שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
חו"מ · סימן קסו
לכבוד יד"נ הרב הגדול מעוז ומגדול נ"י פ"ה וכו' כש"ת מו"ה יחיאל מיכל שי' האבד"ק מינצק:
הנה מ"ש כ"ת לתמוה על דברי הש"ך סי' של"ד סק"ב בשוכר בית ומת בתוך זמן השכירות שהכריע הש"ך דברי מהר"מ דאין באי כחו צריכין לשלם דמי השכירות מה שלא דר בו משום דשכירות ליומא לאו מכר הוא. וכ' כ"ת דמגמ' דע"ז (דט"ו) שם לאו ראי' הוא דהריטב"א תי' שם בע"ז דשאני ע"ז דסופה לחזור לבעליו מש"ה לא קניא שם ואפשר דהרשב"א החולק על מהר"מ שם ס"ל כהריטב"א. במטותא מני' דמר יראה דהריטב"א לא כ' כן מעצמו אלא העתיק דברי הגמ' שרצו מתחלה לומר כן ובסוף מסיק ג"כ דשכירות לא קניא והא דאמרי' בכל דוכתא דשכירות ליומא ממכר מלתא בעלמא אמרינן וכו' א"כ יראה דהריטב"א לא ס"ל קניא והעד השני בריטב"א בב"מ (דנ"ו) העתיק דברי התוס' והעד השלישי הרי בש"ך שי"ג שם ובסי' קצ"ח העתיק דעת הריטב"א דכל מה שאין לאדם בו אלא דריסת הרגל אינו קונה לו אך ס"ס אין זה ענין לנו דס"ס יוכל להיות דהרשב"א ס"ל דשכירות קניא, ועוד יותר דהרשב"א בתשו' שם כ' דין זה בשם הראב"ד והראב"ד כ' מפורש בהשגות פ"ו מהל' שכירות דשכירות קניא לשוכר וכדידי' דמיא. אבל ס"ס הרמב"ם וש"ע סי' שי"ג דפסקו דחצר המושכר קונה למשכיר ודאי דס"ל דשכירות לא הוי כמכר:
ומ"ש כ"ת בשם הגר"א שהכריע כדעת החולקים על הרמב"ם. גם הגר"א לא החליט אלא שהעתיק מה שק' על הרמב"ם מגמ' דב"מ (דק"א) שם והוא קו' הלח"מ במקומו שם דאמר בתירוץ הגמ' ל"צ בחצר דמשכיר ולמה ל"א ל"ל בחצר דאגיר לי' לשוכר וכמו דהתחיל בחצר דאגיר לי' לשוכר ולפע"ד אין קושיא זאת מכרעת דאדרבה לשיטת רש"י קשה מאד דאי מיירי דלא השכיר לו את החצר אם כן מאי קמ"ל מתני' דהוא של בעה"ב ואי דקמ"ל דינו דר"י בר חנינא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו א"כ מאי לשון מסייעא לי' הא הוא דינו. ועוד מאי שייכות לדין זה בין הדינים שבין השוכר והמשכיר כיון דלשוכר פשיטא דלא שייך דלא שכר את החצר והוא דין שאינו שייך באותה משנה כלל. ועוד מאי יפרשו אח"כ בין לאביי בין לרבא או במדבק כלי בשולי פרה או באויר שאין סופו לנוח אטו אם יקלוט אדם דבר באויר חצר חבירו נאמר דקנאו ומאי ס"ד. וכן גם בזה מאי ענין לשוכר ומשכיר. ועוד מאי משני אח"כ ושברפת שבחצר ה"ה של בעה"ב ומיירי בהשכיר את החצר כיון דרישא מיירי בלא השכיר איך יהי' עכשיו בהשכיר וסתמא דמלתא רישא וסיפא בחדא גוונא:
אבל לשיטת הרמב"ם כ"ז ניחא דהכל מיירי בהשכיר את החצר ואפ"ה גוף הקרקע קונה למשכיר. ויש כאן רבותא גדולה דגוף הקרקע למשכיר ואעפ"כ מה שבאויר לשוכר הוא כיון דבו הוא משתמש ומ"ש ושברפת שבחצר קאי על הרישא דאף דאמרי' דמה שקולט מן האויר קונה הוא מ"מ ברפת אינו קונה אפי' מה שיקלוט מן האויר דסתם רפת אינו בכלל חצר:
ומ"ש הגר"א דדעת התוס' ב"מ (דף י"א ע"ב) ד"ה וכי שכ' דהלא השוכר משתמש בחצר היינו דמסתמא נותן לו רשות הוא פי' זר לומר דמשום זה מקשים התוס'. ופשוט קרוב יותר לומר כמ"ש הש"ך דדעת התוס' הוא כהרמב"ם דהשכיר לו את החצר. ושיטת הרא"ש בת' ג"כ אינו כרש"י שכ' דהוי כשותפים בחצר. ולקמן אבאר:
ובאמת יש דרך ליישב דדעת הרמב"ם ג"כ היכי דבאמת השכירו בפירוש להשוכר להשתמש בו תמיד אה"נ דהכל לשוכר רק דמיירי ששכר את הבית סתם וממילא שייך לו החצר לדריסת הרגל ושאר ההשתמשות הנהוגות אבל לדבר: שאינו נהוג לא שייך לו החצר ומש"ה הזבל נקנה למשכיר אבל בהשכירו בפירוש מודה. כן הי' מקום ליישב שלא יהי' מחלוקת בין רבותינו נ"נ: והי' מיושב בזה דקדוקו של הלח"מ דמתחלה אמרו אגירא לי' לשוכר ולא אגירא ואח"כ אמר סתם חצר דמשכיר ולפי דברינו ניחא מתחלה אמר אגירא לשוכר היינו דמפורש השכיר לו את החצר או מפורש השכיר לו שלא להשתמש בחצר ע"ז מתרץ בחצר דמשכיר פי' דסתמא הוי דמשכיר אלא דמן הסתם הוא של השוכר להשתמש בו וס"ס כיון דלא השכיר לי מפורש יש להמשכיר זכיי' במה שאינו בכלל השתמשות השוכר. כן הי' בדעתי לפרש אבל מה אעשה שעומד כנגדי לשון הרמב"ם שכ' מפורש חצרו ש"א קונה לו שלא מדעתו אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים:
גם מזה ראי' לדברי הרמב"ם דמיירי אפי' בהשכיר מפורש ליד השוכר דאל"כ הא דפריך על ריב"ח מהאי דזבל והקולט מן האויר וכו' הי' יכול לתרץ דמיירי במושכרת לו ואי דתקשי אמאי שבחצר גופא היא של בעה"ב הא גם לפי' זה קשה הא גופא כמ"ש בתוס' בד"ה קולט והי' ניחא לתרץ כן מלתרץ אוקימתא רחוקה במדביק כלי בשולי פרה וכו':
ומה שהקשה דברי הש"ך אהדדי דביו"ד סי' רכ"א סקמ"ג ומהנראה דמסכים דשכירות כמכר. לפענ"ד לק"מ דא"כ קשה ג"כ על הרמב"ם דהוא ז"ל כ' בעצמו ברפ"ז מהל' שכירות דשכירות ליומא ממכר ויעיין לח"מ שם שחי' דברים לאמתתן דלענין ההשתמשות מכר היא ולא לשאר דברים מש"ה לענין הנדר דהמשכיר רוצה לאסור עליו תשמישו ודאי דא"י דלענין זה מכר גמור הוא. וס"ס לענין דין הנ"ל היכי דמת השוכר באמצע הזמן כיון דסתמא דמלתא השדה בחזקת המשכיר קאי לעולם כל ספק שנופל בין השוכר והמשכיר לעולם הקרקע בחזקת בעלי' דקיי"ל כר"נ דב"מ (דף ק"ב ע"ב) שם כמבואר בסי' שי"ב שי"ד שט"ו ולהסוברים שכירות ממכר גמור הוא צריך לדחוק ולחלק ולדידן ניחא:
ואשר נתקשה כ"ת בדברי התוס' ערכין (דף כ"א) סוד"ה אעפ"י שכ' דברייתא דמשכיר לחברו בית ונתנגע דיאמר לו הרי שלך לפניך דמיירי בבית זה ותמה כ"ת הא בבית זה אמרינן בב"מ (דף ק"ג) דנפל א"ל להעמיד לו אחר א"כ למה הכא נתצו חייב להעמיד לו אחר. וכ' ליישב עפ"י דברי היש"ש ב"ק דמזלו של המשכיר גרם שנחשד על גזל ולה"ר מש"ה לא דמי לשאר בית זה. האמת כדברי כ"ת ויאמין לי שמעולם אני מפרש בדברי רש"י ערכין (דף כ' ע"ב) שם בד"ה נתצו דמוסיף דברים אלו שנראים קצת כמיותרים אלא דקשיא לי' הא בבית זה קיי"ל דאם נפל א"צ להעמיד לו אחר ע"כ מתרץ דהכא שאני דתלינן דחטאו של המשכיר הוא:
ומ"ש עוד כ"ת דהיש"ש כ' דהתוס' כתבו דהוי כמכר. אדרבה לדעתי היא סיוע לדברי הש"ך דהא לפנינו בדברי התוס' מפורש דשכירות לא הוי כמכר. וע"כ דכוונתו ז"ל ג"כ למ"ש דלענין ההנאה הוי כמכר מ"מ גוף השעבוד שייך להמוכר וכמש"ל:
ומ"ש כ"ח בטעם הרשב"א שכ' במת צריכים באי כחו לשלם לו כל השכירות משום דאין אונאה לקרקעות דעביד אינש דזבין ארעא ליומא. אין אני יכול להלום דבריו דא"כ ה"ה בנפל הבית ומפורש כ' הב"י בסימן שי"ב סט"ו בשם הרשב"א בתשובה דפוסק כהרמב"ם והרא"ש דמחזיר לו שכרו עד סוף זמנו ולא אמרי' עביד אינש דזבין ארעא ליומא וגם הלא עדיין לפנינו קושית הש"ך דאטו במכירה גופא כשיהי' קלקול באופן דהו"ל למוכר לאתנויי מי לא נתבטל המכר:
ומ"ש כ"ת על דברי הב"ח שסתר ראיית הב"י מסי' שי"ב מתוס' ב"ב (דף נ"א ע"ב) ד"ה במתנה שכ' בשם ר"ת שגדול קנינו של שוכר מזה שאם מת בתוך הזמן שהמקום מושכר ליורשיו עד הזמן וכ' הב"ח דכוונת התוס' אינו אלא שאם רוצים היורשים להשאר בבית יכולים להשאר אבל לא שיכול להכריח אותם שישארו וכ' כ"ת דכוונת הב"י דאם היורשים יכולים לחזור א"כ אין הדין נותן שהמשכיר לא יוכל לחזור בו. עדיין אינני רואה סתירה לדברי הב"ח דהא כל עיקר הטענה שהשוכר מת וא"צ להבית. ואם יאמרו היורשים שצריכים להבית ודאי דהדבר כמקדם. ופשוט הדבר דתיכף לאחר מיתת אביהם ישאל את הבנים ואם ירצו לזכות בזכות אביהם איזה הפסד יש להמשכיר. וכן בשוכר פועלים להשקות שדהו ובא מטר ודאי דאם הבעה"ב יאמר אעפ"י שבא מטר אני רוצה שתעבדו וכי אינם צריכים לעשות מלאכתו א"כ ה"נ הדין דהבעה"ב יכול לחזור והם א"י לחזור אם ירצה הבעה"ב א"כ ה"נ יוכל להיות שאם ירצו לזכות בזכות אביהם לא יוכל המשכיר לסלקם ואם לא ירצו אינם אנוסים להשאר:
ומ"ש כ"ת להקשות על מהר"מ שבמרדכי דמדמה לה לפועל היכי דאתי מטרא דהוי פסידא דפועלים וכ' כ"ת הגע עצמך גבי פועל אם לא יעשה בלא אונס פטור הבעה"ב והכא אם לא הי' מת השוכר חייב השוכר לכו"ע לשלם אפי' אם לא דר בה. במחכ"ת לא דמי כלל אדרבה המשכיר דומה לפועל דהוא הלוקח מעות והשוכר דומה לבעה"ב שהוא הנותן מעות ושפיר דמי להתם כמו בפועל אם ברצונו לא יעשה מי יתן לו ה"נ אם המשכיר מרצונו לא יתן לו הדירה או שתתקלקל בתוך הזמן באופן שלא יוכל לדור בה ודאי דלא יצטרך לשלם לו:
ולדעת כ"ת שדמה המשכיר לבעה"ב יצא לו שדמה זו לדברי התוס' גיטין (דף ע"ד ע"ב) כמו באריס דזוכה בגוף הקרקע וה"נ השוכר זוכה בקרקע. ולפי דברי הנ"ל ל"ד כלל דהרי המשכיר הוי כפועל דהוא המוציא ול"ד לאריס שזוכה בקרקע והוי כמוחזק והוא הוי כמוציא דלענין מעותיו המגיעים לו אצל השוכר אין לו שום זכות בגוף הקרקע. ושפיר לא הוי רק כפועל: ומ"ש כ"ת דגם המרדכי לא קאמר אלא במת שעדיין לא נתחייבו הנכסים דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף. אבל בחי ואירע אונס שלא יוכל לדור בו גם המרדכי מידה דחייב לשלם. הרי במרדכי מפורש דמדמי לה לשאר אונסים וכן במת הולד. דשעבוד השוכר קיים לדברי כ"ת ואפ"ה פטור משום דהו"ל לאתנויי. ופלוגתייהו תלוי בהך דשוכר את הספינה וטבעה לה כאשר אבאר לקמן:
ומ"ש עוד על הש"ך שנסתייע מדברי תוס' ב"מ (דף ע"ט ע"ב) שכיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהי' שלו אפילו אם יהי' אונס. וכ' לדחות דגבי מיתה לא שייך זה דהוי מלתא דלא שכיחא ונסתייע מדברי רש"י ריש כתובות ע"ב ד"ה דלמא. אתפלא הלא מבואר בתוס' שם דשלשה מיני אונם הן אונס דשכיח. ולא שכיח. ושכיח ול"ש. ומיתה הוי שכיח ול"ש וה"נ מיירי החם באופני אונסים דשכיח ול"ש. דהרי המרדכי מדמה לה לשוכר את הספינה וטבעה לה. וגם דאפי' אם יהי' אונס דל"ש כלל אין הדין נותן להחזיר לו אשר נתן דאונס אינו טענה לחייב ממון כידוע מדברי הש"ך סי' כ"א כמ"ש לקמן: וכן מה שנתקשה כ"ח מדברי הש"ך שם שכ' די"ל דלכל יומא ויומא ממכר הוא ותמה הלא ס"ס נמכר לכל השנה כולה. לדעתי דברי הש"ך ברורים דאפילו אם נימא דממכר הוא קשה הא דקיי"ל דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והא במכר משלם מיד וע"כ צ"ל דאף דהוי כמכר מ"מ לא הוי כמכר לו היום על כל השנה כולה אלא כל יום ויום קנין בפ"ע הוא והוי כמוכר לו היום על שס"ה ימים וכעושה עמו שס"ה קנינים דהקנין של עתה חל אח"כ ומתחיל עתה ונגמר ביומו וס"ס אין שום חיוב כל זמן שלא דר:
ועל דברי הש"ך שכ' לו יהי' דהוי כמכירה אטו במכירה גופא כשיש אונס והו"ל למוכר להתנות מי לא בטלה המכירה הקשה כ"ת מדברי הנ"י פ' המקבל על משנה דמנכה לו מחכירו שכ' אבל במכר אינו חייב כלום וכו' כיון דבשעת המכר ליכא מקח טעות וכו' דנסתלק המוכר לגמרי עכ"ל. כן מדברי התוס' כתובות (דף מ"ז ע"ב) בד"ה שלא בקו' הידועה אטו אם יקח פרה וכו' יטעון ע"מ כן לא לקחתי:
ותי' דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו וכו'. ודאי לפי הבנת כ"ת בדברי הש"ך ודאי יפה השיג ואין מהצורך להאריך. אבל באמת אין כוונת הש"ך באונס שיארע אחר מיכן רק כוונתו מבוארת בדבריו שאם יהי' אונס באופן שהי' על המוכר להתנות דהיינו אונס שמבטל המכירה מן הדין בדבר קלקול דהו"ל להתנות ולא התנה דודאי דמבטל המכירה. ה"נ בכה"ג דאמרינן על הפועל להתנות דהמשכיר הו"ל כפועל והו"ל לאתנויי:
כן מה שהקשה כיון דאין המשכיר יכול לבטל ע"י אונס גם השוכר א"י לבטל דפשיטא דאדעתא דהכי לא השכיר. אינני רואה קושיא דהא גם בפועל ובעה"ב הדין כן ואמרינן מדלא התנה הוי פסידא דפועל וכמ"ש המרדכי דהוי כפועל:
והנה באות ו' השיג כ"ת על הש"ך דבסי' שי"ב כ' אם נפל בית המשכיר א"צ לצאת והכא כ' דשכירות לאו כמכר. כבר כתבתי דגם על הרמב"ם הו"ל להקשות כן וכן על הר"מ מרוטנבערג דהוא מארי' דהאי דינא דלאה ששכרה בית והוא ז"ל בעצמו פסק דא"י להוציאו. אך המעיין בתשו' רמ"א כ' שכ' דברים אלו הם דברי הירושלמי והסכימו כן כל הפוסקים כמ"ש בנ"י פ' השואל וכו':
ומוסיף עוד וז"ל ואע"ג דבמרדכי פ' השואל שם מוקי דברי הירושלמי באופן אחר וכו' היינו דוקא שכבר כלה זמן שכירותו. אבל תוך זמנו לא יחלוק מהר"מ על כל הפוסקים וז"פ. ובאמת תימה בעיני שלא הביא ראי' מפורשת מזה שהרי הרא"ש בת' כ' מפורש בשם מהר"מ דא"י להוציאו אך ב"כ וב"כ דבר ברור הוא שאין מהר"מ חולק בדבר:
עוד כ' שם הרמ"א באותה התשובה וז"ל ועוד ראי' שאין לחלק בין נכנס השוכר ללא נכנס דהרי אפילו אם נכנס ג"כ לעולם הקרקע בחזקת השוכר קיימא. מדברים אלו מגלה לנו הרמ"א דעתו דלאו לכל הדברים אמרינן שכירות כמכר אלא לענין זה בלבד:
וכן מפורש בת' רשד"מ רפ"ב ורצ"ב וז"ל כי הא דקיי"ל שכירות ליומא ממכר לא אמרו אלא שלא יוכל המשכיר להוציא את השוכר מן הבית גם לא למכור ולא להקדיש. ואפ"ה כתב הרשב"א בתשובה דעתי נוטה שא"י לאסרו וטוב להחמיר למדנו מדבריו שיש איסרים מן הדין. ואם הי' מכר גמור איך יעלה על הדעת שמי שמכר ביתו שיאסרנו אח"כ על הלוקח ויחול האיסור דפשיטא דאין אדם אוסר דשא"ש וכו' ופשוט בעיני שהש"ך נתכוין לזה במה שהראה מקום לח' הרמ"א ורשד"מ:
ומ"ש דהש"ך בעצמו בסי' קנ"א סקי"ז כ' דדין זה דנפל בית המושכר תלוי בדין דשכירות ליומא ממכר אינם דברי הש"ך רק מה שהביא בשם הרא"ש וידוע שדבריו ז"ל בזה תמוהים כמ"ש שם הפלפולא חריפתא בפ"ק דע"ז אות ק' וכמו שהעיר ג"כ כ"ת:
ובתשו' ושב הכהן ת' מ"ז כ' ג"כ דשכירות ליומא ממכר ודוחה דברי הש"ך מדברי הרא"ש בתשו' שהבאתי לעיל ומכריח דהרא"ש חולק על התוס' וכ' דדברי התוס' שם בב"מ (דף נ"ו ע"ב) תמוהים וכמ"ש המהר"מ שי"ף במקומו שם ולפענ"ד דדברי התוס' אינם תמוהים והתוס' והרא"ש לא פליגי, ודברי התוס' עולים בקנה א' עם דברי הרמב"ם וכמש"ל דלענין ההנאה הוי כמכר ולענין גוף החצר עדיין להמשכיר חלק בו אף בשעה שהשוכר משתמש ולפיכך לענין ע"ז ודאי דעדיין של ישראל היא. אבל לענין אונאה כיון דממכר אמר רחמנא והאי נמי כיון דלענין הנאה וההשתמשות מכירה היא הוי בכלל ממכר וכמ"ש בגמרא שה ואפילו מקצת שה דס"ס יש בזה ענין של מכירה. ולפ"ז הרמב"ם ותוס' ורא"ש ומהר"מ וריטב"א ונ"י וריב"ש ורשד"מ ורמ"א בתשו' כולם בדעה א' בענין זה. ואף שבכמה פרטים יש חולקים. מ"מ בכלל הענין ס"ל לכל הני רבוותא דשכירות ממכר רק במקצת ולא לכל מילי: ואגב אורחא אעתיק לכ"ת מה שלפענ"ד נראה להעיר על דברי המק"ח המפורסמים שכ' דלענין מכירת חמץ אין נכון מה שנוהגים להשכיר מקומות שהחמץ מונח שם כיון דשכירות לא קניא אם כן הוא עדיין ברשות ישראל והקבלת אחריות של הנכרי לאו כלום הוא והוי עכ"פ כאחריות א נס עפ"י שיטת הרמב"ם וממילא הישראל מקבל אחריות על חמץ שהוא עדיין בביתו ע"כ מי שהבית שלו ימכור להנכרי דיהי' מקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם זה תורף דעתו ז"ל. ולפענ"ד דליתי' וקשה לעשות כן דאדרבה למכור לנכרי החצר ודאי דהוי הערמה דאנן סהדי דאינו רוצה למכור ביתו ונחלתו ולדעת הרב דהישראל חשיב מקבל אחריות על חמצו של עכו"ם ולדעת השאגת ארי' דבמקבל אחריות על חמצן של אחרים באופן דעובר עליו אינו מועיל בטול ואם כן הוי דאורייתא וידוע דעת התב"ש דבדאורייתא לא מהני הערמה ואם כן נפלנו ברברבותא. ע"כ נראה דנכון יותר להשכיר המקום ונהי דקיי"ל שכירות לא קניא ולא קיי"ל כר"ת לענין יחד לו בית וכמ"ש המג"א היינו לענין יחד לחוד. אבל בשכירות גמור נהי דקיי"ל שכירות לא קניא. מ"מ הא מפורש אמרו בגמרא פסחים (דף ו') דלענין חמץ עכ"פ מהני דהוי אינו מצוי בידך והיינו ג"כ כפי סברתינו הנ"ל דלענין ההשתמשות רשות שוכר עליו ול"ח מצוי בידך:
גם בגוף הדבר מ"ש דקבלת אחריות של הנכרי חשיב אחריות אנס ג"כ דבריו דחוקים דנהי דאחריות לאנס חשיב אחריות היינו במה דלא קבל עליו אחריות בפירוש אבל היכי דקבל עליו אחריות בפירוש ועפ"י דין קנאו וכדידי' דמי והוא קבל עליו לדון בדיני ישראל והרי החמץ שלו והבית שלו. ואטו משום שנחשד על הגזל משום זה חשיב ברשות ישראל. ושאני התם בבעירא דבני חילא (דף ה' ע"ב) דקבלו הישראל לתוך ביתו ממש. והנכרי כשנותן לו סתם אף שאינו מתנה עמו הוי כלשם קבלת אחריות שהנכרי סומך על תקיפות שלו אבל אם הנכרי מקבל עליו בפירוש אחריות. ושכירות הבית על ימי הפסח לא הוי הערמה כלל. דעל ימי הפסח רוצה באמת הישראל שיהי' להנכרי זכות בו בכל המקומות שהחמץ מונח שם. א"כ ודאי דאין כאן שום חשש. וממילא עדיף טובא שכירות קרקע ממכירה:
והנה כ"ת העיר מדברי תשו' מהר"מ פדואה המובא בד"מ סי' שכ"א מה שהוא באמת מקור ההלכה לעובד דידן וראוי הי' להקדימו. רק מפני כבודו דמר פלפלתי תחלה בדבריו להראות כי חביבים עלי דבריו:
ועתה הנני מוכרת לבאר דברי מהר"מ פדואה וליישבו מההשגות אשר סביב שתו עליו:
תורף דברי המהרמ"פ דלעולם על להבא ל"ש מכת מדינה כיון דהשוכר טוען שהוא נתאנה ואין לו אותו דבר ששכר הוי לעולם מקח טעות וכוונתו ברורה דכל ענין מכת מדינה היינו שלא יוכל המשכיר לומר מזלך גרם. וכ"ז שייך לענין ניכוי כיון דעכ"פ עד אותו זמן הי' ברשותו של השוכר אלא שתובע מן המשכיר הפחת שעד אותו הזמן אומר לו מזלך גרם ואם הוא מכת מדינה ל"ש לומר מזלך גרם ומנכה מן השכירות. אבל על להבא כיון דהשוכר טוען אדעתא דהכי לא שכרתי איך יאמר מזלך גרם כיון דע"ז גופא הם מחולקים אם הוא מזלו והשוכר טוען שאינו ברשותו כלל וכמוכר לחברו חפץ ונמצא בו מום היאמר לו נסתחפה שדך הלא זה אומר לו אין זה שדי אלא שדך. וממילא כיון דלא שייך מזלו גרם אין נ"מ בין מכת מדינה או לא ומבאר בזה כל הענינים. א) חלק הניכוי היינו במקבל שדה ואכלה חגב. או נשתדפה. נקצץ האילן. יבש המעיין. דהתם עמד ברשותו עד הזמן הזה וכבר טרח ויגע לריק. בזה שייך לומר לענין הניכוי מזלך גרם ובמכת מדינה מנכה לו. בזה מוסיף מהרמ"פ וז"ל וכן אם נקצץ האילן ויבש המעיין אם א"א לתקנו ולהחזירו ע"י טורח פי' דוקא בכה"ג כיון דא"א לתקנו עוד א"כ מכאן ולהבא ודאי מתבטל הענין ממילא מה שלמפרע עכ"פ מנכה לו. אבל אם אפשר לתקן ע"י טורח כיון דמכאן ולהבא אינו מתבטל וכמ"ש לקמן גבי תמור והבריקה ממילא גם למפרע אינו מנכה ולקמן אבאר. ב) חלק השני כל הדינים דלהבא ובזה יש חילוקים:
שוכר חמור והבריקה או נשתטית. כיון דראוי' היא עדיין לאותה מלאכה אלא שניתוסף לו טורח לא הוי מקח טעות. ב' מתה או נשברה באומר חמור זה משועבד לאחריותי אם יש בדמיו לשכור ישכור ואם לאו נותן לו שכר חצי הדרך ועל הנשאר אינו נותן לו כלום דאין לו אותו הדבר ששכר והוי מקח טעות. ג' באומר חמור סתם חייב להעמיד לו חמור אחר. ד' בית זה ונפל משלם אותו הזמן שדר בו. ומכאן ואילך אינו חייב לשלם דג"כ אינו אותו הדבר ששכר והוי בכלל מקח טעות. וע"ז מוסיף מהרמ"פ דנידון דידי' ששכר חנות להלואה על משכנות ולסתם הלואות ונתקלקל מצד גזירת המלכות דמי למתה או נשברה. אף דראוי קצת מ"מ כיון ששכרו לשני דברים ועתה אינו ראוי רק לדבר א' הוי מקח מעות דמה לי קטלא כולה או פלגא ולא שייך מזלו גרם יל"ש ג"כ מכת מדינה זה המתבאר מדעתו ז"ל:
ואין להקשות מהך דנעשית אנגריא דסי' ש"י דלשיטת הרמב"ם ותוס' אפי' באנגריא שאינה חוזרת כלל אמרינן מזלו דהשוכר גרם ולא אמרי' דהוי מקח טעות והתם משמע דאפי' במכת מדינה חייב לשלם. דשא"ה דההיזק הוא על ידי מעשה השוכר אלא אם לא הי' לו רשות להוליכה לאותו הדרך והוא הוליכה שם ונעשית אנגריא ודאי דהי' השוכר חייב לשלם להמשכיר דמי חמורו. אלא כיון שהכא הי' להשוכר רשות להוליכה שם די בכך שפטור מתשלומין. אבל מ"מ אם הוא יתבע את המשכיר יאמר לו המשכיר עכ"פ הי' הדבר מצדך. ואפי' במכת מדינה אינו מנכה לו. ואדרבה כיון ששכרו לדבר שגורם ההיזק ל"ש לומר אדעתא דהכי לא שכרתי אלא בע"כ שנתרצה בס' זה. וזה שדייק רש"י ב"מ (דף ע"ח ע"ב) ואף מזלך גרם היינו ששניהם נכנסו בס' היזק זה:
ועפ"י דברינו אלה נראה ליישב קו' הט"ז עליו. קו' הראשונה הקשה מתוס' המקבל (דק"ד ע"א) שאמרו שאין המקבל יכול לחזור בו וצריך לעבוד את השדה. מה שהוסיף הט"ז וצריך לעבוד את השדה הוא מדייק מדברי התוס' ד"ה דאפשר. והלא משם מפורש כדברי מהרמ"פ דהתוס' מקשים כיון דקו' הגמרא היתה אמאי אינו מנכה לו מכת מדינה היא משמע הא בליכא מכת מדינה ניחא לו למקשן דאינו מנכה לו. וא"כ למה לו להוסיף דאפשר לאתויי בדוולא הא אפילו אין לו שים עצה כיון דאינה מכת מדינה אומר לו מזלך גרם ותי' התוס' דאה"נ לגבי חכירות דהיינו מה שכבר נתחייב לו ודאי דצריך לשלם כל היכי דליכא מכת מדינה. אבל בקבלנות כשתובע הבעה"ב אותו לעבוד מכאן ולהבא את השדה והוא אינו רוצה וממילא יפסיד הבעה"ב דאז אף דלא הוי מכת מדינה מ"מ הי' יכול המקבל להשתמט כיון דההפסד גדול ע"ז מוסיף דאפשר לאתויי בדוולא וממילא אין כאן אלא הוספת טורח אף מכאן ולהבא אינו יכול להשתמט א"כ מפורש בזה דהיכי דלא אפשר לאתויי בדוולא א"צ לעבוד מכאן ולהבא והוא כמהרמ"פ:
קו' השני' שהקשה למה באנגריא אם לא בדרך הליכתה נטלה חייב להעמיד לו חמור אתר ולמה לא יחזור המשכיר. קו' זו אינני מבין כלל דהא היינו דינא דחמור סתם כיון דהשכיר סתם הוי כאומר בפירוש אפי' אם זה לא יהי' בעולם יתן לו חמור אחר ומה לו בכך. קו' השלישית ג"כ אנו רואים שהמהרמ"פ נזהר בזה דבהבריקה עדיין ראוי' היא למה ששכרה אבל בעסק החנות אינה ראוי' למה ששכרה. ואין כאן קו' לפי מה שבארנו:
ועתה נחזור לקו' הד"מ עליו. א' תמהני שמייתי ראי' מחמור שמת דאינו מכת מדינה לדין זה דהוא מכת מדינה. ב' ראי' מת' מהר"מ שבמרדכי דבמכת מדינה חייב הבעה"ב לשלם. ג' מיישב דברי ת' מהר"מ מ"ש מאכלה חגב דמכת מדינה מנכה לו והכא חייב בעה"ב ותי' דשא"ה דקרקע בת' בעלי' משא"כ בלמוד דל"ש קרקע בת' בעלי' וכו'. ד' וכ"כ בת' מיימוני בדין בית שנשרף עכת"ד ד"מ:
והנה מתחלה צריך לבאר דינא דגמ' ב"מ (דף ע"ט) השוכר הספינה וטבעה לה בחצי הדרך אילימא דא"ל ספינה סתם וכו' דעת הרי"ף ורש"י ורמב"ם ותוס' בשם ריב"ן דמשלם לו כל שכרו בספינה סתם ויין זה ומה שהקשו בתוס' שם ד"ה אלא מפועל היכי דאתי מטרא דמשמע דכל אונס שאירע לבעה"ב שלא הי' לו לידע יותר מן הפועלים לעולם פסידא דפועלים תי' ריב"ן שא"ה דבעל הספינה נמי הפסיד ספינתו ודעת ריב"ם והרא"ש דגם הכא אינו נותן לו כל שכרו רק מה שנתן נתן. והנה בשוכר מלמד וחלה הבן דעת רבינו יואל דאי לא שכיח דחלה פסידא דמלמד ואם שכיח אם המלמד שכיח בעיר פסידא דמלמד ואם לא שכיח פסידא דבעה"ב כ"כ בשמו הרא"ש בפ' האומנים. ובמרדכי פ' האומנים סי' שנ"ו ג"כ בשם רבינו יואל היכי דמת הבן דחייב ליתן לו כל שכרו דהיינו הך דספינה סתם ויין זה דא"ל הב לי בנך ואלמדנו ודוקא כשחלה פטור דלא שייך למימר תן לי בנך ואלמדנו וע"ז השיג המרדכי עפ"י שני השיטות דלשיטת ריב"ם גם בספינה אינו נותן לו מה שלא הלך משום דקשיא מפועל. ואפי' לשיטת ריב"ן דמחלק בין ספינה לפועל מ"מ הכא פטור דהמלמד פועל הוי. ובסי' שמ"ה במרדכי מביא בשם תשו' מהר"מ בהך דלאה ששכרה בית ומתה מביא ג"כ הך דספינה וחילוקו של ריב"ן ומדמי בית לפועל ע"כ פטור מלשלם ומביא ג"כ מעשה דמלמד היכי שמת הנער דפטור בעה"ב והיינו דלא כרבינו יואל. ובסי' שמ"ו הביא שמתחלה רצה מהר"מ לפסוק כר' יואל לחייב בעה"ב במת הנער ואח"כ חזר בו וחלק על ר' יואל: והנה מ"ש המרדכי בריש הפרק דהיכי דלא יוכל ללמוד מפני גזירת המושל דההפסד על הבעה"ב פשוט הדבר דאזיל כשיטת ר' יואל דמחייב היכי דמת וה"ה בגזרת המושל. ומה שמוסיף דהוי מכת מדינה כוונתו כמ"ש המרדכי (שנז' הנ"ל בשם רבינו יואל דבמת חייב בעה"ב ובחלה פטור דבחלה לא שייך לומר הב לי בנך ואלמדנו אלמא היכי דהוא לפנינו והוא קצת ראוי ל"ש לומר הב לי בנך ואלמדנו. אבל היכא דאינו לפנינו כלל שייך לומר הב לי בנך ואלמדנו א"כ הי' ס"ד לומר דגזירת מושל הוי כח לה דהוי קצת ראוי ע"כ אומר דהוי מכת מדינה והוי כאינו ראוי לגמרי. ויגיד עליו רעו דבהנ"א פ' האומנים בד"ה וגם על בגד הביא שני הדינים תכופים זל"ז ואם כן אין לרמ"א לדין זה ראי' מת' מהר"מ דהא מהר"מ בעצמו חזר בו ופוטר במת וה"ה בגזירת מושל:
ועי' בהגמי"י פ"ה דשכירות חולק ג"כ על דינו של רבינו יואל ועיי"ש דהקשה הרי בחלה פטור ובמת יתחייב יציבא בארעא וכו' ואף די"ל דבחלה הו"ל לפועל לאתנויי ובמת דל"ש לא הו"ל לפועל לאתנויי דלא אסיק אדעתי'. ומצינו כה"ג בסי' של"ה ס"א ברמ"א פועל שקבל עליו כל אונסא דאתיליד ואירע אונס דל"ש כלל פטור שע"ד כן לא התנה. אך הא ליתי' דהתם אין הדין רק לפטור הפועל ממה שתבעו הבעה"ב. אבל לא להוציא מן הבעה"ב דאפי' באונס דלא שכיח לא מחיבינן להבעה"ב לשלם מכיסו וכמ"ש הש"ך סי' כ"א דאונס רחמנא חייבי' ל"א. ויעיי"ש בהגמי"י שכ' ואף שכ' ויש לחלק א"נ. כוונתו על דברי רבינו יואל המובאים במרדכי שכ' לחלק בין מת בנו דאומר הבא בנך ואלמדנו ובחלה לא שייך כן. אינו נראה דבאמת קשה להבין חילוק זה ולקמן אברר עוד בזה:
ובתשו' הרשב"א המובא בסי' של"ה בשליח ששכרו ומת בעה"ב בדרך מדמה לה לספינה ומחייב לשלם הכל משמע דאזיל בשיטת ר' יואל ואינו מחלק בין פיעל לספינה ואזיל לשיטתו במת השוכר בתוך הזמן דמחייב ג"כ ליורשים לשלם הכל ועיין בד"מ שמראה מקום לזה:
ויש לפ"ז לתמוה על רבותינו הסמ"ע סי' של"ה סק"ז והש"ך סק"ו שהביאו דינא דרשב"א במת בעה"ב דכפי הנראה הרמ"א בכוונה לא הביאו דראוי לפסוק יותר כמהר"מ שחולק על רבינו יואל והרשב"א דשיטתם תמוה וכמש"ל וכן פסק הרמ"א בסי' של"ד ס"ד במת הנער דינו כחלה דפטור בעה"ב וכן בס"א נוטה יותר לפסוק כמהר"מ לענין מת השוכר דלא כר"י והרשב"א וגם הש"ך פוסק דלא כהרשב"א א"כ לחנם הביא:
תשו' הרשב"א לחייב היורשים לשלם להמשמש ובנה"מ הרגיש קצת בזה אבל בסוף דבריו הפליג לדרך אחרת בדברים שאינם מובנים כלל:
ואחרי כל זה תמיהה גדולה על הרמ"א דהביא בסימן שכ"א לראי' מתשו' מהר"מ בהך דמכת מדינה דמלמד והא כל אותה התשובה הוא רק לשיטתו דמהר"מ בקדמייתא משא"כ לדינו של מהר"מ האחרון:
וע"כ צ"ל דרמ"א ס"ל דלא תלי הא בהא דבמח אה"נ דפטור דס"ל דפועלים כיון דהו"ל לאתנויי מעולם פסידא דידהו הוי ומזלייהו גרם. וכמ"ש רש"י (דע"ז) ד"ה פסידא דפועלים דא"ל מזלייכו גרם. ומשו"ה אפי' במת אף דהוי אונס מ"מ לחייבו לא נוכל וכמש"ל וכדמשמע בגמ' מהאי דשוכר את הפועל ושמע שמח לו מת. אך כיון דכל אותו הפטור משום דמזלייהו גרם משו"ה אם מכת מדינה הוא חייב לשלם וכמש"ל דהיכי דהוא מכת מדינה ל"ש לומר מזלייהו גרם:
וליישב שיטת רבינו יואל התמוה מאד נראה פשוט עפ"י הנראה מת' מיימוני דס' קנין ל"א דדעת מהר"מ היתה מתחילה דהיכי דחלה המלמד נותן לו כל שכרו. וכמ"ש התוס' קידושין (דף י"ז) יש רוצים לומר כן וכ"כ בת' מיימוני ת' ל' שם ב' ר"ש בן אברהם והיינו דהיכי דאנוס משלם לו ואעפ"כ בתנוק שחלה פטור מלשלם דהו"ל לאתנויי. ואה"נ לשיטתייהו במת כיון דהו"ל אונס דל"ש חייב לשלם ולדידהו לא הוי בכלל אונס רחמנא חייבי' כיון דגופו קנוי דמדמה לי' לע"ע שחלה וכשחזר בו מהר"מ ז"ל פסק דמלמד שחלה פטור הבעה"ב מלשלם וכמ"ש התוס' דל"ד לע"ע ובהאי דשמע שמת לו מת אינו משלם מה שלא עבד אצלו. וממילא גם במת פטור עכ"פ. לפ"ז שיטת יואל לא תמיהה כל כך וכן ראיתי בתשובות הרשב"א גבי מת השוכר והפוסקים לא הביאו רק ת' הרשב"א ת"א ת' אלף כ"ח. אך בחלק חולדות אדם ת' שכ"ח שם הוא באריכות יותר ומברר דבריו דל"ד לשאר אונסים דהתם לחייב הוא בא אבל בכאן הוא להיפוך שכבר נתחייב משעת השכירות:
ועתה נחזור על השגות הד"מ על המהרמ"פ קו' הראשונה כבר נזהר בזה מהרמ"פ בעצמו וכ' דל"ש בזה מכת מדינה כיון שזה טוען שאינה ברשותו ל"ש מזלו גרם. ב' מה שהקשה מהך דמלמד כבר בארנו דאפי' אם נימא דהוא מוסכם להלכה ע"כ דוקא החם דפטרינן לי' לבעה"ב משום דמזלא דפועל גרם ומש"ה מחייבינן לי' במכת מדינה שנשתעבד לו משעה שהתחיל במלאכה או משעת קנין וכ"ז היכי דגוף הפועל מזומן וכי האי דספינה. אבל אם הפועל אינו מזומן כגון בחלה כבר בארנו דקיי"ל להלכה דפטור ואפי' המחייבים ס"ל דהוי כע"ע אבל לא בחפץ ששכר ובאמת אינו אותו החפץ ששכר אצלו. קו' השלישית שהראה מקום לתשו' מיימוני כ"כ כ"ז לשיטת בעל התשובה דס"ל בנפל הבית ונשרף צריך לשלם הכל אף מה שלא דר והוא אזיל לשיטתו דהוא בעל החשובה דס' קנין ת' ל' הוא הר"ש בן אברהם. ואף ששם נדפס שמעון בן אברהם הוא ט"ס שהוא רבינו שמשון בר אברהם שהוא הר"ש משאנ"ץ שחבר תוס' שאנ"ץ והוא הרשב"א המובא בתוס' אחיו של הריצב"א כידוע והוא ז"ל גם בחלה המלמד מחייב לשלם הכל. אבל לדידן דפטרינן בחלה המלמד ובנשרף ונפל הבית קיי"ל דא"צ לשלם מה שלא דר ודאי דדינו של מהרמ"פ מדויק היטב. ומ"ש לחלק בין קרקעות שבח' המשכיר עומד הוא רק מסברא דידי' ז"ל לפי שדחקו תשו' שבמרדכי וכבר בארנו שמשם אין ראי' דאנן קיי"ל דלעולם פטור מלשלם על להבא אין ראי' לסברא זו להשיג על מהרמ"פ:
ומ"ש הסמ"ע בכוונת ת' מהר"מ ודאי דתמוה וכאשר השיג עליו הש"ך: ומ"ש הט"ז ורוצה לומר חילוק אחר אינני רואה שום דוחק לדחות סברת מכרמ"כ ובפרט שהסמ"ע מסכים לדבריו ז"ל:
אך במה שכ' הט"ז דהלואת החנות הוי כמו חמור והבריקה אף דסברת מהרמ"פ נראה קצת יותר עכ"ז חלילה לנו להכריע ומה גם בדבר שאין ראי' לא לזה ולא לזה:
ומעתה בדינו של כ"ח [דהשוכרים שכרו בית להתפלל וכבר התפללו שם זה זמן ועתה נולד חדשות ששר המחוז אינו מניח אותם שם להתפלל וחקר הרב המאה"ג שי' מי יפסיד] פשוט הדבר דלשיטת הט"ז ודאי דההפסד על השוכר וחייב לשלם כל שכרו ואף לשיטת מהרמ"פ לא ברירא לן לפוטרו די"ל דשאני הלואת החנות דעיקרו עומד רק להלואה אף דחזי לדירה ג"כ הוא דבר דל"ש ודבר מועט נגד שוויו למסחר וחשיב כמו פסקי' לחיותי' ומוכח לכל דנתאנה לגמרי. ומבואר דל"ד לחמור והבריקה. משא"כ השוכר להתפלל שם אינו דבר של פרנסה ואם ירצה לדור בו מי ימחה בו וסתמו עומד לדור בו, אפשר דגם מהרמ"פ יודה דהוי כחמור והבריקה. ולא יהא אלא ס' כבר הסכים המהרמ"פ בעצמו דהמשכיר מיקרי מוחזק אף לטענה זו. א"כ פשוט הדין עם המשכיר דהשוכר חייב לשלם וכ"ת יפה דן ואין שום פקפוק בדבר: דברי ידידו דוש"ת: