שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
או"ח · סימן יג
כבוד אחי הרב המאוה"ג וכו' מ' יהודא ליב נ"י האבד"ק יאנאווי (כעת הוא הגאבד"ק סטאשוב):
במכתבך היקר הארכת לבאר דאוכלים ומשקים אינן מצטרפין לענין שבת. ואתפלא וכי עלתה על דעתי לצרף משקים לאוכלים והיא מילתא דפשיטא. ורק אמרתי היכי ששרה פת ביין באופן שכ' התוס' זבחים (דף ק"ט):
וכן מ"ש לראי' מהך דחולין (דף ק"כ) דדוקא רוטב דאקריש מצטרף אבל לא צלול הכל דוקא כשהוא בפ"ע ולא בנבלע וכן מפורש בשבת (דף קמ"ה) דמשקה הבא לאוכל כאוכל וכן ברש"י פסחים (דף ל"ג ע"ב) ועי' תשו' מהרי"ט ח"א ע"ו שנחלקו לענין הכשר:
וכן ג"כ מ"ש לראי' ממעילה (דף י"ז ע"ב) דכייל שבת ויוה"כ וטומאה בהדי הדדי וביוהכ"פ מפורש יומא (דף ע"ג ע"ב) האוכל ושותה אין מצטרפין גם זה אין ענין כלל לדברי דדברי הם בשרה ולא כשהם בפ"ע: אך אפי' כששרה פת ביין או במים ה"מ היכי דשניהם איסור רק דחלוקין בשיעורן הוא דמצטרפין אבל היכי דזה איסור וזה היתר ל"א דהיתר מצטרף לאיסור. ובזה מובנים דברי רש"י מנחות (דף נ"ד) שכ' דמיא בעלמא נינהו מש"ה ל"א דהיתר מצטרף לאיסור ואין זה ענין לדברי ר' יהושע דמעילה (דף י"ז) דשם מיירי דשניהם איסור ובזה שפיר אמרו בתוס' זבחים (דף ק"ט) הנ"ל דהיכי ששרה פת במים נעשים כא'. כללא דמילתא היכי דהמשקה איסור וגם האוכל איסור כשהם בפ"ע אינן מצטרפין וכשבאו לתוכן מצטרפין אבל אם המשקה היתר והאוכל איסור י"ל דאינו מצטרף כיון שלא הי' בתוכו מתחילה. אך כ"ז לענין איסור או טומאה אבל לענין הוצאת שבת כיון שנעשה גוש א' הוא נחשב כאוכל. ומשנה דמעילה (ד' י"ז) מיירי כשהם בפ"ע ולא בשרה כמש"ל:
ומ"ש דהא גופא דשתיי' אינה מצטרפת לאכילה אינו דבר ברור והבאת ראי' מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' מ"א ה"י ופ"ד הט"ז שכ' כל האיסורים אינן מצטרפין שלקח מעט לב ומעט דם אלמא דלולא דהאיסורים אינן מצטרפין הי' סברא לצרף דם לחלב. א"י מה נעזרת מזה הלא בדם גמרא ערוכה היא דדמו כבשרו ושיעור אכילת דם כשאר אכילות הוא בכזית כמ"ש הרמב"ם פ"ו מהל' מ"א ה"א ואיזה צירוף שתיי' יש כאן הגם דלענין הוצאת שבת הוצאת דם ברביעית כשאר משקים הוא משום שאם יקרש יעמוד על כזית וס"ס שיעור אכילתו כאכילת שאר איסורים ועיין תוס' שבת (ד' ע"ז) ד"ה הואיל דאיתרבי משום דמו כבשרו. וכן בתוס' שבועות (דף כ"ג) סד"ה גמר בשם הירושלמי ועי' בגליון הש"ס שם ומבשר בחלב שהבאת נפלאתי הלא איסור א' הוא:
וגוף הדבר מבואר ברמב"ם פ"ד מהל' טומאת אוכלים ה"א והוא המשנה דמעילה הנ"ל ומובא בגמ' יומא (דף פ"א) וכן מפורש בשו"ע או"ח תרי"ב ס"ב והוא ממשנה מפורשת דיומא (דף ע"ג) האוכל והשותה אין מצטרפין. והאמת דיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דבפי"ד מהל' מ"א ה"ט כ' או ששתה מן הדם מעט מעט אם שתה מתחילה ועד סוף כדי שיעור רביעית מצטרפין משמע דס"ל דשיעור צירוף שתיית דם הוא ג"כ, ברביעית כדעתו ז"ל לעולם בכל צירופי שתיות משקים דהוא ברביעית וא"כ דבריו סותרים לכאורה למ"ש בפ"ו מהמ"א הנ"ל. וכן יש תימה בגמ' יבמות (דף קי"ד ע"ב) אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא וק' מגמ' דכריתות (דף כ"א ע"ב וד' כ"ב) שאמרו מפורש שיעור חיוב דם בכזית. אשר ע"כ נראה בפשוט דיש ע"כ חילוק בין דם קרוש לדם צלול וכשהקפהו ואכלו דרך אכילה הוא בכזית ואם שתהו הוא ככל המשקים ברביעית וזה שבפ"ב ה"י ובפ"ו ה"א כ' האוכל דם ע"כ כ' שיעורו בכזית ובפי"ד ה"ט כ' שתה ובזה שיעורו ברביעית. וס"ס מיושב שפיר דקדוקך מפ"ד דמ"א הט"ז שכ' שם וצירף בין הכל כזית ואכלו וכיון דנקט אכילה ודאי דמיירי באופן דשיעורו בכזית ושוה הוא בשיעורו לשאר איסורים:
ומ"ש שתירוץ שלי על קו' תוס' דמנחות מהוצאה דשבת לטומאה (הנזכר עליו בת' י"ב בד"ה והנה נלפע"ד) הוא נכלל בדברי הרשב"א ור"ן שבת שם. כמדומה לי שכן אמרתי לך בע"פ שהגאון מקוטנא אמר לי כן שהוא נכלל בדברי הרשב"א. אבל באמת אין זה דמיון כלל. דברי הרשב"א הם דלענין איסור אין כאן הנאת גרונו אבל לענין שבת:
בחשיבות תליא מילתא דלפעמים כל שמצניעין כמותו אף דליכא שיעור חייב. ואני אמרתי טעם אחר לגמרי ע"פ דברי רש"י שם דאה"נ דאיכא שיעור אלא שאינו איסור דהמים שבו הם דבר אחר לגמרי ע"כ אין היתר מצטרף לאיסור אבל לענין שבת מ"מ הרי הוציא שיעור שלם ולפ"ז אין אנו צריכים לסברא דכל שמצניעים כמותו שכ' הרשב"א ז"ל:
ועל מה שתמהת על דברי המג"א סי' ר"י סק"א שכ' לחלק בין רוטב של בשר דאינו נקרא אוכל ול"ד לציר שע"ג ירק עפ"י דברי רש"י חולין (דף ק"כ) ותמהת דא"כ מאי פריך בגמ' שם מציר על רוטב נימא ציר שאני דע"כ דהם שווים כה דבריך. ואני אומר דברי המג"א מבוארים במקומם בגמ' דחולין (דף ק"כ) ורש"י שם דבגמ' פריך מאי רוטב חלב דאקריש וכי לא ידעו בפשוט די"ל דהוא מה שאנו קורים רוטב דהיינו המים המתבשלים עם הבשר. אע"כ דדבר זה הי' פשוט בגמ' דזה אינו מצטרף עם הבשר ע"כ דייקו חלב דאקריש וברש"י שם הוסיף לבאר ליחה היוצאה מן הבשר שקורין "גליירא" היינו לדייק שאינו זה המים המתבשלים עם הבשר וע"ז שפיר מקשים דהיינו הך דציר שע"ג ירק שכמו שזה, משקה היוצא מן הבשר כן זה ציר היוצא מן הירק ואפי' לל"א שכ' רש"י שהיו מטבילין בו ס"ס כיון דמיתבא דעתי' בו הרי הוא כמוהו והרי הוא כמו הרוטב היוצא מן הבשר אבל אה"נ רוטב שאנו קורין רוטב שהמים מתבשלים עם הבשר אעפ"י שיש בו טעם בשר לאו בר צירוף הוא כלל. ודברי המג"א מבוארים בלי שום גמגום:
ומה שנתקשית בדברי שאמרתי דמחלוקת אם יש דיחוי באיסורים תלוי בפלוגתא דאפשר לסוחטו אם מותר אי אסור. פשוט הדבר כמו שהזכרתי דהנני רואה שאותן האמוראים שנזכרו בחולין (דף ק"ח) דאמרו אפשר לסוחטו אסור ס"ל הכא אין דיחוי באיסורים (ואין כאן חילוק רק ר' חנינא במקום ר' חייא) י"ל הסברא כיון דנשאר עוד שמו עליו אינו נדחה. ומאן דס"ל אפשר לסוחטו מותר ממילא כשיוצא ממנו נדחה גם האיסור לגמרי:
ומ"ש דאפשר דתלי פלוגתא דידהו אי ח"ש אסור מה"ת אפי' שלא בעניני אכילה וממילא ל"ח דיחוי אבל אי נימא דח"ש מותר מה"ת חשיב נדחה לגמרי. יפה אמרת אבל הוא דרך שאינה בטוחה אליבא דאמוראים אחרים שנזכרו שם:
ועי' ת' הרי"מ לחי' חולין שם שמפלפל בדעת רב ולוי דחולין (דף ק"ח) דלרב דאמר, לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו ס"ל דבאיסור שאינו אכילה אינו אסור מה"ת:
ב) טענת גוי אי חשיב ודאי פי' ע"י הגדתו של גוי שהבאת מש"ך חו"מ צ"א סק"ג אינה ראי' כלל דאדרבה הרי הש"ך כ' שם דהכא שאני דליטול כו"ע מודים דאינו נוטל אלא בשבועה היינו דהפועל הרוצה ליטול מבעה"ב והחנוני עכו"ם אומר שכבר נטל ממנו מהני טענת העכו"ם שלא יטול הפועל אלא בשבועה אף דטענת גוי לא הוי ודאי לחייב את הנתבע שבועה לפטור א"ע והיינו הך דב"י שהביא ת' הרשב"א שמביא לקמן סי' קפ"ה ומובא ג"כ לעיל בסי' ע"ב מחו' י"ח ובסי' רכ"ד היינו הך דסי' רכ"ה ואדרבה שם מפורש כשיטת הרמב"ם דאין לחייב היסת ע"י הגדת נכרי והיא מקור ההלכה שאמרו עלה בב"ב (ד' מ"ה) אשר פיהם דבר שוא וכו'. וכן בסי' קע"ו סל"ו הוא ג"כ דין מוסכם כשיטת הרמב"ם וכבר ציין עלה בהגר"א בסי' קמ"ט. ועיקר הדבר שאמרתי לתמוה הוא על דעת הראב"ד דחולק על דין המבואר בסי' קמ"ט סי"ד שהוא דעת הרמב"ם פי"ד מהל' טוען ד"ה והראב"ד מחייבו לישבע היסת, ע"י נכרי אף שהוא ג"כ נוגע וע"ז אמרתי לתמוה אף שאינו ראי' גמורה מ"ש הראב"ד בעצמו בהשגותיו בפ"ב מהל' שאה"ט ה"י וכל החושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו. ע"כ תימה דמחשב טענתם לטענת ודאי לחייב ע"י שבועת היסת:
ועי' ת' פרח מטה אהרן ח"א ת' ע"ז בד"ה וגדולה מזו שהביא ראי' מדברי הגמי"י פי"ט דמכירה בשם מהר"מ ותמה על הכנה"ג בסי' ע"ה אות ס"ט שהוצרך לדקדק דין זה מדברי האחרונים ולכאורה תימה על הרב פמ"א שנעלם ממנו דברי הש"ך צ"א סק"ג הנ"ל וב"י בשם ת' הרשב"א. אך לפמ"ש ניחא דהש"ך וב"י בשם הרשב"א לא כ' אלא דליטול צריך שבועה ועדיין אין ראי' דטענתו הוי טענת ודאי גמורה וכמש"ל:
ב) בקושיא הידועה על תוס' כתובות (דף ט') ד"ה אי למיתב שהקשו אמאי מפסידה כתובתה והא הוי ס"ס ס' אם הוא בקי בפ"פ ואת"ל בקי הוא ס' באונס ס' ברצון דאפי' אשת כהן לא מפסדא כתובתה באונס והקשה לי הרב מוולאדאווי דהא באשת כהן ראוי' להפסיד כתובתה משום שלא הודיעה לו שיפרוש ממנה והוי כמשמשתו נדה וע"ז תרצתי לו עפ"י דברי הב"ש סי' קט"ו סקי"ז דמשמע מכל הפוסקים דאפי' עוברת על דת משה ג"כ צריכה התראה שלא כדברי רש"י דדוקא בעוברת על דת יהודית וא"כ כל היכי שלא, התרה בה ודאי דאפי' אשת כהן לא מפסידה כתובתה. והראו לי שקושיא זו כתובה ג"כ בס' חי' הרי"מ ז"ל לכתובות ואמרתי להם כבוד רבינו ז"ל במקומו אף אם נאמר דקושיא זו ליתא. ואח"כ טען עמי בזה הגאון מהרג"ה מראדזין די"ל דבכה"ג כיון דאין עצה שתהי' מותרת לו לא שייך התראה כלל דכל ענין התראה היא כדי שאם תשמע לנו לא תאסר אבל היכי דאם אפי' תשמע לנו הרי אסורה היא לעולם למה לנו ההתראה במקום הזה ואף שסברא זו יש לה מקום קצת אבל הראיתי לו שדברי נכונים מדברי הגמרא דסוטה (דף כ"ה) דאיבעיא להו שם עוברת ע"ד צריכה התראה או לא ופשוט לי' דצריכה התראה ואח"כ איבעיא להו עוברת ע"ד אם רצה הבעל לקיימה אם יכול הוא לקיימה למה לא פשטו לה מהאי גופא מדצריכה התראה ש"מ שאם רצה לקיימה יכול הוא לקיימה דאל"כ לסברתי דמר התראה זו למה כיון דס"ס אסורה היא לעולם אע"כ דאפי' כשנאסרה בוודאי מ"מ צריכה התראה שלא תוסיף באיסור ותפסיד אז כתובתה:
והנה כתבת שנפלאת על שנינו שנעלמו מאתנו דברי הרמב"ם פכ"ד מאישות הט"ו וכ"מ שם דהיכי שנאסרה על בעלה א"צ התראה. מדברי הרמב"ם אין ביאור בזה אבל מדברי הכ"מ לכאורה מבואר כן. אבל באמת א"א לומר כן כמש"ל, מדברי הגמ' הנ"ל. וגם ידוע שאין דרכו של הרמב"ם לפסוק דין סתם מסברא דנפשו אם לא יכתוב יראה לי לא שישתוק ולא יבאר. אלא ע"כ שאין נ"מ בין אם נאסרה לעולם או לא אלא עיקר דברי הרמב"ם שם הם דברי הגמ' דסוטה שם שאמרו דילמא שא"ה דלית לה אימתא דבעל כלל וכמבואר ברש"י שם ד"ה דלית לה די"ל היכי דאית לה פריצותא יתירה א"צ התראה אף דקי"ל להלכה דאפי' בכה"ג צריכה התראה ס"ס חזינן דהוא סברא קיימת לחלק בין פריצות יתירה לפריצות קל מזה דייק הרמב"ם דבפריצות יתירה כי האי אפי' ר"ח מסורא מודה דל"ד להתם:
וראי' לזה דהרי פסקינן להלכה בסי' קע"ח ברמ"א שם בשם תשו' מהרי"ק דאפי' סברה שיש היתר לזנות אעפ"כ אסורה לבעלה דל"ש בכאן אומר מותר דעכ"פ מתכוונית היא למעול מעל באישה. והרמב"ם ז"ל לשיטתי' אזיל דפסק בפ"ב מהל' סוטה ובפ"ג מהל' איסורי ביאה דאפי' קטנה שזינתה ברצון תחת בעלה נאסרה עליו. והראב"ד ז"ל חולק ופסק דמותרת דפיתוי קטנה אונס הוא ופסק דאפי' בכה"ג צריכה התראה שכ' בפ"ב מהל' סוטה וז"ל שם ועוד התראה לקטנה אינה התראה אלמא דדעתי דאפי' בכה"ג צריכה התראה. והנה ה"ה כתב שם בפ"ג מהל' איסורי ביאה שלא מצא ראי' לדברי הרמב"ם רק מהאי דכתובות (דף ט') ס' תחתיו ס' אינה, תחתיו ואמרו ל"צ באשת כהן ואב"א באשת ישראל שקבל בה אבי' קידושין פחות מג' שנים ויום א' וא"כ קשה דעדיין איכא ס"ס שמא כשהיא קטנה זינתה ואת"ל כשהיא גדולה שמא באונס מכאן הוכיח הרמב"ם דאפי' קטנה נאסרה והנה:
התוס' שם בד"ה ואיב"א הקשו באמת כן דהוי ס"ס אלמא דלא ס"ל כהרמב"ם אלא כהראב"ד ממילא ס"ל דגם הכא צריכה התראה וכל הפלפול שלנו הוא אליבא דהתוס' א"כ ה"ס דברי נכונים ויישר כוחך שמתוך דבריך מצאתי ראי' לדברי:
אך אפי' אם נפרש שבדין ההתראה אין הראב"ד חולק על הרמב"ם ומ"ש התראה לקטנה אינה התראה היינו דל"ש בה קינוי וכמ"ש הדרישה בסי' קע"ח לפרש כן. ואולי דחקו גם להדרישה מדלא מצינו מפורש להראב"ד שיחלוק על הרמב"ם בזה בדין ההתראה א"כ י"ל גם בדעתו דגם הוא ס"ל דל"צ התראה בזנות רק דוקא בגדולה שהיא בת קינוי ולא בקטנה שאינה בת קינוי ס"ס עיקר הטעם הוא מטעם שכ' המהרי"ק דעכ"פ מתכוונת היא למעול מעל באישה או מטעם דדבר זה גלוי לכל. וגדולה מזו כ' השבו"י ח"ג ת' קכ"ז הובא בפ"ת למי' קט"ו דגם במשמשתו נדה א"צ התראה דהכל יודעים וקרובותי' לומדים עמה שתיזהר מזה והשתא ניחזי אנן באיסור זה דאיסורה אינה משום זנות רק משום דלא הודיעתו לכהן משום דאסורה עליו אפי' באונס ול"ש בזה למעול מעל באישה ויכולה להתנצל דלא ידעה מזה אין כאן שום ס' דצריכה התראה:
ואגב אעתיק לכבודך מ"ש זה שנים רבות ליישב דעת הרמב"ם פ"ב דסוטה ופ"ג מהא"ב הנ"ל שפסק דגם קטנה שזינתה אסורה לבעלה והקשו עליו מגמ' דיבמות (דף ס"ח ע"ב) וירושלמי דסוטה דמפורש אמרו מותרת משום דפיתוי קטנה אונס הוא והדבר פלא:
ולפענ"ד דבר פשוט דכל האי דפיתוי קטנה אונס הוא הטעם משום דהגם דנתרצית היא משום דדעה קלישתא אית לה ודבר נקל הוא לפתות אותה ולומר לה שאין איסור בדבר והוי כאומר מותר דוודאי אין לדמותו לאונס אחר דעכ"פ היא מרוצית אלא דאין לה הרגשה להבין חומר האיסור וממילא הדבר פשוט דהא בשבת (דף ס"ח ע"ב) נחלקו רב ושמואל ס"ל דאומר מותר שוגג הוא ולא אונס ור"י ור"ל דאמרי תרווייהו דאומר מותר אונס הוא וממילא ל"ק מירושלמי דסוטה הנ"ל דשם איתא ר' זעירא אמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון ודאי דלר"י פיתוי קטנה אונס הוא ומותרת אבל הרמב"ם אזיל לטעמי' דפסק בפ"ב דשגגות כרב ושמואל דאומר מותר שוגג הוא דהוי ומביא קרבן ובזנות כיון דנאסרה גם בשוגג לבעלה וכשיטת מהרי"ק הנ"ל ה"נ קטנה נאסרת לבעלה:
ואף דכ' הרמב"ם פכ"ד מה"א הי"ט זינתה בשגגה או באונס אינה נאסרה על בעלה כבר פרשו הרמ"א בסי' קע"ח והיש"ש פ"ג דיבמות (דף י"ז) כוונתו ששוגג היינו דסבורה שהוא בעלה אבל בשאר שגגות נאסרה שפיר וא"כ ל"ק מהך דירושלמי הנ"ל:
וכן ל"ק מהאי דיבמות הנ"ל עפ"י מה שנ' מת' רע"ק ר"ו שחקר בזה די"ל דעשה עפ"י הוראת חכם אסור עכ"פ מדרבנן וסברא טובה לומר דרבנן גזרו כה"ג דהוי קרוב למזיד וס"ל לרמב"ם כיון דאומר מותר שוגג הוא מש"ה גם בפיתוי קטנה גזרו דהוי דומיא דהתם ול"ק מהאי דיבמות (ד' ס"א ע"ב) דס"ס כיון דאיסור זה אינו אלא דרבנן ומדאורייתא מותרת משום דפיתוי קטנה אונס מש"ה לא גזרי בישראל שמא יפתנה איש כיון דאפי' יפתנה לא יהי' אלא איסור דרבנן ודווקא בכהן דהוי גזירה אטו איסור דאוריי' הוא שחששו כן ולא בישראל:
תבנא לדברינו הנ"ל במה שאמרתי לכבודך בקו' דתוס' כתובות (דף ט') הנ"ל שהרב מוולאדאווי אמר לי שהקשה הקושיא הנ"ל גם להגאון מו"ה יוסף שאול ז"ל מלבוב והוא השיב לו דאינה צריכה להודיע לו שמא לא יאמין לדברי' משום שמא עיני' נתנה באחר ואני בעניי אמרתי דכיון דאצלה האיסור ברור מחוייבת היא להודיע שמא יפרוש מן האיסור וע"ז כתבת דאי שויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא מטעם נדר וכי מחוייבת היא להודיע לו כדי שיאסור עליו דבר בנדר פשוט אצלי דכל היכי דמאמין לדברי' אין אנו צריכין לומר מטעם נדר דאם מאמינה כבי תרי ודאי דאסור הוא אלא אפי' אם מאמינה כעד אחד עכ"פ צריך לפרוש מן האיסור כבכל ספק איסור ומפורש בנוב"י קמא חאו"ת ת' ל"ה דמחוייב להודיע שמא יאמין לו ועי' ת' דברי חיים ח"א חאו"ת ל"ה. ועי' ת' רעק"א קי"ד דאפי' בהכשילתו באיסור דרבנן ג"כ הפסידה כתובתה וראיתו ברורה מהך דפלוני חכם טהר לי את הכתם:
ואשר באה לתרץ בדבר חדש לשיטת תוס' כתובות (דף י') ד"ה אר"נ ושאר דוכתי דכתובה דאורייתא א"כ הס"ס לחייב הוא מדאורייתא ומה שעוברת ע"ד ל"ל כתובה אינה אלא מדרבנן וידוע מ"ש הש"ך יו"ד ק"י אות ט"ז מדיני ס"ס דס"ס מדאורייתא וס' אחד מדרבנן שרי מש"ה לענין מקח טעות שהוא מדאו' איכא ס"ס ולענין עוברת ע"ד שהוא דרבנן איכא ס' אחד אם הוא בקי בפ"פ. אף שדבריך דברי חכמה. אך ס"ס הא גופא דעוברת ע"ד מפסדת כתובתה רק מדרבנן צריך ראי' גדולה. ואדרבה לדעתי קרוב יותר לומר דהוי דאו' מטעמא דילפינן מכסף ישקול כמוהר הבתולות א"כ ראוי לומר דכל היכי דאינה ראוי' לקיימה אין לה כתובה ודוקא לענין קנס דאיתרבו ששה מקראות נערה נערה הנערה בתולה בתולה הבתולות הוא דאמרינן דאפי' אינה ראוי' ג"כ משלם קנס הא לא"ה ה"א דכל שאינה ראוי' לקיימה אין לה קנס א"כ לענין כתובה כיון דלית לן ריבויא אין לה מדאו'. ועוד יותר יש לומר דמדאורייתא אפי' בלא התראה מפסדת כן נ' מסברא אלא שאין לי ראי' ברורה כעת:
ד) כתבת על מה שחקרתי מא' מדרושי על מקור דברי הרמב"ם פ"ב מהל' ק"ש ה"ה הי' עוסק בצרכי ציבור פטור מק"ש והכ"מ והלח"מ לא הביאו המקור וכתבת לפלא על רבותינו ז"ל שהוא מפורש בתוספתא פ"א מברכות אמר ר"י פעם א' הייתי מהלך אחרי ר"א בן עזריא ורע"ק וכו' תימה הלא זה דברי אשר דברתי מדברי הירושלמי פ"א דברכות ה"ב והיא אותה התוספתא הנ"ל. אלא שבאמת משם אין ראי' אלא שמאחרין אותה ולא שמבטלין אותה לגמרי. ומה שאמר ר"י כמדומה לי שנתייאשו מלקרות אולי אה"נ הם דבריו שהי' דומה שנתייאשו לגמרי מלקרות אח"כ ראה שקורין ולא מבטלין לגמרי א"כ הי' ראי' מכאן לכאורה להיפוך. ואך מתוספתא דפ"ב דברכות ראי' טובה הי' דשם מפורש למעשה מר"ג וב"ד שביבנה שלא היו מפסיקין לגמרי אך עדיין אינו מפורש ששם באותה תוספתא משמע דגם בכותבי תפילין ומזוזות הדין כן דאין מפסיקין לק"ש וכן פסק הרמ"א או"ח סי' ל"ח ס"ח. אבל הרמב"ם לא הביא זה להלכה ונראה שסמך עצמו על דברי הירושלמי הנ"ל באותה ההלכה איתא ר' יוחנן אמר על גרמי' כגון אנו שאנו עסוקין בד"ת אפי' לתפלה אין מפסיקין ואמר שם אמר ר' יוסי קומי ר' ירמי' אתיא דר' יוחנן כר"ח בן עקביא דתני כותבי תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר"ח בן עקביא אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר מצותי' של תורה וכן פסק הרמב"ם מפורש בפ"ו מהל' תפלה ה"ח וא"כ כי היכי דלא פסקינן כרישא דתוספתא הנ"ל ה"נ ראוי שלא נפסוק כסיפא דתוספתא ע"כ ביקשו להם רבותינו ז"ל ראיות אחרות למצוא המקור וגם אני הארכתי בענין זה במקום אחר. אחיך דוש"ת: