אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן א

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן א

הקדמה

א) על מה שנסתפק בשאגת ארי' סי' כ"ד במסופק אם אמר ברכת התורה אם חוזר ומברך ופשוט הדבר דדבר זה תלוי אם בה"ת דאו' או דרבנן. ודעת הרמב"ן בספר המצות (בעשה ט"ו בנוספות לעשין) דהוא דאו'. גם המגלת אסתר שם הסכים עמו בזה וכ' דלא מצא טעם נכון למה השמיטו הרמב"ם ממנין המצות. וראית הרמב"ן מגמ' ברכות (דף כ"א) דאמר ר"י בה"ת לפניו מקרא דכי שם ד' אקרא. וכן איתא ג"כ בירושלמי (פ"ז דברכות) ועוד הוסיפו בשאג"א הנ"ל. ובפר"ח או"ח סי' מ"ז מהא דנדרים (ד' פ"א) על שלא ברכו בתורה תחילה משמע דהוא דאו'. וכ"כ בס' החינוך (מצוה ת"ל) דהוא דאורייתא:

ב) אמנם דעת הרמב"ם מדלא מנאו במנין המצות משמע דס"ל דלא הוי רק דרבנן. ואף שהרמב"ן נראה שסבור בדעתו ז"ל דמש"ה לא מנאו משום דהוא בכלל הקריאה של התורה. אלא שהקשה עלה מ"ש ממקרא בכורים והבאת בכורים דנחשבים ג"כ לשתי מצות ומ"ש בה"ת ותורה:

ולפענ"ד דיש ליישב דעת הרמב"ם אפילו לפי שיטת הרמב"ן. ולומר דל"ד למקרא בכורים. דהא הרמב"ם ז"ל פוסק (בפ"ג דבכורים ה"ד) דהקריאה אינה מעכבת וא"כ יכול הוא לקיים מצות בכורים בלא קריאה מש"ה הוי שני מצות. משא"כ בה"ת ותורה דקיי"ל דאסור ללמוד תורה בלא ברכה תחלה וכמו שאבאר לקמן. מש"ה לא הוי אלא חדא מצוה:

ג) ולפ"ז יהי' מהך דנדרים ראי' לדברי הרמב"ם. דידוע דכל הראשונים נתקשו בדבר זה. נשאל לחכמים ולנביאים וכו' עד שפירשו הקב"ה בעצמו. למה לא הבינו כולה דבר זה. וגם הא משום מצות עשה פרטית לא מצינו עונשים חמורים כ"כ. וכמ"ש במנחות מא בעידן ריתחא מענישין אעשה. ואך לפענ"ד ניחא דאה"נ משום זה כולם לא פירשוהו שהי' קשה להם וכי משום ביטול מצוה דבה"ת יהי' אבדן הארץ אבל משום ביטול תורה ודאי שייך שיהי' אבדן הארץ וכדאיתא בשבת (דף ל"ב ע"ב ול"ג) ובשאר דוכתי עונשים חמורים. וא"כ ניחא דהחכמים ונביאים סברו דהוא רק מצוה פרטית. עד שפירשו הקב"ה בעצמו שאמר להם שהוא מצוה אחת. וכשלא ברכו בתורה תחלה נקרא עזבם את תורתי. דהוי כמי שלא למדו כלל והוי ביטול תורה ושייך אבדן הארץ. וא"כ ניחא דלא חשב לה הרמב"ם למצוה מיוחדת. וכס"ד דהרמב"ן:

ד) וי"ל דר' יהודה דנדרים (ד' פ"א וב"מ ד' פ"ה) אזיל לטעמי' דברכות (דף כ"א) דטעמא דבה"ת הוא מקרא דכ' שם. ומשם משמע דאסור ללמוד תורה בלא ברכה. והחכמים ונביאים ס"ל כטעמא דר"י ברכות (דף מ"ח ע"ב) והוא במכילתא בא דבה"ת הוא מצד ק"ו על חיי שעה מברך על חיי עולם לכ"ש. וא"כ לא הוי רק מצוה מיוחדת ע"כ לא פירשוהו עד שבא הקב"ה בעצמו לפרש שהוא מצוה אחת מקרא דכי שם:

ד) והטעם דבתורה יש בה הנאת הגוף כמ"ש ביו"ד סי' שפ"ד דאבל אסור בת"ת משום דכתיב בה פקודי ד' ישרים משמחי לב. ע"כ אם אינו מברך הוי כלומד להנאתו והוי כאינו לומד כלל:

ו) ויתורץ בזה קו' תוס' פסחים (דף נ' ע"ב) דרב גופי' אמר הלומד שלא לשמה נח לו שלא נברא והכא אמר לעולם ילמד אפי' שלא לשמה. ונראה דזה הנ"מ. דאם מברך בה"ת אפי' שלומד שלא לשמה. מ"מ כיון שיש בזה כוונה לשם מצוה. כמו בכל המצות. דמברך עליהם, הרי יש כאן קיום המצוה. וכמ"ש הרשב"א (נדרים ט"ו) דהנאת הגוף בטלה לגבי המצוה. אבל כשאינו מברך אין כאן מצוה אלא הנאתו והוי כאינו לומד כלל:

ז) ויש בזה ג"כ לפרש דברי הגמ' שם בפסחים (דף נ' ע"ב) דרמי שם כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב עד שמים וכו' דבברכות רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לד' וכו' ומשני כאן קודם ברכה. ונראה דמזה דייק דהכא מיירי לאחר ברכה כיון דעכ"פ כתיב עד שמים וכיון דשייך בי' מלת שמים דהיינו כשהשמים שמים לד' והוא כשמברך ואז עכ"פ ילמוד אפי' שלא לשמה:

ח) ולפ"ז יתורץ לנו קושיא גדולה מה שנתקשו המזרחי והגור ארי' פ' כי תבוא. שאמרו בברכות (דף מ' ע"ב ובמעש"ש פ"ה מי"א) עה"פ לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא שכחתי מלברכך. וכ' רש"י מלברכך על הפרשת מעשרות. והם דברי הספרי שם. ותמהו דהרי ברכת המצות לא הוי אלא דרבנן. ודחקו דזה אינו ברכה אלא שבח בעלמא. וע"ז תמה התוי"ט הלא בגמ' ברכות הנ"ל הביאו מזה ראי' למ"ד ברכה א"צ מלכות אלמא דמברכה ממש איירי. אך לפמ"ש לעיל דבתורה לפי שיש בה הנאת הגוף צריך לברך. כדי שלא יהי' נחשב שעושה מפני הנאתו. ה"ה נמי במצוה שיש בה הנאת הגוף כגון הפרשת מעשרות ונתינתן. דהא כל מידי דאסור בהנאה אסור ליתנו במתנה מש"ה צריך לברך. אך כ"ז הן בתורה. והן במצוה. שיש בה הנאה דצריך לברך הוא. אי נימא דההנאה אינה בטלה לגבי המצוה. וידוע שנחלקו בזה הרשב"א ור"ן (נדרים דף ט"ו) גבי הנאת תשמישך עלי דלהר"ן אסור דל"ש מצות לאו ליהנות ניתנו דס"ס איכא הנאה. ולהרשב"א דוקא משום דאפשר באחרת יעו"ש. וכבר ביארנו במקום אחר דאשכחן תנאי דפליגי בזה (בשבועות דף מ"ד ע"ב) במלוה צריך למשכון. דלר' אליעזר כיון דצריך למשכון לאו מצוה קעביד וכו'. נמצא דלר"א היכי דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה. בטלה המצוה. ולפיכך לא הוי עוסק במצוה ואינו פטור מן המצוה. ור"ע פליג עליו וס"ל דבטלה ההנאה לגבי המצוה ומש"ה חשיב עוסק במצוה. וממילא מיושב שפיר דהתם בספרי מסיים שם דברי ר' אליעזר וכיון דר"א הוא דקאמר לה ולר"א לטעמי' חייב לברך בכה"ג מדאו' דאם לא יברך לאו מצוה היא כלל. אבל לדידן דקיי"ל כר"ע אה"נ דההנאה בטלה לגבי המצוה ואינו חייב לברך מדאו'. מש"ה קי"ל דברכות המצות כולם אפי' אותן שיש בהם הנאת הגוף ג"כ לא הוי אלא מדרבנן. וס"ס שפיר מייתי בגמ' ראי' ממימרא זו לענין ברכה שא"צ מלכות דבזה אין חולק על ר"א:

ט) ויש עוד להוסיף עפ"י מ"ש בהג"ה מהר"צ חיות (לנדרים דף ט"ו) בשם הגאון מהרא"ז מרגליות שחדש דפלוגתא זו דהנאת הגוף בהדי מצוה תליא בהא דנדרים ונדבות קרבים ביו"ט דאי נימא דההנאה בטלה לגבי המצוה אינן קרבים ביו"ט. דאין כאן לכם. אבל אי נימא דאין ההנאה בטלה קרבים שפיר. ממילא ניחא ג"כ דבביצה (דף י"ט ע"ב) איתא ר"ש אומר הרי הוא אומר בחג המצות וכו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות. וכדמסיק דהיינו ביו"ט עצמו. ובפשוט לפי פירש"י ז"ל משמע דס"ל נדרים ונדבות קרבים ביו"ט. ובתוס' שם ד"ה ר"ש תמהו בזה. וכ' וכ"ת דנו"נ קרבים ביו"ט הא משמע דבהנהו תנאי ליכא מאן דסבר וכו'. ואה"נ די"ל דרש"י מפרש דר"ש ס"ל כן דהא ר"א בר"ש אמר בפירוש כן. ומסתמא סבר לה כאבוה. א"כ לפ"ז יהי' ניחא דסתם ספרי ר"ש (סנהדרין דף פ"י ע"א) וכיון שנשנה אליבא דר"ש דס"ל נו"נ קרבים ביו"ט ממילא ההנאה אינה בטלה לגבי המצוה וחייב לברך מדאורייתא. אבל להלכה דהרמב"ם וכל פוסקי ההלכות פסקו נו"נ אין קרבים ביו"ט. שפיר פסקו דמדאו' אינו חייב לברך:

י) ולפ"ז יתורץ לנו ג"כ בהך דבה"ת. די"ל דאה"נ דהרמב"ם ס"ל דלא הוי מה"ת. ומה שהקשו מהך דברכות (דף כ"א) ונדרים (דף פ"א). לפמ"ש בס' טעם המלך הל' לולב דר' יהודא ורבא דנחלקו (בר"ה דף כ"ח) בשופר של שלמים אם תקע דלר"י לא יצא ולרבא יצא משום דמלל"נ. פליגי בזה היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה. דלר"י ל"ח:

מצוה ולרבא הוי מצוה. א"כ הדרן לדברינו הנ"ל דשני המימרות דברכות ונדרים הנ"ל ר' יהודא הוא דאמר להו. ולטעמי' שפיר צריך לברך מדאורייתא דאם לא יברך אינו עושה מצוה בזה כלל. והרמב"ם לשיטתו דפוסק כרבא דמלל"נ אפי' היכא דאיכא הנאה בהדי מצוה שפיר פסק דא"צ לברך מדאורייתא:

ותירוץ זה יותר נכון ממ"ש תחלה דגם הרמב"ם מסכים דהוא מה"ת אלא דס"ל דנכלל בכלל למוד התורה דכ"ז הי' מקום לומר בדברי הרמב"ם דס' המצות. אבל הלא בחבורו הגדול (פ"ב דברכות הי"ד) כ' בבהמ"ז ה' אם ברך חוזר ומברך ובכל הברכות כ' (בפ"ד ה"ב ובפ"ח הי"ב) דנסתפק אינו חוזר ומברך ומדלא הביא דבבה"ת חוזר ומברך משמע דס"ל דגם בה"ת הוא בכלל כל הברכות דנסתפק אינו חוזר ומברך. וכן משמע ג"כ דעת הרי"ף ורא"ש שלא הביאו כלל הך מימרא דר"י דבה"ת דאו'. ודין דבהמ"ז דאו' הביאו בפ"ג וכן לענין בעל קרי הביאו דמברך בהמ"ז ולענין בה"ח לא הביאו כלל. וכן בטוא"ח קפ"ד גבי בהמ"ז כ' ס' חוזר ומברך ובסי' ר"ט העתיק דינו של הרמב"ם ז"ל דבכל הברכות אם נסתפק אינו חוזר ומברך ואינו משיג עליו אלא על ברכה מעין ג' אלמא דפשיטא להו לרבותינו ז"ל דבבה"ת אם נסתפק אינו חוזר ומברך וכן משמע דעת המחבר שם בסי' ר"ט. וכן הסמ"ג לא הביאו במנין המצות. וצ"ל כמ"ש לפענ"ד ליישב:

יא) והנה בשאג"א הנ"ל רצה לסייע להרמב"ם ממשנה דבעל קרי. דלא אמרו מברך לפניו עכ"פ ברכת אהבה רבה דהיא ג"כ בה"ת וס"ל דהרהור כדבור דמי ואפ"ה אינו מברך ש"מ דבה"ת לאו דאו'. רק דהוא ז"ל בעצמו דחה לראי' זו משום כיון דחזינן לאמוראי דידן ר' יוחנן ור' יהודא תרווייהו ס"ל דבה"ת דאו' ע"כ דטעמא דמתני' דמש"ה אינו חייב לברך משום דהרהור לאו כדבור דמי. ולפ"ז אין ראי' דבה"ת ל"ד. ואדרבא מזה יצא להקשות על הרמב"ם דפסק (פ"א מהל' ברכות) דיוצא י"ח ברכות בהרהור. וכ' לבאר דבריו דלמה לענין ק"ש אינו יוצא בהרהור דכ' ודברת בם אבל לענין שאר ברכות יוצא בהרהור ומש"ה עכ"פ אינו חייב לברך בה"ת כיון דלענין ק"ש אינו יוצא בהרהור. ואף די"ל דעכ"פ לענין שיהי' חשוב ד"ת די בהרהור וכיון דמהרהר ק"ש יברך לפניו ע"ז הוסיף עוד הרב ז"ל דבר חדש דאינו חייב בה"ת בהרהור ד"ת משום דכתיב כי שם ד' אקרא והיינו דוקא כשמדבר ולא כשמהרהר. ואני תמה על דבריו. חדא דא"כ כיון דבגמ' אמר ר"י אמת ויציב דאו', והקשו בגמ' ממתני' דאם אמת ויציב דאו' יברך אח"כ ותרצו הא אדכר לי' בק"ש. הא הזכרת ק"ש לאו כלום הוא דאינו יוצא בהרהור ואמת ויציב יוצא בהרהור. א"כ עדיפא לי' להזכיר מה שיוצא בהרהור. ואף דיש עוד לומר דמה שמהרהר ק"ש יוצא עכ"פ לענין הזכרת יצ"מ. ודוקא לענין מצות ק"ש אינו יוצא בהרהור דכתיב ודברת בם. חדא דמנלן לחלק בזה נימא כיון דגלתה לנו התורה בדברים הללו דאינו יוצא בהרהור נימא דההרהור במקום הזה לאו כלום הוא. ועוד מה קאמרי שאני ק"ש דאית בה תרתי הא כיון דאינו יוצא בהרהור עכ"פ אינו יוצא לענין מלכות שמים. ועדיין לית בה אלא חדא. ואך אולי איכא למימר כמ"ש בגמ' ריש סוכה (דף ז') מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת. ה"נ אולי יש לומר דה"נ כיון דמהני הק"ש לענין שיוצא בה ידי חובת הזכרת יצ"מ. ה"נ מהני שיוצא בה ידי חובת ק"ש. והא דאמרי' דלא מהני הרהור לק"ש היינו כשכבר הזכיר יצ"מ דל"ש מגו. אבל אם לא הזכיר יצ"מ שפיר אית בה תרתי משום מגו. וא"כ ה"נ נימא לענין תורה כן דאם לא למד עדיין כיון דיוצא לענין תורה בהרהור ה"נ יוצא לענין ק"ש ואם כבר למד לא יצא:

אך כ"ז לאו סברא היא דאי נימא כסברתו דמר ז"ל דבק"ש גזירת הכתוב ודברת בם. ודאי לא מהני דכן גזרה התורה דלזה לא יועיל הרהור. והדק"ל למה אמרו ק"ש עדיפא דאית בה תרתי. אך עדיין יש ליישב דכל סברתו הוא אליבא דמ"ד ק"ש דאוריתא אבל המימרא דגמ' דאמרו הא עדיפא דאית בה תרתי הוא לר"י דאית לי' ק"ש דרבנן ודברת בם קאי לד"ח. וא"כ שוב להך מ"ד אה"נ דיוצא י"ח ק"ש בהרהור ושפיר משני לדידי' כבר אידכר לי' בק"ש. אבל לדידן אה"נ דאינו יוצא י"ח ק"ש בהרהור כיון דקיי"ל ק"ש דאורייתא דודברת בם קאי על ק"ש:

יב) אך ס"ס גוף הסברא תמוה. דלא מצינו בגמ' חילוק זה אלא לענין להשמיע לאזניו אבל לדידן דקיי"ל אפי' לא השמיע לאזניו יצא. י"ל דאין נ"מ בין ק"ש לשאר ברכות. ואף שדעת רש"י ור' יונה דמ"ש ואם ברך בלבו יצא לאו דוקא אלא שלא השמיע לאזניו. ס"ס לדעת הרמב"ם דמפרש לה בפשוט במהרהר בלב וס"ל דיוצא בכל הברכות ובבהמ"ז במהרהר. ה"ה לענין ק"ש: וע"ק לפי חילוק השאג"א לר' חסדא דס"ל דהרהור לכ"ד דמי דאי כדבור דמי יוצא בשפתיו והוא לא ס"ל כדאשכחן בסיני. א"כ הדק"ל ולטעמך בבהמ"ז דהרהור כדבור יוצא בשפתיו ולמה מהרהר ואי תימא דאה"נ לר"ח בבהמ"ז מברך בדבור ס"ס קשה למה הקשו בגמ' מתפלה דאינו מתפלל בהרהור שא"ה דבתפלה כיון דהרהור כד"ד מש"ה אסור אבל בק"ש מותר דהא הרהור לכד"ד ולאו מידי עביד:

ופשוט הדבר לפי פשטות הסוגיא דאי הרהור כדבור בכולהו כדבור ואי לכ"ד בכולהו לכ"ד וכ"כ ג"כ המג"א סי' ק"א סק"ב דכ' דהי' סברא לחלק בין ק"ש לשאר ברכות משום דכתיב ושננתם וע"כ דלא מחלקינן בהכי יע"ש. אך הוא ז"ל כ' ע"פ שיטת הסוברים דאינו יוצא בהרהור. וס"ס לרמב"ם הדק"ל למה לא יברך בה"ת בהרהור. ומ"ש השאג"א משום דכתיב כי שם ד' אקרא, הוא סברא בלי ראי'. ויותר יש לתמוה עליו ז"ל שלא כ' סתמא דקיי"ל להלכה בסי' מ"ז דמהרהר ד"ת א"צ לברך. וא"כ י"ל דה"ה בק"ש. אך אה"נ דגוף דין זה תמוה וכמ"ש המג"א שם סק"ב לעיין לקמן בסימן ס"ב דאם ע"י אונס הרהר בלבו יצא אלמא דמקיים המצוה ע"י הרהור ולמה לא יתחייב לברך וכמו כן תמה גם בבאורי הגר"א אות ב'. ועי' ט"ז דתמה מכותב ד"ת דמברך מ"ש מהרהור ועי' שב יעקב בתשובה מ"ט שכתב ליישב דשאני תורה דכתיב בה ושננתם לבניך וכו' ומש"ה בכתיבה דיכול ללמד לאחרים עי"ז שייך בה ושננתם מש"ה מברך. משא"כ בהרהור דלא שייך בה ושננתם לבניך מש"ה אינו מברך עכת"ד ז"ל. ועם כי סברא נכונה היא מ"מ א"א לקבל דבריו ז"ל דהא בגמ' הקשו למ"ד הרהור כדבור דמי יוצא בשפתיו. וכ' שם בתוד"ה יוצא כיון דשרית לי' הרהור אף על פי שהוא כדבור לענין ק"ש כמו כן נקרא דיבור לענין עוסק בתורה עיי"ש ולדבריו ז"ל מאי מקשה דלמא לענין תורה לאו כד"ד משום דכ' ושננתם. ופשוט הדבר דהפוסקים דס"ל דאינו מברך בה"ת בהרהור ד"ת. אינהו ס"ל דהרהור לכד"ד בכל מקום בכל המצות ובכל הברכות. וכן מפורש בב"י בשם האגור ובשם התוס' ותימה על השב יעקב שכ' טעם מן הצד. וגם דיש ראי' לענ"ד לסתור סברתו מגמ' חגיגה (דף ג'.) דמקשה וכל היכי דלא משתעי לא גמר והא הני תרי אילמי וכו' ומתרץ קרי בי' למען ילמדו ואילמי לא יכולים ללמד לאחרים והא יכולים ללמד מן הכתב וע"כ דלמוד לאחרים מן הכתב לא חשיב למוד. ואולי יש לחלק ולומר דשא"ה דמן התורה א"י ללמד מן הכתב כמ"ש בגמ' תמורה (דף י"ד ע"ב) ואי אשכח איגרתא מי אפשר למישלחא וכו' דברים שבע"פ אי אתה יכול ללמוד מתוך הכתב. אך סברתו דשב יעקב הוא לפי תקנה דידן דעתה התירו ללמד מן הכתב אולי יש לומר דיכול לברך אך ס"ס היא גופא קשיא היכן מצינו לברך על דבר שאסור מן התורה לעשותו וחכמים הוא שהתירו וס"ס לא שייך לומר שהוא בכלל כוונת הקרא כי שם ד' אקרא. וס"ס קו' הט"ז במקומה עומדת מ"ש כתיבה ממהרהר. ועי' פמ"ג שם דאין מברכין על מצות שבלב, כמ"ש גבי ביטול חמץ אף דבטיל מדאו'. ומש"ה בכתיבה דהוא מעשה מברכין. אך לפ"ז אפי' למ"ד דיוצא ידי ברכות בהרהור. ג"כ אין לו לברך על ד"ת בהרהור. וכבר כתבתי דהמעיין במקור ההלכה יראה דטעמייהו משום דהרהור לכד"ד ואולי יש לומר בדעת המחבר דפסק בברכות יוצא:

בהרהור. ובכתיבה מברך. ובהרהור אינו מברך. משום דמספקא לי' והכריע מצד עצמו דכתיבה עדיף מהרהור לחוד אך לפענ"ד מתקבל יותר ליישב דס"ל להמחבר דאה"נ מדאו' יוצא בהרהור אלא מדרבנן אינו יוצא אלא בדבור. ומש"ה כ' דדוקא ע"י אונס יוצא בהרהור. אבל שלא באונס אינו מהרהר כיון דמדרבנן אינו יוצא אלא שבמקום אונס לא תקנו חכמים. אבל אם הי' מדאו' לא הי' חילוק בין אפשר ללא אפשר. וכיון דבה"ת אינה אלא מדרבנן לא תקנוה על המהרהר כיון דמדרבנן אינו מקיים המצוה:

יג) וניחא לפ"ז שאמרו בגמ' למה מהרהר שלא יהיו כל העולם עוסקים בו והוא יושב בטל וק' לכאורה דס"ס כיון דאינו כדבור עדיין יושב בטל הוא ולפמ"ש ניחא דס"ס הוא מקיים המצוה מדאורייתא:

יד) ויתיישב בזה קו' השג"א (סי' ו') שהקשה על הריא"ז שהביא בשלטי הגבורים משמו בפ' השואל אבל אומר אדם הנראה שתעמוד עמי לערב וכו' ואלו בפ' הקורא כ' בשמו שאם הרהר ק"ש יצא. וכן הקשה על הרמב"ם דפסק דיוצא י"ח הברכות בהרהור. ובשבת מתיר בהרהור וכבר כתבנו דדעתו ז"ל לחלק בין ק"ש לשאר מצות ומחלק בזה ג"כ. דשאני בשבת דכ' ודבר דבר וכבר כתבתי לעיל דקשה לחלק מסברא כיון דלא הזכירו בגמ' חילוק זה. ועי' סי' קפ"ה בב"י שכ' וז"ל וכ' הרא"ש ר"ח פסק כר' חסדא ואינו יוצא ידי ק"ש עד שיוציא בשפתיו וכו'. אבל הרמב"ם וסמ"ג כ' וכו' ע"כ. מוכח מפורש דלרמב"ם וסמ"ג ה"ה בק"ש. וכל יסוד ראיתו דשאגת ארי' הוא כמ"ש בסי' כ"ד מדלא סיים הרמב"ם בק"ש שם אפי' ברך בלבו. והוא דקדוק חלש דאיכא למימר דסמך עצמו על מ"ש (בפ"א דברכות). ולפענ"ד ניחא בפשוט. דאה"נ דמדאו' הרהור כדבור. אלא דחכמים אמרו דלאו כלום הוא מש"ה לענין איסור דרבנן כגון דבור בשבת. דאין האיסור אלא מדברי קבלה. משום ודבר דבר. לא אסרו בהרהור. וכן בכל הברכות דאינן אלא דרבנן לא החמירו עליו אלא כמו מדאו' כיון דאפי' מה שמחויב מדאו' יוצא בהרהור לא החמירו יותר אלא שבזה יש פלוגתא דהמחבר חולק על הרמב"ם וס"ל כדעת הרבה מן הפוסקים דאפילו בשאר ברכות אינו יוצא בהרהור כיון דאינהו תקנו דאינו יוצא בהרהור גם בדבריהם תקנו לפרש דוקא בפה וס"ס לענין בה"ת ס"ל כדעת הרמב"ם דאינו אלא דרבנן והם לא תקנו כשמהרהר וזה שאמרו בגמ' ק"ש ובהמ"ז דאו' תפלה דרבנן דבדבר שהוא דאו' נהי דמדאו' יוצא בהרהור ס"ס מדרבנן אינו יוצא והם ז"ל כיון שאמרו הרהור לאו כד"ד התירו בבעל קרי דאין איסורו אלא דרבנן והניחוהו לקיים המצוה דאורייתא דהוי כמו אנוס וכמו שאמרו בריש כתובות התם אנוס בתקנתא דתקינו לי' רבנן אבל בברכות ותפלה שהוא רק דרבנן אם נימא דיוצא בהרהור שוב כדבור דמי כיון דאין נ"מ בין הרהור לדבור דס"ס אין כאן אלא מצוה דרבנן מש"ה לא התירו לו אפי' בהרהור דא"כ יוציא בשפתיו. וא"כ לפ"ז יוצא לנו הדין דקיי"ל בסי' ס"ב שאמרו יוצא באונס ידי חובת ק"ש בהרהור ממשנה דבעל קרי דהוא ג"כ אנוס ואמרי' דמהרהר בלבו אלמא דכל היכי דהוא אנוס יוצא בהרהור וכמש"ל דתקנת חכמים אונס הוי. ותימה גדולה לי על פי' הירושלמי במתני' דבעל קרי דפרשו מהרהר בלבו הברכות אבל ק"ש אומר בפירוש ותימה הא חכמים יש כח בידם לבטל הדאו' בשוא"ת ומה גם דאינו נעקר לגמרי דגם בהרהור יוצא מדאו' וכמ"ש בשם המדרש אמר דוד יהיו לרצון אמרי פי ולפעמים והגיון לבי לפניך. א"כ למה יקרא מפורש ויבטל גזירת חכמים. וכשאני לעצמי נ"ל ליישב קו' השאג"א על ריא"ז ורמב"ם הנ"ל דבשבת הרהור לכד"ד ובשאר ברכות ס"ל דהרהור כד"ד עפ"י דברי הט"ז או"ח תקס"ב סק"ט שכ' דאפי' לשיטת הראבי"ה דהוציא מפיו התענית קודם מנחה מהני מ"מ בהרהור לחוד לא מהני אם לא בשעה הקבוע לו מטעם כיון דדרך האדם להתנחם במחשבתו לא הוי הרהור גמור עד שיהרהר בשעה הקבוע לו. וידוע מה דקיי"ל בנדרים (דף פ"ז) תכ"ד כדבור דמי וכ' הר"ן בטעמו של דבר דסתם מה שאדם עושה לא בגמר דעתו הוא עושה אם לא בדבר גדול וא"כ י"ל שפיר דמש"ה בשבת שפיר הרהור מותר כיון דהוא דבר איסור דרכו להתנחם אח"כ א"כ לא עשה כלום משא"כ בדבר מצוה דקיי"ל אפי' בעומד וצווח שאינו רוצה אם אנסוהו ונתרצה אמרי' דודאי ניחא לי' וכסברת הרמב"ם מה' גירושין הידוע א"כ ודאי דאין דרכו להתנחם מש"ה הרהור כדיבור דמי ולא יקשה עליהם ראיתו של רבינו יונה המובא ברא"ש מדמקשינן בפ' השואל מהא דבכל מקום מותר להרהר חוץ מבית הכסא אלמא דהא דמי להא דשא"ה כיון דבאותו מקום אין מצוה להרהר שוב דרכו להתנחם והוי ג"כ כי האי דשבת וראוי להתיר לו ושפיר מקשה. ואין לומר שוב להיפוך דאיך תתיר לו להרהר דאם תתיר לו שוב אין דרכו להתנחם והוי כדיבור ואסור דס"ס כיון דחיוב לא הוי טוב לו יותר שלא לקיים עתה כדי שיקיים בטהרה שייך עכ"פ דרכו להתנחם: ויש לפ"ז דרך נכון לבאר דברי חכז"ל שאמרו בקידושין (דף מ') מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וקשה אה"נ מ"ט וכי הקב"ה ותרן הוא וגם למה בע"ז מצרפה למעשה ולפמ"ש ניחא דמחשבה טובה שאין דרכו להתנחם ודאי דהוי כמעשה ומחשבה רעה שדרכו להתנחם הוי כלא כלום וכ"ז היכי דשייך חזרה תכ"ד משום דאינו עושה בגמר דעתו משא"כ בע"ז דקיי"ל שם דתכ"ד לאו כדבור ולא מהני חזרה משום דלעולם עושה בגמר דעתו שם ודאי דמחשבה רעה הוי כמעשה. ובתענית שם בסי' תקס"ב נהי דהוי דבר מצוה מ"מ כיון דלחד מ"ד יושב בתענית נקרא חוטא נהי דלחד מ"ד נקרא קדוש ס"ס דרכו להתנחם כיון דמסופק הוא בעצמו:

ויתורץ לפ"ז מה שתמהו על רש"י מנחות (דף ב' ע"ב) ד"ה אבל מחשבה ד"כ דפגול בקדשים הוא בדיבור דוקא והקשו עליו מגמ' דחולין (דף ל"ח ע"ב) דאמר שם כר"א בן יוסי שהבעלים מפגלים ת"ק סבר אי שמעניה דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת כותים לע"ז לא אמרינן דס"ס משמע משם דפגול מהני במחשבה דאמר ילפינן חוץ מפנים ואלא דסתם מחשבת כותי לע"ז לא אבל אי הוי אמרינן סתם מחשבת כותי לע"ז הי' אוסר. אך לפי דברינו הנ"ל ניחא דפגול שהוא מחשבת איסור אה"נ דהרהור לאו כלום הוא דדרכו להתנחם וכ"ז בפגול אבל במחשבה דע"ז כיון דתכ"ד לאו כדיבור דעושה בגמר דעתו אי הוי אמינא סתם מחשבת כותים לע"ז הי' יכול לאסור ועדיין אין ראי' מכאן לפגול וצ"ע קצת לפ"ז בגמ' שבועות (דף כ"ו) גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ופריך מקדשים ויקשה לדעת הרמב"ם דפסק פט"ו מה' מעה"ק ה"א דבקדשים תכ"ד לאו כדיבור:

ומה שנסתייעו מר"י ור"י דס"ל בה"ת דאו' וע"כ דס"ל דבהרהור אינו חייב לברך כמש"ל ודאי אם הי' מדאו' הי' חייב לברך לדעת הרמב"ם אף בהרהור וכמש"ל. אך נ"ל דר"י ור"י לא ס"ל גבי בעל קרי לחלק בין מה שמחוייב מדאו' למה שמחוייב מדרבנן וכס"ד דגמ' דלעיל דהקשו מתפלה ודחי אלא תפלה דרבנן בהמ"ז דאורייתא ובהס"ד לא ס"ל לחלק בכך וכן חזינן לר' יוחנן דלא ס"ל חילוק זה דס"ל על המזון מברך לפניו מדאו' והקשו ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וסלקא בתיובתא וה"ה על בה"ת דקשי' להו. וא"כ אה"נ לדידן דס"ל לחלק בין דאו' לדרבנן וכסתמא דגמ' צריכין למימר אה"נ דבה"ת אינה אלא דרבנן ומש"ה אינו מברך: עוד נראה לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דר"י בעצמו לא ס"ל דהוא דאו'. ורק לאסמכתא בעלמא הביא המקרא הזה דהא לר' ישמעאל לקמן (דף מ"ח ע"ב) וכן במכילתא פ' בא ילפי בה"ת מק"ו. על חיי שעה מברך על חיי עוה"ב מכ"ש וידוע דדעת הרמב"ם בס' המצות בשורש השני (לדעת הרבה מרבוותא) דכל הלמד מי"ג מדות אינו אלא דרבנן אם לא היכי דמפורש אמרו בגמ' דהוא דאו'. וא"כ לפ"ז ר' ישמעאל ס"ל דאינו אלא דרבנן ואין סברא שר' יהודא שהוא אמורא יחלוק:

עליו בלי ראי' דאמורא על תנא לא פליג אם לא היכי שיש תנא דמסייעא. וע"כ דגם ר"י ס"ל דלא הוי רק דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דנקט והיכי דאין נ"מ לדינא רק הדרשא בעלמא מצינו כמה פעמים דהאמורא אמר פסוק אחר שלא כדברי התנאים וכן לענין ברכת הזימון יליף לקמן מקרא דכי שם ד' אקרא וס"ל לרוב הראשונים דלא הוי אלא דרבנן וע"כ דאסמכתא בעלמא היא:

עוד ראי' לדברינו דבגמ' אמר ר"י בעצמו ס' קרא ק"ש וכו' ובאמת ויציב חוזר וקורא מ"ט אמת ויציב דאו' למה ל"א ס' אמר אהבה רבה בלא ברך עדיין בה"ת חוזר ואומר משמע דבאהבה רבה לעולם אינו חוזר ואומר וע"כ דלעולם לא הוי דאו'. ואף דלגרסת הרי"ף והרא"ש ר"י אמר שמואל א"כ י"ל דר"י בעצמו אה"נ דס"ל דגם בס' אמר אהבה רבה בל"א בה"ת חוזר ומברך ס"ס גם לגרסא זו שוב אין הלכה כתלמיד במקום רבו:

עכ"פ יש לנו תנא דמכילתא ושמואל דהכא ורבינא דס"ל הרהור כדיבור דלדידי' ודאי דצ"ל דהוא רק דרבנן וכמש"ל ולר"י אין לנו הכרעה די"ל דקרא אסמכתא בעלמא ע"כ ראה יותר הרמב"ם ז"ל לפסוק דהוא דרבנן: והאמת דיש קצת לדחות ראי' זו דאה"נ תמוה למה האריך ואמר ס קרא ק"ש ס' אמר אמת ויציב ול"א בפשוט אמת ויציב דאו' וק"ש דרבנן וממילא ידוע כללא דש"ס דסדא"ו לחומרא וסד"ר לקולא וע"כ דקמ"ל דאפי' בס' עשה ג"כ סדא"ו לחומרא וכמו שנסתפק בזה הפמ"ג או"ח י"ז דבס' עשה כיון דיעבור רק בשוא"ת אולי לא אמרו סדא"ו לחומרא וכן משמע בירושלמי ס' קרא ק"ש נשמעינהו מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא י"ת וקודם לכן לאו ס' הוא. למה לו להאריך בזה ול"א בפשוט דסדא"ו לחומרא. אע"כ כמ"ש דהא עיקר קמ"ל דאפי' בס' עשה דאינו עובר אלא בשוא"ת ג"כ לחומרא. וא"כ בס' אמר אהבה רבה ועדיין לא אמר ק"ש כיון דאם יאמר ק"ש הוא עובר בקו"ע דקורא בלא בה"ת פשיטא לי' דחוזר וקורא ול"צ למימר דהוי ככל סדא"ו לחומרא. כן יש לומר קצת אבל פשטן של דברים נראה דגם בזה א"צ לחזור ולברך דלא הוי אלא מדרבנן:

עוד יש קצת לומר דפליגי ביה אם על מקרא צריך לברך או על משנה ותלמוד דמאן דס"ל דבה"ת דאו' וחכמים לא הוסיפו בזה כלום מש"ה על משנה ותלמוד דהוא דרבנן לא תקנו חכמים כלל אבל אי בה"ת דרבנן תקנו חכמינו ז"ל על כל מה שהוא תורה אפי' מדבריהם:

ס"ס אין נשאר לנו ראי' דהוא דאו' רק מהך שלא ברכו בתורה תחלה. אך גם הא לא ברירא כולי האי דכי לא מצינו עונשים חמורים על איסורי דרבנן ואין לנו עונש חמור ממ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' א"ב ומפורש ענשו במקרא כי חלל יהודה וכו' ואינו אלא דרבנן אם עובר בצנעה:

גם הרמב"ם בעצמו בתשובה נ' כ' פירוש אחר על שלא ברכו בתורה תחלה היינו על הת"ח שלא קראו תחלה כמו שרב קרא בכהני וכו' והרבה פירושים נאמרו כזה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דס"ל לרמב"ם דהא הוי כי האי דב"מ פ' השוכר את הפועלים (דפ"ו) ס' בהרת קודם לשער לבן דהקב"ה אומר טהור ומתיבתא דרקיעא פליגי והלכה כוותייהו א"כ י"ל דאה"נ היינו טעמא דחכמים ונביאים שלא פרשוה דס"ל דלא הוי אלא דרבנן והלכה כוותייהו: וראי' גדולה שאינה אלא דרבנן ממדר' פ' הברכה הלכה אדם מישראל שעולה לקרות בתורה אין מותר לו לקרות עד שיברך מברך ואח"כ קורא ומשה בשעה שזכה לקבל את התורה ברך ואח"כ קרא משמע מפורש דהוא ממשה רבינו ע"ה בעצמו וידוע מ"ש הרמב"ם בסה"מ שורש א' דאפילו הי' המחדש והמתקן משה רבינו ע"ה בעצמו ג"כ לא הוי אלא דרבנן:

גם נראה לראי' דאינה אלא דרבנן דלא נזכר דין דבה"ת בשום משנה דלמ"ד דהוא רק דרבנן ניחא דנכללת בכלל ברכת אהבה רבה דדין שניהם שוה דבס' אינו חוזר ומברך אבל אי הוי דאו' הו"ל למשנה להביאו בדין מיוחד: כללא דמילתא דלפי הנראה מדעת רי"ף ורמב"ם וסמ"ג רא"ש וטור ומחבר מכולם משמע דס"ל דאינה אלא דרבנן. א"כ קשה בס' לעשות מעשה נגד רבותינו אלה. ועכ"פ יש עצה להתפלל ולפטור את עצמו באהבה רבה. ע"כ ודאי דהמונע ה"ז משובח וידוע מ"ש השע"ת בשם ת' מחזיק ברכה ג"כ שלא לברך מספק:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה