שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
או"ח · סימן מט
בדין מותר השמן שבנר חנוכה דפסק השאלתות דעושה לו מדורה בפ"ע ושורפו ועיין ב"י בשם מהרי"א דהיכי דנתן סתם ולא פירש אז הוקצה למצותו וצריך לעשות לו מדורה ועי' מג"א סי' תרע"ב סק"ו בשם הב"ח דיש להחמיר שלא להשתמש בו:
והט"ז סק"א שם האריך להקשות על דין זה דהא בסנהד' (דף מ"ח) הקשו לאביי דאמר הזמנה מילתא מהך דתנן מותר המת ליורשיו ותירצו דחזי לי' תפיס דלא חזי לי' לא תפיס. א"כ ה"נ נימא כן דמאי דלא חזי לא מקצה: ועפ"י דברי ט"ז אלו נראה לי לתרץ דברי הגמ' שבת (דף כ"א ע"ב) דאמרו שם אמר ר"ז אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת אמר ר' ירמי' מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קבלה כי אתא רבין אמר לה משמי' דר' יוחנן וקבלה וכולם תמהים בזה אה"נ למה מזה לא קבלה ומזה קבלה ודברי רש"י דחוקים: ונראה דהנה לכאורה קשה למ"ד דמותר להשתמש לאורה מש"ה אסור להדליק בהם בשבת משום שמא יטה עפ"י מ"ש הרמ"א או"ת סי' רס"ד באם הדליק בשמנים שאין מדליקין בהם בשבת דאסור להשתמש לאורן כמ"ש הרשב"א בתשובה. וא"כ לעולם אסור להשתמש לאורן משום איסור שבת. וא"כ למה אין מדליקין בהם בחנוכה בשבת משום שמא יטה והא ס"ס לא ישתמש לאורן משום איסור שבת:
וע"כ יש לומר כמו שנחלקו בפסחים (דף י"א) אי בדיל או לא די"ל היכי דאיכא שני איסורים בדיל ובחד איסור לא בדיל כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן י"ל דלא בדיל. אלא היכי דאיכא שני איסורים כבר כ' המל"מ ה' ריבית דשני איסורי דרבנן כדאו' דמי ועיין ג"כ מ"ש הרב ברטנורא פ"ג דעירובין מ"ג דבשני שבותים גזרו אפי' בה"ש דהוי כדאו' ובמנחות (דף ג' ע"א) רש"י בשני איסורים לא חשדינן שיעבור:
וה"נ אם הי' משום איסור חנוכה מותר להשתמש לאורן הי' אסור להדליק שמא ישכח באיסור שבת וישתמש לאורה ויטה אח"כ. אבל אם אסור להשתמש לאורה משום איסור חנוכה ג"כ אז מדליקין בהם בשבת דל"ת שמא ישכח: ומיושב בזה קו' המפרשים לשיטת הסוברים דלאחר שיעור הדלקת המצוה מותר להשתמש לאורה א"כ קשה למה מתיר רב להדליק בהם בשבח משום דאסור להשתמש לאורה ול"ת שמא יטה הא ס"ס שייך שמא יטה לאחר זמן שיעורו: אך לפמ"ש ניחא דכל הטעם דמותר להשתמש לאתר השיעור הוא משום דלא מקצי אינש מאי דחזי לי' וכמ"ש הר"ן דאין אדם עומד ומצפה מתי תכבה נרו ובדעתו להשתמש בה אחר זמן מצותו וכ"ז בחול. אבל בשבת כיון דס"ס אסור עליו אחר זמן מצותו משום איסור שבת וכד' הרמ"א הנ"ל שוב מקצה אותו לגמרי ושייך שוב ג"כ איסור חנוכה וס"ס עדיין יש עליו שני איסורים ובדיל ומש"ה מדליקין בהם בשבת:
וידוע מה שהקשו ג"כ לדברי התוס' ישנים דאם יש נר א' יפה מותר להשתמש גם בשאר הנרות א"כ הדק"ל דלעולם מותר להשתמש לאורה משום איסור שבת דלעולם איכא נר א' של שבת ועדיין קשה שמא יטה לאחר זמן שיעורו וע"כ צ"ל דס"ל לרב דאסור להשתמש לעולם משום איסור חנוכה אף לאחר השיעור: אך לפ"ז יקשה על דין זה קו' הט"ז דנימא מאי דחזי לי' תפיס מאי דל"ח לא תפיס. ולפ"ז יש לומר שפיר דמש"ה כשאמרוה קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' לא קבלה דהכא צ"ל דס"ל לרב דאסור גם לאחר זמן מצותו ואביי לשיטתו דס"ל הזמנה מילתא היא וקשיא לי' מהך דמותר המת ליורשיו וצ"ל דחזי לי' תפיס דל"ח ל"ת וא"כ לדידי' אה"נ דמותר להשתמש לאחר השיעור ושפיר קשיא לי' על אותו הדין של רב דס"ס יאסר להדליק בשבת משום שמא ישתמש בהם אחר שיעור הדלקת נר חנוכה מש"ה לא קבלה:
וידוע דכל ראייתו של אביי דהזמנה מילתא היא מעגלה ערופה משום דירידתה לנחל איתן אוסרתה. והתוס' בסנהדרין שם (דף מ"ז ע"ב) ד"ה מאי הקשו על מאי דפריך בגמ' ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה הא רבא ס"ל בכל דוכתי הלכה כר' יוחנן ור"י ס"ל בחולין (דף פ"ב) דעריפתה אוסרתה. וא"כ ראי' להיפוך מע"ע דהזמנה לאו מילתא:
וא"כ לפ"ז ניחא שפיר דאה"נ כשאמרוה קמי' דאביי:
משמי' דר"י דס"ל ע"ע עריפתה אוסרתה אם כן הזמנה לאו מילתא וממילא ל"ק ממותר המת ליורשיו ול"צ ליישב ולומר מאי דחזי תפיס מאי דל"ח ל"ת וכיון דמה שמדליק הוי כאזמני' וצר בי' דאפי' למ"ד הזמנה לאו מילתא ג"כ נאסרת מש"ה קבלה שפיר אביי:
ולפ"ז אה"נ דאביי חזר בו עכשיו מדיני' דהזמנה מילתא והודה עתה דהזמנה לאו מילתא והיכי דנאסר נאסר אפי' מה דלא חזי לי':
ובדרך זה יתיישב קו' תוס' סנהדרין (דף מ"ח ע"ב) ד"ה אף לשיטת ר"ת דמפרש דרשב"ג ס"ל בעי עיבוד לשמה בבתים של תפילין ס"ל הזמנה לאו מילתא וא"כ אביי דס"ל הזמנה מילתא ע"כ דל"ב עיבוד לשמה. והא ודאי דמאן דל"ב עיבוד לשמה בבתים ה"ה דל"ב צביעה לשמה גבי תכלת וקשה דאמר לי' אביי לרשב"י האי תכלתא היכי צבעיתי לה:
והשתא לדברינו ניחא שפיר דאה"נ לבתר דקבלה מר"י חזר בו וס"ל השתא דהזמנה לאו מילתא ובעי עיבוד בתים לשמה וה"ה צביעה לשמה:
אך בגוף דברי הט"ז שכ' דגם לרבא דס"ל הזמנה לאו מילתא מ"מ אמרי' מאי דל"ת ל"ת. דבר זה צ"ע טובא. לכאורה יש ראי' דהרי"ף ורמב"ם והרא"ש סוברים כן דהלח"מ פי"ד מה' אבל הכ"ג הקשה עליהם דכ' באביו ואמו מזרקין עליו כלים בנגעו במטה אסורים משום דמחלפי בתכריכין דעלמא תימא דבגמ' לא הוצרכו לתי' זה אלא אליבא דאביי דקשיא למה מצוה על אחרים למונעם ולמה לא נאסרו ואצטריך לתרץ משום מררייהו וא"כ קשיא למה נגעו במטה אסורים ותי' משום דמחלפי. אבל לדידן דקיי"ל כרבא הזמנה לאו מילתא ל"צ לחי' זה דפשוט כל זמן שלא נגעו במטה הזמנה לאו מילתא וכשנגעו במטה הוי כאזמני' וצר בי':
ודאי להרא"ש הי' מקום לתרץ דקו' הגמ' היתה אליבא דרשב"ג. דידוע דהתוס' והרא"ש מפרשין דרשב"ג דס"ל לקמן דבעי עיבוד לשמה ס"ל הזמנה לאו מילחא וא"כ לכאורה תימה מאי מקשה בגמ' מרשב"ג דאמר בנגעו במטה אסורים הא הוא ל"ל הזמנה כלל ולא ס"ל משום מררייהו והטעם פשוט דנגעו במטה הוי כאזמני' וצר בי' וע"כ דמצד הסברא פריך כיון דשייך סברא דמררייהו ה"ה למ"ד הזמנה לאו מילתא ואזמני' וצר בי' נמי למה יאסר ותי' משום דמחלפי וא"כ סברא דמיחלפי הוי גם למ"ד הזמנה לאו מילתא: אבל להרמב"ם ז"ל קשה דהוא ז"ל מפרש כרש"י דמ"ד בעי עיבוד לשמה ס"ל הזמנה מילתא ומש"ה פסק דל"ב עיבוד לשמה ורשב"ג אה"נ דס"ל הזמנה מילתא וא"כ קו' הגמ' מרשב"ג דנגעו במטה הוא רק למ"ד הזמנה מילתא וא"כ לדידן אין שום הכרע דנצרך לומר משום דמתלפי:
ואך לדברי הט"ז דכ' דאפי' לרבא דס"ל מאי דל"ח לא תפיס י"ל דקשיא להו למה נגעו במטה אסורים אפי' אי נימא דהוי כאזמני' וצר בי' נימא מאי דל"ת ל"ת מש"ה צריכים להוסיף הטעם משום דמחלפי:
אמנם לכאורה עדיין אינו מיושב דלפ"ז אה"נ מאי מקשה הגמ' אליבא דאביי מהך דמזרקין נימא דשם ג"כ הטעם דמה דלא חזי לא תפיס:
ונראה עפ"י מה דקשיא לן אה"נ מה מתרץ הגמ' משום מררייהו. ומה בכך וכי משום צערא אינה חלה ההזמנה:
ולכאורה יהי' ראי' למ"ש הרמ"א בחו"מ סי' של"ג בשם רי"ו בשם י"א שאם [אמר]לו לפועל לך מעמדי דרך כעם אינו נמחל וע"ז חמה התורת חיים פ' חלק ודבריו נכונים מאוד חדא דהרי אמרו בחגיגה (דף י') רמז להיתר נדרים מדקאמר רחמנא באפי נשבעתי אלמא דעכ"פ צריך היתר ועי' תשו' מהרי"מ פדואה ת' ל"ת שדחה ראי' זו דהתם אצל הקב"ה שאני:
ולפע"ד לא אמר כלום דודאי אצל הקב"ה בעצמו לא שייך זה אבל ס"ס מדהביאו ראי' מזה להיתר נדרים ע"כ דהקרא מדבר כן לשבר את האוזן דרך משל ללמוד מינה לבשר ודם הנשבע דרך כעס. ועיין רש"י שכ' באפי נשבעתי ולא בדעה מיושבת. וכי נעלם מעיני קדשו של רבינו רש"י ז"ל דגבי הקב"ה לא שייך כן. אלא אעפ"כ כ' כן מדאמר לה קרא ללמד דגבי בו"ד אם נשבע באפו יש לו טענה לא שלא יחול הנדר אלא דבעי עכ"פ התרה וס"ס חזינן דגם שבועה בכעס מהני:
וכן הראי' השני' שכ' התו"ת מהך דריש ג"פ אתרי דכהני דקפדי ומגרשי נשייהו משמע עכ"פ דמהני ומ"ש המהרימ"פ דהוא רק שיהי' ריח הגט דוחק הוא:
וכן ממה דאיתא ביו"ד סי' רל"ד ברמ"א שם באשה שבקשה מבעלה שלא ישמש עמה ובכעסו נשבע שלא ישמש עמה דחזינן דחל נדרו אף שהי' דרך כעס ודאי דהוא ראי' גדולה. ומה שדחק א"ע המהרימ"פ דשאני גבי נדר דדרשינן חדלה חדלה מנדרי רשעים מש"ה מהני אפי' בכעס. אמר דבר חדש כזה מסברת הכרס. דהגמ' לא אמרה זאת בנדרים (דף כ"ב) אלא לענין זה שנקרא חוטא אעפ"י שמקיימו ולא לומר שיהי' גזה"כ דאע"ג דלענין שאר דברים אינו חל אעפ"כ הכא חל דבר זה הוא מוקצה מן הדעת:
ואפי' אי נאמר כדרשתי' דמר ז"ל הוא רבותא להיפוך דודאי לענין קנין וכן לענין מחילה דא"צ קנין אם מתל או הקנה בכעסו מהני וא"צ לפנים אבל לענין נדר דסתם עיקרו הוא משום המצוה וקונם הוא משום קדושת קרבן דמיתפס אחפצא וס"ד דוקא אם נדר בישוב הדעת אז הוא דשייך הנדר דקבל ע"ע אבל אם קבל בכעסו דהוי נדרי רשעים ס"ד דלא מהני קמ"ל דאפ"ה מהני:
ויש לרמוז זה שם בגמ' דאמר עלה ר' אבהו כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו דבכל שאר עבירות אינו אלא מין א' של גיהנם לבד. אבל הכועס אוסר עליו בכעסו דברים המותרים והוא נאסר בהם ויש לו צער מזה. וכן לפעמים מוחל חוב או מגרש ומקנה דברים שאח"כ מתחרט עליהם וע"כ קורא אותו כל מיני גיהנם הן בעוה"ז והן בעוה"ב וס"ס פשוט הדבר יותר דאפי' מה שעושה דרך כעס מהני וכדברי התו"ח. וא"כ קשה לנו התירוץ משום מררייהו:
ע"כ נראה לפרש כוונת הגמ' עפ"י דברינו הנ"ל דלכאורה קשה מאי פריך לאביי מהך דמזרקין נימא מאי דל"ת לי' לא תפיס. וע"כ דס"ל להמקשן דוקא לעיל במותר המת דהנותנים עבור המת נותנים סתם אמדינן דעתייהו דיותר ממה דחזי למת ניחא להו יותר ליתן להיורשים דלמה לו ליתן מעות נדבתו לבטלה. אבל הכא שהוא עושה מרצונו מה נ"מ בין אם חזי או לא חזי ס"ס הוא נותן ושפיר מקשה דנימא הזמנה מילתא:
וע"ז מתרץ הגמ' שפיר משום מררייהו. דהיינו כיון דנותן רק משום מרירות אמרי' גם בזה מאי דחזי תפיס ומאי דל"ח ל"ת. דמה שהוא עושה דרך מרירות לא מהני רק היכי דיש קנין או מחילה או נדר ודאי דהכעס אינו מגרע דבר שיש לו חלות מצד עצמו. אבל כת ההזמנה לא מהני אלא כשהוא שפוי בדעתו. אבל כיון שהוא עושה דרך מרירות ונותן אפי' מה דלא חזי לא תפיס בכה"ג:
וא"כ לדברי הט"ז דאפי' למ"ד הזמנה לאו מילתא אמרי' מאי דל"ת לא תפיס מש"ה מוכרח הרמב"ם לומר בנגעו במטה הטעם משום דמחלפי בתכריכין דעלמא דאל"כ אמרי' גם בזה משום מררייהו דהיינו מה דל"ת לא תפיס:
אבל אליבא דאמת נראה לקיים דברי השאלתות ולומר דמסתמא דגמ' משמע דלרבא אפי' היכי דל"ת נמי תפיס. ויתורץ בזה מה שיש לדקדק בגמ' שם דהביאו שני פעמים אותו הדין בעצמו סודר דאזמני' למיצר בי' תפילין ואח"כ הביאו בברייתא אותו הדין בעצמו בכיס שעשאו להניח בו תפילין ולכאורה הוא אותו הדין בעצמו. וביותר יש לתמוה:
על הרי"ף ז"ל דאינו מביא אלא הנוגע להלכה ולמה הביא אותן שני הדינים:
ע"כ נ' דאה"נ הא קמ"ל דכיס שעשאו להניח בו תפילין משמע דהוא כמדת התפילין וה"א דוקא בכה"ג הוא דאמרי' דאם אזמני' וצר בי' אסור אבל אם הוא יותר מן השיעור לא מהני ומותר, ע"כ קמשמע לן בסודר דאזמני' וצר בי' דג"כ אסור והוא רבותא דסתם סודר אינו מצומצם למדת התפילין דוקא ואפ"ה אסור בכה"ג:
וכן קמ"ל להיפוך דאפי' בכיס שהוא מצומצם למדת התפילין אפ"ה אם הזמינו לבד אינו נאסר. וס"ס אם אזמני' וצר בי' אסור אפי' אם הוא יותר ממדת התפילין, ומיושב קו' הט"ז אפי' אי נאמר כמש"ל לדעת הרמב"ם במזרקין דהתם כיון דמשום מררייהו הוא די"ל מאי דל"ת ל"ת. אבל בסודר שעשאו מרצונו אפי' מה דלא חזי ג"כ תפיס. וה"נ במותר השמן שבנר כיון דנתן מרצונו אפי' מאי דל"ח תפיס. ואדרבה נ' יותר דאפי' לאביי אמרינן ג"כ כן והי' ראוי לאסור לאביי אפי' בהזמנה בעלמא אלא דלא קיי"ל כן וס"ס על השאלתות לק"מ:
עוד נ' בישוב קו' הט"ז הנ"ל דכמו דאמרי' דאפי' למ"ד הזמנה לאו מילתא אפ"ה בגוף הקדושה הזמנה מילתא ה"נ אפי' למ"ד הזמנה מילתא וקיי"ל מה דחזי תפיס ומאי דל"ח ל"ת אפ"ה בגוף הקדושה אמרי' הזמנה מילתא אפי' במאי דלא חזי לי':
וניחא לפ"ז מה דקיי"ל במנחות (דף ס"ו) במותר העומר דהוי הקדש ופטור מן המעשר ודלא כרע"ק דאמר לא ניתנו מעות אלא לצריך להם ועיין ח' שו"מ מהד"ר ח"ב ת' רי"ט מה שהעיר בזה:
אבל המעיין בפיהמ"ש לרמב"ם שם יראה דמדייק בלשון החכמים כי מאחר שנגמרה מלאכתן והיא נידון כהקדש אינו חייב במעשרות דהיינו דבגוף הקדושה אמרי' הזמנה מילתא אפי' ביותר ממה שצריך:
וה"נ בנר חנוכה כיון דמ"ד איתקצאי למצותה אמר דהוי דומיא דמנורה הוי כמו גוף הקדושה ואמרי' בכה"ג הזמנה אפי' ביותר ממה שצריך:
הן אמת דגוף דין זה דאיתא ברמ"א או"ח סי' מ"ב בשם הנימוקי יוסף דבגוף הקדושה לכו"ע הזמנה מילתא צ"ע טובא. דהרי התוס' סנהדרין שם ד"ה מאי כ' להקשות דרבא הא ס"ל עריפתה אוסרתה וא"כ מאי מקשה ורבא מ"ט לא יליף מע"ע. וע"כ דהפירוש הוא כמ"ש התוס' דאדרבה הקושיא היא מ"ט לא יליף מע"ע דהזמנה לאו מילתא וא"כ ע"כ התירוץ הוא להיפוך דבגוף הקדושה הזמנה לכו"ע לאו מילתא:
הגם דגוף הפירוש לדברי התוס' תמוה מאד'. ויש לדחוק דכוונת הגמ' משמשים ממשמשים גמר היינו היכי דעשה כל מה שהי' לו לעשות כגון באורג בגד למת דהוא ראוי עתה לגמרי למת וכן בונה בית לע"ז דנגמרה מלאכתו והוי משמש אבל בגוף הקדושה דחסר עוד מעשה כגון בעגלה ערופה דמשעת ירידתה מש"ה לא קדש לרבא דמחוסר עוד מעשה באותו דבר עצמו מש"ה הזמנה לאו מילתא:
והי' מיושב בזה קו' התוס' (דמ"ח) ד"ה מותר דבגבו מעות הוי כמו טוי לאריג דכל הטעם דטוי לאריג לא הוי הזמנה דאינו ראוי עדיין למלאכתו וחסר מעשה משא"כ באורג בגד למת דהבגד מצד עצמו כבר נגמר. ואינו חסר אלא מצד המת שילבשוהו. וכן בגבו מעות הגביי' נגמרת והוי נגמר מלאכתו מצד עצמו ואינו חסר אלא מצד מעשה הקנין. כן הי' נ' לפרש עפ"י דברי התוס' אבל העיקר חסר מן הספר:
עוד נ' קצח לומר כמ"ש בגמ' כריתות (דף כ"ד ע"ב) החם מעידנא דאיתעבד בה מעשה. היינו דלא מצי למילף מגוף הקדושה דיש לומר מש"ה לאו מילחא משום שלא עשה בה מעשה. אבל הכא באורג בגד למת ס"ד דנימא הזמנה מילתא משום דעבד מעשה ע"כ לא יליף מע"ע אלא מבונה בית לע"ז דג"כ עשה מעשה ואפ"ה לא נאסר. ואף שהוא ג"כ חסר ביאור בלשון הגמ'. אבל ס"ס ההכרח לפרש כן דגוף הקדושה גרע לענין הזמנה. ס"ס דברי הנמוקי יוסף תמוהים דהא מוכרח שלא לומר כן דהא רבא ס"ל כר"י דעריפתה אוסרתה:
ונראה ליישב עפ"י מה שמוכרח ליישב קו' התוס' ד"ה מאי הנ"ל שהקשו דרבא ודאי דס"ל בכל דוכתי כר"י ולמה לא הקשו דהא רבא בעצמו מפורש אמר כן בכריתות (דף כ"ד ע"ב) והיא תמיהה גדולה וכבר עמד בזה בס' מלא הרועים ובהג"ה רש"ש:
ונ' ליישב דלרבא אמרו שם בגמ' דטעמי' משום דאיתעביד בה מעשה וא"כ יש לומר שפיר דנהי דחולק על ר' ינאי דאמר ירידתה לנחל איתן אוסרתה דס"ל דהירידה ל"ח מעשה גמור וכמ"ש בחולין (דף י"ג) היכי דקיימא עולה בדרום ושחטה בצפון מקום הוא דלא איתרמי לי' ולא הוי מעשה גמור כמבואר כ"ז שם בתוס' (דף י"ב ע"ב) ד"ה ותיבעי אבל אה"נ אם עשה בה מעשה בשעת הקנין היתה נאסרת אלא לפי שאינו דבר ברור דלפעמים לא עשה בה מעשה בשעת הקנין או שלקחה סתם מש"ה אמר סתם דעריפתה אוסרתה וה"ה דלקיחתה אוסרתה היכי שהי' הקני' ע"י מעשה מש"ה לא הקשו התוס' הכא מדברי רבא בעצמו דהכא הא מיירי דעשה בו מעשה וארג בו בגד ואפ"ה אמר דהזמנה לאו מילתא י"ל דשפיר מקשה בגמ' מ"ט לא יליף מע"ע דהתם במעשה נאסרת ע"כ לא הקשו בתוס' אלא דהא רבא לעולם ס"ל כר"י ור"י ע"כ דאפי' עשה בו מעשה ג"כ ס"ל דאין העגלה ערופה נאסרת מדאמר שם בחולין (דף פ"ב) עגלה ערופה אינה משנה היינו דלא משכחת שחיטה שאינה ראוי' בע"ע א"כ ע"כ אפי' עשה בה מעשה קודם העריפה ג"כ אינה נאסרת דאל"כ למה אמר אינה משנה הא הי' יכול לתרץ בעשה בה מעשה קודם וא"כ שפיר הקשו בתוס' דע"כ דגמ' דכריתות התם לאו דוקא ואפי' עשה בה מעשה מחיים אינה נאסרת:
עוד נ' ליישב דברי התוס' הנ"ל עפ"י מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל פ"י מה' רוצח דפסק ע"ע משעת ירידתה לנחל איתן נאסרה ועי' בכ"מ שם שכ' בשם תשו' הרשב"א דמסיק בחימה על הרמב"ם והלא רבא בכריתות (דף כ"ה) שם אמר מנא אמינא לה דתנן בע"ע אינו כן אלא אם נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר וכו' אלמא דעריפתה אוסרת ולא דחי לה אלא דאמר תנאי הוא והרמב"ם דפסק תצא ותרעה בעדר איך פסק ירידתה אוסרת וזכה שטרא לבי תרי: וע"ז תי' הכ"מ דס"ל להרמב"ם דהכא שאני כיון דנמצא ההורג איגלאי מילתא למפרע דלא היתה קדושה כלל והוסיף דלפי דברי המפרשים דעיקר המעשה הוא כדי שעי"כ יתגלה מי ההורג ע"כ סמכה דעתייהו דודאי יתגלה הדבר מש"ה לא חיילא הקדושה אם נמצא ההורג:
אך עדיין קשה על חי' הכ"מ דס"ס במה נחלק על דברי הגמ' דהתם דס"ס מדמסייע רבא מזה ולא דחי לה בגמ' משמע דלאו סברא היא. ועוד תימה על הרמב"ם דפסק ירידתה אוסרתה ולא פסק כרבא דהוא בתרא:
ע"כ נראה עפ"י מה דקשה לכאורה לעיל (דף כ"ד ע"א) דאמר ר"י אמר רב מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שנתחייב עפ"י עדים שתצא ותרעה בעדר וכו' לא סמך עליי' מימר אמר השתא אתו עדים ומזמי להו ופירש"י שם כיון שיודע בעצמו שלא חטא בטוח הוא שיזימו אותם:
וע"ז פריך רבא שם משור הנסקל וכו' שתצא ותרעה בעדר ה"ד וכו' אלא ע"כ שהוזמו עדיו דכוותי' בא"ת ג"כ שהוזמו עדיו ואעפ"כ אמרו ירעה עד שיסתאב וע"ז תי' אביי שבא הרוג ברגליו:
ואח"כ איתא שם אמר ר' יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו אמר רבא מסתברא טעמי' דר"י באמרו לו נרבע שורך אבל א"ל רבע שורו מידע ידע בעצמו ומטרח ומייתי עדים. וקשה דהא הוא הוא סברתי' דר"י אמר רב לעיל וע"ז בעצמו פריך רבא לעיל והשתא אמר הוא בעצמו אותה הסברא וע"כ צ"ל דאה"נ דרבא קבלה מאביי אותו:
התירוץ שבא הרוג ברגליו ונראה לו וקבל בעצמו אותו הסברא של רב לעיל דהיכי דסמך עצמו שיבואו עדים אינו מקדיש בלב שלם ותצא ותרעה בעדר: א"כ לפ"ז נכונים דברי הכ"מ בישוב דברי הרמב"ם דאה"נ לפי הס"ד דל"ל לרבא הסברא דסמך דאתי עדים ה"ה בע"ע לא סמך שיבואו עדים ויתגלה ההורג ושפיר מייתי ראי' דע"ע משעת עריפתה נאסרת אבל אה"נ בתר דקבל תירוצו של אביי והודה לדינו של רב אה"נ דס"ל דלאו ראי' הוא מהתם ומצי לסבור דירידתה לנחל איתן אוסרתה ואין ראי' מהתם וכתי' הכ"מ: וניחא לפ"ז שפיר דהרמב"ם לא פסק כרבא דהוא בתרא משום דלסברתו אה"נ דרבא חזר בו מדין זה:
וא"כ ל"ק ג"כ על התוס' דלא רצו להקשות מדברי רבא בעצמו משום דאה"נ די"ל דרבא חזר בו אחרי דחזר מראי' שלו אבל ס"ס ס"ל לתוס' דאכתי יש ראי' דס"ל כן עכ"פ מדס"ל כן לר"י ורבא בכל דבריו כר"י ס"ל: ממילא לפי דברינו אלה יש ליישב דעת הנמוקי יוסף והרמ"א דבגוף הקדושה הזמנה מילתא דהסוברים כן ס"ל לתרץ קו' התוס' נהי דרבא בכל דוכתי אית לי' כר"י מ"מ הכא ג"כ כל טעמי' דר"י דאמר עריפתה אוסרתה היתה ג"כ מראי' דמתני' דתצא ותרעה בעדר ומדקאמר רבא שם מסתברא טעמי' דר"י בשורך נרבע ולא בשורך רבע. א"כ או דפליג מהשתא בזה על ר"י. או דס"ל דגם ר"י לא ס"ל כן ומעתה ס"ס ס"ל לרבא דירידתה אוסרתה ושפיר קשיא לגמרא מ"ט ל"ג מע"ע לומר דהזמנה מילתא והתירוץ הוא כפשטי' משמשים ממשמשים גמר הא בגוף הקדושה הזמנה מילתא:
וס"ס כיון דקי"ל דבגוף הקדושה הזמנה מילתא קו' הט"ז מיושבת שפיר דהכא הוי כמו גוף הקדושה ואפי' מה דל"ת ג"כ תפיס. ונכונים דברי השאלתות:
והא ל"ק דמדמה עיבוד בתים להזמנה מילתא הא הבתים הוי גוף הקדושה ולכו"ע הזמנה מילתא דאה"נ לרש"י ורמב"ם ס"ל דהבתים לא הוי גוף הקדושה:
ומאי דאסור למיצר זוזי בסודר דאזמני' למיצר בין תפילין וצר בי' ול"א דהוי תשמיש דתשמיש דכיון שהוא לכבוד הפרשיות שהם בתוכן אסור אף תשמיש דתשמיש כדאיתא ביו"ד סי' רפ"ב סי"ב ובאו"ת קנ"ד בבאורי הגר"א אות ח':
ולדברי התוס' דס"ל דבתים בעי עיבוד לשמה משום השי"ן דהוי הלמ"מ אה"נ דס"ל דאין נ"מ בין גוף הקדושה וכמש"ל דלדידהו אולי עוד גרע בהס"ד כדמוכח מדבריהם בתוד"ה מאי ורק על הנ"י קשה דהכא כ' דבגוף הקדושה מילתא ושם בהל' תפילין כ' דבתים בעי עיבוד לשמה כבר עמד ע"ז המג"א: וס"ס כיון דקיי"ל דבגוף הקדושה הזמנה מילתא קו' הט"ז מיושבת שפיר דהכא בנר תנוכה הוי כמו גוף הקדושה ואפי' מה דלא חזי ג"כ תפיס ומיושבים דברי השאלתות: