אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן יב

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן יב

סימן יא

שאלתני. לבאר לך הדין בבשל בשר עגל שהי' מתחלה פחות מכזית ואחר הבישול נעשה כזית אם חייב לברך עליו ברכה אחרונה. והראת לי מ"ש בת' ברית יעקב חאו"ח ת' א' דמוכח מגמ' מנחות (ד' נ"ד) דבכה"ג אינו אלא חיוב דרבנן וא"כ הכא הוי תרי דרבנן כיון דמדאו' לעולם בעי כדי שביעה וחכמים הוא שהחמירו לברך בכזית א"כ הכא דמתחלה לא הי' שיעור הוי תרי דרבנן ואף דבגמ' שם אמרו וכן לענין טומאת פיגול וטומאת נותר אף דלא הוי ג"כ אלא דרבנן. שא"ה דהשיעור באיסורים הוי דאו' אבל הכא דגוף השיעור לא הוי אלא דרבנן אפשר דכולי האי לא תקנו רבנן וחילי' דהרב ז"ל מגמ' עירובין (דף ל"ו) שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מה"ת וכן בגיטין (ד' ס"ה) כי תקון רבנן במילתא דאית לה עיקר מה"ת מלתא דל"ל עיקר מה"ת לא. והנה דעת הרב ז"ל שלא לברך בכאן ברכה אחרונה. ויען שלפענ"ד הדין פשוט דחייב לברך בכה"ג ע"כ הנני מוכרח לבאר:

ראשית תימה בעיני שלא זכר שיש חילוק בברכה אחרונה בין על ז' המינים בין על שאר דברים דבז' המינים נחלקו רי"ו והרשב"א אם הוי דאו' או לא:

והנה ע"פ דברי תוס' ריש פסחים ור"ן שם דמייתי ראיה בחמץ דאו' ושעות דרבנן מחמץ דרבנן ושעות דאו' אלמא דאין לחלק בין טומאת פיגול להך דהכא ול"ד למ"ש בעירובין הנ"ל שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מדאו' דודאי איסור תחומין ל"ד לשאר איסורי שבת כמ"ש רש"י שם במקומו אבל הכא כל היכי דגוף הברכה הוא מה"ת אלא דשיעורו דרבנן ודאי דחמיר יותר ועכ"פ לא קיל מיני'. ומפורש ברש"י פסחים שם דפירש המקדש משש שעות ולמעלה אפי' מתחלת שש אפי' בחטי קורדנייתא משמע דאפי' תרי דרבנן ג"כ אין חוששין לקידושיו וכן הוא ג"כ דעת ה"ה בשם הרמב"ם ועי' ביאורי הגר"א אהע"ז כ"ח אך לפי הפסק בשו"ע שם דבתרי דרבנן חוששין לקידושיו א"כ לפ"ז בשאר המינים דגוף הברכה אינה אלא דרבנן והשיעור ג"כ אינו אלא דרבנן ודאי דיש מקום לומר דבכה"ג קיל יותר:

אך באמת אליבא דדינא אין זה ענין לגמ' מנחות הנ"ל ולדעתי אישתמיטתי' להרב ז"ל דברי רש"י במקומם שם שכ' בטעם הדבר דלא הוי אלא דרבנן משום דמיא בעלמא נינהו. ולכאורה קשה מדברי רש"י פסחים (דף ל"ג ע"ב) ד"ה טמא מת שכ' דמים הנבלעים באוכל משלימים את שיעורו וא"כ ק' על רש"י בעצמו מה בכך דמים בעלמא נינהו ס"ס איכא שיעור שלם. וכ"כ הר"ש בפ"ג דטהרות מ"ג דמשלימים את שיעורו:

אך באמת לק"מ להמעיין ברש"י פסחים והר"ש דכוונתם דוקא היכי דמתחלה הי' שיעור אבל אם מתחלה לא הי' שיעור ואח"כ הוא שנבלעו הדרינן לדברי הגמ' דלא הוי אלא דרבנן כיון שהי' עליו שם היתר מתחלה לא מצרפינן לי' אך כ"ז לענין היתר מצטרף לאיסור וכן לענין טומאת אוכלים כיון דבאמת לאו אוכלא היא אינו מטמא אלא מדרבנן. אבל לענין ברכת הנהנין כיון דס"ס הרי נהנה גרונו בכשיעור אף על הנאת המים שבתוכו ג"כ חייב לברך ואף דקיי"ל אכילה ושתיי' אינו מצרף ה"מ אם המים עומדים בפ"ע אבל אם המים נבלעים תוך האוכל הרי מפורש בתוס' זבחים (דף ק"ט) ד"ה עולה דדרך אכילה כגון אם שרה פתו ביין מצטרפין וכן בשאר משקים וכן מבואר במג"א סי' ר"י. וא"כ פשוט הדבר דלענין הנאת גרונו איכא הנאה גמורה ושיעור גמור איכא ולמה לא נצרפו ופשוט הדבר דצריך לברך: והנה נלפע"ד ליישב קו' תוס' מנחות שם ד"ה דמעיקרא דמקשים מהאי דרבא שבת (ד' צ"א) דבעי הוציא חצי גרוגרות לזריעה ונמלך עלי' לאכילה וכו' מאי מיבעיא לי' כיון דאלו לא תפחה ונמלך עלי' לאכילה פטור וכו' משום דתפחה לא מחייב עלי' טפי וכו' עיי"ש דאיכא למימר דלענין שבת ג"כ היינו דאמרן דעכ"פ השתא איכא שיעור גמור שהוציא כגרוגרת מש"ה חייב מדאו' ול"ד להאי דטומאת אוכלים ואיסורים דלענין איסורים המים שבתוכו היתר גמור הוא וכמש"ל משא"כ לענין הוצאת שבת ס"ס הרי הוציא שיעור גרוגרות ושיעור שלם איכא ואי דמים שיעור אחר להם לענין הוצאה כבר אמרנו דהוי כמו שרה פתו במים. וכן מבואר בשבת (ד' קמ"ה) וקיי"ל להלכה כן דמשקה הבא לאוכל כאוכל:

ועי' תשו' מהרי"ט ח"א ת' ע"ו דשם נחלקו ז"ל אם המשקה מכשיר וס"ס לכו"ע לענין ברכה הוי כאוכל ממש ומפורש שם בת' הנ"ל דלענין שבת חשיב שיעור שלם:

ובעיקר הדבר נראה בטעם קושייתם של התוס' הנ"ל דחולקים על רש"י בסברא זו שכ' דמיא בעלמא נינהו דאזלי לשיטתייהו דפליגי על רש"י בדין טעם כעיקר דאם נאמר דלוקין על טעם כעיקר מה בכך דמיא בעלמא נינהו ס"ס הרי הוא מובלע מבשר. אך רש"י לשיטתו דל"ל טעם כעיקר שפיר כ' דמה בכך דיש בו טעם הרי מיא בעלמא נינהו. אבל התוס' אזלי בשיטת ר"ת דס"ל דלוקין על טריד זה. וע"כ הם מוכרחים לומר דאין כאן אפי' מים דא"כ למה אמרו מדרבנן בעלמא הוא הא טכע"ק מדאו' וע"כ דמה שנתוסף אינו אלא הבל בעלמא ולא מים מש"ה מקשים שפיר משבת (ד' צ"א) שם ולשיטת רש"י מיושב שפיר כמ"ש:

ועיין ירושלמי תרומות פ"ב ה"ד ר' ירמי' סבר. ועי' רמב"ם פ"ב מהל' נזירות ה"ה ובלח"מ שם:

והנה בבאה"ט או"ח ר"י ססק"א כ' בשם ס' גן המלך וז"ל דבר שהי' בו כזית ונצטמק אין מברכין אחריו ברכה אחרונה. ואם חזר ונתפח מברכין אחריו. משמע דוקא לפי שהי' בו שיעור מתחילה הא אם לא הי' בו שיעור מתחילה אף שנתפח אין מברכין אחריו. אבל לענ"ד שדין זה חולק על דברי המג"א שם שמובא באותו ס"ק עצמי בבאה"ט שם ותימה שהגדולים לא הרגישו בזה:

ובתשובת תורת חסד חאו"ח ת' ו' כ' ג"כ לחלק בין האי דטומאת אוכלים דאמרי' אף דמעיקרא לא הוי בי' אעפ"כ מדרבנן אזלינן בתר השתא דשא"ה דלענין טומאה הוי עיקרו דאו' כיון דאם יהי' בו שיעור שלם יהי' דאו' אבל הכא כיון דאם יהי' כזית ג"כ לא הוי דאו' אינו מצטרף וק' ע"ז מדברי התוס' ביצה (דף ד':) ד"ה ותנן דאפי' למ"ד ח"ש מותר מה"ת מ"מ אינו רשאי להוסיף ולבטלו כיון דאם יהי' שיעור שלם הוי דאו' גם בח"ש חשיב עיקרו מה"ת משמע אפי' בשיעור פחות דלא הוי אלא משהו בעלמא אף דחסר הרבה לשיעור שלם חשיב עיקרו מה"ת כוין דאם יוסיף הרבה יהי' מה"ת וה"נ נימא כיון דאם יאכל שיעור שביעה הוי דאו' נימא דגם בכזית הוי עיקרו מה"ת כמו בח"ש שם למ"ד ח"ש מותר מה"ת:

ע"כ נלפע"ד כמש"ל דהיינו הך דמג"א הנ"ל כיון דמה שנתפח הוי מיא כמ"ש רש"י א"כ שפיר חשיב צירוף כשנבלע בתוכו. וממנ"פ במין דגן אף דהמים שנתוסף אינו מין דגן וכמ"ש המג"א סי' ר"ד סקט"ו. ס"ס כיון דבשיעור שביעה חייב מדאו' לברך הוי עיקרו דאו' ודמי לטומאת אוכלים דחייב לברך מדרבנן עכ"פ ובשאר מינים נהי דהברכה לא הוה אלא דרבנן שוב חייב לברך דהמים משלימים את שיעורו. ודברי המג"א ברורים ודלא כס' גן המלך:

ואגב אורחא נראה להזכיר מ"ש בס' יד אפרים או"ח סי' ר"ד סק"ה להשיג על הבכור שור שכ' דבצמוקים ששורים אותם במים כיון שהיו גדולים מתחילה אף שנתרבו ע"י המים חשיבי כמו הצמוקים עצמם והוא ז"ל השיג ע"ז דהא מה שמתרבים הוא ע"י המים. ולפמ"ש דברי הבכ"ש ברורים דודאי היכי דהוי בי' מעיקרא אף שנתרבה ע"י המים אעפ"כ אמרי' בי' דהוי דאו' כמו שהוכחנו מדברי רש"י הנ"ל. כנלפע"ד:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה