שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
או"ח · סימן ג
בדין בגד ד' כנפות שהי' בו שעטנז ועשה בו ציצית אז כשהי' בו השעטנז ואח"כ הסיר ממנו השעטנז אי נימא דהוי תעשה ולא מן העשוי והציצית פסולים וצריך להטיל מחדש:
הנה דעת הפמ"ג באו"ח סי' י"ח במשבצות סק"א דהוי תולמ"ה ובהג"ה דרעק"א סי' י' כ' דל"א בזה תולמ"ה דאין הפסול מחמת הציצית עצמן אלא איסור אחר גרם לו. ובקשת ממני לכתוב לך הנלפע"ד. הנה לפי מה דכ' הרמ"א באו"ח תרכ"ו בעשה סוכה תחת הגג דל"א בי' תולמ"ה דהפסול הוא מטעם, אחר וה"נ דכוותי' ואדרבה אפי' להפוסל שם היינו מטעמא דס"ס הרי הסוכה פסולה היא אבל הכא אפי' איכא איסור שעטנז הרי המצוה קיים אלא שעשה איסור מצד אחר ויש לדמותו למ"ש בגמ' עירובין (דף ע"ח ע"ב) פתחא הוא וארי' הוא דרביע עלה מש"ה ל"ח עשוי בפסול ועיין ת' בית יצחק או"ח ח' ב' אות ז' שכ' על דברי תוס' חגיגה (דף ד') ד"ה אלא שכ' דגברא בר חיובא הוא וארי' הוא דרביע עלה שזה דוקא בשבת דהוי רק איסור גברא דהיום אסור ולמחר מותר אבל לא בשאר איסורים ותימה שהרי בגמ' עירובין שם אמרו זה לענין סולם של אשירה דחשיב ראוי וארי' הוא דרביע עלה ועיין, גמ' גיטין (דף ע"ד) דאיפלגו בזה אביי ורבא בע"מ שתאכלי בשר חזיר דלרבא חשיב אפשר לקיימו דאפשר דאכלה ולקיא: ונלפע"ד דדין זה תלוי במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד לענין איסור בל תוסיף דלדעת הרמב"ם פ"א מה' ציצית הט"ו אם הוסיף פסל גוף הציצית ומ"ש בגמ' מנחות (דף מ' ע"ב) הטיל למוטלת כשרה דוקא בנתכוין רק לבטל הראשונה אבל נתכוין להוסיף שתיהן פסולות ולדעת הראב"ד ותוס' ריש התכלת כשרה הראשונה נהי דעבר על איסור בל תוסיף מ"מ המצוה קיים א"כ לדעת הרמב"ם כמו באיסור בל תוסיף ה"ה באיסור שעטנז חשיב עשוי בפסול ולדעת הראב"ד ותוס' כמו בבל תוסיף חשיב שקיים המצוה ה"נ בשעטנז ובכל האיסורים אמרי' המצוה קיים אלא שעשה איסור ול"ח תולמ"ה:
ונראה לתרץ קו' השאגת ארי' על הרמב"ם והיא קו' התוס' ריש התכלת, ממ"ש בסנהדרין (דפ"ח) לענין זקן ממרא דליכא אלא תפילין שאם הוסיף גורע למה לא אמרו דאיכא ציצית בהטיל למוטלת ומזה דייקו התוס' דבהטיל למוטלת קיים המצוה וק' לרמב"ם ונלפע"ד דבאמת גם מגמ' דמנחות שם קשה דאמרו הטיל לבעלת ג' דהוי תולמ"ה והקשו מי איכא בציצית תולמ"ה דהטיל למוטלת כשרה ומאי קושיא הכא בבעלת ג' הפסול בציצית עצמן אבל בהטיל למוטלת הרי איסור בל תוסיף הוא ואינו מציצית עצמן. אך נ' מזה להוכיח כדעת הרמב"ם בפ"ג מהל' עירובין הל"ח שם שפסק כמ"ד קמא דעירובין (דף ע"ח ע"ב) שם דאמר אילן מותר ואשרה אסורה דנ"מ בין איסור דרבנן ואיסור דאו' וכיון דכל היכי דאיכא איסור דאו' חשיב אינו ראוי ה"ה הכא נמי מ"ש בעלת ג' מהטיל למוטלת דהא איכא איסור דאו' וצריך ע"כ לומר דיש חילוק בין אינו ראוי לאפשר לקיימו דשם בגיטין (דע"ד) לענין תנאי שאפשר לקיימו קי"ל דאיסורי דאורייתא חשיב אפשר לקיימו ומ"מ אינו ראוי מיקרי וס"ס ל"ק קו' תוס' מהך דסנהדרין (דף פ"ח) דלא חשיב אפשר דמשכחת לה זקן ממרא בציצית בהטיל למוטלת דהא בעירובין שם אמרי אשרה פלוגתא דר"י ורבנן א"כ לר' יהודה אה"נ דאשרה חשיב ראוי אלא דאנן קיי"ל כרבנן דלאו מחיצה היא א"כ ה"ה דלר"י כל היכי דאיכא בל תוסיף ג"כ חשיב ראוי והציצית כשרים ובסנהדרין שם אמרו אליבא דר"י דס"ל עד דאיכא תורה ויורוך ולדידי' לא מצי למימר דאיכא ציצית אכל לדידן דקיי"ל כרבנן דר"י דאשרה לאו מחיצה היא ה"נ בל תוסיף לא הוי ציצית. וכן נמי יש לומר מטעם אחר דהתם בעירובין אמרו כי אתא רבין אמר ר' אלעזר וכו' אשרה דאיסור אחר גרם לו פתחא היא וארי' היא דרביע עלה והתם בסנהדרין בעל המאמר הוא ר' אלעזר ולדידי' לא מצי למימר דאיכא ציצית. והרמב"ם ז"ל פסק כרנב"י התם כמסקנא דגמ' וכמ"ש הכ"מ שם בהל' עירובין ושפיר פסק אם הוסיף גורע. אבל הראב"ד י"ל דאזיל בשיטת הרא"ש שם דפסק כר"א ור"ח אשרה מותר דפתחא הוא וה"נ הכא ושפיר דייקו דלא פסלינן בציצית:
והנה ראיתי בתשו' שואל ומשיב מה"ת ח"ג ת' ק"ל על הקושיא על דברי הב"ח או"ח ל"ב בנמצא דבוק באות כיון דיכול לגרור אף דהיום שבת דהוי ראוי לבילה וק' מדברי הרשב"ם ב"ב (דף קנ"ו ע"ב) דבשבת דא"י להקנות ולכתוב חשיב אינו ראוי לקנין ומדברי הרא"ש סוף תענית בחל ט"ב במו"ש אינו יכול להשלים ההבדלה דלא הי' ראוי להבדיל במו"ש מצד איסור הצום וכן ק' מדברי הרא"ש פ' מי שמתו סי' ב' באונן במ"ש שכ' דדמי לחגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני באמת לפי דברי הגמ' דעירובין הנ"ל דברי הב"ת נכונים להלכה ע"פ דברי הרמב"ם ומחבר דבאיסור דרבנן אמרינן פתחא היא וארי' הוא דרביע עלה ה"נ הגרירה באופן דאין כאן אלא איסור שבות אמרי' דראוי לבילה וכ"נ בת' חכ"צ סי' א' דמש"ה ל"א בכל יבמה דאינה ראוי' ליבום בשעת נפילה דהא היא והיבם היו אוננים משום דאיסור אנינות אינו אלא דרבנן חשיב ראוי' ליבום ודברי הרשב"ם תמוהים אליבא דשני המ"ד. נהי דכתיבה הוי איסור דאו' אפי' בשאר לשונות לדעת רוב הפוסקים מ"מ הא ראוי הוא לקנין וקנין אינו אלא איסור דרבנן ואולי יש לומר דמ"ש חכמים סתם קנין לכתיבה עומד מש"ה כל היכי דאין הקנין ראוי לכתיבה לא הוי קנין אך דוחק לומר כן דהא קיי"ל מקח שנעשה בשבת קיים. וגם למ"ד השני כיון דמצד הקנין ראוי הוא, ורק מצד איסור השבת היא המניעה הוי כמו אשרה דהתם דאיסור אחר גרם לו. ודברי הרא"ש ג"כ תמוהים דסותר ד"ע דשם בעירובין ס"ל דכל שאיסור אחר גרם לו חשיב ראוי ה"נ מצד ההבדלה עצמה יכול הוא אלא שאיסור ט"ב הוא שגרם לו או איסור האנינות למה לא נימא דחשיב ראוי כמו התם דחשיב פתחא ונ' בדעת הרשב"ם דדוקא לענין עירוב חשיב פתחא היינו כיון דקודם שבת הי' הפתח ראוי לכניסה ויציאה לא נימא דמשום איסור שבות דעכשיו שיהי' נחשב כאלו נסתם עתה ואין זה אלא שאינו מבטל מתורת פתח דמעיקרא יכעין זה אם הי' עושה הקנין בשבת אבל היכי שעדיין לא עשה כלום שנימא דהוי כאלו ראוי לעשות זאת ל"א דס"ס יש עליו איסור שבת אף שאינו אלא דרבנן ועיקר החילוק בין לבטל מה שהוא באמת או לעשות מה שאינו כאלו ראוי להעשות אבל דעת הרא"ש תמוה משיטת עצמו ז"ל ונלפע"ד דכל החילוק דגמ' התם היינו דוקא לענין עירוב רשויות וכדומה דאינו אלא להתיר איסור דרבנן אבל להתיר לעשות מצוה דרבנן הוי כעין מצוה הבאה בעבירה דהיכי דהמצוה דרבנן והעבירה דרבנן ס"ס אינו ראוי' לגבוה קרינן בה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' ק"ש ה"ב בקורא בצד המת שיחזור ויקרא דהיינו דחשיב כמו מהב"ע ומיושבים ג"כ מה שתמה שם בתשו' מדברי השבולי לקט ורש"י סוכה (דף ל"ח ע"ב) ותוס' שם ובברכות דנחלקו בזה אם השומע חשיב ראוי לענות או לא דלהסוברים דל"ח ראוי יש לומר דס"ל כדעת הרא"ש שם:
בעירובין דהוי כאיסור שבת גרם לו דהוא אותו האיסור בעצמו דאמרי' לא חזי ואפי' אם יסברו כדעת הרמב"ם דאיסור שבות תשיב ראוי אבל מ"מ לא חשיב ראוי למצוה. ויש עוד לדבר בזה ולע"ע לא באתי אלא להעיר: עוד יש לומר במחלוקת הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם אזיל לשיטתו כמ"ש בט"ז או"ח סי' י"א סק"ה בצמר גזול אפי' בשינה דלדעת הרמב"ם הוי מהב"ע והנ"י חולק עליו שם ותמה על הרמ"א דפוסק כהנ"י ומכשיר למה לא פסק כהרמב"ם ולפ"ז שפיר י"ל דהרמב"ם אזיל בשיטתי' דהתם דמש"ה פסול בהטיל למוטלת משום דהוי מהב"ע ואף דאין העבירה מסייע להמצוה וכמו שתמה שם בפמ"ג במשבצות סק"ז במשתחוה לפשתן נטוע דכשר לציצית דכ' הט"ז שם דמש"ה לא הוי מהב"ע משום דהוא לא עשה העבירה ותמה בפמ"ג ובנתיב חיים שם דהרי העבירה אינה מסייעה להמצוה וכמ"ש התוס' סוכה ולפענ"ד נ"פ דכוונת הט"ז דדוקא במצוה חיובית כלולב וכדומה אז הוא דאמרי' היכי דאין העבירה מסייעה להמצוה ל"א מהב"ע אבל במצוה שאינה חיובית לעולם אף שהעבירה אינה מסייעה להמצוה ס"ס כיון דהעבירה מאוסה לשמים אמרי' מי בקש מידכם רמוס חצרי ומי בקש ממנו שיכניס עצמו בחיוב באופן שהוא מאוס לא ליעבד כלום ויתיישב ג"כ בזה מה שק' על הרמב"ם דפוסל בגזל פשתן לציצית מ' מהב"ע והרי בפ"ח מהל' לולב משמע דהרמב"ם לא ס"ל לגמרי הך דמהב"ע כמ"ש הכ"מ ובלח"מ הל"א דמשמע דאפי' במצוה דאו' ל"ל מהב"ע אך לפמ"ש ניחא דבמצוה שאינה חיובית מודה הרמב"ם דאמרי' מהב"ע ושאני בלולב שהיא מצוה חיובית ומיושב בזה דבהוסיף בלולב כ' הכ"מ בשם ר"א בנו של הרמב"ם דהרמב"ם חזר בו והגיה יצא למה לא חזר בו בציצית ולדברינו ניחא וממילא יתורץ לנו הקושיא הנ"ל דלא אמרו בסנהדרין משכחת לה בציצית בהטיל למוטלת דהא קשה לכאורה בגמ' שם דאמרו אין לנו אלא תפילין ופריך והא איכא ציצית דלמא לא אמרו אלא במצוה שהיא חיובית שהזקן הורה שחייב לעשות כן אז הוא דחייב מיתה אבל בציצית כיון דאי בעי לא עביד כלל י"ל דבכה"ג אין הזקן ממרא חייב כלום דהא אי בעי לא שמע לי' וע"כ דקו' הגמ' הא משכחת לה בציצית כגון דהורה הזקן ממרא שהוא מחויב לעשות לקנות טלית ולעשות ציצית ובכה"ג דמי לתפילין ולולב וא"כ שוב מיושב הקושיא הנ"ל דמה שאמרו בגמ' ואם הוסיף גורע היינו דאפי' לפי דברי הזקן ממרא בעצמו אם הוסיף גורע אפי' שהוא אומר שכן הדין שזה צריך להוסיף אבל אם יוסיף עוד אחר יגרע דודאי זקן יודע מ"ש בתורה לא תוסיף או כמו טעמו של הראב"ד אי נימא קשר עליון דאורייתא מטעם חציצה וא"כ לפ"ז לא משכחת בהטיל למוטלת דאז אם הוסיף לא יפסלו הציצית לדברי הזקן זה דהוא פוסק דהוי מצוה חיובית ובמצוה חיובית ל"א מהב"ע פסול. וס"ס לדידן דלא הוי מצוה חיובית שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דפסול מטעם מהב"ע:
והנה מפירושא דגמ' הי' עולה בדעתי לומר להיפוך דלפי מה שאמרו בגמ' שם תכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה ואמרו שם דקאי על הטיל למוטלת ופריך והא אמרה ר"ז חדא זימנא והנה ודאי לדעת הרמב"ם ניחא קושית הגמ' דכיון דהך דהטיל למוטלת מיירי ע"כ דפסק חד מינייהו ונשאר רק אתת ומש"ה כשר דלא נתכוין להוסיף ס"ס ממילא משמע דאין בה משום כלאים כיון דהציצית כשרים אבל לדעת הראב"ד קשה שפיר כיון דלשיטתו ז"ל הך דהטיל למוטלת כשר אפי' איכא שתים ושפיר ס"ד דעכשיו דאיכא ציצה יתירה יעבור עליה משום שעטנז ושפיר טובא קמ"ל דאין בה משום כלאים וק' מאי פריך והאר"ז חדא זימנא ע"כ הי' נראה בעיני לומר דהראב"ד ס"ל דבשעטנז שייך תולמ"ה וא"כ שפיר מקשה כיון דאר"ז הטיל למוטלת כשרה ע"כ דלית בי' שעטנז דאם הי' בה איסור שעטנז הי' פסולה בהטיל למוטלת משום תולמ"ה ע"י האיסור שבו:
אך קשה לומר כן בדעת הראב"ד דיקשה מ"ש איסור בל תוסיף דלא משוי לי' תולמ"ה ומ"ש איסור שעטנז דמשוי לי' תולמ"ה דאם אינו מכוין לעבירה הא גם בשעטנז אם אינו מכוין להנאת לבישה אינו עובר וכשמכוין בשניהם איכא איסור וע"כ אין דרך אחר ליישב דעת הראב"ד רק כמ"ש השיטה מקובצת במקומו דקו' הגמ' דהו"ל לר"ז לומר רק הדין הזה תכלת אין בו משום כלאים בהטיל למוטלת וממילא הוי ידעינן דכשרה. וס"ס עדיף ע"פ סברא לומר דלהרמב"ם בשניהם שייך תולמ"ה ולראב"ד בשניהם ליכא תולמ"ה: ונראה עוד לומר בישוב הקושיא הנ"ל מסנהדרין ע"פ מש"ל דטעם הפסול לרמב"ם משים מהב"ע ודוקא בנתכוין להוסיף הוא דהוי מהב"ע אבל בלא נתכוין להוסיף כיון דהוי שוגג ל"א דהוי מהב"ע וכמ"ש בס' שמחת יו"ט סי' מ"ב באורך ודלא כתשו' חמדת שלמה. וא"כ ל"ק מהך דזקן ממרא דבעושה ע"פ הוראת חכם הוי עכ"פ כשוגג וכמ"ש המג"א שי"ח סק"ג ועכ"פ לא הוי כנתכוין להוסיף ולא יופסל. עוי"ל בישוב דעת הרמב"ם אה"נ דטעם הפסול משום מהב"ע ומהב"ע אינו פסול אלא מדרבנן בעלמא וכיון דמדאו' כשר לא מצי אמר בסנהדרין שם דמשכחת כה"ג דשם לא חשיב אלא מה דפסול מדאו' אב פסול דרבנן אינו מחייבו מיתה:
והנה הנראה מדברי הפמ"ג הנ"ל דאפילו אם הי' בבגד עצמו שעטנז ג"כ אינו אלא איסור דרבנן לכאורה דבריו תמוהים דנ' דאפילו בזמן שהי' תכלת לא הותר אלא לעשות ציצית צמר בבגד פשתן אבל לא בבגד עצמו שיש בו כלאים. ואולי ס"ל להרב ז"ל דבכה"ג אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי ומש"ה לא הוי אלא דרבנן ונראה קצת ראי' לדבריו דא"כ למה נחלקו בגמ' מנחות (דף מ"ג ע"ב) אשר תכסה בה מאי דרשו בי' ולמה לא אמרו בפשוט דאתי למעוטי אם בבגד עצמו יש בו כלאים דאינו ראוי להתכסות בו מצד איסורו וע"כ דזה חייב בציצית אם יש בו ד' כנפות דאמרי' אתי עשה דציצית ודחי ל"ת דכלאים וממילא נכונים דברי הפמ"ג דגם בזה"ז דליכא כלאים לא הוי אלא איסור דרבנן מה דלא דחי:
ונראה עוד דדבר זה תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל אם מותר ללבוש ציצית של שעטנז בלילה דלדעת התוס' דמותר גם בלילה ה"ה דמותר אפי' הכלאים בבגד עצמו ולדעת הרמב"ם דאוסר בלילה גם בבגד כלאים אסור. וכן יש לומר דתלי בזה אי אמרינן הותרה או דעשה דוחה ל"ת. דאם נאמר הותרה דוקא ציצית דכלאים הותרה ולא בבגד עצמו. אבל אי נימא מצד עדל"ת א"כ העשה דוחה אפי' אם הכלאים בבגד ולא שייך לומר דאפשר בבגד אחר דס"ס בבגד זה נתחייב וכמ"ש תוס' כתובות (דף מ') ד"ה כגון דאין זה חשיב אפשר דס"ס בבגד זה עכשיו א"א לקיים באופן אחר וצ"ע: