שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
או"ח · סימן ב
כבוד ידידי יקירי ה"ה החריף ובקי וכו' מ' שלמה דוד נ"י מו"צ: הנה בדבר הגר אם לצרפו למנין במה שנסתפק הפמ"ג בסי' נ"ה באשל סק"ד שכ' דלפי הנראה מדברי התוס' סוכה (דף כ"ח ע"ב) ד"ה לרבות דכל מקום דכתיב בני ישראל אין גרים בכלל אם לא היכי דאיכא ריבוי. וא"כ תפלה בעשרה דנפקא לן מקרא דונקדשתי בתוך בנ"י אין גרים בכלל אלא שכ' דרק מצד הסברא כיון דקיי"ל בסי' נ"ג סי"ט דיורד לפני התיבה ודאי דמצטרף וכ' בטעמו של דבר דע"כ רק מטעם דצירוף עשרה לתפלה אינו אלא מדרבנן. וע"ז חקר כ"ת דלפ"ז לענין קדוש השם בפרהסיא דנפקא מקרא דונקדשתי גר אינו מצטרף לעשרה וצריך שיהי' עשרה מישראל דוקא:
א) הנה לפענ"ד ק' דדברי הפמ"ג תמוהים בזה דתלי תניא בדלא תניא דמביא ראי' דמצטרף מדיורד לפני התיבה א"כ לדעתו ז"ל לדעת הסוברים דאינו יורד לפני התיבה אינו מצטרף ג"כ לעשרה. ותימה גדולה שנעלם ממנו באותה שעה גמ' מפורסמת דברכות (דף מ"ז ע"ב) מעשה בר"א ששחרר עבדו והשלימו לעשרה ואין לך ראי' מפורשת מזו דמצטרף והא ודאי דגם החולקים לא עלתה ע"ד שאינו מצטרף אלא שאינו יורד לפני התיבה:
אך אה"נ טעמא בעי דודאי משמע מדברי התוס' סוכה הנ"ל וש"ד דכל היכי דכתיב בנ"י צריך ריבוי לגרים והי' לו להביא עוד ראי' מפורשת מזו דבסוכה כ' התוס' רק בדרך שמא אבל בכריתות (דף ז' ע"ב) ד"ה אימא כ' בקיצור ואיצטריך קרא לגיורת דאמרי' בספרי גבי ברכת כהנים כל מקום שמדבר בישראל צריך להביא הגרים ולומר כטעמו של הפמ"ג משום דלא הוי אלא דרבנן א"א דא"כ בזימון שכ' התוס' ברכות (דף מ"ה) ד"ה אם רצו דיש חילוק בין ברכת המוציא דלא הוי אלא דרבנן וכו' אבל בברהמ"ז שהוא דאו' לשם החמירו וא"כ קשה למה מצרפין גרים לזימון כמ"ש בגמ' (דף מ"ז ע"ב) דוקא למעט גר שמל ולא טבל משמע הא שאר גרים מצרפין והא ודאי דאו' שיוציא בבהמ"ז שאומר זה ואף די"ל דמדאו' לעולם יוצא כל א' בבהמ"ז שאומר חבירו אף דליכא זימון אלא דרבנן הוא שהחמירו שצריך זימון ואסמכוה אקרא אך ס"ס צ"ע לפמ"ש הפמ"ג בעצמו סי' קצ"ב בשם ס' קרית ספר דבהמ"ז בעשרה הוי ברכת הזימון מדאו' א"כ למה מצטרף גר דאמרי' תשעה ועבד מצטרפין ולא הקשו אלא על עבד שאינו משוחרר אבל גר בעלמא ניחא להו והא הוי דאו':
גם בספקו של כ"ת לענין קדוש השם הלא פשוט הדבר בגמ' סנהדרין (דף ע"ד ע"ב) מדלא אמרו אלא תשעה ישראל ועכו"ם א' ביניהם לא הוי פרהסיא והי' לגמ' לומר רבותא גדולה מזו דאפי' גר ביניהם ל"ה פרהסיא ע"כ דזאת אומרת דגר מצטרף לעשרה ותימה על התוס' שהביאו שם בסוכה ובסנהדרין וש"ד כל המקומות שבהם נתרבו גרים בכלל בנ"י ולא הביאו גמ' הנ"ל. וגם מהא דלא איבעיא להו שם בגמ' אלא אי ב"נ מצוה על קדוש השם אבל משמע דפשוט דגר מצוה ואמאי והא ונקדשתי בתוך בנ"י כתיב ע"כ נראה לפע"ד דכי היכי דאמרו בגמ' ברכות (דף כ' ע"ב) הני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה וכן בפסחים (דף מ"ג ע"ב) הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ איתנהו בקום אכול:
מצה ה"נ בכל מצוה שיש בה ל"ת אי חייבות בלאו חייבות ג"כ בעשה והתם בקדוש לא איצטריך קרא אלא משום דאינה אותה המצוה בעצמה וכן במצה. אבל באותה המצוה בעצמה שיש בה הלאו מחוייבי נמי בהעשה כמ"ש רמב"ן קידושין (דף ל"ד) וז"ל ואלו היו נשים פטורות מהעשה היו פטורות אף מהלאו שאין הלאו אלא קיום העשה אבל בשאר מ"ע שיש בהם לאו ועשה חייבות הן בשתיהן כדאמר בשבת (דף כ"ד ע"ב) שבתון עשה היא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ואיש ואשה שוים בדבר זה. וכ"כ שם ג"כ הרמב"ן בתחלה באותו דף דיש מקשין למה נשים פטורות מציצית למה לא נימא הואיל וחייבות בכלאים נחייבינהו בציצית ותי' מדהוו שני פסוקים ס"ס באותו דבר עצמו ודאי שהוא כן וה"ה בגרים והלא גם בב"נ אמרו בסנהדרין (דף ס') טעמא דר"ש דאמר אף על הכישוף נצטוו משום דכ' מכשפה לא תחי' וכ' כל שוכב עם בהמה וגו' כל שישנו בכלל כל שוכב עם בהמה ישנו בכלל מכשפה לא תחי' ממילא ניחא דבגר כיון דמצוה הוא בלאו דע"ז ונצטוה ג"כ בלאו דלא תחללו את שם קדשי כמו שאר ישראל ע"כ דמצות קדוש השם קאי גם עליו ואין לך ריבוי גדול מזה דרבתה התורה מי שהוא בלא תחללו הוא ג"כ בונקדשתי וע"כ בני ישראל דהכא למעוטי העכו"ם. ואעפ"כ איבעיא התם בגמ' אי ב"נ מצוה על קה"ש דאולי נימא גם בב"נ כיון דמצוה הוא על לאו דע"ז מצוה ג"כ על קה"ש במצוה זו או אולי ג"כ בשפ"ד וג"ע לדעת הסוברים שלא כפירש"י דעל ע"ז דוקא קאי וס"ס דוקא במה שנצטוה כיון דבזה שוה הוא לישראל אולי לגמרי שוה הוא ובנ"י אתי לאפוקי עכו"ם היכי דבא להעבירו על דת בשאר שבע מצות שלהם דבישראל בכה"ג אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ובב"נ בכה"ג לא או דאתי לאפוקי דבעשרה מישראל הוא דיהרג ואל יעבור דהוי פרהסיא ולא בב"נ אבל ס"ס גרים הם בכלל ישראל:
ובדרך זה יש ליישב קו' התוס' סוכה וסנהדרין דאיכא דוכתי דממעט גרים ויש דוכתי דממעט עכו"ם דכל היכי דאיכא לאו בדבר שם ודאי דגרים הם בכלל בנ"י ואתי למעוטי עכו"ם אבל היכי דליכא לאו שם ממעט גרים. וכל היכי דאיכא לאו אמרינן דהלאו שבו הוא הריבוי לרבות גרים ומש"ה בערכין (דף ה') שאמרו בנ"י מעריכין ולא העכו"ם ולא ממעט גרים לפי שיש בזה לאו דלא יחל דברו. וכן בגונב נפש בסנהדרין (דף פ"ו) דאמר למעוטי חציו עבד וחציו ב"ח ולא למעוטי גר דאית בי' לאו דלא תגנוב וכיון דגר איתרבי לגונב איתרבי ג"כ לנגנב וכן בנדה (דף ל"ד) דאמר בנ"י מטמאים בזיבה ולא העכו"ם ולא ממעט גרים מפני שיש בזה לאו דטומאה ומיושב קו' תוס' כריתות (דף ז' ע"ב) דצריך בגמ' למימר ס"ד דלא תחייב שפחה בטומאת לידה משום דבנשי איתא ולא בגברי הא לא"ה הוי מחייבינן גיורת ושפחה אף דכתיב בנ"י משום דאיכא לאו בטומאה ול"ד לסוכה (דף כ"ח ע"ב) דמרבה גרים למצות סוכה וכן במנחות (דף ס"א) למצות תנופה דשם ליכא שום לאו אלא מ"ע לחודא וה"א דלא שייך בגרים ולא נשאר לנו להקשות אלא מסמיכה במנחות (דף צ"ג) דממעט עכו"ם ולא גרים ושם ליכא לאו נ' דההוא תנא ס"ל נשים סומכות רשות וממילא גם הגרים רשות להם לסמוך דעדיפי מנשים ואתי קרא למעט עכו"ם דהם אסורים לסמוך:
וי"ל דהתוס' שהשאירו דבר זה בקושיא לשיטתייהו אזלי דל"ל סברת רמב"ן קידושין הנ"ל כדמוכח מדבריהם קידושין שם ד"ה מעקה אבל לדעת הרמב"ן וכ"כ בשעה"מ ה' ע"ז פי"ב ה"ג שהוא כן ג"כ דעת הרמב"ם וס' החינוך ודאי דיש ליישב קו' הנ"ל באופן שכתבנו. ואפי' לדעת התוס' דל"ל כן בנשים מ"מ בגרים יש ליישב כן כיון דחמירי מנשים מודים גם התוס' דהוי ריבוי כל היכי דאיכא ל"ת ואולי לזה נתכוונו במ"ש ושמא בכל הני יש ריבוי. יהי' איך שיהי' ביישוב קו' התוס' ס"ס במצות קדוש השם דמפורש בי' הלאו במקומו ודאי דחייבים הם והם בכלל ישראלים גמורים ואפי' יהי' עשרה גרים לבד נקרא פרהסיא ומש"ה שפיר אפי' בבהמ"ז דהוא דאורייתא אף על פי כן מצרפינן על אחת כמה וכמה לתפלה ולא נחלקו אלא אם עובר לפני התיבה:
והנה בתוס' ב"ב (דף פ"א) ד"ה למעוטי מביא שם המשנה דבכורים דאמרו גר מביא ואינו קורא ואמר מכח האי משנה לא הי' מניח ר"ת לגרים לברך ברכת הזימון לפי שא"י לומר שהנחלת לאבותינו ארץ טובה ולר"י נ' דמצי אמר לאבותינו ולית הלכתא כהאי משנה וכו' ור"ת אומר דהאי דירושלמי משבשתא היא דהיכי מצי למימר גר קורא אפי' מבני קני ארמי אבד אבי דהיינו יעקב וירעו אותנו:
והנה כפי הנראה יש בזה ג' שיטות לרבותינו ז"ל. דעת ר"ת דאינו קורא ואינו מברך ברכת הזימון. דעת ר"י דכל שאינו מבני קני אינו קורא ואעפ"כ מברך ברכת הזימון ודעת הרמב"ם דכל גר מביא וקורא עאכו"כ דמברך וכן נוטה דעת הרמב"ן:
והנה כל השיטות צריכים ביאור. לדעת ר"ת קשה כיון דלא דחה דברי הירושלמי אלא משום דלא מצי למימר ארמי אבד אבי א"כ הי' ניחא בעיניו דלאבותינו מצי אמר למה לא הניח להם לברך ברכת הזימון דס"ס מצי אמר לאבותינו אך י"ל דמשום אותה הסברא דחה אותה ההלכה לגמרי דאין הלכה כר' יהודה ממילא נשאר בשיטת המשנה:
אך שיטת ר"י תמוה ביותר שחולק על ר"ת ואומר אף שבמכות (דף י"ט) אמר ר' אשי כיון דאיכא בכורי הגר דלא מצי אמר וכו' אתי שפיר כר"י וכו' איירי בבני קני וכוונתו דברכת הזימון מצי אמר דלאבותינו שפיר קאמר אבל לתת לנו לא מצי אמר מש"ה אמר שם במכות דלא מצי קרי א"כ לדבריו ז"ל תמוה מה שאמר שם בירושלמי אתי עובדא קמי ר' אבהו ואורי כר"י ועיין בפי' הר"ש לבכורים שם שכ' לא שהיו בכורים בימיו אלא לענין מתפלל א"כ שוב קשה מאי ראי' היא זו ממה שהי' מתיר להתפלל לענין בכורים דלמא לענין בכורים לא ס"ל כר"י מדלא מצי אמר ארמי אובד אבי. אך אולי י"ל דע"כ ס"ל כר"י לגמרי אפי' לענין בכורים דאל"כ ר' אבהו דלא כמאן דלרבנן אפי' אבותינו לא מצי אמר ולר"י מצי אמר הכל ומדאורי' בתפלה מסתמא בכל ס"ל כוותי'. אך ס"ס תשאר הקושיא של ר"ת אה"נ מ"ט דר' יהודה האיך אמר ארמי אובד. אבי. אך ביותר צריך ביאור דעת הרמב"ם דפוסק בכל הגרים מביא וקורא דמצי למימר לאבותינו וכפשטות דברי הירושלמי דקיי"ל כר"י וצריך ליישב האי דר' אשי דמכות (דף י"ט) אולי דס"ל ז"ל דהאי דירושלמי עדיף דמעשה רב. או די"ל דר"א אמר אליבא דהאי תנא דהתם במכות וזה התנא אה"נ דל"ל דר"י וכבר איפסקא ההלכה כר"י וכמ"ש בפי' הר"ש לביכורים שם. עוד י"ל דהיינו טעמא דמצי למימר לאבותינו משום דא"י מוחזקת מאבותינו א"כ תיכף שהי' ברשותו של אברהם זכו בה הגרים מרשותו אבל אם א"י אינה מוחזקת מאבותינו לא מהני מה שאברה' אב המון גוים ובגמ' ב"ב (דף קי"ט) אמר רבה א"י מוחזקת מאבותינו ובגמ' פריך עלה מברייתא דר' חידקא א"כ י"ל דסתם מסדר הש"ס דהוא ר"א הוא דפריך עלה ול"ל א"י מוחזקת מאבותינו מש"ה אמר התם במכות דגר לא מצי קרי אבל לדידן דמסקינן התם דא"י מוחזקת מאבותינו שפיר מצי אמר לאבותינו מש"ה גר מביא וקורא:
עוד יש קצת לומר דיש לתמוה במה שאמרו בגמ' ברכות (דף י"ג) הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ובל"ת ופריך סתמא דגמ' אלא מעתה הקורא לשרה שרי ה"נ. מאי קושיא היא זו בשלמא לאברהם אברם ניחא דיש בזה נ"מ לדינא דאברהם פירושו אב המון גוים וממילא גר מביא וקורא ואם אינו קורא לאברהם בשם זה גורם דאין הגר מביא וקורא ושפיר עובר בעשה שגורם שיבטל הגר מצות מקרא בכורים אבל הקורא לשרה שרי כיון דאין נ"מ לדינא י"ל דאינו עובר ולפ"ז י"ל דניחא לי' להרמב"ם ז"ל דגמ' דהכא דפריך אלא מעתה הוא סתם מסדר הש"ס שהוא ר"א ולטעמי' אזיל דגר אינו קורא אבל אנן דקיי"ל מביא וקורא מש"ה עובר בעשה ויש ליישב לפ"ז קו' מהרש"א שם למה לא העתיקו מוני המצות עשה ולאו זה ואף די"ל דלא הוי עשה גמור אלא אסמכתא בעלמא עכ"פ הי' להם להביאו ולפמ"ש ניחא דאה"נ דס"ל:
דלא הוי אלא אסמכתא ולרמז דגר מביא וקורא ומש"ה כיון דהביאו להלכה זו דגר מביא וקורא משום דאברהם נקרא אב המון גוים ממילא משמע דאסור לשנותו:
אך עדיין יקשה קו' ר"ת דלא מצי אמר ארמי אובד אבי וגם דהא לא מצי אמר לתת לנו. ע"ק קו' המל"מ ה' בכורים שם למה בה' מעשר שני פסק רבינו ז"ל בעצמו שאין הגר קורא וידוי מעשר מפני שא"י לומר את האדמה אשר נתת לנו ומה שתי' המל"מ בעצמו דשאני בכורים שאומר ל' עתיד ועתידים גרים שיהי' להם חלק בארץ משא"כ בוידוי מעשר שאומר לשון עבר עדיין חסר ביאור דהא גם בבכורים אומר פרי האדמה אשר נתת לי לשון עבר:
ובפמ"ג קצ"ט במשבצות סק"א תי' בשם ס' לחם יהודה שתחלת שביעתו של אברהם הי' לתת גם לגרים א"כ ניחא ג"כ משום זה ששם אומר לשון עתיד ולא בוידוי שאומר ל' עבר. ושם בפמ"ג נזהר בזה דל"ק מ"ש בבכורים אשר נתת לי שהוא כמ"ש בגמ' ב"ב (דף פ') דיהיב לי' זוזי וזבנה ונ' דדוקא אשר נתת לי יש ליישב כן משא"כ אשר נתת לנו שהוא ל' רבים משמע בדרך ירושה וזה א"א לו לומר:
ויש עוד לומר בישוב דברי הרמב"ם דהכא עם מ"ש בוידוי מעשר עפ"י מ"ש הרמב"ן פ' תביא שם דהך אשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש שנא' בוידוי מעשר ע"כ דקאי על אבותינו שבארץ מצרים כי להאבות לא נזכר בשבועה ארץ זבת חו"ד וכ"כ המזרחי שם וא"כ ניחא דבבכורים דהך דלאבותינו קאי על אברהם שפיר מצי הגר אמר אבל בוידוי מעשר דקאי על אבותינו שבמצרים זה לא מצי הגר אמר דהם לא היו אב המון גוים. אך ס"ס עדיין ק' על הרמב"ם קו' ר"ח דלא מצי אמר ארמי אובד אבי:
ונלפע"ד העיקר בדעת הרמב"ם דאם עיקר הקריאה יש מקום אצלו אף שמצרף לזה דיבור אחר מה שאינו שייך לו לא מיחזא כשקרא כיון דעכ"פ נכלל הוא בתוך כלל ישראל דחשיב הוא אחינו בתורה ומצות מש"ה לר' יהודא אפי' גרים אחרים שאינן בני קני כיון דעכ"פ יכול הוא לומר לאבותינו והאדמה אשר נחת לי דיהב לי' זוזי וזבנה א"כ עיקר השבח שיש לו חלק בארץ משבח הארץ ושבחו של מקום אשר נשבע לאבותינו מצי אמר אף דדיבור לתת לנו וארמי אובד אבי לא שייך בי' מ"מ כיון דעיקרו מצי אמר אומר ג"כ הנשאר וכ"ז במה שנוגע לשבח מצי לומר אפי' בכה"ג כיון דנוגע לכלל ישראל דגם בוידוי מצינו לפעמים כה"ג בסנהדרין (דף י"א) בשכני' בן יחיאל אף שהוא לא חטא וכ"כ הט"ז או"ח תר"ז סק"א כיון דכל ישראל ערבים זל"ז מצי להתודות בל' כולל אף על מה שהוא לא עשה ואין בזה משום מיחזי כשקרא וכ"ז בדבר של שבח אבל בוידוי מעשר שהוא לשון תפלה שמתפלל השקיפה וכו' וברך וכו' ומתפלל שיברך ד' את האדמה אשר נתת, לנו וכיון דאין האדמה אשר נתת לנו מבורר שהיא ארץ ישראל ל"ח תפלה דבתפלה קיי"ל שצריך שיתפלל ל' מבורר וכ"כ מג"א קי"ט סק"א דאף דקיי"ל המתפלל על חבירו א"צ שיזכיר שמו ה"מ כשמתפלל בפניו אבל שלא בפניו צריך להזכיר שמו ויש מקור לזה בדברי הזוה"ק פ' וישלח עה"פ הצילני נא ויש לפ"ז ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דפסק אם בירך על פרי האילן בפה"א יצא ותמהו עליו דהא בגמ' ברכות (דף מ') אמרו ר' יהודה הוא דאמר יבש המעיין נקצץ האילן מביא וקורא וכיון שהרמב"ם ז"ל פוסק התם כרבנן דאינו קורא למה פסק בכאן אם אמר בפ"א יצא ונראה דהכא כיון דהאילן ינק עכ"פ מן הקרקע הוי לשון מסופק אם קורא ולרבנן דהכא ס"ל דעכ"פ עיקר הקריאה צריך להיות לשון מבורר ור"י דהכא מוסיף על, שיטתו דהתם ובהא לא קיי"ל כוותי' אלא כרבנן וכ"ז בקריאה שהיא דאו' אבל בברכות הנהנין שהוא דרבנן קיי"ל ס' ברכות להקל ויוצא שפיר ומה שאמרו בגמ' ר"י הוא היינו כיון דחזינן דר"י אומר קורא עכ"פ משמע דהוי לשון מסופק עכ"פ נהי דהתם לא קיי"ל כוותי' עכ"פ ילפינן מיני' לענין ברכה דיוצא דס' ברכות להקל:
אבל באמת נראה לומר עוד תי' פשוט מזה ותימה בעיני שהאחרונים העלימו מזה שי"ל שהוא טעם הרמב"ם דפ' דלא כר"א דהא בגמ' ב"ב (ד' פ"ב) א"ל ר"א ברי' דר"א לר' אשי מכדי פסוקא הוא ליקרי א"ל משום דמיחזי כשקרא ר' משרשיא ברי' דר"ח אמר משום דאתי לאפקועינהו מתרומות ומעשרות והנה נ' דר"מ בדר"ח לא ניחא לי' לומר משום מיחזי כשקרא דס"ס מ"ש מקורא בתורה ואה"נ דס"ל כמש"ל כיון דעיקר הקריאה יש לו מקום אף שמצרף דיבור מה שלא שייך בו כיון דמצרף א"ע לכלל ישראל לא מיחזי כשקרא אך עדיין יקשה על ר"מ בדר"ח מוידוי מעשר למה שם אינו קורא מכדי פסוקא הוא ליקרי דהתם לא שייך דאתי לאפקועינהו מתו"מ דהרי מיירי שם אחרי הפרשת כל המתנות. וע"כ צ"ל דס"ל לרמבדר"ח דאה"נ במעשר דשם הקפידה תורה בכל הדינים שיפרש כיצד היא נוהג דקיי"ל אם הקדים א' לחבירו לא הי' קורא אכלו באנינות אינו מתודה וכו' א"כ הקפידה תורה במקום זה שיתודה כל הדינים הנוהגים בו אה"נ דשייך מדאו' לחוש למיחזי כשקרא ומודה הוא בזה לר"א אבל בבכורים ס"ל דלא שייך לחוש למיחזי כשקרא כיון דאינו מזכיר בכאן שום דין אלא שבח בעלמא מש"ה מוכרח ר"מ בדר"ח לומר הטעם דאתי לאפקועינהו מתו"מ. וזה הטעם שייך רק באלו שמביאים בכורים מפני הספק דס"ס חייבים הם בתו"מ אבל בגר שהוא בודאי חייב בבכורים ובכורים שלו פטורים מתו"מ שייך שפיר לומר דקורא ומה שמוסיף ארמי אובד אבי וש"ד הוי כקורא בתורה וכ"ז לדידן אבל לר' אשי דחייש למיחזי כשקרא שפיר אמר במכות שם דגר לא מצי קרי כמ"ש הט"ז יו"ד שמ"ד סק"א דמה לי שקר מרובה או שקר מועט אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל כמסקנא דגמ' דהוא רמבדר"ח שפיר ס"ל דקורא משא"כ בוידוי מעשר דשם מודה ר"מ בדר"ח ומיושב הכל ת"ל:
ומ"ש הפמ"ג שם דאף לרמב"ם גר פטור מבהמ"ז מדאו' משום דלא מצי אמר על הארץ הטובה אשר נתן לך דבריו תמוהים דאף ר"ת שלא הי' מניח לגרים לברך ברכת הזימון לא הי' פוטרו מבהמ"ז דאל"כ הל"ל דלא אתי דרבנן ומפיק דאו'. דהאי אשר נתן לך הוא סיומא דקרא בעלמא דמזכיר המצוה שנצטוינו בבהמ"ז ולא שייך בזה מיחזי כשקרא. וממ"ש שם בתחלה ראי' דהוי כמו נשים שכ' רש"י ברכות (דף כ' ע"ב) דאיבעיא להו שם משום זה שאינן בירושת הארץ אדרבה מזה יכול להוכיח דהרי התוס' חולקים שם על רש"י בזה דא"כ כהנים ולוים נמי וע"כ דס"ל דאף דלא נטלו נשים חלק בארץ מ"מ כיון שיכולים לומר שהנחלת לאבותינו יכולות לברך בהמ"ז שאינן אומרות שהנחלת לנו מש"ה כ' התוס' רק משום ברית ותורה א"כ הגר יכול לברך וכבר כתבתי בתשובה ליישב דעת רש"י ז"ל שאין כוונתו שאין הנשים בירושת הארץ אלא דכוונתו דכהנים ולוים נהי שלא נטלו חלק בארץ מ"מ ישנם במצות כיבוש הארץ אבל אשה אינה בכיבוש ג"כ כמ"ש בתרגום על הפסוק לא יהי כלי גבר על אשה לא יהא תקון זין גברא על אתתא אבל גרים הרי הם בכיבוש הארץ שהרי אתי הגתי הי' מגבוריו של דוד וסתמא כיון שהוא חייב בכל המצות הוא בכיבוש הארץ מש"ה חייב הוא בבהמ"ז אף לרש"י ז"ל:
והנני להזכיר שיש כאן תימה בפי' הר"ש לבכורים שלפי פירושו בירושלמי שם מקשה שלשה קושיות ועל כולם לא חש לתרוצי ולמה לא נפרש כפי הנלפע"ד ר"י ור"י בשם רשב"י בבני קני חותן משה הוא פי' דקשה לי' בדברי המשנה שני קושיות חדא דאמר גר אינו קורא משום שא"י לומר לאבותינו משמע הא לא"ה מצי קרי והא לקמן במשנה דאפוטרופין איתא במשנה דאינו קורא משום שא"י לומר את האדמה אשר נתת לי וע"ק למה אם אמו מישראל קורא הא ג"כ א"י לומר את האדמה אשר נתת לי ע"כ מתרץ דמיירי בבני קני ושייך בי' האדמה אשר נתת לי ורק משום לאבותינו הוא דלא מצי קרי ומש"ה אם אמו מישראל קורא ותיבת מתניתא קאי למטה פי' הברייתא חולקת על רשב"י דאיתא התם בתוספתא ובני קני מביאים וקורין משמע אפי' אין אמו מישראל ר"ח בשם ר"א לא אמר כן פי' הוא חולק על ר"י ור"י דרשב"י אמר זאת על:
הסיפא דמשנה דאריסין דמשמע שם דגר קורא וע"ז אמר דמיירי בבני, קני ואין הסיפא חולקת על הרישא ואומר אח"כ דאינו כן אלא דמיירי בעכו"ם שבא על בת ישראל דהיינו שאמו מישראל וע"ז אומר כלום הוא מתכוין לאברהם יצוי"ע וכי איוי"ע אבותיו היו פי' אפי' לבני קני. כלום ניתנה הארץ לנקבות א"כ ע"כ דהפי' הוא כמו שאמרו ר"י ור"י בשם רשב"י ואין כאן קושיא אלא שמוכיח שהפי' הוא כמו שאמרו בתחילה:
ס"ס הדרן למילתא קמייתא דהלכה ברורה היא דגר מצטרף הוא לתפלה, ובהמ"ז אליבא דכו"ע וכבר נפסקה ההלכה באו"ח נ"ג דיורד לפני התיבה ג"כ, ומצטרף הוא לעשרה לענין קדוש השם בלי שום ס' כלל. דברי הדוש"ת: