שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
יו"ד · סימן נד
בעובדא דשוחט ששחט בלא קבלה דדעת התב"ש סי' א' סעיף כ"ד דבמדינות אלו שאין שוחטין בלא קבלה אם עבר ושחט בלא קבלה שחיטתו אסורה ועי' בביאורו שם ס"ק מ' דלא גרע תקנה זו מתקנת הקהל המובא בש"ע סי' א' סי"א ובשמלה חדשה בסי' ב' והוא מתשו' הרא"ש. ע"כ פשוט דעת כ"ת לאסור שחיטתו:
ולפענ"ד נ' דדין זה צ"ע מדברי התב"ש דלקמן סי' ב' סכ"ב שכ' דזה תלוי בלשון התקנה דאם התקינו בפירוש לפסול אפי' בדיעבד ודאי דתקנתם מועיל אבל אם לא התקינו רק על לכתחילה ודאי דמותר בדיעבד בהפס"מ: ע"כ תימה על התב"ש למה פסק הכא סתם דאסור בדיעבד דמנין לנו להחמיר בדבר שאין כאן תקנה מפורשת. ומנא לן להחמיר אפי' בדיעבד. נהי דמל' המחבר סי' א' שם משמע סתם אבל כבר עמד בזה הפר"ח והתב"ש שם הסכים עמו:
וכן באמת משמע מל' הרא"ש שם שכ' כי הקהל פסלו שחיטת הכל משמע דידוע היתה דתקנתם היתה לפסול דמשמע על דיעבד:
אבל בדין שלנו שלא לשחוט בלא קבלה מביא התב"ש בעצמו לשון תשו' מהר"מ וז"ל לא ישחוט ולא יבדוק שום אדם אם לא ינסהו הרב עכ"ל א"כ לשון התקנה היא רק על לכתחילה ולא על דיעבד:
ע"כ לפ"ז נ' דבחנם השיג התב"ש על תשו' חוות יאיר שהתיר בדיעבד ומה שהקשה התב"ש דא"כ מה הועילו החכמים בתקנתן א"כ יקשה קו' זו על התב"ש בעצמו לקמן ס"ב היכי דלא פרשו לאסור וע"כ דדי בכך לאסור לכתחילה: הן אמת דהא גופא קשיא לדעת ר"א ממי"ץ המובא במרדכי שהקשו למה ע"א נאמן על השחיטה והא אין ע"א נאמן נגד איתחזק איסורא וה"נ איתחזק איסורא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ותי' דל"א אין ע"א נאמן במקום איתחזק אלא בסתם בני אדם כמו שני עדים דנאמנים אפי' ריקים ופוחזים אבל במוחזק בכשרות נאמן אפי' ע"א במקום איתחזק וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם כמ"ש בשמו הש"ך סי' א' סק"ב א"כ יש לפקפק היכי דחזינן דעבר על התקנה נימא דשוב לא הוי מוחזק בכשרות וא"כ אינו נאמן. וידוע מ"ש בת' רדב"ז בנושא אשה בערכאות של עכו"ם דל"א בי' ח' אאעבב"ז כיון דחזינן דעבר על האיסור:
ואך בגמ' דידן משמע דלא אמרינן כן לגבי שחיטה. ואדרבא מדאמרו (בדף ב' ע"ב) הכל שוחטין ואפי' טמא בחולין ובמוקדשים לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו מותרת ותימה למה אמר שחיטתו מותרת שחיטתו טהורה הל"ל דעיקר החשש שמא נגע ונטמאו המוקדשים:
אך אה"נ הא גופא קמ"ל דסד"א נהי דנאמן לענין טהרה דוקא לענין טהרה דאין הנאמנות נגד חזקה. אבל לענין אכילה סד"א דלא יהי' נאמן דהוא נגד ח' דבהמה בחיי' בח' איסור עומדת ואין כאן היתר רק מצד דהשוחט מוחזק בכשרות. וזה כיון דעבר על דברי חכמים שאמרו לא ישחוט לכתחילה שמא יגע בבשר א"כ אינו מוחזק בכשרות וממילא אף בדיעבד יהי' שחיטתו אסירה. קמ"ל דאם אמר ברי לי נאמן ומותר באכילה:
ומתחלה עלה ע"ד לומר דאה"נ מש"ה הרי"ף לא הביא בהלכותיו הך דרבא דאמר מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו משום דס"ל כיון דבעי מוחזק בכשרות לא מהני בדיקת סכין ורבא אה"נ ס"ל דלא בעי מוחזק בכשרות:
ואך קשה לי לומר כן דהרי הרמב"ם ומחבר פוסקים ג"כ דבעי מוחזק בכשרות ואעפ"כ פסקו להא דרבא דמהני בדיקת הסכין:
וכן משום זה לא נ"ל תי' של הג"ה דרעק"א סי' א' שכ' דטעמא דהרי"ף הוא דס"ל דרבא ס"ל לא בדק בסימנים לא הוי נבילה מש"ה סמכינן על המומר הזה שבדק אחרי השחיטה אבל לדידן דקיי"ל לא בדק בסימנים הוי נבילה אה"נ דלא סמכינן על בדיקת המומר:
וכל זה איננו שוה לישב דהרי הרמב"ם דדרכו לימשך תמיד אחרי דעת הרי"ף והוא ז"ל הביא לשני הדינים. לא בדק בסימנים הוי נבילה. ומומר או"נ לתיאבון בודק סכין ונותן לו:
ולפע"ד משום זה לא הביא הרי"ף הך דינא דרבא דכל טעמי' הוא דסמכינן על זה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וזה למדו מהך דע"ז (דף כ"ג) אין לוקחין ימ"ת וכו' אצל החשוד ואם הי' מתארח אצלו מותר משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ומדהעתיק הרי"ף ז"ל לדין זה שם לא חשש להביא הך דרבא הכא דהיינו הך ופשוט דהלכה כרבא:
אך ס"ס טעמא בעי דהא אינו מוחזק בכשרות. ונראה דכל מה דמצריך מוחזק בכשרות הוא דוקא לענין בדיקת הסכין דסתמא כל היכי דשייך לא שביק היתרא ואכיל איסורא סמכינן דעושה כל מה שצריך ומוטל עליו דלא מרע חזקתי' ומש"ה בטירחא מועטת נאמן הוא ורק לבדיקת הסכין שכ' הראשונים ז"ל דהרבה צריך ישוב הדעת לזה הוא דא"נ מי שאינו מוחזק בכשרות אבל לענין דבר אחר נאמן הוא. והיכי דעבר רק אדרבנן נאמן הוא גם לבדיקת הסכין. מש"ה בטמא במוקדשים נאמן כשאומר ברי לי. וכן ה"נ כשעבר על התקנה:
והנה ידוע דעת הרמב"ם דה"ה במומר לעבירה מן העבירות צריך בדיקת הסכין וידוע מה שהקשה עליו בהג"ה דרעק"א לסי' ב' דא"כ למה אמרו בגמ' אביי לית לי' דרבא נהי דס"ל דמומר או"נ לתיאבון א"נ גם אם בודק סכין ונותן:
לו ס"ס מצי לאוקמי מתני' במומר לעבירה מן העבירות דלכתחילה לא ישחוט אלא בבודק סכין ונותן לו ובדיעבד אם בא ומצאו ששחט בודק סכינו אחריו והניח דבר זה בצע"ג:
ולפענ"ד הדבר נכון ומבורר לפי מה דאמרו בגמ' (דף ד' ע"ב) לימא מסייע לי' הכל שוחטין ואפי' ערל ואפי' ישראל מומר ואמרו ה"ד אילימא מומר לד"א היינו מומר לערלות אלא לאו מומר לאותו דבר וכדרבא לא אלא מומר לע"ז. א"כ חזינן דבזה נחלקו שני הסברות מאן דלא ס"ל כרבא ס"ל דמומר לע"ז אף דחשוד לכל התורה כולה אעפ"כ שחיטתו מותרת כיון דאינו חשוד לאותו דבר:
וכבר דקדקתי ברש"י שם ד"ה אלא מומר דקתני לעכו"ם ואיצטריך לאשמועינן משום דאמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה וכן בגמ' לקמן (דף ה') אמרו ג"כ באותו הלשון אבל מומר לעכו"ם לא משום דאמר מר תמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ולמה ל"א להיפוך דהא הכא מיירי בעובד ע"ז והל"ל תמורה ע"ז שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה:
אך נ' דדייקו לתרץ קו' תוס' ד"ה מומר דהא הוי צדוקי ולקמן תני שחיטת צדוקי לעכו"ם ע"כ תירצו דאה"נ מי שעובד ע"ז מפני שמאמין בה לכו"ע שחיטתו אסורה כמ"ש התוס' דעכ"פ הוי צדוקי אלא הכא מיירי במי שעובד ע"ז לא מפני שמאמין בה אלא דיצרו תוקפו וכן אחאב וסייעתו חלילה לא היו מודים בע"ז אלא דיצרא דע"ז תקיף עלייהו וע"כ אמרו דס"ס כיון דאינו כופר בע"ז דכופר בע"ז נקרא מי שממאסה ומתרחק ממנה בתכלית וממילא כיון שאמרו הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה וממילא מי שאינו כופר בה עכ"פ נחשד הוא שאינו מודה בכל התורה כולה אף שאינו צדוקי וזה הוא דיוק ברור בגמ' וכן ברש"י:
וא"כ הא בהא תליא דטעמי' דהרמב"ם דס"ל מי שהוא מומר לעבירה מן העבירות עכ"פ צריך בדיקת סכין היינו לדידן דקיי"ל שחיטת מומר לע"ז פסולה לגמרי משום דנחשד על כל התורה א"כ ממילא מי שהוא נחשד על עבירה מן העבירות נחית חד דרגא נהי דאין שחיטתו פסולה מ"מ נאמן לא הוי בדבר שהוא טירחא וצריך דקדוק גדול וישוב הדעת מש"ה עכ"פ צריך בדיקת סכין. אבל למ"ד דמומר לע"ז פי' אפי' מי שהוא נחשד גמור לכל התורה ע"י שאינו כופר בע"ז אפ"ה שחיטתו מותרת עכ"פ מי שאינו עובר אלא עבירה אחת נחית חד דרגא דאפי' בדיקת סכין לא צריך:
וא"כ ל"ק קו' הג' דרעק"א דכיון דאמר אביי ל"ל הא דרבא וקשיא לי' הברייתא וע"כ אתי לאתויי ישראל מומר לע"ז וממילא אליבי' מומר לעבירה מן העבירות א"צ בדיקת סכין. אבל לדידן דקיי"ל כרבא ומומר לע"ז אסור לגמרי לאכול משחיטתו במומר לעבירה מן העבירות צריך בדיקת הסכין עכ"פ דנחית דרגא:
ס"ס הדרינן לדינא דידן דמי שמכשיר השחיטה בלא נטל קבלה וסומך על החוות יאיר לא מזניחין אותו:
ויש לעיין עוד מדברי הט"ז יו"ד רכ"ת סקמ"ב דנשבע לעבור על תקנת הקהל הוי כנשבע לעבור על ד"ת כי תקנת הקהל הוי דאו' משום ושמרתם וכו' עשו משמרת למשמרתי. והדבר תימה והא כל תקנות דבריהם הוא בכלל ושמרתם את משמרתי וא"כ כי היכי דחלה השבועה על שאר דרבנן ה"נ תחול על תקנת הקהל. אע"כ צריך לומר דיש נ"מ בין אם התקנה היתה לצורך שעה דזה הוי דאו' אבל אם התקנה היתה לדורות הוי ככל שאר דרבנן. וא"כ יש לפ"ז נ"מ בין האי דתשו' הרא"ש שהיתה רק צורך שעה והוי דאו'. אבל האי דידן דהיא על כל הדורות לא הוי אלא דרבנן:
וממילא כל היכי דנסתפק לן בכוונת התקנה אזלינן לקולא. ודאי אם התרו בו ועבר על התראת ב"ד יש לומר דבכה"ג הוי צורך שעה לאסור אף בדיעבד. הנלפע"ד כתבתי: