אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן יא

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן יא

סימן י

כבוד עש"ב יד"נ הרב הגדול וכו' מ' יהודה ליב זאנאבענד נ"י אבד"ק יאנאווי:

קושותו דמר מדברי התורת כהנים פ' אחרי שכ' דאפי' בכותב אית א' דאסור דמשמע לפ"ז דהוי דאו'. ותמה על החכ"צ והמל"מ פי"ח מהל' שבת שלא ראו דברי התו"כ:

לדעתי דברי התו"כ לא מכרעא. דודאי אסמכתא בעלמא היא. דסיפא דהאי איתא שם ג"כ שלא יעלה באילן ושטין ע"פ המים וכו'. והם כולם רק דרבנן לכו"ע וע"כ דגם זה אסמכתא בעלמא היא:

וקושיתו דמר מהעברת ב' אמות דמותר. ולא הוי כשאר ח"ש. כבר דשו בי' רבים. ובתפארת ישראל למשניות שבת סוף פ"א כ' כמ"ש כ"ת. דל"ש חזי לאיצטרופי אחר שכבר הניח דיהי' מעשה חדש. הגם דלדידי אינו מתקבל עדיין דלמה לא נאמר חזי לאיצטרופי קודם ההנחה. ואז היו ראוי להצטרף לד' אמות שלימים. ואולי נאמר דכל חזי לאיצטרופי הוא רק אם אחרי גמרו המעשה הראשונה ראוי להצטרף עוד עמו אבל אם אחרי גמרו אינו ראוי להצטרף עוד ל"א בכה"ג חזי לאיצטרופי וצ"ע:

ובתשו' חוות יאיר כ' דח"ש לא נאמר בדבר שבא שיעור מפורש בתורה דד"א מוכח מקרא דשבו איש תחתיו. ושיעור ג' פרסאות מוכח מאל יצא איש ממקומו דמחנה ישראל ג' פרסאות הוא. ע"כ בכה"ג הוי כאלו גלתה לנו התורה שלא לאסור פחות משיעור זה הגם דסברא נכונה היא עכ"ז דבריו תמוהים אצלי דמשבו איש תחתיו לא משמע מעביר כלל. ובגמ' (ד' צ"ו:) מפורש מעביר ד"א גמרא היא ומשבו איש תחתיו ילפינן ליוצא חוץ לתחום דאין לו אלא ד"א כמ"ש רש"י חומש פ' בשלח:

וקרוב יותר לפענ"ד לומר דכל הל"ט מלאכות דילפינן ממשכן דוקא מהות המלאכה ולא כמותה וס"ס מה דהוי במשכן חשיבא היא בכלל לא תעשה כל מלאכה והוי כאלו מפורש בתורה לא תזרעו ולא תקצרו והוי כמו לא תאכלו דכ' בקרא. ואף דהללמ"מ לשיעורין אעפ"כ האיסור הוא כפשטא דקרא מש"ה אפי' ח"ש אסור מה"ת. אבל הוצאה דכ' תוס' שבת ושאר ראשונים ז"ל דמלאכה גרועה היא ומעצמן לא ידעינן לאסור אף שיש רמז בקרא כמ"ש תוס' שבת (ד' א"ו ע"ב) ובזורק שם בקשו הגמ' למצוא ראי' שהי' במשכן ד' אמות ודחי דלמא שלחופי הוי משלחפי. וא"כ ל"ה מלאכה כלל דקאי אדלעיל מיני' מנלן דמחייב וע"ז מתרץ כל מעביר ד"א גמרא וכן לגרסת ר"ה גאון שם בגמ' מנלן דמלאכה הוא א"כ, אינו דומה מעביר לשאר מלאכות כלל וכן תחומין י"ב מיל לא הוי מלאכה כלל. ואפי' למ"ד דילפינן לה מאל יצא איש ממקומו והוא מי"ב פרסאות רבתה התורה אח"כ שבו איש תחתיו דהיינו בתוך הי"ב פרסאות מותר לו לילך. והוי כמפורש בתורה להיתר ול"ש בזה ח"ש אסור מה"ת:

ומה שהקשה כ"ת מהאי דשבת (דף ע"ג) דפריך לרבא דס"ל נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור ממתני' דאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל א' וא'. דבשלמא לאביי משכחת לה דטעה בשיעורין אבל לרבא הא פטור הוא. והקשה כ"ת דל"ד לשאר מלאכות שבת דהתם כיון דח"ש אסור מה"ת הרי נתכוין למלאכת איסור. ומש"ה אה"נ דחייב טעה בשיעורין. ורבא פטר רק בנתכוין לזרוק שתים דמה"ת מותר גמור הוא. אך הא ל"ק דס"ס שפיר מקשה דהא אמר, אם עשאן כולן בהעלם אחד ויש בזה בכלל מוציא מרשות לרשות ובכללו הוא מעביר ובזה ל"ש טעה בשיעורין. וס"ס מקשה:

לרבא דלא משכחת עשאן כולן. אך על דברי התוס' לקמן (דף ק"ד ע"ב) ד"ה נתכוין שהקשו מ"ש נתכוין לכתוב אות א' וכתב שתי אותיות היכי דנעשה מחשבתו מ"ש מנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. ואהא ודאי דשפיר מקשה כ"ת הא נ"מ גדולה היא דהתם ח"ש אסור מה"ת והכא בזריקה מותר לגמרי ואי נימא דדעת התוס' דח"ש אסור מה"ת באיסורי שבת קו' חמורה היא: אך אעתיק לכ"ת מה שאמרתי בזה זה כמה שנים דלדעתי אביי ורבא מחולקים בזה דרבא אה"נ ס"ל כשיטתו דהחכ"צ דדוקא באיסורי מאכל הוא דאמרינן ח"ש אסור מה"ת ובאיסורי שבת לעולם ח"ש מותר ואביי חולק עליו בזה. וכן נמי מחולקים בזה ר' חסדא ור' יוסף בשבת (דף ע"ד) דר"ח ס"ל ח"ש מותר מה"ת בשבת ור"י פריך עליו וכי מותר לאפות פחות מכשיעור היינו דר"ח ניחא לי' לתרץ הברייתא דאמרה בורר ואוכל וכי' ואח"כ אמרה לא יברור הוא בח"ש דמותר לכתחילה ור"י פליג עליו ונדחק לתרץ הברייתא ביד מותר ובקנון ותמחוי לא יברור ואח"כ אמר אביי בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר לבו ביום לא יברור ואם ברר חייב חטאת אמרוה קמי' דרבא אמר שפיר אמר נחמני. ונ' לדייק בזה דלא אמר בפשוט וכן אמר רבא אלא דרבא באמת לפי שיטתו לא נדחק כלל בפירוש הברייתא דס"ל בפירוש הברייתא כמו ר"ח דלעיל דהיינו בורר ח"ש. אך בדינו של אביי מודה ג"כ דשפיר קאמר דמותר לאלתר ולבו ביום חייב חטאת:

ומקור ראייתי מחולין (דף קל"ג) דאמר שם אמר רבא בדק לן ר' יוסף האי כהן דחטף מתנתא חבובי מחבב מצוה או זלזולי מזלזל במצוה ופשיטנא לי' ונתן ולא שיטול מעצמו אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא וכו' כיון דשמענא להא ונתן וכו' מימר אמרי הבו לי כיון דשמענא ויטו אחרי הבצע וכו' אי יהבו לי שקילנא כיון דשמענא להא דתניא הצנועים מושכין את ידיהם וכו' מישקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהנא וכו' וכו' אמר לי' רבא לשמעי' זכי לן מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא א"כ רבא הי' לוקח ואביי לא לקח. וא"כ סייעתא דאביי מהך דהצנועים מושכין את ידיהם לכאורה קשיא לרבא. ונ' עפ"י מ"ש התוס' ישינים יומא (דף ל"ט) וכן משמע ברש"י שם דמש"ה היו מושכין את ידיהם לפי שהי' מגיע לחלקם פחות מכשיעור ולא עבדי מצוה באכילתן. וא"כ לפ"ז אין ראי' מהתם דדוקא התם מושכין את ידיהם דהאכילה לא הי' מצוה. אבל היכי דהיו נותנים לו כשיעור אה"נ דהיו מקבלים ואה"נ זה טעמו של רבא. וזה שדייק רבא ואמר דבעינא למיכל לישנא בחרדלא פי' מתנה הגונה שיהי' מצוה באכילתו ודרך כבוד כמ"ש למשחה:

אך כ"ו אי נימא דח"ש לאו מצוה היא. דהיינו לסברתו דרבא דח"ש סתמא לאו כלום הוא ודוקא באכילת איסור משום דאחשבי' אבל לענין מצוה ל"ש אחשבי' דס"ס כיון דאין כאן שיעור לא מהני מחשבתו לעשות מה שאינו מצוה למצוה, אבל אביי לשיטתו דס"ל דאפי' באיסורים שאינן בר אכילה ג"כ ח"ש אסור מה"ת א"כ גם במצוה ח"ש הוי מצוה. א"כ לדידי' ראי' גדולה יש ממה שהצנועים משכו את ידיהם לומר דאפי' במקום מצוה מושכין את ידיהם ואין נ"מ בין שיעור שלם לחצי שיעור. וזה שהי' עושה רק בעיוה"כ לאחזוקי נפשי' בכהנא ולא עשה לאחזוקי נפשי' בכהנא ליקח שיעור שלם דלדידי' אין נ"מ בין ח"ש לשיעור שלם:

ובשיטה זו נ' דנחלקו ג"כ בחולין (דף ק"ב ע"ב) דאמר רבא חשב לאכלה אבר אבר ואכלה כולה חייב א"ל אביי מי איכא דאילו אכל לי' אחר לא מיחייב ואכיל לי' האי מיחייב א"ל זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו. היינו דאביי לפי שיטתו דל"ל סברא דאחשבי' שפיר הקשה דאין נ"מ בין זה לאחר אבל רבא לשיטתו שפיר משני לי' דאה"נ דאזלינן תמיד בתר סברא דאחשבי' וה"נ זה לפי מחשבתו:

כ"כ ג"כ בא' פני יהושע להוכיח דאביי ס"ל בח"ש עוברים בכל יראה מהך דפסחים (דף מ"ה ע"ב) דאמר אביי כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה וממילא ה"ה לשאר איסורים ואפי' לדבר מצוה:

וכן נמי בשבועות (דף כ"ח) רבא לשיטתו דאמר אי איכא כזית חשוב לאיתשולי עליו אי לא לא דרבא לשיטתו דכל היכי דלא שייך אחשבי' ח"ש לאו כלום הוא:

וי"ל ג"כ דאזלי לשיטתייהו במנחות (נ"ח) דאביי ס"ל יש הקטרה לפחות מכזית ורבא ס"ל אין הקטרה לפחות מכזית כמש"ל דלרבא פחות מכשיעור לאו כלום הוא מה"ת ולאביי עכ"פ בכלל איסור הוא:

ובזה ישבתי שיטת הסוברים דמדאו' בתרומה וחלה ל"ב כדי נתינה שלא כדעת הנוב"י מה"ת חיו"ד ר"א שכ' דאפי' למ"ד חטה א' פוטרת את הכרי מ"מ לנתינה בעי שיעור ועיין תוס' פסחים (דף ל"ב ע"ב) ד"ה ואין דאפי' בפחות מכשיעור חשיב נתינה וכ"כ בגיטין ב"מ ומנחות. והנה ע"ז הקשו האחרונים מהך דחולין (דף קל"ב ע"ב) זרוע לאחד וקיבה לשנים ואמרו עלה בתורא. ש"מ דבעי שיעור נתינה. ולדברינו ניחא דהתם ר' חסדא הוא דאמר לה ור"ח לשיטתו בשבת (דף ע"ד) הנ"ל דמותר לאפות פחות מכשיעור א"כ ח"ש לאו כלום הוא:

וכן יתורץ קו' המל"מ פ"ו מהל' מתנות עניים על רש"י עירובין (דף כ"ט) שכ' גבי מעשר עני דכתיב נתינה דבעי שיעור נתינה ובפירושו על התורה פ' ראה ופ' כי תבוא כ' משום דכתיב ושבעו דבעי שיעור שביעה אלמא דאי לא"ה נתינה ל"ב שיעור. ולדברינו ניחא דהתם בעירובין קאי אליבא דרבא דאמר התם הריני כבן עזאי בשוקי טבריא ולרבא כבר ידענו דפחות מכשיעור לאו כלום הוא ובעי נתינה גמורה. וברש"י בחומש הביא דברי הספרי דכתיב ושבעו והספרי הוא אליבא דר' שמעון דס"ל כ"ש למכות וא"כ חצי שיעור הוי דבר חשוב וחשיב נתינה ג"כ וצריך קרא דושבעו דאל"ה גם ת"ש הוי נתינה ויש עוד בזה להאריך הרבה:

ס"ס הדרן לקושיתינו הנ"ל משבת (דף ע"ג) דהא הוא ג"כ אליבא דרבא ורבא ס"ל בכל מלאכת שבת ח"ש מותר ואין נ"מ בין מעביר לשאר איסורים דלעולם מדאו' מותר לאפות פחות מכשיעור. ואך נ' דאין הלכה בזה כרבא מדאקרי' בחלמא מעדה בגד ביום קרה כדאיתא בחולין (דף קל"ג) שם. וס"ס אין השגה כ"כ על החכ"צ שנסתפק בזה:

ומה שתי' כ"ת דמיירי במפשיט העור דח"ש מותר בכה"ג עפ"י מ"ש בת' נפש חי' חיו"ד ה' בב"ח י"ב להקשות בשם חותנו הגאון מקוטנא ז"ל עמ"ש בגמ' שבת (דף קי"ז) דפריך והא מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות ומתרץ דשקיל לה בברזי והקשו בתוס' דהו"ל למיתני בפסחים בהדי הנהו שבותים דדחי שבת ותי' דאינו אפי' שבות דאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד וכו'. והקשה הגאון ז"ל הא ס"ס איכא ח"ש ותי' דהא כל מה דח"ש אסור הוא משום אחשבי' והכא דלא בעי לי' לעור ואין כאן אלא פ"ר כל היכי דלא שייך אחשבי' ל"ש ח"ש אסור. ולפי דבריו ז"ל תי' כ"ת דקו' הגמ' הוא לרבא דהא יש בין ל"ט מלאכות מלאכת מפשיט העור ובכה"ג ח"ש מותר מה"ת וקשיא דידעה במה:

באמת גוף דברי הגאון ז"ל אינו מובן דהתם כיון דאין דרך הפשטתו בכך לא עביד כלום דאין כאן אפי' ח"ש דהוא משחית העור. אבל מי שמפשיט העור כדרכו אלא דשקיל ח"ש. ודאי דלמ"ד ח"ש אסור מה"ת גם הכא אסור א"כ לעולם יש מפשיט דאסור ח"ש. אך אפי' אם יהבנא לי' למר דח"ש מותר בכל מפשיט. ס"ס עדיין הקושיא במקומה עומדת דס"ס שייך לחייבו על כל המלאכות אם עשאן בהעלם אחת היכי דידעה לשבת ונתכוין עכ"פ לעשות ח"ש אחד שאסור הוא מה"ת דעכ"פ יש מלאכה שאסור ח"ש כגון אופה וכדומה ומה תירוץ הוא זה דבמפשיט ליכא איסור ח"ש כיון דעכ"פ יש ח"ש אחד שאסור מה"ת הלא זה גורם לחייבו על כולם דעכ"פ ידעה לשבת במקצת. אך לפמ"ש דרבא ל"ל כלל ח"ש במלאכת שבת ניחא:

ויותר נ' דגוף הקושיא אינה חמורה כ"כ דעדיין מנ"ל לומר דאם נתכוין לאיסור במה שאינו של חיוב אם זה נחשבת כוונה לחייבו דבפשוט נ' דמה שאינו לחיוב לאו כוונה היא כלל. ועוד יותר לגרסת התוס' לעיל (דף ע"ב ע"ב) ד"ה נתכוין דגרסי אמר רבא נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' ג"כ פטור א"כ אפי' נתכוין למלאכת חיוב ג"כ פטר רבא ושפיר קשה דידעה במה ואולי ט"ס הוא בתוס':

בקושיא שהקשה כ"ת לשיטת המצריכים או"ח שכ"ח לעשות דבר סכנה בשבת ע"י עכו"ם אם אפשר למה לא נימא היכי דליכא עכו"ם לעשותו ע"י שנים ע' ת' בית יצחק או"ח ת' ל"ה אות ה' בשם ס' מעין החכמה דהקשה על כל הקרבנות דדחי שבת למה לא עשאוהו ע"י שנים ועיי"ש מה שתי' דיהי' שוב כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דשוב חייבין ג"כ השנים. ולדעתי תי' זה אינו דודאי אין כאן קושיא רק דמדרבנן נחמיר שיעשוה שנים וכיון דלא הוי אלא חומרא דרבנן ל"ח אינו יכול. וכמ"ש רש"י שבת (דף מ"ג) גבי טבל מוכן הוא אצל שבת ושאר דוכתי:

אך לדעתי פשוט הדבר דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור כיון דזה הוי מצוה גדולה של הצלת נפש מישראל ע"כ דוקא היכי דלא התחיל עדיין יש להחמיר ולומר לעכו"ם לעשותו אבל אם זה התחיל במצוה ל"א לו ליתן המצוה לאחר. ואף דבת' דבר שמואל ת' רכ"ח כ' בשוחטין לחולה בשבת טוב שישחטו לו באופן שיהיו שנים אוחזין בסכין ושוחטין אך נראה ג"כ בכה"ג שמתחילין תיכף שנים אבל היכי שהתחיל א' לעשות לא נכון הוא שיתן המצוה לאחר: עוד יש לומר דמה שיש מחמירין ליתן לעכו"ם הוא מטעם שחששו שמא יטעו בזה שיסברו שיש סכנה ובאמת לא יהי' סכנה ע"כ החמירו לעשות ע"י עכו"ם דבכה"ג לא עביד איסורא דעכ"פ הוא חולה שאין בו סכנה וכל חולה שאב"ס אומר לעכו"ם ועושה. אבל ע"י שנים שעשאוהו כיון דאם אין בו סכנה אסור לעשות ע"י שנים דעכ"פ הוי איסור דאו'. א"כ ממנ"פ אם יש בו סכנה הרי מצוה קעביד. ואם אין בו סכנה גם ע"י שנים איכא איסור ע"כ לא חשיב זה תקנה כלל:

וגם גוף הקושיא חלושה מאד דאוי לו לחולה שיהי' מוטל בסכנה וא' יתן לחבירו ועי"כ יוכל לבוא לידי סכנה גדולה מזו ובודאי בכה"ג דיוכל לבוא לידי שהי' אמרי' שיהוי מצוה לא משהינן:

עוד נראה לומר בזה נהי דשנים שעשאוהו פטורים מ"מ איסור דאורייתא עובר כל א' וא' מהם וידוע מ"ש הר"ן יומא בקושיא דלמה שוחטין לחולה שיב"ס בשבת ועוברים על איסור סקילה נאכילנו נבילה דאין כאן אלא איסור לאו ותי' דהתם עובר על כל זית וזית נמצא דריבוי האיסורים עומד במקום חומר האיסור. א"כ ה"ה ריבוי האנשים עומד ג"כ במקום חומר האיסור א"כ שנים שעשאוהו כיון דשנים עושים איסור דאו' נהי שפטורים מ"מ יש בו חומר כמו א' שעושה איסור סקילה:

ולא יקשה ע"ז ממ"ש בירושלמי (חגיגה פ' אין דורשין) בעובדא דאלישע אחר שאמר והיו מתכונין מיטעון תרי כדי שיהיו שנים שעשאוהו. דהתם כיון שכולם היו אנוסים לחלל, השבת יפה הי' לכל א' וא' שיחלל בחצי מלאכה משיעשה כל א' מלאכה שלימה דס"ס יהי' חילול גמור ובריבוי. אבל בכה"ג בנידון דידן יש לומר דחד יעשה חמור משיעשו שנים איסור קל: דברי ש"ב הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה