שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
אה"ע · סימן קלו
עובדא הוה פעם א' נסע דרך עירינו איש א' מווארשא ושמו ר' יעקב אורטייל ורצה לעבור הגבול לפרייסין ובבואו הי' לו מכתב מאיש א' שמו ר' מרדכי פיסטלניק מווארשא לקרובו המתגורר בפה ושמו ר' אייזעק זילבערשטיין שיהי' לו למסייע בענינו. ובפה לקח לו ר"י הנ"ל למורה דרך איש א' ושמו ר' אברהם זאדעל והוא הוליכו לעבור דרך הנהר המפסיק בין מדינתינו למדינת פרייסין סמוך לכפר באבראווניק ושם הפשיטו מעליהם את מלבושיהם העליונים לנשאם על ראשיהם ובבואם לאמצע הנהר נחלש זה ר"י הנ"ל שאחזו השבץ ולא יכול להלוך והתחיל ליפול למים וזה החזיק בו ולא יכול להצילו עד שלא יכול עוד לצעוק רק התחיל צו תארתעלין מגרונו ואח"כ נפל אל:
המים ונעלם ממנו וזה המוליך אותו עמד על שפת הנהר לערך חמשה עשר מינוט עד שנתקרר מאד כי כל בגדיהם העליונים נפלו אל המים עד שאח"כ נכנס לבית נכרי א' אשר במדינת פרייסין בעבר השני של הנהר ונשתהה שם ג"כ לערך חמשה עשר מינוט עד שלבש שם איזה מלבוש ויצא לחוץ עם הנכרי ולא מצאו ולא ראו שם עוד את הנטבע. כל זה סיפר לנו תיכף זה ר' אברהם זאדעל המוליך אותו:
אח"כ כאשר הודענו מזה לווארשא ע"י המכתב של ר' אייזעק שבא לו מאת ר' מרדכי הנ"ל שעי"כ ידענו האדרעססא שלהם באו לפה אחיו של הנטבע וחמותו ואמרו לנו איזה סימנים שאם ימצא נוכל לדעת שהוא זה. ואלה הם הסימנים:
1) על חלוקו בשוליו היו תפורים שתי אותיות בוכשטייבין J.U. 2 ) תחת חלוקו הי' מלובש לייב העמדיל טרעקאטער בראהנדליך. 3) בפאסעק של עור רחב עם שנאלל ברזל הי' חגור. 4) גם אמר אחיו שהיו כפות רגליו משונים בפאסאן שלהם מבשאר בני אדם. ואנחנו רשמנו כ"ז למזכרת: לאחר איזה חדשים כאשר נמס הקרח נמצא הנטבע באותו הנהר בכפר קאמיען אשר בפרייסין שהוא מול כפר באבראווניק אשר בפולין מלבד אשר שלחנו תיכף איש א' לשם שיכתוב כל סימנו הנמצא. הודענו תיכף לווארשא ובאה לפה אשת הנטבע ושמה סימא וגם אחי הנטבע וכולם מצאו בהנטבע כל הסימנים הנ"ל. אלא שאשתו אמרה שברגל השני לא יכלה לראות לפי שהיי סקאליטשעט. אך ברגל הא' ראתה תיכף שהוא הוא שהוא משונה משאר הרגלים בפאסאן שלו. הכתונת עם השתי אותיות התפורים הי' עליו. גם הלייב שפאנציר כנ"ל. אך הפאסעק מצאו מונח אצלו לפי שהערלים המוצאים אותו שהניחוהו שם הסירוהו מעליו והניחוהו אצלו':
כן הי' המעשה מתחלה ועד סוף. והנה המתנתו עד שנשלמו יב"ח מיום הטביעה. ואכתוב את הנלפע"ד לדינא בענין זה:
הנה עפ"י הסימנים צ"ע אם יש להתיר כי מה שאומרת שרגלו הי' משונה מבשאר בני אדם אולי הוי סי' מובהק [תמחלו Gוד הפעם לחקור את האשה אם Nכוונית המקום בדיוק] וי"ל דלא הוי אלא סימן אמצעי וקשה להתיר עי"כ: אך האותיות התפורות בהכתונת קרוב לומר דהוי סי' מובהק. הגם שבנוב"י קמא ת' מ"ג כ' דלא הוי אלא סי' אמצעי דבריו תמוהים מ"ש מנקב יש בו בצד אות פלוני דהוי סי' מובהק. ע"כ נראה ליישב דעתו ז"ל דדוקא באומרת סתם יש בו אותיות תפורות ולא אמרה במקום מיוחד אז אולי לא הוי סימן מובהק. אבל אמרה יש בו אות במקום מיוחד של הבגד עאכו"כ שתי אותיות במקום מיוחד ודאי דהוי סי' מובהק. ואפי' אי נימא דלא הוי סי' מובהק יש לצרף דעת המ"ב בתשו' דצירוף סי' אמצעים הוי סי' מובהק. וא"כ אם נצרף לזה סימן של הלייב שפאנציר והפאסעק כל השלשה כאחד הויין ודאי סימן מובהק:
והנה בדין סימנים בכלים יש לפנינו ד' שיטות לרבותינו ז"ל:
דעת ר"ן בחידושיו לב"מ שכ' בש"מ בשם הרשב"א דל"ח לשאלה כלל: דעת מהר"ל מפראג דאי סי' דאורייתא הוא דחיישינן לשאלה ואי סי' דרבנן ל"ח לשאלה. ממילא אם יש סי' אמצעי בגופו וסי' מובהק בכלים מתירים ממנ"פ דאי סי' דאורייתא הרי מהני סי' אמצעי דגופו ואי סי' דרבנן הרי יש לנו סי' מובהק בכלים דהא ל"ח לשאלה:
שיטה ג' הוא דעת הב"י דאי סי' דרבנן חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי. ואי סי' דאו' ל"ח כלל:
שיטה ד' היא שיטת הב"ש דבכלים דלא מושלי ל"ח לשאלה. ובסתם כלים לעולם חיישינן לשאלה בין אי סי' דרבנן בין אי סי' דאורייתא: והנה לשני שיטות הראשונים ודאי דהאשה סימא שריא. ואפי' לשיטת הב"ש דחיישינן לשאלה י"ל דכתונת לא מושלי אינשי וכמ"ש הנוב"י תנינא ת' ס' ד"ה ועל דבר ולא נשאר לנו אלא לחוש לדעת הב"י דאי סי' דרבנן חיישינן לשאלה גם בכלים דל"מ א"כ גם בהכתונת הנ"ל שמא שאול הוא:
אך נלפענ"ד להוכיח בדעת הב"י שלא יהיו דבריו ז"ל סותרים כולי האי לדעת כמה רבוותא. עפ"י מ"ש הח"מ סקמ"ב ול"ד שאלה אלא ה"ה למכירה ואבדה. ועיין נוב"ק ת' ל"ב שביאר דבריו דכוונתו לדעת הב"י דמש"ה חיישינן לשאלה גם בכלים דל"מ נהי דלא מושלי מ"מ חיישינן למכירה ואבדה:
ודבריו תמוהים דבקצורי הדינים שבסוף הסימן ס"ז קע"ח כ' הח"מ בעצמו בשם הב"י דבדבר המופקד ל"ח לשאלה דאין אדם מוסר הפקדון שיש לו לאחר ואין השואל רשאי להשאיל ואי כדברי הנוב"י נהי דאין דרכו להשאיל ס"ס ניחוש שמא אבדו:
ע"כ נראה לפענ"ד דכוונת הרב חלקת מחוקק לומר דמה דחיישינן לשאלה גם בכלים דל"מ היינו דנהי דל"מ היינו דרובא דאינשי לא מושלי אבל עכ"פ המיעוט מושלי וממילא כיון דסימנים דרבנן מצרפינן הני מיעוטי כולהו היינו כיון דמיעוט עכ"פ מושלי מצרפינן ג"כ למיעוט שמוכרין ומיעוט שמאבדין ומשום המיעוטים כולהו מצרפינן לעשות מזה חשש א"כ דוקא היכי דיש כל החששות כולם שאלה ומכירה ואבדה אבל בדבר המופקד דסתמא לא משאיל כלל ממילא לא חיישינן גם למכירה ואבדה:
ויתורץ בזה קושיא הידיעה שמקשין כל האחרונים ז"ל על הב"י ממאי דפירשו בגמרא חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן ומתרצין משום דלא מושלי אוכפי, והא אי סימנים דרבנן חיישינן גם בלא מושלי. ולמש"כ ניחא דבשיטה מקובצת ב"מ מקשי למה לא ניחוש למכירה. ותירץ דבשלמא לשאלה חיישינן שפיר דזה בעל החמור השאיל אוכפו לאחר וזה השואל נשבע לו שאבדו וממילא יודע המשאיל שזה אבדו מבקש הוא את החמור של השואל ונותן סימני אוכפו אבל המוכר מנין הוא יודע שזה הלוקח אבדו שהוא יבקש אחריו ויתן סימניו וע"כ דשלו הוא וא"כ ניחא שפיר דבגמ' לענין אבדה שפיר אמרו כיון דלא מושלי ל"ח כיון דלמכירה ל"ח גם לשאלה לא חיישינן דל"ש צירוף חששות. אבל בעגונא דאתתא כיון דיש לחוש למכירה גם כן חיישינן שפיר גם לשאלה בכלים דלא מושלי ודברי הב"י קיימים: וא"כ לפי זה כ"ז בשאר דוכתי. אבל באותיות התפורות כבר כתב החתם סופר בתשו' ס"ה דלא חיישינן למכירה משום דהלוקח אינו משאיר אצלו אותיות של אחרים שלא יהי' נתפס כגנב וא"כ כיון דל"ש לחוש למכירה גם לשאלה ג"כ ל"ח אפילו לשיטת הב"י. וא"כ ראוי להתיר האשה הזאת:
אבל עדיין צריך עיון גדול אם נסמוך ע"ז דיש הרבה דעות ראשונים ואחרונים החולקים על ת' משאת בנימין וס"ל דצירוף סימנים ל"ה סימן מובהק. ואם כן לכאורה אין מקום להתיר האשה הזאת:
אך כ"ז אם הי' כאן חשש דאורייתא. אבל באמת כיון דמדאורייתא מותרת האשה הזאת חדא מדנפל למים שא"ס ושהה כדי שתצא נפשו וכמ"ש בחת"ס ת' ס"ה הנ"ל דסגי ברביע שעה. ועיין פתחי תשובה בשם תשו' מראת הצובאת דגם בלא שהה עד שתצא נפשו כיון דנעלם מן העין אתר שנפל הרי עכ"פ נפקא מחזקת אשת איש:
והנה י"ל אף דס"ל להריב"ש בת' שע"ט דהיכי, דלא שהה עד שתצא נפשו תצא וטעמו משום דאיכא תרי חזקי ח' חי וח' א"א נגד רובא דרוב נטבעים למיתה. אך ה"מ היכי דלא מצאנו שום נטבע. אבל כאן דמצאנו איש הנטבע כיון דעכ"פ חד נפיק מח' חי מ"ש זה מזה וממילא אזדא ח' חי וא"כ יש לנו להתיר מדאורייתא אפי' בלא שהה עד שתצא נפשו:
ואף שיש להשיב ע"ז משתי שבילין ושתי כתי עדים כמ"ש הש"ש ש"ז פכ"א להשיב על דברי הנוב"י בת' ל"א שכ' על דברי הב"ש י"ז סקפ"ד ליישב קושית הט"ז סי' של"ז שהקשה על מת הנמצא וס' אם הוא בתוך ג' או אחר ג' למה לא נוקמי' את' חי ונימא השתא הוא דמת והו"ל תוך שלשה ויש להתירה ותי' דאוקמי לבעלה אחזקת חי וא"כ אינו זה הנמצא. וע"ז טען הנוב"י דאיזה ח' ת' יש יותר לאיש הזה מלאיש אחר דס"ס מת איש א' מי שהוא ושפיר עדיף לומר דמת הבעל. וע"ז השיב הש"ש שם דהרי בשני שבילין ושתי כתי עדים חזינן דלכל חד מוקמינן אח' בפ"ע ולא דנין על חזקה שכנגדו כיון שאינו לפנינו:
ולפענ"ד דדברי הנוב"י נכונים דל"ד ח' חי לח' טהרה וח' כשרות דעדים. דבשלמא בשני שבילין דהחזקת טהרה הוא רק חזקה מצד דין התורה ואין כאן השתנות בטבע העולם דלולא שאמרה התורה דהמת מטמא וכי הי' חזקה שלא הלך ע"ג קרקע שיש בו מת כמו שלא נימא חזקה שלא הלך ע"ג אבן. וכן בשתי כתי עדים שלולא שאמרה תורה שעד שקר נפסל לא הי' חזקה שלא אמר דבור של שקר. וכיון דכל אותה החזקה אינה אלא מצד דיני התורה ממילא מי שלא בא לפנינו כיון דאין נ"מ מצד הדין הרי הוא כמי שלא דנתה התורה עליו ואין כאן חזקה אבל ח' חי דהוא חזקה מצד השכל שלא נשתנה מהות האדם וטבעו. וכיון שהוא מצד הסברא אין נ"מ בין איש זה לאיש אתר. ממילא ג"כ נ"מ בנידון דידן כיון דס"ס מת איש א' ליכא ח' תי. וי"ל דבכה"ג אפי' לא שהה עד שתצא נפשו מותרת מדאוריי'. ועכ"פ יש לסמוך על החת"ס דדי ברביעית שעה עד שתצא נפשו אף שיש אחרונים המחמירים:
השנית כיון שהעד אמר שהתחיל צו תארחעלין כ' הפ"ת בשם ת' פנים מאירות וקהלת יעקב דהוי כמו גוסס:
וא"ל דמכל זה לא סגי לומר דלא הוי מדאורייתא דמנלן דזה הנטבע הוא זה ר' יעקב אורטייל בעל האשה סימא כיון דאנחנו לא הכרנו אותו. אך ע"ז הלא מסייע לנו עדות של האיש ר' אייזעק שהי' לו מכתב מקרובו ר' מרדכי וזה יודע שנתן המכתב לר' יעקב בעל האשה הנ"ל וזה מעיד שזה שהי' לו המכתב הלך עם ר' אברהם זאדעל הנ"ל וזה הוא שנטבע והי' גוסס א"כ מדאו' מותרת היא:
ואי דניחוש שמא המכתב הזה בעצמו ג"כ היה שאיל. חדא דכל חשש שאלה אינו אלא מדרבנן לדעת הרבה פוסקים כדמוכח בגמ' דעל חמור בעדי אוכף לא פריך וניחוש לשאלה דקאי על דין התורה אלא על חמור בסימני אוכף פריך שפיר וניחוש לשאלה היינו לדידן מדרבנן פריך שפיר. ותו אפי' אי נימא דחשש שאלה מדאורייתא שפיר י"ל גם לענין המכתב הזה כמש"ל בשם ת' הב"י כמו דאמרינן סתמא אין השואל רשאי להשאיל ואין המפקיד דרכו להפקיד דהיינו דעל חשש רמאות לא חיישינן וה"נ המכתב שנתן לו ר' מרדכי לטובתו אינו רשאי ליתן לאחר ודרך רמאות הוא זה ולזה ל"ת בכה"ג לשאלה:
וממילא יש להוסיף ג"כ עפ"י תשו' מבי"ט ח"א קל"ה ומובא גם כן בתק"ע רכ"א דאם נאבד איש א' ואח"כ נמצא מת באותו הדרך דתלינן שהוא אותו שנאבד משום כאן נמצא כאן הי'. וכן נמי בפה מיום שנאבד זה ר' יעקב באותו הנהר לא שמענו במשך אותן החדשים שנטבע איש אחר לא יהודי ולא נכרי וכשנמצא זה באותו הנהר קרוב לודאי שהוא אותו האיש שנטבע אז. ואפי' להחולקים על המבי"ט היינו משום דס"ל רוב וקרוב הולכים אחר הרוב וה"נ חיישינן שהוא מרובא דעלמא. וכ"ז בסתם אדם שהלך ונאבד. אבל בכאן שזה נטבע ורוב הנטבעים ודאי דהוא למיתה א"כ הוי רוב נגד רוב ושפיר אזלינן בתר קרוב והכא עוד עדיף מינה משום דכאן נמצא כאן היה. וכן בהך דגארגעלין דהוי כמו גוסס ורובן למיתה והוי תרי רובי להתיר ודאי פשוט דיש לסמוך בכה"ג על הסימנים להתיר האשה סימא אשת ר' יעקב אורטייל הנ"ל אלא שאני שולח הדברים להגדולים דק' ווארשא ואם כ"ג יסכימו להתיר הנני מצטרף אתכם. ואם יש לכם מה להשיב תמחלו להודיעני: דברי הדוש"ת: