שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
חו"מ
סימן קנז
לכבוד יד"נ הרב הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי י"א כו' כש"ת מ' יחיאל מיכל נ"י האבד"ק מינסק:
מכתבו הגיעני ועל חקירת כ"ח בכהן הבליעל שמתגורר עם גרושה אם לקנסו שלא למול את בנו. ודאי יפה עשה כ"ת למנוע מזה שודאי טעם הראשון המובא בב"י יו"ד של"ד בשם הרמב"ן מ' כולל ל"ש הכא ורק מ"ש כ"ת דלטעם השני דלמגדר מלתא ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת י"ל דבעי דוקא גדול הדור הלא קיי"ל להלכה בחו"מ סי' ב' דטובי העיר שהמחום רבים עליהם לב"ד כח בידם:
אך לדידי פשוט הדבר דלפי מה דקיי"ל בסוף סי' של"ד שם בשם מהרי"ו דנהגו עכשיו שלא למחות וכו' שיש לחוש שיעמדו וכו' ואם אמרו מהרי"ו ז"ל בימיו אנן מה נאמר שפרצו מסורות בעוה"ר ונעשה כהיתר ואין שכיח היזקא יותר מזה. ועוד אני מוסיף בה דה"מ שייך רק למנוע מפני שלא יעמדו עלינו דוקא היכי דבדבר זה יועיל ודאי אצלו שימנענו מן העבירה רק שיש לחוש שאח"כ יעמוד עליו בהא יש לחקור אם יש למנוע מפני סכנה שלנו. אבל היכי שודאי לנו שלא נועיל להפרישו מן העבירה ואיהו דידי' קעביד ודאי לדעתי הדבר פשוט כביעתא בכותחא דאין שום חיוב עלינו בכה"ג וראי' לדבר הוא מ"ש בהג"א פ' ז"ב ראי' מהאי דאמר להו מר עוקבא לבני חמוה פסילנא לכו לדינא משום דלא צייתינו דינא וכ' עלה דמשמע מזה דאף דדין הוא מ"ע דאורייתא אעפ"כ במקום שיודע שלא ישמעו לו א"צ לומר להם הדין ודברי הג"א זו לכאורה תמוהים דלמה לו להביא ראי' זו מכאן הלא מפורש אמר לעיל בגמ' (דף ו' ע"ב) ר"י בן לקיש שנים שבאו לדין אחד רך וא' קשה וכו' אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם שמא יתחייב וכו' ונמצא זה רודפו. א"כ מפורש שם בגמ' שמותר לו להסתלק ומה הוסיף הגמרא בכאן. ונ' קצת לומר דכוונת הג"א דלאו דוקא מי שמוחזק לרודף ויוכל להזיק לדיין הוא דמותר לו למנוע קמ"ל ההג"א דאפי' מי שאינו מוחזק לרודף אלא שאינו ציית הדין ג"כ אינו מחויב להזדקק לו: וכן מבואר בסמ"ע סי' י"ב סק"א פי' תקיף ואלים ואינו שמוע לקול מורים עכ"ל פי' דבאינו שומע לחוד סגי שמותר להשתמט ממנו. ובאמת לכאורה תימה מנ"ל להסמ"ע זה דלמא דוקא במקום שיש חשש סכנה. אבל באינו שומע לא יבטל מ"ע דבצדק תשפוט עמיתך דלמא באותו הפעם ישמע. אך י"ל דאה"נ ראייתו מהכא דל"א מר עוקבא להו גברי אלמי אתון אלא דלא צייתותי דינא משמע דבזה לחוד סגי לפטור מלומר להם הדין:
אך באמת יש בזה לתמוה. חדא דהרמב"ם והמחבר כתבו דבמומחה לרבים חייב להזדקק אף ברודף ואין לנו מומחה לרבים יותר ממר עוקבא כמ"ש בסוף פ"ג דסנהדרין ורש"י ותוס' שם וא"כ איך הי' רשאי להסתלק. ב' עו"ק לדברי הג"א כיון שהם לא צייתים דין למה אמר פסילנא לכו לדינא משמע רק דהוא פסול להם והלא כל העולם כולו פסולים ואין פסולו יותר מאחרים. ג' עו"ק הא אפי' בא' רך ואחד קשה לא מצינו אלא שרשאי להסתלק אבל אם רוצה להזדקק להם מותר ולמה אמר מר עוקבא פסילנא לכו לדינא: וחי' נ' קצת לומר לדעת הרמב"ם דפירושו דפסילנא היינו דהי' בלבו עליהם ופסיל להו מצד שנאה וכ"ז י"ל לדעת הרמב"ם אבל לדעת הג"א שכ' מפורש משום דאינם צייתים דין תמוה מש"ל (והי' נ' קצת לומר דמר עוקבא ס"ל נהי דאין הלכה כר"י בקרוב ונתרחק וכשר להו לדינא ה"מ היכי דאם הי' רחוק הי' עליו המ"ע לשפטו אבל היכי דאם אפי' הי' רחוק הי' רשאי להסתלק גם החולקים על ר"י מודים דהכא פסול לו כיון דאין עליו מ"ע):
ונראה לפענ"ד ליישב דברי הג"א באופן שלא יהי' לנו שום קושיא דהך דלעיל דר"י בן לקיש דוקא היכי דהיכולת בידו לכופו לד"ת אלא שמתיירא שאח"כ ירדוף את הדין או יבלבלנו ויהפוך את הד"ת לרש"י ותוס' לכל חד כדאית לי'. ובהא הוא דאמרו דאם הי' ממונה לרבים חייב להזדקק להם דס"ס יקיים מ"ע דבצדק תשפוט עמיתך וע"ז נאמר ולא חגורו. וע"ז חדש לנו ההג"א דאפי' ממונה לרבים היכי דאין ביכולתו לכופו לקיים הד"ת אז פטור לשפוט כיון שלא יתקיים כלל המ"ע. וניחא לפ"ז שאמר פסילנא לכו לדינא דהא קיי"ל ד"מ בשלשה ואם הי' מומחה לרבים דן ואפי' יחידי וכ' רש"י משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך ומר עוקבא הי' מומחה לרבים ואמר להו דכ"ז היכי דשייך מ"ע דבצדק תשפוט עמיתך אבל הכא כיון דאינכם צייתים דין ולא אוכל לקיים בכו המצוה דבצדק תשפוט א"כ לגבכם אני כשאר הדיוט ופסול אני לדון יחידי:
ויש עוד לומר בדבר זה דכ' הרמב"ם (פ"ב מה' סנהדרין הי"א) אעפ"י שמומחה דן יחידי אעפ"כ מצות חכמים שלא לדון יחידי ואיתא בירושלמי ריש סנהדרין ר' אבהו דן יחידי מ"ט כיון דאתיין לגבי' הוי כקבלוהו עלייהו. וא"כ הי' דעתם דמר עוקבא מותר לו לדונם יחידי אף ממדת חסידות והוא השיב להם דלא הוי כקבלוהו כיון דאינם צייתים דינא לא הוי קבלה בלב שלם. אך ס"ס ל"ש ע"ז לומר לשון פסילנא. אך העיקר כמ"ש למעלה דאה"נ הפסול הוא משום דלא יקיימו א"כ ל"ש גבי' המ"ע דבצדק תשפוט עמיתך, ולפ"ז ממילא יהי' פסול להו לדינא משום קרבות דהא אמרו בגמ' שם את זו דרש ר"י הגלילי וקמת ועלית אל השופט וכו' וא"כ חזינן דמצד הדין הי' ראוי לפסלו מטעם קרוב רק גזה"כ הוא להתירו מצד וקמת ועלית היינו כדי שיתקיים המ"ע דבצדק תשפוט אבל היכי דלא יתקיים המ"ע אסור לו לדונו. ויובנו לפ"ז דברי הגמ' דאמרו איכא דמתני לה להא דרבב"ח אהא וכו' אמר רבב"ח הלכה כר"י הגלילי דלכאורה מאי נ"מ בין האי לישנא להאי לישנא. ולפמ"ש נכון הדבר דפליגי בהא היכי דא"א לקיים המשפט דל"ש וקמת ועלית וזה של"א דאין הלכה כר"י אלא דהלכה כריה"ג. וז"ש מר:
עוקבא אטו בקבא בקירא דביקנא בכו פי' שאין זה דביקות חזק אף שעדיין הוא דבוק במקצת:
ס"ס נקטינן מהא דהיכי דלפי ראות עינו לא יועיל כלום אין כאן מ"ע דבצדק תשפוט אעפ"י שלא ירדפנו. וא"כ מוכת מהכא ג"כ דלענין רדיפות הבעל עבירה למנעו מאיסור אם יודעים אנו בבירור שלא ישמע לנו אף דלא ירדוף אותנו ג"כ אין עלינו שום מצוה בזה ודוקא היכא דידינו תקיפה למנעו מן העבירה הוא דאמרו כנלפענ"ד:
דברי ידידו הדוש"ת:
סימן קנח
לכבוד הרב הגדול וכו' שיחי'. בעובדא שלפנינו בפב"פ מעירכם שהי' לו טענת שותפות עם א' מעירנו והשלישו שניהם שטרות אצל א' מפה לבטוחות שיהי' להם ד"ת או יחשבו ביניהם מעסק הנ"ל ואח"כ בא האיש מפה ותבע את השליש שיוציא לו שטרות המושלשים אצלו באשר שזה השני משתמט מחשבון ומד"ת. ואמרנו להשליש להתרות בהאיש שהשליש אצלו שבאם לא יבוא במשך שמונה ימים לד"ת יוציא המושלש לצד השני:
והנה כ' כ"ת מכתב להשליש דפה שעפ"י ד"ת מחויב האיש הזה מפה לבוא לעירו לדון שם. עוד יותר הוסיף וכתב מכתב לנו ונתנו להבע"ד אשר בעירו והוא בעצמו בא לפה עם המכתב וז"ל המכתב לפי שהדין נותן שהתובע הולך אחר הנתבע ממילא ראוי להם לצוות על הבע"ד שבעירכם שיסע עמו לעירו לק' ס' וכו'. והנה לא אאריך בפרטי הענין:
ידוע דקיי"ל הלכה רווחת בישראל בחו"מ י"ד בהג"ה ס"א התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אעפ"י שבעיר התובע הב"ד יותר גדול ואפי' הי' לנתבע מעות בפקדון בעיר התובע או בעיר אחרת אא"כ יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם עכ"ל הרמ"א. ופירוש דברי רמ"א במ"ש אא"כ יכול לעכב מבוארים במקור הלכה זו שהוא בתה"ד ש"ה דהיכי דזה הנתבע גברא דציית דינא הוא אין אנו יכולים לעכב מעותיו קודם שידין עמו בעירו משום דנכסי דאינש אינון ערבין בי' ותנן לא יפרע מן הערב תחלה, אבל אם הוא גברא דלא ציית דינא דאז מדינא מעוכב הוא ביד הנפקד וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"ק אם ירצה ראובן ליתן לו ממונו צריך לדון בעיר הנפקד עכ"ל. פי' הדברים דאם הוא מעוכב כדין אזי זה חשיב התובע וזה הנתבע ע"כ צריך לדון בכאן. וכ"כ בסמ"ע סקט"ו. ועי' סמ"ע סקי"ז שכ' במהרי"ק שנשתרבב המנהג וכו' ולפ"ז הי' צריך וכו' דכיון דיכולים לעקל א"כ עדיין לעולם חשיב זה התובע וזה הנתבע וסיים ומדברי מור"מ לקמן ע"ג סי' ל"א משמע כן עכ"ל. ובאמת לפי הבנת סמ"ע דהרמ"א חולק על מהרי"ק יהיו תמוהים דברי רמ"א שם דתחילה כתב דנשתרבב המנהג ואם ס"ל לרמ"א לחלוק על המנהג לא הי' לו להביאם סתם בלי חולק. ע"כ נלפענ"ד פשוט וברור דבאמת מגוף הדין לא היו מעקלים מעות הנתבע אלא בידוע לנו דהוא גברא דמפסיד נכסי וכדומה כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"ק. או דעכ"פ יודעים שהוא גברא דלא ציית דינא דשייך בזה להציל עשוק מיד עושקו אז מעקלים שפיר אבל בסתם לא היו מעקלים דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וע"ז כ' מהרי"ק שורש ק"ט דנשתרבב המנהג אפי' בסתם שאין אנו יודעים אם הוא גברא דלא ציית חיישינן דלמא לא יציית ומעכבינן. וע"ז כ' רמ"א דאף דהמנהג הוא כן כמ"ש מהרי"ק מ"מ אם הב"ד שבמקום התובע יודעים בבירור שהוא ציית דינא ע"ז ליכא מנהגא ואוקמינן אעיקרא דדינא דלא יתבע מן הערב תחלה. ומיושב שפיר קו' דסמ"ע דאין כאן שום סתירה בין מהרי"ק לרמ"א אלא דזה מיירי בסתם וזה מיירי בידוע דציית:
עיין בת' חכ"צ ת' יו"ד שכ' שם וז"ל ואף לדברי בעל משא מלך וכו' היינו שלא יהיו מוחזקין לכל מילי דמספקא אבל לענין שיצטרך ליתן משכון כו"ע מודים וכמ"ש בתה"ד דעיקר טעמא הוא כדי שיהי' וכו' אפ"ה מחוייבים ליתן להקהל משכון קודם שירדו לדין עמם ממילא מוכרח שצריכים לעמוד לדין במקומם של הקהל שהרי היחיד הוא התובע והצבור הם נתבעים עכ"ל. העתקתי לשונו להראות דכלל זה שריר וקיים דכל היכי שיש משכון במקום הזה הוא חשיב תובע ולא נתבע ואין נ"מ בין מעות לשאר משכון. וכן הדין בשק של צמר המובא בת' מבי"ט ח"ב ת' רי"ג והדברים פשוטים: ממילא נחזור לנידון דידן אם עלתה ע"ד כ"ת שזה כשאר עוקולים רק שהוא יודע שזה הוא גברא דציית דינא ולית גבי' דין עיקול. אף דגם ע"ז יש להסתפק די"ל דוקא היכי דהב"ד שבפה יודעים בבירור דזה הוא גברא דציית דינא אז הוא דלא מעקלינן לכתחילה. אבל בסתם כשמסופקים עליו דסתמא אזלינן בתר מנהגא ומעקלינן אף שאח"כ יוודע להם מאנשים נאמנים שהוא גברא דציית דינא י"ל דחיישינן לזילותא דב"ד ולא מבטלינן תו העיקול כיון דכדין עשו:
אך אפי' אם יהיבנא לי' דמבטלינן העיקול אם נודע לנו שהוא ציית דינא ס"ס לא נכון בזה שכ' להשליש שבודאי הב"ד שבעירו לא יאמרו לא כן כיון שהלכה רווחת ברמ"א שנשתרבב המנהג לעקל למה לא יעקלו הב"ד ובודאי יקיימו מנהגי רמ"א כמו שמקיימים בכל ד' ש"ע במקום שאין האחרונים חולקים עליו ולא הי' לו רק להודיע להב"ד לאמר בודאי אתם פסקתם כדין שהמנהג שמעקילים בסתם רק ליהוי ידוע לכם שדבר ברור הוא אצלי שזה פב"פ אינו כשאר בני אדם רק הוא מן השרידים דצייתים בודאי דינא ע"כ א"צ לעקל מעותיו ולא לכתוב סתם שהב"ד שבעירו בודאי לא יאמרו לא כן במקום שמהרי"ק ורמ"א פוסקים כן ואין חולק על מנהג מבורר בישראל ובאמת אנו נוהגים כן לעקל ומעשים בכל יום כן בכל בתי דינים שבישראל עי' ת' ר"י כהן חתו"מ סי' א' שהחליט כן דכל היכי דאיכא שטר דנין במקום השטר:
אך כ"ז לפי דמיונו. אבל באמת במחכ"ת טעה בזה דכל השקלא וטריא הי' אם אנו היינו דנין לעקל מתחילה אך הכא שהוא בעצמו השליש שטרותיו מדעתו ואין לך מעוכב מן הדין גדול מזה. מה נ"מ עתה אם הוא ציית דינא או לא ציית ס"ס זה חשיב התובע וזה הנתבע ופשוט הדבר שאפי' אם יהי' צדיק שבצדיקים הוא מוכרח דוקא לבוא למקום הזה. וגם ל"ש לא יתבע מן הערב תחילה כיון שעשאן אפותיקי לחוב זה ובודאי מחויב לדון עמו ע"ז במקום הזה ולא יעלה ע"ד שום אדם להרהר בדבר:
אך במחכ"ת טעה עוד שכ' מכתבו ומסרו ביד הבע"ד בעצמו לאמר שבע"ד שבפה מחויב לירד אצלו למקומן. ודבר זה תימה גדולה על כ"ת כיון שכבר הבע"ד בא לפה אפי' לא הי' לו כל הדינים הללו. הלא אכסנאי בכל מקום שהוא מחויב לדון עמו וכל הדינים הללו שייכים אם זה הבע"ד יושב בעירו אבל לא כן כשבא בעצמו עם המכתב ודאי מחויב לדון בפה וגם בלעדי זה הוא כמעט רוב ימי השבוע בפה:
והנה כשכתבתי לכ"ת התראה בפעם הראשונה השיב לי שאינו רוצה לדבר עמו מזה משום לא יגוש. ותשובה זו נפלאה בעיני וכי אין לנו שבועת אין לי וכל זמן שלא יקיים תק"ח וישבע א"נ אפי' יהי' הצדיק שבצדיקים. ופשוט אצלי דזאת גופא הוא תקנח הגאונים ז"ל אף דמדינא יש לחוש שמא אנו עוברים על לאו שבתורה אעפ"כ התקינו לנגשו עד שישבע. ואם כ"ת רוצה לעשות לו טובה אינני מתרעם כי גם בעיני הוא נכבד וגם אנכי עכבתי הדבר:
יותר משנה אך לא מדעתי רק בבקשה אצל בע"ד. אבל במקום התראה אינו מועיל שום אמתלא שבעולם. ובפעם השני כששלחתי התראה השיב לי כ"ת כי הזמן המוגבל למצער היא. והוא נגד דין מפורש בחו"מ ק' ס"א ברמ"א שאין נותנים זמן לשבועה. ואף שבשערי משפט כ' דבשבועת אין לי כיון דאפי' אם יודה נמתין לו ל' יום ה"נ נמתין לו. דבריו אינם ברורים כלל דבשלמא אם אומר אטרח ואתן לך ודאי שממתינין לו אבל כשאומר לא יהי' לי אפי' אחר ל' יום עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליו איך נטעון אנחנו עבורו שמא יתן לו וראיתו של השערי משפט מזה אומר בחמשה ימים וז"א בעשרה דממתין עד סוף החמשה לאו ראי' היא דבשלמא התם דהיום אינו מחויב לו ליתן שעדיין לא הגיע זמנו ובסוף החמשה אולי באמת ישלם לו ולמה נשביעהו עתה שאפי' אם יודה אינו מחויב ליתן אבל בכאן הוא באמת חייב עתה לשלם ואומר שלא יוכל ליתן אפי' אחר שלשים יום למה לא ישבע עתה:
ועוד יש לחלק דהתם אין כאן רק שבועה דלשעבר. אבל בכאן יש ג"כ שבועה דלהבא דכל מה שירויח יתן לו וזה מחויב תיכף לישבע:
ועוד יש להאריך בזה אך אני בא עתה לפלפולא. אך אפי' אם נימא כהשערי משפט ה"מ אם עתה הוא שנעשה הפסק אבל אם הפסק כבר נעשה יותר משנה מה שייך עתה זמן. ויותר אין לי להאריך בדברים:
הנני הדוש"ת:
סימן קנט
לכבוד יד"נ דרב החריף ובקי וכו' מ' יצחק פלטיאל נ"י דומ"ץ דק' עלקוש:
בדבר הצעטלין היודעשע. שזה שלקח הצעטיל נשאר חייב וזכה בגורל ונסתפק כ"ת לפי שיש הרבה פעמים שמעקלים מעות הגעווינס אצל בעלי הלאטעריע כשהזוכה נ"ח. א"כ במה קנה זה הזוכה:
בת' דברי חיים ח"ב חחו"מ ת' כ"א כ' דזוכה אף מי שאין הצעטיל גופי' בידו אלא שנתן לו קוויטל שקנה אצלו חלק צעטיל ונשאר חייב. ובת' בית שלמה חחו"מ כ"א מסופק על גוף קנין הצעטיל אם מהני מצד דד"מ. ומעלתו הזכיר לי שבת' מהרש"ם ח"ב כ' מזה. ושלחתי להשאיל לי ת' זו ומצאתי שם בת' ל"ד אם מכר הצעטיל אחרי שכבר זכה בשעת מכירה. ובת' ר"ל האריך באחד שנ"ח דמי הצעטיל ולא הי' בידו הצעטיל אלא שהי' אצל אחר. והאריך דמהני קנין בצעטלין משום דד"מ והביא ראי' מדברי ת' הרשב"א המוזכרים בחו"מ סי' ס"ו ס"ד ובדברי הנה"מ שם. ובת' ב"ש חחו"מ ת' ס"ט ות' צ"א אבל כ"ז אין עסק לדין שלנו דהם ז"ל מסכימים היכי שיש חזוק מצד דינא דמלכותא יש בזה קנין. אבל באופן שאלתנו הרי אין בזה חזוק מצד דד"מ כיון שיכול לעקלו א"כ במה קנאו. וא"כ לפ"ז אין לנו נ"מ דוקא אם לא נתן מעות דהא לעולם יכול לעקלו ולומר שלא נתן מעות ולא סמכה דעת הקונה כלל כיון שאין כאן תקיפות. אבל לפענ"ד אני חמה על הגדולים שנתחזקו רק משום דד"מ. דלפענ"ד אפי' בלא זה יש בזה קנין מצד מנהג העולם והסוחרים. כמ"ש בת' הריב"ש ת' שמ"ה ובת' רשד"ם חחו"מ קצ"ג וח' ש"פ. דבמקום שנוהגים הסוחרים להעביר הלואתם מזה לזה ע"י שכותבים שם פלוני עליו מהני כ"ז מדין סטימותא ובס' ארח משפט הביא בשם ת' מטה שמעון ח"י ת' ל"א. ות' שעות דרבנן ת' י"ד. אהל יצחק ת' קט"ז ואין לנו מנהג גלוי לכל גדול מזה ובזה ודאי קונה וכמדומה לי מה שמעקלים הוא רק על זמן ולא לחלוטין ואם עושין כן ודאי שלא כדין עושין ע"כ לפענ"ד הדין עם הזוכה אבל לפי שיש בזה צריך עיון נכון לעשות פשר אבל עכ"פ הצד מכריע לצד הזוכה: דברי הדוש"ת:
סימן קס
בדין המבואר בחו"מ (קפ"ג ס"ב) הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלים וכו' והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי והרי הוא מכלל הרמאים:
וכתב ע"ז הרמ"א קנאה סתם במעותיו יכול אח"כ לומר לעצמו קניתי ודוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחד הואיל והוא מנהג רמאות ודאי מעיקרא קנאה למשלח וא"י לחזור בו:
ועי' בנתיבות בביאורים (סק"ג) שכ' דבקרקע מיוחד פשוט בעיניו דאפי' יש לו מגו ג"כ א"נ ובמטלטלים צ"ע אם מהני מגו:
והנה נולד לנו צ"ע במטלטלים אם אין לו מגו אלא דאומר לעצמי קניתי אי נאמן בשבועה. והנה מדברי הנה"מ הנ"ל דכ' צ"ע אם מהני מגו ונהי דהסכים דמהני מגו עכ"פ בלא מגו ודאי דמשמע מדעתו דא"נ אפי' בשבועה: ולפי שאצלי הדבר פשוט דנאמן ע"כ הנני מוכרת לבאר: הנה גוף דברי הרמ"א דאפי' קנאה במעותיו בקרקע מיוחדת א"נ לומר לעצמי קניתי הוא מדברי הר"ן פ"ב דקידושין דא"נ לומר על עצמו שנהג מנהג רמאות משום דשאריח. ישראל לא יעשו עולה והוסיף ע"ז הר"ן להוכיח מדברי רש"י קידושין (דף נ"א ע"ב) במי שהי' לו בת קטנה וגדולה וקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל אפי' שויתי' הבוגרת שליח ודייק רש"י לקדשה לכל הבא משמע הא אם שויתי' שליח בפירוש לזה היינו חוששין שקדש את הבוגרת אף דאיכא חזקה דלא שבק אינש מצוה דרמיא עלי' משום דהא עדיפא דשארית ישראל לא יעשו עולה לשנות משליחותי' לקדשה עבור הקטנה:
והנה לפענ"ד יש כאן תמיהה גדולה דהא הך דשארית ישראל לא יעשו עולה איכא ג"כ בקידושין (דף מ"ה ע"ב) גבי האי דאמר לקריבי והיא לקריבה כפתי' עד דאמר תיהוי לקריבה. אדהכי קפץ קריבי' לקדשה ופליגי בזה אביי ורבא אביי אמר שארית ישראל לא יעשו עולה ורבא אמר משום דלא טרח בסעודה בכדי איכא בינייהו דלא טרח א"כ מפורש דלדברי רבא היכי דלא טרח חיישינן דהדר בי' ול"א חזקה דשארית ישראל לא יעשו עולה א"כ מכאן ראי' להיפוך והא קיי"ל הלכה כרבא לגבי אביי:
וא"כ אה"נ יקשה על רש"י דהתם הנ"ל לפמ"ש הר"ן דאי שויתי' שליח מפורש הוי חיישינן משום דשארית ישראל לא יעשו עולה הא התם לרבא קיימינן דאמר החם אמר לך רבא והא לרבא איכא למימר אפי' שויתי' מפורש ג"כ לא חיישינן על הבוגרת. וע"כ צ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דדוקא לעיל פליג רבא על אביי דאביי ס"ל גם להקל שלא להצריכה גט מקריבי' משום דשארית ישראל לא יעשו עולה וע"ז פליג רבא דלא הוי חזקה אלימתא להתיר ס' א"א משום זה אבל הכא להחמיר ולומר דהבוגרת צריכה גט חיישינן שפיר וסמכינן על חזקה דשארית ישראל ולומר דס' הוי:
וא"כ כיון שכן הוא מאי ראי' היא זו להך דהכא כיון דעכ"פ סברא זו לא הוי אלא ס' מנלן להוציא בשביל סברא זו מן הלוקח:
ועוד יש להקשות בזה עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' עדות שאימת האיסורים על הרשעים ולא אימת הממון א"כ אין ראי' די"ל דוקא לענין קידושין לא חשיד אינש אבל בנוגע לענין ממון חשדינן לי' שפיר ול"א סברא זו:
עוד יש להקשות מאי דמיון הוא להתם דשם לדברי אביי ודאי דמוקמינן לי' על חזקתו בשארית ישראל לא יעשו עולה ולא הי' רמאי ואיננו רמאי גם עתה לקיים את השליחות ממילא לא נחרצה בקידושי קרובו לשנות ממה שהי': רצונו בחחילה. וכן בהך דרש"י שם דלא חזר ממה ששויתי' בתו בוגרת שליח בפירוש לפלוני. אבל הכא כיון שזה עומד וצווח עתה שנהג מנהג רמאות. ואם תאמר שלא נהג אז מנהג רמאות הרי הוא עתה גזלן שרוצה לזכות במה שקנה לחבירו מנא לן לומר דהוא עתה גזלן ולאוקמי' על חזקתו דלא הי' מתחילה רמאי דלמא עדיף לן לומר שהי' מתחילה רמאי במאי שרוב העולם אינם זהירים ממה שנימא שהוא עתה גזלן גמור:
וידוע סברת מהרי"ט ז"ל בח' ל"ז דבנוגע לענין הרוב ל"א השתא הוא דאיתרע אלא אם הוא מן המועט אמרי' דזה זמן רב שיצא מן הרוב ולא השתא הוא דאיתרע:
ואפי' אי נימא דלא כמהרי"ט אלא דגם לענין זה נימא דעדיף לן לומר דהשתא הוא דאיתרע ורוצה להיות גזלן אבל בתחילה הי' אדם כשר ואפי' מנהג רמאות לא רצה לנהוג. ואף דאין לנו ראי' ע"ז ס"ס מנלן להוציא ממון בחזקה כזו. ואדרבה פשוט הדבר דלא מפקינן ממונא בחזקה כזו דהא רובא עדיף מחזקה ואפ"ה לא מפקינן עאכו"כ דבחזקה כי האי לא מפקינן: ורגיל אני להקשות לכאורה בגמ' דאיבעי' לן בב"ב אי אמרי' מגו במקום חזקה אמאי לא פשטו מהא גופא דודאי מגו עדיף דהא על מגו ל"ל שום ראי' מן הפסוק ואדרבה בכתובות (דף כ"ב) הקשו הא ל"ל קרא סברא הוא ובחזקה צריך קרא מנגע א"כ חזינן דמגו עדיף ואך אליבא דאמת הא לאו קושי' הוא דודאי בחזקה כי האי דצריך קרא מנגע לא איבעי' לן דודאי עדיפא מגו מינה. אלא בחזקה כי החי דח' א"א פורע בת"ז דמפקינן בה ממונא. וידוע מ"ש בחה"ד ובת' מהרי"ק דשלשה מיני חזקות הן והיא חזקה בשעתה פי' לא מן העתיד על של עתה אלא חזקה בשעתה פי' על אותה שעה של עכשיו אנו דנין דמסתמא הוא כן וסברא הוא ס"ס בחזקה כי האי ודאי לא מפקינן ממונא. ול"ד, לפלוגתא דר"ג ור"י בכתובות דהתם איכא ח' חיוב: וס"ס תימה היא להוציא מיד הלוקח בחזקה זו דגרוע משאר ח' הגוף דהכא הוא רק מפני רוב העולם ואנו בעינינו רואים ההיפוך כפי מה שבארנו: וע"כ ליישב דעת הר"ן והרמ"א צ"ל משום כיון דאז בשעה שקנה הקרקע הי' חזקה שקונה עבור המשלח הוי המשלח כמו מרא קמא ובקרקע אזלינן בתר ח' מ"ק. ואם כן הדבר לא שייך דין זה אלא אם קנה בפני עדים. וגם בזה נראה אם הי' זה מוחזק ברמאי ודאי דמהימנינן לי' בדבר זה ויש ללמוד כן מדברי הרי"ף פ' כל הנשבעין בשער השמיני באדם שהוא מוחזק בגניבה ל"א אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אבל לא קנה בפני עדים מנלן להוציא בחזקה זו מיד הלוקח וכמש"ל. זה הוא מה שיש לעיין בדברי הר"ן. ועתה נראה דעת שאר ראשונים בדבר זה:
הנה הרמב"ם כ' בפ"ז מה' מכירה הי"ב הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו בממון חברו אחר שזקפן עליו במלוה הרי קנה לעצמו וכו' ואני אומר שאין הדין דין אמת אלא המקח של המשלח כמו שיתבאר בדין העסק. ועי' בדברי המ"מ שכ' שהפריזו על המדה במה שאמרו שהוא נאמן בדבורו הקל ס"ס חזינן דעת מקצת המורים הנ"ל שאפי' היכי שקנה במעותיו של המשלח אלא שאומר שזקפן עליו במלוה שהוא נאמן בדבורו הקל והרמב"ם לא חלק עליהם מצד נאמנות אלא דס"ל דלא מהני חזרתו אפי' בפני ב"ד וכמ"ש הרי"ף בפ' המקבל וכ"ד הרב בעל מתיבות. ודעת הרשב"א דבעי שיאמר בפני עדים שזקפן עליו במלוה ודעת ר' ירוחם דבעי שיאמר לפני ב"ד. ודעת הג"א בפ' הגוזל דנאמן בשבועה אף שמשים עצמו רשע ואבא מורי כ' דנהי דא"נ בשבועה לעשות עצמו רשע מ"מ הכא נאמן שלפי דעתו היתרא עביד:
ס"ס חזינן דגם היכי שאומר בעצמו שקנה במעות המשלח אלא שזקפן עליו במלוה יש שש שיטות. א) דעת המורים שנאמן בדבורו הקל. ב) דעת הג"א דנאמן בשבועה לענין ממון לעשות עצמו רשע. ג) ואביו ז"ל ס"ל דנאמן עכ"פ מדסבר היחרא עביד ד) דעת הרשב"א דבעי שיאמר כן בפני עדים. ה) דעת רי"ו דצריך שיאמר בפני ב"ד. ו) דעת הרמב"ם ובעל נתיבות ודעת הרי"ף דאפי' בפני שום ב"ד שבעולם לא מהני חזרה:
והנה לפענ"ד אפי' הרשב"א שכ' דבעי עדים לא משמע משום דא"נ אלא דכל שלא אמר כן בפני עדים לא נעשה גזלן וממילא חייב משום דמבטל כיסו של חבירו והוא כמ"ש המרדכי פ' הגוזל קמא (סי' קכ"ה):
והנה כ"ז בקנה במעות המשלח אבל היכי שקנה במעותיו משמע בפשוט דעת בעל העיטור והגהות מרדכי פ"ד דנאמן במה שאמר שקנה לעצמו והוא הדין המבואר ברמ"א ס"ד (ויש דין שני הסמוך לו בב"י בשם המרדכי פ"ק דב"מ דראב"ן פסק בראובן שאמר לשמעון לקנות לו סחורה בזול וכו' דפסק דיחלוקו וראב"י כ' שמסופק בזה וכו'):
וידוע דהסמ"ע הקשה על הרמ"א שהדין הראשון פסק בסי' קפ"ג ס"ד. והדין השני פסק בסי' רס"ט וכפי הנראה דסותרים זא"ז והסמ"ע תירצה בפשוט דהכא מיירי דבשעת, מכירה קנאה סתם א"כ י"ל שפיר דע"ד הראשונה קנה. אבל אם אומר שתיכף בשעת המכירה קנה לעצמו ודאי דנאמן הוא כיון שקנאה במעותיו והדבר פשוט דנאמן בדבורו לחוד ועי' ש"ך מ"ש בשם הב"ח דמיירי דלא עשו ביניהם מעמד גמור מש"ה אמרינן דסתמא קנה בשביל עצמו: וא"כ דברי הרמ"א מ"ש בשם הר"ן דא"נ תמוהים מאד ובודאי לולא דברי הרמ"א הייתי מפרש דברי הר"ן דמיירי דלקחה במעות המשלח והוינן משוה דעתו לדעת המ"מ החולק על המורים שהפריזו על המדה להאמין בדיבור הקל. לא באופן שקנה במעות עצמו דנ' דעת הר"ן יחידאי בדבר זה. אלא מה נעשה שהרי הרמ"א ס"ל דלעולם א"נ וע"כ צ"ל דשאני בקרקע דהוי ח' מ"ק וע"כ דוקא כשקנאו בפני עדים. אבל אם קנאו בלא עדים דאין כאן חזקת מרא קמא אין שום ה"א שלא יהי' נאמן וא"צ מגו כלל:
עאכו"כ בכל המטלטלים ותירוצו של הנה"מ דמיירי דאיכא עדים נראה דנמשך אחרי דברי הבאר הגולה בס"ס רס"ט שכ"כ בשם הסמ"ע ובאמת לא כ"כ הסמ"ע כלל וא"א לפרש כן דברי הרמ"א דס"ד דמיירי שאמר כן לפני עדים חדא דמדברי הב"י לא משמע כן שהביא שני הדינים סמוכים להדדי ולא פירש כלום ע"ז. ועוד דאי מיירי דאמר כן לפני עדים למה כתבו סתם הבעל העיטור והג"ה מרדכי דאם קנה במעות המשלח דהוא של המשלח הרי דעת המרדכי מפורש בפ' הגוזל דאם אמר כן בפני עדים אינו למשלח וכ"כ הרמ"א בשמו ואפי' קנה במעות המשלח ורחוק שיחלוק על דעת המרדכי ולא יזכירו: ועי' ת' רשד"ם ת' קנ"ה שכ' מפורש דאפי' בקנה במעות המשלח אם הוא מוחזק בו יכול לומר קים לי כדעת הסוברים דנאמן בדבורו הקל: ואל תשיבני מדברי התוס' ב"ב (דף נ"ב ע"א) ד"ה דברים שכתבו דאפי' במגו א"נ להחזיק אינשי בגנבי דהיינו כשבא להוציא ודאי דשני ריעותות להוציא ולהחזיק איש בגנב לזה ל"א מגו אבל כשבא להחזיק א"צ מגו ובמגו אין שום הו"א שבעולם שלא יהי' נאמן. ועי' רא"ש ב"מ פ' איזהו נשך אות י"ז מ"ש בשם וכו':
כללא דמלתא היכי דקנה במעות המשלח דהוי גזלן ששינה במעותיו של המשלח הרבה דעות דא"נ כיון דאומר ע"ע שהוא גזלן ומ"מ נראה דבמגו נאמן, אבל היכי דלא הוי גזלן אלא רמאי לא אשכחן שום מ"ד שלא יהי' נאמן אלא הרמ"א בשם הר"ן ודוקא בקרקע ובקנה בפני עדים ובמטלטלים נאמן לעולם. שלא כדברי הנה"מ וערוך השלחן שנמשך אחריו בלא עיון בספרים:
סימן קסא
לכבוד ב"ג המופלג חרוץ ושנון כ' דוד שיחי':
מ"ש ליישב דברי פיהמ"ש לרמב"ם כתובות פ"ד שכ' האב זכאי בבתו משום בנעורי' בית אבי' ותמוה שהוא נגד הגמרא כתובות (דף מ"ו ע"ב) שם וקידושין (דף ג') שאמרו אלא האי בהפרת נדרים הוא דכתיב וכ"ת נילף מינה ממונא מאיסורא לא ילפינן וכתבתי עפ"י דברי תוס' ב"מ (דף כ' ע"ב) ד"ה איסורא דהקשו למה לא נילף איסורא מממונא והא א"ה בממון אה"ר והוכחת דא"כ דכי אמרינן א"ה בממון אה"ר ילפינן איסור מממון וה"ה ממון מאיסור והגמ' דכתובות וקידושין אזלי אליבא דרב ורמב"ם לשיטתו דא"ה בממון אה"ר. והנה לפי דעתך עדיפא הוי לך לומר דר"ה ור"י ס"ל הולכין בממון אה"ר דס"ל בו"ש ב"ע ול"ל אוקי ממונא בח' מרי' והרוחת בזה אפי' לגירסא דגמ' כתובות דלא גרסי אמר ר' יהודה אמר רב אלא ר' יהודה לחוד ואפ"ה ניחא:
אך באמת שגית בזה דאדרבה להיפוך הוא דלמ"ד א"ה בממון אה"ר א"כ כ"ש הוא דלא נילף ממון מאיסור דבאיסור יש לו זכות אבל לא לענין ממון דעדיף טפי. ואדרבה להיפוך הי' לך להקשות כיון דגמ' דכתובות וקידושין אזלא למ"ד הולכין בממון אה"ר א"כ קשה מ"ש ממון מאיסור ולמה לא נילף וע"כ צ"ל דאפי' למ"ד הולכין בממון אה"ר מ"מ מודה הוא עכ"פ דממון צריך בירור יותר דקשה להוציא ע"כ אמרו שפיר ממונא מאיסורא לא ילפינן. וכן אפי' למ"ד א"ה בממון אה"ר דוקא להוציא מיד המוחזק והכא ע"ז אנו דנין שהבת לא זכתה מעולם אך אעפ"כ שפיר י"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן וכמ"ש דס"ס ממונא עדיף:
וכן מ"ש ליישב קושית תוס' ב"מ (דף כ' ע"ב) הנ"ל דרבה כיון דאמרו כל מילי דמר עביד כרב ודאי דס"ל הולכין בממון אה"ר. לפי דרכך עדיפא יש ליישב קו' התוס' עפ"י מ"ש התוס' עצמם בחולין (דף צ"ו) ד"ה פלניא שהקשו האיך מחזירים שט"ח בסימנים והא כי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סי' לוה מפלוני לא מפקינן מיני' ותירצו דל"ד שטר שאין אדם מוחזק בו מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא בסימנים וא"כ י"ל שפיר דנהי דא"ה בממון אה"ר דוקא להוציא מיד מוחזק אבל התם בגמ' לא הי' אלא להחזיר דבר הנאבד ל"ש קו' התוס' דבכאן הולכין בממון אה"ר. אך לפי האמת הקשו התוס' שפיר נהי דבכה"ג אזלינן בת"ר ס"ס חזינן דממון עדיף ואין סברא עכ"פ לומר היפוך דממון נהדר לי' ואיסור לא נתיר ממילא אפי' למ"ד הולכין בממון אה"ר עכ"פ רחוק מאד דרב ושמואל יחלקו בסברא הפוכה וע"כ אפי' להך מ"ד ס"ס ממון עדיף מאיסור וממילא ל"ק ג"כ מה שהקשו מתוס' ב"מ (דף כ' ע"ב) על תוס' דסנהדרין (דף ג') דס"ס לא יחלקו בסברות הפוכות:
אך ליישב דברי פיהמ"ש הנ"ל נ' עפ"י מה שקשה על גמ' דהכא דאמרו ממונא מאיסורא לא ילפינן היינו דנדרים לא הוי אלא איסור והא בגמ' דנדרים (דף י"א) פריך הא ל"ל לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וכ' ע"ז בתוס' סוטה (דף י"ז) ד"ה אמר ר' תנחום דנדרים הוי איסור דאית בי' ממונא אך נ' ליישב עפ"י מ"ש בש"ש ש"ו פ"ו דהיכי דיש בדבר איסור וממון אם בטל האיסור בטל הממון. אבל נעלם ממנו גמ' ערוכה דכריתות (דף י"ח ע"ב) דמתיב שם רבא אכל היום וכו' הא כיפר עלי' יו"כ ומשני כי מכפר יו"כ על איסורא על ממונא לא מכפר אלמא דהממון לא בטל אף שבטל האיסור אך יש קיום לדברי הש"ס עפ"י תי' השני שאמרו שם ואב"א כי מכפר יו"כ על כולי' שיעורא על פלגא לא מכפר. ונ' דאה"נ מזה מחולקים שני התירוצים בגמ' אם בדבר שיש בו איסור וממון אם בטל האיסור אם נתבטל ג"כ הממון מש"ה בגמ' דכתובות וקידושין שהקשו על ר"ה אמר רב דאמר מקרא דוכי ימכור ולא מקרא דבנעורי' ואמר האי בהפרת נדרים כתיב ולמה לא יליף מינה ע"כ צ"ל דס"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן וס"ל דבנדרים לא הוי אלא איסור גרידא דאף דאית בי' ממון ג"כ כמ"ש תוספות סוטה ע"כ צ"ל דכשבטל האיסור בטל ג"כ הממון וע"כ דס"ל כתי' השני דכריתות שם אבל בגמ' דנדרים הנ"ל ע"כ דס"ל דהוי ממון ולא נתבטל הממון אף אם נתבטל האיסור וכתי' קמא דכריתות שם דה"נ אמרינן לר"מ בשבועות שם שאני סוטה דאיסורא דאית בי' ממונא הוא ומש"ה פסק הרמב"ם כתי' קמא דכריתות שם ויליף שפיר מבנעורי':
אך נראה עוד באופן אחר ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל וליישב עוד דברי הרמב"ם (דפ"ג מהל' אישות הי"א) דכ' מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה ותמה עליו הלח"מ דהרי בגמ' אמרו ואימא ה"מ קטנה וכו'. ונ' לפענ"ד דהנה בתוס' כתובות (דף מ"ו ע"ב) ד"ה ואימא מקשים הא על קטנה א"צ קרא השתא זבוני מזבין לה וכו' ותי' שם בתי' האחרון דאצטריך קרא לאשמועינן דאב נאמן לאסור את בתו וידוע מ"ש בת' מיימוני דאף דאין דשב"ע פחות משנים דוקא נגד החזקה אבל כשאינו בא נגד החזקה נאמן אפי' ע"א. ועי' בש"ש (ש"ו פ"ו) דדעת המהרי"ק דה"ה בממון כל היכי שאין העד מעיד נגד החזקה נאמן ושני השיטות אחד הם דהא דאין דבשב"ע פחות משנים ילפינן דבר דבר מממון ועי' בש"ש שם שחלק ע"ז ואיני רוצה להאריך כעת בזה. עכ"פ חזינן דאיכא בזה פלוגתא ועי' חוו"ד סי' קכ"ז דכל היכי דבידו חשיב כליכא חזקה דהחזקה הוי כמו חזקה העשויי' להשתנות. והנה בגמ' דידן ס"ל דאפי' שלא כנגד החזקה ג"כ אין ע"א נאמן וכשיטת הש"ש וממילא שפיר אמרו ממונא מאיסורא לא ילפינן אף דהכא ליכא חזקה וכמ"ש לעיל דע"ז אנו דנין אם הבת זכתה וממילא ה"ה בדשב"ע אף דליכא חזקה אין ע"א נאמן מש"ה לשיטה זו שפיר הקשו ואימא ה"מ קטנה ול"ק קו' התוס' דעל קטנה ל"צ קרא דאצטריך לאשמועינן דאב נאמן לאסור את בתו אף דלא הוי נגד החזקה מטעם דבידו וכסברת החוו"ד כיון דלשיטת הגמ' כיון דבממון א"נ אפי' שלא במקום חזקה ה"ה בדבר שבערוה ושפיר צריך קרא. אבל הרמב"ם ס"ל כשיטת ת' מיימוני ומהרי"ק מש"ה ל"ק כלל ממונא מאיסורא לא ילפינן דבכה"ג ל"ה בגדר ממון ומש"ה מצי למילף מבנעוריה וה"ה דמצי למילף מאת בתי נתתי ול"ק אימא ה"מ קטנה כקושי' התוס' ותי' התוס' ל"ש דלא אצטריך קרא דפשיטא דנאמן האב דליכא חזקה וכסברת החוו"ד:
ואשר כ' בקו' על הרמב"ם ממימר דלאו כולל יותר מעשה מסומא דפטור ממצות עשה הוא קו' ת' שם ארי' חיו"ד ת"א ואעתיק לך מ"ש ע"ז (בת' י"ז):
דודך הדוש"ת:
סימן קסב
כבוד ידידי ה"ה הרב החריף ובקי חסיד וי"א כש"ת מ' שלמה דוד נ"י מו"ץ דסטרזעמשיץ:
בדבר שאלת כ"ת. הנה מ"ש החת"ס חחו"מ ק"ד על דברי רמ"א חו"מ רל"ז על מ"ש בשם יש מי שאומר שהוא חרם קדמונים שלא לשכור דירה מן עכו"ם שדר בה ישראל דעיקר כוונתו על הלואה מן עכו"ם דהא על הדירות מבואר בת' ר"מ מרוטנבערג. לפענ"ד רחוק להעמיס כן בדברי הרמ"א שכ' סתם י"א דמשמע על השכירה ועל ההלואה. אך הטעם פשוט משום שאותה התקנה לא נתפשטה בכל המקומות כאשר יראה כ"ת ביש"ש קידושין פ' האומר והוא שנוי בת' רש"ל ל"ו וז"ל שם ואף שמצינו חזקה לענין ישוב וחרם היינו היכי שהסיעו על קיצתם כדאיתא במרדכי ובכאן לא מצינו לא חרם ולא תקנה ואפי' מה שגזר רגמ"ה שלא לשכור בית מגוי שדר בה חבירו עד מלאת לו שנה אחר יציאתו ובודאי היא תקנה שלא נתפשטה בכל מדינות עכ"ל: וקרוב לודאי שרק מפני זה כתבו רמ"א בשם יש מי שאומר דאלו מפני הטעם של החת"ס הי' לו עכ"פ לבאר כמ"ש שם בת' מהר"מ בלשון התקנה וכ"כ בס' הכלבו סימן קט"ז שאם הישראל השוכר הראשון רוצה שיוזיל לו הנכרי מן המקח דלא שייכה כל אותה התקנה ובע"כ משום זה לא חש הרמ"א לבאר שהי' בעיניו ס' אם נתקבלה התקנה הזאת ע"כ לא האריך בזה:
וכן נראה מתשו' מהרשד"מ חתו"מ רכ"ח שבעיר שאלונוקי עשו ג"כ תקנה מעין זה ולא הזכירו לגמרי שהוא תקנת רגמ"ה וכן בת' מהרח"ש חחו"מ ת' ר"ו הגם שמהם אין ראי' כ"כ שהם היו ספרדים ואצלם לא נתקבל גם חדר"ג בענין ב' נשים. אך הרואה שם בת' מהרח"ש שהביא לחקור בדין ההולך ממקום שנהגו איסור למקום שלא נהגו והביא ראי' מחרגמ"ה לענין נשים שיש מקומות שנהגו איסור ומקומות שלא נהגו ובדבר הזה לא הזכיר תקנת רגמ"ה כלל אלא תקנת הקהלות שנהגו כן מצד עצמם באיזה מקומות משמע דאפי' במקומות שנהגו חרגמ"ה לענין ב' נשים אעפ"כ בזה לא נהגו והוצרכו לעשות תקנה מחדש ולא הזכירו חרגמ"ה בזה כלל:
גם מ"ש הנתיבות דתקנת רגמ"ה ע"כ הי' שלא להוסיף בשכירות דעל השכירות עצמה הוא מדינא דב"מ וא"צ לתקנה וראי' מדברי התוס' ב"מ (דף ע"ג ע"ב) גבי ר' מרי בר רחל נמשך לשיטתו בסי' קע"ה בחידושים בשם הסמ"ע דאפי' קנאה המצרן יוכל השוכר להוציאה מידו וא"כ אין חילוק בין שוכר לממושכן בידו ושפיר היינו הך דתוס' הנ"ל. אבל באמת קשה להורות כן בשוכר וכמ"ש הש"ך בס"ק ס"א בשם ת' מהרש"ל ת' מ"ג שכ' מפורש דשכירות לא דמי לממושכן וכ"כ מפורש בת' הב"ח ת' ס"ט שכן ג"כ דעת הרמ"א. וכן ג"כ מפורש בת' רשד"מ המובא בש"ך ס"ק הנ"ל וכ"כ בת' מהרח"ש חחו"מ ת' כ' ות' כ"ו ות' נ"ו ות' ס':
וא"כ קרוב יותר דלדעת רגמ"ה לא הי' נוהג כלל בשכירות דינא דבר מצרא ואפי' אם נימא דרגמ"ה ס"ל דשייך מצרנות בשכירות י"ל דעיקר התקנה היתה במכירה דהוא קנין עולמית וע"ז תקנו לקיים ועשית הישר והטוב. אלא שאח"כ החזירו גם בשכירות משום לא פלוג דעכ"פ דמי למצרנות דקנין וכ"ז בשוכר מישראל דשייך לעולם דין מצרנות בקנינים אבל בשוכר מנכרי כיון דבקונה ממנו לא שייך דינא דב"מ ל"ד לקנין כלל ולא גזרו בזה. ושאני בהאי דר"מ בר רחל דהי' ממושכן לישראל כיון דדמי לקנין כמ"ש מהרש"ל ושאר רבוותא הנ"ל י"ל דגזרו אבל בשוכר מנכרי כיון דל"ד כלל לקנין לא גזרו כלל גזירה דמצרנות ע"כ הוצרך רגמ"ה לתקן:
וזה כעת ראיתי בת' דברי חיים חחו"מ מ"ד מביא בשם ס' נתיבות המשפט ספרדי על חו"מ שכ' ג"כ דיש סברא לומר דבנכרי ל"ש דדב"מ בשכירות מצד הדין אך שלא העתיק טעמו והס' ההוא אינו לפני ומ"ש לפענ"ד הוא נכון בסברא:
וכדומה לזה ראיתי בת' מהרשד"מ חחו"מ רכ"ח הנ"ל ושם הוא להיפוך דהתקנה היתה במקום ההוא שלא ישכור שום יהודי אצל נכרי שאין בכלל זה שלא יקנה מטעם זה שאז היו רובם דלים ועניים נודדים מפני הגזירות ב"מ ולא הי' שכיח קנין ע"כ לא תקנו רק על שכירות ואין קנין בכלל. וכן יש לומר להיפוך דבזמן הגמ' הי' שכיח קנין ע"כ תקנו רק על קנין ובקנין בר מצרא ל"ש בגוי דלעולם ארי' אברחא אלא שהתוס' הוא שחדשו דבר זה. וחדשו רק באופן שדמי לקנין:
וזה מסתבר יותר דאלו לדברי הנתיבות עיקר התקנה שלא להוסיף חסר ברמ"א וגם דהו"ל לכותבו בסי' קע"ה דשם מוזכרים כל דיני המצרנות. אך לפמ"ש ניחא דאה"נ מש"ה לא כ' שם משום דדעתו דמצרנות ל"ש בזה רק משום תקנה בעלמא שלא יכנוס לגבול חבירו ושייך יותר משום עני המהפך בחררה וכתבו בסי' רל"ז:
וממילא אין מקום למ"ש כ"ת עפ"י דברי הקצה"ח דאם ב"ב של הראשון מרובים מהשני אין כאן דין מצרנות כיון דאין השני יכול להשכיר לראשון דכ"ז בישראל דהוי כמו משכיר אבל בנכרי דאין כאן משום מצרנות אלא משום תקנה דהוי כמו מהפך בחררה ואם זה השני שומע לקולנו ואינו רוצה להיות רשע אין כאן שוכר כלל ומבטל מעשהו והראשון נשאר כמקדם וזה הוא מכלל התקנה:
וממילא הי' לפ"ז מקום לפשוט ספקו של החת"ס אם בדיעבד מהני דהא גם בעני המהפך בחררה קיי"ל דבדיעבד מהני ואינו אלא מה שנקרא רשע וכמ"ש הראשונים ז"ל וראי' מהך דקידושין (דף נ"ט) דאמר ר' גידל זבוני לא מזבנינן לה דארעא קמייתא היא ואי לא קנאה לא שלו היא ולאו ארעא קמייתא היא:
אך לפענ"ד יש בזה קצת לומר עפ"י מה שנ"ל לתרץ קו' הרמב"ן ב"ב (דנ"ד) וריטב"א קידושין (דנ"ט) שהקשו על ר"ת דמוכח מדעתו ז"ל דס"ל בעני המהפך בחררה גם בדיעבד לא קנה מהך דר' גידל דאמר זבוני לא מזבנינן לה:
ונראה דעיקר מה דמוכח מר"ת דס"ל דגם בדיעבד לא קנה מהאי דמקשה על רש"י דס"ל דגם במציאה והפקר שייך דין דעני המהפך בחררה מהך דראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר ונטלה הרי היא שלו ומה קושיא היא זו דלמא אה"נ דהיא שלו ואעפ"כ נקרא רשע. וע"כ דאי נקרא רשע בדיעבד ג"כ ל"ק וע"ז הקשו ז"ל מהך דר"ג הנ"ל:
ונלפענ"ד דבאמת קשה מ"ט קנה אמאי לא נימא כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת א"ע לא מהני ואפי' באיסור דרבנן אמרו כן. אך עיקר הטעם דמהני הכא הוא עפ"י מה שכ' הנוב"י תנינא ומוזכר בפ"ת יו"ד סי' ר"ל דאף למה דקיי"ל נשבע שלא למכור ועבר ומכר דלא מהני ה"מ היכי דנשבע לחלוטין שלא ימכור א"א לחול אבל אם נשבע שלא ימכור רק ברצון פלוני ועבר ומכר שלא ברצונו כיון דאם הי' פלוני רוצה הי' חל הקנין אף שמכר עתה שלא ברצונו מהני עכ"פ דהוי כמו שוחט בשבת דהשחיטה מהני משום דרק יומא קא גרים וה"נ במכירה בעני המהפך בחררה כיון דאם הי' המוכר עומד וצווח שאינו רוצה למכור לראשון מותר להשני לקנות כמו שאמרו שם בגמ' באגי דאלימא הוי לרב נהגו בי' כבוד לרבב"ח לא נהגו וכו'. וכיון שהי' יכול להיות בהיתר ממילא אפי' אם קנה באיסור מהני ג"כ:
אך כ"ז במכירה. אבל במציאה אי נימא דגם שם שייך דין דעני המהפך בחררה כיון דליכא מקנה א"כ לא הי' אפשר להיות בהיתר וראוי לומר דלא קנה אפי' בדיעבד ושפיר מקשה ר"ת מראה את המציאה דאם הוי מהפך בחררה למה הוא שלו. וס"ס במכירה גם ר"ת מודה דבדיעבד קנה:
וא"כ לפי דברינו יש לומר כל זה הוא בישראל המשכיר ומוכר אבל בעכו"ם המשכיר כיון דלפי הנראה מן התקנה אפי' אם יאמר המשכיר שאינו רוצה להחזיק את הראשון ג"כ אסור לזה לשכור אצלו כפי המבואר בתקנה דעד שנה אסור לו לשכור א"כ שוב י"ל דגם בדיעבד לא מהני עפ"י סברתינו: אך לפמ"ש שם בלשון התקנה בת' מהר"מ ובכלבו. שכ' והעובר על התקנה על ב"ד להכריח העבריין לתקן המעוות משמע עכ"פ דהוא קונה אלא שמכריחין אותו לתקן וצ"ע בזה. ותימה על החת"ס שלא הזכיר את זאת שמפורש שם במקומו:
ואם יעיין כ"ת בדברי היש"ש הנ"ל. יראה שלא כאשר עלה על דעת כ"ת לומר חילוק בין חנות לדירה ששם כ' בפירוש וז"ל ואפי' מה שגזר רגמ"ה לתקנות היינו לענין בתים וגם חנות אבל לא לענין סחורה ומכסים וכו'. וזה הוא ג"כ כוונת החת"ס לפרש כוונת ת' מהר"מ פדואה ששם הוזכר באמת תקנות ההלואות שהיו נוהגין לשכור מן הממשלה זכות ההלואה להלות באותו חנות לעכו"ם על רבית וזה הי' מחייתם ומי ששכר זאת הי' לו כל אותה הפרנסה ברשות הממשלה ובזה הוא שנראה שנחלקו המהר"מ פדואה והמהרש"ל דלמהר"מ:
פדואה גם זה בכלל התקנה ולהמהרש"ל אין זה בכלל. אבל חנות כעין שלנו ששוכר לעצמו חנות ומוכר שם סחורתו אין שום חולק דהוי בכלל שכירות בתים ואפי' להמהרש"ל פשוט דהוי כמו דירה אלא שכ' שלא נתפשטה אותה התקנה וכן הוא דעת רמ"א שחוכך בזה כמש"ל:
אך מ"ש כ"ת שאינו משתמש בחנות ודאי הדין עמו. וכן מ"ש שפוחת לו בשכירות י"ל דהוי בכלל התקנה שאם הראשון פוחת לנכרי ממה שדרך לשלם ע"ז אין התקנה. וכבר כתבו דאם כולם הוקירו נקרא מכת מדינה וחייב להוקיר ואם אינו ריצה להוקיר אין כאן תקנה א"כ בנ"ד שנ' שהראשון לא רצה לשלם כלל להנכרי נ' שאין כאן אותה התקנה:
וגם זאת פשוט הוא שזה השני נקרא מוחזק כיון דמעיקר הדין אהני מעשיו. וכ"ז מבואר בכל התשובות שהזכרתי שזה נקרא מוחזק ויש בזה כמה ספקוח ע"כ יפה כ' כ"ת לפשר שהשני יתן להראשון קצת פיוס והשני ישאר בחנותו: דברי הדוש"ת:
סימן קסג
נשאלתי ממקום אחר. עובדא הוי בכפר הסמוך לספר ששם דר יהודי א' שיש לו חנות שכורה מאדון הכפר באופן שאינו רשאי להיות שם איש אחר להחזיק חנות ושם דר יהודי אחר עקספעדיטער וע"י התחרות שהי' ביניהם נתפשרו ועשו כתב איסור שזה העקספעדיטער לא ישכור החנות ובעל החנות נתן לו מחיר זה רשות להחזיק שם סקלאד תבואה מה שבלתי רשותו הי' אסור לו משום רשות חנותו של זה. וכעת הלך זה העקספעדיטער והוסיף כפלים ושכר החנות מאדון הכפר. ונסתפקו המורים אם זה השוכר מחויב להחזיר זאת לבעל החנות באופן שיהי' לו הרשות חזרה מאדון הכפר וגם אם מחויב לשלם לו היזקו מה שגרם לו שמחויב ליתן להאדון כפלים. הנני לבאר הנלפע"ד בזה:
הנה בדין עני המהפך בחררה מבואר בריש האומר בקידושין (דנ"ט ע"א) דעת רש"י שם ורשב"ם בב"ב (דף נ"ד ע"ב) דאפי' בהפקר ומציאה אף שזה השני לא ימצא במקום אחר אעפ"כ אמרי' דנקרא רשע וכן הוא ג"כ דעת רמב"ן ב"ב ותורי"ד קידושין. ורוב הפוסקים חולקים וס"ל דבכה"ג אינו נקרא רשע. ועי' יש"ש בקידושין שם שכ' להוכיח דגם רשב"ם ס"ל דמותר בהפקר מדכ' בב"ב שם מדיהיב הראשון דמי מש"ה הוא דנקרא רשע משמע הא לא"ה אינו נקרא רשע. אך י"ל דאה"נ דהרשב"ם ס"ל כרש"י כמ"ש רוב הפוסקים בשמו. רק דנחלקו בטעם הדבר דמש"ה נקרא רשע במציאה שם אף דאינו מוצא במקום אחר משום דהראשון טרח בה:
ונראה דבזה נחלקו ר"ת ורש"י דר"ת הקשה על רש"י מהך דפירש טליתו עליה דמעבירין אותו ממנו ונ' דרש"י ס"ל דהתם שאני דהראשון לא טרח בה טובא דס"ל דבעי טירחא גדולה וזה שדייק על מלת מהפך מחזיר עלי' לקנותה ולא כ' רצה לקנותה אלא מחזיר היינו שעשה כמה פעמים בזה ומש"ה ס"ל דאין ראי' מפירש טליתו דלא הוי טירחא גמורה. וכן הרשב"ם ס"ל כרש"י דבעי טירחא גמורה מש"ה הוסיף התם דיהיב הראשון דמי היינו משום זה חשיב טירחא גמורה:
והנה דעת רוב הפוסקים כמעט כולם חוץ מר"ת ז"ל דבדיעבד אין מחייבין אותי להחזיר אף שנקרא רשע ור"ת ס"ל דבדיעבד חייב להחזיר ומש"ה פריך על רש"י ז"ל מהך דראה את המציאה ונפל וכו' הרי היא שלו למה היא שלו הא השני הוי רשע דהראשון הי' מהפך בחררה ומזה הוכיחו הרמב"ן ושאר ראשונים דדעתו ז"ל דאפילו בדיעבד חייב להחזיר וע"ז תמהו עליו מגמ' דהכא דר' גידל הפך בה לקנותו ואפ"ה אמר ר"א זבוני לא מזבנינן לה דארעא קמייתא היא אלמא דקנינו הוי קנין בדיעבד:
ולפענ"ד נראה לתרץ דר"ת ס"ל דמה דחייב להחזיר הוא משום כ"מ דא"ר לא תעביד א"ע לא מהני כדאמרי' בפרק האשה שנפלו (דף פ"א ע"ב) כיון דא"ר לא ליזבין אי עבר וזבין לא הוי זביני' זביני וס"ל דבשוגג מהני מש"ה בהך דר"ג כיון דר"א הי' שוגג שפיר מהני דהא לא ידע דהפיך בה ר"ג: ואפי' אם נימא כשיטת הסוברים דאפילו בשוגג נמי אמרי' דל"מ ה"מ היכי שהמעשה בעצמה מוכחת על האיסור וכמו שאמרו קדשים סתמן לשמן קאי ה"נ להיפוך היכי שגוף הקנין הוא האיסור אפי' שעשה בשוגג ג"כ ל"מ. אבל היכי שהמעשה בעצמה אינה העבירה בכה"ג בשוגג שפיר מהני וא"כ ניחא דשפיר יש נ"מ בין מכירה למציאה דבמכירה כיון דאם המוכר חוזר ואינו רוצה למכור להראשון מותר להשני לקנותה וא"כ הקנין גופא אינו מעיד על האיסור דשמא אמר המוכר בפירוש שאינו רוצה למוכרה להראשון מש"ה אפילו אם לא אמר כן מ"מ אם עשה כן בשוגג מהני אבל במציאה דאין שם דעת אחרת מקנה ולעולם כל היכי דהפך בה הראשון שוב מעשה השני הוי איסור והמעשה בעצמה מוכחת על האיסור מש"ה ראוי לומר דאפי' בשוגג ל"מ מש"ה מקשה שפיר ר"ת דמשם מוכת דבמציאה ל"א דנקרא רשע דאלמלי הי' שם נקרא רשע הי' ראוי לומר דלא קנה השני:
עוד י"ל דיש נ"מ בין אם להפקיע כח המוכר או כת הלוקח וכמ"ש המהר"מ לובלין ע"ז (דף ס"נ) על תוס' ד"ה והא מחסרא. דבנתנה לסוטין מעל משום דמי יפקיע המעילה ממעות הקדש ובאר דסתמא הפקיעו כח הלוקח ונהי דממילא יצאה מרשות המוכר ס"ס כיון דהי' לו למוכר זכיי' בהמעות ממילא מעל וממילא ניחא נהי דאמרו שם בפ' האשה שנפלו כיון דא"ר לא ליזבין ל"ה זביני היינו דהתם עיקר האיסור על המוכר ושפיר יכלו תחמים להפקיע וממילא אין ללוקח ממי לקנותו אבל בעני המהפך בחררה כיון דעיקר האיסור הוא על הלוקח לא אלים בטול כח הלוקח להפקיע זכות המוכר ומש"ה, מהני שפיר. וכ"ז במכירה. אבל במציאה דאין כאן שני זכיות אלא זכות המוצא בעצמו שפיר ס"ל לר"ת דמצי להפקיע זכותו ושפיר מקשה למה זכה בה זה דאי נימא במציאה דין מהפך בחררה ראוי לומר דל"מ וידוע סברת הפנים מאירות בתשובה כעין זה אבל לפי סברתינו מדויק שפיר דין זה:
עוד י"ל עפ"י מ"ש ה"ה (בפ"א מהל' גזילה) בחמסן דאי אנס את חבירו למכור ומכר מהני קנינו והקשה נימא כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ ותי' דנתינת המעות הוי כשינוי רשות בגזילה ומש"ה קנאה שפיר ע"י נתינת המעות. ואם כן ניחא שפיר דבהך דר"ג כיון דהי' נתינת המעות שפיר קנאה ונעשית שלו אבל במציאה כיון דלא הי' נתינת מעות ראוי לומר דלא זכה בה: עוד יש להוסיף בזה עפ"י דברי השעה"מ שם בישוב הקושיא הנ"ל דבשעת הקנין הרי נתרצה המוכר למכור והוי מרצונו וכמ"ש בגמ' ב"ב (דף מ"ז ע"ב) אגב אונסי' גמר ומקנה וא"כ הקנין אינו איסור אלא ההשתדלות שהשתדל עם המוכר עד שנתרצה וס"ס המכירה בעצמה לא הוי איסור מש"ה מהני וא"כ ה"נ ניחא דבמכירה כיון דבשעה שמכר המוכר ללוקח השני הוי כמו שחזר מן הראשון וכמ"ש בקידושין לקמן דכשפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הוי חזרה מן הראשון א"כ המכירה והקנין בעצמו ל"ה איסור אלא ההשתדלות ומשום ההשתדלות ל"א דגוף הקנין לא מהני משא"כ במציאה דאין כאן השתדלות אלא גוף הקנין הוא האיסור ושם שפיר ראוי לומר דל"מ ושפיר מקשה:
ולהחולקים על ר"ת וס"ל דגם במציאה אמרי' דנקרא רשע ואעפ"כ ס"ל דקנינו בדיעבד הוי קנין י"ל דס"ל כסברת מהרי"ט בשוחט בשבת דמש"ה מהני משום דא"א לתקן האיסור מש"ה מהני בדיעבד ומש"ה הכא כיון דאפילו אי נימא דהלוקח ל"ק הרי אינו חוזר אלא אל המוכר והמוכר יכול לעשות בו מה שירצה ועדיין אינו ברשות לוקח הראשון מש"ה ל"א דלא מהני וכן נמי במציאה אפילו אי נימא:
דל"ק השני הרי יוכל לזכות שלישי או נכרי ועדיין אינו ברשות המהפך מש"ה ל"א דל"מ:
עוד כתבתי בענין זה במקום אחר: ס"ס להלכה מסכימים רוב הפוסקים דאינו חייב להחזיר בדיעבד. ועי' ביש"ש ריש האומר שמאריך הרבה בענין זה. ועי' מש"ש אולי תרצה לומר דהוא בכלל מ"ש המרדכי [מובא ברמ"א קנ"ו] דיש דנין דין מערופיא והיינו דס"ל להחזיר וא"כ ס"ל דהוי כמו עני המהפך בחררה וא"כ ס"ל בעני המהפך בחררה להחזיר בדיעבד. ודחי לה דהתם לא משום מהפך בחררה אתי עלה אלא משום יורד לאומנתו ש"ח וכדגים דיהבו סייארא וכמ"ש בתוס' שם וס"ס גם שם קיי"ל כהפוסקים דאין דנין דין מערופיא. והנה המהרש"ל חלק דין זה לד' דינים. ואבאר פרטיהם. הא) הפקר ומתנה. הב) מהפך בחררה הג) טרחא. הד) אומנתו בכך:
בדין הא] יש בו ד' אופנים. א) הפקר סתם או מציאה ומתנה מותר לדעת ר"ת ורוב הפוסקים מפני שא"י למצוא במקום אחר. ב) מכירה בריווח ברור וניכר. ג) היכי שהמקח בעצמו לא יוכל למצוא במקום אחר. ראיית המהרש"ל להתיר מדברי התוס' דמתירין לבעה"ב ליקח המלמד מבעה"ב אחר לפי שאין דרך הבעה"ב לחזור אחר מלמד אלמא דגם בטירחא כזו היכי שאין דרכו לטרוח מותר. הגם דבתשובות שארית יוסף חולק בזה על הרש"ל. בת' משאת בנימין מסכים לדברי מהרש"ל. ומ"ש בת' שא"י דל"ד למציאה דא"י אם ריווח יהי' לו אם לא. הלא כבר הביא מהרש"ל ראי' מת' מהר"מ בא' שקנה על המצר כו' שיכול להקדימו מאחר שלא יכול למצוא בכל פעם קרקע העומד על קרקע שלו אף דגם שם אינו בטוח שיהי' ריווח דלמא יוזלו קרקעות או ישתדף וכמ"ש בב"מ (דף ס"ד ע"ב) ברש"י ד"ה קמ"ל ותוד"ה ולא מ"מ מה שהוא משתדל עתה ורוצה וזה לא ימצא במקום אחר חשיב כמו מציאה. ד) עוד יש מקום להתיר בדומה למציאה כגון במכירה בריווח קצוב אף שאינו ברור וניכר כ"כ. כמ"ש המהרי"ק ובת' מ"ב הביאו. ותימה שהרש"ל לא הביאו. ואולי משמע לי' דחדא והיינו הך דריווח ברור. אך הרואה במהרי"ק עצמו בשורש קל"ב יראה דתרתי נינהו. והשא"י מוסיף עוד דאפי' במכירה כל שלהראשון אין הפסד ולהשני יש הפסד מותר אפי' לשיטת האוסרין בהפקר. וכבר כתבנו דרוב הפוסקים מתירין בהפקר:
דין הב] מהפך בחררה יש בו שמנה דינים. א) במטלטלים בעני אסור ובעשיר מותר. ב) היכי שמפסיד, הראשון מעות אסור אפי' בעשיר. ג) בקרקעות לעולם אסור ואין נ"מ בין עני לעשיר. ד) חזר המוכר מן הראשון או שתבע בעצמו להשני ליקח מותר. ה) לא גמר עדיין פיסוק דמים עם הראשון מותר. ו) מלמד שנשכר לזמן קצוב אצל בעה"ב במקום שיש קבוצים מישראל מותר להשני להשכיר עצמו. ז) במקום שיש קבוץ קטן אסור להשני ח) נשתכר אצלו סתם על כל זמן שיהי' אצלו יתן לו כו"כ לחודש אסור לעולם להשני: והנה בדין זה הב' הוא שאמרו אסור לכתחלה ובדיעבד אינו חייב להחזיר ור"ת יחיד הוא בדין זה לגבי רוב הראשונים ז"ל. ודעת רש"ל דגם ר"ת מודה בזה. ולפמ"ש לעיל במכירה גם ר"ת מודה דאינו חייב להחזיר בדיעבד. ועיין בס' משפט שלום סי' רל"ז שכ' צ"ע בזה"ז דאין יכולים לקרותו רשע אולי מחייבין אותו להחזיר עפ"י מ"ש בת' מ"ב דבתרי קטלי לא קטלי' לי'. וא"כ אם אין מכריזין שוב יש סברא לחייבו ממון, ודבר זה לאו ראי' הוא דכוונת המ"ב כיון דחכמים תקנו לקרותו רשע אלמא דלא תקנו בזה חזרת ממון. ועיין רמב"ן ב"ב שכ' דמכירה אפי' בזול חשיב מכירה משום לא פלוג:
דין הג) טירחא יש בו ג' דינים. טירחא מרובה וניכרת כפריסת המצודה לדגים מוציאין אפילו בדיעבד לדעת המהרי"ק והמ"ב חולק ע"ז והמעיין במרדכי יראה דמתחלה הביא הך דעני המנקף בראש הזית ותירץ משום טירחא והדר הקשה מהך דמרחיקין מצודת הדג ותירץ התם נמי טרח משמע ג"כ דהוי כי הך דעני המנקף משמע דגם בזה אינו אלא משום דרכי שלום ואינו רק לכתחלה ולא להוציא ממנו בדיעבד. ב) טירחא מועטת מזו ואעפ"כ נקראת טירחא ואפי' היכי שיש בו סכנת דרכים הוי ג"כ גזל משום דרכי שלום. ג) טירחא מועטת כגון שלא נתן נפשו עליה אף שטרח בה כמה פעמים לאו כלום הוא:
דין הד] אומנתו בכך כגון בריחיים שיש לו באותו מקום בקביעות וזה השני יורד לאומנתו מעכב רק אבר מתא אחריתי ולא אבר מתא דידי' ובת' שארית יוסף מחלק בין פחתי' לחיותי' בזה הוא דיש נ"מ בין בר מתא דידי' ובר מתא אחריתי. אבל בפסקי' לחיותי' לגמרי מעכב אפילו אבר מתא דידי' וכן משמע ג"כ דעת המ"ב. והם דברי הש"מ בשם ר"י מיגאש ז"ל. ב) היכי דמטא לידי' כגון במצודת דגים מעכב אפילו אבר מבואה דידי'. ג) היכי דהדרך להשכיר לזה שנה או שנתים ואח"כ לאחר הא לאו כלום הוא ואפילו מהפך לא חשיב. ולזה הסכימו השא"י והמ"ב. ומה דמשמע במהרי"ק דבכה"ג נקרא רשע היינו דמנהג הגלילות ההם אשר ככלות הזמן חוזרים השוכרים ולוקחים חוקים חדשים א"כ משעה ראשונה ע"מ כן שוכרו שכשיכלה הזמן יחזור ויחדש והוי כעני המהפך בחררה. ד) מערופיא יש שדנין דס"ל דהוי כמטא לידי' דחשיב סמכא דעתי' ועדיף מריחיים. וי"ח דאין דנין דל"ח סמכא דעתי' דשמא העכו"ם יחזור בו דשקר בפיהם, וגם אין ידוע אם יהי' ריווח. והמ"ב כ' דוקא שלא התחיל הראשון עדיין באותו עסק עמו. אבל אם התחיל הראשון באותו עסק עמו כו"ע מודים דמוציאין וכ' וצריך שלא יהי' כמו סחורה שדרך כל אדם לקנותו:
עוד כ' המ"ב שאם אחרי כלות זמנו זכה הנכרי בו ודאי דמותר לישראלים אחרים לזכות מן הנכרי. ה) ואם הראשון השתדל עם הנכרי עד שכבר הי' מוכן או מוכרח להשכיר לו ודאי דהוי כמטא לידי' ומוציאין אפי' דיעבד. ו) חנות שהחזיק לכמה שנים ואין נכרי שמשיג גבולו. ז) קנה סתם ודעתו לדורות הוי כמטא לידי' ומרחיקין לעולם:
וצריך לברר בחנות שהוחזק להלואת רבית מכמה שנים וכן קנה סתם ודעתו לדורות דדעת מהרש"ל ומהרי"ק דמעכבים לעולם. וכן הדנים דיני מערופיא דס"ל דהוי כאתא לידי' מ"ש מריחיים שהוחזק ג"כ לדורות ואינו מעכב רק אבר מתא אחריתי:
והי' אפשר לומר דהוי כפסקי' לחיותי' לגמרי וכמש"ל בשם המ"ב והש"מ בשם ר"י מיגאש. אך אין נ' כן מדברי הרש"ל וכן במהרי"ק לא כ' משום זה. וכן להיפוך ק' על אותם שאין דנין דין מערופיא מ"ש מחנות דגם שם מי הבטיחו שיהי' ריווח:
ונ' קצת לומר דס"ל דשאני מערופיא דלא הוי סמיכת דעת שלו רק על נכרי א' ודאי דאין זה חשיב ריווח ברור. אבל בחנות שהוחזק להלואת רבית וכי ס"ד שכולם יחזרו בהם. וגם ביתר היכי שיש לו רשות מן המלכות שלא יבוא אחר לגבולו ודאי מי שיצטרך יבוא בהכרח אצלו ואטו בכולם לא יהי' ריווח בזה ודאי דהוי כמטא לידי' דאין סמיכת דעת גדולה מזו. ובזה עדיף חנות מבר מבואה דאוקי ריחייא דהתם מאי ס"ד שלא יבוא אתר לגבולו וכי לו לבדו נתנה הארץ. אבל בחנות שהדרך להשכיר רק לאדם א' ודאי דס"ד דעדיף מריחיים:
נמצא לפ"ז הפירוש יש לנו חילוקים האלה. א' אומנתו בכך ודעתו לדורות במקום הזה והריווח מאנשים הרבה והדרך שיבוא לפעמים איש אחר למסחר זה מעכב רק אבר מבואה אחריתי. דעתו לדורות ואין דרך שיבוא אחר לאותה אומנות והריווח רק מעכו"ם א' עדיף מדלעיל ומעכב אפי' אבר מבואה דידי' וי"א דאין כאן איסור אפי' משום מהפך דעכו"ם משקרים ואין כאן ריווח ברור כיון דהוא רק מעכו"ם אחד. דעתו לדורות במקום הזה והריווח מאנשים רבים ואין הדרך רק:
שיהי' א' במסחר הזה מעכב אפי' אבר מתא דידי' לכו"ע, היכי דהריווח מאנשים הרבה אפי' אין הדרך שיבוא אחר באותה אומנות רק דאין דעתו לדורות במקום הזה דאחרי כלות זמנו יבוא אחר תחתיו מותר ואין כאן אפי' משום מהפך:
ועתה לנידון דידן צ"ע מאיזה צד נבוא לחייבו להחזיר. הגם שיש עוד סניף מצד שעבר על חדר"ג לשכור מן העכו"ם. אך גם בזה לא מצינו שיאסור ויגזור על דיעבד שיהי' מחויב להחזיר. וגם קשה בעינינו לעשות מעשה עי"כ דידוע שכ' הרש"ל דלא נתפשטה תקנת ר"ג בזה בכל המקומות. וניחא לפ"ז מ"ש הרמ"א בלשון י"א:
ול"ק מה שהביא הפ"ת שם בשם החת"ס לתמוה על הרמ"א שכ' בל' וי"א משום דס"ל כהמהרש"ל דלא נתפשטה:
וגם דיש להסתפק אולי לא תקן רגמ"ה רק בשכירות דירה כמ"ש רש"ל לפי שאין העכו"ם שוכרים דירות דסתמא בעו"ה יש להם דירות שלהם אבל בעסקים וחנותים שגם העכו"ם יוכל לשכרו אולי לא תקן ר' גמליאל שזה לא ישכרנו ובתוך כך יבוא עכו"ם וישכרנו ע"כ כתב הרמ"א בלשון וי"א וממילא קשה לעשות מעשה להוציאו בשביל זה:
אך יש בכאן מקום לכופו לחזור מפני האיסור שחתם עצמו על כתב איסור ולדעת הג"ה מרדכי המובא ברמ"א יו"ד ר"ל בנשבע שלא למכור ועבר ומכר ל"מ מכירתו. והגם דבב"י חו"מ ר"ח השיג עליו מדברי ר' האי גאון שפסק במקח שנעשה באיסור מקחו קיים ומוכת לה מהאי דב"מ (דף ס"ה) גלימא מפקינן מיני' כי היכי דלא נימא וכו' משמע דמקחו קיים. לפענ"ד נראה ליישב דעת הגמ"ר דדעת רה"ג הוא דוקא באיסור רבית דהגם דס"ל לרבא כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ אפ"ה אמר שם גלימא מפקינן מיני' דוקא משום דלא נימרי דהיינו כיון דגלתה לנו התורה הכא וחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי גלתה לנו התורה דיש לו בזה זכיי' מש"ה מהני שפיר קנינו וכל דברי ר"ה גאון המובאים שם בנמוקי יוסף וטוחו"מ הוא רק באיסור רבית ולא בשאר איסורים ויש לתרץ בזה קו' תוס' ב"מ (דף ס"ה) ד"ה אי עשה דלמ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים מאי פריך מאי בעי גבי' הא אינו חייב להחזיר. ולפי דברינו ניחא דאדרבה למ"ד אינה יוצאה בדיינים בדבר המסויים אין לו בו שום זכות דלא קנה מאומה ופריך שפיר מאי בעי גבי' דלמ"ד יוצאה בדיינים כיון דכתיב וחי אחיך עמך גלתה לנו התורה שיש לו בזה זכות כיון דיש בו חיוב השבה וכדס"ד דרב סנהדרין (דף ע"ב) דגבי גזילה חשיב שלו מדחייבי' התורה בהשבה והגם דרבא פליג עליו שם ואמר כי אוקמה רחמנא ברשותי' להתחייב באונסין ס"ס קנין יש לו בזה. ומ"מ אינו דומה לנשבע שלא למכור יש שפיר לומר דלא מהני: אך ס"ס כבר פסקו רבותינו ז"ל בחו"מ דנשבע שלא למכור מהני מכירתו אך עדיין יש לומר הכא דלא מהני דהטעם דמהני כ' המפרשים משום דהוי איסור שבדה מלבו א"כ יש לומר דוקא היכי שאסר על עצמו דבר שבלעדי שבועתו הי' מותר הוי איסור שבדה ומהני אבל אם גם בלתי שבועתו הי' בזה איסור הגם דהי' מועיל בדיעבד שפיר אם נשבע בכה"ג כיון דלא הוי איסור שבדה אה"נ דגם בדיעבד ל"מ והי' בזה מקום ליישב דברי הרמ"א הסותרים א"ע דביו"ד ר"ל פסק כהגמ"ר דלא מהני ובחו"מ ר"ח פסק דמהני די"ל דמסתמא דמלתא אה"נ דמהני מ"מ נקטי' הרמ"א ביו"ד דל"מ דמשכחת היכי דהי' בו איסור בתחלה ונשבע עליו באופן שתלה שבועתו בכה"ג אה"נ דל"מ כיון דלא הוי איסור שבדה:
אך גם זה ליתי' עפ"י מ"ש הש"ך שם ביו"ד סק"ד בשם הרא"ש דגם בחרם אמרי' דמהני דחשיב אפשר לבטלו. והגם דזה צ"ע אם חשיב אפשר לבטלו. ואולי כוונת הרא"ש דוקא בחרמי צבור אבל בחדר"ג ל"ח אפשר לבטלו וממילא כיון שנשבע ואסר ע"ע לא הוי איסור שבדה וגם דאסר ע"ע לטובת זה וקבל טובה ממנו דא"א להתירו ל"ח אפשר לבטלו וגם איסור שבדה לא הוי אולי אה"נ משום זה נימא דל"מ:
אך עדיין צ"ע אפי' אי נימא כסברתינו ממנ"פ אם חשיב איסור גמור א"כ אין איסורו חל דהוי אסור מתחלה ואין הנדר תל על האיסור לדעת רוב הפוסקים דאפי' על איסור דרבנן אינו חל ואי הוי דבר המותר א"כ שוב האיסור הוי איסור שבדה ול"א בזה דל"מ בדיעבד:
אך הי' מקום לזכות לראשון מטעם נכסי עכו"ם ה"ה כמדבר דכי קבל דמי השכירות קודם שכתב לו השטר נסתלק העכו"ם וזה לא זכה בו עדיין א"כ הראשון זוכה בו מטעם הפקר והגם דלעולם אם בא השני וזכה בו נקרא רשע אבל הכא אם יזכה הראשון אינו נקרא רשע כיון דהשני נקרא רשע א"כ זה המוציא ממנו כדין עשה:
אך גם זה ליתי'. חדא כיון דמצד דינא דמלכותא אינו מסתלק עד שיכתוב השטר וכמ"ש שם בחו"מ קצ"ד לא מצי לזכות. ועוד מאן יימר דיהיב תחלה דמים ואח"כ כתב השטר דלמא כתב השטר ואח"כ נתן מעות או שניהם כאחת היו ס"ס קשה בזה לעשות מעשה:
וגם אני מסופק אם היתה תקנת ר"ג היכי שהוסיף על הראשון הגם דבנה"מ כ' בסק"א בביאורים דתקנת ר"ג היתה שלא להוסיף היינו משום דס"ל דיש בשכירות מן העכו"ם דינא דבר מצרא וע"כ דתקנת ר"ג היתה שלא להוסיף: ולפענ"ד זה אינו דראיית הנה"מ דשייך דינא דבר מצרא בעכו"ם הוא מן התוס' ב"מ (דף ע"ג ע"ב) ד"ה נטר שכ' דבשכירות מן העכו"ם דל"ש ארי' אברחית ממצרך שייך דדב"מ לא ראה דבש"מ כ' דלעולם אין בעכו"ם דין מצרנות דלא פלוג רבנן ושם כ' תי' זה בשם התוס' עוד כ' תירוץ אחר דאין בבתים דין מצרנות. וגם דהא רוב הראשונים ס"ל דאין בשכירות כלל דין מצרנות וא"כ יש לומר דנהי דהתוס' כ' הכא לחוש בשכירות גם בעכו"ם דוקא בשכירות נגד לוקח דעיקר התקנה של מצרנות היתה בלוקח נגד לוקח וחכמים אחרונים אסרו גם בשוכר נגד לוקח ובאו עוד אחרונים והחמירו גם בשוכר נגד שוכר ואנו חייבים לקבל גזירתם. אבל מ"מ בעכו"ם דבעיקר התקנה לא היתה מצרנות כלל דשייך ארי' אברחית וכו' נהי דלדעת התוס' בשוכר נגד לוקח מסלקו היינו דדמי קצת לעיקר התקנה אבל בשוכר נגד שוכר כיון דלא היתה התקנה כלל מתחלה אלא שהאחרונים גזרו בזה בעכו"ם לא גזרו אלא בשוכר נגד קונה דדמי קצת לעיקר התקנה אבל בשוכר נגד שוכר שאינו מן התקנה ובעכו"ם לא היתה התקנה כלל הוי כי האי דאמרו מיעוטו שאינו מקפיד אטו מיעוטו המקפיד כולי האי ל"ג וגרוע מהתם. ושפיר יש לומר דמש"ה צריך ר"ג לעשות התקנה ולא משום ההוספה. א"כ ספק גדול אם בהוספה יש שום תקנה:
אך מה שיש לפענ"ד לומר בזה לחייבו הוא מ"ש בת' מהרש"ל ת' פ"ט לחייב את השוכר השני לשלם גם ההוספה ודברים אלו מרפסים איגרי דסותר דעת עצמו למ"ש בתשובה וביש"ש דאין כאן דד"ג כלל, ולפענ"ד אין לי עצה אחרת ליישב דעתו צ"ל דהכא משום קנס אתי עלה דלעיל בתשו' ל"ו וכן ביש"ש לא הי' שום התראה להשני ונהי דס"ס נקרא רשע מ"מ ל"ש לקנסו לשלם מצד דד"ג דלא הוי אלא גרמא בעלמא וכמ"ש רש"ל שם. אבל התם בתשו' פ"ט מיירי שהתרו בו בהשני ולא רצה לשמוע לדברי חכמים מש"ה מחייבינן לי' וכדאיתא ברמ"א חו"מ שפ"ו דאפילו בגרמא משמתינן לי' עד דמסלק היזקא וכ' בסמ"ע שם דלענין ההיזק שיארע לו אחר השמתא ודאי דמחויב לשלם ומשו"ה כיון שהתרו בו התם ועבר על ההתראה שפיר דעת רש"ל לחייבו כמבואר למעיין שם וא"כ הכא כיון דס"ס רשע מיקרי נהי דמן הדין לא מחייבינן לו לשלם משום זה ס"ס הכא ג"כ נקרא מותרה ועומד מעת שחתם על כתב איסור דמה לי מותרה מב"ד או מותרה מפי עצמו שחתם על כתב איסור וא"כ חשיב כמו עבר על ההתראה ושוב אף אם לא הוי אלא גרמא ג"כ יש סברא לחייבו כתשו' שניה דמהרש"ל הנ"ל:
וס"ס כיון דאם הי' אפשר לאיים עליו שלא ירצה להשאר ברשעתו ולעבור על האיסור שחתם עצמו ודאי הי' מצוה גדולה כדאמרינן באומר סוכה איני עושה וכו' עאכו"כ דיש דרך להוציא בלעו מפיו. ואעפ"כ אם הי' אפשר לפשר ביניהם הי' מצוה גדולה: דברי הדוש"ת:
סימן קסד
הוספה הנספח לת' מ"א. והנה מה שמפשרים לבת ראייתי כ"ג חוזר ושונה איתנטלית אורייתא דמשה וכו' כאלו חלילה כל הרבנים המפשרים לבת גורמים בטול תורת משה ומלבד שאני יודע כמה גדולים וצדיקים שסייעו לפשר לבת וכמעט יש לומר כעת כל המתאמצים שלא לפשר הם גורמים שיביא ממון ישראל לטמיון בידי ערכאות:
מה שהעתיק לי כ"ת דברי ס' ישועות ישראל כאלו דבר זה חדש הוא וידוע שדבר זה מחלוקת ישנה היא בין גדולי עולם כמובא בתשו' מהר"י הלוי ת"א ת' ד' בשם תשובות פני משה בנבנשתי והיא מחלוקה בין מהר"י באסאן ומהרי"ט ז"ל ובת' פני משה הסכים שא"צ הבת לכתוב וכן הסכים בתשו' מכתב מאליהו ולפי שאין גוף התשו' ההיא לפני ולא אדע רק מה שהעתיק בתשו' מהר"י הלוי הנ"ל וכ"כ שם בח"ב ס"א וקכ"ז אבל במה נחלקו הראשונים ז"ל לא נדע טעמם אך בס' ישועות ישראל ראיתי והנני להעתיק כל ראיותיו:
א) מר"ן קידושין פ' האומר באומרת קדשתני שמבקשין ממנו ליתן גט ולא כופין משום דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותי' הא לא"ה כופין ודאי דמאי איכפת לי' וכגון זו כופין על מדת סדום:
ב) תוס' יבמות (דף קי"ב) לאחר ל' יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה ולא כופין משום דהוא מתבייש שתרוק בפניו משמע הא לא"ה היו כופין אותו: ג) ב"ב (דף ע"ז) חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה שכ' התוס' יכתוב לו ממ"נ ומה יזיק לו ותי' דמזיק לו שיפסיד עי"כ שלא ילוו לו כ"כ ברצון שיצא הקול שמכר או נתן ואין לו כ"כ קרקעות משמע הא לא"ה היו כופין אותו לכתוב שטר ושא"ה שהמוכר יכול לומר שמכר מיד רק באופן זה שלא יהיו זילי נכסיו:
הגם דמב"ק (דק"ב) משמע להיפוך בלוקח שדה בשם ר"ג דמצי ר"ג למימר לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא וכן שם בלוקח שדה בשם חבירו דאין כופין את המוכר לחזור ולכתוב לו שטר אחר היינו משום דהלוקח פשע בזה דמה לו להכניס את ר"ג בעסק זה וכן מה לי להכניס את המוכר בטורח זה: והנה הדברים האלה הם תמוהים דממנ"פ כיון דטעמא דאין כופין את ר"ג ולזה המוכר משום דזה גרם בעצמו א"כ גם שם באומרת קדשתני וכן באומרת לא נבעלתי למה ליה לר"ן לומר משום דלא ניחא לי' דאיתסר בקרובותי' וכן הטעם דתוס' יבמות משום דמתבייש שתרוק בפניו הא בפשוט הטעם משום דהיא גרמה בעצמה שאומרת לא נבעלתי וע"כ דהתוס' והר"ן ל"ל סברא זאת ואין נ"מ אם גרמה או לא רק אם גנאי לו או אם יש לו היזק אפי' דבר קטן יוכל לומר איני רוצה וכל כה"ג לא שייך כופין על מדת סדום: ומעתה כל ההקפדות האמורים למעלה יש לומר גם באלו דכמו שזה מתבייש שתרוק בפניו גם אותה הבת מתביישת שזה אינו מאמין לה והיא עומדת וצווחת איני רוצה לגנוב ולא אקח אפי' מחוט ועד שרוך נעל מה שאינו מגיע לי ואם אתה חושד אותי בגנב בושה גדולה היא לי ומה בין זה לאם יבא אדם וישביעני שלא אגנוב ממון היש לנו בזיון גדול מזה והיא בושה גדולה יותר משתרוק בפניו הלא היא דבר מצוה ועכ"פ היא למצוה מכוונית לפי דברי' ואעפ"כ יוכל לטעון כן גם בכאן יש לה טענה גדולה. וכן כמו שכ' התוס' גבי חוזר בשטר שכ' לא ניחא לי' דליפשו שטרי עלווי' אף שהשדה באמת היא עתה של הלוקח:
והסברא שכ' הגאון בעל ישועות ישראל שמכר מיד באופן זה היא סברא קלושה מאד דמה לו ולשדה חברו וכו' תנאי התנה עמו. עוד יותר מזה בלוקח שדה בשם ר"ג הלא השדה אינה שלו ולמה לא ירצה לכתוב כדי שלא ילוו לו והסברא דגרם לו כבר כתבנו שאינה ובע"כ דאפי' הנאה קלה מעכבת שלא יהי' שייך כופין על מדת סדום וה"נ ניחא להבת שילוו לה ולא ניחא לה דליפשו שטרי עלה ויצא הקול שמכרה חלקה ומי יודע אם לקחה מעות או לא גם מכל הראיית הללו לא מצינו רק שיעשה דבר בדיני ישראל לא שילך לערכאות והבת טוענת אינני רוצה לעשות דבר רק בדיני ישראל לא בדיני עכו"ם ואם אתה חושדני לרשע מה לי ולך ולא מצינו כזה כלל:
הנה בתשו' הגאון מ' ענזיל מסטריא ת' כ"ח מביא ראי' מס' ט"ז באם טען שזכותו יש ביד חבירו חייב לשבע ע"ז היסת וראי' זו לאו כלום דודאי מחויב להחזיר מה שהוא שלו ואין שום ענין לנידון דידן כלל. דלזה אין נחשב לו בזיון ולא קלקול:
וכן מ"ש בס' אמרי בינה סי"ט ראי' ממה דאסור להשהות שטר פרוע שמא היורש או הבע"ח יגבה בו חדא דהרי הנייר הוא של הלוה ולמה לא יחזיר לו את שלו וזימנין דמירכס ואתי אינש אחרינא למיגבי בי' ואם יכתוב על שם המלוה מתירא הוא שמא ימות וישאר החוב ביד היורשים ולא ידעו ששטר זה הוא פרוע ואפי' יהיו צדיקים יגבו בו. והראי' דהרי שבועות היורשים היא שלא פקדנו אבא ושלא נמצא בין שטרותיו ששטר זה הוא פרוע ולמה לא נימא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן אך ע"כ דחיישינן שמא השהה אותו אפשוטי דספרא. וס"ס גם התם לא אמרינן דחשדינן אותו ברשע אלא שמא ישתכח הדבר אבל בכאן מוכרח הוא לומר ולחוש שמא זה הוא רשע ויורשיו יהיו רשעים לזה לא חיישינן. ועוד דהתם ליכא שום טענה ולמה לא יחזיר מה שאינו שלו. אבל הכא הלא יש לה טענות הנ"ל מה דלא שייך בכה"ג כופין על מדת סדום. וגם הטעם האחרון שכ' לעיל דזה מצי למימר אנא דיני ישראל ידענא ולא דיני עכו"ם:
ובשו"מ תליתאה הביא ראי' מתוס' ב"ק (דף מ' ע"ב) ד"ה הוה שכ' שהי' מעריק אותו לאגמא כדי שעי"כ יתפשר הלה עמו ועי' בחשו' שבו"י ח"א קס"ג דהיינו בשוא"ת מותר לבקש תחבולות כדי שעי"כ יתפשר הלה עמו. ואף שבס' ישועות ישראל סי' י"ב סק"א כ' דדוקא התם מותר להשתמט משום דאינו חייב עד שעת העמדה בדין:
גוף דברי ישועות ישראל תמוהים דלמה לו לומר דבמועד אינו מתחייב אלא משעת העמדה בדין הא שם בתם מיירי ובתם קרוב יותר לומר דאינו מתחייב אלא משעת העמדה בדין אך המעיין בר"ן פ' אלו נערות על המשנה דיתומה יראה שכ' דאפי' למ"ד דאינו מתחייב קנס עד שעת העמדה בדין היינו שאין זה זוכה בו אבל מ"מ משעת ביאה הוא מתחייב וה"נ משעת היזק הוא מתחייב וא"כ תירוצא בטל וע"כ כמ"ש בת' שבו"י הנ"ל דבשוא"ת מותר לו להשתמט וה"נ דכוותי'. עאכו"כ שיש לו טעמים כמש"ל. עי' ת' בית שלמה ח"א פ"ה ג' וחחו"מ ק"ח. מהרא"ש נ"ב. שערי דעה ח"ב ק"ס. ות' חבלים בנעימים. והנלפע"ד כתבתי:
ובס' אמרי בינה כ' בשם הגאון מהרי"ש נאטענזאהן ז"ל ראי' מהך דגיטין (דמ"ה) בר"ן שם שכ' אל תסגיר עבד אל אדוניו אל תחזרנו לעבדות אפי' בא"י ומ"מ אין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור אלמא אע"ג דיש לו זכות מ"מ אין כופין לסלק א"ע בכתב וגם ראי' זו ראי' אלימתא הוא דהל"ל כופין על מדת סדום דס"ס הוא אינו עבד ולמה לא יעשה לו טובה זו:
ובס' נחלת צבי לבעל פ"ת לחו"מ סי' רע"ו הביא ג"כ ראי' בשם רב אחד מגמ' גיטין (דף מ' ע"ב) דאמרינן מפני תקון העולם שלא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על דמיו אלמא דאינו מחויב לשחררו בחנם ול"א דכופין על מדת סדום. ומ"ש כ' אחי הגאון נ"י דהכא ההיזק ברור והתם מצי רבו שני לומר אני לא אוציא עליך לעז עבד כלל וכשתשמעני מוציא לעז תתבעני לדין לאו טענה היא דודאי כל אדם ראוי לו לחוש לכבודו וכבוד משפחתו והרי אמרו בקידושין (דף ע' ע"ב) בטי בר טובי' ברמות רוחי' לא שקיל גטא דחרותא אלמא דקוראו רמות רוח שאינו משתדל להסיר חרפה ממשפחתו:
וכן מה שהביא בנחלת צבי שם בשם שלטי הגבורים סו"פ מי שהי' נשוי בהני תרי שטרי דאתו לקמי' דר' יוסף חד הוי כתוב בי' בחמשא בניסן וחד כחוב בי' בניסן סתמא מאי תקנתי' יכתבו הרשאה זה לזה וכ' בשה"ג שאין יכול לכוף לכתוב הרשאה אם לא ירצה ג"כ ראי' נכונה היא שא"י לכוף. עכ"פ מכל אלה יפה עושין כל הרבנים המפשרים:
דברי הדוש"ת:
סימן קסה
כבוד הרב החריף ובקי חסיד וז"ר כש"ת מהר"ד יונתן נ"י:
הנה בנידון המוכר עסק לחבירו והי' ע"ז בטוחות משר א' ובא המוכר ובטל הבטוחות של השר וקבל בעד זה מעות מן השר והלוקח טוען שיחזיר לו מה שקבל. הגם שגוף העסק הוא היער שקנה קבל הלוקח ס"ס כיון שזה הלוקח הי' יכול לקבל מעות מן השר ההוא וזה המוכר הפסידו ריווח זה: הנה בריטב"א מכות (דף ג' ע"ב) מפורש שם וז"ל וכן אם מחל לו זכות ערבות או שעבוד שום קרקע שמין כמה יפחתו דמי החוב אם בא למכרו משום כן ומשלם לו משמע פשוט אף שנפרע הלוקח אח"כ מהלוה מ"מ לע"ע נזק הוא דהחוב שוה פחות וזה קנינו כל מי שקונה חוב כדי שירויח ועתה החוב שוה פחות אם הי' רוצה למכרו וא"כ פשוט הדבר דזה הלוקח העסק לקח ג"כ הבטוחות כפי שטוב בעיניו והוא יכול למחול ולסלק הבטוחות וא"כ זה המוכר נחשב שמפסידו ומזיק לו:
והנה במוכר שט"ח לחבירו וחזר המוכר ומחלו דקיי"ל דמחיל אפי' למ"ד דהמוכר א"צ להחזיר רק מה שקבל בעד השטר לא מה שהחוב שוה עתה אעפ"כ אם המוכר קבל מעות מן הלוה בעד שכר מחילתו ודאי דנראה דמחויב להחזיר מעות זה להלוקח כיון דזכות זה מכר לו ואיך ימכור הוא חפץ וזכות של חבירו [ועיין סי' שס"ג]:
ומפורש באורים סי' ס"ו סקמ"ג דאם המוכר נפרע מהלוה חייב לשלם הכל דאפי' למ"ד במוחל א"צ לשלם רק הדמים שנתן היכי דקבל דמים מחויב לשלם הכל דאין לו להרויח ופשוט והנה"מ שלא העתיק דבריו אלה פשוט משום דאין נ"מ לדינא לדידן דקיי"ל לעולם בין במוחל בין בנפרע דמשלם דמי החוב כהכרעת הש"ך ס"ק ק"ט:
ואך די"ל דל"ד להתם דודאי היכי שזה הוא קנינו שלקח החוב וזה חזר וקבל המעות מן הלוה ודאי דאין לו להרויח דמה מכר לו. אבל בכה"ג דזה מכר לו העסק והבטוחות הוא דבר אחר נהי שהוא הי' יכול לקבל אותן המעות מן הנכרי נימא דלא הוי אלא כמבטל כיסו של חבירו דקיי"ל דפטור אפי' אם הרויח בו כמ"ש רמ"א רצ"ב ס"ז ואפי' בהתרו בו כ' הש"ך סק"ט דפטור ואפי' בהרויח ועי' בנה"מ שם מ"ש בשם המל"מ בשם המרדכי דפ' הגוזל קמא:
ולכאורה י"ל דשאני הכא דהוי כמבטל שדהו של חבירו דאיתא בירושלמי פ' איזהו נשך ה"ג ובפ' המקבל ה"ג המבטל כיסו ש"ח פטור ושדהו ש"ח חייב. ואף שכ' שם בשם הסמ"ג בטעמו ש"ד שזה אינו תלוי בטורח אחרים וזה תלוי בטורח אחרים פי' דמש"ה מבטל חנותו ש"ת פטור דצריך לקונים אבל שדהו א"צ עוד לשום אדם ומעצמו זורע וצומח וא"כ ה"נ בנידון דידן הי' צריך הקונה לקניית השר ומעצמו לא הי' כאן ריווח ודמי לתנות דפטור: אך יש לומר כמ"ש הפני משה שם דבשדה הריווח מצוי יותר וא"כ י"ל ה"נ בנידון דידן שהי' ידוע שזה השר רוצה ליתן בעד זה מעות הוי ריווח מצוי והוי כשדה:
אך באמת תימה גדולה על הסמ"ג ועל הפני משה דהרי במשנה שם מפורש אמרו שכך כותב לו אם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא משמע דוקא מפני שכן כותב לו הא לא"ה לא הי' מתחייב אפי' במבטל שדהו ש"ח. וכן הקשה באמת הנמוקי יוסף דאיפכא משמע ממתני ס"ס אין זה במשמע כלל:
אך נ' מפורש בהלכה סי' שע"א ברמ"א דאע"ג דגבי מטלטלים אינו משלם אלא כשעת הגזילה גבי קרקע אינו כן אלא אם נשתמש ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה ממנה וחימה על תשו' חות יאיר קנ"א שכ' להקשות למה הדר בחצר חבירו קיי"ל דצריך לשלם לו מפני שחסרו ממון ומ"ש ממבטל כיסו של חבירו ורצה לחלק בין היכי שדר ברשות או שלקח בגזילה. ודחי לה דא"כ שכרה וישב בה יותר מזמן הראוי וכו' ופשוט דאפי' בכה"ג מתחייב ותי' דשכר בית וספינה ממילא בא משא"כ עסק מעות צריך התחכמות יתירה. והדבר חימה מנ"ל חילוק זה:
ופשוט הדבר דהרמ"א אזיל לשיטתו דהוא ז"ל הוא דדחה קו' הב"י בד"מ שס"ג אות ב' שכ' להקשות על הרמ"ה דכ' בהשכירו לאחר אפילו שנכנס בתורת גזלנות חייב לשלם הדמים לנגזל והקשה דהא כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכ' הד"מ דאין בדבריו שום טענה וכו' דאף דאין הגזלן צריך לשלם אלא כשעת הגזילה מ"מ מה שקבל שכר צריך להחזיר דאין אדם עושה סחורה בפרתו ש"ח וא"כ י"ל דה"ה מטעם זה פסק הרמ"א גם בממון דמשעה שהתרה בו ולא רצה להחזיר דחייב לשלם להמפקיד מה שהרויח: ואך די"ל דא"כ אם לא התרה בו נמי נימא האיך אדם עושה סחורה בפרתו ש"ח. וכן יקשה על הש"ך שבסי' רצ"ב חולק על הרמ"א ובסי' שס"ג נ' כמסכים לדבריו ע"כ נ' כמ"ש הבאר הגולה אות ת' בשם הב"ח בשם מרדכי דפ' הגוזל בתרא מכאן הי' דן רא"מ שכל ממון שאינו נקנה ביד מי וכו' שהיא ברשות בעלים הראשונים פי' וכיון שהשוכר הזה לא רצה לגזלו הרי היא כמו ששכרו אצל הנגזל וחייב הוא לשלם להנגזל ואם לקח הגזלן את המעות הרי הוא כאלו לקח מעותיו של הנגזל ומחויב אח"כ לשלם להנגזל וכ"נ לשון הרמ"ה בטור שם:
וי"ל שפיר לפ"ז דזהו דוקא בחפץ ובספינה ושאר דברים דדל הגזלן המשכיר הי' השוכר יכול לשכור אצל הנגזל מש"ה חייב ליתן לו. אבל במסחר של ממון וכדומה דדל הגזלן מהכא דלמא לא הרויחו הממון כלום דהרבה לוקחים ומתעסקים ומפסידים הלכך פטור לדעת הש"ך ודעמי' כן יש קצת לומר. ממילא לפ"ז גם בעסק דידן ראוי לומר דחייב [ויש לעיין במ"ש הסמ"ע סקע"ו בשם הטור דמעיקרא זבינא ריעא דהו"ל למיכתב]: