אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן ט

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן ט

סימן ח

בדין הבתים שבאמצע בין עור לעור נעשה לחזק הדופן מסיד:

הנה בתשו' משיב דבר ת' ד' האריך בזה ויסוד ראיתו להתיר משום כיון דקיי"ל ציפן זהב פסול כדאיתא במגילה (דף כ"ד ע"ב) ובמנחות (דף מ"ב ע"ב) וע"כ הפירוש דהבית הי' מעור והציפוי מלמעלה הי' של זהב ומש"ה פסול אף דהבית הוא משל עור משום דהציפוי מבטל את הבית והוי כמו כולו זהב כדאיתא בסוף חגיגה ממילא אם הבית בחוץ עור בהמה טהורה אף אם בפנים מין אחר שוב מטעם זה כשר דהכל הולך אחר הציפוי והוי כמו כולו עור עכת"ד. ודבריו תמוהים בעיני דא"כ לפי דבריו אם היו הבתים עצמם זהב וחיפה אותם עור בהמה טהורה הם כשרים מלבד דקשה לפי דבריו בפירוש הברייתא שם דהול"ל רבותא יותר עשה פנימים זהב כשרים כיון דבעור טמאה פסול בעשה פנימים מטמאה כמ"ש רש"י במנחות שם והל"ל רבותא גם בעור טמאה אם ציפן עור טהורה כשרים פי' אפי' ע"ג טמאה ג"כ כשר דהכל הולך אחר הציפוי ומדכ' בברייתא סתם עור בהמה טהורים כשרים משמע דקאי על מה דסליק מינה דהיינו באותו דין עצמו דנקט בהמה טמאה פסולות היינו הבתים עצמם. ה"נ אם הבתים עצמם היו של טהורה כשרים ולא יותר ולדברי הרב ז"ל גם בכה"ג לפעמים כשרים אם חיפם בעור טהורה:

אך בלעדי זה גוף הדין שכ' דהכל הולך אחר הציפוי כדמשמע בחגיגה ליתא אדרבה בחגיגה מסקינן שם בתי' השני דבטולי בטלי' לציפוי גבייהו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם:

ואגב אעיר על דברי הנוב"י ג"כ בענין זה שכ' בת' א' להקשות על הטור או"ח ל"ב שכ' ציפן זהב היינו דציפה את הבית זהב פסול או שטלה עליהם עור בהמה טמאה היינו על הפרשיות דהיינו שהבית בעצמו הי' מעור בהמה טמאה פסול משמע הא אם הי' הבית מעור טהורה אף דציפה:

עליו עור טמאה כשר ומה נ"מ בין ציפה זהב לציפה טמאה ומתרץ אף דלענין טומאה אזלינן עיקר בתר הציפוי בין להקל בין להחמיר כדמוכח בשלהי חגיגה דוקא שם שכל עיקר התשמיש היא על הציפוי א"כ עיקר הוא הציפוי והשלחן בטל לגבי הציפוי אבל בתפילין עיקר תשמישן הוא הפרשיות בעצמן א"כ עיקר היא הפנימיות והציפוי כלא כלום אבל זהב הוא דבר חשוב עכת"ד, והנה גוף דבר זה הוא דבר נפלא דלפ"ז אם יצפה אותם בשאר מתכת כגון בברזל או נחושת כשר הוא והוא נגד דברי רש"י דבמגילה כ' משום למען תהי' תורת ד' בפיך ובמנחות כ' דהלמ"מ דבעי דוקא מעור ועכ"פ הו"ל לברייתא להזכיר משאר מיני מתכת כשר ומדנקט סתמא משמע לרבותא דאפי' מזהב שהוא לנאותו ג"כ פסול וכ"ש בשאר מיני מתכת:

אך מ"ש לראי' מסוף תגיגה דהעיקר היא הציפוי תימה דהלא מפורש בדברי הרמב"ם פי"א מה' מטמאי מו"מ סוף הלכה י"א מפני שציפוייהן בטל לגביהן וכן מפורש בפ"ד מה' כלים הל"ט וכן מקל שקבע בו מסמרים עשאן לנוי אין מקבלין טומאה שהרי המתכת אא"אק אח העץ היינו דהציפוי בטל כלי: ומ"ש שם הרמב"ם בפ"ד ה"ד וכן כלי עץ או עצם שיש בהם בית קבול שציפם במתכת טהורים ואין מקבלים טומאה מאחר שציפם בטלם והציפוי בעצמו טהור כמו שבארנו אין הפירוש שהציפוי עיקר אלא שהיא גזה"כ שהציפוי מבטלת טומאת הכלי והכלי מבטלת טומאת הציפוי:

ויתורץ בזה קו' הכ"מ שם על מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פי"א דכלים מ"ד וז"ל שם ועל הקלוסטרא ואם הי' זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכת הנה היא תקבל טומאה מפני שהיא יש לה שם בפ"ע ואם הי' מעץ והיא מחופה בברזל או זולתו מן המתכת הנה היא טהורה והיא אמרו ומצופה טהורה לפי שכלי עץ כאשר הוא מחופה בכלי מתכת לא יקבל טומאה אפי' הי' לו בית קבול כמו שהתבאר בסוף חגיגה כמאמר חכמים וכו'. ותמה ע"ז בכ"מ דהא בגמ' שם משמע דמשום הציפוי ראויים להטמא אעפ"י שאינם ראויים להטמא מצד עצמם והאיך רבינו כ' בהיפוך ולא עוד אלא שנסתייע מסוף חגיגה שנאמר ההיפוך מדבריו עכ"ל:

ולפענ"ד דברי הרמב"ם מבוררין דהוא ז"ל דייק דין חדש דאף היכי דהכלי בעצמו ראוי לקבל טומאה כגון שהוא כלי עץ העשוי לקבל אעפ"כ אם ציפה אותה אף דהציפוי מצד עצמה הי' ראוי להטמא כגון שצפה אותה במתכת אעפ"כ מבטלים זא"ז הציפוי מבטל את הכלי ואין כאן טומאת כלי והציפוי אינה מטמאה דבטלה לגבי הכלי והוא גזה"כ מקרא האמור בספרא בהם פרט לחיפוי כלים וזה דייק רבינו מלשון המשנה וחכ"א מפני שהם מצופים היינו לאב"א דאמרו התם לר"א הוא דאמרו כן היינו דמיבטל בטל ציפויין לגבייהו ולרש"י קשה ס"ס הלשון דמתני' וחכ"א מפני שהם מצופין דמשמע שזה הוא הטעם שלהם ולדברי רבינו ניחא דאה"נ הוא הטעם שלהם אלא דלר"א היו ראויים להטמא מפני שהם מצופין דל"ל דרשא דספרא וחכ"א להיפוך מפני שהם מצופין אינם מטמאין וא"כ דברי הרמב"ם שבפ"ד מה' כלים ה"ד והי"א ושבפי"א מה' מטמאי מו"מ הי"א כולם מכוונים לדבר א' וס"ס הציפוי בטל והוי תשמיש לגבי הכלי כמש"ל:

וגם זה נראה מבורר דאין נ"מ בין ציפוי זהב לשאר מיני מתכת לא כמו שעלה ע"ד הנוב"י:

ודברי הטור נ' לתרץ בפשוט דאה"נ בציפה זהב פסול ובציפה עור טמאה לא פסול דהיכי דגוף הבתים הם של עור טהורה אף דהציפוי הוא של טמאה כיון דקיי"ל מין במינו לא בטל כדאיתא בזבחים (דף ק"י) דאינו חוצץ הוי כבשר נבילה וכשרה דהוי מב"מ הוי כאלו הי' הכל א' וכשר והוי שפיר מן המותר בפיך, אבל ציפה עליהם זהב דזהב בעור הוי מבא"מ חייץ שפיר ואין נ"מ בין זהב לשאר מיני מתכת וזהב רבותא אשמועינן כמש"ל:

אך כ"ז אני כותב לפי פירושו דהנוב"י בדברי הטור. אבל לפענ"ד אין הפירוש כן בדברי הטור דפשוט קשיא בברייתא רישא לסיפא דרישא מיירי בענין אחר וסיפא בענין אחר ותימה ע"כ נ' דדעת הטור דהברייתא בחדא מחתא ורישא רבותא אשמועינן וסיפא רבותא אשמועינן דהא קיי"ל כל לנאותו אינו חוצץ סוכה (דף ל"ז) וקיי"ל מב"מ אינו חוצץ וידוע מה שנסתפק המרדכי בשם ר' שמשון במה שכורכין קלף על הפרשה דהוי אינו רואה את האויר ע"כ נקטה הברייתא דין זה כיון דבעי שתהא מגולה לאויר אם ציפן זהב מבחוץ פסול משום דאינו מגולה לאויר ואף דקיי"ל לנאותו אינו חוצץ א"כ ליהוי כאלו הוא מגולה לאויר כיון דצריך שיהי' מן המותר בפיך ודבר זה אינו מותר שוב חוצץ הוא ומש"ה פירש"י במגילה משום דלא הוי מן המותר בפיך ובמנחות כ' משום דהלמ"מ היינו דבעי שני הטעמים משום הלמ"מ בעי שיהי' רואה את האויר ומשום דלא הוי מן המותר בפיך חשיב חציצה. וזה הוא ג"כ דין השני או שטלה עליהם עור טמאה כיון דקיי"ל שהי' כורך עליהם קלף מבפנים אם טלה עליהם עור טמאה מבפנים או שעשה הבתים עצמם מעור טמאה אף שבחוץ הי' עור טהורה ג"כ פסול אף דמב"מ אינו חוצץ הכא שפיר חשיב חציצה בין הבתים לפרשיות ג"כ מטעם זה כיון דהתורה הקפידה שיהי' מן המותר בפיך חשיב זה כחציצה וכמו דאמרי' בכ"מ דמה שבני אדם מקפידים עליו חוצץ ה"נ קפידת התורה חשיב חציצה ורישא רבותא קמ"ל אף דהוי לנאותו חוצץ הכא א"כ עיקר הרבותא אף שהוא מבחוץ חוצץ הוא וסיפא רבותא קמ"ל אף דהוי מב"מ חוצץ אף בפנים בין בחוץ בין בפנים אם הוא מדבר שאינו מן המותר פוסל. ומדוייקים דברי הברייתא ודברי רש"י אינם סותרים דמ"ש משום מן המותר וכאן משום הלכה אחת היא:

והי' לפ"ז מקום לתרץ דעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דעור הבתים צריך שיהיו מעובדים לשמן והוא כדברי רשב"ג בברייתא ותימה דהא הת"ק ס"ל אפי' לא עבדן לשמן כשרים והלכה כרשב"ג מחבירו ולא מחבריו ואה"נ להרמב"ם צ"ל כן דס"ל הלכה כת"ק ומ"ט דרוב הפוסקים אך נראה דזה דעתם דמ"ש תלה עליהם עור טמאה היינו דכרך על הפרשיות עור טמאה פסול דהוי חציצה עור טהורה פי' אם כרך על הפרשיות עור טהורה כשרות אף שלא עבדן לשמן משום דס"ס הוי מב"מ ואינו חוצץ וכסברת ר"ן נדרים (דף נ"ב) לענין דשיל"מ דלא בטל משום דהוי מב"מ לגמרי גם לענין היתר ואיסור אבל היכי שזה היתר וזה איסור עכ"פ מצד האיסור חשיב א"מ מש"ה עור טומאה חוצץ אבל עור טהורה אף שלא עבדן לשמן ס"ס הוי מב"מ ואינו חוצץ. אבל גוף הבתים אה"נ דבעי עבוד לשמן זהו דעת הפוסקים ואף שהרא"ש כ' דהלכה כרשב"ג מ"מ דעת רוב הפוסקים ניחא טפי לפרש דס"ל אפי' כת"ק:

ע"כ ראוי לומר דהסיד שמכניסין בין עור לעור חוצץ ופוסל כמו זהב דאין נ"מ בין דבר חשוב לשאינו חשוב בין בחוץ לבפנים:

אך יש לומר כמ"ש בברכות, (דף ל"ט) והאי דשדו בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא היא דעבדי לה אלמא דהנעשה רק לדבק ל"ח ממש א"כ אם הנותנים הסיד בנתיים כוונתם כדי לדבק העורות זל"ז ודאי דאינו חוצץ והוי כלא כלום אבל אם כוונתם שיהיו עבים מצד עצמות הסיד ודאי דראוי לפוסלם. דהגם שהנוב"י פירש בדעת רש"י והרמב"ם דציפן זהב היינו הבתים עצמם מ"מ הודה בעצמו ז"ל דדעת הטור והב"י אינו כן ורוב האחרונים פוסלים: ולפענ"ד ה"ה לענין הגלאנץ שעושים על הבתים מבחוץ ג"כ כן אם הוא רק ליפותו מבחוץ באופן שאין בו ממש הוי כמו בקמחא דהוי לדבוקי בעלמא דהוי טפל להעור אבל אם הוא מתקיים בעצמו באופן שיש בו ממש ראוי פסלם:

וראיתי בס' נשמת אדם כלל י"ד כי ג"כ דאם יכול לקלוף אותם בשלימות מכל צד פסול:

ובס' ח' ח"י ת' ג' כ' בשם ס' מלאכת שמים דבמקום:

דפוסל בו חציצה ל"ש לנאותו אינו חוצץ ורק בלולב אמרו שלא יהי' חשיב לקיחה ע"י דבר אחר והוא נ"י דחה דבריו דהא בסוכה פרס עלי' סדין לנאותה כשרה הא לאו מילתא היא כמ"ש בנשמת אדם שם בשם ת' הרשב"א נ"ה דשא"ה דתשבו כעין תדורו וכשם שבדירתו אדם תולה דברים נאים לנוי ה"נ בסוכה:

אך גוף סברתו דמלאכת שמים הנ"ל מופרכת חדא דמתחלה אמר רבא שם כל לנאותו אינו חוצץ והדר אמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה אלמא דזה הוא מאמר אחר והך דלנאותו משמע דוקא לנאותו הא אינו לנאותו חוצץ וכעין, זה הקשו התוס' זבחים (דף כ"ד ע"א) ד"ה הואיל ורצפה דרבא אמר מב"מ אינו חוצץ הא א"מ חוצץ והא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה אך העיקר לסתור דבריו, דמפורש בחדושי ר' חננאל דמפרש שם בגמ' טעמא דלנאותו אינו חוצץ משום דהוי כמין במינו:

ולפ"ז שכ' לעיל דהיכי דהוי לדבוקי בעלמא עבדי לה לאו כלום הוא מתורץ קו' האחרונים ז"ל על תכלת שבבגדי כהונה ותכלת שבציצית דלא הוי מן המותר בפיך כיון דהוי רק לדבוקי בעלמא ואינו דבר העומד בפ"ע וטפל להבגד לאו כלום הוא:

ומ"ש הנוב"י דהיכי דהקפידה תורה על החזותא כגון בתכלת בכה"ג חשיב ממש וחזותא מילתא קשה דא"כ בב"ק (דף ק"א שם) דאיבעיא להו בשבח סממנים, ע"ג צמר, למה לא נקטו האיבעיא בתכלת שצבע בה ציצית אי מהדר לי' אי חשיב מילחא היכי דזל ציבעא ועכ"פ הל"ל בגמ' אם הי' בתכלת בציצית חשיב חזרה ונימא מגו דהוי מילתא לגבי מצוה ה"ה דהוי חזרה לגבי השבה וע"כ דמה שעשוי לצורך הבגד לאו כלום הוא. וזה שנסתפקו שם בחזותא היינו דאי לא הי' כאן חזותא כלל כגון סממנים שהם כהבגד עצמו ודאי דלאו כלום הוא אלא דנסתפקו משום החזותא ואי חזותא לאו מילתא גם במצוה לאו מילתא היא:

ומ"ש בנוב"י מה"ת ת' ג' דבתולעת שני לא הי' בו תולעת נדחק בזה לומר דלא הוי מן המותר וע"כ דלא הי' בו תולעת ואף שברש"י (ישעי' א') וברמב"ם פ"ג מהל' פרה נזכר שהי' בו תולעת אבל לא היו צובעים בתולעת עצמו מה יענה לדברי הירושלמי פ"ט דכלאים ה"א שכ' מפורש מה תולעת שני שיש בו רוח חיים אף כל שיש בו רוח חיים מפורש דהי' הצבע בתולעת עצמו:

הגם דלכאורה הי' ראי' לדבריו מדברי רש"י שבת (דף ע"ה ע"ב) שכ' נטילת נשמה הי' במשכן באילים ותחש וחלזון ולמה לא חשיב ג"כ תולעת שני וע"כ דלא היו צובעים בהתולעת עצמו. אך הא לאו כלום הוא דלגבי נטילת נשמה לא חשיב לה דהא קיי"ל דההורג כינה בשבת פטור דילפינן מאילים מה אילים שהוא פרה ורבה אף כל שהוא פרה ורבה כדאיתא בשבת (דף ק"ז ע"ב) א"כ התולעת הזה שאינה פרה ורבה פטור כמ"ש ברמב"ם פי"א מהל' שבת ה"ב ותולעת שבתוך הקטנית ההורגן פטור וזה שמדויק בלשון הירושלמי הנ"ל מה תולעת שני שיש בו רוח חיים והוא לשון הגמ' שבת הנ"ל דהמחייב בכינה אומר מה אילים שיש בו רוח חיים אף בזה יש בו רוח חיים ולא יותר: וזה שנים תמהתי בדברי הירושלמי שבת פ"א ה"ג חזקי' אמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל אמר ר"ש בן חלפתא ולא מחלזון שמענו וחלזון יש בו גידים ועצמות ולא כן תני כל ברי' שאין בו גידים ועצמות אינו חי יותר, מששה חדשים וכו' אחת לשבע שנה הקב"ה מחליף את עולמו ועי' ס' מאמר שט"ח שהאריך בזה:

ואנכי תמהתי לפירושו של פני משה והגה' גליון הש"ס שם שהי' סייעתא לדברי האומר ההורג כינה חייב וע"ז אומר ולא מחלזון שמענו בלשון בתמי' וחלזון יש לו גידים ועצמות פי' דאין לו גידים ועצמות ג"כ וכשם שחייב בחלזון ה"נ חייב בכינה א"ב כיון דקיימינן דההורג כינה חייב א"כ ה"ה בתולעת שני חייב ג"כ והל"ל והלא מתולעת שני שמענו בשלמא לרש"י לעיל ניחא אבל לדברי הירושלמי למ"ד חייב קשיא. ולפירוש הקרבן עדה ניחא דפריך לפטור כמו דבחלזון פטור ה"נ ליפטור מכינה א"כ לא מצי למיפרך מתולעת שני דאדרבה למ"ד זה כ"ש בתולעת שפטור אך גוף פירושו של הקרבן עדה אין לו יסוד כמו שהאריך שם הגאון בעהמ"ח הנ"ל. ובפשוט דלא נקט אילים ותחש משום דהחלזון הוא ברי' הקטנה שבהם אבל בתולעת שני אה"נ דפטור מטעם נטילת נשמה וחייב רק משום צובע:

ס"ס התולעת הי' בו רוח חיים וצבעו בדמו ואפ"ה לא פסול משום דאינו מותר בפיך משום דחזותא בכה"ג לאו מילתא היא. ואה"נ לס"ד דגמ' שם דחזותא מילתא ע"כ דהיו סוברים דלא בעי בכה"ג מן המותר בפיך. וכמ"ש הרשב"א שבת (דף כ"ח) שם והר"ן בפ"ב דר"ה הגם דמ"ש הנוב"י ת' לראי' לסחור דעת המג"א דמפקפק בשופר של בהמה טמאה לאו ראי' היא דאה"נ דגם הרשב"א לא כ' כן אלא לאיבעיא אבל למאי דמסיק שם בגמ' דתחש מין טהור הי' ה"ה דבכל המצות בעי מן המותר ומש"ה אסיק לה הר"ן שם בצ"ע ס"ס למסקנא דחזותא לאו מילתא היא י"ל דבעי מן המותר ולא קשיא:

אך אעפ"כ נראה נהי דרש"י ור"ן כ' במגילה שם דזהב לא הוי מן המותר בפיך אעפ"כ יש לחלק בין דבר טמא לזהב וש"ד ומש"ה כ' הרמ"א סי' ל"ב סעיף מ"ז דיזהרו ליקח דבק כשר אלמא דגם לדבק יקחו רק דבר כשר ולא דבר טמא אף דלדבוקי בעלמא עבדו לי' דעכ"פ מגונה הוי אבל מה שאינו דבר טמא אלא דלא הוי מן המותר כגון זהב או סיד אם הוא לדבק כשר אם לא בזהב שעומד בפ"ע וכמש"ל:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה