אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן מח

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן מח

סימן מז

לכבוד אהובינו הרב הגדול וכו' מ' יחיאל מיכל הכהן מו"צ דק' פלאצק,: אשר כתב לי כ"ת בישוב דברי הרמב"ם המפורסמים בפ"ה ופ"ח מה' תמידים ומוספים גבי שתי לחם ולחם הפנים דלישתן ועריכתן מבחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות אח השבת וע"ז תמהו עליו עפ"י קו' הגמ' מנחות (דף צ"ה) דלמ"ד אפייתן בפנים דוחות את השבת דא"כ נפסלא בלינה וכמ"ש התוס' שם חברא מי ששנה זו לא שנה זו:

והנה כ' כ"ת בשם הגאון שי' עפ"י קו' תוס' לעיל (דף נ"א) דכ"ש אין מקדשין אלא בזמנם וחי' כיון דאין דוחים את השבח א"כ מע"ש זמנם ובשבת (דף כ') איפלגי ר"א ורבנן לענין אפיית לחם בע"ש ומפרשו בתוס' בשם הירושלמי דר"א להקל בא דסגי שיקרמו פנים המדובקים בתנור או באור ומודה ר"א לענין לחם הפנים דאינו קרוי לחם עד שיקרמו פניו פי' כל צדדיו ולפ"ז הי' יכול לאפות בע"ש בקרימה כל שהו ובשבת יאפה עד שיהי' קרימה לגמרי ומצד איסור שבת אין אפיי' אחר אפיי' ובלינה אינו נפסל דהתנור אינו מקדש אא"כ נגמר כ"צ כמ"ש בתוס' מעילה דהתנור אינו מקדש אלא כשנעשה כל הראוי לעשות בו וממילא כיון שיש עצה לעשות כן שוב אין צריך לעשות כן ויכול לאפותו לגמרי מע"ש ולא נפסל בלינה כיון דיכול לגומרו בשבת הוי בע"ש שלא בזמנו והגמ' דפריך אזלא אליבא דרבנן דפליגי על ר"א אבל הרמב"ם פסק כר"א כמ"ש ה"ה פ"ג מה' שבת וניחא לדידי'. תימה שהדברים נרמזים בס' אמרי צרופה ועיין בס' אור חדש ובס' ישועות יעקב:

אך לדעתי אין זה תירוץ כלל. חדא דפשוט הדבר דמה שאמרו בירושלמי ומודה ר"א לענין לחה"פ דצריך שיהי' נקרם כל צדדיו. ודאי דגם לענין שבת אמרי' כן דהאופה לחם הפנים בשבת לאחר שכבר קרמו פנים המדובקים כיון דלא הי' ראוי קודם חשיב עתה גמר מלאכה בשבת וחייב דמתחלה לא הי' ראוי לשום אדם. והשתא להקל אמרו מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת עאכו"כ הכא להחמיר דיהי' חשיב אח"כ אופה בשבת ול"א אין אפיי' אחר אפיי':

ויש לומר דהך ומודה ר"א לענין לחם הפנים יש בזה כוונה אחרת עפ"י דברי תוס' פסחים (דף מ"ו) ד"ה הואיל דמש"ה ל"א גבי לחה"פ הואיל ואי בעי פריק לה משום דלא שכיח ואה"נ יש לומר דזה כוונת הירושלמי פי' דאפי' ר"א דס"ל ג"כ במתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה דאמרינן הואיל א"כ הי' סברא לומר דגם גבי לחם הפנים לגבי שבת לא נימא כן משום דכבר נאפה כשיעורו מאתמול ואין אפיי' אחר אפיי' ואי דאינו ראוי לשום אדם הא ראוי הואיל וא"ב פריק לה אעפ"כ מודה דל"א כן משום דלא שכיח ע"ק לפ"ז שוב אה"נ:

למה אפייתן בפנים הא עתה אין התנור מקדש דהא אינו מקדש אלא בזמנן ובגמ' אזלא לרבנן ולר"א שוב הוי שלא בזמנן ואינו נפסל. וגם קשה למה בחביתין פסק הרמב"ם דדוחה את השבת וע"כ משום דנפסל בלינה. הא גם שם אפשר לעשות כן והוי שלא בזמנן ולמה תפסל בלינה א"כ שוב הדק"ל למה דוחה את השבת:

והנה בס' תפארת ישראל פ"י מ"ט כ' לתרץ עפ"י קושית הברכת הזבח הא אמרו בסוכה (דף נ') גבי מים דפריך ואי מייתי לה במקודשת תפסל בלינה ותירצו בגמ' שם דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. ע"כ חי' דאה"נ דהגמ' דהכא אזיל אליבא דמ"ד דכ"ש מקדשין אפי' שלא מדעת ומש"ה הרמב"ם לא חש לקושיא דגמ' דהכא דס"ל הלכה כמ"ד דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת: ודבריו תמוהים דהא הרמב"ם ז"ל כ' בעצמו בפי"ח מה' תמידים ומוספים הי"ת גבי חביתין דמש"ה דוחין את השבת משום שאם תאפה מאתמול תפסול בלינה אלמא דאף דאין מקדשין אלא מדעת אעפ"כ נפסל בלינה בכה"ג: ובגוף קו' הברכת הזבח נ' דודאי מה שהוא מחויב לעשותו חשיב מדעת כמו דאמרי' אגב אונסא גמר ומזבין ה"נ גמר ומקדש. ומש"ה התם בסוכה גבי מים כיון דיש לו עצה למלאות באינה מקודשת אף אם מלא במקודשת לא נתקדשו המים. משא"כ הכא כיון דחיוב הוא לאפותו בתנור קודש שוב מקדש אפי' שלא מדעת:

אך לפע"ד נ' לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל בכמה אופנים: ראשית נ' עפ"י מה שהקשו התוס' לעיל (דף נ"א) הא כלי שרת אין מקדשים אלא בזמנן. וחי' מתחלה דשא"ה גבי חביתין דכתי' על מחבת דבעי קידוש כלי מקדש אפי' שלא בזמנו. והדר הקשו מהך דהכא דשתי הלחם דלא כתיב קרא ואפ"ה אמרו דתפסל בלינה וחי' כיון דאינן דוחות את השבת א"כ מאתמול זמנו, וא"כ לפי מסקנת תי' תוס' זה הדרא קו' למה צריך רבא לעיל (דף נ"א) לומר מחבת מלמד שטעונה כלי. נימא פשוט כיון דאי לא דחי שבת א"כ מאתמול זמנה וממילא תפסל בלינה וממילא דומה את השבת:

אך דהא קשה להיפוך מנא לך לומר להקל דמשום זה דחי שבת משום דאי לא דחי הוי ע"ש זמנו ומקדשת ותפסול נימא להחמיר כיון דאי תדחי שבת הוי ע"ש שלא בזמנו וממילא אינה מקדשה ולא תפסל בלינה וממילא אסור לדחות שבת. ואה"נ פליגי בסברא זו. ורבא לא ניחא לי' בזה והי' מוכרח לומר משום דכתיב מחבת דבעי כלי:

וזה הוא שאמר רבא הקשה אדם קשה כברזל היינו שאמר על ר' ששת שהוא קשה כברזל להעמיד דבריו בסברא נגד החולקים עליו ולא ניחא להו בסברא זו דהא לעיל גבי חביתין ג' אמוראי כל א' אמר סברא אחרת ולכו"ע לא ניחא להו לומר כתי' התוס' השני משום דלא דחי שבת מע"ש זמנו. אלא דר"ש מעמיד דבריו נגד החולקים וס"ל כסברא זו ומש"ה הרמב"ם פסק שפיר כסתם מתני' ולא כתי' התוס' הנ"ל:

ומה שאפייתן בפנים הוא כמ"ש התוס' דגנאי להוציאם לחוץ ולא משום דתפסול בלינה וזה שייך אפי' שלא בזמנו כיון דבזמנה מקדש הוא ליפסול אפי' שלא בזמנו גנאי הוא להוציאם לחוץ:

עוד י"ל תי"ע שני עפ"י מה דאיתא בגיטין (דף פ"ד) ע"מ שתאכלי בשר חזיר אמר אביי היא היא פי' דהוי תנאי שא"א לקיימו ורבא אמר אפשר דאכלה ולקיא אלמא דלאביי כל מה דאסור חשיב א"א ולרבא אה"נ אף דאסור מ"מ אפשר הוא ויש כעין פלוגתא זו בעירובין (דף ע"ח) לענין יש עירוב בקבר וא"כ יש לומר שפיר דהיא היא סברא שכ' התוס' כיון דלא דחי שבת מע"ש זמנו דאמרי' דאיסור חשיב אי אפשר אבל לרבא דאמר אפשר דאכלה ולקיא ה"נ ל"ת ע"ש זמנו דזמנו שפיר בשבת ויש לדמותו למ"ש תוס' חגיגה (דף ב') ד"ה איזהו קטן כיון דמחמת יום קאתי חשיב ראוי. וע"כ שפיר אמר רבא הקשה אדם קשה כברזל ולטעמי' אמר שפיר לעיל דוקא בחביתין דאמר קרא במחבת שטעונה כלי ומש"ה שפיר אינו דוחה שבת ואעפ"כ אפייתן בפנים או משום דמיגניא מילתא כמש"ל בדעת התוס'. או משום דאה"נ לכתחילה אמרינן דע"ש זמנו ומ"מ אם אפאה דיעבד אינה נפסלת כיון דע"ש לאו זמנו הוא מש"ה אינו דוחה השבת:

[ובדרך פלוגתא זו מיושבים אצלי דברי פיהמ"ש לרמב"ם בפסחים (דל"ב) במשנת האוכל תרומת חמץ בפסח שהקשו עליו שכ' דלפיכך פטור מן התשלומין באוכל חמץ משום דאין אדם לוקה ומשלם והא בגמ' משמע דלמ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה אצ"ל משום קלבד"מ אלא משום דלאו בר דמים הוא דאסור בהנאה:

ולפי דברינו אלה מיושב שפיר דאה"נ אפי' אי נימא דאסור בהנאה אעפ"כ כיון דקיי"ל כר"ש דחמץ שעעה"פ מותר חשיב לעולם גורם לממון וכמ"ש בגמ' פסחים (דף כ"ט ע"ב) ונהי דהכא אסור לקיימו משום ב"י וב"י מ"מ כיון דאם עבר והשהה אותו מותר חשיב דמים אלא דגם זה תלוי במחלוקת של אביי ורבא דגיטין הנ"ל ע"מ שתאכלי בשר חזיר דלאביי דאמר היא היא ודאי דלאו בר דמים הוא ומש"ה בגמ' דאזיל בתר אביי שם שפיר אמרו דלאו בר דמים הוא אבל הרמב"ם דפסק כרבא דאמר אפשר דאכלה ולקיא שפיר הוצרך לומר משום דאין אדם לוקה ומשלם דלולא כן בר דמים הוי. תוספת לדבר זה עיין לעיל תשובה ל"ט]:

עוד נ' לתרץ באופן שלישי והוא דצריך לעיין בדברי הגמ' שהקשו מתחלה אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה ואמר עלה מאי קושיא דלמא עשרון לא מקדש ותנור מקדש. ולכאורה אין לזה ביאור דהא היא היא קושית הגמ' דמ"ש עשרון ומ"ש תנור ומאי מתרץ הא לא חדש לנו כלום דס"ס מ"ש זה מזה. וכן יקשה בדברי הגמ' שאמר אלא אי קשיא הא קשיא אמרת אפייתן בפנים אלמא התנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלא בלינה הא קושיא זו לא מעין הראשונה היא ואיך שייך לומר אלא אי קשיא הא קשיא כיון דהיא קושיא חדשה לגמרי:

אך נ' עפ"י קו' ברכת הזבח הנ"ל דלמה אמרו דניפסלו בלילה הא אמרי' בסוכה (דף נ') גבי קדוש המים חזקי' אמר אין כ"ש מקדשים אלא מדעת וא"כ ה"נ למה נפסל בלינה הא הי' יכול להיות בדעתו שלא יקדש הכלי ולא תפסל בלינה:

אמנם לע"ד קשה אה"נ למה תועיל דעתו נגד המעשה כיון דעושה פעולה דמניחו בהכלי שרת למה תועיל מחשבתו שהיא נגד הפעולה הנראית לכל נימא דברים שבלב אינן דברים ובע"כ ניקדשו:

אך נ' עפ"י דברי תוס' נדרים (דף כ"ח) ד"ה פסק דמותר לו לחשוב דברים שבלב באופן שלא יהי' סותר לגמרי למה שבפיו וכן מוכח ממ"ש בגמ' שם באומר בלבו היום דהיינו אם יהי' בלבו ההיפוך ממה שאומר בפיו או שעושה אז הדבור או המעשה קיים והמחשבה כמאן דליחי' דדברים שבלב אינן דברים אבל כשמחשב בלבו מחשבה שאינה סותרת לגמרי הדבור או המעשה. אז המחשבה קיימת אף שע"י המחשבה נתלש כח הדבור והמעשה אעפ"כ המחשבה קיימת כיון דאינה עוקרת לגמרי. וא"כ ניחא דשם בסוכה במילוי המים כיון שמחשבתו לא היתה שלא יקדשו המים לגמרי אלא שיקדשו למחר ע"ז מועלת המחשבה דאינה עוקרת לגמרי. אבל הכא בתנור כיון דאמרו במשנה (דצ"ד) כשהוא רודן נותנן לדפוס כדי שלא יתקלקלו. א"כ ע"כ היתה מחשבתו שלא יתקדשו בתנור זה כלל. ובכה"ג הא המחשבה סותרת לגמרי למעשהו אמרי' שפיר דברים שבלב אינן דברים ומהני הקידוש שלא לדעת: אבל עדיין קשה יניח הלחמים באותו תנור הראשון עד השבת ודעתו שלא יקדשו עד שקדש היום. ובודאי הא לא מעכבא לפסול עי"כ אם לאי יניחנו תיכף לדפוס השני ובכה"ג שפיר הדרא קו' לדוכתא דנימא אין כ"ש מקדשין שלא:

וי"ל דדוקא במים שם אמרינן דכ"ש אין מקדשים שלא מדעת דשם אין פעולת הכלי ניכרת בהמים ואין נ"מ אם מקדשו עתה או למחר ושפיר מהני מחשבתו משא"כ הכא בהתנור כיון דמעשה האפיי' היא עתה אם נימא דהאפיי' מקדשת לא מצי למימר דיקדשו למחר ועדיין המחשבה סותרת למעשהו:

ובזה מדוקדק שפיר לשון הגמ' שאמרו דלמא עשרון לא מקדש ותנור מקדש היינו דכלי שאין מעשהו ניכרת אם הי' בתוכו או לא אפשר דאינו מקדש אבל תנור דמלאכת האפיי' ניכרת במה שבתוכו כמ"ש יש שבח עצים בפת וה"נ יש שבח תנור בפת אפשר דמקדש:

וע"ז שפיר הקשו אלא אי קשיא הא קשיא היינו דתחלה לא הייתי מקשה דתפסול בלינה משום דהיינו אומרים דאין כ"ש מקדשים שלא מדעת שדעתו יהי' שלא יקדש עד השבת וכמש"ל. אבל לפי דבריך דשאני בתנור דניכרת בו המעשה. שוב מאותה סברא עצמה ראוי לומר שלא תועיל בו המחשבה על למחר ושוב ק' דתיפסל בלינה:

אך לפ"ז יקשה בגמ' דלעיל (דף נ' ע"ב) גבי חביתין דאמרו בגמ' כמה טעמים למה הם דוחים את השבת ולא אמרו בפשוט כיון דהמעשה מקדשה ממילא תיפסל בלינה דלא תועיל המחשבה על למחר וכמש"ל ע"כ צריך לומר דאה"נ דהגמ' דלעיל ס"ל דאף היכי דהמעשה ניכרת מ"מ מועיל המחשבה משום דאין המעשה מקדש אלא הכלי ולפ"ז שוב ל"ק קו' הגמ' דהכא והדרן לתי' הראשון דאה"נ דהתנור מקדש לפי שיש צורך בו ואעפ"כ אין המעשה מקדשת אלא הכלי. ועל הכלי שוב מועיל המחשבה שיקדש למחר. וא"כ שפיר לטעמי' קאמר רבא הקשה אדם קשה כברזל דרבא ל"ל הסברא דהמעשה מקדשת מדצריך לעיל גבי חביתין לקרא דעל מחבת שטעונה כלי. וממילא שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דצריך אפיי' בפנים כמ"ש בגמ' דתנור מקדש. ומ"מ אינו דוחה השבת כיון דאמרת דאינו דוחה השבת ע"כ מחשבתו שיקדש למחר וע"ז מועיל מחשבתו ואמרי' שפיר אין כ"ש מקדשין שלא מדעת ואין נפסל בלינה:

עוד יש לומר בפשוט דאה"נ דהגמ' נסתפקו בזה אם התנור מקדש או אינו מקדש א"כ לכתחילה אה"נ דהחמירו שתהי' אפייתן בפנים עפ"י מ"ש החוו"ד סי' ק"י דאפי' הסוברים סדא"ו לקולא מ"מ לענין עשה החמירו א"כ ה"נ שפיר אפייתן בפנים דהחמירו דילמא בעי קידוש כלי ואפ"ה לענין שחיפסול בלינה בדיעבד לא החמירו שתיפסול דסדא"ו לקולא מדאורייתא ומדרבנן לא אסרו דאין שבות במקדש אלא דאה"נ דהגמ' שפיר הקשו דס"ל סדא"ו מדאורייתא לחומרא ואין נ"מ בין עשה ללאו ושפיר הקשו. אבל הרמב"ם דאזיל לשיטתו דסדא"ו מדאו' לקולא אה"נ דניחא לי' שפיר דלענין. עשה החמירו שתהי' אפייתן בפנים ומ"מ בדיעבד כיון שלא תיפסול בלינה אינו דוחה את השבת [עוד הארכתי בזה בחידושי על הרמב"ם] הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה