שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
יו"ד · סימן נב
לכבוד ש"ב הרב המאוה"ג צמ"ס וכו' מ' יהודא ליב זאנאבענדר נ"י האבד"ק יאנאווי:
ע"ד עובדא דמר שהוציא השו"ב ר' ה"א דבה על השו"ב השני כי שחט ה' כבשים בסכין פגומה ואח"כ הוסיף אח"כ ושחט עוד ה' כבשים בסכין זה. ואמר כ"ח שאינו רוצה עוד לאכול משחיטת רה"א הנ"ל עפ"י דברי תשו' רשד"מ ח' יו"ד ת' מ"ז המובא בבאה"ט ססי"ח ובפמ"ג שם סקל"ב בשפ"ד: והנה לכאורה יש להשיב על כ"ת דלפי המבואר שם בת' רשד"מ הנ"ל צריך השני עכ"פ קבלת דברי חברות. וכ"ת לא הזכיר זאת במכתבו. אך בגוף דברי תשו' מהרשד"מ לפי המובא בבאה"ט ופמ"ג שם יש לתמוה דהא כללא הוא דא"א מע"ר א"כ למה לנו לפסול אח הראשון דהא אין אדם נפסל עפ"י עצמו ונימא פשוט דשקר דבר וכי האומר דבר של שקר נפסל לזביחה. אך המעיין בגוף התשובה שם יראה דדבריו מדוייקים וז"ל, עם היות שכפי הנראה מן הדין אם לא נתאמת הדבר אלא על פיו הי' נראה שלא הי' נאמן דקיי"ל א"א מע"ר וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מה' עדות וכו' וא"כ מצד זה אפ"ל שאין לפסלו. מ"מ נראה בעיני שעם כ"ז הואיל והעיז פניו לאמר כן מראים דבריו שבאמת אמרם הי' ראוי להענישו ולהעבירו אחר שענין בדיקת הסכין החמירו בו כ"כ כמ"ש ר' יונה והביאו ב"י ביו"ד סי' י"ת וכ"כ הרא"ש הרבה צריך ישוב הדעת וי"ש לבדיקת סכין ומי שאומר דברים כאלה ברבים פשיטא שפשט יר"ש מעל פניו ואיך יוכשר להיות שוחט ברבים חלילה. אמנם אם נתאמתו דבריו שכנים היו דבריו שהסכין הי' פגום אעפ"י שהוא לא שחט אלא חבירו אז הדבר פשוט ודאי שאיש כזה אסור לאכול משחיטתו. ולא מיבעיא היכי ששניהם ממונים על השחיטה ולהם מסרו הקהל הנאמנות דפשיטא דשניהם הם שלוחים זל"ז ומה שעושה א' כאלו עשאו חבירו. וא"כ פשיטא שאיש כזה פסול להיות שוחט ואסור לאכול משחיטתו. אלא אפי' הי' איש דעלמא שראה חבירו שוחט בסכין פגום והניח שיאכלו אחרים הבשר הרי עבר על לאו דלפ"ע לא תתן מכשול. וכיון שנכשל בהכשיל לרבים בענין שחיטה אסור לאכול משחיטתו וכו' וכו'. וגם על השוחט הב' לבי נוקפי אלא שכתבתם שאינכם מחזיקים אותו למזיד אלא לשוגג. מ"מ נ' בעיני שצריך כפרה וצריך לקבל ד"ח וכו' עכ"ל:
א"כ לפי הנראה יש שם בת' רשד"מ שני דינים היכי שלא נתברר לפנינו אם האמת כדבריו דאז ראוי לנו יותר לומר דשקר דבר. אך עכ"פ כיון דהחציף פניו ברבים לומר דעשה במכוון להאכיל לאויביו בשר נבלה עכ"פ יצא מכלל ירא שמים ואינו ראוי להיות שוחט לרבים. ובכה"ג ודאי בדיעבד אם שחט שחיטתו כשרה:
וכן י"ל דלענין הבדיקה ג"כ לא איתרע דרק לענין בדיקת הסכין הוא שכ' רי"ו דצריך ישוב הדעת ויראת שמים. וגם זה רק לכתחילה ולא בדיעבד ובכה"ג ודאי דאין על השני שום חיוב דקבלת ד"ח:
אך הדין השני היכי דנתברר דהאמת הי' כן שבאמת הי' פגום אז ודאי דאסור לאכול משחיטתו אפי' בדיעבד אם שחט שחיטתו אסורה. ואז אין נ"מ בין שחיטה לבדיקה לענין זה דודאי רשע הוא לענין נבלות וטרפות. ובכה"ג גם השני צריך עכ"פ קבד"ת דהרי שחט בסכין פגום אלא די"ל דהי' שוגג דסמך עצמו על הראשון:
ומעתה בעובדא דידן ודאי יפה עשה כ"ת שלא הצריך את השני קבד"ח וקרוב לודאי שכל אותה המעשה היא שקר א"כ מה לנו לזה השני והוא בחזקתו ככל השו"ב הכשרים וא"כ הוא גם על זה רה"א אין לומר שאסור לאכול משחיטתו אלא שאין ראוי להאמינו להיות שו"ב לרבים לכתחילה וכדין הראשון של רשד"מ:
אבל באמת גם להדין הראשון אינו דומה ששם אמר מפורש שעשה כן במכוון לנקום בשונאיו שיאכלו נבלות. וכיון דהחציף כולי האי לומר כן ודאי סר מסוה הבושה מעל פניו לדבר זה. אבל זה דלא החציף לומר כן אלא שהודה באמת שלא עשה כהוגן שהשכין באהלו עולה למה לא נימא כמו בעדים המכחישין זא"ז שזה אומר בב' וזה בג' בחודש אמרי' דזה יודע בעיבורו של חודש וזה אינו יודע כי היכי דלא נתפוס אותם לשקרנים אפי' להרוג אח הנפש. ה"נ למה לא נימא שזה רה"א טעה אז בדמיונו. ובשעה שהי' מסופק לא הי' בכחו לומר לזה השני שזאת היא פגימה ע"כ החריש. ואח"כ נמלך בדעתו אולי היתה פגימה וכיון שהוא נוגע קצת ורוצה לבזות את זה השני שבא בגבולו התחיל לדבר דברי ריק. ויש כמה בני אדם שאינם תקיפים בדעתם ונוחים להתהפך בדבר שאין ברור להם ע"כ למה נאסרנו. וכיון דל"ד להאי דרשד"מ שוב ראוי לנו לומר דראוי הוא להיות שו"ב לרבים דבסברא קלה ובחשד כזה לא נוציא אותו מחזקת כשרות שלו:
ואך עכ"ז כיון שלא חזר תיכף מדבריו ועמד בדעתו עכ"פ יכולים בני העיר לומר לו אדעתא דהכי לא קבלנוך עלינו דלגבי ממון מהימן הוא על עצמו כדקיי"ל באומרים אנוסים מ"מ היינו דאף דא"נ מ"מ מחויבים הם לשלם להלוה כמבואר בח"מ סי' כ"ט ל"ח מ"ו. וה"נ כיון שזה שכרו מן הקהל שיראה שיאכלו בשר כשר וכששוחט השני שישגיח שלא יבוא מכשול ממנו ואם הוא בעצמו מודה שלא עשה שליחותו אף דא"א מע"ר עכ"פ נאמן הוא להפסיד שכרו:
ודבר זה פשוט בעיני עד שאני תמה על הרשד"מ למה לי' הטעם מדהחציף פניו לאו ירא שמים הוא ולפיכך הוא פסול להיות שוחט לרבים. הא עדיפא מינה הל"ל דהוי הודאת בע"ד להפסיד שכרו לרבים דאינו עושה מעשהו באמונה ואדעתא דהכי לא קבלנוך, אך על הרשד"מ ל"ק דאולי מטעם זה לא הי' פסול אלא לקהל זה ששכרוהו אבל לאחרים יוכל להיות כשר וגם לאותו קהל בעצמו אם יאבו להאמין לו מכאן ולהבא כשר הוא כיון דאינו אלא מילי דממונא ע"כ הזכיר הרשד"מ הטעם מדהחציף פניו לומר דאינם רשאים לקיימו וכן פסול הוא בכל מקומות שבישראל להיות ממונה לרבים וכסברת ר"ן נדרים (דף צ') למשנה הראשונה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הויא מזלזלא נפשה כולי האי דס"ס:
לאו ירא שמים הוא. אבל בנידון דידן אין כאן אלא ענין של רשאים להעמיד אחר אפי' לסייע לו אפי' כשאינו מקפח פרנסתו ממון ואם כל הקהל ירצו לקיימו יכולים הם ואם אינם רוצים הדין עמהם דאיהו הוא דאפסיד אנפשי'. ובודאי בכה"ג אפי' המיעוטים. יכולים לעכב דיכולים לומר א"א רוצים להאמין לך. ובשאר מקומות שבישראל הוא כשר ככל השו"ב ועכ"פ ראוי לפייסו בממון:
עוד אני מוסיף דאפי' אם אמר רה"א שלא חש להודיע להם מפני שהוא בכעס עליהם על שלקחו שו"ב שני ג"כ אינו דומה להאי דרשד"מ. כי מעולם אני מתרץ קו' הים התלמוד שהקשה בטבת אומן שקלקל למה חייב לשלם נפטירנו מטעם כדי שיודיעו. נ' דשאני היכי דהוא נותן לנו לאכול ויאכלו על פיו משישחוק ולא יודיע כגון במטמא טהרות של חבירו שם שייך לומר כדי שיודיעו כיון דהוא אינו נותן לו לאכול אף שיודע הוא שיאכלנו אעפ"כ אינו רשע בפ"ע דהוא מתברך בלבו הלא אני איני נותן לו לאכול ואולי לא יאכל. וזה לדעתי ג"כ הפי' בדברי התוס' סנהדרין (דף ל"ג ע"ב) ד"ה שערבן שכ' דגבי חכם ובעל הוראה ל"ש לומר כדי שיודיעו דאפי' כי מחייבית לי' ג"כ מודיע. והדבר לכאורה אינו מובן דאטו במטמא טהרות מחלקינן אם הוא חכם או לא. אך לדעתי כוונתם בזה בחכם ובעל הוראה כיון דהוא הנותן לזה לאכול וזה יאכלנו רק ע"פ בזה אין שום אדם מישראל נחשד להאכיל לחבירו כמו שאין איש מישראל נחשד למכור לחבירו טרפה במקום כשר. וכן נמי גבי טבח אומן שקלקל ל"ש זה כיון דהוא הנותן לו לאכול. אבל זה שאינו נותן לו אלא שותק ואינו מודיע מורה היתר ואינו רשע בפ"ע כ"כ:
וא"כ יש לומר בהאי דרשד"מ כיון דשניהם היו ממונים מן הקהל בשוה זה להשגיח ע"ז וזה להשגיח ע"ז. לפי דבריו ששחק כדי להאכיל לשונאיו הוא רשע ועכ"פ חציפות גדולה לומר כן. משא"כ בכאן דהוא הי' מקודם ובעיניו הוא שזה בא לגבולו ואפי' אם לא ישגיח עליו ג"כ אינו עושה איסור כיון שזה נעשה מחדש להשגיח על רה"א ולא שהוא ישגיח ע"ז השני אף דלפי האמת אין זה תירוץ כלל אבל מ"מ כיון דעכ"פ שייך מורי היתרא אין זה חציפות כולי האי. ועכ"פ יפייסו אותו כמש"ל. וד' יעשה שלום ביניכם. דברי הדוש"ת: