שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
חו"מ · סימן קסח
נשאלתי מעיר אחרת באשה מעוברת שעבורה ולידתה סכנה לה אם מותר לה לעשות תרופה שתפיל הולד:
והנה פשוט הדבר דמותר במקום סכנה ומפורש בפ"ז דאהלות מ"ו האשה המקשה לילד מחתכין את הולד במעי' ומוציאין אותו אברים אברים שחיי' קודמת לחייו. ומפורש ברמב"ם (פ"א מה' רוצח ה"ט) שהוא כרודף וכ"כ במחבר בחו"מ סי' תכ"ה ס"ב:
והנה על מ"ש הרמב"ם והמחבר שם יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם כ' שם הסמ"ע סק"ח דברים שלא זכיתי להבינם. שכ' דלא תימא הולד הוא רודף וניתן להצילו בנפשו קמ"ל דלא הוי רודף כיון שטבע של עולם הוא כן ואעפ"כ בעודו במעי' מותר לחתכו אעפ"י שהוא חי דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו שם נפש עליו. וראי' מהך דסי' תכ"ג נוגף אשה הרה ויצאו ילדי' ומתה משלם דמי הולדות ואין שם רוצח ומיתה עליו:
ודבריו ז"ל אלו מרפסים איגרי דמאי דמיון הוא לענין חיוב מיתה דודאי מיתה אין ישראל חייב על העוברים. אבל ודאי דהוא איסור דאורייתא כאלו שופך דמים הכי אמרו בנדה (דף ל"א) המשמש מטתו ליום תשעים כאלו שופך דמים ובנדה (דף י"ג) בהוצאת ז"ל כאלו שופך דמים וחלילה לומר דאין בזה איסור:
וע"כ דהא דמותר הכא הוא רק כדמפורש ברמב"ם ומחבר מפני שהוא כרודף. ואי דקשיא דא"כ אפי' יצא רובו או ראשו ג"כ נימא כן. נראה סברא גמורה בזה דקודם שיצא לאויר העולם כיון דזה העובר עדיין אינו נקרא אדם שלם שאין נהרגין עליו והוא רוצה להעשות אדם שלם ע"י סכנת אמו תשיב רודף שזה בעצמו הרדיפה שהולך לגמור הויתו ע"י סכנתה אבל כשהוא נגמר והוציא ראשו דעכשיו הוא אדם שלם כמו אמו אלא שרוצה לצאת ואמו המונעת אותו. ושניהם בני אדם שלימים וזה רודף לזו וזו לזה. ממילא שניהם אינם נקראים רודפים ואם תמות משמיא הוא דרדפי לה שזה אינו עושה כלום אלא טבעו של עולם הוא. פי' דלא תימא דזה רודף בידים והיא בשב וא"ת. וידוע דבש"ד חמור קום ועשה משוא"ת ע"ז אומר דגם העובר חשיב שוא"ת דטבעו של עולם הוא:
ואלו הם דברי הירושלמי סו"פ בן סורר ומורה שאין את יודע מי הרג את מי. ודברי הגמ' דסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) שאמרו משמיא הוא דרדפי לה הן דברי הירושלמי דמתחילה הקשו בגמ' הא רודף הוא דהולד נראה כעושה בידים והיא רודפת אותו בשוא"ת א"כ הוא חשיב יותר רודף ע"כ משני משמיא הוא דרדפי לה שגם הוא אינו עושה מעשה אלא טבעו של עולם הוא א"כ שני הרדיפות שוים. וכ"ז כשהוציא ראשו אבל ס"ס קודם שהוציא ועדיין אינו אדם שלם אין שום טעם אלא מפני שהוא כרודף וכמש"ל. דעכשיו אין שניהם שוים:
וס"ס מחללין שבת אפי' משום עובר לחוד כדאיתא בערכין (דף ז') באשה שישבה על המשבר ועי' רא"ש יומא פ' יוה"כ סי' י"ג בשם הרמב"ן ועיי"ש בק"נ אות י' דאפי' עובר פחות מג' ימים אעפ"כ מחללין עליו שבת: ולא תקשה ממשנה דערכין (דף ז') הנ"ל באשה שיצאה ליהרג דאין ממתינין לה עד שתלד. ובדברי הר"ן פ' אלו טרפות בסוגיא דעובר ירך אמו שכ' דאפי' אי עובר לאו ירך אמו אפ"ה היוצא ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד אלא הורגין אותה לאלתר דכיון דהיא חייבת מיתה אין מענין את דינה ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן משמע לכאורה כדברי הסמ"ע הנ"ל:
אך באמת כוונת הר"ן פשוטה דהא כל ולד לאו בר קיימא הוא עדיין אלא שעתיד להיות בר קיימא ומש"ה אמור לאבדו והמאבדו כאלו שופך דמים. אך ה"מ בשאר ולד שעתיד להיות בר קיימא ע"י מעי אמו. אבל בולד זה כיון שאמו חייבת מיחה ואסור להלין את דינה א"כ הולד הזה אינו עומד להיות בר קיימא ממילא לולד הזה מותר להרוג אפי' כשאין הורגין את אמו. והדבר פשוט:
אמנם במהרי"ט ח"א ת' צ"ט כ' באמצע התשובה אלמא נפלים אפי' נפש כל דהו לא מקרי ובסוף פ"ק דערכין תנן האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד וכו' ופרכינן פשיטא גופה היא וכו' ומדפריך פשיטא משמע דמחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל ולא אתא לאשמועינן אלא משום פסידא דבעל ומסיים הלכך בישראלית מפני צורך אמו נ' שמותר להתעסק עמהם שתפילנה כיון דרפואת אמו היא. והנה מלשונו שכ' אפי' נפש כל דהו לא מקרי משמע קצת דמותר אפי' שלא במקום סכנה. אבל א"א לומר כן רק דכוונתו דלא מקרי נפש כל דהו לענין חיוב. וכן מה שדייק ממ"ש בגמ' פשיטא כוונתו כמ"ש לעיל כיון דאין לאמו חיות גם הוא לא נקרא עומד לחיותו וכמש"ל. וכן מוכח מדבריו ז"ל בת' צ"ז שכ' ומיהו תימא דלא חשיבי נפש ובעכו"ם שרי לגמרי. משמע דבישראל איכא איסור:
אך לפ"ז צ"ע דב"נ כיון דמצווה על העוברים הי' ראוי לומר כשממיתין בדין שלהם אשה מעוברת אם היו שואלים לנו דין תורה הי' ראוי לומר דממתינין לה עד שתלד כיון דהעובר נחשב גבייהו נפש גמור ועיין במהרי"ט בת' צ"ז הנ"ל שכ' דהמתעסק עמהם כדי שיפילו עבר על לפ"ע לא תתן מכשול דאיהי מוזהרת על העוברים:
ויש קצת לברר דבר זה מדברי התוס' סנהדרין (דף נ"ט) ד"ה ליכא שכ' דקודם שיצא ראשו החיה פושטת ידה וחותכתו וכה"ג בעכו"ם אסור כיון שהוזהרו על העוברים. וכתבו ואפשר דאפי' בעכו"ם שרי היינו כמ"ש דהתוס' מסופקים בזה ואולי דוקא הוזהרו על העוברים שאמו עומדת לחיים אבל בכגון זה שאמו עומדת למות עובר כזה מצד עצמו לאו נפש מקרי, ואולי בב"נ דלא הוזהרו על הלנת דין עובר כזה ולד מעליא הוא דיש להמתין עד שתלד ודוקא בישראל שייך דין זה דאיכא איסור הלנת דין. ועי' ת' חוות יאיר ת' ל"א:
הנלפע"ד כתבתי: