שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
אה"ע · סימן קמ
כבוד ידידי ה"ה הרב הגאון המפורסם נ"י פ"ה וכו' כש"ת מ' מלכיאל צבי הלוי שי' הנאבד"ק לאמזי:
מ"ש כ"ג על דברי תשובתי עמ"ש בהיתר הז' שהטבעת לא היתה של המקדש אלא של אשת האופה שקנתה במכוון לעשות מעשה זו. כ' כ"ג מנלן שאין לה מעות מיוחד ומביא ראי' מת' רמב"ן ת' קמ"ד והיא היא התשו' המוזכרת בת' הרשב"א ח"א ת' אלף קמ"א ומובא באה"ע כ"ח קי"ט בשאל כלי מאשה שיש לה בעל וקדש בו דחוששין לקידושיו. ועוד דמאן לימא לן שעשתה זאת בלא רצון בעלה דהא העדים לא העידו זאת ונוקמה אחזקת כשרות שלא גזלה משל בעלה. ועוד יש לדון כיון שקנתה בפירוש הטבעת לתתו להמקדש לקדש בו ע"כ צ"ל שכוונה לתת לו במתנה כמ"ש הפוסקים באהע"ז שם שהשואל לחבירו חפץ לקדש בו כוונתו שאם אינו מועיל בתורת שאלה יועיל בתורת מתנה. ובנ"ד שלא הודיע לה שהוא שאול עכצ"ל שהי' בתורת מתנה יעו"ש בפוסקים שמתבאר כן ע"כ תורף דברי כ"ג בזה:
ולפע"ד נראה דהרואה שם בתשו' רמב"ן קמ"ד הנ"ל יראה דסתמא דמלתא כ' דמה שקנתה אשה קנה בעלה אלא דחשש מצד ספק ומפרש בב"ש שם סק"נ משום דניחא לי' למיעבד מצוה בממונו. וכ"ז שייך בהולך לקדש דעושה באמת מצוה. אבל לא בכה"ג דעושה עבירה בממונו ודאי דלא ניחא לי': ואה"נ אני אומר דאפי' לסברת הרא"ש שכ' בפ"א סי' כ' לתרץ המנהג שמקדשין באשכנז בטבעת שאולה משום דסתמא דמלתא להכי נתנו לו וקי"ל כן אפ"ה דוקא בקידושי היתר. אבל בהולך לקדש באופן כזה שהוא עצת עבירה אמרי' דלא מהני משום דאינו שלו. ואדרבה אמרי' דסתמא דמלתא לא ניחא לי' דליתעבד עבירה בממונו:
וכן לא שייך מ"ש כ"ג דמוקמינן להאשה בח' כשרות שלא גנבה משל בעלה עפ"י מ"ש הרדב"ז ח"א ת' שנ"א בנושא אשה בערכאות ל"א בי' חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום דחזינן דעבד איסורא. וה"נ לא שייך לאוקמה אח' כשרות כיון דחזינן דהולכת לעשות עבירה:
ואדרבה אי נוקמה אחזקת כשרות נימא להיפוך דאה"נ דלא נתכוונה רק לצעורי ולא רצתה להקנות כלל להמקדש בכוונה שלא יחולו הקידושין דאפי' בישראל העובד ע"ז אמרי' בחולין (דף מ') דא"א אוסר דשא"ש מ' דלצעורי' קא מכווין ה"נ לא רצתה להקנות לו:
ואפי' אם היא רצתה הבעל בודאי לא רצה שיעשה עבירה בממונו:
ולפענ"ד נראה דגם באתרוג דקיי"ל בסי' תרמ"ט דבשאר ימים מותר ליטול אתרוג של חבירו ולברך עליו מ"מ אם נטל והוסיף מין אחר על ד' מינים דעשה איסור בל תוסיף כמבואר בסי' תרנ"א סי"ד נהי דלעולם קי"ל דבדיעבד יצא המצוה אלא שעשה איסור בכה"ג שוב אינו יוצא המצוה וחייב לברך שנית דכיון שעשה איסור שוב לא ניחא לי' לבעל האתרוג שיהי' נעשה איסור בממונו וא"כ ברך על אתרוג גזול:
וה"ה בטבעת שאולה אם השאילו חבירו טבעת והוא הלך וקדש אשה אסורה אפי' אם אינה אסורה אלא מדרבנן הה"נ דאינה מקודשת דלעשות איסור לא השאיל לו חבירו:
ואה"נ דקשה לי בגמרא יומא (דף י"ג) דאמרו גבי כ"ג דמגרש על תנאי ובירושלמי שם דמקדש לה על תנאי כי היכי דלא יהיו ב' בתים. לפ"ז א"צ שום תנאי יקח טבעת שאולה ויקדש אשה שיחולו הקידושין ביוהכ"פ ואם תמות אשתו א"כ היא מצוה ודאי דזה השאילו שיהי' מצוה דכפרת כל ישראל תלוי' בה בממונו אבל אם לא תמות אשתו א"כ הוה לי' שני בתים וזה לא השאילו לעשות בו עבירה נמצא דלא הוו קידושין ס"ס ה"נ בקידושין דידן. ונהי דלמעשה לא סמכתי ע"ז משום דהעדים סתרו את עצמם בשעת קבלת עדות השניי'. אבל לולא כן הי' מקום להתיר משום זה לבד דאפי' במקום ההיתר בשאל מן האשה שיש לה בעל לא כ' אלא דהוי ס' קידושין ובכה"ג אפי' ס' לא הוי:
מ"ש כ"ג דעל מה שנשבע לשקר אינו נעשה חשוד משום עדותו של ר"מ כהן דזה ר"מ הוא נוגע דאפשר הי' רוצה שישלם לו מה שגרם לו היזק ע"י עדותו:
חדא דלא הוי נוגע דלא גרם לו היזק כלל דגם הערכאות לא האמינהו כלל ולא הזיק לו כלל. ועוד אפילו אם הוי נוגע פשוט הדבר דאם הי' אחר עמו הוא מצטרף לפוסלו כמ"ש בתוס' ב"ב (דל"ד) ד"ה היינו נסכא וראייתם מגמרא דסנהדרין (דכ"ה) לדידי אוזיף ברביתא. וכן קי"ל להלכה. הגם דבסי' ל"ד סכ"ז יש חולקים ע"ז היינו בנשבע להכחיש העד שכ' בת' לרמב"ן ת' ק"ט שהתורה האמינתו אבל בנשבע בערכאות דל"ש שהתורה האמינתו ודאי דלכו"ע זה מצטרף עם אתר לפוסלו:
ומ"ש עוד כ"ת דמש"ה לא נעשה חשוד על מה שנשבע לשקר משום דסבר מצוה קא עביד להציל מעות גיסו ומדמה לה להנהו קבוראי דסנהדרין (דכ"ו). לפענ"ד אין זה דמיון כלל דהתם גוף הדבר ודאי דמצוה היא ורק יומא קא גרים א"כ יש להצדיקם בזה שבאמת עשו לשם מצוה אלא שהיו עמי הארץ ולא ידעו שביו"ט אסור לעשות מצוה זו. אבל בנשבע לשקר כל אדם יודע שהוא מעשה איסור ולא שייך ע"ז שום שגגה כלל וכלל. והדבר פשוט: וכן במלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה נהי דקי"ל ג"כ בסי' ל"ד סי"א דלא נפסל משום דסבר מצוה עבדינא. גם שם דעת המרדכי דנפסל ואף דקי"ל כתשו' מהרי"ל דאינו נפסל הוסיף שם בתשו' דעכשיו שנתפשט המנהג דמלוים מעות יתומים ברבית קצוצה שייך לומר דסברי מצוה קא עבדינא. אבל הכא לא שייך לומר מ"ש מר דבעוה"ר נתפשט שמקילים באיסור שבועה חס לי' למר למימר הכי דהתם שייך למימר הכי דאפי' אנשים שאינם חשודים על שאר עבירות אעפ"כ היו חשודים להלוות מעות יתומים ברבית ע"כ שייך למימר מצוה עבדינא מש"ה לא נפסלים. אבל לישבע לשקר אינם חשודים אלא ריקים וגרועים אותם שמזלזלים בשאר עבירות המוקדמים לו בקרא כמ"ש אם גנבת סופך לישבע וכו' ולא שייך ע"ז לומר דסברי מצוה קא עבדי. ישתקע הדבר ולא יאמר:
ומ"ש כ"ג דאינו נעשה חשוד משום דהוי שבועה דלהבא פשוט דעת רוב ראשונים דאפי' חשוד על שבועה דלהבא הוי חשוד כמ"ש בחו"מ ל"ד ס"ה ודעה שניי' כ' בשם יש מי שאומר עפ"י הכלל הידוע דכל שכותב דעה ראשונה סתם והשניי' בשם יש מי שאומר משמע דקי"ל כדעה הראשונה: וכן משמע ברמב"ם פ"א מה' שבועות ה"י וכן העתיק לשונו המחבר בסי' פ"ז סי"ז שמזכיר שני מיני שבועות מפי הדיינים א' משביעין אותך בשם וכו' שאין לזה בידך כלום והוא עונה אמן או שאמרו הרי פלוני וכו' אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן עכ"ל. והרי השבועה השניי' הוא שבועה דלהבא חזינן דיכול להשביע על להבא וחזינן דאין נ"מ בין שבועה דלשעבר או להבא ונרמז זה בהגמ"ר דסוף שבועות שהקשה על שיטה זו והוא שיטת רש"י דאינו נעשה חשוד בנשבע להבא ועבר וכ' להקשות דהא אפי' שבועת ממון כגון כו"ה או מוב"מ שמשביעין אותו שיודה מ"מ בשעת שבועה לא עבר וכו'. ס"ס חזינן דלא קי"ל כשיטה זו דהא חזינן להלכה דבלשון השבועה אין חילוק:
עוד יותר אני אומר דבר חדש בזה דאפי' לדעת רש"י ז"ל בעל שיטה זו בשבועות (סוף דף מ"ו ע"ב) מודה דבכה"ג נעשה חשוד ויתורץ בזה קושית תוס' שם ד"ה אבל שהקשו מהך דכתובות (דפ"ה) דאפכה רבא לשבועה אשכנגדה והיא היתה נשבעת ואינה מקיימת כמ"ש בה"ג והויא חשודה אלהבא. וכן קשה מ"ש הש"ך יו"ד סימן ב' סקי"ב ובסי' קי"ט סקכ"א על מ"ש שם דחשוד על נבלות לתאבון דאפי' אם נשבע שבסכין יפה שחט א"נ דהוא חשוד לעבור על שבועת הר סיני והוא מס' אוהל מועד וכן בתשו' המיוחסות להרמב"ן ותמה הש"ך שם ג"כ דהא הוי שבועה דלהבא. ותמה מדין המבואר בחו"מ סי' פ"ז סט"ו בשנים שנתעצמו ונשבע חוץ לב"ד שיטעון האמת שאינו נפטר בשבועה זו והיא מתשו' הרשב"א ונמצא דהרשב"א סותר את עצמו דהך הוא בת' תחקס"ד ודין הראשון הוא ג"כ מהרשב"א ת' ס"ד:
ומה שתי' הש"ך דהיינו לענין ממון הרי בסי' ל"ד וסי' צ"ב ס"ב הביא המחבר אותה שיטה גם בסתם חשוד ולא בממון דוקא. וגם תירוצו השני שתי' לפי שנשבע ועבר עוד עבירה דוחק לומר כן. והעיקר הרי המחבר סותר עצמו דבסי' פ"ז סט"ו הביא דעת הרשב"א הנ"ל ובסעיף שלאחריו הביא לשון הרמב"ם הנ"ל בנוסח השבועה שיכול לישבע על להבא:
ע"כ נראה דבר פשוט ובזה יתיישב הכל דהנה סברת רש"י במ"ש משום שתקפו יצרו אינו מובן הרי בכל העבירות יצרו תקפו וכי ס"ד שבשביל זה אינו נעשה חשוד. ע"כ נ' דסברת רש"י הוא כמ"ש בגמ' ב"מ (ד"ה ע"ב) דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא משום דממון איתא בחזרה. א"כ חזינן דמי שעובר על איסור שיש לו תקנה אינו חשוד לעבור על איסור שאין לו תקנה ע"כ כוונתו דמי שחשוד על שבועה דלהבא יצרו תקפו לעבור ומורי היתרא דיעבור וישאל על שבועתו ומש"ה אינו חשוד על שבועה דלמפרע דאין לו תקנה כיון דאם נשבע שלא אכל והוא באמת אכל אין ע"ז שום התרה: וא"כ לפ"ז מיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל מהך דאפכה רבא לשבועה אשכנגדה. דבשבועות (דף כ"ז ע"ב) אמר רבא נשבע על הככר ואכלה נשאר הימנה כזית נשאלין עלי' אכלה כולה אין נשאלין עלי' אמר אמימר אפי' אכלה כולה נשאלין עלי' א"כ לאמימר דקי"ל כוותי' נשאלין לעולם אפי' כבר אכלה כולה ופשוט הדבר דאפי' בזה נשאלין עליו וא"כ רש"י להלכה שפיר כ' דעובר ע"י שבועות בטוי כיון דאיתי' בשאלה אינו נעשה חשוד על שאר שבועות דלמפרע ול"ק מפ' הכותב דהתם ההיא איתתא אתחייבה שבועה בבי דינא דרבא ורבא לשיטתו שפיר ס"ל דאכלה כולה אין נשאלין עליה ושפיר נעשה חשודה כשעברה ואכלה כולה. וממילא ל"ק קו' הש"ך דהתם בשבועות הר סיני אמרו בגמ' שבועות (דף כ"ט) על דעת המקום למה לי כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתי' א"כ כיון דלא מהני התרה ודאי דהעובר על שבועות ה"ס נעשה חשוד. וא"כ ניחא דאה"נ המחבר הביא שני דעות בנשבע ועבר על שבועתו דלרש"י ודאי דאינו נעשה חשוד וכן נמי בשנים שנתעצמו ג"כ י"א דאינו נפטר כיון דנשבע מעצמו שיאמר האמת יוכל אח"כ לשאול על שבועתו וגם דאולי נשבע על איזה ערמה שבלבו אבל הדין שמביא בסי' פ"ז סי"ז בסדר השבועה שנשבע בב"ד על להבא כיון דבשבועת הדיינים אומרים לו לא על דעתנו כי היכי דלא יהי' מועיל התרה א"כ שוב אין נ"מ בין להבא בין לשעבר וכן ניחא ג"כ בש"ע חו"מ סי' צ"ג בשבועת אין לי משביעין אותו ג"כ על להבא וע"ז לא הביא בש"ע שום חולק ולפמ"ש ניחא. וא"כ לפ"ז גם בשבועה שנשבע בערכאות שהם אומרים עמו ג"כ נוסחא זו שלא על דעתו הוא נשבע אלא ע"ד המשביעין אותו וא"כ ג"כ אין נ"מ בין להבא או לשעבר:
ובדברי הקהלת יעקב סי' ל' ס"ז שכ' בנטלתו וזרקתו לים דמהני חזרה אפי' אחר כ"ד בפשוט סברתו טובה כיון דבקידושין תכ"ד לאו כדבור דמי מה לי תכ"ד או אחר כ"ד. אך נראה להוסיף על קושית המקנה הנ"ל בהך דקידושין (דף ח' ע"ב) בנטלתו וזרקתו לים דבקידושין עפ"י דברי הרשב"ם ב"ב (דף ק"ל) דמה דלא מהני בקידושין חזרה תכ"ד הוא מדרבנן בעלמא מפני התקנה וכיון דמדאו' יכולה היא לחזור י"ל דרבנן לא תקנו אלא היכי דנתרצית מפורש אבל היכי דהוי ס' אם נתרצית ושוב יש לומר הוכיח סופו על תחלתו דהקבלה הי' שלא מרצונה י"ל דבכה"ג לא תקנו חכמים ומיושב קו' המקנה:
אך כ"ז לשיטת רשב"ם דלא הוי אלא גזירה דרבנן אבל לשיטת רוב הפוסקים כמ"ש הב"י אהע"ז ס"ס קל"ד בשם תשו' ר"ן שכ' שנראה מפשטות ל' הרמב"ם דמה דתכ"ד לאו כדבור בקידושין הוא מדאורייתא והביאו דבריו הח"מ סי' ל"ח סקמ"ה ובב"ש סקנ"ו וא"כ בין לקולא בין לחומרא תכ"ד לאו כדבור דמי ודאי דאלימא קושית המקנה למה תועיל זריקתה לים אחרי הקבלה בע"כ מטעם הוכיח סופו על תחלתו א"כ יש סברא גדולה לומר דאפי' אחר כ"ד כל זמן שעסוקים באותו ענין מהני:
ומ"ש כ"ג דהוכיח סופו על תחלתו לא הוי אלא ספק כבר כתבתי מזה בתשו' הנ"ל אבל כ"ג לא הזכיר אלא הך דיו"ד ד' בשחט ואח"כ חשב לע"ז והך דח"מ סי' רמ"ה בזכה לו ע"י אחר אבל יש עוד בנדרים (דף מ"ח) במעשה דבית חורון לשיטת הרמב"ם:
אך התם י"ל דסעודתו מוכחת עליו כיון שהי' גילוי דעת גם בתחלה שלא גמר ליתן בלב שלם אלא שאעפ"כ הי' מתנה לולא שאח"כ אמר שיבוא אביו ויאכל אז נגמר האומדן דעת של תחלה ואין ראי' להכא דבשעה שקבלה סתם לא הי' שום גילוי דעת שאינה מתרצית:
אבל יש להעיר מסי' ל"ז באהע"ז סי"א מבואר שם דעת י"א דאפי' שתק האב כששמע ולא נתרצה ואח"כ נתרצה אמרי' הוכיח סופו על תחלתו והוי קידושין משעה ראשונה. וצ"ע מסי' ל"ט בח"מ סק"ט ובב"ש סקט"ז אמרינן שוב להיפוך דאם שתק בשעה שראה המום אף שצוח אח"כ מקודשת בודאי ול"א הוכיח סופו על תחלתו ובע"כ צריך לחלק בין הנושאים. ואולי משום דהשתיקה בעצמה הוי ראי' דניחא לי' וכבר כתבתי בתשו' הראשונה דהיכא דהוי נגד הרוב הוי כספק דחזקה דמעיקרא עדיפא מח' דהשתא מש"ה בשחיטה דרוב ישראל אינם שוחטים לע"ז אף שהוכיח אח"כ הוי ספק אם להחזיק למפרע. אבל אם בתחלה לא הי' שום חזקה י"ל דהוכיח סופו ע"ח הוי ודאי גמור. ס"ס אין אני רואה על הקהלת יעקב: אלא שחמה אני עליו שנדחק לחלק בין האי דזרקתו לים להאי דסי' מ"ב ס"א בהג"ה בא וקדשני אף שנערה בגדי' לא מהני והוי קידושין גמורים ודבריו מבוארים בתשו' מיימוני שם שחלק בין הך דזרקתה לים מפני שנתרצית מתחלה ובתוך דברי התשובה ההיא יתבארו דברי הנ"ל דבאמת הוכיח סופו ע"ת הוי כמו חזקה דהשתא אבל היכי דאיכא ח' דמעיקרא עדיף לעולם מחזקה דהשתא וידוע מה דאמרינן שבת (דף צ"א) מזבחים (דף ב' ע"ב) כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה היינו דלא תלינן שינוי דעת א"כ היכי דאמרה בא וקדשני ח' דמעיקרא דנתרצית:
עדיף ולא מהני הוכיח סופו ע"ת ובזרקתו לים כיון דלא הי' רצון מתחלה מהני הוכיח סופו ע"ת לגמרי. ובהך דיו"ד סימן ד' וחו"מ סי' רמ"ה כיון דהחזקה דמעיקרא לא היתה מבוררת כיון דל"א בפירוש ממה שאמר עתה ע"כ הוי ספק ובפשוט הוי כמ"ש הש"ך שם ס"ק ב' דבאומר מפורש ששוחט כאשר צוה ד' ל"א הוכיח סע"ת ולדעת הט"ז סק"ב קשה מהכא מ"ש מהך דאומרת בא וקדשני. וצ"ל לדעתו ז"ל דריעותא דע"ז אינו דומה לממאנת בקידושין דרצון האיש לע"ז אינו נעשה כ"כ מהרה וגרע משאר ענינים:
ול"ק ג"כ קו' הב"ח באהע"ז בקונטרס אחרון סימן מ"ז על הדרו"פ שחלק משום שאמרה נתקדשתי יכולה לחזור תכ"ד משום דאתי דבור ומבטל דבור והקשה הרי בע"ז שאומר אלי אתה וחזר בו תכ"ד לא מהני. ולפענ"ד בע"ז הוי דבור כמעשה דאלים טובא דמחשבה דידה ג"כ כמעשה. ונראה ג"כ דהט"ז בסי' ד' אזיל לשיטתו כמ"ש הפמ"ג סימן א' בשפ"ד סק"ח אות ד' שם בשמו דבע"ז מתקלקל מעט מעט:
וס"ס יראה כ"ת במ"ש בשם החת"ס ת' פ"ד שכ' דלענין הוכיח סע"ת בעינן שיהי' איזה מעשה בתחלה וכ"ת העיר עליו מהך דזבחים (דף ב' ע"ב) ומהך דחולין (דל"ט) וממילא כ' דאין לצרף זה לנ"ד. ולפענ"ד נראה דהרי בסי' ל"ז סי"א בנתרצה האב לא הי' שום מעשה בתחלה ואפ"ה י"א דאמרינן הוכיח. ובזבחים (דף ב') י"ל דסתמא אמרינן תחלה דודאי שחט לשם כוונה כדבעי אלא שלא די בכך ואם אמר אח"כ לשם הקרבן שנתכוין לו אמרינן שפיר הוכיח סע"ת:
והנה במ"ש לעיל בשם ת' עזרת ישראל ראי' מדברי המרדכי פ' האומר סי' תקל"א בשם ספר החכמה במעשה דפרוץ א' דאמרי' שם הוכיח סע"ת אפילו אחר כ"ד וכ' ע"ז כ"ג שא"ה שבשעת נתינה לא אמר לה לשון קידושין ורק אחר הנתינה אמר להעדים הוו עלי עדים שקדשתי' ואז אמר לה א' מהעדים השליכי כי לקידושין נתן לך והשליכה א"כ עיקר החשש הוא מצד שאמר הוו עדים שקדשתי' ויש בזה מקום לחוש שגם היא הבינה שנתן לה לשם קידושין והוי כאומדנא דמוכח וכמ"ש המרדכי בשם לבסוף דדנין בקידושין עפ"י אומדנא כהא דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ולזה מהני הוכחה דלבסוף וכו' והיינו רק כשהשליכה תיכף כששמעה שהיא ענין קידושין עכת"ד כ"ג בזה:
ואני אומר בזה דהא פשוט בגוף המעשה דמרדכי אין שם שום חשש דנתן סתם הוי לשם מתנה וכדקי"ל בסי' כ"ז סס"ג דכל היכי דלא הוי לשם קידושין צריך לחזור וליטלו ממנה ולחזור ולקדשה דאל"כ לא הוי קידושין כלל דסתמא לשם מתנה קבלתה כמבואר שם בח"מ סק"י ובביאורי הגר"א סקכ"א א"כ בהך עובדא דמרדכי לא הי' שם קידושין כלל וכ"כ שם וז"ל והושוו כל הגדולים שאין כאן קידושין כלל ורי"א הביא ראי' מפ"ק דשתיקה דלאחר מ"מ לאו כלום הוא והפי' דאין כאן אפי' ס' קידושין אפי' לשיטת הרי"ף והרא"ש דהתם עכ"פ הוי לה למיהדר לי' אי בתורת פקדון יהיב לה או בתורת קידושין אבל הכא כיון שקבלתה סתם והיא יכולה לומר לשם מתנה קבלתו ודאי דלא הוי אפי' ס' קידושין אפי' לר"ה ברי' דר"י:
ולפענ"ד מיושב בזה ל' הגמרא שאמרו התם לשם פקדון הכא לשם קידושין והי' די בחד לישנא לומר התם לשם פקדון הכא לא או לומר דיוקא דסיפא לחוד. וע"כ נראה דשני הדיוקים אתו למעט היכי דנתן לה סתם ובכה"ג ליכא שום חשש מה שאמר לה אח"כ דלא חששתה דודאי קבלתה לשם מתנה והדין עמה שלא זרקה דסברה דהיא שלה ולא איכפת לה עוד בדבורו דבכה"ג אפי' אם תתרצה צריך לחזור וליטלו ממנה כמש"ל ע"כ בהאי עובדא דשם א"צ השלכה אלא שלרווחא דמלתא הוסיף המרדכי וז"ל ועוד שהרי הוכיח סופה ע"ת פי' אפי' אם הי' אומר בשעת נתינה לשון קידושין הרי השליכה והוכיח סופה ע"ת. והתם ודאי הרי הי' אחר כ"ד מאמירתו הרי את מקודשת שהרי אמרו לה אנשים אחרים השליכי וא"כ הדבורים האלה הם יותר מכ"ד. וקרוב יותר להוכיח דאפי' לאחר כ"ד מאמירת ל' הקידושין אמרי' ג"כ הוכיח זה הנלפע"ד בפי' דברי המרדכי:
ועם כי למעשה, צ"ע אם לסמוך ע"ז. אבל בודאי לסניף גדול יש לצרפו: אך כיון שבגוף המעשה גם דעת כ"ג כדעתי להתירה. ע"כ אינני מאריך עוד ולא חשתי תיכף להשיב:
דברי הדוש"ת באהבה: