אור ברסלב
שות דברי יששכר חו"מ › סימן קעב

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

חו"מ · סימן קעב

סימן קע

פלפול לסוף נדה וסיום הש"ס. במה שאנו מסיימים הדרן עלך פרק תנוקת וסליקא לה מס' נדה נ' המשך הדברים ידוע דהרמב"ם והרמב"ן נחלקו בדין ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה בתרתי דינים:

דעת הרמב"ם דכשמתחילין באשה ז' ימי נדה באים אחריו י"א ימי זיבה וכן הסדר לעולם ז' ימי נדה ואחריו י"א ימי זיבה בין תראה בימי נדה בין לא תראה. וכן אפי' אם ראתה בימי זיבה ונעשית זבה גדולה אעפ"כ חוזרים ימי נדה ויש לה דין זבה גדולה ודין נדה הנה כן כ' הרמב"ן בחידושי נדה (דף נ"ד) בשם הרמב"ם וז"ל שאפי' ראתה ט' וי' וי"א וי"ב ה"ז זבה ותחלת נדה ואחריו נמשכו הרבה מן הראשונים ז"ל שהביאו דעת הרמב"ם כן. ויש להתבונן דלפנינו בפ"ו מהל' איסורי ביאה הט"ז כ' ראתה דם בעשירי וי"א וי"ב אעפ"י שראתה ג"י זא"ז אינה זבה גדולה אלא יצאה מזיבות קטנה לנדות שיום שנים עשר מתחלת נדתה וכו' משמע לפ"ז מדבריו אלה דדוקא בנעשית זבה קטנה היא דחוזרת לימי נדה אבל אם היתה נעשית זבה גדולה כיון דנתחייבה בז' ימי נקיים לא היתה חוזרת לימי נדה עד אתרי הנקיים. אך אעפ"כ מבואר במקום אחר כמ"ש הרמב"ן בשמו והוא בפ"ז הלכה י' כ' כיון שטהרה מזובה אעפ"י שהיא טמאה טומאה אחרת כגון טומאת לידה או טומאת נדה וכו' ובהלכה י"א מפורש יותר ימי לדתה וימי נדתה וכו' ואם ראתה בהם דם אין עולים לה ימי הראיי' ולא סותרי' כל הימים אלא משלמת על הימים שספרה כשיפסוק הדם. וזה פשוט כמ"ש המ"מ שם שדעת הרמב"ם מ"ש בגמ' ימי נדתה שאינה רואה בהם עולים לספירת זיבתה דהיינו כמו בלידה שהימים שאינה רואה עולים לנקיים אעפ"י שראתה בינתיים והחולקים עליו ס"ל דמ"ש בגמרא עולים לספירת זובתה היינו דוקא לספירת זבה קטנה:

והרמב"ן חולק בתרתי א) דאין זיבה אלא הסמוכה לנדה שראתה בהם ואם לא ראתה בימי נדה אינה נעשית זבה לעולם. ב) דמשנעשית זבה גדולה וצריכה נקיים אינה חוזרת לימי נדה עד שתספור ז' נקיים [ובדעת רש"י צ"ע (דבדף ל"ז) נ' דעתו כהרמב"ן (ובדף נ"ד) ד"ה ארביסר נ' כהרמב"ם דקאי על ספירת זבה גדולה וצ"ע]:

והנה הרמב"ן הקשה כמה קושיות חדא מערכין (דף ח') דאמרו אין פתת בטועה פחות מי"ז דאם כן מה מהני דלמא בימי זיבה היא. ועוד מגמ' נדה (דף ל"ט) דאמר לשמואל לכו"ע נדה ופתחה מכ"ז מנינן ולשמואל דאין קובעת וסת בימי זיבתה הלא אם יבואו כ"ב יום שלישית היא בימי זיבה ואיך קובעת אז וסת:

ונראה ליישב הקושיות הנ"ל. ונקדים עשרים מימרות לר' עקיבא שנראה שבכולם טעם א' להם ובכל אלה נראה דאף דלעולם הלכה כרע"ק מחבירו הכא ברובא דרובן לית הלכה כוותי' ובזה יתורצו לנו הקושיות הנ"ל: א) ברכות (דף ל"ה) קדש הלולים לד' מכאן אמר ר' עקיבא שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם והרמב"ם פסק להלכה בלפניהם דלא הוי אלא דרבנן ואפילו במעין ג' נ' ג"כ דס"ל דלא הוי אלא דרבנן וכן מבואר בחינוך מצוה ת"ל דלדעת הרמב"ם אינו אלא דרבנן ועיין ת' מהרי"מ פדואה ת' נ"ה:

ב) שבת (דף פ"ב) אמר רע"ק מנין לעכו"ם שמטמא במשא כנדה ומדאזיל בי' לחומרא דלא כרבנן משמע דס"ל דהוא דאו' הגם דמרש"י ותוס' משמע דגם לרע"ק לא הוי אלא אסמכתא אבל בפהמ"ש לרמב"ם בשבת שם ובע"ז פ"ג מדכ' דטעמא דחכמים דאזלי בי' לקולא הוא משום דס"ל דטומאת ע"ז לא הוי אלא מדרבנן משמע דלר"ע דאזיל בי' לחומרא טומאתו מה"ת וכן בירושלמי דע"ז פ"ג לחד מ"ד הוי דאו'. ולהלכה פסקינן דלא הוי אלא מדרבנן:

ג) שם (דצ"ז) אר"ע מקושש זה צלפחד א"ל ר"י בן בתירה ב"כ וב"כ עתה עתיד ליתן את הדין וכו' והא גמר גז"ש וכו':

ד) שם (דקל"ב) א"ל ר"א בן עזרי' עצם כשעורה הלכה ורביעית דם ק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה ולרע"ק דנין ק"ו מהלכה והנזיר מגלח על רביעית דם שהי' באהל ולהלכה לא קי"ל כרע"ק:

ה) פסחים (די"ד) ארע"ק מימיהם של כהנים לא נמנעו להדליק וכו' ודייקו בגמרא טעמא דרע"ק דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים מדאו' דדריש יטמא יטמא ודעת הרמב"ם בפ"ז מהל' שאה"ט דטומאת משקין לטמא אחרים הוא רק מדרבנן והגם דהרמב"ם פי"ט מהל' פסולי המוקדשים פוסק בדין המשנה דלא נמנעו להדליק כרע"ק ס"ס בדין המשקין שהכריעו בגמרא דרע"ק ס"ל דדריש יטמא פוסק דלא כר"ע:

ו) שם (דל"ו) יכול יצא אדם י"ח מצה בבכורים ת"ל בכל מושבותיכם ורע"ק אומר א"צ אלא מצה ומרור מה מרור שאינה בכורים וכו' והרמב"ם בפ"ו מהל' מצה ה"ת לא הביא אלא קרא דבכל מושבותיכם:

ז) בחגיגה (דף ד' ע"ב) מפיק ר"ע להערל שאינו אוכל בתרומה מקרא דאיש איש לרבות הערל ור"א מפיק, לה מתושב ושכיר מה תושב ושכיר הנאמר בפסח אין ערל אוכל בו והר"מ מפיק לה מקרא דתושב ושכיר ועיין לח"מ פ"ט מהל' קרבן פסח שתמה ע"ז דפסק דלא כר"ע:

ח) בחגיגה (ד"ו ע"ב) ר' ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורע"ק אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד: ט) שם (י"ב ע"א) אתה ששימשת את נחום איש גם זו שהי' דורש כל האתים שבתורה:

י) מ"ק (דף ב') רע"ק אומר אף המקיים בכלאים לוקה דדריש שדך תזרע לא והרמב"ם ז"ל פ"א דכלאים פסק דמקיים בכלאים אינו לוקה:

יא) שם (ד') עשר נטיעות וערבה וכו' לר"י הלכתא ולרע"ק מקראי: יב) יבמות (דף ס"ח ע"ב) ר' עקיבא דדריש ווי"ן:

יג) קידושין (דף כ"ד ע"ב) נחלקו ביוצא בשן ועין אם צריך גט שחרור ור"ע אומר דלעולם צריך גט שחרור והמכריעין לפני חכמים חלקו בדבר ביוצא בשן ועין הואיל שמפורש בקרא א"צ גט שחרור אבל בשאר ראשי אברים הואיל ומדרש חכמים הוא צריך. הגם דבכאן פסק הרמב"ם כר"ע אבל ס"ס יש לבאר מכאן טעם החכמים החולקים על ר"ע:

יד) בסוטה (דף ג') הך דתנא דבי ר"י דאמר כל פרשה שנאמרה ונשנה לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ורע"ק נ' בספרי פ' נשא עה"פ איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם וגו' למד על גזל הגר וכו' לפי שנאמרה ונשנית וכו' ר"ע אמר כל מקום שנאמר לאמור צריכה לידרש אלמא דבלתי לאמור לא דרשינן על מה שנאמרה ונשנית. הגם בזה פוסק הרמב"ם כרע"ק לענין ההלכה דוקנא את אשתו חובה ולעולם בהם תעבודו. אבל במחלוקה הנ"ל לענין שנאמרה ונשנית יש עוד לבאר:

טו) שם (כ"ד) בתוד"ה ור' יונתן דר"ע ל"ל בשום מקום דברה תורה כלשון בנ"א ואף דבמנחות (דף י"ז ע"ב) כתבו התוס' מגמרא דברכות להיפוך נראה דעיקר הגירסא כדאיתא בסוטה:

טז) שם (כ"ז ע"ב) דרש ר"ע ומדותם דתחומין של אלפים אמה מדאו' והרמב"ם פסק דוקא תחומין י"ב מיל הוי דאו' וע"כ דס"ל דמה שאמר ר"ת (דף י"ז ע"ב) לוקין על חחומין מה"ת וכן מ"ש (בדף ל"ה ע"ב) דר"מ סבר תחומין דאורייתא הוא רק בי"ב מיל ולא כרע"ק ועי' ירושלמי: יז) סנהדרין (דף נ"א) א"ל ר"י לרע"ק וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא לזו בשריפה:

יח) שבועות (דף ד' ע"ב) ר"י דריש כלל ופרט ורע"ק דורש כל התורה ריבוי ומעוטי ועיין נוב"י מה"ת חיו"ד ת' ר"ג דהרמב"ם פסק דדרשי' כלל ופרט כר"י:

יט) זבחים (דף מ"ח) רע"ק מחייב על ס' מעילות אשם תלוי דדריש ואם נפש וחכמים פוטרים והרמב"ם פ"ט מהל' שגגות פסק כחכמים דפוטרין: כ) שם (נ"ז ע"א) בכור לכמה נאכל וכו' וכשנאמרו דברים הללו לפני ר"י א"ל צאו ואמרו לו לר"ע טעית וכו' וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש וכן הלכה דלמדין בכור משלמים ולא מתודה:

כא) שם (ק"י) רע"ק מפיק מקרא דנסוך המים דאורייתא: כב) מנחות (דף פ"ט) חצי לוג שמן לתודה בשמן בשמן אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט א"ל ראב"ע אפי' אתה מרבה בשמן בשמן כל היום כולו איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר וי"א יום שבין נדה לנדה דאורייתא: כג) הך דרביעית שמן לנזיר אף דלא מצינו שנחלקו בזה אבל ס"ס משמע מזה דנחלקו ועיין תוס' סוף נדה: כד) חולין (דף ע"ב) וכל אשר יגע ע"פ השדה לרבות גולל ודופק דברי רע"ק ולר"י הלכתא:

כה) בסוף נדה הביא בגמרא רביעית יין לנזיר ואף שהמגיהים הגיהו רביעית שמן דלפי הנראה לכאורה הוא הך דמנחות (דף פ"ט) הנ"ל. אך לפי דברינו נראה לקיים הגירסא:

כו) הך די"א יום שבין נדה לנדה דלר"ע מקראי ולראב"ע הלכתא: ונראה לבאר הכל בחדא שיטתא דידוע מ"ש הרמב"ם בשורש הב' דכל דבר הלמד בי"ג מדות לא הוי אלא מד"ס ועיין כ"מ פ"א מהל' אישות שהביא ראי' מהך דקדושין (דף כ"ד ע"ב) הנ"ל ועיין תשו' הרמב"ם מה שהשיב לחכמי לוניל בזה. ועיין ת' רשב"א אלף קפ"ה ובתולדות אדם ת' ר"ל שכן הוא ג"כ דעת ר"א משבחא גאון וכן דעת רבותיו של רש"י מ"ש בשמם ריש כתובות בד"ה שוי' רבנן וכו' דס"ל כל הנלמד בי"ג מדות לא הוי אלא דרבנן. וידוע מה שהאריך הרמב"ן שם בשורש השני להוכיח דהוי דאורייתא גמור ועיין ש"ך חו"מ סי' ל"ג:

ונלענ"ד שהתנאים נחלקו בזה ודעת רע"ק כשיטת הרמב"ן דכל מה שאנו למדים בי"ג מדות או מיתורא דקרא יהי' באיזה אופן שיהי' דינו כמפורש בתורה ולפיכך ס"ל קודש הלולים הוי דאורייתא אף דאין אנו מקובלים על זה. וכן לעכו"ם שמטמא דאורייתא כיון דדרשא דקרא מוכח כן אף דאין הקבלה ע"ז דהוא דאורייתא. ודלא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דדוקא היכי דקבלו מפורש דהוא דאורייתא. וכן גבי מקושש הוי כמפורש בקרא ול"ש לומר התורה כסתו כיון דג"ש הוי כמפורש בקרא וממילא ס"ל דאף דעצם כשעורה הלכה ילפינן מיני' ודרשינן מיני' ק"ו דטעמייהו דחולקים הוא כמ"ש רש"י דלא נתנה תורה שבע"פ לידרש בי"ג מדות ולרע"ק אין שום נ"מ בין הלמד בי"ג מדות או מפורש בקרא:

ולפיכך משקים מטמאים מדאורייתא דדריש יתורא דקרא יטמא יטמא (וכן גבי בכורים היקש דמצה ומרור אף דליכא שום יתור ובזה הדר בי' שם) וכן גבי ערל דריש איש איש מיתורא דקרא אף דאין לו שום משמעות וכן דריש אתין וכן דרש דכלאים שדך לא דהוא רק דרש קל וכן בעשר נטיעות וכן דרש ווי"ן וכן בראשי אברים אין נ"מ אם יוצא בשן ועין או ראשי אברים נהי דהא לא הוי דרשא דקרא דהכל ככתוב מפורש וא"כ אם צריך בזה גט שחרור ה"ה בזה. והא ודאי צ"ע דרי"ף ורמב"ם פוסקים הכא כרע"ק אבל דעת רע"ק ברירא לן והחולקים עליו ל"ל טעמייהו דיש נ"מ בין מפורש להבא ממדרש חכמים ואה"נ דלדידי' ל"ל דברה תורה כלבנ"א דלא נראה לו שום יתורא דקרא (ומש"ה דריש דרש לענין ומדותם ומוכח מינה דתחומין דאורייתא) וכן לגבי שריפה דריש בת ובת וזה שאמר לו ר"י דלעולם חלוק עליו בזה וכי מפני שאתה דורש בת ובת פי' וכי משום שיטה שלך שאתה דורש איך נוציא לזו בשריפה שהדרשא הוי אצלי רק מדבריהם וכן בס' מעילות ג"כ לא הוי רק יתורא דקרא וכן גבי בכור א"ל ר"י צאו ואמרו לו לרע"ק טעית וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ולר"ע ודאי חוזר ומלמד בהיקש דהוי כמפורש בתורה. וכן בניסוך המים דרשא דנסכיהם. וכן שם במנחות (דפ"ט) דקשה היכן מצינו שנחלקו על רביעית שמן לנזיר. וגם קשה ג"כ דקדוק הלשון שאמר לו ראב"ע אפילו אתה מרבה בשמן בשמן כל היום שנ' כמלתא דבדיתותא:

אך נראה דהנה לפי דרכו של רע"ק שהלמד בי"ג מדות או מיתורא דקרא הוי כמפורש בתורה אם כן ידע ראב"ע מדבריו שרוצה לומר ג"כ כן לענין רביעית שמן לנזיר דגם שם נאמר שני פעמים בשמן ורצה ר"ע לדרוש גז"ש מתודה לנזיר וא"כ הוי חצי לוג ואח"כ בשמן השני אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט וש"מ רביעית ע"כ הקדימו ראב"ע ואמר לו אפי' אתה מרבה בשמן בשמן כל היום כולו וכו' אלא דגם זה לא הוי אלא הלכה למשה מסיני ולא כמפורש בקרא. וכן גולל ודופק ס"ל לר"י דרק מהלכה ילפינן לה ולא מריבויא דקרא וממילא יש לקיים הגירסא בסוף נדה רביעית יין לנזיר אף שכבר הגיהו רביעית שמן דהנה בנזיר (דל"ח) אמרו עשרה רביעית הן וחשבו יין לנזיר. ובריש סוכה (דף ה') אמר ב':

רב שיעורין וכו' הלמ"מ ופריך שיעורין דאו' נינהו ארץ חטה וכו' גפן כדי רביעית יין לנזיר אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא הוא. א"כ י"ל דאה"נ לר"ע דדריש בכל אלו מקראי הוי גם רביעית יין כמפורש בתורה דדרשינן לי' מארץ חטה וכו'. וכן נמי בי"א יום שבין נדה לנדה לר"ע דרשא דאי. כי תזוב הוי כמפורש בתורה ולראב"ע הוי אסמכתא בעלמא. ואין כאן אלא ההלכה למשה מסיני:

מעתה יתורץ לנו שפיר דהרמב"ם לשיטתו ודאי דמוכרח לומר לענין י"א יום שבין נדה לנדה כשיטתו דהנה לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דלעולם כן הוא ז' וי"א יום ז' וי"א א"כ מגוף התורה הא משמע דכל ימי נדה נק' עת נדתה ובימי זיבה לעולם בלא עת נדתה. אם כן כיון דלעולם כן הוא ז' ימים עת נדתה וי"א בלא עת נדתה תימה דאמר בראש המסכתא איתתא כיון דמגופה קחזיא ופי' רש"י מועדה ועלולה לכך למה מועדה ועלולה לכך הלא רובא היא בלא עת נדתה. והגם דבסי' ק"צ סמ"ב קי"ל דתולה אפילו בסופרת ז' היינו לדעת הפוסקים דפוסקין כרשב"ג (דף ס') שם. אבל הרמב"ם בעצמו פוסק כרבי דדוקא בשומרת יום כנגד יום הוא דתלינן ולא בסופרת ז' א"כ הוי אינה עלולה אבל להרמב"ן ניחא דימי זיבה הוא דוקא כשראתה סמוך לנדתה שראתה בהם א"כ שפיר רוב ימי' הם ימי נדה:

ואך שוב להרמב"ן קשה להיפוך מגוף דברי התורה שאמרה ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה מאי או. בשלמא להרמב"ם ניחא דהתורה אמרה לנו שני דינים שיש ימי זיבה שראתה בהם אפילו לא ראתה בימי נדה שקודם להם או כי תזוב על נדתה היינו סמוך לנדתה שראתה בהם אבל להרמב"ן קשה:

וכן קשה להרמב"ן דס"ל דכל זמן שהיא סופרת ז' נקיים היא עדיין בימי זובה ואינה חוזרת לימי נדה כיון דימי זבה נק' בלא עת נדתה וימי נדה נקרא עת נדתה אטו וכי בשביל שיש עלי' חיוב לספור ז' נקיים נשתנה עתה:

אך לרע"ק דגמ' דידן מיושבים שני הקושיות דרע"ק ס"ל דאו כי תזוב למופלג מנדתה וכו' מנין לרבות אחד עשר מרבה אני אחד עשר שראוי לספירת או כי תזוב וכו' ממילא לרע"ק דדרשינן קרא דאו כי תזוב לדרשא ממילא הוי כאילו כתוב בתורה כי תזוב בלא עת נדתה על נדתה דהך או כי תזוב סמי מכאן. וזה שאמרו בגמרא בראש העמוד בלא עת נדתה על נדתה והמגיהים שלא כדת הגיהו דדברי הגמרא מדויקים דאזיל לשיטת רע"ק ומדויק שיטת רמב"ן כי תזוב בלא עת נדתה היינו בימי זיבה. ומתי על נדתה פי' סמוך לימי נדה שראתה בהם וזה שמוסיף בגמרא סמוך לנדתה. ומוסיף הגמ' לבאר מאי או כי תזוב ומפרש דקאי למופלג וכו' כאילו נכתב מפורש בתורה דהך או כי תזוב הוא לדרשא וכן לא יקשה לנו קו' השני' על שיטת הרמב"ן דאטו מפני שיש עלי' חיוב נשתנה עתה דמגמרא מוכת לה כיון דמאי דמרבינן ימים האחרים מפני שראויים לזיבה וראויים לספירה א"כ השתא הימים שראויים לספירת ז' נקיים נקראים ימי זיבה עאכו"כ שימי ספירה בעצמן הם ימי זיבה ומשום הכי פסקו של הרמב"ן ניחא. וכ"ז לרע"ק אבל לראב"ע דלא דריש מידי מקרא הנ"ל א"כ הפסוק נשאר לנו כצורתו ומאי בלא עת נדתה או כי תזוב וע"כ דבין ראתה ובין לא ראתה. וממילא אף שחייבת לספור ז' נקוים נקרא עת נדתה וימי נדה קרינן בה והלמ"מ שאין בין נדה לנדה יותר מי"א יום בין תספור בין לא תספור:

וממילא נוכל לישב קושית רמב"ן מגמרא דלעיל דאה"נ למה לא פסק הרמב"ם כרע"ק אך לפי דברינו הנ"ל ניחא דראב"ע ור"י ור"א ור"י בן בתירה כולהו ס"ל דלא כוותי' וגם המכריעין לפני חכמים דקידושין וכל הני תנאי דס"ל דברה תורה כלבנ"א ס"ל דלא דרשינן מיתורא דקרא אם לא במקום שיש קבלה שהוא דברי תורה הא לא"ה ל"ה אלא אסמכתא בעלמא:

ויש בזה רמז מה שכ' בגמרא שמצאו לרע"ק שהיה דורש תלי תלים של הלכות וזה ההוספות שהם בכלל הלמ"מ וזה בכלל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל מצא רע"ק במקרא הראשון ומש"ה פליג על מ"ש ר"י שנשנה בשביל דבר שנתחדש בה שהכל נמצא במקרא הראשון עפ"י דרשותיו שהי' דורש על כל קוץ וקוץ והי' הכל מפורש לפניו ולא ניחא לו לומר דהפרט אתי לגלות על הכלל כי מה שיש ללמוד ראוי ללמוד מן הכלל הראשון והפרט שבא אח"כ הוא רק מיעוט לגלות על עצמו:

אך נראה דגם אמוראים פליגי בזה. והם רב ושמואל שם בפסחים (דף ט"ז) דרב ס"ל דכן ממש ושמואל וכו' סבר טומאת משקין דאורייתא. אלמא דרב אזיל בשיטת ר"י וראב"ע ושמואל בשיטת רע"ק. עוד בשבועות (דכ"ה) שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק רב מחייב ושמואל פוטר לימא בפלוגתא דר"י בן בתירה ורבנן דפליגי בלאו והן ה"נ בלשעבר אף דליתא כלהבא ומסיק אליבא דרבנן שמואל כרבנן ורב עד כאן לא אמרו רבנן אלא בלאו והן דכתב קרא להדיא אבל לשעבר דמריבויא דקרא קאתי אלמא דשמואל אין נ"מ בין דבר המפורש בתורה או לא אבל לרב יש נ"מ בכ"ז דאזלי לשיטתייהו עוד מצינו בב"ק (דף צ"א ע"ב) פריך ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והתניא יכול נשבע וכו' מה הטבה רשות וכו' אביא נשבע וכו' אמר שמואל באומר אהא בתענית. ובאמת קי"ל דאפי' בנשבע לחתבול בעצמו חייב וכ"כ מפורש הר"ן פ"ג דשבועות דכיון דאינו מפורש בקרא שבועה תלה עליו אף דהוי דרשא וכ"כ ר"ן נדרים (דף ת') גבי כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית דכל דאינו מפורש בקרא שבועה תלה. וכן קי"ל להלכה בתו"מ סי' צ"ז בהתנה הבע"ח להיות חבוש אין התנאי מועיל משום דעבדי הם וכו' ואעפ"כ אם נשבע השבועה חלה וכשיטת הר"ן הנ"ל וע"כ דהר"ן אזיל בשיטת הרמב"ם דיש נ"מ בין דרשא למקרא מפורש ע"כ השבועה חלה לבטלו. אבל שמואל לשיטתו דס"ל דאין נ"מ הוכרח לתרץ באומר אשב בתענית אבל בנשבע לחבול אין השבועה תלה ולולא דמסתפינא יש מקום לומר דגם במנחות (דף כ"ט ע"ב) במימרא דר"י אמר רב שם שתשש כחו של מרע"ה עד ששמע שאמר שהוא הלמ"מ יש ג"כ לומר דרב אזיל לטעמי' אלא שטוב להיות נזהר מלדרש בענינים כאלו עוד בפלוגתא דוסתות נדה (דף ט"ז) רב ס"ל וסתות דרבנן ושמואל ס"ל דהוי דאורייתא ובאמת יש דרשא בשבועות (דף י"ת ע"ב) מקרא דוזהרתם ס"ס חזינן דרב ושמואל לטעמייהו אזלי ושמואל אזיל בשיטת רע"ק ורב בשיטתא דאינך תנאי. ואם כן מתורץ שפיר קושיותי' דהרמב"ן על הרמב"ם מגמרא דלעיל (דף ל"ט) דהתם אליבא דשמואל קיימינן ושמואל אה"נ דס"ל כהתנא רע"ק וכשיטתו דהרמב"ן אבל הרמב"ם לא ס"ל כן: וכן לא יקשה קו' רמב"ן ממתני' דערכין (דף ח') שם דהתם יש לומר דקאי אליבא דר"ע דכולהו סתמי אליבא דרע"ק ובהא לא קיי"ל כוותי': ולא יקשה לרמב"ם ז"ל מראש המסכתא דמגופה חזי' אה"נ אולי הלל ס"ל כרע"ק ואעפ"כ אין הלכה כוותי' עפ"י מה דאיתא ביבמות (דף ס"ב) אמרי לך ב"ה משה מדעתי' דנפשי' עביד והקשו בתוס' שם הא הוי ק"ו וכן בשבת פ"י בתוד"ה ומה וס"ל לרמב"ם דאה"נ הך מ"ד ס"ל דק"ו לא הוי דאו' א"כ חשיב שפיר משה משה מדעתו וא"כ כיון דב"ה הכא קאמרי דק"ו לאו דאו' ע"כ או שהלל חזר בו ממה דמשמע מני' בריש מסכתין או דב"ה לחוד והלל לחוד והלכה כב"ה וכן רב דהלכתא כוותי' באיסורי לא ס"ל כן. והכריע כוותייהו. ס"ס ניחא לפי דהדרן עלך פ' תנוקת סליקא לה מס' נדה דהיינו במה שאנו מסיימים הפ' תנוקת דראב"ע ורע"ק נחלקו בזה. סליקא לה מס' נדה אין קו' מהתחלת המס' דנדה:

ויש לומר דבזה נחלקו מרים ואהרן עם משה שדברו עליו על שפירש מן האשה והוא דרש ק"ו והם ס"ל דק"ו לא הוי כמפורש בתורה ע"כ לא יוכל לבטל משום זה מצוה דאורייתא ובדרושי על התורה הארכתי קצת [ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א קנ"ח שרצה לומר דרע"ק דמוסיף אף ככרות של:

בעה"ב ורע"ק דסוף מעילה דהתוס' כתבו שם דמטבע חשוב ולא בטל היינו ג"כ דס"ל ד"ת הוי דאורייתא ודבריו תמוהים דל"א שום יסוד לדבריו]: (והנה לפי סיומא דידן יש מקום להתחלת הש"ס שאמרו במתני' וכל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכו' ובגמ' (דף ט') הקשו ואלו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו אכילת פסחים וכו' ומשני אמר ר"י ל"ק הא ראב"ע הא רע"ק מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות א"ל רע"ק וכו' והרמב"ם פסק להלכה דהפסח נאכל כל הלילה ול"א בו עד חצות אלא להרחיק אדם מן העבירה. וכ' ה"ה פ"א מהחו"מ דהרמב"ם פסק כרע"ק ויש חולקים עליו דהרי כמה סתמי כראב"ע. ולדידי ק' טובא על תי' ה"ה דאי הרמב"ם פסק כרע"ק א"כ למה נקט עד חצות כלל הא לא אשכחן לרע"ק כלל שיאמר באכילת פסחים עד חצות. דהא אכילת פסחים ל"ק:

אך נראה דהנה בתוס' פסחים (דף פ"ט) ד"ה דאלו הקשו מאי מקשים בגמרא ואלו אכילת פסחים ל"ק הא הוי בכלל הני דמתניתין דכל הנאכלים ליום ולילה וכו' ותי' דה"ל למיתני בפירוש דלא נטעי דהוי דאורייתא משום דתנן כן באיזהו מקומן דמשמע דהוי דאורייתא דומיא דאינך דתנן שם. אך כל זה אי נימא דגז"ש דאורייתא אבל אי נימא דגם גז"ש אינו אלא מדרבנן א"כ אין כאן קו' דאכילת פסחים לא תני די"ל דהוא בכלל הנאכלים ליום ולילה ולא הי' ס"ד למיטעי דהוא דאורייתא דלמה נימא דהוי דאורייתא דאליבא דמאן אליבא דרע"ק הא אמר עד עמוד השחר ואי אליבא דראב"ע הא ס"ל דגז"ש אינו אלא מדרבנן א"כ י"ל שפיר דתירוץ זה ר' יוסף קאמר לה ור"י אמר לה להאי מימרא גם התם בנדה וס"ל כשמואל וממילא לפי דעתי' דר"י דגז"ש דאורייתא א"כ ודאי דפליגי ראב"ע ור"ע ולדידי' ראב"ע מדאורייתא קאמר עד חצות. אבל לשיטת הרמב"ם בדעתו דראב"ע יש לומר שפיר דגם ראב"ע ל"ק עד חצות אלא מדרבנן וגז"ש אינו אלא אסמכתא בעלמא ורע"ק הוא דפליג לסתור הגז"ש מ' דלדידי' אלו הוי גז"ש גמור הי' מדאורייתא ע"כ דתי לי' אבל ודאי דלדינא ל"פ ראב"ע ורע"ק כלל ושניהם ס"ל דמדאורייתא כשר כל הלילה וחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה והוא בכלל הנאכלים ליום ולילה. וממילא לפי סיומא דש"כ ניחא ג"כ התחלת הש"ס):

ועיין מנחות (דף ע"ג ע"ב) בפלוגתא דריה"ג ור"ע דבת"כ פ' אמור הגרסא מהופכת שריה"ג אמר לרע"ק אפי' אתה מרבה לעולה כל היום כולו וכן באותו הלשון בעצמו אמר לו ג"כ ריה"ג בת"כ פ' צו ומובא בזבחים (דפ"ב):

ונ' דצ"ע בירושלמי ג"כ פ"א דחגיגה ה"ב כל השיעורין דרבנן הם וכו' וכן בגמרא דידן כריתות (דף ה') ויש מן האחרונים שרצו לומר דכוונת הרמב"ם מד"ס אין כוונתו דהוא דרבנן עיין פי' המשניות להרמב"ם פי"ז דכלים מי"ב ועיין רמב"ם פ"ב מהט"ס בסה"פ שם ופ"ט דמקוואות הי"ד ופי"א ה"א ועיין כ"מ פ"ב מהא"ב ה"ו:

והנה בכללי טומאות דאו' לא מנה הרמב"ם ג"כ נבילת עוף טהור ומנאו בכללי דרבנן בד"ה הא בה"ב אף שיש לו רמז מה"ת וכן התחיל במס' טהרות ז"ל דע שנבילת עוף טהור אינו בבאור בל' התורה:

ונראה להוסיף עוד על דברינו הנ"ל בריש קידושין (דף ג') דאמרו מנינא דרישא למעוטי חופה ולר"ה דאמר חופה קונה למעוטי חליפין והדבר תימה דמשמע דאי לא נימא חופה קונה לא אתי למעוטי חליפין הא ס"ס נוכל לומר למעוטי חליפין:

ונראה דהנה יש לתמוה לקמן (דף ה' ע"א) דאמר ר"ה חופה קונה מה כסף שאינו מאכיל קונה וכו' ופריך וכסף אינו מאכיל והאמר עולא ד"ה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכו'. א"כ קשה מזה לשיטת רבותיו של רש"י דס"ל קידושי כסף קידושי דרבנן נינהו מאי פריך כסף אינו מאכיל דלמא אה"נ שאינו מאכיל דלמה יאכיל כיון דד"ת אינן קידושין כלל. בשלמא לעולא ל"ק דאמר ד"ת ארוסה אוכלת די"ל דקאי על קידושי שטר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דקידושי שטר לד"ה הם מה"ת ונהי שהוסיף והאי נמי קנין כספו פי' דהוי כמו קנין כספו דס"ס קנה לה והוי כמו כהן שקנה נפש אבל על קו' הגמרא דדייק מקידושי כסף קשה:

ונראה דהנה לקמן אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דג' תנן וד' לא תנן וכו' אמר לי' אביי הא דאמרת ג' תנן ד' לא תנן תנא מלתא דכתיבא בהדיא תני דלא כתיבא בהדיא לא תני א"כ נראה דאה"נ דפליגי במחלוקה הנ"ל דאביי ס"ל דמה שלמדין מי"ג מדות הוי כמפורש בתורה א"כ שפיר מיישב תנא מלתא דכתיבא בהדיא תני. דכסף נחשב כמו כתיבא בהדיא. אבל רבא לא ס"ל כן וס"ל דכסף נמי לא כתיבא בהדיא ואפ"ה תנא לי' במתני' א"כ קשיא ג' תנן ד' לא תנן ודייק לפ"ז דחופה אינו קונה. וא"כ ר"ה דס"ל חופה קונה ודאי דס"ל כאביי דכתיבא בהדיא תנא א"כ ע"כ דס"ל ג"ש הוי כמפורש בקרא א"כ קידושי כסף הוי דאורייתא א"כ שפיר פריך בגמ' וכסף אינו מאכיל. אבל אה"נ לדידן דקי"ל חופה אינו קונה משום דשלש תנן ד' לא תנן ול"א דכתיבא בהדיא א"כ כסף לא הוי מדאורייתא ודאי די"ל דכסף אינו מאכיל. א"כ ל"ק לרבותיו של רש"י הקו' הנ"ל. דהא קיי"ל כרבא לגבי אביי:

וא"כ לפ"ז מיושבת ג"כ הקושיא הראשונה דלפשטא דמתני' יש לומר למעוטי חופה ולא למעוטי חליפין דחליפין דומה לכסף וא"כ כשתקנו חכמים קידושי כסף תקנו נמי מה שדומה לכסף והוא חליפין. אבל לר"ה דס"ל דחופה הוי קנין מדאורייתא ממילא ס"ל ג"כ דכסף הוי קידושי דאו' וכמש"ל א"כ י"ל דחליפין אינו קונה כיון דליכא רמז עלי' בדאורייתא:

ס"ס באנו עוד בזה להוכיח דפליגי בזה ג"כ אביי ורבא והלכה כרבא ודברי הרמב"ם בזה נכונים ומובנים:

ויודע אני שיש הרבה מרבותינו שכ' דהרמב"ם ס"ל ג"כ דהוי דאו'. אבל אני לא באתי הלום אלא ליישב פשטן של דברי הרמב"ם ופשטות דברי רבותיו של רש"י: הנלפע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה