שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
או"ח · סימן ח
כבוד אחי הגאון שיחי':
מכתב כבוד תורתך קבלתי אתמול בלילה ובחזקה לקחתי לי מועד להשיב תיכף:
א) על הדחיי' הראשונה עוד הפעם אני אומר דמהך שהולכין למקום שתוקעין ולא למקום שמברכין אין ראי' דהיינו כשעדיין אינו עוסק לא בחמורה ולא בקלה ע"ז אמרו שיבחר לעצמו מצוה חמורה וכן שם בנוב"י לענין מצוה דאו' ודרבנן אבל מה ראי' היא זו שיניח את הקלה או אפי' הדרבנן שעסוק בה משום הדאו' ואינני אומר מקופיא אלא מקיבעא ואולי הי' שם איזה ט"ס במכתבי הראשון שפקפקת בו:
ולדעתי קרוב אל הפשט לפרש בזה משנה דאבות שאמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה והכל תמהים ושואלים ס"ס זו קלה וזו חמורה ולמה יהי' זהיר בזה כבזה וכן המשל שהביא במד"ר פ' תצא עה"פ ארח חיים פן תפלס דס"ס משמע שזה שכרו יותר מבזה ולמה יהי' זהיר בזה כבזה. אך לפענ"ד פשוט הדבר דהמשנה קאי על העוסק במצוה דיהי' זהיר בקלה כמו בחמורה ולא יניח את הקלה מפני החמורה וע"ז שייך שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות שיוכל להיות שמפני זה שלא עזבת את הקלה ולא ביישת אותה יתנו לך שכר כעל החמורה אבל לכתחילה ודאי יעשה את החמורה וזהו שהולכים למקום שתוקעין ולא למקום שמברכין:
אך כבר כתבתי בתשובתי הראשונה דלענין דאו' ודרבנן י"ל דאה"נ דיניח הדרבנן מפני הדאו' אדרבה יש לי ראי' מדאמרי' בסוטה (דף מ"ד ע"ב) נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור, מן המצוה דמ"ד דהוי רשות אינו פטור מן המצוה והלא אפי' מלחמת הרשות הי' ע"פ ב"ד כמ"ש ברמב"ם פ"ה מהל' מלכים א"כ לעולם הי' מצוה דרבנן א"כ משמע דעוסק במצוה דרבנן אינו פטור ממצוה דאו' עוד ראי' מתוס' סוטה (דף ג') ד"ה לה יטמא שכ' דמ"ד לה יטמא מצוה נ"מ לעוסק במצוה והא התם ג"כ אפי' למ"ד רשות עכ"פ הוי כשאר קבורת מתים דהוי מצוה והוא עוסק במצוה דרבנן עכ"פ וע"כ דעוסק במצוה דרבנן אינו פטור ממצוה דאו':
עוד יש לי ראי' גדולה מזו ממ"ש במשנה דעדיות ומוזכר בברכות (דף כ"ז) העיד ר"י בן בבא שממאנים את הקטנות היינו אף שנשא קטנה והיא מצוה דרבנן אעפ"כ אם לפניו מצות יבום שהיא מצוה דאו' מלמדין אותה למאן כדי לקיים מצוה דאו' אלמא דעוסק במצוה דרבנן אינו פטור ממצוה דאו' אדרבה מסלקינן הדרבנן מפני הדאו'. אבל אם שתיהן מדאו' ע"ז כבר כתבנו תחילה דאין נ"מ בין קלה לחמורה:
כן בדחיי' השניי', שכ' דמוכח בגמ' דאמרו ואי אשמועינן הכא דליכא כרת אבל פסח דאיכא כרת אימא לא משמע דדוקא בשוות פשוט אצלי דהוא ככל הצריכותות שבש"ס שזה מגלה ע"ז וזה מגלה ע"ז דאי בפסח ה"א דוקא היכי דלא מטא זמן חיובא קמ"ל בק"ש אפי' במטא זמן חיובא ואי בק"ש ה"א דוקא בשוות היכי דליכא כרת קמ"ל בפסח דאפי' ממצוה שיש בה כרת פטור הוא: ויודע אני שיש דרך להתעקש ולומר דיש שני דינים היכי דלא מטא זמן חיובא פטור אפי' מכרת ובמטא זמן חיובא פטור דוקא היכי דליכא כרת זה דרך עקשות דא"כ היו מתרצים בקיצור שא"ה דלא מטא זמן חיובא דהא אפי' ממצוה שיש בה כרת, פטור הוא והי' משמע דאה"נ אפי' במסקנא סליק הכי אבל מדאמרו לשון צריכותא משמע דהיינו בהס"ד הי' כן אבל במסקנא מסקינן דיגיד עליו רעו:
ודברי התוס' שהבאת ראי' לדברי דהא גם בזבחים אמר רבא כן דפטור אפי' במטא זמן חיובא אפי' ממצוה שי"ב, כרת וע"ז הקשו בתוס' דלמא היכי דמטא זמן חיובא ואיכא כרת אינו פטור וס"ס חזינן דלהלכה מפרשו כן בתוס' דפטור אפי' במטא ואיכא כרת אלא דק"ל מנ"ל הא. ואפי' לפי קושיתם ראוי להיות פטור אפי' מחמורה רק לא ממצוה שיש בה כרת ומה נשאר לנו עוד ספק בזה:
ומ"ש כבודך על דברי שכ' בתשו' ההיא דמשה עוסק במצוה הי' וכ' ג"כ לפי שיטתך דלא הי' פטור ממילה משום שיש בה כרתו. אתמהה הרי המצוה שהי' עוסק בה הי' מצוה שהי' בה הצלת כלל ישראל ואין לנו חמורה מזו וגם הכובש נבואתו חייב מיתה. וגם נ' קצת דקודם מ"ת היו כל המצות מצות שיש בהם מיתה דב"נ אזהרתן זו מיתתן אך כבר כתבתי שלדעתי א"צ לזה: ומ"ש דל"ק דפטור מן המצוה לפמ"ש תוס' סוכה ד"ה שלוחי דמה דפטורים היינו דוקא אם ע"כ יתבטלו ממצות סוכה ומש"ה שם במלון שהי' סמוך למצרים ולא נתבטל עי"כ חייב. תימה על כ"ת הלא זה דברי תחלה דאני מקשה לשיטת רש"י וסייעתו כמ"ש תוס' משמו דפטורים אפי' בשעת חנייתן וכן מסיק שם הר"ן פ' הישן וכ"פ המג"א להלכה ועי' סי' ל"ח באו"ח: וכן במ"ש דרבי ס"ל במס' ע"ז דאשה פסולה למול. הלא קושייתי לא היתה על רבי דהא רבי אמר תירוץ מספיק אמול ואצא סכנה אלא קושייתי היתה על ריב"ק שאמר שנתרשל מן המילה ולדברי ריב"ק שפיר מצי לתרץ כן דהא להלכה קיי"ל דמילה באשה כשרה:
גם בענין יכול לקיים את שניהם דמותר וכי ס"ד דמה שאמרו ל"ב למיתב ריפתא לעניא היינו דאסור ובודאי כל המחמיר הר"ז משובח ומ"ש הריטב"א דאסור היינו אם יתבטל ועי' מג"א סי' תר"מ סקי"ד וסי' ל"ח ובביאורי הגר"א אות יו"ד והדבר פשוט למי שאינו רוצה להעמיד דבריו דוקא דבכה"ג מי שבטוח בעצמו יכול להחמיר אפי' לדידן דקיי"ל פטור:
וכבר פרשתי בזה מ"ש במשנה פ"ב דסוכה אר"י נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בסוכה לפני הזקנים ול"א לנו דבר אמר ר"ש מעשה בטבי וכו' וא"כ באמת יקשה על ר"ש ממעשה דזקנים אם הזקנים הסכימו דמותר לישן תחת המטה אין ראי' מר"ג דיוכל להיות דזקנים נחלקו על ר"ג והלכה כרבים ונ' כמ"ש בסוכה (דף י' ע"ב) אנן שלוחי מצוה אנן ופטורים מן הסוכה וס"ל לר"ש דאין ראי' מן הזקנים שלא אמרו לו דבר דר' יהודה הי' בא לקבל פני הזקנים ברגל ולפיכך לא אמרו לו דבר דהי' פטור מן הסוכה וידוע דברי תוס' סוכה (דף כ"ה ע"ב) דדוקא כשיבטל עי"כ ממצות שהוא עוסק בה וראי' מדאמרו פרוטה דר"י לא שכיחא ואי בכה"ג הא שכיחא טובא עיי"ש. ועי' ר"ן וא"ז דחולקים על התוס' וס"ל דאפי' ביכול לקיים את שניהם ג"כ פטור משאר מצות ודוקא בעוסק בה במקצת אבל לא באינו עוסק בה כלל. ולפ"ז יהי' נ"מ בין תוס' לר"ן וא"ז היכי דהאבדה משוטחת אצלו ואינו עוסק בה דודאי בשעה שמונחת בתיבתו לעולם חייב במצות ובשעה שעוסק במעשה השטיחה כו"ע ס"ל דפטור דא"י לעשות מעשה אחר רק היכי דמשוטחת ואינו עוסק בה:
להתוס' חייב ולר"ן וא"ז פטור ויתפרש לפ"ז לדבריהם דפליגי בגמ' שני מ"ד פרוטה דר"י אי שכיח או לא וכי יפלגו במציאות אך אה"נ בזה פליגי מ"ד קמא ס"ל דאפי' בשעה שהיא משוטחת פטור הוא וא"כ שכיחא ומ"ד בתרא ס"ל דאינו פטור אלא בשעה שעוסק בה וא"כ לא שכיחא ועי' תוס' ב"מ (דף כ"ט) ד"ה והוי דפירשו ג"כ מחלוקת רבה ור"י בשומר אבדה אי הוי כש"ש או כש"ח דטעמא דרבה משום דל"ש ולדברינו פירוש הדברים היינו דפליגי בעוסק במצוה פטור ממצוה אם בעידנא דיכול לקיים שניהם ג"כ פטור וא"כ למר הוי שכיחא ולמר ל"ש ועי' תוס' ב"ק (דף נ"ו ע"ב) ד"ה בההיא הנאה שנדחקו בזה ולפ"ז מיושב:
והנה בירושלמי ריש ברכות אמר ר' יהודה מעשה שהייתי מהלך בדרך אחר ראב"ע ור' עקיבא והיו עסוקים במצות והגיע עונת ק"ש וכו' ואח"כ התחילו הם וכבר נראית החמה על ראשי ההרים אלמא דס"ל לר"י דאפי' עוסק במצוה חייב במצוה אחרת כשיש לו זמן ושם ר"י בשם רשב"י כגון אנו שעסוקים בתלמוד אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין וכן אמרו בשבת יא כגון רשב"י וחבריו אלמא דר"ש ס"ל אפי' בכה"ג פטור מן המצוה וא"כ ניחא שפיר דר"י לטעמי' שפיר הביא ראי' מן הזקנים דל"א לו דבר דס"ס אף שבא לקבל פניהם הי' חייב במצות סוכה וא"כ אין ראי' מר"ג דהזקנים חלוקים עליו ולר"ש לטעמי' אין ראי' מן הזקנים דהי' עוסק במצוה:
ויש עוד לפרש מחלוקתם כמ"ש בירושלמי שם דר"י סבר מעשה קודם לתלמוד ומש"ה מפרש דר"י סבר דישן תחת המטה כישן תחת הסוכה דאם לא יצא מצות סוכה לא הי' ישן תחת המטה דהא מעשה קודם לתלמוד ור"ש ס"ל תלמוד קודם למעשה מש"ה אין ראי' מן הזקנים של"א לו דבר]:
כתבת באות ג' במחכ"ת שלא ראה דברי רמב"ן במקומו שמחלק בעצמו בין מעקה ואבדה לשריפת קדשים ביו"ט עכ"ל. וע"ז כתבת סברא משום שלוקין על הל"ת. מה אעשה שלא עיינת בדברי אנכי כתבתי שיש קושיא להיפוך בשריפת קדשים דהתם ליכא אלא ל"ת כמו במעקה שכ' הרמב"ן דאין כאן אלא עשה שעיקר הכוונה לעשות ה"נ ביו"ט שוב עיקר הכוונה שלא לעשות א"כ העשה טפלה וליכא עשה ואה"נ על דברי רמב"ן אלו אנו מקשים וע"ז כתבתי דדברי הרמב"ן אינם אלא באשה שהיא באמת פטורה לגמרי מן העשה וממילא גם הל"ת ליכא דהל"ת לא באה אלא להוספה ולחזק העשה. וכן ביו"ט אם הי' אופן לומר על אדם שפטור לגמרי לעולם מן הל"ת אה"נ שהי' פטור ג"כ מן העשה שהיא רק טפלה אל הל"ת. אלא ששם אין מציאות לומר כן ודברי רמב"ן ברורים. אלא שאני אומר שאין זה ענין לנידון דידן שהאיש הזה באמת מצוה על המצוה והל"ת באו לחזק את המצוה חלילה לנו לומר דכיון דבאותו רגע פטור מן העשה שיהי' פטור ג"כ מל"ת דס"ס יש כאן ל"ת ועשה: והנה בשבוע זו השגתי מכתב מרב ת"ח גדול א' אריכות בד"ת ובאמצע הענין נגע בענין עוסק במצוה והביא תי' זה בשם תשו' תורת חסד ת' ל' סוף אות ב' והרב הנ"ל הביא ג"כ ראי' מדברי רמב"ן אלו. אך גם הוא לאו כיפי תלי לה:
ירדת להציל את קו' מהרש"ק ז"ל ולא הצלת. הקו' הוא כיון דסימנים דרבנן השומר אבדה אינו עוסק אלא במצוה דרבנן ואני אומר דס"ס הוא עוסק במצוה דאו' להשיב אבדה ואם יהי' לו עדים יחזיר ע"י עדים ויעשה מצוה דאו' ואם מחזיר ע"י סימנים עושה אז מצוה דרבנן אבל ס"ס בשעת השמירה כיון דאפשר שיבואו עדים הוא עוסק במצוה דאורייתא והנה כ' כ"ת להצילו וז"ל משא"כ עתה שרובא דרובא אין להם עדים ומשיבים להם ע"י סימנים א"כ עוסק רק במצוה דרבנן וכו' דבר זה אינני מבין בשום אופן וכי קודם שתקנו רבנן סימנים הי' לו עדים על מה שאבד והי' מביא עדים ועתה אחר תקנת חכמים אינו רוצה להביא עוד עדים וכי גם היום לא משכחת לה שיהי' לו עדים וכי משעה שתקנו רבנן סימנים נסתמו עיניהם של עדים. ובשום אופן אינני חושד את כ"ת שלא הרגשת בחולשת הדברים:
ומ"ש כ"ת לדחות תירוצי במ"ש ע"פ דקדוק לשון הגמ' ריפתא לעניא דהיינו דבר קטן וכ' דלא קאמר הש"מ אלא על לאו דלא ירע דהוא דוקא על מתנה מרובה ולא על הלאו דלא תאמץ ולא תקפוץ. לאו כלום הוא מ"ט דהש"מ שכ' כן משום דבמתנה מרובה הצריכה תורה להזהיר לפי שלבו של אדם קשה עליו ושייך בזה אומץ הלב ורעות הלב משא"כ בדבר קטן לא הצריכה תורה להזהיר ומ"ש לאו זה מזה:
וכן מה שהקשית א"כ למה כל שומר אבדה ש"ש הוא הא מחויב ליתן מתנה מרובה דאיכא לאווין. לאו קושיא היא כלל דס"ס הוא ש"ש דלא בעי ליתן ריפתא לעניא אף שמחויב במצות אחרות ובמתנה מרובה ס"ס זה שכרו ואין כאן שום שכר אחר אלא דלא בעי ליתן ריפתא לעניא:
ויש לעיין דמצינו דוגמת זה באין מעבירין על המצות דחקר בס' ארעא דרבנן אי דוקא במצות שוות או אפי' כשמצוה שניי' היא דאו' הגם דשם אינו משום דטרוד במצוה פטור מן המצוה דהא ביומא (דף ל"ג) אמרו לענין דישון מזבח הפנימי דקודם להטבת חמש נרות משום דאין מעבירין על המצות ושם לא שייך לומר טרוד במצוה פטור מן המצוה דהא מי שמדשן מזבח הפנימי אינו מטיב את הנרות כדאיתא שם במשנה (דכ"ה ע"א) שהיו פייסות מיוחדים לזה וע"כ דזה רק מפני בזיון המצוה בעצמה ושם יש לומר דהמצוה דרבנן בטלה לגבי הדאו' דאפי' לדעת הרמב"ם דס"ל כל דרבנן הוי דאורייתא ס"ס ידוע מ"ש הראשונים ז"ל בדעתו דהוי כמו תנאי מדבריהם לבטל דבריהם נגד הדאורייתא וגם יש לומר כמ"ש האחרונים ז"ל דהדרבנן הוי רק איסור גברא ומצוה דאו' הוי ג"כ איסור חפצא וממילא הדרבנן בטלה נגד הדאורייתא וצ"ע]. אחיך: