אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן לט

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן לט

סימן לח

בדברי פי' המשניות לרמב"ם התמוהים במשנה דהאוכל תרומת חמץ בפסח בפסחים (דף ל"ב) דאיתא במשנה בשוגג משלם קרן וחומש ובמזיד פטור מן התשלומין ודמי עצים ובגמ' איבעיא להו כשהוא משלם אם לפי דמים משלם או לפי מדה משלם. ורצו לפשוט ממתני' דמשמע דלפי מדה משלם ובמזיד פטור משום דהמשלם מזיד לעולם לפי דמים משלם וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ודחי לעולם לפי דמים משלם ומתני' כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה ובמזיד פטור סבר לה כר"נ בן הקנה דכרת פוטר מן התשלומין:

וכ' בפיהמ"ש כבר בארנו במס' מכות דהאוכל חמץ בפסח לוקה ואין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין ומדמי עצים דאפי' דמי עצים אינו משלם לפי שהחמץ בפסח אסור בהנאה. ותמהו עליו כמבואר בתוי"ט ובהג"ה דרעק"א שם כיון דכ' אין אדם לוקה ומשלם למה הוסיף שאסור בהנאה. ואם משום דאסור בהנאה למה לו לומר משום דאין אדם לוקה ומשלם:

וגם צריך להבין באיזה אופן מפרש החיוב דשוגג דרישא אי משום דלפי מדה משלם וכפירש"י דמתני' או דמוקי לה כריה"ג דהנה לפי ההלכה דפסק בפ"י מה' תרומות דלפי דמים משלם הי' לו לאוקי מתני' כריה"ג וכרנבה"ק וא"כ לא הי' לו לפרש דפטור מדמי עצים משום דאסור בהנאה דריה"ג מתיר בהנאה:

אך ודאי נהי דהראב"ד השיג שם על הרמב"ם דהלכה כסתם מתני' ודאי מוכרחים דברי הכ"מ דהלכה כרע"ק מחבירו וכראב"י דמשנתו קב ונקי ויש להוסיף דהוי הלכה כרבים דרע"ק וראב"י ור"א חסמא כולהו ס"ל דלפי דמים משלם ור"י בן נורי הוי יחיד לגבייהו [ומהך דראב"י משנתו קב ונקי אין ראי' כ"כ דהא לא אתאמרא אלא במשנה ולא בברייתא כדאיתא בהל' ק"פ פ"ה ה"ה] והוי חד כלל נגד תרי כללי:

וא"כ יש לתמוה על רש"י ז"ל דמפרש המשנה לפי מדה. אך יש לומר נהי דקיי"ל לפי דמים משלם ניחא לי' לאוקי מתני' לפי מדה דהוי רק פעם א' כיחידאי מלאוקי כריה"ג וכרנבה"ק דהוי תרי פעמים כיחידאי וס"ס אין הלכה כאותה משנה:

וא"כ יש לומר ג"כ בדעת הרמב"ם במשנה נהי דס"ל לפי דמים משלם מ"מ מפרש המשנה דלא כריה"ג רק דמשו"ה משלם בשוגג משום דלפי מדה משלם. ואה"נ דמתני' דידן היא שלא כהלכה בדבר זה:

והנה יש לתמוה בגמ' דידן אליבא דמתני' ואליבא דרע"ק דאמרו אי לפי דמים משלם חמץ בפסח לאו בר דמים הוא. הא לעיל (כ"ט ע"ב) אמרו האוכל חמץ של הקדש במועד מעל אליבא דר' שמעון דחמץ שעעה"פ מותר משום דגורם לממון כממון דמי נימא ה"נ דהוי דמים משום דגורם. ואך דיש לחלק דהתם בהקדש ליכא ב"י כיון דאתה רואה של הקדש ושל גבוה אבל בתרומה עובר בב"י א"כ לא הוי גורם לממון משום דאינו יכול להשהותו עד אחר הפסח: אמנם עדיין אינו מיושב עפ"י דברי רש"י חולין (דף ד' ע"ב) שכ' דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה מוכרו לעכו"ם אלמא נהי דאסור למכרו מ"מ כיון שאם עבר ומכרו מותרים הדמים לרש"י ה"נ נימא נהי דאסור להשהותו מ"מ כיון דאם יעבור וישהנו יהיו הדמים מותרים חשיבי דמים: ע"כ נראה דהרמב"ם ס"ל דאה"נ הגמ' דהכא אזיל אליבא דר' יהודה דסבר חמץ שעעה"פ אסור. וע' בגמ' הישנות כולם ברש"י דחולין שם דמסיים ותנן האוכל תרומת חמץ פטור מן התשלומין ומדמי עצים כר"י בפ' כ"ש. ובדפוסים החדשים הגיהו ועשו מזה דבור בפ"ע. ולדעתי יש לומר דאין זה ט"ס ואה"נ כוונת רש"י ג"כ כדברינו דלר"ש כיון דמותר לאחה"פ נהי דאסור להשהותו ממון הוא חשיב ורק לר"י אינו ממון:

ועיין ס' מלא הרועים שכ' דרע"ק דס"ל לעיל (ד' ה') אין ביעור חמץ אלא שריפה ס"ל ע"כ כר"י דחמץ שעעה"פ אסור מדיליף מנותר ודמי לנותר שאין היתר לאיסורו משא"כ למאן דס"ל חמץ שעעה"פ מותר אין לדמותו לנותר דאין היתר לאיסורו וא"כ בגמ' ניחא דאזיל אליבא דרע"ק שפיר ס"ל דלאו בר דמים הוא משא"כ לדידן קשיא שפיר דהוי בר דמים כמש"ל. מש"ה ניחא לי' לרמב"ם ז"ל לפרש דאפי' אי נימא דרישא דמתני' משו"ה חייב קרן וחומש אם אכלו בשוגג משום דלפי מדה משלם אעפ"כ אם אכלו במזיד ג"כ ליכא למיפטרי' משום דעדיין בר דמים הוא וצריך ע"כ לומר משום דאין לוקה ומשלם:

אך קשיא לי' לרמב"ם ז"ל הא דאמרו בכתובות (דף ל' ע"ב) לאביי דאמר זר שאכל תרומה פטור נימא מדאגבי' קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לי' וה"נ קשיא נימא כן. ולא שייך לומר תי' הגמ' דהתם שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה דהכא סתם קתני:

ובגמ' דידן לא קשיא די"ל דגמ' דידן אזיל אליבא דאביי דאוקימתא דתחלה הוא אביי וכן בסוף דאמר כולהו ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה א"כ לאביי הוא דקאמר הכי ואביי הא מוקי לה בהזיד בתרומה דהא ס"ל מיתה בידי שמים פוטר מן התשלומין וכיון דמיירי מזיד דמתני' בהזיד בתרומה י"ל דהי' שוגג בחמץ ולא שייך לומר מדאגבי' קניא משום דאמרי' אלו ידע דהוא חמץ איסורא לא ניחא לי' דליקני ואינו חייב רק על האכילה ושני החיובים באים כא':

משא"כ לרמב"ם ז"ל דמיירי בהזיד בחמץ ובהזיד בחמץ שפיר קשה נימא מדאגבי' קניא ע"כ תי' שפיר דל"ש מדאגבי' קניא רק היכי דהדבר מצד עצמו יש בו שיווי אבל בחמץ כיון דבאמת הוא אסור בהנאה ונהי דהוי גורם לממון מ"מ כיון דאין גופו ממון ואין בו חיוב רק בשעת האכילה הוי עדיין שני החיובים באים כא':

וא"כ ניחא שפיר דצריכים שני הטעמים. משום דאסור בהנאה לחוד לא מצי למימר דהא קיי"ל כר"ש דחמץ שעעה"פ מותר א"כ הוי גורם לממון. ומשום דאינו לוקה ומשלם לחוד לא מצי למימר דקשיא נימא מדאגבי' קניא ע"כ הוצרך לומר שני הטעמים:

ובגמ' לא צריכי לזה. דמצד דאסור בהנאה לחוד סגי דנימא לאו בר דמים הוא דס"ל כר"י דחמץ שעעה"פ אסור א"כ לאו גורם לממון הוא. ומצד רנבה"ק לחוד ג"כ סגי לי' דס"ל דמיירי בהזיד בתרומה ושוגג בחמץ ול"ש מדאגבי' קניא דאיסורא לא ניחא לי' דליקני. ולכאורה מיושבים דברי פיהמ"ש:

אך עדיין קשיא לן טובא דהרי הרמב"ם בעצמו בפ"ו מה' תרומות ה"ו כ' סתם בזר שאכל תרומה פטור ולא הביא תי' הגמ' בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה עי' מל"מ שם שתמה עליו בזה ס"ס חזינן דל"ל להרמב"ם הך מדאגבי' קניא יהי' מאיזה טעם שיהי' ס"ס הדק"ל:

ונ' לישב טעמו דהרמב"ם התם וממילא יתישב גם הכא. דהא יש לתמוה התם בגמ' דמקשה על אביי ממימרא דר"ת דאמר מודה רנבה"ק בגונב חלבו ש"ח ואכלו שהוא חייב וכו' למה פריך ממימרא דאמורא ולא פריך ממתניתא דגונב. כיס בשבת דחייב דכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה:

ע"כ נ' דדעת הרמב"ם לחלק בין חיוב מיתה לחיוב מלקות דמיתה וממון דאמרי' בי' קלבד"מ ילפינן מקרא דאסור דלא יהי' אסון ענש יענש הא אם יהי' אסון לא יענש ובמלקות וממון ילפינן מקרא דכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ויש נ"מ בין זה לזה דהתם דילפינן מאסון א"כ דוקא בזמן דאיכא אסון הוא דפטור ממילא אם חיוב התשלומין בא קודם חיוב המיתה נהי דבשעה שהולך לעשות העבירה עוסק ברשע הוא מ"מ ס"ס לא יהי' אסון קרינן בי' ועל אותה שעה הוא מתחייב ממון שפיר משא"כ במלקות וממון דפטורו משום דמשום רשעה אחת אתה מחייבו וס"ס אפי' בשעה שהולך ועוסק לעשות העבירה מתעסק ברשעה הוי ושפיר אמרי' דגם על תחלת העבירה פטור הוא דס"ס בשעה שעוסק ברשעה זו אין אתה מחייבו משום רשעה אחרת ע"כ ס"ל לרמב"ם ז"ל דבמלקות וממון משעה שהתחיל לעסוק בעבירת המלקות אף שעדיין לא נתחייב פטור הוא מממון:

וא"כ אם נאמר כן מיושבי' שפיר דברי הגמ' דמש"ה לא הקשה מהך דגונב כים בשבח דהתם הא איכא מיתה ושפיר מתחייב על ההתחלה ממון דאז ליכא אסון משא"כ בזר שאכל תרומה כיון דחייב מלקות א"כ יש לומר דפטור גם על ההתחלה דמלקות ילפינן מכדי רשעתו דאמר קרא והכהו השופט לפניו כדי רשעתו כמש"ל ע"כ הביא ראי' מהך דרב חסדא דאמר מודה רנבה"ק בגונב חלבו ש"ח נהי דגם שם איכא מלקות מ"מ כיון דכרת במקום מיתה עומדת מחויב הוא ממון על ההגבהה א"כ פריך שפיר לאביי דה"ה בזר שאכל תרומה נהי דאיכא מלקות מ"מ כיון דאביי אמר מה אסון בידי אדם פטור מן התשלומין אף אסון בידי שמים פטור מן התשלומין א"כ גם בכאן ראוי לומר דחייב על ההגבהה מצד עצמה כמו בכל חייבי מיתות:

וכ"ז לאביי. אבל להרמב"ם בהלכה דס"ל לעולם כרבא במקום אביי ואסון בידי שמים אינו פוטרו מן התשלומין ואעפ"כ פוטר בזר שאכל תרומה רק מפני המלקות שפיר א"כ אין כאן כלל ילפותא דאסון אלא משום כדי רשעתו ופטור שפיר אף על ההגבהה אף דלא הי' בבת אחת ול"צ לאוקמי בתחב לו לתוך בית הבליעה:

אך כ"ז התם בזר שאכל תרומה. אבל הכא בהזיד בחמץ דהוא בכרת ולרבא שפיר כרת במקום מיתה עומדת שפיר קשיא נימא מדאגבי' קניא ע"כ הוכרח לתרץ מדאסור בהנאה לאו בר הגבהה הוא:

עוד יש להוסיף בתי' הנ"ל דיש לישב דעת הרמב"ם בפ"ו הנ"ל דפסק סתם בזר שאכל תרומה פטור ולא מוקי בתחב לו לתוך בית הבליעה עפ"י קו' השיטה מקובצת כתובות דמקשה מאי מדמה תרומה לגונב חלבו ש"ח דהתם הוי מידי דחולין ותרומה הוי מידי דקודש נימא דלא שייך בי' מדאגבי' קניא דכל היכי דאיתי' בי גזא דחמנא איתי' ולא קנאו בהגבהה כלל אלא משעת האכילה:

וא"כ י"ל דאה"נ הא טעמי' דהרמב"ם ז"ל דהא בחולין (דף קל"ט) נחלקו רב ושמואל ור"י ור"ל דרב ור"ל לית להו כל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' ושמואל ור"י אית להו כן מש"ה ס"ל להרמב"ם דהגמ' דפריך הכא לית להו סברא זו משו"ה דחיק נפשי' באוקימתות. אבל הרמב"ם, אה"נ דפסק התם דאמרי' כל היכי דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' מש"ה לא קשיא לי' התם כלל ופסק סתם בזר שאכל תרומה פטור:

אך כ"ז בתרומה דשייך בי גזא דרחמנא איתי'. אבל בתרומת חמץ כיון דאסור בהנאה א"כ לא שייך בי' בי גזא דרחמנא איתא דרחמנא לא ניחא לי' בהאי הנאה. א"כ הדרא קו' לדוכתי' נימא מדאגבי' קניא. אך בגמ' ניחא דמוקי לה אליבא דר"י הגלילי דמותר בהנאה א"כ לק"מ דנימא מדאגבי' קניא (וכקושי' התוס' כתובות שם) משום דשוב שייך לומר בי גזא דרחמנא איתי'. משא"כ לרמב"ם ז"ל דמוקי לה אליבא דידן דאסור בהנאה א"כ הדק"ל דנימא מדאגבי' קניא. ע"כ תי' שוב להיפוך דכיון דאסור בהנאה נהי דלא שייך בי גזא דרחמנא איתי' שוב לא שייך מדאגבי' קניא דלאו בר הגבהה הוא. וא"כ ממנ"פ אם מותר בהנאה ל"ש מדאגבי' קניא דבי גזא דרחמנא: איתי'. ואם אסור בהנאה ל"ש מדאגבי' קניא דלאו בר הגבהה הוא אף דגורם לממון ודבריו ז"ל מיושבים שפיר:

אך בגוף אוקימתת הגמ' במחלוקת של רע"ק וריב"נ קשיא לי טובא מנ"ל למימר דפליגי בזה אי לפי מדה משלם או לפי דמים דלמא גם ריב"נ ס"ל לפי דמים משלם עפ"י קו' תוס' לעיל (דף ה') ד"ה וכתיב דכשישרף ויעשה אפר גחלתו יהי' מותר והא דלא יסיק בו תנור וכירים הוא מדרבנן בעלמא נימא דרע"ק וריב"נ פליגי בזה דרע"ק ס"ל כיון דאסור מדרבנן לאו בר דמים הוא וכמ"ש תוס' (דף כ"ט) כיון דאמור רבנן אין פודין לא שוי מידי. וריב"נ ס"ל נהי דלפי דמים משלם מ"מ כיון דהאיסור דלא יסיק בו אינו אלא מדרבנן לא הפקיעו חכמים זכות ההקדש וכמ"ש התוס' ע"ז (דף ס"ג) ד"ה והא גבי נתנה לסיטין כיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות הקדש:

ואדרבה לפ"ז היו מדוייקים דברי רע"ק וריב"נ דודאי קשה תשובתו של ריב"נ דאמר לרע"ק הא למה זה דומה לאוכל תרומה טמאה. הא כיון דריב"נ ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה מה דמיון הוא זה לאוכל תרומה טמאה דזה אסור להסיקו וזה מותר ונהי דרע"ק השיב לו כן ס"ס מאי ס"ד דריב"נ וכי לא ידע החילוק. וכן תמוה תשובתו של רע"ק שאמר למה זה דומה לאוכל תרומת תותים וענבים מה חידש בזה הא ריב"נ פליג נמי בתרומת תותים וענבים כמ"ש רש"י א"כ מה הוסיף בזה:

אך לפי דברינו ניחא שפיר דאה"נ הא אמר ריב"נ נהי דאסור בהנאה מ"מ כיון דמדאו' מותר לו להסיקו בתנור וכירים שפיר דומה לאוכל תרומה טמאה דמה שהוא אסור מדרבנן אינו מפקיע החיוב דאו' וכתוס' דע"ז הנ"ל ורע"ק ס"ל כיון דאסור מדרבנן לאו כלום ואינו חייב וכתוס' דפסחים (דף כ"ט) הנ"ל וע"כ הוסיף הא למה זה דומה לאוכל תרומת תותים וענבים לומר דגם שם מדאו' חזי דמה דאסור לזלף הוא רק גזירת חכמים משום דחיישינן לתקלה. וזה שפירש דבריו לומר כל היכי דרבנן אינו חייב. וס"ס מנלן דריב"נ ס"ל לפי מדה משלם:

עוד קשה דהי' מקום לומר לפי תי' התוס' הנ"ל דס"ס כיון דלכתחילה אסור לאו בר דמים הוא והן הן ג"כ דברי התוס' פסחים (דף י"א) ד"ה קוצרין. וכן יש בזה פלוגתא בין רש"י ותוס' חולין (דף ד') דלרש"י כיון דבדיעבד מותר בר דמים הוי ולתוס' כיון דלכתחילה אסור לאו בר דמים הוי וא"כ שפיר הי' מקום לומר דרע"ק וריב"נ פליגי בהא וצע"ג: עוד יש להעיר במחלוקת רע"ק וריב"נ הנ"ל עפ"י קו' הפנ"י דמקשה למה לא מוקי מתני' בתרומה שעדיין ביד ישראל ור' יהושע הוא דלקמן (ד' מ"ו) דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י. וא"כ שוב הוי גורם לממון וממון גמור הוי וא"כ קשה לפ"ז נמי דנוקי מחלוקת רע"ק ור"י בן נורי בזה דרע"ק ס"ל כר"א דעובר עליו בב"י וב"י והלכך לאו בר דמים הוא וריב"נ ס"ל כר"י ובר דמים הוי:

אך בגוף קו' הפנ"י נ' דפשיטא לי' ז"ל דגם לאחר ההפרשה משלם קו"ח. ולענ"ד צריכא עיונא טובא. אמת דהמל"מ פ"י מה' תרומות ה"א השיג על הקרבן אהרן שכ' דנחלקו בת"כ אי חיוב משעת ההפרשה או משעת נתינה לכהן. ובדעת המל"מ פשוט דעל תשלומי תרומה קאי אבל בתרומה עצמה ודאי דחייב משעת ההפרשה. והנה בתורת כהנים עצמו פשוט דמשמע כדברי הקרבן אהרן דעל התרומה עצמה קאי דלא מיירי שם מתשלומי תרומה רק דהמל"מ ציין לעיין בדברי הירושלמי פ"ו דתרומות ה"א:

והנה שם נאמר ר' זעירא בשם ר"ח תשלומי תרומה ה"ה כתרומה לכ"ד אלא שגידוליהן חולין גידולי תרומה ה"ה כתרומה לכ"ד אלא שאסורים לזרים וכו' תני תשלומי תרומה אין משלמים מהם קרן וחומש ואין משלמים עליהם קו"ח ואין חייבים בחלה ואין הידים פוסלות בטבול יום כדרך שפוסלות בחולין ואף ר"י ור"ש מודים בדבר אם רצה הכהן למחול אינו מוחל כשלא הפריש. הפריש ואח"כ אכל פלוגתא דרבי וראב"ש דתניא ונתן לכהן את הקדש הפרשתו מחייבתו וכו' מחל ואחר כך אכל פלוגתא דר"י ור"ל דתנינן גזל תרומה מאבי אמו כהן פלוגתא וכו':

והנה מזה הירושלמי דייק המל"מ דפלוגתא דהפריש ואח"כ אכל קאי על תשלומי תרומה דלעיל מינה ולא על התרומה עצמה:

אך באמת א"א לומר כן דא"כ יקשה על הרמב"ם דפסק בפ"י הט"ו אם רצה הכהן למחול אינו מוחל דמשמע לעולם והכא מפורש דוקא קודם ההפרשה אבל לאחר ההפרשה יכול הוא למחול:

והנה בתוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה זר אה"נ דכתבו דיכול הוא למחול לאחר ההפרשה. אך אה"נ תימה דלא הוכיחו מן הירושלמי הנ"ל דמפורש כן: והנה התוס' הביאו שם ראי' מכהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה דלא מיחייבי להפריש מס' ומזה הוכיחו ג"כ דלאחר ההפרשה יכול הכהן למחול ומזה אולי אין ראי' לדעת הרמב"ם דס"ל ספקות מה"ת שריין והכא לא החמירו חכמים דהא קיי"ל באוכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה וחלוצה פטור מדכתיב ברך ד' חילו וה"נ דכוותי' וכן פסק בהלכה י"ד כאן דמס' אינו חייב להפריש. אך מדברי הירושלמי הנ"ל יש לתמוה:

ע"כ נ' דטעם הדבר דהכהן א"י למחול כ' הרמב"ם ז"ל דהפירות הם קודש היינו דא"י להפקיע קדושת הפירות א"כ דוקא היכי דהפירות הם קודש הוא הדין הזה. אבל הירושלמי דהתם דאזיל לברייתא דאמרה תשלומי תרומה אין משלמים עליהם קו"ח ואין הידים פוסלות בהם א"כ ודאי שפיר קאמר דאם רצה הכהן למחול מוחל אתר ההפרשה ולא קודם כדי שיקיים בהם מקצת קדושה:

אבל לר"ז בשם ר"ח דאמר תשלומי תרומה הם כתרומה לכ"ד ודאי דא"י למחול דא"י להפקיע קדושתן. וא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק באותה ההלכה דתשלומי תרומה הן כתרומה לכ"ד וכר"ז בשם ר"ח מש"ה פסק שפיר דא"י למחול. וכן התוס' דכתובות שם ג"כ מש"ה לא הביאו ראי' מן הירושלמי הנ"ל: ומעתה אם נפרש דברי הירושלמי כפי' המל"מ אין לברייתא זו שום פירוש. כיון דכבר הזכיר דאין משלמים עליהם קו"ח כלל איך יפלגו תנאי מאימתי מחייב הקו"ח הא לדברי מ"ד זה אינו משלם כלל ותימה על המל"מ בזה: ויותר הו"ל להביא פלוגתא דתנאי ההם על המימרא דר"ז בשם ר"ח דאמר משלמים עליהם כקודש לכ"ד:

א"כ מוכח יותר כפי' של הקרבן אהרן דמתחלה פליגי בתשלומי תרומה ואח"כ פליגי בתרומה עצמה מאימתי חייב עליו אי משעת הפרשה או משעת נתינה וכן פי' ג"כ הפני משה דקאי על תרומה עצמה. וראי' גדולה דתיכף הביא על זה מתל ואח"כ אכל גזל מאת אבי אמו כהן דהכל קאי על התרומה עצמה ול"ק קו' הפנ"י הנ"ל דהגמ' דהכא אזלי אליבא דרבי דפטר משעת הפרשה: והנה בהך דתשלומי תרומה הגיה הגר"א ז"ל גידולי תרומה דק"ל מאי ואף ר"ש ור"י מודה בה. ולא ניחא לי' בפי' הפני משה דקאי על מתני' דטבול יום דחנן התם עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום ר"ש ור"י פוסלין וע"ז קאי בירושלמי לומר אף דבתערובות פוסלין הכא מכשירין:

אך לפי שפירוש זה תמוה מה ענין תערובות לתשלומין דהתם נ"מ אי טעם כעיקר או לא והכא דין אחר לגמרי ע"כ גרס הגר"א ז"ל גידולי תרומה וזה דומה קצת לתערובות אך הרגיש בעצמו למה לא יתחייב בתלה ע"כ עשה עוד ט"ס וגרס וחייבות בחלה ודבר זה דחוק מאד לעשות שני ט"ס בב"א. ועוד אי בגידולים מיירי למה לא ישלמו מהם קו"ח. ועוד תימה דהרי הרמב"ם פי"א הכ"א כ' אותו הדין דגידולי תרומה ולא כ' האי דאין משלמים מהם קו"ח:

ועוד יראה המעיין בכ"מ שם דעל אותו הדין הראשון שכ' הרמב"ם דהן כחולין לכ"ד אלא שאסורים לזרים הראה:

מקום לירושלמי הנ"ל ועמ"ש הרמב"ם דאין טבול יום פוסל בהם הראה מקום לתוספתא וע"כ דלא הי' כן בנוסחתו כמו שהגיה הגר"א ז"ל:

עוד ראי' מתוס' פסחים (דף ל"ד) ד"ה טהרו מלטמא שהקשו בשם ר"נ גאון מתוספתא דגידולי תרומה הרי הן כחולין וכ' שמצא תירוץ בירושלמי דהיינו דחייבים בלקט שכחה ופאה אלא שאסורים לזרים ואם הי' הגירסא כמו שהגיה הגר"א ז"ל הי' כותב מפורש דלשאר דברים ג"כ גזרו שיהי' כתרומה ועוד בר"ש פ"ו דתרומות מ"א מביא הירושלמי כצורתו כמו שהוא לפנינו דעל תשלומי תרומה קאי:

א"כ הרי לפנינו רבינו ניסים גאון רמב"ם ר"ש תוס' וכ"מ. לפני כולם היתה הגירסא כנוסחא שלפנינו. עוד יותר יש להבין דר"נ גאון הי' בבבל. רמב"ם בספרד ומצרים תוס' ור"ש היו בצרפת כ"מ הי' בא"י הרי בכל הספרים שבכל הארצות הי' הגירסא כמו שהוא לפנינו. ואנו בני אשכנז חלילה לחשוב שכולם טעו בנוסחא זו:

אך בגוף הקושיא מאי ואף ר"ש ור"י מודה בה מה אעשה. ולדעתי פשוט הדבר במקומו דאי כהפני משה והגר"א עכ"פ הי' להגמ' להקשות הי ר"ש ור"י כדרכם בכל הש"ס. אך לדעתי היא בברייתא לפנינו בתרומוח פ"ה ר' יוסי אומר תשלומי תרומה חומשא וחומשא דחומשא ה"ה כתרומה לחייב עליהם מיתה קו"ח לאסרן בפחות להעלותן בא' ומאה ר"ש אומר במאה. א"כ עכ"פ חזינן במס' דידן דשניהם ס"ל דתשלומי תרומה כתרומה לכ"ד. וע"ז שפיר קאמר הירושלמי לענין טבול יום דאינו פוסל ואף ר"ש ור"י מודה בדבר ולא פריך הי ר"ש ור"י דהיו לפניו בפרק הקודם:

וס"ס הרמב"ם פוסק כר"ז בשם ר' חנינא כסתם לשון המשנה דמס' טהרות ומס' תרומות פ"ה הנ"ל דתשלומי תרומה הם כתרומה לכ"ד. מ"מ הפלוגתא דמאימתי משלמין יש לפרש כהפ"מ וכקרבן אהרן דקאי על התרומה עצמה וקו' הפנ"י מיושבת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה