שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
או"ח · סימן כז
כבוד ידידי ה"ה הרבני החריף ושנון וכו' מ' ליב הירש נ"י:
מה שכ' לי אודות קו' מהרש"ל שבת (דף ד') דאמרי' שדי נופו בתר עיקרו ולפירש"י באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר ועיקרו הוי מקום ד' וזרק ונח אנופו דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי נח על מקום ד' על ד' נימא כיון דשדי נוף אחר העיקר יהי' כאלו כולו רה"י דהא העיקר עומד ברה"י. באמת המהרש"ל, לא כ' לה דרך קושיא דהי' הדבר פשוט בעיניו דלא אמרי' כן:
אך ס"ס טעמא בעי אה"נ למה לא נימא כן. וכ' מעלתך דנהי דנימא שדי נופו בתר עיקרו דיהי' רה"י אבל מ"מ לחייב על הכלי הנח שם כאלו נח ברה"י כולי האי ל"א. ומדמי לה להך דתוס' זבחים (דף מ"ז) ר"פ איזהו מקומן שרצו להוכיח דלא בעינן כלי שרת בשחיטה. דאל"כ הו"ל למתני ושחיטתן בכלי שרת בצפון כמו דתני וקבול דמן בכלי שרת בצפון. ודחו דהתם בעי למיתני וקבול דמן בכלי שרת בצפון דבעי שגם הכלי יהי' בצפון כגון שרוב הכלי בדרום ומעוטו בצפון וקבל שם הדם אף דהקבלה היתה בצפון מ"מ כיון שהכלי היתה בדרום פסולה. ס"ס חזינן, דלענין הדם חשיב קבלה בצפון אלמא נהי דלענין הכלי אמרינן דנגרר המיעוט אחרי הרוב דאמרינן דחשיב שכל הכלי בדרום אעפ"כ לענין הדם שבכלי ל"א דחשיב קבלה בדרום אלא בצפון. וה"נ דכוותי' נהי דנגרר הנוף אחר העיקר והוי רה"י אבל הכלי הנח שם הוי ברה"ר:
אהובי ידידי כל הדרכים הרחוקים הם בחזקת סכנה דאי להתם מדמינן א"כ עכ"פ כל הכלי הוא נגרר אחרי רובו והוי כל הכלי בדרום. א"כ ה"נ נימא דהנוף הוא ג"כ רה"י ואף שהכלי הוא ברה"ר אבל ס"ס עומד הוא על רה"י והיכן מצינו דבר שעומד ברה"י לחייבו משום זורק ברה"ר:
ואף הרשב"א בשם הרמב"ן דשבת (דף צ"ט) לא כ' אלא לפטור כשהוא על רה"י שאין לו מחיצות שלא יהי' כזורק ברה"י אלא כבמקום פטור אבל לא לחייבו משום רה"ר. וגם בזה כ' הרמב"ן דלא קיי"ל כן אלא כאביי ורבא דמחייבי גם בכה"ג דהוי רה"י לעולם עד לרקיע אבל לחייבו משום רה"ר בכה"ג דעומד על רה"י גמור מאן שמעת לה. וא"א לקיים סברא זו:
אך באמת ל"ד כלל להאי דדם דהרי קי"ל לעולם דהכלי טפל למה שבתוכו כדאיתא בשבת (דף צ"ג ע"ב) וא"כ הול"ל דאף בכה"ג שהכלי הוא בדרום מ"מ כיון שהדם הוא בצפון הוי כאלו הכלי הוא בצפון:
אך מ"מ נכונים דברי התוס' דהתם כיון דקיי"ל בגמ' שבת הנ"ל דאם הי' צריך לכלי חייב אף על הכלי דאין הכלי מתבטל בכה"ג אל הכלי ה"נ בדם כיון דמצותו בכלי שרת הוי כמו צריך לכלי מש"ה חשיב הכלי בדרום דאינה בטלה אל הדם ואינו דמיון להך דהכא דס"ס י"ל כיון דשדי נופו בתר עיקרו הוי רה"י נמי הנוף:
אך עיקר סברת הרש"ל בשם רש"י נ' כמ"ש בגמ' מכות (דף י"ב) בנופו מיתדר לי' בעיקרו לא מיתדר לי' אלמא חזינן דלעולם הנוף הוא עיקר והעיקר נגרר אחרי הנוף. מש"ה דייק רש"י דהך דשדי נופו בחר עיקרו הוא רק להחשיבו כמקום ד' אבל ס"ס אין הנוף נגרר אחר העיקר שיהי' נתבטל לגמרי. וזה פשוט:
ובזה נלפע"ד ליישב מה דתמוה בענין זה דידוע דהתוס' חולקים על רש"י ומפרשים שדי נופו בתר עיקרו דהאילן כולו חשיב רה"י ול"ב מקום ד' ורבנן ס"ל דל"א שדי נופו בתר עיקרו והוי רה"ר ואין שם מקום ד' ולפירוש זה לא מיירי כלל בנופו מקום ד' וכן נ' דעת רש"י לקמן (דף ח') בד"ה שדי בלישנא אחרינא:
אך ע"ז תמהו התוס' למה לא מוקי לה באילן שכולו עומד ברה"ר ועיקרו הוי מקום ד' ופליגי אי שדי נופו בתר עיקרו דליהוי מקום ד'. ותירצו דאם הנוף למטה מג' הא לא בעי מקום ד' כלל דכארעא סמיכתא היא ואם היא למעלה מג' הא הוי כרמלית או מקום פטור:
וע"ז כ' הרשב"א בתוס' שם דאה"נ גם ברה"ר איכא למימר שדי נופו בתר עיקרו לענין זה דכיון דלמטה בעיקרו חשיב רה"ר אמרי' שדי נופו בחר עיקרו דיהי' גם בנופו רה"ר אף שהוא למעלה מג' ואין רבים מכתפין עליו:
ותמהו כולם מהרש"ל ומהרש"א והמהר"מ לובלין גם בתוס' ישנים במקומו שם דא"כ הדק"ל נוקי לקמן אביי פלוגתייהו בהכי. ומ"ש בתוס' דהא דלא מוקי אביי הכי משום דר"ח לא בעי מקום ד' גם ברה"ר. אין לו שום הבנה דהא אנן קיימינן אי הוי רה"ר. ובזה שייך שפיר לומר דפליגי אי למעלה הוה רה"ר. והדבר ידוע דק' טובא:
ולפענ"ד נ' ליישב דלקמן (דף ח') גבי עמוד תשעה ורבים מכתפין עליו. נחלקו רבותינו ז"ל דדעת רש"י והרמב"ם דמיירי אפי' באינו רחב ד' ודעת הראב"ד דוקא ברחב ד':
והנה אי נימא דברה"ר ל"ב מקום ד' ודאי דכ"ש דבמקום דמכחפין ג"כ ל"ב מקום ד'. וא"כ ניחא הכא שפיר דלרשב"א ס"ל דאי נימא דל"ב מקום ד' ברה"ר וה"ה במקום דמכתפין ודאי דלכו"ע אפי' לרבנן אמרי' שדי נופו בתר עיקרו דאין כאן חילוק בין הנוף להעיקר רק בזה דבהעיקר מכתפין ובהנוף אין מכתפין כיון דאמרי' שם במכות דבנופו מיתדר לי' א"כ חזינן דדירתו של אדם יותר ניחא לי' בנופו מבעיקרו ה"נ דחשיב יותר לענין מכתפין אף דחזינן השתא דמכתפין בעיקרו ולא בנופו ס"ס כיון דהנוף ראוי לכתף יותר אמרינן לגבי זה שפיר שדי נופו בתר עיקרו ורק אי בעי מקום ד' ובעיקרו יש מקום ד' ובנופו ליכא לגבי זה שפיר י"ל דנחלקו רבנן דל"א שדי נופו לשויי' מקום ראוי:
וא"כ מדוייקים שפיר דברי התוס' בלשונם דהא דלא מוקי לה אביי הכי משום דר"ח ל"ב מקום ד' גם ברה"ר:
היינו דא"כ גם במכתפין ל"ב מקום ד' וכשיטת רש"י והרמב"ם הנ"ל א"כ שוב אין חילוק בין נופו לעיקרו רק בענין המכתפין לבד ובזה גם לרבנן אמרי' שדי נופו בתר עיקרו דבנופו מיתדר לי' וכנ"ל:
מה שהקשה בזבחים (דף ל"ה) אלו שאין מפגלים העור והרוטב והקשה למה הרוטב אין מפגלים הא טעם כעיקר בקדשים דאורייתא:
לק"מ הא שם טעמא אחרינא איכא דבהשיבות תליא מילתא כמש"ש רש"י בד"ה לא נתפגל אף דגופא דזבחא היא וכו' דרובא דאינשי לא אכלי לי'. וכן ברמב"ם פי"ד מהל' פסה"מ ה"ז דייק, בלשונו הואיל ואין חשובים נקראים דבר שאין ראויים לאכילה לענין הקרבנות:
וכן בפיהמ"ש לרמב"ם שם דייק בזה וז"ל לפי שאלה הדברים אעפ"י שנאכלים אין חוששין להם ואין סומכין עליהם לאכלם עכ"ל:
ופשוט הוא דבקדשים כתיב למשחה לגדולה וכל אלו הם דברים שאינן חשובים ויש מקום ללמוד מזה לענין חהר"ל דכל אלו שאין מפגלים בהם הם דברים שאין ראויים להתכבד וס"ס אין זה ענין לטעם כעיקר:
וממילא ניחא ג"כ לענין אינן מתפגלים דכל שאינו ראוי לעשות פיגול מצד עצמו אינו מקבל טעם הפיגול שלא יהי' הטפל חמור מן העיקר:
וכן י"ל ג"כ דהוא מצד גזה"כ שאמרה תורה יקדש להיות כמוה שאם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה היינו היכי דשייך אם כשרה תאכל כחמור שבה היינו שמקיים בי' מצות אכילה אז אמרינן בי' אם פסולה תפסל. אבל היכי דלא שייך לקיומי בי' מצות אכילה ל"ש אם פסולה תפסל:
וידוע מ"ש הראשונים ז"ל דדוקא באיסור לאו אמרינן טכע"ק ולא באיסור עשה א"כ י"ל ג"כ דה"ה בקיום עשה כזה במצות אכילת קדשים אינו מקיים באכילת רוטב וממילא ל"ש בי' פיגול ואינו מתפגל ודוקא ביקדש להיות כמוה בזה הוא דחדשה התורה שאם כשרה תאכל כחמור שבה שמקיים בי' מ"ע באכילת הטעם וה"ה דשייך בי' נותר ולא בשאר דברים. ואך שיש קצת קושיא בזה מגמ' דחולין (דף נ"ה ע"ב) דא"ל ר"י אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה מאי ראי' הוא מפיגול דאה"נ לגבי פיגול בעור בית הפרסות ל"ח ראוי לאכילה דאינו מאכל חשוב בקדשים אבל לענין טומאה אפשר דאה"נ דמטמא כבשר כמו הרוטב ושאר דברים דכוותי' וצ"ע:
ומה שהקשה כ"ת איך ילפינן טכע"ק מבב"ח דלמא אה"נ מש"ה ל"א טכע"ק בכל האיסורים משום דבטל ברוב וכמ"ש רש"י חולין (דף צ"ח) והרשב"א שם ותוס' ע"ז (דף מ"ז) ושאני בב"ח שכ' התוס' ע"ז (דף ס"ה ע"ב) דאה"נ דהי' ראוי לומר דלא יבטל משום דכ"א הוא היתר בפ"ע ורק בששים בטל הוא משום דדרך בישול אסרה תורה. הוא קושית הגהות האמ"ב לחוו"ד ק"ה סק"ב. ואני ישבתי אותם ת"ל כמבואר בח' יו"ד לקמן ת'. הדוש"ת: