אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן מ

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן מ

סימן לט

ראיתי לבאר במ"ש הט"ז או"ת תע"ה סק"ט שצ"ל הי' כורך פסח מצה ומרור והחק יעקב הביא דעת הערוך והרמב"ם דלא הי' כורך רק מצה ומרור ולא הפסח עמהם. ונלפע"ד דתלי בכמה הלכות וההכרח לבאר:

הנה בפסחים (ד' קט"ו) ברש"י ד"ה שהי' כורכן וכן ברשב"ם שם פסח מצה ומרור וכן מפורש בירושלמי חלה פ"א ה"א כורך שלשתן יחד. וכן כ' ג"כ בתוס' זבחים (דף ע"ט) ד"ה אמרו עליו בזמן הבית היו שלשתן מדאו' וכ"כ ג"כ בס' גבורות למהר"ל ז"ל:

אך כבר כ' דעת הערוך והרמב"ם וגם בסמ"ג ואבודרהם כ' רק כורך מצה ומרור וכל הנוסחאות הנהוגים בישראל שכ' בהם רק מצה ומרור ודאי לאו דקטלי קני באגמי נינהו וצריך לישבם:

ונ' דלפי המבואר מדעת רש"י וסייעתו דעיקר הדיוק הוא מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. היינו דהפסח יאכלו עם מצה ומרור כאחד א"כ צ"ל דתיבת על משמע ביחד עם מצה ומרורים. א"כ קשה למה לא הביאו פלוגתא זו לעיל (דף ס"ג) במקום דנחלקו בגמ' אי בעינן על בסמוך או לא וכן במנחות (דף ס"ב):

ונ' ראי' גדולה לדעת הרמב"ם וסייעתו מגמ' (דף ע') חגיגה הנאכלת עמו נאכלת תחלה כדי שיהי' הפסח נאכל על השובע אלמא דחגיגה קודם לפסח. ובמכילתא פ' בא אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שובע א"כ מוכח מפורש עכ"פ דהמצה ומרור אינם נאכלים עם הפסח ביחד דהחגיגה נאכלת אתרי מצה ומרור כדי שיבוא הפסח על השובע. וכן מוכח במשנה לקמן (ד' קט"ז) דמקשה תחלה הלילה הזה כולו מצה ואח"כ מרור ואח"כ כולו צלי ועיי"ש תוס' ד"ה כולו דמשמע דקאי על החגיגה ואי נימא דהמצה ומרור היו נאכלים עם הפסח והחגיגה היתה נאכלת תחלה כמפורש בברייתא וגמ' וירושלמי פ"ז ה"ר הו"ל להקשות בתחלה כולו צלי ואח"כ מצה ומרור:

גם מלשון הגמ' שאמרו סתם אמרו עליו על הלל שהי' כורכן ביחד ואוכלן משמע אותן המינים שהזכיר תחלה והלא לא דברו כלל מפסח רק ממצה ומרור. ע"כ י"ל דס"ל להנך רבוותא אף דמירושלמי נראה שהי' כורך שלשתן מ"מ בחר גמ' דידן אזלינן:

עוד נ' דקשיא להו קו' המרדכי המובא במג"א סי' תע"ה סק"ד האיך יכול לאכול שלשתן בב"א הא אין בית הבליעה מחזיק יותר משתי זיתים והוא מגמ' דכריתות (דף י"ד) המובא במג"א תפ"ו:

ומה שתי' המרדכי שהי' מרוסק כבר תמה החת"ס בחאו"ת ת' קכ"ז דא"כ הדרא קו' הגמ' לדוכתא דנוקמה ג"כ באיסור דם ושהי' מרוסק ומה שחי' החת"ס דאוכלי מצה ופסח היו דוחקים עצמם עדיין קשיא דא"כ הוי שלא כדרך אכילתן ונפשוט בזה ספקו של המל"מ אי יוצאים ידי מצוה בשלא כד"א: וגם לפ"ז קשיא מנלן דהא דחולקים עליו חביריו על הלל הוא משום דס"ל מצות מבטלות זא"ז דלמא אה"נ מבטלות וס"ס מש"ה חלוקים דס"ל בכה"ג אינו יוצא משום דהוי שלא כד"א:

ויש ליישב בזה מה שהקשו בתוס' סוכה (דף ל') למה לי קרא למעט מצה של טבל והא הוי מהב"ע והנה יש שתמהו ע"ז דהא המצוה יכולה להיות אפי' בלא עבירה דהא הוא דוקא היכי דאין לו אלא שיעור מצומצם ואי הי', מפריש תרומה לא הי' שיעור שיוכל לצאת בו ושפיר צריך קרא בהי' יותר משיעור דאפ"ה אינו יוצא אף דבכה"ג ל"ה מהב"ע:

וגם לפמ"ש הטורי אבן דמהב"ע דלא יצא הוא כעין א"ע ל"מ א"כ הוא דוקא אי נימא דלא מהני יתוקן האיסור וכידוע דברי המהרי"ט. וא"כ קשה הכא מאי מהב"ע שייך הא אפי' אי נימא לא יצא לא יתוקן האיסור:

אך נ' כמו שנ' מדעת הרמב"ם פ"ג מה' ק"ש בקרא בצד המת דלא יצא י"ח ונ' דטעמו משום דהוי מהב"ע דהיכי דקיום המצוה בעצמה היא עבירה גרע טפי. וכ"נ ג"כ מדברי הרמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח ה"ט אין מביאים מנחות מן הערלה ובמל"מ שם וא"כ יש לומר דשפיר מקשים בתוס' דהוי מהב"ע דס"ל דבעי כורך ג' זיתים כהלל וא"כ הוי שלא כד"א וע"כ כמ"ש החת"ס דאוכלי מצה דחקו עצמם והוי עכשיו כדרך אכילתן וממילא אם הי' מצה של טבל יש לומר מגו דהוי אכילה לענין מצוה הוי ג"כ אכילה לענין איסור וא"כ אם נימא דלא יצא שוב לא הוי אכילה ג"כ לענין איסור ויתוקן שוב בזה האיסור ושפיר מקשים התוס' לשיטת הלל:

אך יש ליישב שוב קושיתם ג"כ עפ"י דרך זה דאיצטריך קרא לנשים דחייבות במצה ואינן חייבות במרור ופסח וא"צ לכרוך אפי' להלל ושוב לא הוי מהב"ע וצריך קרא לאסור מצה של טבל וכן יש לומר דברייתא זו ל"ל דהלל וכן אפי' להלל איכא למימר דקרא קאי היכי דליכא פסח:

וס"ס לפי דברינו הנ"ל מבואר דעת החולקים על שיטת רש"י דס"ל דבכה"ג לא הוי אכיל' ומיירי רק בשתי זתים:

גם יש לומר דנחלקו בשיטת התוס' ז זבחים (דף ע"ה ע"ב) ד"ה בכור דאכילת פסח לא בעי למשחה כדרך שהמלכים אוכלים דאי נימא דגם בפסח צריך למשחה. א"כ לפ"ז ודאי דאינו יוצא בג' זיתים מרוסקים וכמו דא"ת בדם בכריתות שם:

ולפע"ד נראה דגוף הראי' דהלל אינו מהך דעל מצות ומרורים יאכלוהו דודאי הך דיאכלוהו לא קאי רק אפסח לבדו. ותיבת על אפי' אי נימא דהוי בסמוך עכ"פ אם אכל תחלה מצה ומרור ואח"כ אכל הפסח באותו ישיבה ג"כ נקרא על ובזה לא נחלקו כלל:

וגם דאי נימא דהדיוק מהכא קשה דהא קרא דעל מצות ומרורים רק בפסח שני בפ' בהעלותך כתיב ואינו בפסח ראשון כלל:

ע"כ נ' דעיקר דיוקו דהלל אינו מהך דיאכלוהו דהוא לשון יחיד וקאי על הפסח לבדו אך הראיה היא מזה דמנלן דאוכלים מרור דהא לא נזכר בתורה אכילת מרור כלל דכתיב בפסח ראשון ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו דלמא שיהיו מרורים עמו בשעת אכילת פסח וכמ"ש לא תשחט על חמץ. ומנלן שיש מצוה באכילת מרור כלל. אלא דאתי פסח שני לגלויי על הראשון דבשני נאמר על מצות ומרורים יאכלוהו דהא ודאי דהאי על פירושו שיהיו נאכלים מדכלל מצות עמהם ומצות ידוע שהוא לאכילה מזה מוכרח דגם מרורים ג"כ לאכילה ולא להנחה. וקשה אה"נ למה לא נזכר בתורה אכילת מרור כלל כמו שנזכר אכילת מצה מזה דייק הלל דהמרור לעולם אינו נאכל בפ"ע כלל רק עם המצה ע"כ לא בא בו בתורה אכילה מיוחדת כן נ' לדעת הרמב"ם והערוך וסייעתם:

וראי' לדברי מצאתי בבה"ג שכ' בהל' פסח והני תרי לילות וכו' דכתיב תאכלו מצות וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. והנה ממה שלא הביא כריכת הפסח אין קושיא דהא הבה"ג מיירי בזמן הזה דליכא פסת דאין דרכו להביא אלא מה שנוהג בזה"ז. אבל מ"מ למה הביא הנך שני פסוקים הא בגמ' לא הזכירו אלא הך דעל מצות ומרורים יאכלוהו. אע"כ כמ"ש דמהך דעל מצות ומרורים יאכלוהו לחוד לא מצי למידק דקאי על פסח שני אלא מדכתיב הכא בערב תאכלו מצות מזה משמע דהמרור ג"כ לאכילה וקשה למה לא נזכר הוא בתורה בפ"ע אע"כ דצריך לכרכו:

וי"ל דפליגי בכאן אי מרור בעי כזית עיין בשאג"א סי' ק' מ"ש להקשות על דעת הרא"ש דמשמע מיני' דלא בעי כזית למצות מרור ורק מדמברכין. משמע דלולא הברכה ל"ב כזית למרור מדלא כתיב אכילה והך דעל מצות ומרורים יאכלוהו קאי על הפסח והקשה דא"כ מנא לי' לרבא לקמן (דף ק"כ) לדייק דמצה בזה"ז דאו' ודלא כראב"י דאמר על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין אי לא לא מדאהדרי' קרא דכתיב בערב תאכלו מצות דלמא לשיעורא דאי משום קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ה"א דלא קאי אכילה על מצה דיאכלוהו על פסח קאי. וה"א דמצה ל"ב כזית ע"כ כ' קרא דבערב תאכלו מצות דבעי שיעור אכילה למצה ומנלן למצה בזה"ז: ולפענ"ד הדבר פשוט ותימה עליו ז"ל בזה. שפשוט הדבר כמש"ל דעל מצות ומרורים יאכלוהו קאי על פסח שני. וע"כ גמ' דהתם (דף ק"כ) תיבת על המוקדם הוא ט"ס וצריך לומר מצות על מרורים היינו דקרא דכתיב בפסח ראשון ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. והתם ודאי דואכלו את הבשר קאי על מצות ג"כ וא"כ במצות איכא קרא דאכילה אפי' אי לאו קרא דבערב תאכלו מצות ואין כאן שום קושיא דבערב תאכלו מצות קאי לזה"ז ובמרור שאני דליכא גבי' בקרא אכילה כלל:

אך גם בלעדי זה ל"ק קו' השאג"א הנ"ל דסתמא אמרי' כמ"ש המל"מ פ"ד מהל' שבועות דסתם אכילה בכזית וא"כ כיון דיש מצוה באכילת מרור ודאי דבעי כזית וה"ה במצה וע"ז ל"צ קרא רק במרור כיון דחזינן דהלל הי' כורך וידוע דס"ל להרא"ש דהי' כורך שלשתן וקשיא לי' כנ"ל דאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים וניחא לי' דיש מין א' דל"צ כזית ע"כ משמע לי' יותר על מרור מעל מצה דעל מצה עכ"פ מצינו אכילה וכמ"ש התוס' שם שבעת ימים תאכלו מצות נהי דלא הוי למצוה ס"ס סברא יותר לומר על מרור דלא אשכחן בי' אכילה כלל:

אך שוב להיפוך י"ל דאה"נ דפליגי בזה הלל וחכמים דהלל ס"ל דל"ב שיעור למרור ומש"ה שפיר הי' אוכל שלשתן כא' דהוי דרך אכילה. והא דאמרי' אין בית הבליעה מחזיק יותר משתי זיתים היינו דאינו מחזיק שלשה אבל מעט יותר משתי זיתים מחזיק הוא. וחכמים דפליגי ס"ל דאה"נ דצריך שיעור שלם וא"כ א"א לכרוך דא"כ אכיל להו שלא כדרך אכילה ועכ"פ יש בזה נ"מ להלכה אחרת:

ונ' דיש בזה עוד פלוגתא אחרת דלקמן (דף קי"ט ע"ב) אמר ר"י אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן וכ' רש"י ורשב"ם זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה וכ' וע"כ אנו מברכין על המצה תחלה אעפ"י שאינה באה לשם חובה וכו' משום דלאחר שמלא כרסו ממנה האיך חוזר ומברך עלה וכו'. והנה הרא"ש תמה דא"כ הו"ל לאכול מרור עמו זכר למרור הנאכל עם הפסח: ולפענ"ד קשה קו' גדולה בשיטה זו דא"כ גם בימי הלל הו"ל ג"כ לברך תתלה על המצה משום אותו טעם דלאחר שמלא כרסו ממנה חוזר ומברך דלטעם זה אין נ"מ בין בזמן שבהמ"ק קיים או בזה"ז וכן משמע באמת בתוס' (דף ק"כ) ד"ה באחרונה:

וא"כ מאי חידש רבינא ואמר לא ניכרוך אינש מצה ומרור בזה"ז בהדי הדדי וניכול וכו' משום דזה מבטל לזה וכו'. הא גם בימי הלל כיון שהיו מברכין על מצה תחלה וע"כ גם להלל יוצא במצה בפ"ע דלא גרע ממצה בזה"ז. וכן במרור דאל"כ למה אכלינן עתה מרור בפ"ע כיון דלדברי הלל לא הי' יוצא בכה"ג כלל. וא"כ אם נימא כן שוב האיך אכלן אח"כ בכריכה כיון דהמצה היתה אז רשות וכן המרור א"כ כשאכלן אח"כ בכריכה עם הפסח היו המצה ומרור מבטלים את הפסח שהי' מצוה:

ואך בזה י"ל דאה"נ לשיטת רש"י ז"ל ס"ל דלהלל לא יצא במרור לבדו אפי' בדיעבד ולא הי' רשות רק המצה לבדה ולא אתי חד ומבטל תרי:

אך הא קשה ודאי דהא לעיל (דקט"ו) משמע דהא היתה אצלם דבר חדש לומר דעבדינן כריכה זכר למקדש והאיך אמר ר"י אמר שמואל סתם ולא הזכיר דבר זה כלל כאלו הי' דבר זה מפורש במשנה או ברייתא שגם בזה"ז יעשה כריכה:

ע"כ ניחא לומר דמטעם זה ס"ל להרמב"ם וסייעתו דטעמא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הוא זכר לפסח וכריכה לא היתה עם הפסח כלל:

ונ' לומר דבזה נתלקו ר"י ור' אשי (בדף קט"ו) דאמר רבינא לא ניכרוך מצה ומרור בזה"ז בהדי הדדי וכו' משום דס"ל מצה בזה"ז דאו' ומרור דרבנן וכו' אמר ר"י חלוקים עליו חבריו על הלל דתניא וכו' מתקיף לה ר' אשי א"ה מאי אפילו. אלא אמר ר"א וכו' והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן וכו':

והנה הרי"ף ז"ל לא העחיק אתקפתי' דר"א וכ' עלה והשתא דלא אתמר הלכתא וכו' ותמה עליו הבעל המאור ז"ל ועיקר כוונתו נראה דלפי הנראה מגמ' דוקא לבתר דאקשי ר"א וס"ל דלא חלוקין עליו חבריו על הלל הוא דאמרי' כן. אבל אי נימא דחלוקין עליו א"כ גם בזמן הבית היו הרבה חכמים שלא היו עושים כהלל א"כ לא שייך עתה לעשות זכר להלל. ומעתה קשה על הרי"ף שלא הביא קו' דר"א וכ' סתם חלוקין עליו חבריו על הלל א"כ לחכמים הי' אסור לעשות כן דהיו מצות מבטלות זו את זו. שוב קשה למה העתיק הפסק הלכה לעשות זכר למקדש כהלל:

והמלחמות הקשה על הרי"ף דבגמ' דזבחים (דף ע"ט) הביאו ג"כ להך דהלל ומשמע שם דחלוקין עליו חבריו וס"ל דמצות מבטלות זו את זו ולא הביאו הך דר"א כלל:

ונראה לתרץ דהנה בזבחים (דף ע"ח) אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור מ"ט א"א שלא ירבה מין א' על חבירו ויבטלנו ש"מ איסורים מבטלים זא"ז וכו' מתיב רבא העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בהם טעם דגן חייב בחלה מדרבנן אימא סיפא ויוצא בו י"ח בפסח אלא מבשא"מ בטעמא וכו' ופליגא דר' אלעזר וכו'. והנה בתוד"ה אלא הקשו מהא דלא ניכרוך דאתי מרור ומבטל וכי עדיף מחטים באורז ותירצו שני תירוצים. א' דשאני מרירות דמרור דמבטל לי', ועוד תי' דאוכל הרבה מש"ה אינו מבטל:

והנה תי' הראשון תמוה מאד דהא בגמ' אמרו אכיל כזית:

מצה ואח"כ כזית מרור ולמה לא אכלו תיכף אח"כ מצה ומרור בהדי הדדי וע"כ דכי היכי דמתחלה חיישינן דהמרור יבטל את המצה ה"נ חיישינן דהמצה תבטל את המרור ומש"ה צריכין לשלשה אכילות. אלמא דאפי' מצה דאין בו חוזק מרירות מבטל למרור והדק"ל וכי עדיף מחטים באורז: וע"כ צ"ל כתי' השני של התוס' דאוכל חטים באורז הרבה והן הן דברי תוס' (דף ע"ט) שם ד"ה אמרו שהקשו מנלן דהלל ס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז דלמא אכל הרבה:

הן אמת דקושיא זו תמוה כיון דבגמ' אמרו הלשון אמרו עציו א"כ בודאי ידעו שאכל רק כזית מכל מין. אך ס"ס לפי דברי התוס' קשה על ר"א דפריך מאי אפילו דבשלמא אי נימא דמצות מבטלות זא"ז לא הי' שום אופן שיאכל מצה ומרור בהדדי שייך שפיר להקשות מאי אפי' דהא ע"כ צריך רק לאכול בפ"ע אבל כיון דיש עצה לאכול הרבה ולא יתבטל. וא"כ אפי' למ"ד מצות מבטלות זא"ז יוכל לקיים אליבא דהלל ואליבא דרבנן א"כ ניחא שפיר הלשון יכול יעשה כן וקמ"ל דאפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע ג"כ יוצא וא"צ לאכול הרבה מכל א' יחד:

ואדרבה לפי זה הפירוש הי' מדוקדק הלשון יכול וכו' כדרך שהלל אוכלן דלפי דברי הגמ' כפשוטן הל"ל בקצור כהלל מאי כדרך שהלל אוכלן. אלא דודאי לא ס"ד לאכלן כהלל משום דמבטלות זא"ז אלא דהי' ס"ד לאכלן הרבה ועכ"פ הי' יכול לקיים דינו של הלל וע"ז אמר אלא אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע:

אמת דגוף סברת התוס' דאכלן הרבה יש לכאורה לתמוה מה בכך שאוכל הרבה הא גם ממין השני אוכל הרבה. אך כוונתם דדוקא אם אוכל רק כזית מצה וכזית מרור לחוד אמרי' דפחות מכזית מצה נתערב ונבלע תוך הזית מרור וממילא אינו אוכל זית שלם מן המצה. וכן להיפוך פתות מכזית מרור מתערב תוך הכזית של מצה ואוכל מרור פחות מכשיעור. אבל כשאוכל שני כזיתים מצה ושני כזיתים מרור אפי' אם נתבטל מקצת תוך השני ס"ס עדיין נשאר זית שלם במקומו שאכלם ויוצא שפיר. אך כ"ז אם לא הי' אוכל אלא ב' זיתים בכריכה אבל אם הי' אוכל שלשה זיתים כשיטת רש"י א"כ לעולם יש רוב ולא מהני מה שאוכל הרבה. וכמ"ש תוס' זבחים (דף ע"ח) ד"ה הפיגול בקושיא השלישית:

וא"כ י"ל דאה"נ בזה מחולקים ר"י ור"א דר' יוחנן ס"ל דהי' כורך רק שני זיתים לחוד ול"ק מאי אפילו וכמש"ל ור"א דחולק עליו ופריך מאי אפילו ס"ל דהי' כורך שלשה זיתים וא"כ לעולם אפי' אוכל הרבה תד בתרי בטל ושפיר למ"ד מצות מבטלות זא"ז לא הי' אפשר לאכול יחד וקשה שפיר מאי אפילו הא ע"כ צריך רק לאכול בפ"ע לרבנן:

ומוכח לפ"ז דדעת הרי"ף ג"כ כדעת הרמב"ם ומש"ה השמיט לקושית ר"א משום דיש עצה לאכול הרבה וכמש"ל:

אך ס"ס קשיא אה"נ כיון דחלוקין עליו חבריו למה נפסוק כהלל ונעשה זכר וכמש"ל:

ונלפע"ד דהנה בע"ז (דס"ז) אמר ר"א אמר ר"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכא"פ וכו'. ונחלקו בזה הראשונים ז"ל ודעת רש"י דדוקא כשהוא בעין הוא דלוקין אבל כשאינו בעין אף דאיכא כזית בכא"פ ג"כ אינו אלא דרבנן וכ"כ ג"כ רש"י בחולין (דף צ"ח ע"ב) ד"ה לטעם ועיין לח"מ פט"ו מהל' מ"א:

והנה התוס' ושאר ראשונים הרבו לתמוה על רש"י מהא דפסחים (דף מ"ד) דאמרו כזית בכא"פ דאו' והקשו עלה מהא דכותח והתם נימוח הוי ולא הי' בעין:

עוד הקשו דבחולין כ' רש"י זאת אליבא דרבא והכא רבא בעצמו אמר לה עלה דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דמבשא"נ הוי דאו' גמור דיוצא בו יד"ח מצה:

ועוד תימה לשון רש"י בחולין שם דאמר דס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא למי נתכוין רש"י במ"ש אמוראי בתראי אם לרבא למה לו לשנות את טעמו ולקראו אמוראי בתראי ואם לאמוראים אחרים מי הם:

והנה הקושיא הראשונה כבר תירץ בשעה"מ פ"א מהחו"מ ה"ו דהא התם בפסחים אביי ור"ד קאמרי לה ואינהו אה"נ דס"ל טכע"ק דאורייתא. אך שני קושיות האחרונים תמוהים הרבה:

ונראה לתרץ ויתיישבו בזה דברי טוי"ד סי' צ"ח התמוהים דפסק דאיסורים מבטלים זא"ז ותמה במנחת יעקב כלל מ"ה סקמ"א דלמה לא הביא דעת הרמב"ם דמפורש פסק פי"ח מה' פסולי המקדשים ה"כ דאין איסורים מבטלי' זא"ז. וכן תמה שם על הראב"ד דהב"י כתב בשם הרשב"א בשמו דהאיסורים מבטלים זא"ז ובתמים דעים כתב הראב"ד הפגול והנותר אין מבטלים זא"ז. וע"ק אה"נ למה פסק הטור דאיסורים מבטלי' זא"ז הא בגמ' פליג ר' אלעזר על ר"ל ובירושלמי חלה ר' יוחנן אמר דאין מבטלים זא"ז וא"כ ר"י ור"א ס"ל דאין מבטלים זא"ז וא"כ למה הכריע הטור לפסוק כר"ל נגד שניהם: ונראה דהנה ברמב"ם פ"ו מה' חו"מ ה"ה העושה עיסה וכו' אם יש בה וכו' וכתב הראב"ד דוקא בדאיכא כזית בכא"פ. ועי' במ"מ בשם הרמב"ן שכתב מן הירושלמי דדוקא בחטים באורז משום גרירה ובאמת מבואר כן בירושלמי לר"ה דס"ל טעמא אע"ג דליכא רובא. ובשעה"מ הקשה לגמ' דידן דא"כ מאי מקשה רבא מהך דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דהא שא"ה דאיכא גרירה: ונ"ל דהנה בתוד"ה מתיב הקשו מ"ט לא פריך מכל טעכע"ק דהוא דאו' והנה לעיל בתוד"ה הפגול הקשו ממעילה דאמרינן הפגול והנותר מצטרפין ותי' דשא"ה דהיא מעורב מש"ה מבטלים וא"כ י"ל דאה"נ הא קמ"ל ר"ל דלמה נקט דוקא פגול ונותר ולא שאר איסורים רק דבשאר איסורים פשיטא לי' דמבטלים זא"ז רק דבפגול ונותר דאשכחן דמצטרפין פין זע"ז סד"א דהוי כמו מין אחד ולא יבטלו ע"ז קמ"ל דה"מ בדלא מעורב אבל בדמיערב כיון דא"א שלא ירבה מין א' על חבירו מבטלין זא"ז וא"כ רבותי' דר"ל דוקא במינים שמצטרפין ועלה פריך רבא מחטים עם האורז דייקא ולא משאר מינים דהא חטים עם האורז נהי דהם גוררים מ"מ גרירא דידהו לא עדיף מהאיסורים שמצטרפין דאמרינן דוקא בדלא מיערב ואפילו אם מיערב דוקא בשוה ולא כשרבה א' על חבירו ה"נ בחטים עם האורז נימא דמבטלין משום דא"א שלא ירבה ועלה מתרץ רבא דבמינים המצטרפין יש נ"מ מב"מ למובשא"מ דבא"מ כיון דנרגש הטעם ויש לו צירוף בהדי הדדי אינו מבטלן אבל במב"מ כיון דאינו נרגש אף במצטרפים בטל ברוב:

ונמצא לפ"ז אדרבה ראי' לשיטת רש"י מדלא פריך רבא משאר טכע"ק משמע דס"ל בכל דוכתי טכע"ק לאו דאורייתא ודוקא בהנך איסורים הנ"ל: וממילא ניחא בהך דאיסורים מבטלים דאה"נ לפי מה דאמרינן בשאר איסורים כו"ע מודים דמבטלים זא"ז ורק בפגול ונותר וכדומה באיסורים המצטרפים הוא דפליגו אבל בחלב ודם כו"ע מודים דמבטלים זא"ז והרמב"ם נקט בפגול ונותר דאין מבטלים ובחלב ודם אה"נ דמודה דמבטלים. ובזה הוא דכ' הטור דמבטלים זא"ז ואין שום פלוגתא בזה ונכונים דברי הראב"ד דהב"י כ' בשמו בכל איסורים דמבטלים זא"ז. ובתמים דעים כ' מפורש הראב"ד הפגול ונותר אין מבטלים והכל ניחא. וקיי"ל כר"א ור' יוחנן דירושלמי: אך עדיין נשאר לנו תמיהה בדברי רש"י שכ' דס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא מאן נינהו. ונראה לתרץ בזה ג"כ מ"ש רש"י פסחים (דף ל') דאמר רבא הלכתא מב"מ במשהו כרב ותמהו עליו בתוס' דרבא עצמו אמר מב"מ ברובא. וכן יתורץ בזה קו' תו' מנחות (דף נ"ד) ורשב"א שבת (דף צ"א) דבמנחות אמר רבא כל היכי דמעיקרא והשתא אית בי' מדרבנן ובשבת בעי רבא הוציא וכו' ותפחה ועי' רשב"א שם דגורס רבא וקשיא דרבא אדרבא: ועי' תוס' ב"ק (דף ק"א ע"ב) ד"ה רבא דמקשים מרבא אדרבא דמתחלה אמרו בשם רבא הנאה הנראה לעינים אסרה תורה. והשתא רמי רבא בעצמו מערלה על טומאה והא שאני ערלה עיי"ש. עוד יש סתירה מדברי רבא דבחולין (דף: צ"ז) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ולא הזכיר חזותא ובזבחים לא הזכיר קפילא אבל הזכיר חזותא:

ונ' לתרץ כ"ז דהנה בחולין שם אמר רבא מריש הוי קשיא לי הא דתנן קדרה וכו' אלא בב"ת מאן טעים לה השתא דאר"י ליטעמי' קפילא ארמאה ה"נ ליטעמי' קפילא ארמאה. גוף המאמר תמוה אה"נ מתחלה מה סבר ולמה לא אסיק אדעתי' מתחלה שיש עצה שיטעמנו קפילא ארמאה. וע"ק דקדוק הלשון דאמר השתא דאמר ר"י ליטעמי' קפילא ארמאה ה"נ ליטעמי' קפילא ארמאה מאי ה"נ הא היינו הך. ע"ק דקדוק הלשון שאמר ואתו ושיילוהו לר"י ואמר ליטעמי' קפילא ארמאה הל"ל בקיצור כילכית באילפס הוי ואמר ר"י ליטעמי' קפילא ארמאה:

ונראה עפ"י דברי הש"ך צ"ח סק"ב דהקשה למה אנו סומכין על קפילא ארמאה והא אין מסל"ת נאמן בדבר שהוא מה"ת אלא בעדות אשה בלבד:

וניחא לפ"ז דאה"נ מעיקרא סבר רבא דטכע"ק מה"ת והי' מפרש להא דאמר ר"א אר"י כל שטעמו וממשו טעמו בעלמא וכשיטת ר"ת. ולפיכך הי' ק"ל בשלמא תרומה טעים לה כהן דהוא נאמן אבל בב"ת מאן טעים לה דלנכרי לא מהימנינן דאינו נאמן בדבר שהוא מה"ת אלא בעדות אשה בלבד וס"ל דאפי' קפילא ג"כ אינו נאמן בדאו' דאין ראי' להתיר אומן באיסור דאו'. ועי' יו"ד סי' ש"ב דמפקפקין שם בחייטים נכרים וכ' רמ"א דיש מחמירים ע"כ אמר מאן טעים לה השתא דאר"י ליטעמי' קפילא ארמאה כיון דר"י מתיר בקפילא ארמאה מדייק מזה דע"כ דס"ל טכע"ק לאו דאורייתא וע"כ מ"ש שם טעמו וממשו אסור ולוקה ע"כ כפירש"י דהיינו דוקא כשהוא בעין וממילא ה"נ כיון דקיי"ל טכע"ק ל"ד ה"נ אפי' דהכא הוי בבב"ח ובבב"ח לכו"ע טכע"ק דאו' אעפ"כ וטעמנו קפילא ארמאה דס"ל ה"מ בב"ח דאו' דוקא בחלב שנבלע בבשר אבל בשר בחלב דאינו נבלע בעינו גם הכא אינו אלא דרבנן כדמוכח מרש"י פסחים (דף מ"ד ע"ב) ד"ה בב"ח וכן בפמ"ג בפתיחה בשם ס' קרית ספר:

אך הא התוס' לקמן (דף צ"ט) כ' דציר דגים אינו אלא דרבנן וא"כ עדיין אין ראי' מכילכית באילפס דהתם הוי ציר דגים ומש"ה מועיל קפילא. ואך י"ל עפ"י מ"ש רש"י ע"ז: כילכית שרץ קטן וציר שרצים כ' התוס' דהוי מפורש דהוי דאו' וגם בכאן כ' רש"י שקץ דגים טמאים:

אך אי נימא דהוי דגים טמאים יהי' מדויק הלשון ואתו ושיילוהו דה"מ הוא דרבנן אם נטלו הדג בעצמו ולא נשאר אלא טעמו אבל אם הדג בעצמו נימוח שם ודאי דהוי דאורייתא. וזה שדייק בגמ' ואתו ושיילוהו לר"י פי' הדברים דתיכף כשבאו ושאלו לר"י השיב ליטעמי' קפילא ארמאה ולא שאל אם הוציאו הדג טמא ולא נשאר אלא הציר או שנשאר הדג בעצמו משמע אפי' אם נשאר הדג ונימוח ג"כ לא הוי אלא דרבנן ומועיל טעימת קפילא והא לא שאל אם הדג הוא בעין דדבר זה ידוע לכל שאם האיסור נראה לעין היו מוציאים אותו וס"ס דייק מזה רבא דטכע"ק אינו אלא דרבנן ואפי' בב"ח אם טעם הבשר נכנס לחלב:

ומזה נולדו הסתירות בדברי רבא דאה"נ מתחלה הי' סבור דטכע"ק דאו' וה"ה חזותא דכל שנראה ממשו הוא כנרגש טעמו וזה ג"כ, דאו'. וזה הי' ס"ל בזבחים שם ואין נ"מ בין אורז בחטים או שאר איסורים ואה"נ מהאי דהעושה עיסה מן החטים דייק לה ומש"ה אמר התם בזבחים אמור רבנן בחזותא ולא הזכיר קפילא דלס"ד ס"ל דלא מהני קפילא וכמש"ל דבדאו' לא מהני נאמנות עכו"ם וכל זה לפי הס"ד דמריש ה"א. אבל למסקנא דס"ל טכע"ק דרבנן שפיר אמר רבא בחולין שם אמור רבנן בקפילא ושוב לא הזכיר חזותא דחזותא לאו מילתא היא בדרבנן:

וניחא ג"כ בב"ק דמתחילה הזכירה הגמ' רמי רבא דהי' סבור דחזותא מילתא, אבל באמת לפי המסקנא ס"ל דחזותא לאו מילתא היא:

וניחא שפיר לפ"ז קו' רשב"א ממנחות ושבת על רבא דשם במנחות פי' רש"י היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי בי' דלא הוי אלא מיא בעלמא והדבר תימה דמה בכך דאינו אלא מיא ס"ס הלא יש בזה טעם כעיקר. אך הלא רש"י לשיטתו שפיר כ' כן דס"ל אליבא דרבא דטעם לאו כעיקר וא"כ ל"ק מגמ' דשבת דהתם הי' לפי הס"ד דרבא דאז הי' ס"ל טכע"ק דאו' אבל הכא במנחות הוא אליבא דמסקנא:

וניחא לפ"ז ג"כ בהך דמב"מ דרש"י פסחים. דהפני יהושע ביצה כ' דהך דמב"מ לא בטל תלי בפלוגתא אי טכע"ק דאו' או דרבנן דמ"ד טכע"ק דאו' ס"ל דעיקר הדבר במה שנרגש ולא בדמיון המין ולר' יהודה דטכע"ק ל"ד העיקר בדמיון המין ולא בטעם א"כ י"ל שפיר דמה דאמר רבא מב"מ ברובא הי' אז קודם חזרה דס"ל אז טכע"ק דאו' אבל למסקנא דס"ל טכע"ק ל"ד אה"נ דס"ל מב"מ לא בטל. כן ס"ל לרש"י ז"ל:

וממילא ניחא מ"ש רש"י אמוראי בתראי ס"ל דאסמכתא בעלמא היא דהא אמר רבינא לא ניכרוך מצה ומרור אף דהוי כמו חטים באורז וכמ"ש תוס' זבחים וע"כ דס"ל לרבינא כמ"ש בירושלמי דשאני חטים באורז דהוי טעמא דגרירה. אבל הכא אתי מרור ומבטל למצה ועלה אמר ר"י דחלוקין חבריו על הלל דלחכמים אסור לעשות כן דמבטל לטעמו ועלה פריך ר"א מאי אפילו דהא אי נימא דמבטלו אסור לעשות כן וע"כ דבכה"ג אף דאיכא טעם מצה אינו יוצא בו משום דטכע"ק ל"ד. וא"כ שפיר מוכח דרבינא ור"א תרווייהו ס"ל טכע"ק ל"ד דאי ס"ל דאו' מאי בכך דמבטלו ס"ס אוכל הוא ומרגיש טעם מצה ומדוייקת שיטת רש"י עצהיו"ט דהני הן אמוראי בתראי:

וכ"ז לשיטת רש"י. אבל הרי"ף ס"ל כדעת רוב הפוסקים דטכע"ק דאו'. א"כ ל"ק כלל קו' ר"א מאי אפילו דאה"נ דס"ל מצוות מבטלות זא"ז ואעפ"כ היו הרבה נוהגים כהלל משום דנשאר טעם מצה ויוצא י"ח ומש"ה אינו גורס כלל קושיתו של ר"א ואפ"ה ניחא דגם החולקים על הלל מודים דכל היכי דנרגש הטעם יוצא בו י"ח וניחא שפיר דעבדינן זכר למקדש כהלל:

ולא קשיא לשיטת הסוברים כורך שלשתן דחד בתרי בטל דהא ליתא דקודם שאכלו הרי ניכר כ"א וא' ולאחר שבא לתוך פיו הרי ניכרים בטעמם ול"ש שום ביטול:

וכן לא ק' לשיטת הסוברים כורך שניהם מאי זכר למקדש דס"ס אינו כורך רק מצה ומרור ופסח אין כאן ומאי זכר למקדש. ס"ס הוא רק זכר למקדש דמרור בזה"ז דרבנן ולא עבדינן לי' רק זכר למקדש בזמן שהי' פסח הי' המרור דאורייתא. הנלפע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה