שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
יו"ד · סימן נג
כבוד ש"ב יד"נ הרב הגדול מעוז ומגדול צמ"ס וכו' כש"ת מ' יצחק מאיר שי' האבד"ק יאנאווי:
הנה בדין שו"ב המשיג גבול רעהו ושוחט בגליל של חבירו פשוט הדבר דהוי יורד לאומנתו של חבירו ופסקי' לחיוחי' ויש בו כל השלשה מן הד' דינים דחשיב מהרש"ל ביש"ש פ' האומר ובתשובה דיש בו מהפך וטרחא ואומנתו בכך:
והגם דבהפקר ומציאה קיי"ל כר"ת שם. וה"נ כל היכי דא"א להשתכר במקום אחר ראוי לומר דהוי כמו מציאה. אבל מי שהוחזק מן הקהל הרי הדבר כשלו ממש ואסור לאחר לירד לזה ואפי' הקהל בעצמם אין להם רשות אפי' להעמיד איש לסייע לו כמ"ש בהגהת רש"א ליו"ד סי' רמ"ה בסוף הסימן בשם ח' מהר"ש הלוי ב' ח' דברי ריבות:
ומה שמתירין בהפקר היכי דא"א להשתכר במקום אחר הוא דוקא היכי דהראשון לא זכה עדיין מן הדין אבל בכה"ג דהוא שלו גמור וכי בשביל שא"א לו להשתכר במקום אחר יגזול את מי שהוא שלו:
וידוע שדברי הקהל א"צ קנין כמבואר בחו"מ סי' קס"ג ברמ"א ומקורו מגמ' ב"ב (דף ח' ע"ב) רשאים בני העיר להתנות וכו' ועל שכר פועלים. וכשם שבני העיר אינם מכ"ש שאינן רשאים לקפח פרנסתו וליתן לאחר לשחוט אפי' במקום אחר דס"ס השחיטה היא למקומו של זה וגוזל לו:
ועי' חשו' מהרש"ך ח"א ת' נ"א בדף פ"ז נשאל על א' שהי' מחזיק המכס מכמה שנים ובא א' להסיג גבולו. והביא שם אותה תשו' דהרשב"א המובא בתשו' דברי חיים ת"ב חיו"ד ת' ב' שהביא כ"ת במעשה דחייט. וכ' שם אבל כל שזכה הראשון והגיע לידו אפי' בדבר של הפקר מילתא דפשיטא היא שאין אדם יכול ליטלה ממנו והנוטלה היא גזל גמור מדאו' וחייב להחזירו וכו' וכו':
וכ' דל"ד להאי דדגים דיהבו סייארא דעדיף מינה מכמה אנפי. חדא דהאי דמצודת הדג לא מטא לידי' ממש אלא מטעמא דיהבו סייארא חשבינן כאלו אתא לידי'. ותו דהתם מה שרוצה השני הוא לחת מצודה קרובה למצודתו של זה ואפ"ה אמרינן דמרחיקין כ"ש הכא בנ"ד שזה הראשון זכה במקומו ומטא לידי' ממש עכ"ל:
ובתשו' הרב בעל הש"ע ז"ל בתשו' ט' מ"ש מדין מהפך בחררה ולא כ' בפשוט דהוי גזילה. ע"כ דמיירי בשו"ב שלא נתקבל מן הקהל אלא שהוחזק לשחוט במקום זה דאז לא הוי אלא מהפך בחררה:
ובודאי לכאורה יפה העיר כ"ת למה כ' הרב ז"ל דהוי כמו מהפך בחררה דהא משום מהפך הי' מותר למי שאינו מוצא במקום אחר דהוי כמו הפקר ומציאה והעיקר הול"ל דהוי כמו יורד לאומנתו. אבל פשוט הדבר דהכל הוא בכלל מהפך בחררה דאפי' בהפקר ומציאה היכי דיורד לאומנתו רשע מיקרי אפי' לר"ת דמתיר בהפקר. וימחול כ"ת לראות באותה תשובת דברי חיים המביא לתשו' רשד"מ חחו"מ רנ"ט וז"ל שם באמצע התשובה ומכאן נ' דבנ"ד מעכבין אותו למי שירצה לבוא ולבנות 'באטינש' או 'באטאן' אחר חדא דהוי עני המהפך בחררה ומיקרי רשע:
וכן ראיתי עוד בתשו' רשד"מ חחו"מ ת' שנ"ד וז"ל עוד נ' ממקום אחר הדין יותר ברור שכ' התוס' וז"ל ומכאן נ' לר"י שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב וכו' והדברים ק"ו ומה התם דהוי בענין לימוד תורה שהי' מקום לומר דמצוה קעביד וכמו שמצינו בענין חצר ומבוי שיכולים בני חצר או בני מבוי לעכב לאומן או רופא שרוצה לבוא שם ואין בידם למחות למלמד תנוקת להכנס שם אפ"ה בדין כזה נקרא רשע במילי דעלמא עאכו"כ עכ"ל. הרי למלמד שהביאו התוס' משום יורד לאומנתו קוראו הרשד"מ רשע: וכן הוא בפסקי תוס' ב"ב סי' פ"ז וז"ל עני המהפך בחררה לא מיקרי רשע אם לא שיכול להשתכר במקום אחר או שאומנתו בכך:
ועי' ג"כ בת' רדב"ז ח"ד ת' אלף קכ"ו וז"ל תחלה אומר כי שמעון לא טוב עשה שירד לתוך אומנתו של חבירו ויורד עמו עד לחייו וראוי לעונש ומותר לקרותו רשע דאמרי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע וכו' עכ"ל. אלמא ג"כ דקורא יורד לאומנתו ש"ח מדין מהפך בחררה: ופשוט הדבר דעיקר דינא דמהפך בחררה מיורד לאומנתו ש"ח הוא דיליף לה מקרא ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנתו ש"ת והי' ראוי לקרותו מסיג גבול רעהו דקאי בארור אבל באמת מסיג גבול רעהו אינו אלא בקרקע וס"ס אפי' בכה"ג הוא רשע דמדמי לה לאשת רעהו טמא וחכמים הוסיפו בזה דאפי' במהפך ג"כ נקרא רשע ובמהפך הוא שחלקו בין הפקר ומציאה למכירה וס"ס ראוי לקרותו רשע דעכ"פ כיון שיורד לאומנתו הוי כמו מהפך במכירה:
ומה דקשיא לי' למר על מ"ש התוס' במלמד ילך להשתכר במקום אחר ביורד לאומנתו ש"ח ודאי דאסור אפי' אינו מוצא במקום אחר ודאי דיפה הקשה. ולפע"ד דהתוס' מסופקים בגוף הדין דיורד לאומנתו ש"ח דמקורו מהך דמרחיקין ממצודת הדג דכל בעלי ההלכות לא הביאו זאת:
לפסק הלכה וטעמא בעי. ע"כ נסתפקו בזה התוס'. ונהי דודאי קיי"ל כן דהרי התוס' הכא הביאו מזה לראי' וכן הרא"ש בקידושין אף דבב"ב במקומו לא הביאו וכן המהרש"ל הביאו ואף שיש להאריך בזה בביאור הגמ' דשם וצ"ע גדול בדבר. אעפ"כ נ' דקיי"ל כן להלכה דאומנתו בכך מרחיקין אף באינו מוצא במקום אחר מש"ה הש"ע סתם במלמד אף שאינו מוצא במקום אחר לאסור לו:
ומ"ש כ"ת דתלוי בזה אי שחיטה הוי מצות עשה וציין ל דברי התוס' שבועות (דף כ"ד ע"ב) בד"ה האוכל שנחלקו בזה התוס' וריצב"א שם. אתמהה הא היא מחלוקת מבוררת בין הרמב"ם והראב"ד במצוה קמ"ו שם בראש ס' הרמב"ם. ובמקומו בריש ה' שחיטה לא השיג הראב"ד וס"ס חזינן הסכמת הרמב"ם דהוי מ"ע:
ומדוייק לפי שיטתו ז"ל מ"ש וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ ה' שחיטה שהי' דרסה חלדה הו"ע. ומיושב קו' הט"ז ריש ה' שחיטה למה ל"א כמו במצות כאו"א כאשר צוך במרה ה"נ נימא כאן או דשם נימא דנצטוה בע"פ פרטי דינים. עיי"ש בט"ז מה שתירץ:
ולפענ"ד הדבר פשוט דמה שנצטוה הפרטים בע"פ שייך בדבר שיש רמז עכ"פ בכתב. אבל בדבר שאין בו רמז כלל בכתב לא שייך לומר שנצטוה הפרטים בע"פ ובכ"ד שאלו בגמ' רמז מה"ת מנין. א"כ בכאו"א כיון דלא הי' מקודם שום מצוה ע"כ דנצטוו במרה גוף הדין דכאו"א ולא הפרטים ואמרי' שפיר כאשר צוך במרה פי' אותו דבר בעצמו. משא"כ בשחיטה דאיסור אמ"ה כבר היו מצווין ועומדי' גם בני נח ובאיסור נבילה כבר נצטוו ישראל ועדיין לא היו יודעים באיזה אופן תהי' נבלה ובאיזה אופן לא תהי'. ע"כ שייך שפיר לומר שנצטוה משה בע"פ ה' שחיטה כלומר שבזה תהי' נבילה ובזה לא תהי' נבילה וא"כ תקון הלאו כבר נאמר בע"פ ולמה שוב הוסיפה התורה הפסוק וזבחת ע"כ למצוה וא"כ שפיר מוכח מזה כדעת הרמב"ם דוזבחת הוי מ"ע:
וניחא לפ"ז מה דפסק הרמב"ם בהך דחולין (דף ח') בסכין של עכו"ם דאמרו בגמ' מותר לשחוט בו מקלקל הוא דמשמע אפי' לכתחילה והרמב"ם שינה מל' הגמ' כ' אם שחט בו מותר דמשמע בדיעבד ולא לכתחילה וטעמא בעי: ולפמ"ש ניחא כמ"ש ר"ן ר"ה בשופר של ע"ז דלכתחילה לא יתקע נהי דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ לכתחילה אסור דמאיס למצוה וה"נ לכתחילה אסור דשחיטה מצוה היא:
אך בגמ' דאמרו מותר יש לומר דתלי במחלוקת הגמ' (דף ט') לא בדק בסימנים אי הוי נבילה ומטמא במשא או טריפה ואסורה באכילה ומדעת הרמב"ם משמע דהוי נבילה מדאו' ודעת התוס' אינו אלא דרבנן:
ונ' דהרמב"ם לטעמי' אזיל דידוע דדעתו ז"ל דכל הספקות אינן אסורים אלא מדרבנן ומדאו' כל ספקות שריין וידוע מה שהקשו עליו מגמ' דחולין (דף י"א) דאמרו יליף מרישא של עולה ודלמא נקב קרום של מוח ומה בכך הא ס' שרי מה"ת:
וידוע מה שתי' התוו"ד סי' ק"י דשאני לי' לרבינו ז"ל בין לאו לעשה נמצא דהיכי דאיכא מצות עשה אפי' בספק אסור א"כ ה"נ כיון דאמרה תורה וזבחת ואכלת דוקא בידוע שנזבחה אז אתה יכול לאכול ובספק נשאר עדיין באיסורו מה"ת:
וזה הוא למ"ד נבילה ומטמאה במשא. אבל מ"ד טרפה ס"ל דלאו מ"ע הוי ומש"ה לא מחמירינן בה מדאו' וא"כ י"ל שפיר דמ"ד לעיל מותר אפי' לכתחילה לשחוט בה ס"ל דלא הוי מ"ע ע"כ לא שייך מאיס למצוה והרמב"ם לשיטתי' דס"ל נבילה הוי ס"ל דהוי מ"ע ואסור לכתחילה לשחוט בו משום דמאיס למצוה:
ומיושב עוד מה שהקשו על ר"נ אמר רבה בר אבהו למה ל"א אסור לכתחילה משום דנהנה פרוטה דר' יוסף דהא בשעת שחיטה הוא עוסק במצוה. ולפמ"ש ניחא דאה"נ ר"נ ארב"א ס"ל דלא הוי מצוה. ולדעת הרמב"ם אסור ג"כ לכתחילה משום דנהנה פרוטה דר"י דהא הוי מצוה:
ויתורץ לפ"ז מה שיש לתמוה בגמ' (דף ג' ע"ב) דאמר רבינא הכל מומחין שוחטין. נמצא דלרבינא אם לא בדקו אותו אם יודע ה' שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ולדידן דמותר דוקא משום דרוב מצויין א"ש מומחין הן: וכן לקמן (דף י"ב) ראה א' ששחט לא מתירין אלא משום דרוב מצויין א"ש מ"ה. ותימה למה לא התירו משום ס"ס וכמ"ש הט"ז יו"ד סי' א' סק"ו דלעולם הוי ס"ס ס' דלמא ידע השחיטה ואת"ל לא ידע דלמא ס"ס שחט שפיר וא"כ ראוי להתיר אפי' למ"ד דל"א רוב מצויין א"ש מ"ה:
אך לדברינו ניחא דידוע מ"ש האחרונים ז"ל בטעם הרמב"ם דמכשיר ס"ס משום דס' הראשון אינו אלא איסור דרבנן וס' השני הוא ס' דרבנן לקולא: אך כ"ז שייך בשאר ספקות. אבל בס' בשחיטה כיון דס' הראשון מה"ת לרמב"ם ז"ל משום דהוי ס' מ"ע א"כ גם הס"ס הוי ס' דאורייתא ואסור עכ"פ מדרבנן. מש"ה הכריחו לומר רק מטעם רוב מצויין א"ש מ"ה: ויתורץ בזה לפענ"ד ג"כ קו' הפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה בשורש הד' בד"ה ובהיות שתמה על הרמב"ם דבנמצא סכין פגום וכן בנמצא שמוט כ' דהו"ל ס' נבילה ובלא בדק בסימנים כ' דהוי ודאי נבילה. ולפי דברינו יש מקום ליישב שפיר דכל ס' בשחיטה דהוי מצד ההללמ"מ שנצטוה בע"פ דהוי רק תקון הלאו בכה"ג לא הוי אלא ככל הספקות שבתורה דמדאו' י"ל דאזלינן בי' לקולא. אבל בס' אם נשחטו הסימנים רובן כיון דהוי הספק במצות עשה גופא אם קיים הך דוזבחת והתורה אמרה וזבחת ואכלת אם ודאי לך שזבחת אז תאכל ואם לאו לא תאכל והוי ספקו להחמיר מש"ה פסק דהוי ודאי נבלה: ויתורץ ג"כ דברי הרמב"ם פ"א מה' שחיטה ה"ב שכ' ומותר לחתוך ממנה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה יפה וכו' נזהר ולא כ' אחד ישראל ואחד נכרי מותרים בו ולטעמי' אזיל שכ' כן מפורש בפ"ט מה' מלכים דאסור לנכרי אפי' שחט ב' הסימנים:
וקשה מדברי הברייתא כמ"ש שם הכ"מ והלח"מ בשם הרשב"א ז"ל משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. אך לפי קו' תוס' (דף ל"ג) ד"ה אחד דהא בסנהדרין (דף נ"ט) אמרו והרי יפת תואר דמותר לישראל ולנכרי אסור ומשני שאני הכא דלאו בני כיבוש נינהו וה"נ דכוותי' דלאו בני שחיטה נינהו. וס"ל לרמב"ם דאה"נ למ"ד שחיטה הוי מצוה שפיר לישראל אישתרי ולנכרי לא אישתרי דלאו בני שחיטה נינהו והברייתא אזלא למ"ד שחיטה לאו מצוה היא אלא תקון האמ"ה ונבילה ושייך שפיר מי איכא מידי] : ויש לעיין קצת דבטור וש"ע לא הביאו זה למצוה אולי אה"נ דמתולקים ע"ז וס"ל דלא הוי אלא חקון האיסורים הנ"ל:
אמנם באמת נ' להיפוך אם הוי מ"ע אסור לירד לגבולם מפני שני טעמים דהרי במצוה קיי"ל מי שהוחזק במצוה אסור לאחר ליטלו ממנו כמבואר באו"ת קנ"ג וביו"ד רמ"ה סכ"ב ומקורו מדברי הירושלמי קרש שזכה לינתן בדרום וכו' וא"כ יש בזה חזקה ויורד לאומנתו אך היא הנ"מ דמשום חזקת המצוה אינו אלא באותו מקום עצמו ואין כאן ערעור על מה שבני עירם שוחטים במקום אחר. אבל משום יורד לאומנתו שייך ג"כ אם שוחטים במקום אחר וכמ"ש בח' דברי חיים חיו"ד ב' הנ"ל:
ובאמת דברי בעל גה"ק יו"ד סי' א' נכונים מאד דאי משום מצוה אטו משועבד הוא לשחוט ולטרוח בשביל אחרים. וראיתו ברורה מהך דמודר הנאה דמותר לשחוט לו שכ' הרמ"א יו"ד רכ"א משו' דמקלקל הוא ולא משו' דהוי מצוה:
ומבואר יותר בט"ז דחולק שם על הרמ"א מדברי תוס' שבת (דף ק"ו) שכ' דדוקא בע"ז הוא דשרי משום דכ' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם דצריך להיות תקונו יותר ניכר מקלקולו הא בשחיטה בשאר איסור כגון בנדר אסור ולא אסיק אדעתא למימר משום דמצוה קעביד אע"כ דאפי' למ"ד דהוי מצוה מ"מ כיון דטרחתו מרובה לא שייך דעביד משום מצוה:
ועי"ש עוד בט"ז שם סקמ"ב שמסיים מדברי הראב"ד פ"ו מה' שבועות שכ' ואם נשבע שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד בניהם בחנם הרי שהתחיל בשני דברים במילה ושחיטה ולבסוף לא זכר שחיטה שיעשה בחנם אלא שזה אסור כיון שאינו מצוה עליו. והדבר פשוט דל"ד לשאר מצות כגון בשופר ותפלה שאמרו המקבל שכר אינו רואה סימן ברכה:
וכבר כתבתי דכל אותה החקירה לא שייך במי שקבלוהו הקהל דאפי' בשופר ובעל תפלה דודאי הוי מצוה אפ"ה אם קבלוהו הקהל אסור לירד לאומנתו וחייבים לשלם לו אח שלו. והדבר פלא שבכל המקומות שהייתי לא נשמע כזאת ואדרבא מפורסם הוא בין השוחטים שאפי' שוחטים פעמים בלא ידיעה לקצב של חבירו מחזירים לו דמי השחיטה ולפעמים כשהוא בשוגג נוטלים לעצמם שכר טרחא מעט אבל במזיד ח"ו לא נשמע שיעשו זאת העוסקים במלאכת הקודש ונקראים יראי ד':
והדבר פשוט דהשוחטים המסיגים גבול נקראים רשעים ויורדים לאומנתם של אלו. אך יען די"ל דהוו שוגגים דדמיא להו כהיתרא ע"כ צריכים התראה ע"י ב"ד אחר שאינם נוגעים. וראוי להתרות גם באנשים אחרים מעיר ההוא שלא יכשלו באכילה שאינה בכשרות אולי יגערו בהם ואם יוסיפו לעשות כן יהי' דינם כגזלנים גמורים ועפ"י דעת הרמב"ם בתשובה אפי' בפעם א' אסורים להיות שו"ב לרבים מלבד מה שמבואר בחבורו הגדול פ"ד מה"ש ה' בחשוד לדבר אחד. וד' יסיר מהם לב האבן ויטה לבבם לטובה: הדוש"ת: