתי' דהא יקשה על רש"י ז"ל אה"נ למה פי' בביצה משום ח' אמ"ה הא לפי מה דקיי"ל נבלה ומטמאה במשא ע"כ דאמרי' חזקת אינו זבוח ולא משום אמ"ה:

ע"כ נראה דדעת רש"י לחלק בין לא בדק בסימנים לשאר ס' בשחיטה דבלא בדק כיון דיש ס' אם נעשה מעשה השחיטה ודאי דהוי נבילה דמוקמינן אחזקה כמו שהיתה בחייו כן לא נעשה מעשה כלל אבל אם יסתפק לך ס' שהה ס' דרס או שוחט בסכין ונמצא פגום ודאי דלא שייך לומר ח' אינו זבוח דהא גם בחייו לא היו סימניו שמוטים או פגומים א"כ נכונים דברי רש"י ז"ל דהכא בחולין לענין לא בדק בסימנים דיש ס' אם נשחטו רובן יש חזקה דאינו זבוח ומש"ה הוי נבילה. משא"כ בביצה שם דקאי לפרש דברי ר"ה דאמר סתם בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת על כל ס' בשחיטה ואפי' ס' שמוטה או ס' דרס דבכה"ג לא ניחא לי' לרש"י לומר משום חזקת אינו זבוח ומפרש משום חזקת אמ"ה:

ויתורץ בזה קושית ראש יוסף על הרמב"ם ז"ל דס' בלא בדק בסימנים הרי זה נבלה ובשחט בסכין פגום וכן בס' שהה ס' דרס כ' הר"ז ספק נבלה. ולפמ"ש ניחא דהתם איכא חזקת אינו זבוח והכא ליכא:

דברי הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה