אור ברסלב

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

אה"ע

יו"ד

סימן קיז

כבוד הרב הגאון גזע קדושים וכו' מ' חיים ארי' הורוויץ נ"י גאבד"ק קראקא:

ע"ד אשר ביקש כ"ת ממני להצטרף בהיתרא דהאי גברא דנשתטית שאין לו כלום לסלק הכתובה אפי' באופן המבואר בת' צ"צ. הנני להודיעהו דעתי הקלושה בזה:

הנה בדין המבואר ברמ"א קי"ט ס"ו דאפי' אין לו לסלק הכתובה והנדוניא יכול הוא לגרש את אשתו והכתובה תשאר עליו חוב ומקור ההלכה בשם תשו' הרא"ש והריב"ש וידוע שהרשב"א בת' בשם רי"ף בשם גאון כ' דא"י לגרשה עד שיסלק כתובתה. וראיתם מדאמרי' בכתובות (דף נ"א) לקתה חייב לרפאותה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי אלמא דצריך לסלק הכתובה תיכף כשנותן הגט. ועוד יותר הוסיף הרשב"ץ ח"ג רכ"ג בתשו' להביא ראי' מהך דיבמות (דף ס"ג ע"ב) הנני מביא עליכם רעה וכו' זו אשה רעה וכתובתה מרובה ומשאר עובדי דגמ' גיטין (דף נ"ח) שנתן עיניו באשת רבו ומכולהו קשה לרא"ש וריב"ש ז"ל:

ונ' ליישב שיטתם דהרי"ף והרשב"א והרא"ש אזלי לשיטתם דבפ"ק דב"מ נחלקו בהך דירושלמי דפ' מציאת האשה דאמר הן דמשבק איתת' ולא יהיב לה פורנא חייב ליתן לה מזונותי' וכ' הרי"ף דהוא נגד גמ' דידן דבגמ' דידן משמע דבכה"ג אינו חייב ליתן לה מזונות מדאמרו דוקא במגורשת ואינה מגורשת חייב במזונותי':

והרא"ש פסק כירושלמי וכן פסק ג"כ בטואהע"ז צ"ג א"כ ניחא שפיר דלהרא"ש ל"ק כל הני קושיות דאה"נ דא"צ ליתן לה הכתובה מקודם ואעפ"כ רעה היא אשר לא יוכל לצאת ממנה דהרי חייב הוא במזונותי' ולא יתפטר ממנה וכן בההיא דלקתה ניחא דצריך ליתן לה הכתובה דכ"ז שלא נתן לה חייב הוא במזונותי' ממילא חייב הוא ברפואתה:

אבל הרי"ף והרשב"א לשיטתייהו שפיר קשיא להו דאינהו ז"ל ס"ל דאינו חייב במזונותי' ושפיר דייקו דצריך ליתן לה הכתובה והיינו דהרשב"א באותה תשובה עצמה אלף רנ"ד ושם הוסיף והביא דברי הרי"ף דפ"ק דב"מ הנ"ל לומר דאין ליישב באופן אחר:

אך כ"ץ ליישב דעת הרא"ש. אבל על הריב"ש קשה דהוא ז"ל כ' בתשו' ש"ג כדעת הרי"ף דאינו חייב במזונותי' אף שלא פרע הכתובה והדק"ל: אך המעיין בת' הריב"ש צ"א באותה התשובה שממנה הביאו לראי' דס"ל כדעת הרא"ש ממנה יראה שכל דבריו ז"ל תמוהים ותימה על הב"י והרמ"א שלא עמדו בזה. בתחלה כ' אבל אם הוא עני ואין ידו משגת לזון ולפרנס את שתיהן יכולה לעכב עליו מלישא אחרת עלי' או יוציא ויתן כתובה וכו' הא לא"ה עבדינן כר' אמי ויוציא ויתן כתובה עכ"ל. מדברים אלו מוכח מפורש דדעת הריב"ש לחלק בין אם יש לו לאין לו דמי שיש לו אינה יכולה האשה למונעו מלישא אחרת וכן אם רוצה לגרשה יכול הוא לגרשה ואח"כ יתן לה כתובתה אבל אם אין לו יכולה היא למונעו דהיינו שתאמר גרשני ותן לי כתובתי:

ופשוט הכוונה דמחויב לסלק לה תיכף באופן שתתרצה דאל"כ אין לה תקיפות שתטעון שיגרשנה ולא יהי' לה מזונות והכתובה ג"כ לא תשיג אלא שיהי' לה חוב על איש עני כמוהו ולמה תרצה להתגרש ובודאי הכוונה שיתן לה הכתובה במזומנים. וגם דהוא ז"ל בעצמו כ' בתשו' ר"ח מפורש וז"ל א"כ נ' דאין תנאי זה לאחר מיתת הבעל אלא להפקיע דין התלמוד ומסקנת רבא פ' הבע"י נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בספוקייהו ולהעמיד דינה כדעת ר' אמי דאמר שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה עכ"ל. ואח"כ באותה תשובה כ' וז"ל גם ש"נ מפני תנאי, זה אין כופין על הגט אלא כופין על הכתובה ומוציאין אותה ממנו ומבקשין על הגט כמו שפי' ר"ת והרמב"ן ז"ל דכל היכי דאתמר יוציא ויתן כתובה אין כופין:

להוציא אלא כופין על הכתובה ומבקשין על הגט כמו שהוכיחו וכו'. ולכן בתנאי הכתוב בכתובה זו וכו' רק שאם תבקש להתגרש שיפרע לה כתובתה כדעת ר' אמי. ולהוציא מדרבא שהוא מסקנת התלמוד עכ"ל. חזינן עכ"פ דכוונת מימרא דר' אמי הוא שיפרע כתובה במזומנים וא"כ ע"כ מ"ש שם בת' צ"א ע"א הא לא"ה עבדינן כר' אמי ויוציא ויתן כתובה ע"כ כוונתו דיסלק במזומנים כיון דל"ל למיקם בספוקייהו:

ומעתה מ"ש שם אח"כ והיכי דאפשר למיקם בספוקייהו ורוצה לישא אחרת הדבר ברור שא"י לומר תן לי כתובתי או תייחד לי מטלטלים וכו'. דברים פשוטים הן דהא קיי"ל כרבא. אבל מ"ש אח"כ וכן הדין היכי דא"א למיקם בספוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלים לאחריותן אלא תקבל גטה ואח"כ תתבע כתובתה ואם אינה רוצה אין מונעין אותו מלישא אחרת ע"כ דברים אלו סותרין כל מ"ש למעלה שהרי בדא"א למיקם בספוקייהו קיי"ל כר"א בשאר נושא אשה על אשתו כמש"ל:

ואף אם נדחוק ונפרש כוונתו ז"ל דהכא כיון דאינו רוצה לישא ב' נשים אלא רוצה לגרש הראשונה אין הדין כמו בנושא אשה על אשתו אף שדחוק לחלק כן. מה נענה ונאמר לדברים השנויים שם באותה תשובה בסגנון הראשון וקצת משונה וז"ל. מיהו אם רוצה בעצמו לישא אחרת עלי' אין מונעין אותה ממנו. אלא דאם לא אפשר למיקם בספוקייהו והיא רוצה להתגרש יוציא ויתן כתובה אם יש לו ואם אין לו תהי' כתובתה עליו עד שיהי' לו. הא ודאי תמוה ולית נגר ובר נגר דיפרקונה. דסותר כל מ"ש למעלה במ"ש אם הוא עני וכו': שמא נאמר עוד דכוונתו ז"ל בנושא אשה על אשתו ששהתה עשר שנים ולא ילדה כיון דהחסרון מצדה אז הוא דאמרינן כן והוי כמו במום ונכפה לדעת האחרונים ז"ל:

אך ס"ס איך יתיישבו סוף דברי התשו' ההיא שכ' וז"ל והנה בא בכאן אדם א' מעירכם שיש לו שם אשה ואומר שהיא זקנה בלתי ראוי' לילד ושהתה עמו יותר מכ"ה שנה ולא ילדה לו מעולם וכן העידו רבים ורצה לישא את בת אחותו וכו' ובהיותינו נועדים הקהל בשעת קידושין מנעתיו בפני כולם עד שנתחייב בקנין ובכח נידוי לילך לברשך קודם הפסח הבא ראשון ויגרש את אשתו הראשונה אם תרצה להתגרש ויתפשר עמה מכתובתה כפי השגת ידו למראית דייני העיר ההוא עכ"ל:

ואם כדבריו ז"ל למה מנעו לקדשה. הכלל דדברי הריב"ש תמוהים מאד וקרוב בעיני שיש שם איזה ט"ס בהך דאם אין ידו משגח. ס"ס מה שדייקו הב"י ורמ"א שדעתו להיפוך מדברי ת' הרשב"א תמוה מאד ולמה לנו לעשות מחלוקת בכדי ולעשות דעת הריב"ש ז"ל תמוה מדברי עצמו כמש"ל:

וממילא שיטת הרמ"א שהחליט להלכה כדברי הרא"ש והריב"ש תמוה דמדברי הריב"ש אין ראי' ומדברי הרא"ש ג"כ אין ראי' דלשיטתי' אזיל כמש"ל עפ"י מ"ש בפ"ק דב"מ. אבל דעת הרמ"א בסי' צ"ג מדשתיק ולא הביא החיוב דמזונותי' בלא נתן לה כתובה משמע פשוט דס"ל כדעת הרי"ף והרשב"א א"כ הו"ל לפסוק גם הכא כהרי"ף והרשב"א:

אך ידוע מ"ש הח"מ קי"ט סק"ה לחלק בין היכי שמגרשה משום מום דאז הוא דכ' הרא"ש דמוציאה וכתובתה תשאר חוב ואולי גם הרשב"א מודה בכה"ג. ויש קצת ראי' לדברי הח"מ ממ"ש שם בת' הרא"ש וז"ל איך יתקן ר"ג שיתחייב ליתן לה שכו"ע משמע מדעתו ז"ל דגם מזונות אינו נותן לה. ולפ"ז הדקו"ש הנ"ל לדוכתא כמ"ש הרי"ף והרשב"ץ ועוד הרי הרא"ש סותר ד"ע לפ"ק דב"מ ולפמ"ש הח"מ ניחא דבמגרשה משום מום אינו נותן לה מזונות:

אך ס"ס אני מסופק די"ל בשאר הנשים היכי דליכא מום כיון דנותן לה מזונות היכא דנ"ח הכתובה אה"נ דלדעת הרא"ש מגרשה והכתובה תשאר חוב. לא כמ"ש הח"מ דבכה"ג בשאר הנשים הכל מודים דצריך ליתן לה הכתובה אדרבה כיון דבכה"ג אין כאן הוכחה מהגמ'. והרי"ף והרשב"א לא כתבו כן אלא דדחקו אותן הקושיות אבל בכה"ג כיון דנותן מזונות אין שום קושיא ולא סייעתא. ואפי' אם נימא דדעת הרא"ש הוא כן הוא יחיד נגד רי"ף והרשב"א ורשב"ץ ומהריב"ש אין ראי' כשיטת הרא"ש:

ועתה נבוא לדבר מענין הנשתטית דעת הרמב"ם דמדינא דגמ' אינו חייב במזונותי'. ואף שהמ"מ כ' שלא מצא ראי' לדבריו ז"ל נראה קצת לראי' ממ"ש בגמ' ריש כתובות הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות אלמא היכי דמעוכב מצד תק"ח אינו מעלה מזונות ה"נ הרי הבעל מוכן לגרש ואין יכול לדור עמה אלא שהחכמים מנעוהו ע"כ אינו מעלה לה מזונות. והחולקים ס"ל כמ"ש הב"ש קי"ט סקי"א דהוי כמו במגורשת ואינה מגורשת דחייב ה"נ כיון דהחכמים הוא שמנעוהו לגרש עדיין היא ברשותו וחייב לזונה. ומכתובות יש לחלק דהתם הרי אינה ברשותו וכיון שמתק"ח אינו יכול לכונסה אינה נכנסת לרשותו אבל הכא להיפוך הרי היא ברשותו וס"ס כיון שהחכמים אמרו שאסור לגרשה אינה יוצאת מרשותו וחייב שוב במזונותי':

אך כ"ז בשוטה דרבנן. אבל בשוטה דאורייתא כבר כתב הח"מ סק"ט והב"ש סק"י דגם לרמב"ם חייב בכל החיובים ומעתה אפי' מדינא דגמ' אם הי' נושא אשה על אשתו כאחת הי' חייב במזונותי' ולא בכתובה כיון שא"י לגרשה:

ולא אדע מ"ש כ"ת דגרוע עוד מנכפה מה נ"מ ס"ס מדינא דגמ' כיון דאינו מגרשה למה יתן כתובתה ואדרבה עוד אמרו להיפוך בגמ' כתובות (דף פ"ב ע"ב) ועדיין כשהוא כועס עליה א"ל לכי אצל כתובתך עד שבא שמעון בן שטח וכו':

אך כל חקירתינו כעת אחרי תקנת רגמ"ה והבאים אחריו ז"ל שתקנו שתהי' הכתובה צרורה ומונחה ונ' דעיקר התקנה היתה באין לו דביש לו כמו מדינא דגמ' דנושא אדם על אשתו היכי דאפשר למיקם בספוקייהו ול"ת שמא יעני ה"נ למה לן למיחש ודי לנו אם נאמר שהוא כמו מדינא דגמרא באינה שוטה. אלא היכי דמוחזק דאין לו דמדינא דגמרא יוציא ויתן כחובה וצריך לסלק במזומנים ה"נ עיקר השלשת הכתובה הוא מעין זה דחוששין שמא אח"כ לא יהי' לו וקרוב בעיני דגזרו יש לו אטו אין לו ומש"ה הצריכו לעולם השלשת כתובה משום לא פלוג. וכבר כ' מעין זה בח' צ"ץ:

אך מ"ש כ"ת לומר דבשוטה כי האי שאין לה שום רפואה לא תקנו כלל דמה תועלת הוא אם בעלה יתעגן תמוהין לי דבריו דודאי כל עיקר מה שמתירין ע"י מאה רבנים הוא דוקא היכי דאין רפואה אבל ביש לה רפואה כל זמן שיש לה תקוה עפ"י דברי הרופאים שתתרפא ודאי מחויב הוא לגלגל עמה אולי תתרפא והיא בכלל חולנית. אך ורק היכי שלפי ראות ב"ד אין לה שום רפואה אז מתירין לו לישא ואעפ"כ מפני חומר תרגמ"ה עושים תקנה וחוששים אפי' על חשש רחוק מאד שמא תתרפא:

מ"ש כ"ת בשם תרעק"א החדשות בשם ת"מ דטעם השלשת הכתובה הוא משום הגט דהוי כעין גירושין משום דתקנו השלשת הגט דבר זה תימה הוא דתלי תניא בדלא תניא השלשת כתובה הוא תקנה מוקדמת ומוזכרת עוד בכלבו ובת' מהר"מ מרוטנבורג והשלשת הגט הוא מאוחרת ומקורה בב"ח סי' קי"ט בשם ר' שכנא וחכמי ורנקבורט וכו' ופשוט יותר כמש"ל דהוי כמו נושא אשה על אשתו דיוציא ויתן כתובה וגזרו יש לו אטו אין לו:

גם תימה מ"ש הגרעק"א ז"ל שם דמן הדין מותר לו לשהות עם שתיהן אחרי שתתרפא הראשונה למה לא נימא דהשני' כיון שנשאת לו אחר תקנה המאוחרת שכבר השליש גט וכתובה נשאת על תנאי זה שלא ישהה שתיהן:

ומ"ש כ"ת דהראשונה יכולה למחות שלא נשאת ע"ד שתי נשים תימה הרי בסבתה נשא אחרת והי' מוכרת:

לישא אחרת עלי' ואין לך נסתחפה שדהו יותר מזה:

וסברת כ"ת שכ' לתרץ קושית חכמי קוסטנטינא דלא מהני השלשת הגט דשליח לא מצי משוי כיון דאיהו לא מצי עביד וכ' דלמה מהני השלשת הגט דכיון דמדעת ב"ד עשה מותר לו אח"כ לגרשה בע"כ לא אוכל להלום דבריו כיון דאין מעשה זה כלום מה התרנו לו כיון דלאו בת גירושין היא. אך זה אמת די"ל כיון דרוב הנשתטות אינן אלא דרבנן ומדאורייתא ראוי' היא לגירושין ובדיעבד אפי' להסוברים דל"מ הגט מדרבנן ס"ס כיון דמדאו' מהני עכ"פ אפי' מדרבנן חשיב ראוי כמ"ש רש"י שבת (ד' מ"ג) טבל מוכן הוא כיון דאם בא א' ועבר על דברי חכמים עכ"פ מינוי השליחות מועיל על אח"כ שאח"כ לא יהי' עליו חדר"ג דבדרבנן לא תיקן והוי שוב תרי מדרבנן:

ומ"ש כ"ת בשם מהרי"מ מבריסק הראי' מעבד של שני שותפין דכופין אותו לשחררו וכותב לו שטר על דמיו וכבר כ' הט"ז סי' קי"ט סקי"ב ראי' מעבד שחציו עבד וחציו ב"ת. אך עדיין אני תמה וכי כללא הוא והלא עבד שברח מח"ל לא"י ס"ל לרמב"ם ז"ל דאין מחזירין אותו לעבדות ואפ"ה כתב ר"ן בגיטין פ"ב משמו ומובא ג"כ בב"י רס"ז דאין כופין אותו לשחררו. ואין לומר משום דמותר עכ"פ בשפחה הרי בעבד שברח מבית האסורים כ' בתוס' גיטין (דף מ') ד"ה אותו דמותר בשפחה ואפ"ה כופין אותו. וע"כ צ"ל דהתם תק"ח הוא כן ואולי משום דמכניסו תחת כנפי השכינה ולמה דתקין תקין למה דלא תקין למה תקין. אבל הכא מוכח להיפוך דחכמים תקנו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והרי בשהה עשר שנים ולא ילדה דג"כ לא קיים פו"ר ואפ"ה נהגינן שלא להתיר לו כלל אלמא דהחמירו בזה כעין דאורייתא ומנלן להתיר בכה"ג:

ומה שפלפל כ"ג בענין הרהור וכ' בשם רי"ף על העין יעקב שבת דהרהור ל"ת מעשה והתם הביאו לכפרה על שזנו עיניהם ע"כ חשיב מעשה. אתפלא על כל הדברים וכי אם אין בו מעשה לא הוי איסור ס"ס צריך כפרה שעשה איסור וכי עלתה על דעת שעל הרהור א"צ כפרה וחכז"ל אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה:

אך לדעתי כוונת הרי"ף שם דהרהור נפקא לן (בכתובות דף מ"ו ע"א) מקרא דונשמרת מכל דבר רע מכאן הי' רפב"י אומר אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה וכללא הוא דהשמר דעשה עשה דאדסמיך לי' קאי על העשה דשלוח טמאים הנכתב אצלו וחשיב כמו עשה ובגמ' שבועות (דף י"ב ע"ב) פריך האי עשה אי דעבד תשובה אפי' כל יומא נמי וכו' א"כ א"צ כפרה כיון דעכ"פ עשו תשובה מדהביאו קרבן שוב קרבן א"צ. וע"ז תי' שזנו עיניהם מן הערוה והוי בכלל ולא תתורו אתרי לבבכם ואחרי עיניכם דהוי לאו וע"ז צריך כפרה אף דהוי לאו שאב"מ:

ומ"ש כ"ת בשם ירושלמי דמו"ק כלום אסרו אלא שיהיו אוכלים ושותים ויגיעים בתורה ואינון אוכלין ושתין ופחזין וכו' וכן בתקנת הרמב"ם ז"ל בתפלת י"ת לענין המסחר עבים ועלתה ע"ד כ"ג ג"כ לומר דה"נ נבטל התקנה ההיא ל"ד לנידון דידן דהתם נעשה ההיפוך מכוונת מתקני התקנה. אבל הכא הא לעולם שייך הרהור ואעפ"כ תקנו ולא חששו להרהור א"כ מה נולד באיש הזה ענין אחר מה שלא הי' שם. וכיון שהם תקנו ולא חששו לזה מנלן לחלק בין הפרקים:

אך כ"ז הנני כותב לפלפולא בעלמא. אבל מ"מ כיון שראיתי להרבה מן האחרונים המקילים בזה בע"כ דעתם ז"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר וס"ל דחדרגמ"ה אינו אלא דרבנן וספקו לקולא:

ויש ראי' לדברי המקילים מח' הריב"ש צ"א הנ"ל בסוף התשובה שכ' שהחמיר על האיש ההוא שלא ליקח אשה עד שנתחייב בקנין ובכח נידוי אלמא דהי' די בכך וכבר כ' דאף לדברי המחמירים דיני' כמו מדין הגמ' בנושא אשה על אשתו היכי דא"א לי' למיקם בספוקייהו. א"כ מנהגן של המתירים תורה היא וכדאים לסמוך עליהם. ולזה הנני ג"כ מסכים בהיתרא דהאי גברא: דברי הדוש"ת:

סימן קיח

לבקשת איש א' מגלילותינו ושמו מ' נ"ש בר"א אשר אשתו מרת הענדיל בת ר' דוב נשאת לו בשנת תרמ"ה וזה כששה שנים אשר יצאה מדעתה ל"ע וזה בעלה דופק על דלתותינו להתיר לו לישא אשה אחרת עפ"י תקנת היתר מאה רבנים:

אחרי הגב"ע על הנ"ל וגם תעודות הרופאים א"י שעסקו ברפואתה וגם מבתי השפיטאהלין מחוץ למדינה אשר עסקו ברפואתה ואין תקוה. הנני לכתוב הנלפע"ד בזה:

הנה ידוע מ"ש בתשו' ר"מ מרוטנבערג ובס' הכלבו ק"י שלא להתיר עד שתהי' כתובתה צרורה ומונחה ביד נאמן במעות או משכנות:

והב"ח בסי' קי"ט כ' אכן קבלתי ע"ש הרב מוהר"ר שכנא ז"ל שהתיר לישא אחרת הלכה למעשה וכו' והיינו דוקא ליחד לה כתובתה וליתן גט ליד אחד להיות שליח להולכה שיהיו בידו הגט והכתובה עד שתשתפה ומ"מ כל זמן שלא תשתפה חייב ליחד לה בית בפ"ע ושישמרוה ממנהג הפקר וליתן לה מזונותיה וחייב בתנאי כתובה וכו':

והנה על נתינת גט זה נתעוררו רבים כמ"ש בס' פני יהושע ריש פ' מי שאחזו ובס' בית מאיר סי' קי"ט עפ"י דברי המגיה במל"מ פ"ו מה' גירושין ד"ג בעובדא שאירע בקוסטנטינא ואסרו גדולי הדור דשם משום דלא מהני שליחות בכה"ג דקיי"ל במס' נזיר (דף י"ב ע"ב) כל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי:

והנה בס' בית מאיר עמד בזה דא"כ אם אין הבעל יכול לאמן ידיו לכתיבה לשיטת הרמ"ה בסי' קכ"ג דמצריך שליחות לכתיבה נימא ג"כ דל"מ משום דאיהו לא מצי עביד וכן אם הבעל חולה וא"י להלוך למקום כתיבת הגט נימא דלא מצי משוי שליח ורצה לחלק בין אם מצד חוקי התורה א"י לעשותו או מצד חסרון כחו:

ודחי לה מהאי דב"ק (ד' ק"י) הי' כהן תולה או זקן נותנה לכל כהן שירצה ואמרו שם משום דמצי עביד ע"י הדחק הא לא"ה לא וחזר ונסתייע מהך דגיטין (דף כ"ג ע"ב) עבד מצי משוי שליח משום דאיתנהו בתורת שליחות עכ"ל עכח"ד:

והנה מהך דב"ק אין ראי' כלל דהתם לא מצד חלישת כחו אתינן עלה אלא דשם אי לא מצי עביד ע"י הדחק הי' פסול דהרי באכילה ע"י הדחק אף דג"כ מצי אכיל ואפ"ה נותנה לאנשי משמר משום דאי אכיל אינו מקיים המצוה: אך גוף קושיתו הנ"ל מתורצת עפ"י מ"ש בת' ר"י ברונא ת' קע"ת ז"ל ראי' מהאי דעבד נהי דאינו מקבל גט מיד רבו אבל מקבל הוא גט לעבד אחר מיד רב אחר א"כ ה"ה האי חולה נהי דלא מצי לילך לבהכנ"ס ולעשות גלילה אבל אי מייתינן ס"ת לגבי' מצי עביד גלילה לכן נמי מצי משוי שליח מיהו אם הוא חולה כ"כ דלא מצי עביד בשום צד פשיטא דלא משוי שליח ואם הולך חוץ לעיר נראה דמצי משוי שליח וכו' אלא מטעם דאמרי' ביבמות הואיל ומצי אתי בקפיצה וכו' עיי"ש. וכמ"ד אין תחומין למעלה מעשרה מצי אתי השתא וחזי לי' וקיי"ל כרבה כדאמרי' הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים עכ"ל:

ומפורש כ' עוד בתשו' ע"ד וז"ל ודומה להא דאמרי' בשבת פ' שואל מותר לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש שם בורגנין הולך ואעפ"י שעכשיו אין שם הואיל והי' אפשר בשום צד אולי היו שם בורגנין וה"ה הכא אולי הי' שם שום צד ליטול מצותו ומצי משוי:

שליח עכ"ל. ואף שכ' שם דאם הי' חולה כ"כ דלא מצי עביד בשום צד לא מצי משוי שלית היינו דוקא שם לענין מצוה דודאי חולה כה"ג פטור ממצוה זו אבל כל זמן דמצי לגרש פשיטא דמצי משוי שליח:

ומה שהקשה בס' ב"מ דכמו דהעבד מצי משוי שלית הואיל ואיתי' בתורת שליחות לעבד אחר ה"נ למה לא נימא בהך דנזיר (דף י"ב ע"ב) שם דהמשלח בר שליחות הוא לנשים אחרות פנויות ה"נ מצי משוי שליח אפי' לאשה נשואה זו:

לפענ"ד לק"מ דהן הן דברי הגמ' קידושין דפריך מכהנים דלאו שלוחי דידן נינהו מדאנן לא מצינן למיעבד קרבנות להך דעבד דג"כ לא מצי משוי שלית ומשני דל"ד דהתם בכהנים גוף המעשה והענין שנשתלח לו זה לא מצי ישראל לעבוד והוי חסרון מצד הענין גופי' וז"ש בגמ' שם ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל אף דישראל הם בתורת שליחות לשאר דברים ס"ס לענין קרבנות אין להם שום כת אבל בעבד דמשוי שלית לענין השחרור דגוף השחרור ודאי דעומד הוא לכך וראוי הוא להשתחרר:

א"כ מצד הענין ודאי דאין כאן שום ריעותא אלא מצד השליחות אתינן עלה ומצד השליחות שוב די אם הוא בגדר שליחות לעבד אחר נמצא היכי דמצד הענין אין למשלח כח לא מהני מה דהוא בגדר שליחות וכן הם כל הני דוכתי דאמרינן בהו מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי בנזיר (דף י"ב ע"ב) דאמר לשלותו צא וקדש לי אשה שהיא א"א עתה מצד הענין לא מצי לקדשה וכן ביבמות (דף נ"ב ע"ב) לאשה דעלמא אינה גט מטעם דאצלה ל"ש גירושין וכן שם בהפרת נדרים אף דבעל יכול להפר נדרי אשתו אחרת מכל מקום באותה האשה אין שייכות לענין הפרה דאין עלי' נדרים וגרוע עוד מישראל בקרבנות דהתם השליח על כל פנים יש לו שייכות בזה והכא השליח ג"כ לא מצי למיעבדי' השתא מש"ה בקרבנות איבעיא בנדרים (דף ל"ה ע"א) והכא ביבמות לא איבעיא להו כלל וה"ה באדם האומר לשלותו צא וקדש לי אחות אשתי לכשתמות אשתי לא מהני השליחות דבאותה האשה אין לו למשלח ענין בקידושיה אף דהשליח מצי לקדשה והוי כישראל בקרבנות: וא"כ לפ"ז יפה אמרו חכמי קוסטנטינא דגם בכה"ג באשה הנשתטית מה נ"מ לן אם הוא בגדר שליחות כיון דמצד הענין אין מקום לגירושין אצלה לא מהני מה דמצי להיות שליח אצל אחר:

והעיקר נלפע"ד בישוב הקושיא דמה הועילו רבותינו ז"ל בהשלשת הגט נ' דהא ודאי היכי דהיא יכולה לשמור את גטה אף דא"י לשמור את עצמה אפי' אי נימא דמדרבנן לא הוי גטא ס"ס כיון דמדאו' מהני תשיב מצי עביד משוי שלית וכדמשמע בתוס' ב"ק (דף ק"י) ד"ה דכי עביד וכ"כ מפורש במל"מ פ"ב מה' ביאת מקדש ה"ו:

ואולי י"ל דה"ט דתוס' יבמות (דף צ"ט ע"ב) שכ' דהספקות ראויין להקריב מטעם דאם יבוא אליהו וכו' ורש"י ז"ל הניחה בקושיא נהי דבאיסור דרבנן ס"ל לרש"י ז"ל בעצמו דחשיב ראוי וכמ"ש בשבת (דף מ"ג) טבל מוכן הוא שאם בא א' ועבר על איסור דרבנן חשיב ראוי ס"ס הכא רש"י לטעמי' דס"ל ספקות מה"ת אסורים ע"כ ל"מ סברא זו דאם יבוא אליהו. והתוס' ס"ל דהספקות מה"ת שריין כמ"ש מהרי"ט ח"ב חיו"ד ת' א' מש"ה ס"ל דהוי מצי עביד:

יהי' איך שיהי' בדעת התוס' עכ"פ היכי דרק מדרבנן אסור שפיר חשיב מצי עביד א"כ בשוטה דיכולה לשמור גטה אף דא"י לשמור א"ע מצי משוי שלית א"כ לפ"ז לעולם תשיב מצי עביד דאפי' בשוטה גמורה מתרמי כ"פ שיש לה דעת קצת ויודעת קצת:

וכבר כ' הט"ז בסי' קי"ט סקי"ב וז"ל ולהתיר וליתן לה גט אפי' אם מותר מצד הדין כיון דיודעת לשמור גטה ודאי אין לנו היתר זה כיון דיש סרך איסור דאו' באינה יודעת זה אין אנו בקיאים כ"כ לדעת מתי נקראת שימור לגטה:

והנה מצאתי ג"כ בדברי קמאי בס' אור זרוע הגדול בסי' תשע"ח כ'. שם מעשה בא לפני ר' שמתה בשוטה א' שהיתה יודעת לשמור גטה וכ' דלא ידעתי להבחין במה נקראת יודעת לשמור את עצמה. הגם דשם משמע להיפוך דביודעת לשמור עצמה אין אנו מבינים. עכ"פ חזינן דסברא דדברי הט"ז נכונים דגם ביודעת לשמור גטה ספקא הוי לעולם דאין אנו בקיאים להבחין כ"כ בין דעות השוטים. וא"כ לפ"ז סברא גדולה אצלי דאפי' בשוטה גמורה אם גרשה אפי' למאן דס"ל דאינה מגורשת אם נשתפית אח"כ וקבלה קידושין מאחר דצריכה גט מספק דשמא לא היתה שוטה כ"כ וגטה גט מספק:

וממילא אם נחליט כן אזדא לה כל אותה הקושיא דידוע מ"ש המל"מ פ"ט מה' אישות ה"ו באשה שהיתה ס' מקודשת דמצי משוי שלית לקדשה על אח"כ כיון דיכול לקדשה עתה קידושי ספק תשיב מצי עביד, וראיתו מדברי הרמב"ם פ"ז מה"א במקדש יבמה לאתר שיחלוץ לך יבמך כיון דאם קדשה עכשיו מקודשת מס' א"כ גם הכא חשיב מצי עביד ומשוי שליח:

ועי' ת' חתם סופר ת"ב ב' בד"ה עדיין פש גבן וכו' כ' מדאמר סתם ד"ת שוטה מתגרשת ע"כ מיירי ביש בה הימני שוטה שבכל מקום ואפ"ה מתגרשת עד שבדקנו בה אם משלחה וחוזרת. וע"ז יש לומר כ"ז שלא ראינו בה סימן שטותא יתירתא דמאבדת כל מה שנותנים לה אפי' בדיקה א"צ אם משלחה וחוזרת:

וביותר האשה הזאת שאנו מדברים אודותי' העידו לפנינו שיש זמנים שהיא מדברת כאחד האדם ודאי דקרוב לומר דעכ"פ ספקא הוי לעולם ובמשך שני שגעונה ילדה שני פעמים ועכ"פ היתה קצת בגדר דעת כשנזקק עמה: עוד נ"ל באופן אחר דבפשוט דעת הרמב"ם במקומו שם משמע דלעולם מגורשת בדיעבד מדלא מפליג כלל. ובס' שיורי קרבן על הירושלמי יבמות מתרץ באמת קושיא זו עפ"י דעת הרמב"ם ז"ל. אך קשה לתרץ כן לפענ"ד דרוב הפוסקים לא ס"ל כרמב"ם ז"ל בזה וס"ל דבאינה יודעת לשמור את גטה אינה מגורשת מדאורייתא ולדעת ה"ה גם הרמב"ם ס"ל דאינה מגורשת מדאו' אלא דסמך עצמו על מה שכ' כבר בקטנה:

אך לפענ"ד נ' לומר דיש לפרש דברי הרמב"ם כפשטות לשונו ואעפ"כ שלא יקשה עליו מפשטות דברי הגמ' דיבמות (דף קי"ג ע"ב) מוכרת לומר דאזיל בתר פשטות דברי הירושלמי דאין שם כ"א שני טעמים א' משום גרירה וא' דאין לה יד ולמ"ד משום גרירה עבר וגרשה מגורשת ואף דבגמ' דידן לא משמע כן כבר כ' בעלי הכללים היכי דבגמ' דידן אינו מפורש ובירושלמי מפורש פסקינן כירושלמי. וכבר כ' האחרונים דלישנא דאביי דמדייק לשון עולמית דלא תני בשוטה משמע דלעולם בשוטה מתגרשת:

אך עדיפא מינה נ' דהרמב"ם ס"ל כחד תי' בתוס' בשם י"מ דגרירה דירושלמי משלחת וחוזרת ויכולה לשמור גטה, היינו יש לה, יד וא"כ פלוגתא דהתם היינו תרי מימרי דהכא וכיון דשם אמרו דלמ"ד משום גרירה מגורשת בדיעבד. אין דברי הרמב"ם מופרכין מגמ' דהכא:

ומעתה יש ליישב קושיא זו בפשוט דבס' מרכבת המשנה רצה לכאורה ליישב דדמי למאי דאמרינן בכתובות (דף נ"ט) שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים תקדש דקדשה דמה, דבידו לפדותה אחר עשר שנים מקרי מצי למיעבד השתא וא"כ ה"נ הלא אם תיסק אדעתין שלא תתרפא לעולם אין חשש כלל ועיקר החשש הוא שמא תתרפא א"כ להך צד מקרי ראוי לגרשה כמו לאחר עשר שנים: אך הוא ז"ל דתה לחי' זה דל"ד להתם דזמן ממילא קאתי ובידו לפדותה אך בשוטה דאמרי' בגיטין (דף ע' ע"ב) דלאו סמיא בידן א"כ מחוסר מעשה. וא"כ מיושב שפיר דבירושלמי שם אמרו נ"מ בין טעמא דגרירה לטעמא דא"י לשמור גטה דמשום גרירה בדיעבד מגורשת ומשום שא"י:

לשמור גטה יש לה אב או בן או אח מגורשת דמשמרה וא"כ ניחא שפיר דמה שאמרו בגיטין שוטה לאו סמיא בידן היינו דוקא אם הבעל שוטה דאז אין עצה. אבל היכי דהאשה שוטה דאז ודאי אם הי' מי שמשמרה היתה מתגרשת וכן אם הי' מי שישמור את גטה היתה מגורשת מדאו' כמו אם יש לה בן או אח דאטו מי כתיבי בן או אח בתורה אע"כ מי שהוא משמרה או משמר את גטה בכלל יהי' מי שיהי'. וא"כ אם היו ב"ד ממנים מי שישמרוה ג"כ היתה מגורשת מדאוריי' דונתן בידה כתיב שישמור באיזה אופן שיהי' וכן באיזה אופן שאינה חוזרת די בכך מדאו'. וא"כ שוב אפי' אין מי שישמרוה עכ"פ כיון דאפשר לשמרה חשיב סמיא בידן וא"כ שוב דמי להך דשדה שמושכנת לעשר שנים דמצי משוי שליח וכמש"ל:

אך וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. ובעקבות כל המתירין בהיתר זה נלך בדרך שברר לנו הנוב"י בח' אהע"ז ת' ג' שחשש לקו' זו ותקן שישליש ג"כ שט"ח או ישבע שאם תשוב לדעתה ותהי' ראוי' לקבל גירושין שישלם אז דמי השט"ח או שיקיים מה שנשבע או שיתן לה גט מחדש. וכ' שם שלא רצה לתקן שישבע עד"ר שיגרשה מטעם שלא יהי' נחשב אונס מפני השבועה כמבואר בש"ע קל"ד. ונזהר עוד הגאון הנ"ל שמלבד החיוב הנ"ל יאסור ע"ע בשר ויין אם לא ישלם לצאת ידי הלבוש קל"ד שכ' להשוות דעת תשו' הרשב"א עם שאר תשובות החולקים המובאים בב"י וד"מ ורמ"א שם דהיכי דיש לו ברירה שלא יחזירנה ולא יגרשה ולא ישלם קנס גם הרשב"א מודה דל"ה אונס. וה"נ יש לו ברירה שלא ישתה יין ולא יאכל בשר ולא יגרש ולא ישלם או יתנה אם ישא אשה ויש לו ברירה שלא ישא אשה ולא ישלם:

ואני תמה מה ענין זה למחלוקת הרשב"א ושאר התשובות דהתם דוקא כשלא הי' הדין נותן שיגרשנה התם הוא דנחלקו היכי דאינו אנוס על גוף הגירושין אלא שהוא אנוס על דבר אחר וכדי להתפטר מאותו אונס מתרצה בעצמו ליתן גט. עוד יש אופן אחר קל מזה היכי דהוא הביא על עצמו האונס כגון שנשבע מרצונו ליתן גט ובזה הוא דנחלקו וראיתם מהאי דגיטין (דף מ"ו) יאסרו פירות העולם עלי אם לא אגרשך ומזה היא תמיהה גדולה על האוסרים אבל בכה"ג שהדין נותן שיגרשנה לית דין גלית דיין שאינו נקרא אונס:

וכבר כ' בתשו' רשד"מ חחו"מ י"ג דכל מה שהדין נותן אינו אונס כלל והביא ע"ז דברי הרמב"ם הידועים דודאי כל איש מישראל רוצה לקיים דברי התורה וכשנאנס נתרצה. וכ"כ המהרי"ט חחו"מ מ"ג דגט המעושה בישראל כל היכי דכדין הי' כופין אותו שיגרש אפי' מסר מודעה כופין אותו שיבטל: ונהי דבכה"ג אין הדין נותן שיכופו אותו דאין מעשין אלא לפסולות ומש"ה כ' הנוב"י שם שאפי' עבריין אין קורין אותו היינו על הגירושין בעצמם אבל אם אינו כופרי על הגירושין אלא על דבר אחר והוא בוחר בעצמו לגרש ודאי דמהני:

וכ"כ מפורש בת' הרשב"ץ ח"א ח' א' והראה מקורו מדברי הירושלמי פ' אלמנה ניזונית עפ"י פי' הרמב"ן ז"ל. וכ"כ בת' הריב"ש קכ"ז וכ' שם ג"כ בשם ת' הרא"ש ויותר מפורש בת' הריב"ש צ"א וז"ל שם בסוף התשובה מנעתיו מלישא אשה עד שנתחייב בקנין ובכח נידוי שיגרש אשתחו הראשונה עכ"ל. והנה בכת נידוי ודאי דהוי כפיי' גמורה כמ"ש הרשב"א בתשו' דהוי נקטי' בכובסי' דלישבקי' לגלימי' וכ"כ בש"מ כתובות דאין מעשין אלא לפסולות:

וע"כ טעמא דהריב"ש ז"ל דהאי לא חשיב כפיי' כיון דמעצמו בא לישא נתרצה בכך מדעתו וכמ"ש בת' ריטב"א המובא בב"י קנ"ד דאפי' נשבע ל"ה אונס וכ"כ בח' מבי"ט ח"א כ"ב וכ' שכן הסכים עמו הר"י בי רב ז"ל ועי' ת' הריב"ש רל"ב שכ' ובלא מודעה לא הי' נחשב גט המעושה כיון שלא נאנס על הגט:

וראי' לדברי דהרי הרשב"א ז"ל בעצמו דהוא המחמיר בדין זה כ' בח' ח"ה צ"ה וז"ל אך לפי שאני רואה שפשטה תקנה זו וכו' הבו דלא לוסיף עלה לא שנכוף אותו בשוטים ודי שנכוף אותו בדברים ובפרעון כתובה ויש כפיות רבות בש"ס מעין זה עכ"ל. ויש מפורש עוד יותר בח"א ת' אלף קצ"ב וז"ל ומהא נמי משמע דאפי' באה מחמת טענה אין כופין אותו בשוטים לגרש אלא שכותבין עליו אגרת מרד ומוסיף לה על הכתובה וכו' ומיהו יוציא ויתן כתובה דאמרי' אומרין לו להוציא ואם לא רצה אין כופין אותו שאין כופין אלא לאותן המנויין במשנת המדיר וכו' דאין מעשין אלא לפסולות וכו' אבל כאן אין כופין להוציא אלא בגביית כתובתה כלומר שכופין אותו ליתן לה כתובתה עכשיו ואם לא רצה והוא מורד מוסיף והולך עכ"ל: מפורש לפ"ז דבאופן הוספת הכתובה אין חוששין לגט המעושה כלל. א"כ לכאורה קשה מדברי עצמו המובא בב"י קל"ד הנ"ל. וע"כ פשוט הדבר דבהאי דב"י קל"ד לא נזכר שם עישוי ב"ד כלל ולא הי' הדין נותן שיגרש ומעצמו עשה כן ולא מן הדין ומש"ה הוסיף שם הרשב"א דלא הוי כתלוה וזבין דלא קבל כלום עבור הגירושין דאלו הי' כדין הוי כתלוה וזבין דמצוה לשמוע דברי חכמים. ודוקא בכה"ג הוא דס"ל לרשב"א דל"מ:

אבל היכי דהוה מן הדין ואפי' במאיס עלי דלשיטת הרשב"א אין שם כפיי' מדינא דגמ' אלא מתקנת הגאונים אפ"ה כיון דאינו כופהו בהדיא על הגירושין אלא על דבר אחר כגון על הוספת הכתובה וכדומה והוא בעצמו בוחר בגירושין מהני שפיר אפי' לכתחילה:

והשתא דאתינן עלה נ' דגם הרשב"א והריטב"א בתשו' המובא בב"י ס"ס קנ"ד לא פליגי לא כמו שנ' מפשטות דברי הב"י וד"מ קל"ד שם דהריטב"א מיירי דהי' אנוס עפ"י צווי ב"ד אז הוא דס"ל לריטב"א דאפי' נשבע ג"כ לא הוי אנוס. אבל היכי דאנוס שלא עפ"י דין אה"נ י"ל דמודה להרשב"א ז"ל דאפי' נשבע מעצמו אי אנוס בשאר דברים לא מהני:

והראי' דבב"י בסי' קס"ה הביא בשם תשו' ריטב"א לכאורה להיפוך ממ"ש בסי' קנ"ד שכ' שם על יבם שנשבע לחלוץ ליבמתו ליום ידוע כ' מפורש אף דמשום השבועה אתה כופהו ס"ס חליצה מוטעת היא:

הן אמת דיש לומר דהתם בסי' קס"ה מיירי דאמר בפירוש שאינו רוצה לחלוץ ואנחנו כופין אותו מש"ה הוי חליצה מוטעת ובסי' קנ"ד מיירי שנתן גט מעצמו אלא שאח"כ טען שהי' אנוס מחמת השבועה ס"ס כיון שלא כפה אותו שום אדם ל"ה אנוס. וזה שמוסיף שם בסי' קנ"ד ואם נתחרט אתר שבועה ואינו מגרש אלא מחמתה הי' לו לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעה נקט חרי גווני או שהי' לו ליתשיל אשבועה דהא חשיב בידו כמ"ש בגמ' שבת (דף מ"ו ע"ב) כיון דסגי בשלשה הדיוטות או עכ"פ למסור מודעה דאם ימסור מודעה יהי' גילוי דעת שהוא אנוס אף דל"ד לשאר מסירות מודעה שכופין אותו אחרים והכא לא כפה אותו שום אדם אעפ"כ הי' די בכך:

אך לפי מה דמבואר בב"י ר"ס קנ"ד בשם ת' ר"י בן הרא"ש כ' מפורש דאפי' כפאוהו לגרש משום השבועה ל"ה אנוס. ואדרבה לכתחילה כופין אותו לקיים השבועה ולמה לן לעשות מחלוקת בין הפוסקים. טוב יותר לומר דהריטב"א ס"ל ג"כ כח' ר"י בן הרא"ש וא"כ לכאורה הריטב"א סותר ד"ע. וע"כ כמ"ש דכאן מיירי דהי' מן הדין וכאן שלא מן הדין:

גם בתו"מ סי' ר"ה בבד"ה שם הביא בשם הריטב"א בנשבע דהוי אונס אלא שם נזכר שמסר מודעה ובש"ך סק"ה מפרש שלא הי' מודעה אלא שבשעת השבועה אמר כן ועי' נה"מ שם וצ"ע ס"ס נכון יותר לומר לפי שנשבע מעצמו כיון שלא מן הדין הוא חשיב אונס:

ע"כ נ' דהנוב"י שהחמיר כ"כ תש לה אולי גם הכא הוי:

שלא מן הדין לכופו לגרשה כמ"ש בעצמו במה"ת ת' צ' וכ"כ ג"כ בתרעק"א בחדשות מ"ד דאולי אחר שנשא בהיתר מותר הוא לשהות עם שתיהן ונהי דלמעשה מחמירינן ס"ס חשו לה לעשות באופן שלא יהי' חשש גט המעושה אפי' אם אין הדין נותן לכופו:

והנה לפי דברי הלבוש שהביא הנוב"י באותה תשו' הנ"ל דהיכי דיש לו ב' ברירות לכו"ע לא הוי עישוי כלל. צ"ע אם ה"ה היכי דיש לו ב' נשים והוא מעושה לגרש אחת מהם שיברור אולי ג"כ לא הוי גט מעושה כיון שהוא בחר לעצמו. ולכאורה לרבא דאמר בב"ב (דף מ"ח) דדוקא בשדה סתם הוא דאמרי' בתלוה וזבין זביני' זביני. ואפ"ה בכה"ג בגט המעושה שלא כדין פסול דהא סתם אשה כסתם שדה:

ויתורץ בזה מה שמקשים על הרמב"ם פ"ב מה' שופר דפסק בתקיעת שופר דמצ"כ ותוקע לשיר לא יצא ובפ"ו מה' חו"מ פסק בכפאוהו ואכל מצה יצא ובגמ' ר"ה (דף כ"ח) משמע דהא תלי בהא:

ונ' לדקדק במ"ש שם בגמ' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ובגמ' אמרו אלמא קסבר רבא מצאצ"כ ול"א קסברי הנך דשלחו לאבוה דשמואל דמוקדמים למימרא דרבא:

אך נ' דאה"נ ממימרא דשלחו לי' לאבוה דשמואל אין לכאורה שום ראי' דמצאצ"כ עפ"י מ"ש הרמב"ם הנ"ל בפ"ב מה' גירושין דאחר שנאנס הוא מרוצה בכך ובודאי נתכוין דניחא לי' לקיים מצות התורה. אבל בתוקע לשיר שלא נאנס ולא נתכוין אולי אה"נ דלא יצא:

אך רבא לטעמי' דס"ל דוקא בשדה סתם כיון דאינו נאנס מפורש על אותו הדבר והוא בחר בעצמו אחת משתים הוא דאמרי' גמר ומקנה. וכיון דעפ"י סוגית הגמ' דב"ב שם מצוה הוי כמו זוזי וא"כ ה"ה במצוה נמי ל"א דגמר ורוצה אלא היכי דכפאוהו על אחת משתי דברים והוא בחר לעצמו אחת מהם. א"כ בכפאוהו ואכל מצה דרק על דבר אחד נאנס אין ראי' שנתרצה ע"כ דייק רבא שפיר לשיטתו דגם בלא נתכוין יצא:

ושפיר דייקו בלשונם אלמא קסבר רבא מצאצ"כ ולא הנך דשלחו לאבוה דשמואל דלדידהו שפיר נוכל לומר עפ"י סברת הרמב"ם הנ"ל:

וא"כ מיושב דעת הרמב"ם דהוא פוסק בפ"י מה' מכירה דאפי' בשדה זו תלוהו וזבין זביני' זביני א"כ ה"ה במצוה אפי' שלא בתר לעצמו אחת משתים אפ"ה אמרי' דודאי נתרצה. א"כ שפיר בכפאוהו ואכל מצה יצא דודאי נתרצה אתר שהוכה ותשש יצרו. משא"כ בתוקע לשיר דלא נתכוין אה"נ דלא יצא:

אך עדיין תימה דלפ"ז לרבא הא דאמרי' גט המעושה בישראל כשר דוקא כשכפאוהו לגרש א' משתי נשיו ודוחק לומר כן דמתני' סתמא תני: אך נ' ליישב דעת הרמב"ם עפ"י מה דפסק דאפי' בגט המעושה ע"י נכרים ג"כ מדאו' כשר והקשו עליו מדאמרי' בגיטין הא דר' משרשיא בדותא היא וע"כ כמ"ש הלח"מ שם דלפי מה דאמרו בב"ב שם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ל"ל האי דגיטין דר' משרשיא בדותא אלא אפי' דכפאוהו נכרים ג"כ כשר מה"ת דניחא לי' לקיים המצוה א"כ ניחא שפיר דלפי דברי הגמ' דמצוה לשמוע דברי חכמים אין ראי' משלחו לי' לאבוה דשמואל:

אך רבא ס"ל כגמ' דגיטין דאמרו הא דר' משרשיא בדותא היא ומש"ה בכפאוהו פרסיים ל"ש מצוה לשמוע דברי חכמים ושפיר מייתי ראי' לתוקע לשיר אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל כר' משרשיא ואפי' בכפאוהו פרסיים מהני מדאו' א"כ ל"ד כלל ושפיר פסק התם דיצא ובתוקע בלא כונה לא יצא: ס"ס לדידן דקיי"ל דאפי' בשדה זו ג"כ תלוה וזבין זביני' זביני ובע"כ דאפי' באותה אשה גט המעושה כדין כשר א"כ שוב י"ל דבמעושה לגרש אחת משתים והוא בחר לעצמו אחת מהן אפי' שלא כדין כשר. ועכ"פ היכי שהדין נותן שיגרש אף דאין ראוי לכוף אותו להדיא שיגרש אותה האשה אבל בכה"ג מותר:

ומיושב לפ"ז מ"ש הנובי"ת ת' צ' להקשות על דברי הרמ"א בסי' א' שכ' כופין בחרמות ונידויין לגרש א' מהן דהא אין מעשין אלא לפסולות. ולפמ"ש ניחא דמה דקיי"ל אין מעשין דוקא לאותה האשה בעצמה. אבל בכאן החרמות והנידויין אינן אלא שיגרש אחת מהן שיבחר וכיון שיש לו ברירה ל"ת גט המעושה:

ואף שכ' הח"מ והשני' תדחה אין הכוונה שכופין אותו בפירוש שיגרש את השני' דאל"כ הו"ל לרמ"א לפרש כן אלא גם הח"מ כוונתו דכופין אותו לגרש סתם וכשנתרצה לגרש אומרים לו גרש השני' אף שהוא סבור שעל השני' כפאוהו ל"ל בה:

ולפי סברא זו יש לתרץ קו' הראשונים הנ"ל על הרשב"א הנ"ל מהך דגיטין (דף מ"ו) קונם פירות העולם עלי אם איני מגרשך דנ' דבכה"ג ל"ה אונס. דנ' דס"ל להרשב"א דבכה"ג דאינו אנוס על גוף הדבר הוי כי האי דשדה סתם. וס"ל לגמ' דגיטין (שם) דשדה סתם אפי' בתלוה ויהיב ג"כ מהני וה"ה בגירושין אפי' בשלא כדין ושם בב"ב דאמר רבא הלכתא בתלוה וזבין וכו' יש לדקדק דל"א בקיצור הלכה כר"ה בשדה סתם וכן גם במסקנא בגמ' דאמרו הלכתא בין בשדה סתם בין בשדה זו לא הזכירו ר' הונא כלל: ע"כ נ' דר"ה סתם אמר בתלוה וזבין אפי' בשדה זו זביני' זביני וממילא בתלוה ויהיב נהי דל"מ דוקא בשדה זו אבל בשדה סתם אפי' בתלוה ויהיב מהני וא"כ ממילא בגט המעושה שלא כדין דהוי כתלוה ויהיב דוקא באשה זו ל"מ אבל באשה סתם אפי' בכה"ג מהני ומש"ה בגיטין (שם) דר"ה הוא דאמר לה ואזיל לטעמי' אמר שפיר אם אמר פירות העולם עלי אם איני מגרשך ל"ח אונס ומגורשת לעולם. אבל לרבא דס"ל דבתלוה וזבין דוקא בשדה סתם וממילא בתלוה ויהיב אפי' בשדה סתם ל"מ וה"ה בגט המעושה שלא כדין אפי' באשה סתם ל"מ. א"כ ה"ה בקונם פירות עלי אם איני מגרשך ג"כ ל"מ: ונהי דמסקינן הלכתא דאפי' בשדה זו ג"כ תלוה וזבין מהני לא פלגינן עלי' דרבא אלא בתלוה וזבין אבל במאי דס"ל לרבא בתלוה ויהיב דל"מ אפי' בשדה סתם לא פלגינן עלי'. וה"ה בגט המעושה שלא כדין אפי' באשה סתם ל"מ. ומש"ה הוא דלא הזכירו ר"ה כלל במסקנא וממילא לא קיי"ל כהאי דגיטין הנ"ל. ומיושב שפיר דעת הרשב"א דבכה"ג הוי אונס וצ"ל להרשב"א ז"ל דמוקי מתני' דמעשה בצידון בנדר שכופין מן הדין לגרש כגון בנדרים המנויין ביו"ד סי' רל"ה כגון דאמר לה קונם תשמישך עלי אם איני מגרשך או דהדירה שלא ליהנות לו כי האי דריש המדיר ובכל אלו אם מגרשה אח"כ כדין עשה ולא הוי גט המעושה:

ומעתה לפענ"ד יש עצה אחרת נקלה עוד מהאי דנוב"י. שידור ויאמר הנאת תשמישך עלי אם איני מגרשך דבכה"ג אליבא דכו"ע הכפיי' כדין. ובגברא דציית דינא די בכך ולא יהי' צריך להשלשת הת"כ שהזכיר הנוב"י לצאת ידי דעת הלבוש כיון דבכה"ג הכפיי' הוא כדין. וגם דבהשלשת השט"ח יש עוד ס' אם תאמר הריני כאלו התקבלתי. אבל בזה אין עוד שום עצה. והגם דס"ס נכון להצריך השלשת השט"ח. אבל ס"ס בנדר זה טוב יותר שיש בו כפיי' כדינא. אך ס"ס כיון דבאופן הנוב"י ג"כ כשר וישר דעתינו שלא לשנות מכל המוזכר שם וכפי הנ' בת' חת"ס ת' י"א ושאר אחרונים כמעט כולם ז"ל הסכימו כן:

והנה בעובדא דידן הבעל השליש לפנינו ביד בטוח סך הכתובה ות"כ במזומנים כן ג"כ הוא מוכן להשליש בטוחות על מזונותי' וספוקי' ולפנינו יתן ג"פ ביד השליח באופן המבואר למעלה וישליש שט"ח על סך מסויים. ויאסור ע"ע בשר ויין בקונם עד"ר מיום שיתרה בו שליח ב"ד לגרשה כשתתרפא ולא ירצה לגרשה או לשלם:

ואם כל אלה יקיים אזי מצד הב"ד אין מניעה אם יאסוף כל החתימות עד מאה כפי התקנה. והנני לבקש מגדולי מדינתינו וגדולי מדינת גאליציא וליטא והרבנים המופלגים שי' די בכל אחר ואחר להיות נמנים בצירופא דדבר מצוה זו להתיר איש ישראל מעיגונו ולהצילו מכמה הרהורים רעים העוברים עליו:

והנני מודיע ג"כ לכל שכל דברינו הם בתנאי אם יהי' לו רשות ע"ז עפ"י חוקי הממשלה. וכל המסייע לדבר מצוה יתברך בכ"ט. באעה"ח פה בענדין ה' תרומה ב' אדר תרנ"ח ישכר בעריש חופ"ק:

ונצטרפו לזה ב"ד דפה. הנני מסכים להתיר וע"ז באעה"ח יום ועש"ק תרומה תרנ"ח לפ"ק יוסף ענגיל. הק' יהושע במה"ו יהודא ליב דומ"ץ דפה. נמנה לדבר מצוה. הק' דוד במהר"י ז"ל הכהן. והסכימו לזה מאה רבנים ובכללם גדולי ישראל יחיו: וזאת אשר כתב הגאון וכו' מ' יצחק שמעלקיש הנאבו"ק לבוב ז"ל מח"ס תשו' בית יצחק:

עברתי על דברי הקונטרס הזה מהרב הגאון מ' י שכר בעריש אבד"ק בעגדין אשר פתח בהיתרא דהאי גברא מנש"ה לישא אשה על אשתו הנשתטית מ' הענדיל וראיתי כי דבריו דברי תורה המה ודרינא אנכי בהדי מאה רבנים הנמנים לדבר מצוה הזאת באופן שיקיים הבעל כפי המוטל עליו מפי הרב הגאון הנ"ל. ואחרי אשר כבר הארכתי בענינים אלה בכמה תשובות קשה עלי לפלפל עוד הפעם בזה ולזאת אקצר. ובאתי עה"ח לבוב אור ליום:

ג' בדר"ח תמוז תרנ"ה לפ"ק יצחק שמעלקיש האבד"ק הנ"ל:

סימן קיט

השייך להיתר הנ"ל תשו' מכבוד הגאון אבד"ק קאלוואריע שי':

יקרת כגה"ר ע"ד להצטרף לימטא שיבא מכשורי בהיתר לאיש שנשתטה אשתו הגיעני כן הקונטרס של כגה"ר וב"ד הצדק. והנה לפ"מ שעיינתי היטב בהגב"ע הלז גם בעצם הקונטרס ראיתי כי האשה הלז הנשתטית מ' הענדיל אשת ר' רנ"ש בר"א היא כבר משוגעת מכמה שנים ויש לה זמנים שמדברת בנחת ככל אדם ולפעמים יגבר שגעונה עלי' עד שמקרעת בגדי' מעלי' וגם כי במשך שטותה ילדה ב' פעמים ונמצא שהיא ראוי' לאישות ולזה חושש אני להצטרף לזה הענין ולהפסיד זכות העלובה הלז בריחוק מקום ולדונה בלי לידע מאומה מההרפתקאות דעדו עליה ואולי הקניטה הבעל הרבה עד שגבר עליה המרה שחורה ר"ל. כי לפי הנראה מתשו' הנוב"י בהמס"ק תאה"ע תשו' ג' שכ' בזה"ל והשמים בינו לבינה זה כמה שנים שנפרדו זה מזה ולא לתהו בראה וכו' ושינה הדבר דא"א לנהוג עמה מנהג אישות מחמת שטותה וכו' והכא הרי ילדה ממנו ב"פ בעת שטותה דזה ראי' דבאפשרי לדור עמה. ולזה אף אם נניח דיש כאן מקום היתר למה לנו להתערב בזה אחרי דליכא כאן מצוה רבה דפו"ר וגם דלא תהו בראה. ועי' בנוב"י מה"ת חיו"ד ת' קמ"ו שכ' ג"כ כמ"כ. ולגדולי ישראל הסמוכים ככם יש לעיין בזה:

והנני רק להשתעשע בד"ח ולהשיב לו גרגר אחד במה דאתוי לן חורפא ולחוות ענ"ד בדבר שטרחו ויגעו בזה האחרונים וגם כגה"ר בקונטרס הלז אשר יקבל חזרה. וזהו בערעור הגמלמ"ל בפ"ו מה"ג בשם חכמי קוסטנטינא בדבר כתיבת גט והנחתו ביד שליח לנשתטית דמה מהני זה דהא כיון דלא מצי למיעבד השתא לא מצי לשווי' שליח ליתן הגט כשתשתפה ע"פ הגמ' בנזיר (דף י"ב) ועשה סמיכות לזה מיבמות (דנ"ב) גבי האומר כו' לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט דהטעם הוא דהאשה אינה בת גירושין בשעה שצוה הבעל לכתוב וכמו כן הכא דבשעה שמצוה לכתוב היא אינה בת גירושין וע"ש דלא ניחא לי' לחלק בין נכתב בתחלה לנכתב אח"כ דחד טעמא הוא דבשעת צווי הבעל היא לאו בת גירושין והראה מקום לזה בטואה"ע סקל"ב ורשב"א שם. וע"ז העמיק הרחיב הב"מ לחלק בין אם החסרון מחוקי התורה דלא יוכל לעשותה דלא מצי משוי שליח כלל. בין אם החסרון הוא מחמת חליו וכדומה דאז יכול לעשות ע"י שליח. אלא דהקשה לנפשו מב"ק (דף ק"י) דאמר שם דאפ' בתולה כל היכי דלא מצי עביד לא משוי שליח ושקיל וטרי בזה והסכים להחילוק הלז מגיטין (דף כ"ג ע"ב) דעבד מצי משוי שליח:

וכגה"ר יצא לדון בזה מתשו' מהר"י ברונא תשו' קע"ח והעמיק הרחיב עיונו עפ"מ דק"ל תי' הגמ' דקידושין (דף כ"ג ע"ב) דמקשה שם על הא דאמר דעבד יכול לעשות שליח לקבל גטו מיד רבו אף דהוא א"י לזכות הגט ודאע"ג דלא מצי עביד משוי שליח. מר"ה ברי' דר"י דאמר דליכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליחא מצי עביד ושני דלא דמי דישראל וכו' אבל עבד דאיתי' בתורת גיטין לאחר מצי משוי שלית אף לנפשי' דא"כ דמהני מה דעושה שלית לאחר מגוף לגוף דא"כ למה לא מצי לשוי' שליח בהא דנזיר (די"ב) באשה שיש לה בעל בההיא שעתא נימא דהא מצי להיות שלית לאשה אחרת וממילא דמצי לשוי' שליח בההיא איתתא כמו בעבד. ולזה יצא כגה"ר לחלק בין החסרון בעצם הדבר כמו באשה הנשאת בנזיר שם בין ליכא חסרון רק בשליחות. ולזה בנזיר לא מהני דהוי כמו ישראל בקרבנות אכן בעבד דהחסרון בשליחות מהני עכתד"ק. ולזה יצא לדון בנידון דידן דחסרון בעצם הוא דאינה בת גירושין לא מצי לשוי' שליח כדעת חכמי קוסטנטינא: ובעיני הדברים תמוהים מאד על חכמי קוסטנטינא בכלל ועל כגה"ר בפרט. ונחזי בתחלה בכלל דברי הגמלמ"ל שכתב בשמם דזה דומה לאומר כו' לאשה לכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט דתמיהה טובא דהתם הא כ' המל"מ שם בפ"ו מגירושין בשם התוס' ורא"ש ורמב"ם דבשעה שצוה לכתוב הגט אינה אשתו כלל ולהתוס' והרא"ש הוא דאין אדם מקנה דבשלב"ל. ולהרמב"ם משום דלא נכתב לשם גירושין כלל ועי"ש בטור וב"י רסקל"ב באה"ע דהכתיבה היתה בפסול היכי שכתבו בתחלה והיכי שכתבו אח"כ מ"מ צווי הבעל הי' בפסול שלא הי' אז בעלה כלל וליכא גט כלל. משא"כ היכא דאין הפסול משום עצם הכתיבה רק שאחר הכתיבה לא יהי' לו באפשרי ליתן לה ויצטרך לחכות בכתיבה עד שיהי' לה יד הכי זה פסול בכתיבה ? ודאי דהגט כשר ולא מצינו בשום מקום בש"ס ופוסקים דבעת הכתיבה מוכרת האשה להיות ראוי' לקבלת הגט ואם פסלו כשמחוסר דבר מה בין כתיבה ונתינה זהו בעצם הגט ובנתינתו מצד הבעל כמו תלישה ונתינה. אבל לא במה שאין חסר מצדו מאומה. ומה שאין לה יד הא אין החסרון מצדו. ואיזה דמיון יש בזה לאומר לאשה דעלמא שאינה אשתו דיכתוב גט ויתן דהגט אינו מהבעל לאשתו. ולזה העולה מדבריי דהלאו בת גירושין דדימה ההגמל"מ שם להאי לאו בת גירושין דהאומר כו' לאשה דעלמא ה"ז גיטך לכשאכנסנה אגרשנה דכתב הרמב"ם פ"ג מה"ג הלכ"ו אינו דומה זה לזה כרחוק מזרח ממערב דהאי לאו בת גירושין דמיירי ההגמל"מ הוא דיש מניעה מצד אחר בקבלתה. משא"כ המניעה דמיירי הגמ' והפוסקים באומר כו' לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנה דהפסול בגט עצמו דליכא בזה גט כלל. וכן שעבד שמקבל גטו אין החסרון בגט כלל רק בעבד דהוא במקום האשה המקבלת דלה לה מאשה ילפינן כדאמר שם:

ובזה ניחא הכל גם מבב"ק (דף ק"י) דאמר שם דבחולה אינו יכול לעשות שלית משום דלא מצי למיעבד:

דהתם מיחשב החסרון בעיקר הדבר ועיקר הדבר הוא האכילה. אבל בעבד עיקר הפעולה דגט שחרור הוא דהאדון משחררו וקבלת העבד הוא פרט מהפעולה. ולפמ"ש ל"ק מתשו' מהר"י מברונא ת' קע"ח שדימה הא דעבד עושה שליח לקבל גטו לזכיי' עבור חולה היכי דהוא יכול ג"כ לעשות באיזה צד ולא באינו יכול לעשות כלל דקשה דהא בעבד אינו יכול לעשות בשום אופן בדבר זה זכיא לנפשי' ואפ"ה יכול לעשות שליח. דבזה ניחא דגם בעבד הא נשאר הגט בתקפו ולא חסר אלא פרט דקבלה ולזה מדמה הרי"ב דכמו כן בנשאר קצת זכות אצלו דיכול לעשות שליח:

קש"ד דלענ"ד נידון דנשתטית זיכוי הגט עדיפא טובא מהא דעבד יכול לעשות שליח דהתם בעבד מה דהוא צריך לעשות אינו יכול כ"א ע"י שליח ואפ"ה מצי למיעבד כיון דעיקר הגט נעשה בהכשר מכ"ש במזכה גט דמצדו אין שום מניעה אף בנתינה והמניעה הוא רק בקבלת האשה דודאי יכול לעשות שליח הולכה דמצדו לא יהי' עיכוב כשתוכל לקבל ואכמ"ל. ובזה אסיים ובברכה טובה שמורה וערוכה בכט"ס כנפשו ונפש הדו"ש באהבה מברכו מלב בכ"ט. אליעזר שמחה באדמו"ר הגאון ר"מ מענדיל זללה"ה ראבינאוויטש תופ"ק הנ"ל:

סימן קכ

תשובתי להגאון הנ"ל בענין הנ"ל: כבוד וכו' הגאבד"ק קאלוואריע: מכתבו היקר הגיעני. ואמנם נפלאים בעיני דבריו מ"ש להעיר ע"ז דבמשך ימי שטותה ילדה ב"פ וא"כ היא ראוי' לאישות. תימה בעיני וכי שוטה אינה ראוי' לאישות והלא משנה שלימה שנינו (נדה י"ג) החרשת והשוטה וכו' אם יש להן פקחות מתקנין אותן וכן קיי"ל להלכה אלמא דראוי' היא להזדקק לבעלה. וכן בגירושי שוטה דלא מהני כ' בירושלמי הטעם משום גרירה שלא יזנו עמה בני אדם אלמא דראוי' היא לאישות:

ועיקר הטעם שכ' בשוטה שאינה ראוי' לאישות הוא כמ"ש הרמב"ם ספ"י מה' גירושין שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים וכמ"ש הנוב"י שם באותה התשובה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל כולם לא הזכירו שאינה ראויה להזדקק לבעלה. וא"כ לפ"ז אין ראי' כלל ממה שנזקק עמה וס"ס אינה ראויה לאישות שידור עמה כדרך בעל ואשתו והראיה דזה יותר משנה שמשלם שכר לאדם שהיא בביתו ומשמרה שם בעיר אחרת:

ואדרבה אם היא פעמים חלומה ופעמים שוטה עוד יותר ראויה היא להתגרש. ומה שחושש כ"ג אולי עי"ז שהקניטה הבעל הרבה באה לידי מרה שחורה יישר כחו וחילו שחושש לתקנתן של בנות ישראל וכן ראוי לחכם שכי"ב אבל עכ"ז הוא חומרא יתירה דא"כ אם ניחוש כולי האי איך משכחת לעולם היתר של ק' רבנים שהצריכו גם מג' מדינות והא לא ידעי הני בהני. ובע"כ אנו צריכים לסמוך על ב"ד שבעירו שחקרו בדבר כדין ואטו כל הגדולים מיכנפי למקום א':

וה"נ כנים אנחנו ונאמנים שגבינו העדות והעדים אמרו בבירור שזה יותר מחמש או שש שנים היא מטורפת ל"ע והוא התנהג עמה בסבלנות עד שהגיעה לידי כך שא"י עוד לסבול ושלחה מביתו. והתעודות אשר אצלו מגדולי הרופאים ופקודי הממשלה אשר בבתי התעלות יוכיחו עד כמה טרח עלי' לרפאותה ומה יש עוד לחוש בדבר הזה. והנה אמה של הנשתטית היא יושבת עוד בביתו של רנ"ש הנ"ל. ולא עשינו דבר עד ששלחנו אחר שני אחי' וטענו לפנינו לטובתה ולא עשינו שום דבר בלתי ידיעתם וא' הוא יודע קצת בדיניהם ועשינו בטוחות באופן שלא ימשוך ידו מהצטרכות שלה. ס"ס עשינו הכל שלא בחפזון ומשא פנים ח"ו ומה יש עוד לחוש:

ומ"ש כ"ג בישוב הקושיא עפ"י שיטת חכמי קוסטנטינא לחלק בין היכי דהמניעה מצד הגט עצמו או המניעה מצד אחר ובנשתטית המניעה מצד אחר. אם אמנם כי דברי כ"ת אינם מובנים לי לפי לשון הרמב"ם פ"ג מה"ג ה"ו לפי שאינה בת גירושין א"כ ה"נ לאו בת גירושין היא:

אמת לפמ"ש הפוסקים קכ"א ס"ב בדעת הרמב"ם משמע דבכה"ג חשיבה בת גירושין ולפ"ד התוס' והרא"ש דהטעם מטעם שליחות דהוי דשלב"ל ה"נ דכוותי':

אך ס"ס כיון שגוף הדבר אינו נוגע להלכה דלמעשה כולנו עבדינן כמנהגו של הבח ז"ל. אין נ"מ לנו במחלוקה זו. וס"ס גוף הדבר שעלי' עמד כ"ת תימה בעיני:

דברי הדוש"ת באהבה:

סימן קכא

מכתב הגאון שי' הג"ר השני שהסכים לדברינו. אחדשה"ט באהבה יקרתו הגיעני. וע"ד אשר תמה עלי כי כתבתי באשר שבמשך שני שטותה ילדה ב"פ א"כ ראוי' היא לאישות דהא גם שוטה ראויה לאישות והאריך בזה. במחכגה"ר לא עיין בדברי היטב. כי לא כתבתי שם אשר מחמת זה אינה ראוי' להקרא שוטה ושאין ראוי להתיר להבעל משום זה רק שאני מסופק להזדקק לזה לסיוע ההיתר אחר שאין בזה מצוה רבה דבטול פו"ר ולשבת יצרה. ונגד זה חושש אני דלמא הבעל גרם לזה כמש"ש:

ואעפ"כ אין אני מפקפק בהיתר הזה שכ' רומעכ"ת ויכול כגה"ר לחשוב אותי מן הג' רבנים שנצרך להציע לפניהם עפ"י קבלת הב"ח אחרי אשר עשה כגה"ר כל צורך הבטוחות להאשה כפי האמור ביקרתו:

וע"ד החשש דלמא הבעל גרם לזה כתב דידוע אשר הבעל עשה כל מה שהי' בכחו לרפאותה ולזה אין מצדי שום פקפוק:

וע"ד אשר העיר במ"ש בישוב קו' חכמי קוסטנטינא לחלק בין היכי דהמניעה מצד הגט בעצמו או דהמניעה מצד אחר דקשה בעיניו הא ס"ס אינה בת גירושין וגם דשלב"ל. מוכרח אני להסביר דברי דהחילוק הוא דכל פעולות שעושה הבעל אין בזה שום חסרון ומניעה ודשלב"ל כי פעולותיו הם ובפעולותיו אין שום מניעה. ומה שנוגע להא דאין לה יד מה להבעל בזה: וראי' עצומה לזה הוא מדין גטה וידה באין כא' וביותר מדין עבד כנעני דאין לו יד כלל בשעת נתינת האדון וע"כ דאין מניעה להנתינה מצד האדון מה דהעבד אין לו יד, ויש לי הרבה ראיות לזה אך במקום שדרך לקצר אין מהצורך להאריך: יקבל ברכת שלו' וכ"ט מאת הדוש"ת באהבה ומברכו מלב בכ"ט. אליעזר שמחה ראבינאוויץ. עם כי בגוף הדבר אינני מסכים להרה"ג הנ"ל, כי שם ביד האדון לשחררו ובכאן אין ביד הבעל לגרש ולאו בת גירושין היא. אך כבר כתבתי בפנים התשובה וא"צ לכפול הדברים:

סימן קכב

מכבוד הגאון מ' יוסף ענגיל נ"י מפה וז"ל. מכתב כת"ה הגיעני וכו'. והנה בדין נשבע לגרש את:

אשתו אם חשיבי הגירושין אונס מפאת השבועה שהעירותי מפי' הרא"ש נדרים (דף ס"ו ע"א) ד"ה פותחין לאדם בכבוד עצמו שכ' כגון אם נדר לגרש את אשתו וכו':

וכ' כ"ת דמיירי באומר הנאת תשמישך עלי דמחויב לגרשה והכי דייק ל' הר"ן שם המדיר את אשתו עד שיגרשנה ודאי ל' הר"ן הכי דייק דנדר נדר שמחמתו מוכרח לגרשה וע"כ לא הבאתי דברי הר"ן רק דברי הרא"ש דשטתיותם לא משמע הכי דל' נדר לגרש מורה שהי' הנדר על גוף הגירושין ועם כי אין שייך נדר על גירושין דל"ש נדר באעשה, צ"ל דל' נדר דנקט לאו דוקא רק כוונתו דנשבע או קבל עליו בשאר לשונות של קבלה לגרש וכי הך דנדר גדול נדר לאלקי ישראל דנדרים (דף ח' ע"א) דהכוונה שם אשבועה. וכן בכמה דוכתי הרגילות לקרוא לשבועה נדר כמ"ש הר"ן שם. וגדולה מזו בתוס' שבת (דכ"א ע"א) ד"ה למאי נ"מ למו"מ דכ' דאם נדר לתת לחבירו שעוה וכו' ושם אין שייך לשון נדר כלל דהא במו"מ איירי וקרי לחיוב שנתחייב וכו' ל' נדר ול' רש"י שם מדוקדק דכ' למאן דמתני למיזבין שעוה כ' לשון תנאי והתוס' בעצמם בעירובין (דף י"ד ע"ב) ד"ה ש"מ גודשא תלתא יעו"ש לשונם וכו' ועכ"ז בתוס' שבת הנ"ל כ' חחת תנאי לשון נדר הרי דהדרך לקרות לכל ל' של חיוב לשון נדר. וכזה י"ל ג"כ כוונת הרא"ש אהיכא דחייב עצמו בשבועה או שאר לשונות של קבלה לגרש ואין כונתו לנדר ממש ועכ"פ היתה הקבלה על גוף הגירושין. ומדקדוק לשונו נדר לגרש זה הי' כוונתי דיש לעיין בדברי הרא"ש ואולם ודאי דדברי הרא"ש אינם ראי' מוכרחת רק הערה בעלמא וכו':

ובגוף הענין בנשבע לגרש ומחויב מצד הדין לגרש ודאי דל"ת אונס דמאי אולמי' דחיוב השבועה מגוף החיוב שמצד הדין דאין נחשב אונס מחמתי', וגם במחויב מצד הדין הרי אין השבועה חלה כלל דהו"ל נשבע לקיים את המצוה והחלות רק בתורת זריזות וכהך דנדרים (דף ח') מנין שנשבעין לקיים וכו' הא קמ"ל דשרי לאיניש לזרוזי' נפשי' ואינו מוסיף דבר בגוף החיוב:

ועוד יש לעיין בנשבע לגרש אם נאמר דהגירושין חשיבי אונס א"כ על מה היתה השבועה דאם נאמר שהיתה דאף דאם לא ירצה לגרש בעתיד עכ"ז חייב עצמו בשבועה לגרש גם בהעדר הסכמת הרצון א"כ אין השבועה חלה כלל דכיון דהגירושין בכה"ג אינם חלים דהו"ל אונס א"כ הרי השבועה ע"ד שאין בידו לקיימו ואינה חלה כלל. ואם היתה השבועה על הרצון עצמו שיהי' רצונו לגרש מסופקני שרצון עצמו נחשב ג"כ דבר שאין בידו ואין השבועה תלה עליו יעויין תוס' זבחים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה כל שבידו דהפריש קרבן והמיר ל"ת בידו לחזור כיון שאין דעתו לחזור אולם י"ל דהיתה השבועה שאם ירצה לגרש שיעשה אז מעשה הגירושין דלולא השבועה הי' בידו שלא לגרש אף אם ירצה וע"ז חייב עצמו בשבועה שאם יהי' רצונו לגרש יגרש אבל אם באמת אין רצונו עתה לגרש ע"ז לא היתה השבועה כלל ואף אם היתה אינה חלה כנ"ל. אולם לומר דהיתה השבועה על גוף מעשה הגירושין גם אם לא ירצה לגרש ואי דאינה חלה לא היתה כונתו על התלות באמת רק על המעשה וכהך דמגרש ע"מ שלא תנשאי לפלוני דמתבטלים הגירושין אם נשאת לפלוני ואף דאז שוב אין נישואי פלוני חלים דהו"ל א"א ושוב ראוי שלא יתבטלו הגירושין שהרי לא נתבטל בתנאי עכ"ז אמרינן דהיתה כונתו על מעשה הנשואין לא אחלות הנשואין יעויין ר"ן ריש המגרש עכ"ז כאן קשה לומר כן דבשבועה ונדר הולכין אחר הכוונה המוכחת לפי הענין שזאת היתה כוונתו וכהך דנדרים (דף נ"ה ע"ב) הכל לפי הנודר טען והזיע וכו' ובודאי הי' כוונתו על חלות הגירושין שתתגרש ולא תהי' אשתו ולא על מעשה הגירושין לחוד וז"פ:

ומ"ש כ"ת ב' תרע"א ז"ל דכאן אין ברור אם מחויב מצד הדין לגרש כשתתרפא הראשונה. ודאי מסברא יש להסתפק בזה ולומר דאחרי שהנשואין של שתיהן היו בהיתר שוב מותר לדור עמהן דוגמת הך דכלאים פ"ג מ"ב שהי' גבוה טפת ונתמעט כשר שהי' כשר מתחלתו ובתרומות פ"ח מ"ג רא"א יגמור ובחגיגה (דף כ"ו ע"א) ר"י אומר יגמור וביומא (דף י"ג ע"ב) ר"י א' יגמור ובביצה (דף י"ז ע"ב) התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר ובתוס' יבמות (דף י"ח ע"ב) ד"ה שומרת יבם דאף דבקדש באיסור לאחר, נפילה אומרים לו המתן מ"מ בקדש בהיתר קודם נפילה א"צ להמתין כלל ועוד שם (דף ז' ע"ב) תוד"ה וראה קרי דכיון דרק מדרבנן אסור לכנוס ע"כ אם הוא כבר שם לא גזרו עליו שיצא יעו"ש וכן הוא עוד בכמה דוכתי. ואם דמצינו מקומות רבות להיפוך זה וגם דיש לחלק בין כמה מקומן שהבאתי לכאן מ"מ מידי ס' לא יצא:

אולם נלפע"ד דכאן אין נפקותא בזה דאפי' אם האמת שאין מחויב מצד הדין לגרש מ"מ כיון שבפועל אין מורין לו לדור עמה א"כ הרי היא נמנעת מתשמיש מחמתו עבור שנשא השניי' וא"כ דמי לנולד מום באיש אחר הנשואין שעל ידו אין יכולה לדור עמו כמוכה שחין מפני שממקתו דכופין אותו להוציא כמבואר בהמדיר. ואף דאין המניעה שם מפאת האיסור רק שאין ראוי לדור עמה. וא"כ ה"נ דכוותי' אף אם אמיתות הדין דרשאי לדור עמה מ"מ אחרי שמפני העדר ידיעתינו אנו מורים לו שלא לדור עמה א"כ עכ"פ ה"ז כמום ושפיר מחויב להוציאה גם כאן כנ"ל:

ועוד אני מסופק בנשבע לגרש וגרש אח"כ דאין כאן חשש אונס שנחוש שמא לא הי' רצונו לגרש ומאונס השבועה הוא שגרש דכיון דבשעת השבועה הי' רצונו לגרש דאל"כ למה נשבע שהרי אז לא הי' אנוס וא"כ יש לנו להחזיק ולומר דלא נשתנה רצונו וככל חזקה דמעיקרא דמחזקינן שלא נשתנה הדבר מכמות שהי'. אולם יש לומר דבדעת האדם ל"ש חזקה דמצוי הוא שישתנה דעת האדם ובכתובות (דף ס"ח ע"א) יש שם פלוגתא דר"י ורבנן בהשיא את הבת הראשונה אם מחזקינן לומר דכמה שנתן לראשונה הי' נותן לשניי' אולי הי' חי דלא נשתנית דעתו בנדיבותי' כלפי בנותיו או אמרי' פעמים שאדם עני בדעת כו' יעוש"ה. ומוכח שם דגם בדעת האדם שייך חזקה דהא ר"י ס"ל שם כן ואפי' רבנן דפליגי היינו רק מפאת שלפעמים אדם עני בדעת וכו' והיינו רק בדבר שתלוי בנדיבות הלב משא"כ בעלמא שייך שפיר חזקה במה שתלוי בדעת האדם גם לרבנן. אולם גם בשבת (דף קמ"ג ע"ב) יש פלוגתא ר"י ורבנן בהכניס פירות לאוכלין אי חיישינן שיחזור מדעתו ויחפוץ במשקין שבהן ויסחוט יעויש"ה. דגם שם ס"ל לר"י דל"ח שיחזור מדעתו ורבנן פליגי עלי' והוא דוגמת פלוגתתם בכתובות הנ"ל ושם הוי דעת ורצון בעלמא לא דבר שתלוי בנדיבות הלב. ובכתובות (דף נ"ה ע"א) יש פלוגתא באמר כתבו וחתמו והבו לי' אי צריך לאימלוכי בי' אי חיישינן שחזר בו ומסקינן שם הלכתא דצריך לאימלוכי בי'. ובחולין (דף י"ח ע"א) רש"י ד"ה שליחותי' עביד כו' שא"צ לחזור ולהימלך בו יעוי"ש ויש לחלק בין הנושאים. ובסנהדרין (דף ס"א ע"ב) יחיד לא מימלך כו' רבים מימלכו כו'. ויש להעיר עוד מכמה דוכתי. ואם נאמר דשייך כאן חזקה א"כ פשוט דאין כאן חשש ואף אם אומר הבעל שלא הי' ברצונו לגרש ומאונס השבועה הוא שגרש וברי הא מהני נגד החזקה כתוס' יבמות (דף צ"ג ע"ב) ד"ה מאי חזית מ"מ ה"מ לעצמו אבל לגבי האשה הא לא מהני ברי דידי' נגד חזקה ושפיר האשה מותרת לשוק דלא מהימנינן לי' במה שאומר שנשתנה דעתו: ומה שדן כ"ת דכיון דרק מדרבנן אין שוטה מתגרשת חשיב מצי עביד הוא ספק עתיק ואין להאריך. אך למ"ד דאם עבר וגרש מגורשת י"ל בלא"ה דחשיב מצי עביד מפאת דבדיעבד מהני וכבר דנו האחרונים ג"כ בזה. ולי ראי' מחודשת ב"ה בזה והוא מש"ס קידושין (דף י"ב ע"א) כל היכא דלא מצי מייעד לא הוי זבינא זביני ושם (דף י"ט: ע"ב) דלכו"ע מוכרה לפסולים כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי דאע"ג דאסור לייעדה מ"מ כיון דהקידושין תופסין בה חשיב מצי לייעד. אולם י"ל דכוונת הגמ' אליבא דרבא שם (דף ע"ח ע"א) דקדש אינו לוקה. ולאביי דס"ל קדש לוקה יסבור באמת דגם בלא מצי לייעד הוי זבינא זביני. אך נ' דוחק לומר כן דהרי הגמ' שם (דף י"ב ע"א) אומרת דרך פשיטות לא ס"ד דומיא דייעוד מה ייעוד אע"ג דאי בעי מייעד א"ב לא מייעד כל היכא דלא מצי לייעד ל"ה זבינא זביני ואם איתא דאביי חולק ע"ז אף דהלכה כרבא לגבי אביי מ"מ ל"ש לומר ע"ז בלשון לא ס"ד אחרי שיש אמורא הסובר באמת כן. ויעויין תוס' ר"ה (דף ז' ע"א) ד"ה שמא דכתבו וקצת תימה דפריך הכא פשיטא במלתא דהוי פלוגתא דתנאי אולם בברכות(דף י"ב ע"א) אמר פשיטא היכי דנקיט כו' אע"ג דשם (דף מ' ע"ב) יש פלוגתא אם יוצאין איין בברכת שהנ"ב ועוד שם (ד"כ ע"ב) פריך ומן התפילין פשיטא אע"ג דפלוגתא הוא:

וכבר עמדו בזה התוס' עירובין (דף צ"ו ע"ב) ד"ה לא יעוי"ש. אולם ל' לא ס"ד נ' לכאורה יותר פשיטות עוד מל' פשיטא ואם יש אמורא דסלקא אדעתי' וסובר באמת כן לא יפול ע"ז לשון לא ס"ד לענ"ד. ולתוס' יבמות (דף י' ע"א) ד"ה לר' יהודה י"ל דיש איסור דרבנן בקידושין גם לרבא וא"כ עכ"פ ראי' לנשתטית דג"כ האיסור רק דרבנן ומתוס' ב"מ (דף י' ע"ב) ד"ה דאמר מוכח דיש בקידושין גם איסור תורה אולם בסוטה (דף מ"ד ע"א) מוכח דגם איסור דרבנן ליכא לרבא. והדברים עתיקים:

אולם בל"ז נ' דייעוד שאמרה תורה ודאי אין הכוונה על הקידושין לבד רק שידור עמה וכפשטא דקרא דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו דשארה כסותה ועונתה לא יגרע קאי על האמה ויעויין תוס' יבמות (דף ח' ע"ב) ד"ה מלמד דביאה שני' ל"צ קרא דודאי אין כוונת הכתוב שיגרשנה אחר ביאה הראשונה יעוש"ה. וא"כ כיון דכוונת ייעוד שאמרה תורה היינו שידור עמה א"כ הא דבעי מצי לייעד היינו לכאורה ג"כ שידור עמה אולם מסברא זו אין לו להקרא מצי לייעד מה שיכול לעבור איסור דרק בקידושין דהם ענין של חלות יוכל להקרא מצי עביד מצד החלות אשר לו ואף שאסור משא"כ הביאה שאין בה ענין חלות א"כ אחרי שהביאה אסורה אין לו להקרא מצי ויש להאריך בזה מכמה דוכתי. וכן יש להאריך עוד בכמה פרטיים בזה. וכו' ודאי שאין לזוז מדברי הנוב"י:

דברי הדושת"ה באהבה. יוסף ענגיל:

סימן קכג

תשובתי לידידנו הה"ג הנ"ל שי'. מ"ש כ"ת בדברי הרא"ש דנדרים (דף ס"ו) דהיינו שבועה וכמ"ש הר"ן (ד"ח ע"א) אמנם שכן עלתה ג"כ במחשבה לפני לפרש כן אבל לא ניחא לי דבמשנה הקודמת פותחין לאדם בכתובת אשתו פי' ג"כ הרא"ש כן נדר לגרש ושם מפורש במשנה מעשה באחד שנדר מאשתו הנאה א"כ בע"כ בנדר מיירי ע"כ לא ניחא לי לומר דמיירי בשבועה ולפי שנדר בקו"ע ליכא ע"כ נראה לי באופן שכתבתי שנדר ואמר הנאת תשמישך עלי דקיי"ל יוציא ויתן כתובה. אך אעפ"כ לדינא אין נ"מ דלדעתי ג"כ דעת הרא"ש דאפי' בנשבע ל"ה אונס כמ"ש בב"י אה"ע קנ"ד בשם תשו' ר"י בן הרא"ש דנשבע ל"ה אונס ומסתמא כדעת אביו הרא"ש ז"ל אמרה דנכון יותר שלא להשוות פלוגתא:

וידוע מה שתמהו כולם בהאי דריש נדרים (דף ג' ע"ב) בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה הא נדר ליכא בקו"ע: ואולי יש לומר כיון דלדבר מצוה שייך נדר בקו"ע כמו מעשר וקרבן אף דהתם נדר חפצא אך בנדר יעקב אבינו שאמר, עשר אעשרנו לך דלא הי' עוד הדבר בעולם דאמר וכל אשר תתן לי וע"כ דבכה"ג הוי נדר משום מצוה וכן מפורש ברשב"א נדרים (דף ח') בשם מקצת מפרשים. וא"כ יש לומר גם בגמ' שם ככר זו אוכל בככר דמצוה לאכלה ובכה"ג שייך בקו"ע ג"כ נדר. אך בהאי דפותחין לאדם באדם שנדר לגרש דאם הי' מצוה לגרשה למה מתירין לו:

והנה מ"ש כ"ת בנשבע לגרש היכי דמחויב מן הדין לגרש דל"ח אונס מצד השבועה דמה אולמי' דשבועה מגוף החיוב וכו' ואינו מוסיף דבר בגוף החיוב. ודאי אי הוי קיי"ל דחלה שבועה ע"ד מצוה מוסיף שפיר דחמירא לי' לאיניש שבועת שקר שכל העולם נזדעזע ונפרעין ממנו לאלתר והוא מן החמורות וכמ"ש בתורי"ד נדרים שהוא ענוש בכך שהוציא ש"ש לבטלה וחייב נידוי:

אך נהי דקיי"ל באמת דאין השבועה חלה ע"ד מצוה. אך דוקא בדבר המפורש בתורה וכמ"ש בר"ן שם ריש נדרים (דף ח') גבי אי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית אף שמחויב ללמוד משום ושננתם מ"מ חשיב אינו מפורש והשבועה חלה עליו, וא"כ כל הני נהי דמחוייבים לגרש מן הדין מ"מ כיון דאינן אלא דרבנן ואפי' אי נימא דהן דאו' ס"ס אינן מפורשים בודאי השבועה חלה עליהם ושפיר נקרא מוסיף ע"י חיוב השבועה:

ונ' קצח ראי' להיפוך דמקשה בגמ' ריש המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. די"ל דמיירי שנשבע לגרשה דבכה"ג כיון שהדין נותן דמחויב לגרשה שוב עכ"פ אינו משועבד לה ומצי מדיר לה ואח"כ אם נשאל על השבועה תו לא פקע אע"כ מוכח מהכא דנשבע לגרש אין כופין אותו ומש"ה עדיין משועבד לה ושפיר מקשה היכי מצי מדיר לה:

אך מה שהקשה כ"ת לשיטת הסוברים דנשבע לגרש הוי אונס א"כ הוי השבועה על דבר שאינו בידו ודאי דהוא קושיא חמורה וגם אנכי הלא עמדתי בזה בתשו'. ומ"ש כ"ת דרצון עצמו אינו בידו וכמ"ש תוס' זבחים (דף ל"ד ע"ב) בהפריש קרבן והמיר דאין דעתו לחזור. לדעתי תוס' דהכא סוחרים לדבריהם דנזיר (דף י"ב) דכ' בשם ר"ת דבידו להפריש חלה והקשו מהך דיבמתו הא בידו לבוא עלי' ולגרשה ואי כדעת התוס' דזבחים הא ל"ד כלל דהכא בידו להפריש חלה ובדעתו הוא כן שרוצה בכך אבל בהך דיבמתו הא אין בדעתו לבוא עליה אדרבה הוא עוסק לרחקה:

ואה"נ די"ל דדעת ר"ת הוא לחלק בכך. והתוס' שהקשו עליו לא ניחא להו בסברא זו. אך ס"ס ל"ד להתם כלל דהתם ודאי כיון דהמיר ודאי דאין בדעתו לחזור איך נכשיר הקרבן כיון דבידו לחזור וזה באמת נתרחק. אבל הכא כ"ז שהוא רוצה ודאי בידו להשאר כך בדעתו ובידו שלא יחזור בו ומסתמא ירצה בכך והרי אמרו החשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור. והוא חשד א"ע שלא יכפנו יצרו לעבור שלא לשמוע לדברי חכמים ע"ז נשבע שלא יעבור ויעמוד ברצונו ואפי' באינו חייב לגרש מן הדין מ"מ י"ל דנשבע שיהי' רצונו כך שיקיים שבועתו:

ומ"ש כ"ת מכל הנך דוכתי דפליגי בשינוי דעת הוא הכל בחזקה על להבא וידוע מ"ש האחרונים דעל להבא ל"ש חזקה ובזה הוא דנחלקו. וגם בזה דוקא בדבר של ממון דקשה מאוד להוציא ממון מחזקחו אבל בחזקה דלמפרע ודאי דמוקמינן אחזקה ועאכו"כ דהוא חזקה דעדיפא מכל החזקות וכמ"ש מהרי"ק ז"ל דהוא חזקה דבשעתה פי' על אותה שעה שאנו דנין לא על למפרע:

ולדעתי הם דברי תוס' גיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו שכ' דאוקמינה אחזקה שהיא עכשיו נשואה דאל"כ נזיר שהי' שותה יין הוי ה"ס שמא ישאל על נזירתו. ולכאורה קשה דהוי חזקה דלהבא שלא ישאל ולא ישלח גט. אך הא ליתא דאי נימא דאפקעינהו רבנן לקידושין א"כ גם עתה אינה: נשואה וזהו חזקה אלימתא וה"ה בנזיר שהי' שותה יין דממנ"פ אתה צריך לומר שמא ישאל על נזירתו ואינו נזיר כלל אף עתה דאי באשה נזירה ושמא יפר לה בעלה הרי אינו מפר אלא מכאן ולהבא וס"ס על מה ששתתה חייבת היא וע"כ הקושיא דוקא דאזיל לגבי חכם דעוקר הנדר א"כ ע"ז שפיר מוקמינן על החזקה דמעשה דעכשיו טובה היא ועדיף משאר חזקות ול"ד למ"ש תוס' יבמות לחדש דברי נגד חזקה ל"א אלא נגד ח' דמעיקרא דהיינו דמחזיקין משעה דלמפרע על של עכשיו לומר כמו שהי' קודם לכן כן הוא עכשיו. אבל בכאן עדיפא ולמה ניחוש שנשתנה דעתו כיון שאנו רואים שעושה למה ניחוש שעושה שלא ברצונו:

ואף דנחלקו בתולין (דף ל"ט ע"ב) אי אמרי' הוכיח סופו על תחילתו ה"מ היכי דצריך בירור על למפרע אבל לא היכי דיש לנו הבירור על עתה וגס מתחלה היתה ג"כ דעתו מוכחת על כך כי האי דאמר כתבו ואח"כ עלה לגג וכו' דכו"ע מודים דאמרי' הוכיח דלכו"ע לא תלינן שינוי דעת: וזה ברור לדעתי בכוונת תשו' הריטב"א המובא בב"י סס"י קנ"ד והלא בתשו' ריטב"א המובא בב"י סי' קס"ה מוכח בפירוש דאי כפינן לי' הוי חליצה מעושה אלא בפשוט דהתם כיון שראינו שגרש אמרי' ודאי גרש מדעתו משא"כ כשראינו שהוכרחנו לכופו ודאי דחזינן דאינו רוצה:

ומה שחדש כ"ת בחכמתו דלפי דהוי ס' אצלינו אם נתיר לו לדור עמה כיון דאין מתירין לו בפירוש הוי כמוכה שחין שממקתו ומשום זה שוב כופין אותו. א"י מה יענה כ"ת לכל הנך דקיי"ל אם נשאת לא תצא כגון במים שאל"ס וכמ"ש הרמב"ם פי"ג מה"ג וכמ"ש ה"ה שם ה"כ דבכל הני איבעיות אם נשאת ל"ת והא גם שם אם תשאל לנו לא נתיר לה א"כ הוי כמוכה שחין וע"כ דהא לאו סברא היא:

ומ"ש כ"ת כיון דבדיעבד אי עביד מהני חשיב מצי עביד וכ' ראי' מהך דיעוד בקידושין (דף י"ב) ובדף י"ח אמרו ושוין שמוכרה אלמנה לכ"ג לפי שבדיעבד תופסין קידושין וכ' דאולי תלוי בפלוגתא דאבו"ר בפלוגתא דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע מהני וכ' מדאמרו לא ס"ד לא שייך לומר כן נגד דעת אמורא הסובר כן:

מצינו בגמ' שאמרו פשיטא אף שיש פלוגתא בריאה אמרו אמרי לה קרמא עילאה וא"ל קרמא תתאה ותיכף אמרו פשיטא אינקב עילאה תתאה מגין ועוד טובא דכוותה:

ויש ראי' לזה מתוס' פסחים (דף ה') ד"ה לא תשחט כיון דבדיעבד אם שחט הפסח קודם התמיד כשר חשיב זמן שחיטה מחצות ואילך. ובתוס' ב"מ (דף נ"ח) ד"ה לשמור הזרעים דפריך הא לא הוי ממשקה ישראל וכו' דאינו אסור אלא לבצור אבל אם עבר ובצר שרי אלמא לדעת התוס' כיון דבדיעבד מותר הוי משקה ישראל ובתוס' פסחים (דף י"א) ד"ה קוצרין משמע להיפוך: ואף דיש מקום להוכיח להיפוך כ"ז דוקא אם האיסור דאו' אבל אם האיסור הוא, רק דרבנן אם מהני דיעבד ודאי דחשיב מצי עביד. ואה"נ דמיעוד ראי' טובה היא אך מה נעשה לכל המקומות שיש בהם הוכחות רבות לכאן ולכאן. ויעי' עוד תוס' מנחות (דף ס"ת) ד"ה קוצרין. ועוד יש ראי' מרש"י חולין (דף ד') דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה מוכרו. ואף דאסור למכור איסורי הנאה ואעפ"כ כיון דאם ימכרנו יועיל חשיבי דמים ואה"נ התוס' מולקין עליו וס"ל כיון דלכתחילה אסור לאו דמים הוי. ולדעתי דבר זה ספקא הוי וגם חכז"ל בעצמם נסתפקו בזה:

ומצינו יותר מזה אפי' בדבר המותר לכתחילה לעשות נסתפקו אי אזלינן בתר השתא או דיעשה אח"כ כמו בחולין (דף ק"מ) שחט בה מיעוט סימניס מהו אי נימא דהשתא לך ולא לכלביך קרינן בי' או דלמא כיון דאי גמר שחיטה ראוי הוא לאכילה אף דמותר לעשות כן וודאי דיעשה כן מ"מ נסתפקו חכז"ל אי אזלינן בתר השתא עאכו"כ בדבר האסור לעשות:

והאמת דביעוד י"ל ג"כ כמ"ש כ"ת דכוונת יעוד הוא מה שחהי' עמו. אך יותר נ' כמ"ש דנ' דגם רבותינו ז"ל נסתפקו בדבר זה וזה נ' שם בתוס' הנ"ל דמנחות (דס"ח ע"א) דמתחלה רצו לומר כמו בפסחים ואח"כ כ' להיפוך:

אך הא ודאי דלענין שליחות כל היכי שיש אופן שיהי' שייך בו נקרא מצי עביד וכמ"ש בקידושין (דף מ"א ע"ב) נכרי דאיתי' בתרומה דנפשי' וכו' שתרמו תרומתן תרומה וכן בהאי דקידושין (דף כ"ג ע"ב) עבד כנעני מהו שיעשה שליח נפשטו דשייך בי' אלמא דדי בכך מה שיהי' שייך בו ענין השליחות והשחרור:

אך כ"ז אינו נוגע לנידון דידן דקושייתם עפ"י דעת רוב הפוסקים דאפי' בדיעבד ל"מ הגירושין ולדעת ה"ה גם הרמב"ם סובר כן ועדיין צ"ע עפ"י תי' זה:

ועוד יש לעיין יבמות (דף כ') חייבי לאוין תפסי בהו קידושין וכ' רש"י הלכך קרינן ביה לקחת בדיעבד:

עוד אני חוזר עמ"ש כ"ת דהוי כמוכה שחין שממקתו דלא מורינן לה שתדור עמו. דבאמת גוף הדין שכ' הב"ש בסקכ"ג שם ואחר שנתרפאית חייב לגרשה מיד נראה דלא הוי אלא מפני מראית העין דלמה לא נימא כמ"ש ביבמות (דף ל"ט) אשה הקנו לו מן השמים ולקמן סי' ד' סט"ו באשת איש שיצא עלי' קול שהיתה מזנה וכו' אמרו וכהן חושש לה מד"ת וכ' הב"ש סקכ"ד שם אבל בדיעבד אם נשאה אין מוציאים:

ובאמת שדבריו שם תמוהים בזה כיון דחושש לה מד"ת היכן מצינו בדבר דאסור מדאו' דיהי' לא תצא בדיעבד. ועוד כיון דהבנים הם ס' חללים כמ"ש ה"ה פי"ב מהא"ב דס' חלוצה הבנים כשרים דאל"כ למה לא יוציא אלמא דפשיטא לי' היכי דהבנים ס' חללים תצא א"כ ה"נ דכוותי' ובהאי דהתם ודאי דשייך יותר סברת כ"ת דהוי כממקחו וראוי לומר דלא שבקינן לה לעשות הבנים ס' חללים:

ולענין הנ"ל יש עוד לעיין במה דאמרו יבמות (ד"י) משכחת לה דאי עבר ונסיב אמרו דאי לא כ' רחמנא. וי"ל דוקא היכי דלא משכחת לה אלא באופן האיסור. אבל אי משכחת גם באופן ההיתר נקרא מה דאי עבר ראוי: דברי אוהבו הדוש"ת:

סימן קכד

חזר הרב שי' וכ' אלי וז"ל. אחדש"ת שמתי עתה דברי כת"ה לנגד עיני וכו': והנה מ"ש כ"ת אהך דככר זו אוכל דמיירי בככר דמצוה ולכך חייל נדר אף דהוי בקו"ע. לפע"ד רק בנדר צדקה באומר הרי עלי לתת סלע לצדקה דאין כמות החיוב תורה של מצות צדקה מבורר ולכן חל הנדר ומשא"כ בככר דמצוה דמשכחת רק במצות מצה וסעודות שבתות ויו"ט לדעות דהוא מה"ת א"כ שוב הא הו"ל מושבע ועומד ואין הנדר חל עליו כמו באשכים ואשנה דלא הי' חל הנדר לולא דאי בעי פטר נפשי' בק"ש וכמ"ש הרשב"א עצמו בנדרים (ד' ח' א') שם אהך דנדר גדול נדר וכו' דאין עדיפות בנדר בזה משבועה וכי היכי דאין שבועה חלה מצוה מחוייבת ה"נ אין נדר תל ואי דהי' בידו לאכול. מצה אחרת או ככר אחר ונדר על ככר זה א"כ בירר ככר זה מאחרים הא אין בו עוד נדנוד מצוה כלל ומדוע יחול ובשבועות (ד' כ"ה א') דחשיב גם לצדקה מושבע ועומד צ"ל דאיירי בחיוב צדקה המבורר ומשכחת בכמה גווני וכמובן:

וגוף הך דנדרי מצוה שכ' הרשב"א וריטב"א נדרים (דף ח' ע"א) שם צ"ע לפענ"ד מקורו דכיון דלא מצינו גזה"כ בזה רק בנדרי הקדש וצדקה מקרא דפיך זו צדקה מנ"ל:

ללמוד משם גם אשאר מצות דהא מהקדש גופא ודאי אין ללמוד שאר מצות ככל חולין מקדשים דלא ילפינן וכי היכי דאמרינן אין דיחוי אצל מצות אף דאמרי' דיחוי בקדשים. ובשבת (דף קל"א ע"ב) דאין ללמוד מכשירי לולב דדחי שבת מעומר ושתי הלחם דמה לעומר ושתי הלחם שהן צורך גבוה. וכזה ביבמות (דף ה' ע"ב) לענין עשה דותה ל"ת שיש בו כרת. ואם דבמנחות (דף ה' ע"ב) מוכח לכאורה דמדמין מצוה לגבוה כבר ישבתי הדברים בחידושי ואין כאן מקומו לקבל ארוך כי פשוט לפי האמת דאין ללמוד מצוה מהקדש: ואם הלמוד מצדקה יל"ע ג"כ דלמא צדקה עדיפא דהוי בין אדם לחבירו וכי היכי דחטא שבין אדם לחבירו חמור מחטא שבין אדם למקום כמבואר ברש"י סנהדרין (דף כ"ז ע"א) ד"ה אביי כר"מ ה"נ צדקה יש לה להחשב מצוה חמורה משאר מצות שבין אדם למקום. אולם הא דהעוסק במצוה פטור מצדקה אף דהלמוד לעוסק במצוה דפטור ממצוה הוא רק מבשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ואעפ"כ ילפינן מפטור ק"ש דפטור גם מצדקה מוכח לכאורה דאין עדיפות לצדקה על שארי מצות ודברתי כבר מזה במקום אחר. גם מה שעמדו האחרונים דאיך יש ללמוד מק"ש אצדקה דהא יש עדיפות לצדקה דאית בה תרתי לאווי לא תאמץ ולא תקפוץ כמבואר בתוס' כתובות (דף מ"ט ע"ב) ואני הוספתי עוד דיש עדיפות לצדקה דנוהגת גם בבני נח כמבואר בחדושי רמ"ה לסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) אהא דאמר שם לדין ביתו לצדקה יעוי"ש שכ' דב"נ מצווה במצות צדקה. והארכתי בכל זה במקום אחר ואין כאן מקומו: ומ"ש דרצון י"ל דלא מיחשב בידו והבאתי תוס' זבחים (דף ל"ד ע"ב) דהפריש קרבן והמיר לא מקרי בידו לחזור הואיל ואין דעתו לחזור וכ' כ"ת דל"ד להתם דבשלמא התם כיון דהוא עומד ברשעו אין סברא להכשיר כיון דעדיין הוא מרוחק והשתא הוי זבח רשעים וכו' עכ"ל כ"ח: ותמהני דאטו להכשירו בעודו בהמרותו בעינן מטעם בידו הא אחר שחזר בו הוא דקאמינא דעתה אינו זבח רשעים עוד ואך מטעם דיחוי הוא דקיימינן עלה הואיל ונדחה בעת המרותו וע"ז כ' התוס' דנהי דבידו לסלק הדיחוי כדאמרי' כל שבידו לא הוי דיחוי מ"מ הכא לא מיחשב בידו לחזור הואיל ולא הי' דעתו ורצונו לחזור. הרי דהדעת והרצון עצמו. לא מקרי בידו דאל"כ אכתי הרי הא בידו לשנות דעתו ורצונו:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה