שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
או"ח · סימן כח
בדין תקון עירובין בעיר פראשניץ הנני מאריך קצת במה שיש לפקפק: א) ראשית יש לפקפק שבכמה מקומות הצוה"פ רחוק מן הכותל יותר מג"ט והתב"ש בס' בכור שור החמיר בזה והשע"ת בסס"י שס"ג כ' בשם תשו' בית אפרים שדבריו מחוורים:
הנה ראיתו של התב"ש הוא מתוס' עירובין (דף י"א) ד"ה איפכא דבעי שם בגמ' אי צוה"פ מהני למעלה מכ' אמה והקשו בתוס' ת"ל משום לחיין דהא ס"ס איכא לעולם שני לחיין. ומקושיא זו הוכיח התב"ש דין זה דאי תימא דמהני צוה"פ אפי' בהרחיק ג"ט מן הכותל א"כ לא מקשו התוס' ולא מידי דנוכל לתרץ דמיירי דהרחיק הצוה"פ ג"ט מן הכותל דמטעם לתי לא מהני ומש"ה בעי שפיר אי מהני מטעם צוה"פ אע"כ דגם בצוה"פ לא מהני כל היכי דהרחיק ג"ט:
והנה בראי' זו יש לפקפק טובא דהא הוא ז"ל כ' בעצמו דאי נימא בטעמא דהרחיק ג"ט מן הכותל דל"מ מטעמא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לי' ודאי דל"ד לצוה"פ. אלא שכ' דהמג"א כ' זאת מעצמו בדעת הרר"י ובאמת הוא דעת הד"מ בשם הא"ז ושלטי גבורים בשם ריא"ז והרר"י וא"כ יש חילוק:
ב) ובאמת צ"ע לכאורה אה"נ לפי מה דקיי"ל דלחי משום מחיצה למה ל"א גם בלחי דהוי כסתום ול"ש אתי אוירא דה"ג ודה"ג ומבטל לי'. אך באמת הא ליתא כיון דלחי אינו מועיל רק בעשר דהוי כפתח אבל ביותר מעשר דהוי כפרצה אינו מועיל אלמא דלחי לא הוי כסתום לגמרי. ומש"ה אמרי' בי' שפיר אתי אוירא דה"ג ודה"ג ומבטל לי'. משא"כ צוה"פ דמהני ברחב מעשר ג"כ דמהני אפי' בפרצה דהוי כסתום לגמרי. ממילא אפי' בהפליגו מן הכותל ג"כ מהני דליכא אוירא דה"ג ודה"ג כלל. ואה"נ לרב דס"ל ביותר אינו מועיל צוה"פ אינו מועיל ג"כ הפליגו דהא והא חד דינא הוא. וא"כ אין ראי' מן התוס' די"ל דזה נכלל בתי' התוס' שכ' דמהני ביותר מעשר: ג) עוד י"ל בישוב קושיתו ע"פ מש"ל דבצוה"פ לא אמרינן אתי אוירא דה"ג ודה"ג ומבטל משום דהוי כסתום וכ"ז לפי מה דקיי"ל דאפי' גבוה למעלה מכ' ג"כ כשר אלמא אע"ג דלא שלטא בי' עינא ג"כ כשר משום דהוא כסתום ול"ב שום היכר מש"ה אפי' הפליגו מן הכותל ג"כ מהני משא"כ קו' התוס' דאזיל בתר הס"ד דגמ' דלא תועיל צוה"פ למעלה מכ' אה"נ דלא תועיל במופלג ג"כ וס"ס להלכה דקיי"ל כמסקנא דכשר צוה"פ למעלה מכ' אה"נ דכשר במופלג ג"כ:
ד) ויתורץ בזה מה דק' על התוס' דבעל הקושיא הזו הוא ר"ח ור"ת פוסק דלא כאביי בלחי העומד מאליו כמ"ש במכילתין (דף ה' ע"ב) ובקידושין (דף נ"ב) א"כ בלחי העומד מאליו ל"מ ובמחיצה כו"ע ל"פ דמהני כמ"ש בגמ' א"כ י"ל דהכא מיירי דהצוה"פ עומד מאליו א"כ משום צוה"פ מהני ומשום לחי ל"מ ומאי מקשה. ולפמ"ש ניחא דלס"ד דל"מ צוה"פ בגבוה מכ' גם צוה"פ לא הוי מחיצה ול"מ בעומד מאליו. ולקמן אכתוב עוד מזה: ה) והנה מה שנסתייע התב"ש מדברי התוס' (דף י') ד"ה ועושה דאפי' הלחי רחב הרבה מהאויר שבינו לכותל אף דלא שייך אתי אוירא דה"ג ודה"ג ומבטל לי' אפ"ה פסול בהרחיקו. גם בזה יש לעיין דהתוס' לשיטתם דס"ל כרבא בלתי העומד מאליו וס"ל דלחי משום היכרא מש"ה ל"צ לטעמא דאתא אוירא דה"ג ודה"ג ומבטל לי' אלא משום דהיכרא ליכא היכי דרחוק מן הכותל וכמ"ש המחצית השקל סק"ה:
ואמנם הוא ז"ל והמג"א נדחקו אליבא דידן אך באמת אין אנו צריכים לדחוק בזה רק דהתוס' לשיטתייהו דאזלי בשיטת ר"ת משא"כ לדידן דקי"ל כאביי בלחי העומד מאליו ולחי משום מחיצה י"ל דאה"נ דלא פסול אלא היכי דשייך אתי אוירא דה"ג ודה"ג ודוקא שהאויר גדול מהלחי משא"כ בפס וכמו"ש הרר"י והאו"ז:
ו) אך אה"נ בגוף הדין דהרחיק ג"ט מן הכותל בלחי דפסקו כל הפוסקים דל"מ יש לתמוה דמרא דהאי דינא הוא רבא (בדף י"ד:) דלמא אה"נ רבא לטעמי' דס"ל לחי משום היכרא והיכרא ליכא בהרחיק וכמש"ל משא"כ לדידן דקיי"ל כאביי ומשום מחיצה דלמא אפי' בהפליגו מהני:
אך י"ל דדייקי לה מהך דלחי הבולט מדפנו של, מבוי, שכ' התוס' לעיל (דף ה') ד"ה פחות וד"ה ארבע דאפי' למ"ד לחי משום מחיצה אעפ"כ היכר קצת בעינן מש"ה גם בהפליגו כיון דליכא היכר ל"מ וממילא יש קיום לדברי התוס' גם לדידן דקיי"ל כאביי:
ז) ויש קצת לדקדן בדעת רבינו יהונתן ז"ל דכ' משום דאתי אוירא דה"ג ודה"ג למה לא רצה לומר כדעת התוס':
משום היכרא כיון דיש ראי' מהך דלחי הבולט מדפנו של מבוי:
אך י"ל דליכא היכרא כלל והיכרא קצת לעולם בעי משא"כ היכי דהעמידו לשם לחי אף דהפליגו מ"מ איכא היכרא קצת. וע"כ נצרך לטעמא דאתי אוירא דה"ג וכו':
וממילא לא יקשה עליהם קו' התב"ש דהא בגמ' אמרו הטעם משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בו ולמ"ש ניחא דהתם בגמ' רבא הוא דאמר לה ולדידי' עיקרו משום היכרא והיכי דהגדיים בוקעים בו לאו היכרא גמור חשיב משא"כ לדידן דקיי"ל כאביי ול"ב רק היכרא במקצת ובכה"ג במקצת איכא היכרא ע"כ הוצרכו לומר משום דאתי אוירא דה"ג וכו' כיון דבגמ' אשכחן דקיי"ל כן ה"ה הכא:
ה) והנה מ"ש התב"ש שם דהרר"י לא כ' לה אלא אליבא דר' יוסי דס"ל לעולם בלחי בעי שיהי' רחב ג"ט. נפלא הדבר בעיני דהרר"י כ' לה שני פעמים בחד פעם אליבא דר"י. וחד פעם במשנה דהכשר מבוי ושם כתבו אליבא דר"א וב"ה ולא שייך שם כלל דינו של ר' יוסי ותימה גדולה על התב"ש בזה:
וגם גוף הדבר תמוה שכ' הטעם לר' יוסי דמצריך ג"ט משום לא פלוג דיהי' כשר אפי' הפליגו מן הכותל ג"ט ורבנן ל"ג לעולם משום שמא יפליגנו וס"ס בהפליגו באמת גם לרבנן פסול. תימה וכי גבול הוא לר"י שלא יפליגנו אלא ג"ט ומה יועיל לר"י אם יהי' רחב ג"ט שמא ירחיקנו ד"ט ויותר מן הכותל:
ט) וכן גוף הקושיא דבגמ' אמרו דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בו לק"מ דמפורש אמרו בדף ט"ז צריך שלא יהי' בין זל"ז שלשה שלא יזדקר הגדי בבת ראש וכ' רש"י בד"ה צריך דזקירת גדי מבטל לי' מתורת לבוד וכ"כ שם ע"ב ובאותו לשון עצמו אמרו בגמ' דהכא והפי' משום דהוי מחיצה שהגדיים [בוקעים] בו נפיק מתורת לבוד. וממילא שייך אתי אוירא דה"ג ודה"ג ומבטל לי' דאלו לא הי' מחיצה שהגדיים [בוקעים] בו הי' לבוד ולא הי' אוירא כלל. ומצאתי שכבר העיר בזה הגאון רעק"א ז"ל:
י) וכבר כתבתי דמ"ש התב"ש דהש"ג בשם ריא"ז היא דעה יחידית. צ"ע דאדרבה דעת הא"ז ג"כ כהריא"ז כמש"ל בשם הד"מ וה"ר יונתן ג"כ כוותייהו ודעת התוס' דעה יחידית היא. והרא"ש שדרכו למשוך תמיד אחרי התוס' כאן לא הביא דבריהם כלל. וכל הפוסקים לא הביאו דבריהם אלמא שראוי לפסוק כהריא"ז והרר"י:
יא) ומ"ש עוד התב"ש שהרר"י סותר את עצמו כמ"ש המג"א סקל"ז בשמו שכ' שם התוס' וכ"כ הרר"י' לפענ"ד שיש שם במג"א חסרון אות "ד"וצ"ל התוס' וכ"כ ד' הרר"י ותחת שלפי הכתוב לפנינו משמע שהוא ר"ת וכן כתב הרר"י. וא"כ הרר"י סותר אח עצמו. נ' שהוא ר"ת וכבר כתבתי דעת הרר"י וכוונתו למ"ש למעלה סק"ה דעת הרר"י ולא יהי' שום סתירה: יב) והנה כל הפלפול שלנו בלחי שהוא רחוק מן הכותל, אבל בצוה"פ דמפורש בד"מ שס"ג באות ב' בשם הש"ג להיתר ואין שום רמז רק מה שמדקדק התב"ש מדברי התוס'. ואפי' לשיטת התב"ש אנו מוכרחים לומר דהתוס' תנו ושיירו דהא המקשן הוא ר"ת ז"ל ור"ת ס"ל בלחי העומד מאליו פסול א"כ מצי לתרץ דמיירי בעומדים מאליו דבצוה"פ ודאי מהני כמ"ש בגמ' דבמחיצה כו"ע ל"פ דמהני ובלחי לא מהני:
ואפי' אם תאמר דלר"ת אפי' בצוה"פ העומדת מאליו ל"מ אף דהוא מוקצה מן הדעת לומר כן. ס"ס הא אפי' בלחי למ"ד דל"מ אם הוסיף בי' מידי מהני א"כ ה"נ יכולים התוס' לתרץ דהלחיים עמדו מקודם והוא הוסיף הצוה"פ ולק"מ. וע"כ צ"ל דהתוס' מצי לתרץ כן אלא ששיירו ולא חשבו כי רוכלא כל החילוקים שבין צוה"פ ללחי. וא"כ גם בזה י"ל דה"ה דמצי לתרץ הנ"מ הזאת שהרחיק הצוה"פ מן הכותל ג"ט דבלתי ל"מ ובצוה"פ מהני:
וכן מוכרח לומר ע"פ דעת הט"ז שס"ג סקכ"א דב' לחיים שאין מכוונין זה נגד זה ל"מ א"כ למה לא תירצו התוס' ג"כ חילוק זה דהא בצוה"פ מהני בכה"ג ובלחי ל"מ וע"כ דתנו ושיירו:
יג) וכבר הזכרנו דבת' רעק"א ת' י"ת כ' ג"כ להתיר. ועי' שע"ת שס"ה אות ב' בשם ת' פנים מאירות וכן התוס' שבת שס"ג אות י' וכן בשו"ת שואל ומשיב מה"ק ת' ס"ט הביא בשם כמה אחרונים להקל בזה:
יד) ובמקור חיים יצא לעשות פשרה והתיר כשהאויר מצד א' ולא בשני צדדים וסברתו דבשלמא כשהוא מב' צדדים בטל ההתחברות שלו לבית ול"ח צוה"פ אבל אם הוא דבוק מצד א' הו"ל מחיצה גמורה:
וגם זה דברי תימה שכ' דבטל ההתחברות לבית וכי צוה"פ צריך התחברות הלא נעץ ד' קונדסין מד' רוחות הוי מחיצה. א"כ כיון דאפי' פרוץ מד' רוחות הוי סתימה מכ"ש מצד א' א"כ מה בכך דהוא רחוק מן הכותל. בשלמא בלחי שהפליגו ניתא דאין לחי בלא כותל. אבל צוה"פ דמהני לעולם הרי הוא לעולם כסתום:
טו) וגם בזה יש ליישב קו' התב"ש על התוס' די"ל דקו' התוס' הוא לס"ד דגמ' דעדיין לא ידעו דצוה"פ מועיל מד' רוחות ועדיין ס"ד דצריך צירוף למבוי. א"כ אין נ"מ בין צוה"פ ללחי. אבל למה דמסקינן דאפי' מד' רוחות מהני א"ל צירוף כלל ושפיר מהני:
ועי' בשו"ת להרב ז"ל מלאדי סי' ג' כ' ג"כ מנהג פשוט שלא לחוש עלה דהתב"ש בדין זה:
טו) ובתשו' נפש חי' ת' כ"ב השיג על התב"ש במ"ש דבצוה"פ ל"ש אתי אוירא דה"ג וכו' מסברת ריצב"א בעירובין (דף י') בתוד"ה ואצבעיים דל"א אתי אוירא דה"ג וכו' אלא באויר שאנו חושבים אותו לסתום וא"כ אין ראי' מנעץ ד' קונדסין שהתם האויר הוא מן החוץ ואין אנו רוצים לסתמו. אבל בצוה"פ שלנו אנו צריכים לחשוב כסתום את האויר שמן הצוה"פ לכותל:
אבל באמת לאו כלום הוא דה"ה בכל צוה"פ שלנו אין אנו צריכים לחשוב כסתום את האויר שמן הצוה"פ לכותל ודי בסתימת הצוה"פ מצד עצמו: ב יז) החשש השני בדרך הפונה אל המים בין בית המיוחד לצניעות שלהם בין משמר האנ"ח יש שם דרך פתוח ושם יש פרצה פחותה מיו"ד ושם רבים הולכים לשאוב מים או להשקות בהמתם. ויש לחוש דנקרא שם רבים בוקעים בו וקיי"ל בסי' שס"ה דאפי' לא נפרץ אלא בד' טפחים צריך לתקנו. ובמג"א שם סק"ד צ"ע בעיירות דידן שיש להם דין חצרות ומסיק להחמיר וכ' שם הפמ"ג דצריך לעשות דוקא צוה"פ וכ"כ בשו"ע הרב ז"ל שס"ה א' וכן בסי' שס"ג סל"ב כ' דהמנהג היום לעשות צוה"פ אפי' בפחות מיו"ד מפני מבואות המפולשים וכן מפורש בריטב"א עירובין (דף ו') וכל שהוא נידון כפרצה בין שהוא יותר מי' או יותר מד', לעולם לא סגי לי' בלחי או קורה אלא צריך צוה"פ שאין לחי או קורה מתירין את הפרצה וכו' עכ"ל:
וכן יש להוכיח ממשמעות דברי התו' (דף ה') ד"ה ק"ו וד"ה אינו דין דלחי אינו מועיל אלא בדופן רביעית ממילא אם נפרץ מצדו ל"ש לתקנו בלחי וע"כ דדוקא בצוה"פ והכא ליכא צוה"פ:
יח) ברם כד מעיינין בה ל"ח הכא בקעו רבים דענין בקעו רבים פירושו שדרך זה יוצאים מן המבוי לרה"ר. אבל אם בדרך זה אינם יכולים לצאת מן המבוי רק הולכים וחוזרים פשוט דאינו נקרא בוקעים בו:
וראי' מדברי רש"י (דף ו') ד"ה מכלל שכ' שאין רבים בוקעים בו שיש מקום מטונף או פתחים וטיט שאין רבים מצויים לעבור דרך אותה פרצה עכ"ל וכן באותו לשון העתיקו המג"א שס"ה סק"ד לא כ' שאין רבים מצויין להלוך שם אלא לעבור פי' לצאת דרך שם מן העיר ולחוץ:
ובהדיא כ' המג"א סי' שנ"ח סקט"ו דמים שאין בהם עומק י' הם כטיט ורפש וכן במג"א שמ"ה סקי"ד שאינו נח תשמיש הליכתן:
ויש ג"כ דמוח ראי' מדברי הט"ז שנ"ז סק"ד שכ' בחצרות שהנהר סמוך להם שלא ימלאו ממנו בשבת ולא כ' שאם הי' כן במבוי שאסור לטלטל בכל המבוי וגם עיקר הטעם דרבים בוקעים בו הוא משום דשביק פתחא זוטא ומשתכח תורת ערוב א"כ ה"מ שייך זה דוקא אם בוקעים בו שיוצאים דרך זה אבל אם לא עוברים דרך שם ל"ש שביק פתחא רבה. וגם לשון בוקעים הוא שדרך זה בוקעים את העיר לצאת לחוץ:
יט) אך עדיין יש לחוש כיון דכל הטעם דאין בוקעים דרך מקום זה הוא משום המים ניחוש בזמן הקור כשנקרשים המים נעשים בוקעים בו שיכולים לעבור דרך שם דומיא למ"ש הט"ז ומג"א בסי' שס"ג סכ"ט דבזמן שיש קרח המים מבטלים המחיצה והט"ז הוסיף עוד לחוש אפי' בזמן שאין הקור לגזור אטו זמן שיהי' קור ותתבטל המחיצה:
אך הא ליתא. חדא דא"כ למה אמרו במקום שיש טיט נקרא אין רבים בוקעים בו דודאי אפי' במקום שיש טיט בזמן שנקרש יכולים לעבור דרך עליו. ותו דזיל בתר טעמא דשבקי פתחא רבה היינו דאין תקון למבוי זה. אבל בכאן עדיין יש תקון דסופו של הקרח להתפשר וילכו דרך התקון:
וראי' מקורה שהניחה למעלה מעשרים ועשה איצטבא רוחב טפח למ"ד מותר להשתמש תחת הקורה כיון דאיכא היכרא לעומד על האיצטבא אף דלאינך ליכא היכרא מוחר להשתמש שם וה"נ דכוותי' כיון דבזמן שאין המים נקרשים איכא הכשר גם בזמן שנקרש אינו מתבטל מתורת מבוי:
ושאני בההיא דנהר שנקרש דהתם כשנקרש ליכא מחיצה כלל לדעת הט"ז וממילא אף כשאינו נקרש הוי מחיצה שאין סופה להתקיים וכמו דגזרינן שמא יעלה הים שירטון. אבל הכא כיון דס"ס לעולם מחיצה איכא ומחיצה פחוחה מעשרה לא הוי רק פתח ורק משום חשש דשבקי פתחא רבה אתינן עלה כיון דיש זמן דלא יוכלו להניח פתחא רבה אין כאן גזירה כלל: כ) ויש לומר דבהא פליגי בגמ' (ד"ו) דאמר דאפי' מאן דאסר אפי' לא בקעו בו רבים הנ"מ היכא דליכא גידודי הכא איכא גידודי. דאה"נ בהא פליגי דמ"ד קמא ס"ל דאפי' ליכא גידודי מ"מ כיון דלא בקעו בה רבים ל"ח שמא יקרשו הטיט ויעשה רבים בוקעים בו כיון דס"ס רוב פעמים אין רבים בוקעים בו. ומ"ד בתרא ס"ל דדוקא היכי דאיכא גידודי כיון דלעולם לא ניחא תשמישי' הוא דשרי משא"כ סתם חיישינן דלמא לפעמים יהי' ניחא תשמישי' וס"ס כיון דקיי"ל דאפי' ליכא גידודי שרי ה"נ חשיב אין רבים בוקעים בו:
כא) עוד י"ל דקרח לא הוי ניחא תשמישי' כמ"ש הט"ז סי' ש"א סק"ח דהיכי דיש מקום משופע וה"ה על הקרח דמותר ליקח מקל בשבת משום דבעית לילך שם והוי כמו מקום משופע וגרע מטיט דבטיט כ' בתשו' רדב"ז ב"א קס"ג דאסור במקל:
כב) עוד יש לספק באותו מקום דהנה פי' אית לי' גידודי פי' רש"י דנשאר ג' או ד"ט אולי כמו דמתלקט י"ט מתוך ד"א חשיב מחיצה גמורה של י"ט ה"נ נימא במתלקט ד"ט מתוך ד"א נימא עכ"פ דחשיב אית לי' גידודי שיהי' נחשב עכ"פ מחיצה של ד"ט. הגם דבגמ' אמרו מפורש מתלקט י' מתוך ה' כארעא סמיכתא היא וכ"כ ברש"י עירובין (דף נ"ח:) דכארעא חלקה דמי וכ"כ בב"י ס"ס שס"ג. מ"מ אולי דוקא לענין מחיצה אבל ס"ס לענין גידודי אולי גם בכה"ג נחשב כאית לי' גידודי. ולא כתבתי אלא להעיר בזה:
בג) ואין להקשות מגמ' (דכ"ב) לקמן במעלות ומורדות דסולמא דצור דאמרי' בהו אתי רבים ומבטלי מחיצתא אף דאינו נח להלוך שם דזה דוקא במקום שאין להם דרך אחר רק דרך שם אז אמרי' דרבים מבטלי מחיצתא למ"ד דל"ב ששים רבוא בוקעים בו אבל היכי דיש דרך מסויים לרבים במקום ס אחר רק שאנו חוששים שיהיו מניחים לגמרי פתח הגדול ויהי' בוקעים במקום הזה ודאי דכה"ג לא חיישינן כיון דהכא אינו לח להלוך, ועי' ת' מהרי"ט ח"א צ"ד ות' חת"ס חאו"ח פ"ט:
כד) ויש עוד שם סברא להתיר בלא שום תקון אפי' הי' רחב יותר מעשרה משום דהמים מהלכין שם והעידו לפני שיש שם עמוק עשרה והוי מחיצה וגם ספינה קטנה מהלכח שם וגמירי דאין ספינה מהלכת פחות מעשרה ואף שהט"ז אוסר לעולם לסמוך על הנהר והמג"א עכ"פ אוסר כשהמים נקרשים מ"מ רוב האחרונים מתירים למעשה האבן עוזר והחכ"צ והרב"ש ומהרי"ט בח' הנ"ל וכן בח' חת"ס הנ"ל ובת' מהרי"מ ז"ל הקפיד על המחמירין בזה: ג כה) אך בהא יש לחקור טובא בדרך ההולך אל הכפר הנקרא טשופיעגורז שם באמת רבים בוקעים בו ונהי שאין שם רוחב עשרה הלא הבאתי לעיל כמה רבוותא ראשונים ואחרונים המצריכים צוה"פ בכה"ג ושם ליכא רק ב' לחיים:
הנה לפי דעת החב"ש הנ"ל בסעיף א' דמדייק מקו' התוס' דע"כ חומרא דלחיים שייך גם בצוה"פ דבהרחיקו ג"ט מן הכותל ל"מ. מוכרח לפ"ז דבפרצה פחותה מיו"ד מועילים לעולם לחיים דאל"כ למה לא תירצו בתוס' דאיבעיית הגמ' מיירי בפרצה מן הצד שבקעו בה רבים דאפי' בפחות מי' אינן מועילים לחיים וצוה"פ מהני אך כבר הבאתי רבים וגדולים החולקים על החב"ש בזה:
כו) אך אה"נ למה לא תועיל לחיים דהא בטעם הדבר כבר כתבנו דדעת רש"י ותוס' משום דשבקו פתחא רבה ועיילו בפתחא זוטא וכ"ז אי לא עביד לי' שום תקון אבל אם בכאן יש לחיים איזה שבקו פתחא רבה שייך כאן. ועוד דכ"ז אם הפתח הגדול הי' ניתר בקורה דטעמא משום היכרא ומש"ה אי שביק ליכא היכרא אבל אם הפתח הגדול ניתר בצוה"פ דהוא כסתום ולא אשכחן בי' דבעי היכרא דהא קיי"ל דאפי' למעלה מעשרים ג"כ כשר א"כ מה בכך דשבקו וראוי להתיר בלא שום תקון:
כז) ובאבן העוזר העיר ג"כ בזה לחלק בין ניתר בקורה או בצוה"פ רק דדעתו ז"ל בטעם האיסור לא משום דשבקו אלא משום דחד פתחא שרי ולא יותר. והנה התיר באהעו"ז שם אפי' יש כמה פרצות בחד צד אפי' בלא לחי. ובת' רעק"א ל"ג התיר בכמה פרצות בחד צד לעשות לחי בכל' פרצה: כח) אמנם אם יש פרצה בצד זה ויהי' פרצה בצד שכנגדו אפי' אינם מכוונים ממש זה כנגד זה נ' דעת האהעו"ז ות' רעק"א לאסור דהוי כמבוי מפולש. וכדעתם מפורש בח' הר"ן וח' הריב"ש המובאים בב"י שס"ד: אך לפענ"ד נ' דמדברי ר"ן וריב"ש אין ראי' לדידן דאינהו ז"ל מפרשי בטעמו ש"ד לא כרש"י ותוס' משום דשבקו אלא משום דהוי כמבוי עקום או כמבוי מפולש משא"כ לרש"י ותוס' ושאר ראשונים דהביאו רק הטעם דשבקו. ואדרבה רש"י ז"ל הוסיף מפורש דמבוי אינו נפסל בפתחים הרבה אלמא דל"ל טעמא דהוי כעקום או מפולש ע"כ תימה על רבותינו האחרונים ז"ל שהחמירו בזה באיסור דרבנן דלא כוותייהו והמג"א נ' דמסכים לטעמא דרש"י משום דשבקו:
כט) ובתשו' שו"מ מה"ק ח"ב פ"ז כ' דבעי דוקא מפולש גמור שיהיו מכוונין הפרצות זה כנגד זה וכ' ג"כ כן בשם תשו' בית אפרים וס' נחלת יעקב וכ"כ ג"כ הרב הנ"ל במהת"ל ח"א קצ"ו:
ובתפארת צבי חאו"ח י"ב וחיו"ד ס"ז אות ד' כ' היכי דאיכא ב' פרצות בב' צדדים אף שאינן מכוונות מקרי מפולש והוא כדעת האעו"ז וחרע"ק הנ"ל אך בב"י שמ"ה כ' מפורש דלא מקרי מפולש אלא כשהפתחים מכוונין זה כנגד זה והוא כדעת האחרונים המקילים הנ"ל. ועי' תשו' חת"ס לקוטי חלק בתרא פ"ב וכן בס' קובץ על הרמב"ם פי"ז מהל' שבת ג"כ מסכים לדעת המקילים הנ"ל:
ד ל) והנה יש עוד מקום פרוץ מצד דרך טשעכענאוי:
ואם נצרף פרצה זו לזו נוכל לומר שהוא מבוי עקום ונאמר דבעי בחדא מינייהו צוה"פ. אך שם הוא רה"י ששייך המקום לא"י א' ול"ח רבים בוקעים בו כמ"ש בת' חת"ס הנ"ל וכן כ' בשו"ת שו"מ מהד"ק ת"א רנ"א דבכה"ג כיון דשייך ליחיד ולנקוט פזרא וליתוב ל"ח רבים בוקעים בו. ואף דשם משמע דוקא היכי דבאמת אינם בוקעים בו. אבל בכאן הרי מניח לרבים לילך דרך הפרצה. פשוט הדבר דאף בכה"ג אין לחוש כלל. דס"ס לא שייך שביק לפתחא רבה כיון דאם יניחו פתחא רבה ודאי שלא יניחם לעבור דרך שדהו:
ה לא) ויש ג"כ מדרך מאקאווי מקום פנוי סמוך אצל צוה"פ בצדו ממש בצד מזרחה של עיר ושם יש דרך ליחידים להלוך שם פשוט דמצד הפרצה עצמה היא עובדא המבואר בשע"ת שס"ה אות ב' בשם הפנים מאירות בעובדא השניי' דחשיב אין רבים בוקעים בו דלא ניחא תשמישי' והיכי דלא אפשר לסתמו מותר כמש"ל בשם רבים וגדולים ועי' ח'. בר לואי ובת' אהל יעקב מ"ו מתיר (אפי' ברחב הרבה מן הצד:
לב) אך עדיין נשאר ס' שלנו אם נצרף שני הפרצות ונחשבנו למפולש. ואם נימא דהיכי דבאמת רבים בוקעים בו חשיב אפי' ברה"י פרצה כמו שנסתפק באמת החת"ס בת' הנ"ל. א"כ יש לנו שלשה פרצות צד טשעכענאווי וצד טשופיעגורז הם מרות אחת. אך צד מאקאווי הוא מרוח שכנגדו אף שיש מרחק ביניהם כבר כתבנו דיש אחרונים המחשיבים גם בכה"ג למפולש והם האעו"ז ותפ"ל ותרעק"א. אך כבר רבו המתירים כמש"ל ועלייהו סמכינן אפילו באיסור דאו' עאכו"כ באיסור דרבנן:
לג) ויש עוד להעיר ע"פ המבואר בשו"מ מהד"ק פ"ו ובת' בית שלמה מ"ו לסמוך בשעת הדחק על הטעלעגראף דהטעלעגראף חולק את העיר לשנים וממילא אין כאן שום מבוי מפולש אפי' להמחמירים. אך לפי שדבר זה צריך בירור הרבה ואינני צריך להיתר זה ע"כ אינני מאריך בזה:
לד) והנה גם בלעדי זה יש דעות הרבה שאומרים שעיירות שלנו דין חצר להם אפי' להקל וכ"כ במהרי"ט ח"א ת' צ"ד לסמוך ע"ז דעיירות שלנו דינם כדין עיר של יחיד ולפי דעת התה"ד כ' ג"כ דעיירות שלנו דין חצר יש להם רק הוא ז"ל כ' לענין חומרא שלא להתיר בלחי רק או בשתי לחיים או בצוה"פ. והרמ"א שס"ג סכ"ו העתיק רק שנהגו בכ"מ לעשות צוה"פ משום מבוי מפולש:
והוא תימה לנהוג תרי חומרי דסתרי אהדדי באיסור דרבנן וי"ל דהרמ"א לא כ' רק שנהגו במקום שאפשר כדי שיהי' מותר אפי' במבוי מפולש אבל באמת היכי דליכא פילוש ואיכא שעת הדחק כמו בזמנינו שפקודי הממשלה אין מניחים אותנו לעשות כרצונינו ודאי דגם הרמ"א מסכים דסמכינן אעיקרא דדינא:
והנה המג"א הקיל ג"כ בעיירות שלנו שלא להצריך בעקמומיותו כלום וכ' מטעם דהוי כחצרות שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו אלמא דמסכים ג"כ דאפי' להקל נסמוך דדין חצרות לנו:
לה) ותימה גדולה על רבן של ישראל הרב מלאדי ז"ל בשו"ע בס"ס שס"ד העתיק דברי המג"א להלכה בענין עקמימות אלמא דאף להקל אית לעיירות שלנו דין חצרות. ובדין פרצה החמיר כדין מבוי והוסיף בחומרא דאפי' שאינו מפולש גמור חשיב כמו מפולש. וע"כ צריך ליישב כוונתו ז"ל דגם הוא ז"ל לא כ' אלא להחמיר היכי דאפשר לא להחמיר בדיעבד היכי דלא אפשר. וכבר כ' בשם החכ"צ והדבר שמואל ומהרי"מ ז"ל שיש לשבח המקילים בזה:
וראיתי לגדול דורינו בתשו' נפש חיה שכ' דיותר ראוי להקל בדורינו שהדור פרוץ וכו':
לו) ולכאורה יש להעיר עליו מגמ' עירובין (דף ו' וק':) רב בקעה מצא וגדר בה גדר אלמא היכי דאיכא מקילים ראוי יותר להחמיר רק הא הוא דוקא היכי שיש בידינו להחמיר אז ודאי דנכון לגדור גדר. אבל היכי דאין בידינו שהממשלה מעכבת. א"כ העוברים יעברו ונעשה לכולם למחללי שבתות ח"ו. ודאי דנכון יותר להקל לפעמים על הדין:
לז) ס"ס בהא נחתינן ובהא סלקינן דפה יש היתר גמור לטלטל דבאמת אין פרצה שרבים בוקעים בו רק במקום א' לבדו ובחד פרצה רוב האחרונים מתירים בב' לחיים ובשאר המקומות לא חשיב רבים בוקעים בו. ואפי' תחשבנו לרבים בוקעים בו אין הפרצות מכוונות וכמ"ש דמשמע כן מפשטות לשון הב"י. א"כ ראויים הם הגדולים הנ"ל הלא הם ס' נחלת יעקב והבית אפרים והחת"ס והקובץ על הרמב"ם וח' שואל ומשיב לסמוך עליהם להקל בעירוב אפי' שלא בשעת הדחק עאכו"כ דאין לנו שעת הדחק גדול מזה: וגם דדעת הרבה אחרונים כמ"ש בס' תוס' שבת דאצלינו אין רבים בוקעים כלל כמ"ש בת' תפא"צ בשמו דלעולם בעי ס"ר בוקעים בו ולמהרי"ט לעולם ל"צ צוה"פ בכה"ג כלל וכל החומרא הוי תרתי דסתרי בדרבנן ע"כ כל המיקל ה"ז משובח. ואל יפול לב איש עליו:
לח) גם בצד הגשר של מאקאווי יש מקום פתוח במקום ששואבים מים מן הגשר עד הבית הגם כי שם כסתום לגמרי שיש שם מתלקט י"ט מתוך ד"א והמים הם שם עמוקים עשרה ולכה"פ אין שם רבים בוקעים בו וכמש"ל ואין צריך שם היתר כלל רק לפי שטעה א' והצריך שם צוה"פ ע"כ הזכרתיו להודיע כי ח"ל השגחנו על כל דבר הצריך וכן מטעם זה כתבתי בתשו' זו כמה דברים פשוטים שלא הייתי צריך לכותבם:
לט) ויש עוד להעיר על הדרך הנ"ל המבואר בסעיף ל' שהוא פרוץ ברה"י אולי יתרצה הנכרי ויניח לעשות שם דלת סתמי כמו שער או קאלעווראט באופן שלא יזיק להעוברים ושבים ולהניחה פתוחה דקיי"ל דראויות לנעול סגי וכדעת הרמב"ם וכמ"ש הד"מ שס"ד ודלא כהב"י שהסכים לדעת הרא"ש אך בסי' שמ"ה ס"ז גם הרמ"א הסכים לדעת הרא"ש. אך הכא סגי לד"ה אך אם לא יעשה אינו מעכב:
מ) וצ"ע במקום דבעי צוה"פ נ' לכאורה דאפי' למ"ד דסגי בראויות לנעול ס"ס בעי צוה"פ. ונהי דמסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן אך מדברי הירושלמי עירובין פ"א ה"א דפריך על מ"ד דס"ל דבעי היכר ציר ולא דא היא קמייתא ועי' בקרבן עדה דפריך מאי נ"מ בין מ"ד דבעי דלתות למ"ד צוה"פ כיון דגם למ"ד דבעי צוה"פ בעי היכר ציר. ומשני ע"י דלתות היא ננעלת. א"כ לא משכח אלא חומרא למ"ד דבעי דלתות והא הי' יכול למצוא ג"כ קולא לומר דלמ"ד דבעי דלתות ל"ב צוה"פ משמע קצת דלתרווייהו בעי צוה"פ:
ויש קצת ראי' להיפוך דפריך בגמ' ריש מכילתין ניבעי דלתות כהיכל ובתוס' שם ד"ה ואיבעית כ' דבהיכל ל"ת צוה"פ דהוי מן הצד אלמא אע"ג דליכא צוה"פ חשיב דלתות. הנלפע"ד כתבתי: