שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
חו"מ · סימן קע
לידידי יקירי הגאון המובהק וכו' כש"ת מ' יואב יהושע שי' הגאבד"ק קונצק:
מ"ש כ"ת דיש להוכיח לכאורה דהאמת הוא כן היכי דהכניס עצמו לסכנה דא"צ להצילו מהך דסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) היכי דאין לו דמים דאין מפקחין הטעם פשוט התם דהוא גברא קטילא ולא ניתן לחלל שבת על איש כמותו. אבל בחול יש לומר דמפקחין דענין חילול שבת הוא דוקא לאיש שבשעה שנפל עליו הגל הי' החיוב להצילו. אבל בזה שבשעה שנפל עליו הגל הי' מותר להטיל עליו הגל בידים אין חיוב להצילו. והם דברי רש"י שם דגברא קטילא הוא משעת חתירה:
ואה"נ לענ"ד מדהוסיף רש"י ז"ל דברים אלו משמע דבלתי זה דגברא קטילא הוא היינו מחויבים להצילו אף דהביא עצמו לידי סכנה זו. ואולי זאת היא כוונתו של הגאון ז"ל בס' ישועות ישראל כי לא ראיתי דבריו רק מ"ש כ"ג נ"י כי קשה עלי החפוש:
ונחזי אנן אם הי' שם מקום שאין ראוי לחשוש שיפול עליו הגל כגון שנפל ע"י רוח שאינו מצוי' וכדומה ע"י סבה רחוקה וזה הבעה"ב איש חלוש ורחוק מאדם העיר א"כ זה החותר לפי דעתו לא הכניס עצמו לשום סכנה אעפ"כ כיון שהוא רודף הוא גברא קטילא שבדעתו להרוג אם יעמדו עליו למחות בו וכן בן על האב הלא יודע הוא שאביו לא יהרוג אותו א"כ לא הכניס עצמו לסכנה אלא מ"מ גברא קטילא הוא:
ויש לפי דעתי ליישב לשון רש"י שבפנינו. גברא קטילא הוא משעת סתירה אלא שהמגיהים תקנו וכ' משעת חתירה. ולפענ"ד יש לפרש היינו משעת סתירת הכותל והגל שנפל עליו וכיון שאז הי' מצוה להרגו להפיל עליו הגל איך נחלל עליו שבת לסתור הגל כיון שהגל נפל עליו בדין ושאני בשאר אדם שמפקחין עליו הגל שהגל נחשב כמו רודף:
ומהך דר"ת בעירובין (דף כ"ט ע"ב) שאכל בצל וחצי נחש שכ' הריטב"א שלולא שהשעה צריכה לו לא היו מתפללין עבורו לפי שהביא עצמו לידי סכנה ורצה כ"ת לסייע מזה שהמביא עצמו לידי סכנה אין מצילין אותו. חס לי' למר דלימא הכי וכי ר"ח הי' מפקיר עצמו לידי מיתה ועבר ח"ו על קרא דואת דמכם לנפשותיכם אלא האמת הוא דר"ת הי' בוטח בד' במדה גדולה והי' בטוח בעצמו שלא יזיק לו שום דבר נגד רצון שמים ור"ת לטעמי' דאמר בחולין (דף ז') שקולי אין עוד מלבדו ועוד שם וכו' ואמר עוד שם אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה וע"כ סמך בצדקתו ואמונתו על הנס:
וגדולה מזו מצינו להאמוראים ז"ל שאפי' לאיש אחר הכניסו לפעמים בסכנה בבטחונם שלאיש כזה לא יארע כל מכשול כמבואר בתענית (דף כ' ע"ב) דעיילי' לר"א בר אהבה ומשכי' בשמעתא עד דפניי'. וכן בקידושין (דף כ"ט ע"ב) בהאי מזיק דהוי בי רבנן דאביי דאמר אי לא איתרחיש לי ניסא סכנתין. וכי חלילה היו מפקירין דמו של אותו צדיק אלא אדרבה בטחונם הי' חזק. ואעפ"כ אין הלכה כן אלא שאין סומכין על הנס כר' ינאי דשבת (דף ל"ב) דבדיק ועבר. ומש"ה לא היו מתפללין על ר"ח דלדעתייהו הסומך על הנס אין עושין לו נס וכמ"ש ברכות (דף י' ע"ב) התולה בשביל עצמו תולין לו בשביל אחרים רק מפני שהשעה צריכה לו התפללו עליו. אבל לעשות לו הצלה טבעית אין שום ס' שהיו מחוייבים לעשות עבורו אפי' אי נימא דהמאבד עצמו לדעת אין חייבים להצילו דזה לא רצה לאבד עצמו אלא לקיים א"ע ובטח בד' יותר מן ההלכה:
ורחוק אצלי מ"ש במהרש"א שם שהוא ר"ח בן דוסא דפשוט דסתם ר"ח בש"ס הוא ר"ח בר חמא הרופא ולשיטתי' אזיל כמ"ש למעלה. ולפענ"ד אפי' אותן החכמים שסמכו על הנס דוקא באדם ס"ל כן ולא בשאר דברים דאל"כ תקשי עלייהו מהך דשקלים פ"ו מ"ד דעשו שלחן של שיש משום דאין סומכין על הנס כמבואר בירושלמי שם וברע"ב היינו דבאדם דאית לי' מזלא שאני [וכ"נ מגמ' דב"ק (דף ב' ע"ב) לפי' השני ברש"י שם]:
ויש ראי' לדברי הרמב"ם במו"נ ח"ג פי"ז שכ' דלדעת חכז"ל דוקא באדם מצינו השגחה פרטית ולא בבע"ח ושאר דברים שבעולם שהוא רק לקיום המין ויש שהקשו ע"ז ממד"ר וישלח פע"ט דאמרו אפי' צפור מבלעדי שמיא לא מתצדיא. ונ' לדעתי דתליא במחלוקת ר' יוסי בר יהודה וחכמים חולין (דף מ"ג ע"א) בנקובת המרה דהחכמים הביאו ראי' ממעשה דאיוב והוא א"ל אין מזכירין מעשה נסים. ואה"נ לדידן דקיי"ל כריב"י אין ראי' מאדם לבהמה דגבי אדם י"ל דכמה פעמים זכות התפלה משנה הגזירה וחי:
ואה"נ קו' התוס' שם (דף מ"ב ע"ב) שהקשו על ר"ת שכ' דבאדם דאית לי' מזלא שאני והקשו מאי מקשה מאיוב וקו' זו תמוה דלמא אה"נ זה תשובתו של ריב"י דאמר אין מזכירין מעשה נסים ואה"נ לכל אדם אמרי' כן שמא נסים אירעו לו. וכמ"ש ירושלמי יבמות המובא בתוס' שם ביבמות (דף קכ"א ע"ב) ד"ה אין שמא נעשה לו נס כדניאל כחנני' מו"ע וגם התם קיי"ל כן לכמה פוסקים:
ואין לדקדק דלשון אין מזכירין מעשה נסים דירושלמי שקלים היינו דאין סומכין על הנס והכא פירושו דאין מסייעים מוע"נ דס"ס הכוונה היא אחת: ואין להקשות על ר"ת אלא מהך מעשה דענבול (דף נ"ז ע"ב) שעשו לו תידוק של קרי' וחיה ותשובתו של ר"ש ב"א שאמר ימות החמה הי' וכו'. אך גם מזה אין קושיא די"ל דאזלו בשיטת החכמים החולקים על ריב"י דנקובת המרה כשרה. וס"ס לדידן י"ל דס"ל דבאדם יש לעולם לומר שמא נעשה לו נס כדקיי"ל בירושלמי לענין עגונה חוץ מגבי ארכובה דרגל וכמ"ש הב"ש סי' י"ז סקצ"ז דקים להו בהא וס"ס לכתחלה קיי"ל דאין סומכין על הנס: ומ"ש כ"ת בשם שו"ת הרי"מ ז"ל חחו"מ ת' א' דמחייב א"ע למיתה הוא משועבד לשמים ואין זה מחייב א"ע תימה שלא נזכר שם מזה אלא דבפשוט כוונתו דבמיתה אינו יכול לחייב א"ע דאין הורגין עפ"י הודאתו כמ"ש הרמב"ם סוף פי"ח מה' סנהדרין הטעם שמא מן המחכים למות הוא ומסיים וכללו ש"ד גזירת מלך הוא אלמא דהא לאו סברא הוא:
ובאמת אם מצד האיסור הרי גם ממונו אסור לו לאבד ועובר משום לא תשחית. ואין בין זה לזה אלא שזה חמיר איסורו וזה קיל:
ומ"ש כ"ת לכאורה לפרש הטעם דבאין לו דמים אין מפקחין עפ"י דברי המג"א ש"ל סקט"ו דבאין לו ח' חי אין מפקחין ובגל אין לו ח' חיים. ודאי דכוונת המג"א דוקא בעובר שלא הי' לו ח' חיים מעולם אבל לא בזה שהי' לו ת' חיים אלא שאיתרע ודאי דמפקחין תמיד ואין לנו הלכה מפורשת יותר מזו:
אך לענ"ד פשוט הטעם דאין מפקחין באין לו דמים כמש"ל כיון דאז באותו העת שנפל עליו הגל הי' מצוה להרגו אסור להצילו כמבואר בנדה (דף ס"א) בהנהו בני גלילא דקטול נפשא דאתו לקמי' דר' טרפון וכו' מיחש לה מיבעי ופירש"י ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם. ואף שהרא"ש שם תמה על רש"י היינו דמשום קול בעלמא יהי' אסור משמע דאם הי' הדבר ברור אסור לן להצילו:
ויפה כ' בהג"ה רעק"א באו"ת קנ"ו לראי' דאף היכי דבדינינו אינו חייב כיון דלא היתה התראה אעפ"כ אין מצילין אותו. ובאמת הרי ר"ט הי' בזמן שלא נהגו ד"נ בישראל כדאיתא, במכות (דף ז') אלמלי היינו בסנהדרין וכו' אעפ"כ אמר שאסור להציל אותו. ובס' ישועות ישראל בהשמטות בסוף הספר השיג על הפמ"ג במ"ש לחקור לפי מה דקיי"ל דמפקחין פק"נ לחיי שעה אם נפל הגל על מי שמחוייב מיתה אלא שהיום שבת כיון דאין הורגים אולי מפקחין עליו הגל לחיי שעה והוא ז"ל השיג עליו רק מסברא. ובגמ' דידן מפורש שאסור להצילו. עוד יותר תמוהים דברי הפמ"ג דהרי בחייב מיתה ודאי שהיתה התראה ובגמ' תולין (דף מ"א) אמרו התיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה והמומרים הם בכלל מי שמורידים אותם ולא מעלים. וס"ס פשוט הדבר דמי שמחוייב מיתה אסור להצילו אפי' בחול:
נהי דבתוס' נדה (דף מ"ד ע"ב) סד"ה איהו כ' דאע"ג דמותר להרגו מ"מ משום פק"נ מחללים עליו את השבת ודאי דאין כוונתם דהיתר גמור הוא אלא דאין ב"ד מענישין עליו אבל ודאי איסורא עביד מדמדמי לי' לגוסס וגוסס ודאי דאסור להרגו כדקיי"ל ביו"ד סי' של"ט דהוא כתי לכל דבר ואסור לעשות שום דבר המקרב מיתתו ה"נ כן כוונתם אבל בכל חייבי מיתות משנעשה בר קטלא עד שימות והבא במחתרת עד שיצא הוא בר קטלא ואסור להצילו ואולי אף בחול אסור:
ויש עוד סברא לומר עפ"י דברי המג"א שהביא כ"ת אלא שצריך להוסיף בזה קצת דבאמת בזה שלא הי' ח' חי מעולם ודאי דפשוטים דברי המג"א. אלא שיש נ"מ בין זה למפקחין הגל. דזה כיון דרגע קודם שנפל עליו הגל הי' לו ח' חיים והוי חזקה עליו שחייבים להצילו ועל כל ישראל המצוה הזאת ממילא לא פקע חיובו וח' חי דמתחלה גורר ח' חיוב שלנו וממילא גם אח"כ חייבים להצילו. ול"ד לעובר שלא הי' לו ח' חי ולא ת' חיוב. וכ"ז בשאר אדם שנפל עליו הגל. אבל זה שבא במחתרת שרגע קודם שנפל עליו הגל הי' רודף והי' מצוה להרגו. ובשעה שבא לידי סכנה ופקע מני' שם רודף שוב אין לו ח' חי א"כ שוב הוי כעובר ואין מפקחין. ואולי גם זה נכלל בכוונת דברי רש"י הנ"ל דבר קטלא הוא משעת סתירה היינו סתירת הגל וכמש"ל:
ס"ס הדרן לדברינו דבשאר אדם אף שהביא עצמו לידי סכנה אף שרצה לאבד עצמו לדעת ודאי דאף בשבת מצילין ומפקחין וכי בשביל שעשה איסור או שרצה לעשות איסור לא יהי' בו הלאו דלא תעמוד על דם רעך. ואינו נעשה מומר בפעם א'. ומצד השבת אבדה ודאי דלא שייך בו. אולי יהי' מזה ראי' לשיטת הסוברים דאפי' בפעם א' נעשה מומר. ואה"נ דלא שייך בי' רעך והוא מן המורידים אבל א"א לומר כן על הרצון בלחוד דעדיין לא נגמר מעשהו:
ויש קצת ראי' מן הירושלמי דברכות פ"ג ה"ד ר' יוסי בן חלפתא הוי אתי באיסמטא בלולא והוי חמרי' מהלך בתרי' וכו' א"ל לא תסכן בנפשך כיון דלא שמע לי' א"ל ניחות האי גברא ולא יסוק וכן הוית לי'. ויעי' פי' בעל החרדים שאמר לי' ר"י שלא יסכן נפשו דכתיב ונשמרתם לנפשותיכם ולפי שלא שמע קללו. אף שזה לא נתכוין לאבד עצמו אלא נתכוין לתשובה ולא הי' אלא ס' סכנה אעפ"כ קללו ר"י על שלא שמע למקרא דונשמרתם לנפשותיכם וצ"ע:
גם בדין יצא מן המחתרת דפשיטא לי' למר דמפקחין ודאי דהוא כן אבל הוא לדעתי רק מסברת הרמב"ם שתלה זה בסברתו שכ' יראה לי עשה המוסר אשר זמם וכו' ויש לחלק:
דברי ידידו דוש"ת באהבה: סימן קעא. פלפול להתחלת הש"ס. בריש ברכות (דף ב') תנא היכי קאי דתני מאימתי. ותו מ"ש דתני ערבין ברישא ניתני שחרית ברישא ומשני תנא אקרא קאי וכו' וה"ק זמן קריאה וכו' ואב"א יליף מברייתו של עולם וכו' אי הכי סיפא דתני בשחר וכו' יעיין תוס' ד"ה א"ה שקשיא להו מאי לשון אי הכי ונדחקו בישובו:
ונלפע"ד בפשוט עפ"י מה שנחלקו אמוראים לקמן (דכ"א) ס' קרא ק"ש אי חוזר וקורא ופריך והא כתיב בשכבך ובקומך א"ל האי בד"ת הוא דכתיב וא"כ מ"ד ק"ש דאורייתא ס"ל דקרא דבשכבך ובקומך על ק"ש קאי ומ"ד דרבנן ס"ל דקאי בד"ת והמקשן דהכא דפריך תנא היכי קאי וכמ"ש רש"י היכי תני חובת הקריאה. הא ודאי דלא מצינו במשנה שיכתוב בפשוט דין התורה כמו דלא תנן במתני' דאסור לגזול או דין דאסור ליקח רבית או שלא לאכול טרפות או לישב בסוכה וכדומה אלא המשנה שקיל וטרי באיזה אופן נאסר הדבר או באיזה אופן החיוב וא"כ בגמרא דידן דפריך תנא היכי קאי ע"כ דס"ל ק"ש דרבנן ומש"ה פריך שפיר דהו"ל למיתני תחלה חובת הקריאה. ובע"כ דס"ל למקשן דבשכבך ובקומך בד"ת הוא דכתיב וממילא פריך שפיר מ"ש דתני ערבין ברישא וכמ"ש התוס' דהו"ל למיתני שחרית ברישא דומיא דתמיד. וע"ז משני דאה"נ ק"ש דאו'. וא"כ מיושב שפיר דקאי אקרא דבשכבך ובקומך דלא קאי אד"ת. וא"כ מיושב שפיר דרצה להודיענו זה הא גופא דקאי אקרא וק"ש דאורייתא וס' קרא ק"ש ס' לא קרא חוזר וקורא משא"כ בברכות דהיו דרבנן תני דשחרית ברישא דומיא דתמיד כדי להודיע שספק אמר הברכות אינו חוזר ואומר. ואב"א הדר לדעתי' דמקשן דאה"נ דק"ש דרבנן ולא קאי אקרא דבשכבך ובקומך דקאי אד"ת אלא דיליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר וא"כ שפיר אי הכי דהשתא דתרווייהו דרבנן הק"ש גופא כמו הברכות א"כ למה משנה סדר ברכות מסדר ק"ש: נקטינן השתא דגמ' דידן מסופק בדין זה ס' קרא ק"ש אם חוזר וקורא או לא. והנה בירושלמי ריש מכלתין ס' קרא ק"ש נישמועינן מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא י"ח וקודם לכן לאו ס' הוא. והנה לפי סדר הירושלמי דלא קשיא לי' סדר המשנה כמו מקשן דידן ע"כ דס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ למה צריך ראי' דחוזר וקורא. ודאי דנימא סדא"ו לחומרא ויש לומר דפליגי הבבלי והירושלמי בסברתו של הפמ"ג י"ז שכ' דבמ"ע ל"א סדא"ו לחומרא מדאו' אפי' לדעת המחמירין ואין כאן אלא חומרא דרבנן. וי"ל דמשום חומרא דלא תשא לא מחמירינן ע"כ הוצרכו להביא ראי' מהך דהקורא קודם לכן:
והנה בגליון הש"ס דירושלמי הקשה מהך דהגמ"ר המובא במג"א תקס"ב סק"א דשאני בה"ש דעיולי יומא מבה"ש דאפוקי יומא. וכן מהדין המבואר בסי' שפ"ו ומקורו מעירובין (דל"ו) ככר זו היום קודש ולמחר חול וכו' דמס' לא פקעה לה קדושה וכו' א"כ לא דמי קורא קודם לכן דאיכא ח' יום ודאי דלא יצא י"ח משא"כ בס' קרא י"ל דאינו חוזר וקורא:
ונראה עפ"י דברי הפר"ח סי' ס"ז שכ' בשם הכנה"ג לישב קו' הראשונים על הרמב"ם דפסק בס' מצוה דאין מברכין כגון במילת אנדרוגינוס ולמה בס' קרא ק"ש חוזר וקורא בברכותי'. ותי' דשא"ה דאיכא ח' חיוב מוקמינן לי' אחזקתו א"כ יש להקשות לכאורה להיפוך על ראיית הירישלמי דבס' קרא ק"ש איכא ח' חיוב אבל בקורא קודם לכן ליכא ח' חיוב. דאפילו תאמר דאיכא חזקה שיהי' חיוב אח"כ ס"ס הוי כמו שכ' התוס' כתובות (דכ"ג ע"א) דבזרק לה קידושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה ליכא ת' פנוי' וא"כ אפילו אי נימא דבקורא קודם לכן יצא אעפ"כ בס' קרא ק"ש חייב לקרות ובירושלמי משמע דשניהם דומים זה לזה ודוחק לומר דמצד מכ"ש דייק. ע"כ נראה קצת לומר דהירושלמי מדמה לה משום ח' יום דכי היכי דהקורא קודם לכן לא יצא י"ח אף דליכא ח' חיוב משום ח' יום דאמרי' דאכתי יממא הוא ה"נ בס' קרא ק"ש איכא ח' חיוב ושפיר שניהם דומים זל"ז:
אך צ"ע אי נימא כלל ח' יממא דא"כ תקשה הא דאמרו בשבת (דף ל"ד) ועירובין (דף ע"ו) אמרו לו שנים צא וערב עלינו וכו' לא' עירב עליו בה"ש וכו' שניהם קנו עירוב משום דס' דרבנן לקולא. מ"ט שניהם שוים נימא בזה שייך ח' יום. א"כ נימא דנאכל מבעוד יום. ורק בזה דנאכל בלילה הוא דנימא דקנה. וע"כ דרק חזקת קודש או חול אמרי' אבל ח' יום ל"א. וכן יקשה על הגמ"ר המובא במג"א תקס"ב הנ"ל מהך דשבת (דל"ה) העושה מלאכה בשני בה"ש ממנ"פ חייב חטאת ולמה לא אמר דבבה"ש קמא פטור דנוקמי' אחזקת יום ובבה"ש בתרא חייב משום זה. אע"כ דלא ס"ל דנימא ח' יום כלל. ואולי הגמ"ר לא קאמר לה אלא לחומרא בעלמא:
אך גם על פר"ח הנ"ל יש לתמוה דמה שהחליט דמשום ח' חיוב מחייבינן לי' אף מן הספק. תימה עפ"י דברי הט"ז או"ח ח' שכ' דמשום חומרא דלא תשא לא סמכינן אחזקה וצריך לבדוק הציצית וע"כ נראה דדעת הפר"ח דגם הט"ז ל"ק לה אלא התם בציצית וכטעם המג"א משום דאיכא לברורי והט"ז והמג"א לדבר א' נתכוונו ואה"נ היכי דליכא לברורי מברכינן וסמכינן על החזקה אפי' היכי דאיכא חומרא דל"ת:
ויתורץ בזה מה שהקשה בנוב"י חיו"ד נ"ה דהמג"א סותר עצמו דבסי' תט"ז כ' דל"א איכא לברורי מבררינן אלא היכי דאיכא ח' ושאני בחמץ דאיכא ח' שאינו בדוק ולפמ"ש ניחא דשאני הכא בציצית משום דאיכא חומרא דל"ת: אמרי' איכא לברורי מבררינן אפילו היכי דליכא ח' וס"ס שני המאורות לדבר א' נתכוונו:
אמנם בגוף הדין שהניח המג"א שם דל"א איכא לברורי מבררינן רק היכי דאיכא ח' איכא לעיוני בה טובא כמו שאבאר:
ואקדים דברי תוס' התמוהים ודברי רמב"ם התמוהים: בכריתות (דף י"ז) בחתיכה א' מב' חתיכות מביא אשם תלוי ואם לאו וכו' אמר רבא משום מצוות וכו' ר' זירא אמר משום דאפשר לברר איסורו וכו' ר"נ אמר משום איקבע איסורא וכו' ובתוס' שם ד"ה אמר מקשים מ"ט אמרו בכתובות (דף כ"ב ע"ב) הבא עלי' באשם תלוי קאי וכו' ותי' בתי' בתרא דהתם קאי לר"נ דאמר משום איקבע איסורא. וקשה על דבריהם ז"ל דהתם ביבמות (דף פ"ח ע"ב) מתיב עלה רבא מנין שאם לא רצה דפנו וכו' אילימא דלא ניסת לא' מעידי' ול"א ברי לי צריכה למימר דדפנו ובע"כ דס"ל דהבא עלי' בא"ת קאי דאל"כ למה יוציאנה דהגמרא לא פריך אלא מצד הבא עלי' בא"ת קאי משמע דאי לא קאי בא"ת אינו ודאי שיוציאנה וא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא לרבא הא ליכא מצוות:
להרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' שגגות ה"ד דפסק משום איקבע איסורא ק' הכ"מ שם למה שבק רבא דהוא בתרא ופסק כר"נ:
ברמב"ם פ"י מהל' כלאים ה' כ"ז בגד שאבד בו כלאים צובעו וכו' ואם לא ניכר מותר שהספקות אינן אלא מדבריהם ותימה כאשר השיג עליו הראב"ד ז"ל שם דס"ס מדרבנן אסור ולמה פסק דמותר ותי' הכ"מ דחוק:
בפסחים (דף מ' ע"ב) בההוא ארבא דטבעא בחישתא דשריא רבא לזבינהו קבא קבא משמע שם דאם מוכר קבא קבא אפי' לישראל א"צ להודיע ועיין בטור או"ח סי' תס"ז שהשיג על הרמב"ם שכ' דצריך להודיע דהא בגמ' משמע דא"צ להודיע:
עוד קשה קו' תוס' ע"ז (דף ס"ה) ד"ה איתיבי' דאיך יתכן שרבא יטעה באותו הדין שתי פעמים. ונלפע"ד לישב הכל ונקדים עשרים ושש מימרות לרבא אשר בכולם שיטה א' להם רק יש מימרות שהלכה כמותן ויש שאין הלכה כמותן. ואעפ"כ כולם הולכים על יסוד א' כמו שאבאר בעזה"י:
א) ריש פסחים (דף ט' ע"ב) רבא אמר שמא תטול חולדה בפנינו ר' מרי אמר שמא יניח עשר וימצא תשע משמע דלרבא היכי שיניח עשר וימצא תשע א"צ לבדוק וכמ"ש בירושלמי אימא יד נטלתו וידיע דהרמב"ם פסק דלא כרבא אלא כר' מרי דבהניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק:
ב) הך דקבא קבא הנ"ל דפסק הרמב"ם דצריך להודיע: ג) ביצה (דף י"ט) היכי דרהיט ואזיל בין השמשות דא"צ להודיעו:
ד) ביצה (דף ל"ח) דפריך וליבטלו מים ומלח לגבי עיסה ומתרץ רבא משום דהוי תבלין ולטעמא עביד ור"א תי' משום דהוי דשיל"מ ולא בטל ורבא לא תי' הכי משמע דלא ס"ל דשיל"מ ל"ב ואנן קי"ל להלכה דדשיל"מ ל"ב. ועוד יותר תימה דרבא בעצמו בפסחים אמר חמץ בזמנו במשהו כרב וכתבו הרמב"ם והגאונים הטעם משום דהוי דשיל"מ:
ה) יומא (דף ז' ע"ב) אמר ר"ת משמי' דרבא זאת אומרת טומאת מת הותרה בצבור ואנן קי"ל להלכה דטומאה דחוי' בצבור והתוס' תמהו בזה דרבא בעצמו פוסק דטומאה דחוי' בצבור:
ו) כתובות (דף כ"ב ע"ב) מיתה א"י מכחישתו ולא רצה לומר כר"א מ' דגירושין איכא לברורי:
ז) כתובות (דף כ"ז) בהאי דאוגר לי' חמרא לא תיזיל באורחא דנרש וכו' אמר רבא מה לי לשקר וכו' ואנן קי"ל להלכה דמגו במקום עדים ל"א והתוס' תמהו דרבא בעצמו אמר מגו במק"ע לא ורצו להגיה ועיין ש"מ: ח) בקידושין (דף ס"ו) אשתו זינתה בע"א דנחלקו אביי ורבא אמר רבא מנא אמינא לה מהא דתנן אמר ר"ש מעשה וכו' ור"ע מתמה וכו' משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח וכו' פסולו ביחיד וכו' ואביי דא"ל שלח אחוי ועיין תוס' ד"ה שלח מכאן משמע דכ"ד שיכול להתברר ע"א נאמן עליו ותימה דלרבא משמע דל"א סברא דשלח אחוי ולא קי"ל כוותי':
ט) סנהדרין (דל"א) האי איתתא דנפק שטרא מתותי ידה וכו' א"ל רבא והא אי בעי קלתה א"ל ר"נ כיון דאיתחזק בב"ד א"ב קלתה ל"א ועיין ש"ך נ"ו סק"א שהקשה על התוס' שכתבו בכתובות(דף י"ט) דמלוה א"נ לומר שהוא פרוע משום דאיתחזק בב"ד והא לרבא נאמן הוא וראוי לפסוק כרבא: י) שבועות (דף מ"א) מהאי דא"ל הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך וכו' דאמר רבא כל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' והתוד"ה כל הקשו והא קי"ל צריך לברר ותי' דרבא ס"ל כמ"ד א"צ לברר ואנן קי"ל להלכה דצריך לברר:
יא) בריש חולין מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו משמע דלאחר שחיטה א"צ לבדוק הסכין ועיין ש"ך יו"ד ב' סק"ד דרי"ו כ' בשם הגאונים דצרין' לבדוק אפילו אחר שחיטה ותימה דמגמ' משמע דרבא ס"ל דאחר שחיטה א"צ לבדוק:
יב) שם בכותי וישראל יוצא ונכנס לרבא א"צ חותך כזית בשר ונותן לו: יג) שם (ט') בא זאב ונטל בני מעיים וכו' א"ח שמא במקום נקב נקב איתיבי' ראה צפור המנקר בתאנה וכו' מי קדמית סכנתא לאיסורא וכו' פריך רבא מ"ש ס' סכנתא לאיסורא וכו' משמע דדעת רבא דחוששין שמא במקום נקב נקב ואנן קי"ל להלכה דא"ח שמא במקום נקב נקב: יד) חולין (דף כ"ב) מתיב רבא וכו' איצטריך קרא לרבויי ספיקא:
טו) שם (צ"ז) אמר רבא אמר רבנן וכו' סמכינן אקפילא ארמאה וידוע דדעת רש"י דהא דסמכינן אקפילא דוקא היכי דאיכא ששים אבל בפחות מששים לא סמכינן עליו ותמה הר"ן דמלשון סמכינן אקפילא דאמר רבא משמע דלהיתר סמכינן:
טז) הך דכריתות הנ"ל דאמר רבא בעינן מצוות ולא קי"ל כוותי': יז) הך דנדה (דף ס"א) דאמר ר"ח בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר ואמר רבא מנלי' לסבא הא ואנן קי"ל כר' חסדא דצובעו ומותר:
והשתא אביא מימרות לרבא אשר בכולם הלכה כמותו ואעפ"כ שיטה א' להם: א) בפסחים (דף ל') אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו במשהו כרב וכ' הרמב"ם והגאונים מ' דדשיל"מ ל"ב וכן הלכה:
ב) בקידושין (דף ע"ג) אמר רבא ד"ת שתוקי כשר וכו' וכן קי"ל להלכה: ג) בב"מ (דף פ"ג) האי דהוי מעביר חביתא דחמרא ברסתקיא דמחוזא אמר רבא וכו' שכיחי בה אינשי כמאן כאיסי וקי"ל כוותי':
ד) עוד עובדא דתקיפי לי' ד' מאה דני דחמרא א"ל קלא אית לי' וקי"ל כן: ה) הך דב"ב (דף ל"ג) הנ"ל דרבא ס"ל התם מה לי לשקר במקום עדים ל"א וכן קי"ל:
ו) הך דע"ז (דמ"ה) עובדא השני' דרבא דשריא למיטחנינהו ומיפינהו ולזבנינהו לנכרים וכן קיי"ל:
ז) בשבועות (דף מ"ה) דאמר ר"נ ל"ש אלא ששכרו בעדים וא"ר מאי מעליותא שבועת שומרים דחייבי' רחמנא היכי משכחת לה וכו' וטעמא כ' הראשונים ז"ל דס"ל מגו לאפטורי משבועה ל"א והכי קי"ל להלכה:
ח) זבחים (דף ל"ג) ס"ל לרבא דטומאה דחוי' בצבור כמש"ל והכי קיי"ל: ט) בריש חולין דאמרו כולהו כרבינא ל"א רוב מצויין א"ש מומחין הן ולל"ב לעלפויי ל"ח ודייקו מינה דאמרו לעלופי ל"ח דוקא בעילוף ל"ח כלל הא במומחה כל דאיתי' לפנינו צריך לבדקו ורבא הוא חד מהנך אמוראי והכי קיי"ל:
ונראה לתרץ כל אלה ונקדים הקדמה אחת. א) דקי"ל כל היכי דאיכא לברורי מבררינן וזה מצינו, באו"ח סי' ח' הנ"ל גבי ציצית. ב) ובסי' תל"ז גבי משכיר לישיילי'. ג) ביו"ד סי' א' גבי מומחה כשהוא לפנינו צריך לשאלו. ד) בסי' ב' גבי מומר לתיאבון הנ"ל דברי רי"ו בשם הגאונים דאם איתי' לפנינו צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה. ה) בסי' ל"א גבי תולעת בחוטם דמכשיר הט"ז דהוי ס"ס ואפ"ה כ' דצריך לבדוק הקרום מאחר שיש לעמוד על הבירור:
ו) סי' ס' גבי נפסקו רגלי' כ' הש"ך בשם באר שבע אע"ג דלא שכיח עכשיו גילוי אעפ"כ יש לעמוד על הבירור וכיון דאיכא לברורי מבררינן: ז) סי' צ"ח גבי קפילא לשיטת הרמב"ם ורש"י אף דאיכא ס' מ"מ אי איכא קפילא צריך לשאלו:
ח) סי' ק"י בש"ך סקס"ו היכי דאיכא לפנינו אף דאיכא ס"ס מ"מ צריך לבדקו: ט) סי' קכ"ז בהג"ה הך דקידושין הנ"ל היכי דאפשר לברר צריך לברר:
י) בסי' ק"צ סמ"ז בחלוק שנתכבס ע"י נכרית דתלינן להקל אעפ"כ אם אפשר לעמוד על הבירור צריך לבדקו אם מקדיר וכו':
יא) בסי' ר"א סס"ה גבי מקוה שדרכו להתמעט לפעמים ל"ח ואעפ"כ צריך לראות מדאיכא לברורי מבררינן:
יב) באהע"ז סי' קנ"ו בט"ז סק"ב שכ' דמשחיה ל' יום מסתמא גמרו שעריו וצפרניו. ודומה לחלצה משהיתה בת י"ב שנים ודאי הביאה סימנים ואף דשם אמרו תיבדוק היינו משום דאיכא לברורי מבררינן:
יג)' בחו"מ סי' ע' אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך להביאם דקי"ל צריך לברר:
יד) סי' ע"ה אומרים לתובע ברר דצריך וכו': טו) סי' פ"ז סל"ג היכי שיש לחוש שיתברר הדבר אין להשביע: טז) סי' קפ"ז היכי שיש רואה יביא ראי' ויפטר ואין להשביע:
יז) סי' רצ"ו במגו לאפטורי משבועה דל"א כ' הט"ז הטעם משום דאיכא לברורי מבררינן ע"כ אין להאמינו במגו:
א"כ מכל הלין מקומות חזינן דקי"ל להלכה דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן אמנם יש לנו מקומות המחלישים את הכלל בזה: א) דברי המג"א תל"ז שכ' דל"א אלב"מ אלא דוקא היכי דאיכא ח' וכו': ב) ביו"ד פ"ג ס"ה כ' אפי' בשאר דגים אין להחמיר ולפשפש אם יש דגים טמאים ביניהם: ג) בסי' קפ"ז באשה רואה דם מחמת תשמיש שיש לה מכה באותו מקום אפי' אין לה וסת קבוע אם ס' אם הדם בא מן המקור או מצדדים מתירים מכח ס"ס וא"צ בדיקת שפופרת:
ד) בסי' קפ"ח בש"ך סק"ג כשבא דם לפני המורה א"צ להמתין עד שיתיבש דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן: ה) באהע"ז סי' י"ז ס"ח בעד מפי עד א"צ לשאלו אפי' אם הוא בעיר:
א"כ הנך חמש מקומות לכאורה סותרות לכלל הנ"ל. ונראה לבארם ממילא יתיישב לנו הכל:
מ"ש המג"א דדוקא במקום חזקה הוא דאמרי' היכי דאיכא לברורי מבררינן. לכאורה יש מן הש"ס שני ראיות חזקות לדבריו. בכתובות (דף כ"ג) אמרה נשבתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני אין אומרים נמתין עד שיבואו עדים אלא מתירין אותה מיד:
בחולין (דף נ"ו ע"ב) הלכך לא ניכול אלא בשלקא ואמרו לא היא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן. אמנם כבר כ' דהא בציצית דעתו דצריך לבדוק וכן בהך דסי' ס' ביו"ד מ"ש הש"ך בשם הב"ש משמע אפילו היכי דליכא חזקה מסכימים דצריך לברר:
ונראה דעיקר החילוק בין היכי דאיכא טרחא להיכי דליכא טרחא ועיקר הראי' יוצא מאותו מקום עצמו שהוכיחו דאלב"מ ממ"ש בגמרא פסחים (דף ד') מאי נ"מ לישיילי' וכו' לאטרוחי להאי מאי ולמה הוסיפו הנך תיבות לאטרוחי להאי אלא דהגמ' גופא קשה להו כיון דאמרת מאי נ"מ נישיילי' משום דאלב"מ' א"כ ה"ה נבדוק הבית ג"כ משום זה ע"כ תירצו לעצמם דשאני בדיקת הבית דהוא דבר של טורח בכה"ג ל"א אלב"מ משא"כ לשאול את המשכיר דליכא טרחא אמרינן שפיר אלב"מ:
וממילא ל"ק קו' המג"א מי"ח טרפות דלא בדקינן מצד אלב"מ דהתם איכא טרחא ממילא ל"ק מסי' פ"ג גבי דגים דלא מצריכינן לבדוק אם איכא טמאים דהתם הזכיר לשון לפשפש. וידוע מ"ש היש"ש בריש חולין דאין הנשים נאמנות על בדיקת הדגים היכי דאיכא טמאים משום דהוא דבר שיש בו טורח ושוב הוי טרחא מש"ה א"צ לבדוק הדגים. ומיושב לפ"ז בסי' קפ"ז גבי מכה דא"צ לבדוק ע"י שפופרת כיון דקי"ל עתה דאין אנו בקיאים בבדיקת השפופרת עכ"פ אפי' להבקיאים הוי דבר שיש בו טורח מש"ה אין צריך לבדוק:
והנה מקור הדבר היא בריאה דקי"ל צריכה בדיקה וכמ"ש הראשונים ז"ל דהיו בודקין אותה מעולם וכמ"ש ממדרש ילמדנו שמיני מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון וכו' ומבואר בת' הריב"ש קס"ג דגם בימי המקדש היו בודקין הריאות ועיין חדושי הרשב"א פ"א דחולין בטעמא לפי שהריאה נראית תיכף לעין הרואה ואם לא יבדוק אותה נראה כמעלים עין מן האיסור. וכ' שם הרשב"א דלפ"ז מותר לאכול מן הבהמה קודם פתיחתה דעדיין אין הריאה לפניו. וכן לפ"ז א"צ נפיחה דרק כמו שהיא לפניו צריך לראותה. ומש"ה אמרו בחולין (דף נ"ו) הלכך לא ניכול אלא בשלקא ואמרו ולא היא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן דמש"ה א"צ בדיקה רק כמו שהיא לפניו וכן מטעם זה בסי' קפ"ח א"צ להמתין עד שיתיבש הדם דג"כ כמו שהיא לפנינו:
ויש לפ"ז השגה על הגר"א בסי' פ"ג גבי דגים שכ' מקור לזה מהאי דחולין לא ניכול אלא בשלקא ולא היא אחזוקי ריעותא וכו' דל"ד דהתם שאני דכמו שהיא לפנינו לא נוכל עוד לבדקו והתם בדגים יכולים לבדוק עתה אלא משום דהוי טרחא יתירה וכמש"ל:
והנה טעם דאלב"מ הוא משום דאפילו רוב וחזקה לא הוי ודאי אלא ס' וכמ"ש הש"מ ריש ב"מ בשם הרא"ש על הא דקפץ א' מן המנויים וכו' דפטורים מטעם עשירי ודאי אמר רחמנא וכו'. והקשה קו' התוס' והא כל דפריש מרובא פריש. ותי' דהרוב הוי ג"כ ס' אלא שהתורה התירה ס' זה וכן משמע ברש"י פסחים (דף ט') ד"ה התם ודאי וכו' שכ' אין כאן גמגום והילוך אחר רוב בדבר וכו'. ומש"ה שפיר כיון דעדיין ס' הוא אלא מצד הס' התירה התורה מש"ה היכי דאיכא לברורי מבררינן. הא דבר שהתירה התורה מצד ודאי כגון בעדים ודאי דא"צ לברר עוד יותר:
וניחא לפ"ז בהאי דאהע"ז י"ז ס"ח בעד מפי עד דא"צ לשאלו כיון דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים א"כ הוי כשני עדים מעידים וא"צ לברר יותר:
וניחא לפ"ז באומרת נשביתי ויש לי עדים שטהורה אני אין אומרים נמתין עד שיבואו עדים ג"כ מטעם דנאמנת באיסורים כשתי עדים והוי כודאי: עוד י"ל טעם אחר בעד מפ"ע שא"צ לשאלו עפ"י מה שקשה לכאורה דפסקינן בריש חולין לעלפויי ל"ח ופסקו דא"צ לשאלו ומטעם דאלו הי' מסופק לא הי' מאכילה לנו. והלא במומחין הצריכו לבדקו ולא סמכו על ח' כשרות דידי'. ונראה מצד שני טעמים. חדא די"ל דאם א"י הדין סובר הוא ששחט כהוגן ומאכילה לנו. לא כן אם יודע הדין ואינו מוחזק שלא יתעלף כיון שיודע הוא שאם נתעלף אסורה היא לא הי' מאכילה לנו:
אך נלפע"ד עוד תי' אחר דבשלמא במומחה כיון שיש לברר בירור גמור וטוב ודאי דאמרינן כל היכי דאיכא לברורי מבררינן. משא"כ במוחזק לענין עילוף מה יהי' אם נתעלף או לא ס"ס נהי' צריכין לסמוך על נאמנותו ונאמר שהוא בודאי אינו אומר שקר משום ח' כשרות דידי' א"כ ס"ס אתה צריך לבוא לח"כ א"כ נכון יותר שתסמוך גם עתה על ח' כשרות כיון דס"ס אין לך בירור אחר אלא ח' כשרות שלו ולפיכך בעמפ"ע כיון דס"ס אתה צריך לסמוך על בירור דע"א אין נ"מ בין עד מפי עד או ע"א [וא"צ לומר מסברת הנוב"י מה"ק חאה"ע ת' ל"ג דעד א' דאו' ועמפ"ע דרבנן]: היוצא לנו מפלפול הזה שלשה דינים וראי' אחת הדין הראשון דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן וראי' ממה שצריך לבדוק הריאה. הדין הב' חזקה או רוב לא הוי אלא ס'. הג' אעפ"י שהיא ס' התירה התורה:
והנה רבא לית לי' הכלל הזה. ויסוד מחלוקתו הוא דס"ל דמריאה אין ראי' דהתם עדיין איכא ח' שאינו זבוח דלא ס"ל דאמרי' נשחטה הותרה וכמו שהקשו בגמרא חולין שם מראה צפור המנקר בתאנה וכו' וכמו שחולק רבא על התי' שם ואומר מ"ש ס' סכנתא לחומרא ס' איסור נמי לחומרא וכיון שנפלה הראי' ממילא ס"ל איכא לברורי א"צ לברר:
ומזה לטעמי' בפסחים (דף מ') בהך דקבא קבא הנ"ל הך דביצה (דף י"ט) דרהיט ואזיל קידושין (דף ס"ו) שלח אחוי שבועות (דף מ"א) הך דא"צ לברר. בחולין (דף ג') במומר אוכל נבילות לתאבון. בכותי וישראל יוצא ונכנס. הך דקפילא דאמר סמכינן דמשמע לקולא כנ"ל וזה הדין הראשון: ממילא חולק ג"כ על הדין השני הנ"ל וס"ל דחזקה או רוב הוי ודאי ולא ס'. וממילא ה"ה בס"ס דכ' הרשב"א דהוי מטעם רוב הוי כודאי ומש"ה ס"ל דס"ס הוי כודאי וא"צ לבדוק מש"ה בהניח עשר ומצא תשע דהוי ס"ס כמ"ש הירושלמי דאימר יד נטלתו ואימור אכלתו א"צ לבדוק לרבא. וממילא ס"ל דאמרי' מגו אפילו במקום אנן סהדי אף דהוי אומדנא ברורה מ"מ אומדנא אפילו ברורה לא מהני אלא במקום ס' ולא במקום ודאי ונהי דמגו לא הוי אלא כמו רוב או חזקה דהא איבעיא לן אי אמרי' מגו במקום חזקה ס"ס כיון דחזקה הוי ודאי ה"ה מגו הוי ודאי ואנן סהדי לא מועיל במקום ודאי. ונהי דחזקה דהתם עדיפא משאר חזקות ס"ס לרבא ס"ל דשניהם הוי ודאי ולדידן שאני דס"ל גם מגו הוי ס' ושפיר לא מהני במקום אנן סהדי. וזה דאמר רבא בכתובות ג"כ דמגו מהני במקום אנן סהדי, והיינו הך דסנהדרין דאמר מגו אפילו במקום איתחזק:
וממילא ה"ה בדין השלישי דאמרי' דאפי' במקום ספק התירה לפעמים התורה גם ע"ז פליג רבא וס"ל דמה שהתירה התורה הוא מצד ודאי ולא מצד ספק ומש"ה בביצה אמר במים ומלח דל"ב משום דהוי תבלין ול"א משום דהוי דשיל"מ ול"ב דכל הטעם דדשיל"מ ל"ב הוא כמ"ש רש"י דעד שתאכלנו באיסור אכלהו בהיתר ובמה נקרא אכלו באיסור הא שייך לדידן דקי"ל דנהי דאנו מתירין מצד רוב מ"מ ס' הוי מש"ה אמרינן אכלהו בהיתר שלא תצטרך לבוא לידי בטול, אבל לרבא מה שהתרנו הוא ודאי גמור ול"ש עד שתאכלנו באיסור וה"ה דס"ל ביומא טומאה הותרה בצבור דמה שהתירה תורה הוא מצד היתר גמור דאין היתר לחצאין:
וכבר כתבנו דכל זה נובע מהך דלא ס"ל נשחטה הותרה ועיין ש"ש ש"א שהאריך דמכאן מוכח דס"ל לרבא סדא"ו מדאו' לחומרא וא"כ לשיטתו ניחא שפיר דס"ל הטעם דבעי חתיכה א' משתי חתיכות משום מצות דלמ"ד סדא"ו מדאו' לקולא קשה א"כ אשם תלוי היכי משכחת לה וע"כ צריך לתרץ דדוקא היכי דאיקבע איסורא אסור מדאורייתא אבל למה דס"ל לרבא דאפילו היכי דלא איקבע איסורא אסור מדאורייתא א"כ למה אינו מביא אשם תלוי תמיד וע"כ מצד מצות, א"כ כבר הביאנו כל המקומות הנ"ל דהם כולם בשיטה א' ולא נשאר לנו רק לבאר מכל הי"ד מקומות שאין הלכה כמותו:
ס"ס מכל הפלפול הזה נודע לנו כמ"ש הש"ש דרבא ס"ל סדא"ו מדאו' לחומרא. וידוע דקשה מהך דקידושין (דף ע"ג) דא"ר ד"ת שתוקי כשר ממזר ודאי הוא דלא יבוא א"כ משם מוכח דס"ל לרבא דסדא"ו מדאורייתא לקולא וסותר דבריו:
ע"כ נלפע"ד דשניהם, אמת ואעפ"כ נכון שפיר דבב"ב (דף קכ"ז) אמר רבא תניא כוותי' דר"א בן ולא טומטום בכור ולא ס' לאפוקי מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבא כותבין הרשאה זה לזה. א"ל ר"פ לרבא והא שלח רבין אר"י דבר זה שאלתי לכל רבותי וכו' הדר אוקי רבא אמורא עלי' ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי נמצא דמתחלה לא ניחא לי' לרבא לדרוש בכור ולא ס' ומשמע לי' דבכור דאיירינן דאמרה תורה הוא אפילו ספק מש"ה אמר דכותבין הרשאה זה לזה והדר דרש בכור ולא ספק נמצא דלפי הס"ד ממזר ואפילו ס' ממזר אסור. ולמסקנא ס"ל דממזר ודאי ולא ס', א"כ דלמסקנא דהשתא אה"נ ס"ל לרבא סדא"ו מדאו' לקולא וממילא לק"מ מהך דראה עכבר המנקר בתאנה וממילא נשחטה הותרה ושפיר שוב הוי ראי' מבדיקת הריאה וממילא אלב"מ וממילא הדרינן דחזקה ורוב הוי ספק ומן הספק מתירין ככללין דלעיל וממילא לפי המסקנא שפיר אמר רבא בשבועות שבועות שומרין דחייב רחמנא וכו' דמגו לאפמ"ש ל"א כמ"ש לעיל בשם הש"ש דאלב"מ ובחולין לעלפויי ל"ח דדייקינן דמשום מומחה צריך לשאלו ולפ"ז יוצא הדין השני דחזקה הוי ס' מש"ה אמר רבא בב"ב דמגו במקום עדים ל"א ולפ"ז הדין השלישי דמשום ס' ג"כ מתירין ניחא בפסחים (דף ל') דאמר חמץ בזמנו במשהו משום דדשיל"מ ל"ב משום דעד שתאכלנו באיסור אכלהו בהיתר. וכן הוא הדין מ"ש בזבחים טומאה דחויה בצבור:
וממילא ניחא דלפי המסקנא גם רבא ס"ל דטעמא דבעי חתיכה א' משתי חתיכות הוא משום איקבע איסורא והך דמתיב רבא ביבמות (דף פ"ח ע"ב) הוא לבתר חזרה ושפיר פריך למאי דס"ל כר"נ אח"כ. וכן לא קשה על הרמב"ם דפסק מטעם איקבע איסורא דלמסקנא גם רבא ס"ל כן:
ממילא יתיישב לנו קו' הרארדו מבגד שאבד בו כלאים דהא עכ"פ מדרבנן אסור עפ"י קו' התוס' בנדה שם ד"ה בגד דניבטול ברובא וחי' משום דהוי היתר בהיתר ולא בטל וי"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דנהי דהיתר בהיתר לא בטל ה"מ באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן בטל היתר בהיתר וא"כ רבא לפי הס"ד לא ניחא לי' בעצה דצובעו דהי' ס"ל דס' אסור מדאו' וכיון דאסור מדאורייתא ואינו בטל מה תועיל הצביעה, לפיכך הקשה מנ"ל לסבא הא. אבל לבתר חזרה שפיר ס"ל דלא הוי אלא מדרבנן ומן הדין מותר לגמרי ורק לפי שיש עצה ע"י צביעה מחמירינן אבל אם אינו ניכר מותר בדיעבד כפסקו של הרמב"ם:
וממילא מיושב קו' תוס' ע"ז גבי כריא דחיטי דהקשו למה טעה רבא שני פעמים בדבר א'. דהנה במרדכי פ' כ"ש כ' אהאי דכריא דחיטי דמיירי בסתם יינם ולפיכך מתחלה אף דכבר הוקשה לו בחמץ ל"ק לי' כלל מהאי דבגד שאבד בו כלאים דבהס"ד הי' ס"ל דהתם בבגד שאבד בו כלאים הוי איסור דאורייתא וכמש"ל א"כ לא קשה אהך דכריא דחיטי דדוקא בדאו' חיישינן לתקלה ולא בדרבנן משא"כ למסקנא דגם שם הוי רק מדרבנן ואעפ"כ חיישינן לתקלה מקשה שפיר:
והנה כל זה דאלב"מ יש לומר דיוצא לנו מדין התורה מדברי איסי, בן יהודה ב"מ (דף פ"ג) שאמר אין רואה הא יש רואה יביא ראי' ויפטר אלמא דהתורה בעצמה גלתה לנו דהיכי דאיכא לברורי מבררינן וממילא ניחא הא דמעביר חביתא דחמרא דא"ל ר"י ברי' לרבא כמאן כאיסי א"ל כאיסי וס"ל כוותי' והדר הקשה לו עוד בהאי דד' מאה דני דחמרא ולפמ"ש ניחא דהא ר"י ברי' ידע מעולם דאביו ל"ל הך דאלב"מ ממילא ל"ל הך דאיסי. ושפיר הקשה לו כמאן כאיסי והי' דבר זה תימה אצלו ע"ז השיב לו אין כאיסי וס"ל כוותי' פי' דעתה אחר חזרה ס"ל כוותי':
ויתורצו לנו לפ"ז קו' תוס' על רש"י דב"ק (דף ק"ז) במ"ש דכו"ה בפקדון חייב מכמה משניות די"ל עפ"י סברת ט"ז דשבועה הוא משום דאלב"מ א"כ אה"נ דס"ל לרש"י דמש"ה כו"ה בפקדון חייב משום דאלב"מ וכ"ז דוקא אליבא דאיסי. אבל ר"מ דאמר התם בב"מ (שם) דל"ל דאיסי ודאי דל"ל אלב"מ וכו"ה בפקדון פטור א"כ י"ל דהנך סתם מתני' ר"מ הוא ומש"ה, פטרו כו"ה בפקדון משבועה ולדידן דקי"ל כאיסי ל"ל הכא כהנך סתם מתני':
אך בגוף הדבר שכ' הט"ז בטעמא דל"א מגו לאפמ"ש משום דאלב"מ יש להסתפק דהא כבר כתבנו לעיל דה"מ אמרי' אלב"מ דוקא אם נברר נצא מן הספק אבל היכי דאף אם נברר נשאר הספק ל"א כן. ובשבועה כיון דאמרי' לאיסי בן יהודה יש רואה יביא ראי' א"כ השבועה לא הוי בירור גמור עדיין א"כ שוב קשה לומר על השבועה עצמה אלב"מ:
עוד יש להקשות בסברת הט"ז הנ"ל להנך ראשונים דפי' דברי רבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ניחשבי' למשיב אבדה ולא משום מגו משום דמגו לאפטורי משבועה ל"א ואי כסברת הט"ז משום דאלב"מ א"כ ע"כ דס"ל דמגו לא הוי בירור גמור והא רבה הוא דאמר בב"ב (דף ל"ב ע"ב) גבי גחין לחיש דאמרינן מגו להוציא ממון א"כ ע"כ דס"ל מגו הוי בירור גמור ושוב ל"ש לומר לרבה משום דאלב"מ:
אך הגם דבפרטים יש קצת לפקפק. ס"ס גוף הענין ת"ל מיושב בדרך ישר: