אור ברסלב
שות דברי יששכר אה"ע › סימן קלט

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

אה"ע · סימן קלט

סימן קלח

עובדא הוי בגלילותינו בישוב א' בריבה שנתקדשה ע"י ערמת פועלי און אשר כרו שוחה ללכדה. ו אעתיק לפנינו הגב"ע אשר הי' במותב תלתא: עדות הנער אנשיל בן איצק כהן: הנער בעריל קרא אותי מן השוק לשתות שכר ושלחנו נער קטן לקנות איזה פלעשליך שכר אצל רש"ל והנער לא הי' בכחו לישא אותם לכן הביאה אותם הנערה חי' בת רש"ל ושם היו ג"כ מוכנים הנער דוד והנער בעריל והנער יחיאל וראיתי שזה בעריל נתן לה טבעת של זהב ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדמו"י ותיכף השליכה לארץ כששמעה שצעקו מזל טוב ואמרה אינני רוצה וזה המעשה הי' ביום ו' עש"ק אחר חצות היום לערך שעה 2 או 3:

עדות דוד בן אהרן: הבתולה חי' בת רש"ל באה אלינו שהביאה שכר ושאל אותה הנער בעריל אם אמה תרצה לקנות עבורה זו הטבעת ולקחתה ממנו ושמה הטבעת על אצבעה ואח"כ אמר לה ה"א מקודשת לי כדמו"י ואחר רגע א' השליכה לארץ ואמרה איני רוצה וצעקנו מז"ט ובעריל אמר לי שאהי' עד בדבר וכן ראיתי המעשה הי' ביום ועש"ק אחר חצות היום:

עדות יחיאל בן געציל: המעשה הי' ביום ועש"ק אחר חצות היינו יחד גם הנער האופה הוא בעריל הי' שם ואמר להילדה חי' בת רש"ל אולי תקנה אמה את הטבעת ולקחה את הטבעת ממנו ואח"כ שם לה על אצבעה ואמר לה ה"א מקודשת לי כדמו"י וצעקו 'מז"ט' וכששמעה אומרים מז"ט זרקה לארץ במשך מינוט או חצי מינוט ואמרה אמי לא תרצה לקנות. בינתיים אמר זה העד גוף הנתינה לא ראה בטוב:

עוד אמר זה העד. הנער האופה אמר לנו שזאת הטבעת היא שלו שקנה אותה בבענדין ונתן עבורה שלשה רו"כ:

שוב העיד ר' מאיר כהן: זה הנער דוד בן אהרן הנ"ל נשבע לשקר עלי בסאנד ששברתי את חלונותיו של ר' שלמה ושברתי כלי ששה עשר קווארט שומן וכל אותה המעשה הי' שקר מוחלט והי' ניכר לכל שהיא שקר. שהמעשה הי' בימות הקיץ ואין בנמצא כלל אצל בעה"ב שיהי' לו שומן מרובה ובכלי כזה ע"כ הי' ניכר גם להשופט הא"י שהוא נשבע לשקר:

שוב העיד ר' חיים בר"י ג"כ על הנער דוד הנ"ל ששבועתו היתה נראה לכל שהיא שקר שהי' באותו פעם בהסאנד והי' ידוע לכל להיהודים וא"י שזה נשבע לשקר מפני השומן. אך אעפ"כ אין אני יכול לומר בתורת עדות שנשבע לשקר. אך זאת אני יכול לומר בתורת עדות שכל השלשה עדים הנ"ל היו אצלי פעם אחת ביום השבת שקודם זה המעשה וטלטלו לעיני דברים של מוקצה. כששאלו ב"ד את זה הנער דוד אם אמת הדבר שנשבע לשקר השיב שהי' מוכרח בזה כדי להציל את גיסו ר' שלמה כדי שלא ישלם קנס:

בשנה דאשתקד אמרו העדים הנ"ל שהטבעת לא היתה של המקדש אלא של האשה אשת ר"י בעקער שהיא קנתה את הטבעת כדי לקדש את הנערה:

עוד אמר לפנינו ר' קלמן בשם ר' אלעזר ורח"ב בשם ר"י עפשטיין שזה העד דוד חלל שבת (במלאכה דאורייתא):

עוד אמר ר"א אפפענהיים בשם אשת ר"א בלעכערז שזה דוד אכל ביוהכ"פ. הילדה חי' אמרה שמעולם לא שמעה קידושין ואינה יודעת מה הם קדושין שדרים בכפר ואצל חופה לא היתה מעולם ומכחשת כל אותה המעשה לגמרי. וזה הנלפע"ד בעזר צורי:

גרסינן בקידושין (דף י"ב ע"ב) האי דקדיש בציפתא דאסא א"ל והא לית בה שוה פרוטה א"ל תיקדוש בד' זוזי דאית בה א"ר הוי שתיקותא דלאחר מתן מעות כו' חושו לה. ודעת הרמב"ם והרשב"א וריב"ש דלא חיישינן לה כלל דקי"ל כרבא ודעת רי"ף ורא"ש כמ"ד חושו לה:

ובדעת רי"ף ורא"ש נחלקו הב"ח והב"ש דלדעת הב"ח לעולם חוששין אפי' בלא נתן תחלה לשם קידושין אלא לשם דבר אחר כגון בזרק לתוך חיקה ולב"ש בכה"ג אין חוששין ואינה מקודשת אפי' לא זרקה:

והנה היוצא מסוגיא זו. דבפקדון ואמר לה האמ"ל בשעת מתן מעות לעולם מקודשת לאחר מ"מ לעולם אינה:

מקודשת. נתן לה לשם קידושין באופן דל"ש לחוש שמא ש"פ במדי ואמר לה לאחר מ"מ לרמב"ם אינה מקודשת ולרי"ף ורא"ש הוי ס' קידושין. בלא נתן לא לשם קידושין ולא לשם פקדון ואמר לה לאחר מ"מ או בזרק לה לתוך חיקה והיא לא עשתה שום מעשה המוכח ולא זרקתה יש בזה ג' שיטות לרמב"ם אינה מקודשת לדעת הרי"ף ורא"ש לדעת הב"ח מקודשת מספק ולדעת הב"ש אינה מקודשת:

והנה בעובדא דידן לכאורה י"ל דהוי כפקדון בשעת מ"מ דלעולם מקודשת עפ"י מ"ש בת' חמדת שלמה בעובדא דידי' אף דבתחלה אמר להנערה קח חפץ זה לפקדון ובעוד שהם אדוקין שניהם בהחפץ אמר לה האמ"ל ושתקה. וא"כ ה"נ הי' כן ואף דמתחלה קבלתו סתם אבל כיון שהם מעידין שבתחלה שם לה על אצבעה א"כ בודאי כששם לה על אצבעה הוי כשניהם אדוקים וא"כ הוי כשעת מ"מ ומקודשת:

ואפי' תימא דמהני מה שזרקה ה"מ תוך כ"ד אבל לאחר כ"ד ל"מ. וא"כ אף שע"א אמר שזרקה תיכף הלא עד השלישי אמר במשך מינוט או חצי מינוט הוי יותר מכ"ד. ואפי' עד השני שאמר במשך רגע ג"כ כוונת האומר רגע אינו בלשון הגמרא רגע כמימרי' אלא כלשון העולם דהוי ג"כ כשיעור מינוט ויותר לפעמים וגם שכולם מסכימים שזרקה אחר ששמעה שצועקים מז"ט ממילא הוי אחר כ"ד:

גם אפי' אם נימא דהוי הכא כמו אמר לה לאחר מ"מ יש לחוש דמה שאמר לה אם אמה תרצה לקנות הוא גרוע מפקדון דלא קבלה ע"ע שמירה א"כ שייך חשדינה ולמ"ד חושו לה אם זרקתו לאחר כ"ד לכה"פ הוי ס' קידושין וצריכה גט לדעת הב"ח:

ועתה נדבר מצדדי ההיתר. ה"א] חדא דהיא טוענת דאינה מבינה לשון הקידושין כלל וקרוב אל הדעת שהאמת כן דהיא ילדה ומעט דעת לה ודרה בישוב קטן שלא ראתה מעולם חופה וקידושין ואף דנחלקו בזה הח"מ והב"ש סי' כ"ז סק"ה ועכ"פ לדעת הב"ש הוי ספק קידושין אך לדעת הט"ז היא נאמנת כשאומרת שאינה מבינה אפי' בלשון קידושין הרגיל לכל וכ"כ מפורש הנוב"י קמא חאה"ע ת' נ"ט וכן משמע דעת הח"מ וכ"כ מפורש בס' אבני מילואים. ועיין ח' מהרי"מ ז"ל חאהע"ז ת' י"ח בד"ה ומצד ובד"ה גם הב"ח ובת' מהרי"מ מובריסק ת' כ' ובת' חוט המשולש להגאון מהרא"י ת' י"ב י"ג ובת' נפש חיה חאהע"ז כ"ב כ"ג:

ברם ע"ז יש לעיין דהא היא מוכחשת מעדים שהיא מכחשת כל אותה המעשה לגמרי ולענין זה ודאי העדים נאמנים יותר ממנה. ולכאורה יש לדמותו לדין המבואר ברמ"א סי' מ"ב ס"ג בשם ת' מהר"מ פדואה דאם מכחשת העדים א"נ אח"כ לומר לשחוק נתכונתי. ומדמי לה לאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי:

אך הא ליתי' כלל. דהתם שאני כיון דהיא מכחשת המעשה לגמרי א"כ הוי כאומרת לא שחקנו בשעת קידושין והיא מודה שלא הי' שחוק ביניהם לקדשה. וממילא כיון דהעדים מעידין שקדשה א"נ אח"כ לומר שקדשה לשחוק ודמי ממש לאומר לא לויתי כאומר ל"פ. אבל הכא אין שני המאמרים סותרים זא"ז כלל. וכי בשביל שלא היו קידושין מעולם מוכח שהיא מבינה לשון הקידושין הא יכול להיות ששני המעשים אמת לא נתקדשה והיא אינה מבינה. ובמה שמאמינים לה מאמינים ובמה שאין מאמינים לה אין מאמינים: ועוד יותר יש להסביר עפ"י מ"ש בתרעק"א קמ"ט בשם הנ"י דמש"ה אמרינן כל האומר לא לויתי כאומר ל"פ דמי משום דלא פטר נפשי' בקושטא. אבל הכא הרי פטרה נפשה בקושטא אלא דצרפה לזה טענה של שקר ג"כ אטו שתי הטענות מבטלות זא"ז:

היתר ב] דהוי כלאחר מ"מ ודלא כת'. חמדת שלמה וכמ"ש בחרעק"א צ"ז כיון דהיא קבלתה לשם דבר אחר ולא לקידושין ואח"כ נשאר ממילא בידה. וראיתו מת' מהרי"ט חאה"ע ל"ח שכ' וז"ל והכא אפי' א"י לנתקו כל שהיתה יכולה לסלק ידי' וישארו בידו שלא יפול ע"ג קרקע ולא עבדה אלמא דנתרצית לקידושין עכ"ל. ודייק הגאון ז"ל מדבריו דדוקא לפי מה דאמרינן אי לא ניחא לה תשדינה. אלא שבפקדון חששה לחיוב אחריות הכא בעיא לה להחזיר אבל אי נימא כרבא דשתיקה לא הוי כראיה דניחא לה ה"נ בכה"ג ל"ה כראי' וממילא לא הוי אלא כשתיקה דלאחר מ"מ ובנידון דידן גרע דאחר שקבלתו לשם קנין שם לה על אצבעה ואמר לה ואז לא היתה יכולה עוד להחזיר לו כיון דהטבעת היתה על אצבעה א"כ הוי כלאחר מ"מ:

וביותר מפורש כן בת' חוט המשולש להגאון מ' חיים מוולאזין ת' א' אות י"א בחפץ ארוך וכו' כ' מפורש בכה"ג דלא הוי כשעת מ"מ וראי' גדולה מת' ב"י במנה א' ב' ג' וכו' א"כ אם נחליט דהכא הוי כשתיקה לאחר מ"מ ראוי לומר דלד"ה אינה מקודשת דהוי כמו נטלתה לשם פקדון כמבואר בחו"מ סי' ר' סי"א:

שמא תאמר דשאני פקדון דיודעת דיש עלי' חיוב אחריות אבל הכא אינה יודעת שיש חיוב אחריות עלי' הא ידוע מ"ש הראשונים ז"ל בשם הראב"ד דהא גם בפקדון אם תאמר הרי שלך לפניך לא תתחייב אלא דהיא טעיא וסברה דתתחייב ובת' מבי"ט ת"א ת' רצ"א וז"ל ואפי' תאמר דלא הויא שומר עלי' וכו' אפ"ה אי שדיא הוי כמזיק עכ"ל א"כ ה"נ דכוותה:

אולי נימא כיון דשמעה שהוא מקדש אותה א"כ נתכוין מתחלה לרמאות הו"ל להשליך מיד וידעה דאינו רוצה למכור לה א"כ אמאי לא נימא גם בפקדון כן דחזר מל' הפקדון ונעשה כנותן לשם קידושין ותשדינה אע"כ כמ"ש בתרע"ק הנ"ל בד"ה אבל דהוא לא חזר רק שרוצה לקדש אותה ואם לא תרצה בקידושין יהי' בידה לפקדון ה"נ סברה כן שכוונתו למכור ואם תרצה בקידושין תרצה ואם לא תרצה עדיין רוצה הוא למכור לה:

וכ"כ בפנ"י לקידושין שעדיין לא חזר ממ"ש לפקדון. וכ"כ מפורש בת' מבי"ט ח"א רצ"ט וז"ל וה"נ כיון שאמר לה קודם תקחי זה הכוס ששלחה לך אמך אעפ"י שאמר לה אח"כ בשעת נתינה תקחי זה לקידושין כיון דשתקה לא קבלתו לקידושין אלא דידה שקלה וכו' ואע"ג דתכ"ד דכדבור דמי וכו' חזר ואמר תקחי זה לקידושין לא חזר ממה שאמר שאמה נתנה לה אלא שחזר ואמר שלקידושין הוא נותנו וחשב שהוא יתפשר עם אמה עכ"ל:

ולפענ"ד הוא נרמז בכוונת הגמרא שאמרו החם לשם פקדון יהיב לה דלדעת הב"ש עיקר החילוק דהכא קבלתו לשם קידושין ומש"ה בזרק לה לתוך חיקה ל"ב זריקה א"כ לכאורה התיבות האלו התם לשם פקדון יהיב לה הם כמיותרים. אך לדברינו ניחא דשפיר דייק אף דאחר שאמר לה לשם קידושין נימא דחזר בו וא"כ אין עלי' חיוב אחריות כלל לזה דייק התם לשם פקדון יהיב לה פי' אפי' עתה שאומר האמ"ל ג"כ עדיין כוונתו שאם לא תתרצה שישאר לפקדון:

ההיתר ג] ומעתה לפי דברינו אלה נעתיק א"ע להיתר שלישי דאפי' אי נימא כתשו' חמדת שלמה דהכא הוי כשעת מ"מ אפ"ה הכא אינה מקודשת דהא קי"ל בס"ג הי' חייב לה חוב ואמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו דאפי' בשעת מ"מ דוקא בדשדיך או אמרה הן הוא דמקודשת הא לא"ה אינה מקודשת וצריך ביאור מ"ש מאמר כנסי סלע זה לפקדון דבשעת מ"מ לעולם מקודשת אפי' בשתקה. אך הסברא פשוטה דכיון דנקטינן דהוא לא חזר בו ממ"ש תחילה וכמש"ל בשם המבי"ט והפנ"י ותרעק"א א"כ בחוב כיון דיש לה הנאה ליקח סלע שלה אמרי' דלקחה להנאתה אף דאם לא הי' מזכיר כלל תיבות שאני חייב לך היתה מקודשת אפי' בשתיקה אבל:

כיון דהזכיר מתחלה הפרעון אמרי' דיותר הסברא נותנת שהיא מקבלת ע"ד דבריו הראשונים. אבל בפקדון סתמא דמלתא דקבלתו לשם קידושין דאם לא רצתה למה לא אמרה דלא בעינא לקידושין וע"כ כמ"ש הרשב"א וריטב"א שם דאינו נחשב בעיני' לדבר עמו א"כ למה לה לקבל ממנו פקדונות ומש"ה מקודשת א"כ עיקר החילוק בין חוב לפקדון שבזה יש לה הנאה מדבריו הראשונים ובפקדון אין לה שום הנאה מדבריו הראשונים. א"כ ה"נ בנידון דידן יש לה הנאה לקנות ממנו זאת הטבעת ועומדת בשתיקה ע"ד דבריו הראשונים ומה נ"מ לה אם הוא חשוב בעיני' או לא ס"ס היא רוצה לקנות ממאן דהוא וכל זמן שלא אמרה בפירוש הן אינה מקודשת כמו בחוב: היתר ד] אפי' אם נאמר דהכא לא הוי כנתן לשם פקדון מתחלה וגרוע עוד מינה עכ"פ לדעת הרמב"ם ורשב"א וריב"ש וכ"כ גם בב"י ובתשו' דב"י דין קידושין ת' ב' אין כאן קידושין כלל:

ויש לתמוה על האחרונים ז"ל שכולם פירשו בדעת המחבר כ"ח ס"ה שמ"ש שהוא ס' קידושין משום שדעתו כדעת הרי"ף והרא"ש למה נשויי' להרב ז"ל הדרנא ממ"ש בת' ובב"י. למה לא נימא דדעתו כדעת הרמב"ם כדרכו תמיד ומש"ה הוי ס"ק משום שמא ש"פ במדי:

ואולי משום דגרס ואמרה לי' כגרסת הרא"ש ולא כגרסת הרמב"ם ואמרו לי' ע"כ דייקו שלדעתו ז"ל לא שייך שמא ש"פ במדי דהרי לא נתרצית. יהי' איך שיהי' דעת הב"י בת' מפורש כדעת הרמב"ם. ועיין בהגר"א ג"כ נראה דמסכים לשיטת הרמב"ם:

היתר ה] אפי' לדעת הרי"ף והרא"ש דקי"ל כמ"ד חושו לה. עכ"פ היכי דלא נתן מתחלה לשם קידושין אפי' לא זרקה כלל אינה מקודשת כמ"ש הב"ש ומסכימים לשיטתו רוב הפוסקים וכ"כ בת' ב"י הנ"ל דאפי' לרי"ף והרא"ש א"צ גט בדלא שדיך וכ"כ מפורש בת' מבי"ט ח"א ת' נ"ז והוא ז"ל דייק כן מל' ר"ן וטור שכתבו שקבלתו בתורת קידושין ולא כ' שלא קבלתו בתורת פקדון וכן מצאתי מפורש ברי"ו נכ"ב ח"א (דף קמ"ד ע"ב) וז"ל ולתוך חיקה אם שתקה ל"ה מקודשת אפי' לא זרקה זולתי אם אמרה הן עכ"ל. והוא מכוון ממש כמ"ש הב"ש בשיטת הרמ"ה וכ"כ מהרי"ט ח"א ת' קל"ח בשם הגאון מהרש"כ ז"ל וכ"כ בת' מהרי"ן לב ח"א כ' בשם ה"ה בשם ת' הרשב"א וכ"כ בת' מהר"מ פדואה. ובס' מצות כהונה דרבים הסוברים להקל:

והמהרי"ט בת' הנ"ל הקשה לשיטה זו דמ"ט לא חלקו בגמרא בפשוט שאני פקדון דלא גלתה דעתה דניחא לה בקידושין ומפני קושיא זו דחה שיטה זו. ולפענ"ד כמ"ש הר"ן דבפקדון לאחר מ"מ אינה מקודשת אפי' בשדיך. וראיתו מהך דציפתא דאסא דעכ"פ מה שקבלתה לשם קידושין הוי כשדיך וא"כ גם לר"ן קשה מנלי' לרבא למימר דהתם אף בשדיך אינה מקודשת. וע"כ צ"ל דרבא סתמא דברייתא דייק דקתני אינה מקודשת משמע לעולם אפי' בדשדיך א"כ ל"ק נמי קו' מהרי"ט דמש"ה לא חלק דהתם הוי כמו קדש דשדיך ואפ"ה אינה מקודשת:

ובס' המקנה כ' בשם מהרש"ל דקידושין בפחות מש"פ כוונתה להשטות בו ומשום סברא זו תמה על הר"ן הנ"ל. ודבריו ז"ל תמוהים דא"כ למה אמרו בכתובות (דף ע"ג ע"ב) דנחלקו שם אי אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ וגמר ובעל לשם קידושין ואפי' למ"ד אדם יודע אעפ"כ אם בעל אמרינן ודאי לשם קידושין בעל אף דבשאר בא על הפנוי' ל"א לשם קידושין בעל וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה"ג הי"ט עכ"פ חזינן דמעליותא היא מה שקדש בפחות מש"פ. וגם ממנה ראי' שנתרצית ול"ק קו' הב"ש סי' ל"א סקי"ט בשם הר"ן דמ"ש בשלח סבלונות לאחר מכן דאינה מקודשת ובבעל מקודשת דפשוט הדבר דבבעל איכא ח' דא"א עושה בבע"ז עליו וגם עלי' דהיא ג"כ סתמא אינה רוצה בבע"ז ובודאי נתרצית לשם קידושין. אבל נהי דגם הכא אצלו יש סברא דלא שדי אינש זוזי בכדי. אבל ס"ס מנין לנו שהיא נתרצית דמה מזיק לה אם תקבל בכדי מש"ה אינה מקודשת:

הדרן לדברינו דכשיטת הב"ש הם דעת רוב הפוסקים וכ"כ ג"כ בס' אבני מילואים וכ"כ בס' בית מאיר. ומה שהקשה בבית מאיר מהאי איתתא דמשיא כרעא במשיכלא דמיא (דדף נ"ב) דאמרינן התם דמקודשת דמשמע אף דלא נזכר מריצוי דידה. פשוט הדבר דהתם לא דברו כלל מריצוי דידה ומיירי דאמרה בפירוש הן. ולא חששו התם אלא מצד גזל ועלה אמר רבא לית דחש לה. אבל ודאי אי אמרה שלא היתה כוונתה לקידושין לא היתה מקודשת והוי דומיא דעובדא דמייתי התם אח"כ. ואף דהריטב"א כ' התם דקמ"ל אע"ג דשדיא לה ולא אמרה מידי מקודשת ול"א הא דשתקה משום דלא יהבא אדעתא שהיתה מתעסקת ברחיצה עכ"ל. כוונתו דנימא לפ"ז אפי' באומרת אח"כ שהיתה רצונה להתקדש לא תתקדש דאנן סהדי דלא הי' דעתה לזה והוי כמקדש בלא עדים. אבל ודאי אין ס' דגם התם אי אמרה אח"כ לא הי' רצוני להתקדש דאינה מקודשת:

או יותר י"ל דהתם מיירי בשדיך וכי האי דגזל דידה דסליק מינה דמיירי בשדיך. וכן מבואר בתשו' הריב"ש ת' ק"ע בד"ה ולענין הקידושין שכ' דמשמע מסוגיא דהתם דבגזל דאחרים אפי' שדיך אינה מקודשת:

היתר ו] אפי' אם נתפוס שיטת הב"ח דאפי' בלא קבלתו לשם קידושין ולא זרקתו מקודשת מס' ובאמת מוכח כן מפשטות לשון ת' הריב"ש ת' ק"ע הנ"ל לדעת רי"ף ורא"ש וכ"כ גם הט"ז וכן דברי המהרי"ט ח"א ת' קל"ח וח"ב ת' מ"ג וא"כ בעי זריקה וכבר כ' בת' חכ"צ ת' קט"ו דבעי זריקה תוך כ"ד והשתא לא הוי תוך כ"ד כמש"ל:

אך שיטה זו תמוה דבקידושין מאי נ"מ בין תכ"ד לאחר כ"ד וכבר תמה בזה בס' המקנה שם בנטלתו וזרקתו לים למה מהני לבעל הקידושין. והי' נ"ל לומר עפ"י סברת ר"ן נדרים (דף פ"ז) דלעולם אינו עושה בגמר דעתו. ובקידושין דחמירא כולי האי אינו עושה אלא בגמר דעתו. י"ל דדוקא בו אבל באשה דבכל דהו ניחא לה אינה עושה בגמר דעתה א"כ גם בקידושין יכולה האשה לחזור תכ"ד:

וכ"ז לשיטת הר"ן. אבל לרמב"ן בשם ר"ת שם דתקנה בעלמא היא ובקידושין משום חומרא דא"א לא תקנו אין נ"מ בין דידה לדידי'. וניחא לפ"ז דברי תשו' מהר"מ שבסוף נשים ת' א' המובא ברמ"א מ"ב ס"א שכ' אפי' זריקה תכ"ד לא מהני דהוא ז"ל אזיל בשיטת ר"ת דמוסיף שם בת' ההוא משום חומרא דא"א ל"א תכ"ד כדבור דמי ושוב אין נ"מ בין דידה לדידי'. אך לפ"ז יקשה לדידן דקי"ל להלכה בסי' ל"ת סל"ד דבין הוא ובין היא א"י לחזור וקשה מהך דנטלתו וזרקתו לים. ובע"כ צ"ל דגם לשיטת הר"ן דלא יהיו דבריו ז"ל סותרים דעת כל הראשונים דגם האשה נהי דבכל דהו ניחא לה אעפ"כ בודקת ונשאת ועושה בגמר דעתה א"כ הך דזרקתו עדיין תמוה: ונ"ל עוד סברא אחרת וליישב בזה קו' האבני מילואים על הרא"ש שכ' ליישב דלמה ל"א בהך דציפתא דאסא משום שמא ש"פ במדי. ותירצ דהרי חזר בו ממה שקדשה בציפתא והקשה בס' הנ"ל דהרי בקידושין ל"מ חזרה: ונלפע"ד עפ"י סברת הר"ן הנ"ל דבקדושין עושה בגמר דעתה נראה דבקדושין יש שני דברים מהות הקדושין ושווי הקידושין והנה בגוף הקדושין, ודאי דעושה בגמר דעתו דא"א נחפז כ"כ לקדש אשה אבל שויין אם לקדש בפרוטה או ביותר או במטבע או בטבעת וכדומה ודאי דדבר זה הוי ככל דיני ממונות שבעולם ואינו עושה בגמר דעתו ע"כ החזרה ג"כ אם חוזר בגוף הקדושין ע"ז ל"מ אבל אם חוזר במה שמקדשין בו ע"ז מהני חזרה ומש"ה נכונים דברי הרא"ש כיון דהוא חזר בו שלא לקדש:

בציפתא אלא בד' זוזי ודאי דמהני חזרה וה"נ גם בזרקתו לפניו מיירי בכה"ג באמרה איני רוצה בזה אלא בדבר יקר מזה. בזה יכולה לחזור שפיר: אך המעיין שם בתשו' מהר"ם יראה דחולק בעצמו בין האי דזרקתו לפניו או לים משום דהכא אמרה לי' קדשני והכא לא אמרה כלום משמע דהיכי דאמרה בפירוש שמתרצית בקדושין לא מהני חזרה תוך כדי דבור ואולי דהא דאמרינן אחתא בכל דהו ניחא לה היינו בשותקת ול"א כלום אבל היכי דאמרה בפירוש הן שוב אמרינן דבודקת ונישאת ובחרה בזה ושוב עושה בגמר דעתה ול"מ חזרה אפי' תכ"ד:

אך כ"ז בקבלתה בשתיקה דאמרינן ראי' דנתרצית בקדושין מדקבלתה והשתא חזרה ניחא דיש נ"מ בין חזרה תכ"ד לאחר כ"ד וכמ"ש בתשו' חכם צבי אבל בשתיקה דלאחר מתן מעות אפי' לר"ה ברי' דר"י נהי דחוששין לה לא מצד הקבלה אלא מדלא זרקה ואף דמאי ראי' היא דלא זרקה יותר ממה שלא אמרה בפירוש שאינה רוצית וכמו שהקשו באמת רש"י ורשב"א וריטב"א ותירצו דלא חששה לדבריו א"כ ה"נ לא זרקה משום דלא חששה וע"כ דעיקר הראי' דלמה לה להחזיק אצלה דבר שאינה שלה. וכן כתב מפורש בתשו' מהרי"ט קל"ח הנ"ל וז"ל דכי חיישינן הכא לאו משום דשתקה ולא מחתה היא דהא ודאי דשתיקה לאו כהודאה כדמוכח בכולי תלמודא בכמה דוכתי אבל אהא היא דקפדינן דאם איתא דלא ניחא לה אין לה לעכב ממון שלו תחת ידה בהעביר על דעת בעלה והי' לה למשדה והוא יעשה בשלו מה שירצה ואהא לא מהני מה שלא גלתה דעתה מעיקרא דניחא לה בקדושין דאין לך גלוי דעת גדולה מזו לעכב ממון בידה עכ"ל:

וא"כ כיון דעיקר הראי' דלא זרקה הוא דאין לה לעכב ממונו א"כ מה נ"מ אפי' החזירה לאחר כ"ד ס"ס חזינן דאינה מעכבת ממון שלו וכי אין אדם רגיל להשהות אצלו דבר שא"ש על איזה רגעים ובודאי בכל ענין שאין דרך העולם להקפיד עליו אין שום ראי' ובזה אין שיעור תכ"ד:

והמעיין בת' חכ"צ ז"ל שם יראה דלא מצריך תכ"ד אלא בזרקתו לים וכדומה אבל בציפתא לא חזינן לדעתי' ז"ל, יהי' איך שיהי' דבר זה תימה לומר כן אף דכ"כ בח' רעק"א ובחתם סופר וכ"כ ג"כ המגיה בט"ז סי' ל' שהוא החכ"צ. אבל ס"ס תימה הוא:

והנה גם בהאי דזרקתו לים כ' הגאון מליסא בס' קהלת יעקב סי' ל' ס"ז דהוי כי האי דחולין (דף ל"ט ע"ב) דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו ומהני אפי' אחר כ"ד. והקשו לי ע"ז דהא קי"ל דהא דהוכיח סופו ע"ת ספקא הוי ולמה פסק להקל משום הוכיח:

ונ"פ דכל מה דנחלקו חכמים ורשב"ג שם הוא דוקא בדבר שהוא נגד הרוב כגון במתנה דרובא דעלמא ניחא להו במחנה וכמ"ש ברמ"א קצ"ה ס"ג דבמתנה אם זכה לו שלא בפני הקונה מהני משום דסתמא ניחא לי' מש"ה ס"ל לחכמים דסתמא דמלתא ניחא לי' מעיקרא והשתא מיהדר קא הדר בי' ורשב"ג ס"ל, דאעפ"כ אמרו הוכיח וכן בשוחט דרובא דישראל לא ניחא להו בע"ז ס"ל לחכמים דל"א הוכיח ורשב"ג ס"ל דאפ"ה אמרי' הוכיח ואולי רשב"ג אזיל לטעמי' דחייש למיעוטא בכורות (דף כ' ע"ב) בתוד"ה חלב וכמ"ש בגמרא יבמות (דף קי"ט) אליבא דר"מ מדסבר חיישינן למיעוטא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ה"נ סמוך מיעוטא לחזקה דהשתא. ס"ס דוקא בכה"ג הוא דנחלקו. אבל היכי דאינו נגד הרוב כו"ע ס"ל דאמרינן הוכיח וה"נ פשוט הדבר כיון דח' דהשתא מסייעא לח' פנוי' דחזינן דהשתא דאינה רוצה ואינו נגד הרוב אמרי' דגם מתחלה לא רצתה:

וראי' מדברי תוס' מכות (דף ו') סד"ה לאסהודי כ' ג"כ סתם דאמרי' הוכיח וכו' ובת' מהרי"ן לב ח"ג ב' גוי מסל"ת ואח"כ אמר במתכוין י"ל דלא הוי מל"ת דהוכיח וכו' ומפורש ג"כ באהע"ז ל"ז סי"א להוציא מח' פנוי' עאכו"כ דאמרי' להחזיק. וכן מ"ש בגמ' שא"ה דאמר כתובו ג"כ הטעם כמ"ש תוס' גיטין (דף ל"ג) דרוב בנ"א אינן מגרשין נשותיהן:

ועיין צ"צ ת' מ"ה אך הוא ז"ל בעצמו סותר דבריו למ"ש בת' וצ"ע: והנה ראיתי בתשו' ידידינו הגאון בס' עזרת ישראל ת' כ' ראי' לדברי קהלת יעקב מדברי המרדכי פ' האומר בקידושין בשם ס' החכמה במעשה דפרוץ א' שנכנס שאמרו לה שתזרק וזרקתו ובודאי הי' שם יותר מכ"ד ובמרדכי שם כ' ג"כ דאמרי' הוכיח סופו ע"ת וכ' שם דכו"ע מודים היכי דאיכא למתלי השתיקה באמתלא מוכחת אמרי' הוכיח סופו ע"ת עכ"ל:

ויש לפ"ז ליישב קו' האבני מילואים על הרא"ש הנ"ל במ"ש שחזר בו ממה שקדשה בפחות מש"פ ולפי דברי המרדכי ניחא דהרי יש אמתלא מוכחת דלמה היו כרוכים הד' זוזי בהציפתא וע"כ דהוכיח סופו ע"ת דמיד היתה כוונתו לזה עכ"פ מוכח יותר בסברא דמהני אפי' אחר כ"ד עאכו"כ בעובדא דידן דלאו ודאי היא דהי' אחר כ"ד אלא דהאומדנא מוכחת שהי' אחר כ"ד: היתר ז] לפי דברי העדים בשנה דאשתקד לא היתה הטבעת של המקדש אלא בתורת שאלה היתה בידו מהאשה אשת ר' יחיאל שהאשה הזאת היתה עמהם בקושרים. ואף דקי"ל ברמ"א כ"ח סי"ט שאל מן האשה שיש לה בעל חוששין לקידושיו. ה"מ בסתמא דודאי ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו. אבל הכא שהיתה עצת חטאין לרשעה ודאי בכה"ג בסתמא לא ניחא לי' לאינש למיעבד עבירה בממונו:

אך למעשה צ"ע אם לסמוך על ההיתר הזה כיון דזה שאמרו אשתקד לא הי' במותב תלתא והוי כחוץ לב"ד והשתא בפני ב"ד אמרו שהטבעת היתה שלו: היתר ח] עוד יש לעיין דהכא יש עד א' פסול וכבר כ' בבאה"ט סי' מ"ב בשם ת' מהר"מ פדואה דגם בקידושין אם, נמצא א' קאו"פ עדותן בטלה. אך יש לחקור בגוף, פסולו אם מצרפינן. דמה שנשבע לשקר אין כאן אלא ע"א. ומה שטלטל מוקצה אינו אלא עבירה דרבנן ולא משמע להו דהוי איסורא. ועל חלול שבת במלאכה דאו' הוי עד מפ"ע. ועל אכילה ביוהכ"פ הוי עד מפי אשה. ועם שלפנינו הוא מגולח זקן אולי עושה באופן ההיתר. אך אעפ"כ נראה לפוסלו משום שהודה מפי עצמו שנשבע לשקר ואף דקיי"ל דא"א מע"ר כבר כ' המרדכי פ' חזקת בשם ריב"ן דהיכי דיש עוד עד א' דנפסל מפי עצמו. הגם דהמרדכי שם כ' בשם אביאסף מסיים שם ודברים אלה רפויים הם בידי. כבר כ' הפ"ת חו"מ ל"ד ב' בשם כנה"ג שמביא כמה רבוותא הסוברים כן. וכן מביא שם בשם ת' מהר"מ לובלין ות' רמ"א דהיכי שמתנצל א"ע שלא חטא נפסל עפ"י עצמו. וה"נ הרי הוא התנצל א"ע שהי' מוכרח לעשות כן להציל את גיסו מן העונש. וגם עפ"י מ"ש המל"מ פי"ד ממלוה ה' ו' בד"ה וכ' בעל כנה"ג שם דהיכי דאיכא ריעותא בלא דבריהם נאמנים לפסול א"ע וכ"כ בתשו' חכ"צ ת' ג' דהיכי דאיכא רגלים לדבר אמרי' מע"ר ומקורו מדברי הרמ"א:

וגם דידוע לכל דהעד הזה הוא גרוע שבגרועים וכל דבר זה הוא עצת רשעים וזה הפסול הי' מזומן שם להיות עד וכבר כ' המהרשד"מ בת' אה"ע ת' ל' וז"ל ואני אומר כי מן הדין הגמור הי' הראוי כדי לבטל עצת רשעים שבדברים יותר חמורים מזה שלא לחוש עליהם שלא יחרוך רמי' צידו. כדי שלא לתת חרב ביד ריקים ופוחזים להעליל עלילות על בנות ישראל להיות כשבויות חרב עכ"לא:

היתר ט] עוד יש סניף דהנערה הזאת היתה בזמן הקידושין שלש עשר שנה אולי לא הביאה עוד סימנים ויש להסתפק אולי קטנה היתה באותה שעה מצרפינן לה עכ"פ לסניף. ועי' תשו' מבי"ט ח"א י"ד דמתיר בקידושין ע"י ס"ס ובת' ת' מ"ט כ' לצרף דהוי ס':

שמא לא הביאה סימנים. וכן בת' מהרי"ט ח"ב ת' מ"ב וברשד"מ חאה"ע ת' י"ט וברדב"ז ח"ב נ"ו בד"ה ולענין הסימנים ובמחנה אפרים ה' אישות בת' המצורפות שם בד"ה ולכאורה נראה עכ"פ לענין ס"ס יש לצרפו לס' וע"ע בת' מהרי"מ מבריסק ת' ס"ג:

מכל הלין טעמי שכמעט בכל א' מהם יש כדאי להתיר זולתי הז' והט' ועאכו"כ דכולן כאחת טובים נקטינן להלכה דהנערה הזאת חי' בת רש"ל מותרת לכל גבר בלי שום מיחוש כלל וכל מי שיערער או יוציא עלי' שום לעז הוא בכלל ארור מכה רעהו בסתר ועל השומע תבוא ברכת טוב:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה