אור ברסלב
שות דברי יששכר אה"ע › סימן קלה

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

אה"ע · סימן קלה

סימן קלד

כבוד אחי הגאון מהרר"י ליב שיחי' האבד"ק סטאשוב:

ע"ד העגונה שבעלה ר' אלי' הלך בדרך אשר ראהו איש א' לפנות ערב בערך שני וויארסט מן העיר ולא שב לביתו ואח"כ תפשוהו בכל הדרך ולא מצאוהו. אחרי עשרה שבועות בעת הפשר קרישת האגמים מצאו ערלים אדם א' מת שמונח בביצה והביאוהו לעיר והגידה אשתו סימני המטבעות שהיו בכיסו וכן נמצאו אצלו. וכן הכירה בטב"ע כל המלבושים שהי' לבוש בהם וכן העיד ע"א שהכיר בטב"ע את הפעלציל, וכן מצאו אצלו הפאספורט שלו ושני אנשים אמרו שמקוצר קומתו הכירו שזה ר"א הנ"ל עוד אמרה האשה שהי' לו שומא אצל האזן וכן מצאו אצלו. הנני לכתוב הנלפע"ד בזה:

מתחלה אכתוב מצד גופו. ואח"כ מצד מלבושיו. ואח"כ מצד מקומו: הנה קוצר קומתו ודאי דלאו כלום הוא כמ"ש יבמות (דף ק"כ) וב"מ (דכ"ז) גופו דארוך וגוץ דאפי' למ"ד סי' דאו' הכא לא מהני דהוי סי' גרוע. ולפמ"ש בפסקי מהרא"י ת' קס"א דארוך וגוץ היינו בהפלגה דאל"ה אינו אפי' סימן גרוע דהרבה בנ"א, הם שהיו קטנים. וכיון שכ"ת לא הזכיר במכתבו הפלגה על קטנותו ודאי דלאו כלום הוא. ואם הי' בהפלגה הי' צריך להזכיר אם הי' לו זקן דאל"כ אולי זה הנמצא הוא נער שעדיין לא נתגדל ולא דמי גוץ בהפלגה לארוך בהפלגה:

אך בענין השומא, ודאי דיש לדבר דלפי הנראה הוי סימן אמצעי וטוב לפמ"ש הרמב"ם וש"ע י"ז סכ"ד אפי' הי' לו סימנים בגופו ואפי' שומא משמע דשומא עדיף עכ"פ משאר סימן אמצעי. אך כ"ז לפי מה דס"ל סי' דרבנן ופליגי ר"א בן מהבאי ורבנן אי שומא סי' מובהק הוא. אבל אי סימנים דאו' שוב הפלוגתא אי שומא הוי סי' גרוע ולרבנן דקיי"ל כוותייהו הוי שומא סי' גרוע:

ופשוט הדבר דאפי' לדעת הרד"ך בתשו' דמצמצם מקום השומא הוי סי' מובהק היינו דוקא אם אמרה שומא יש לו בצד האזן בצד ימין או בצד שמאל דכל דקדוקו של רד"ך הוא מדברי רש"י שכ' שומא יש בו באבר פלוני ולא כ' במקום פלוני משמע דאם אמרו באבר פלוני ובמקום פלוני הוי סי' מובהק לכו"ע והכא בעובדא דידן לא צמצמה המקום אלא האבר וכעובדא דרש"י ואפי' לרד"ך לא הוי סימן מובהק ובכי האי אי סי' דאו' הוי סימן גרוע וכמש"ל ולדידן מספקא לן ועבדינן הכי לחומרא והכי לחומרא. ולצרף שומא לסי' גרוע דגוץ כמ"ש כ"ת לא נראה בעיני כמש"ל דסתם גוץ שלא בהפלגה אפי' סי' גרוע לא הוי כמש"ל בשם פסקי מהרא"י:

והנה צירוף סימנים גרועים נלפע"ד דתלוי במחלוקת וצע"ג ועיין נוב"י מה"ת נ"ח וס"ו שהביא מי שהקשה על ת' משאת בנימין ודעמי' דס"ל צירוף סימנים הוי סי' מובהק איך אמרו בגמ' חולין (דף ע"ט) א"ל ר"א לשמעי' כד עיילית לי כודנייתא בריספק וכו' ש"מ סי' דאו' היא שא"ה דהוי ב' סימנים אודני' וגנובתיי' והוי סי' מובהק ומהני אפי' אי סי' דרבנן ותי' הנוב"י דהנך תרתי גנובתי' ואודני' ביחד הוא דהוי חד סימן עיי"ש מ"ש ודייק מל' הגמ'. ועכ"פ משמע דצירוף שני גרועים הוי סי' אמצעי. אך כ"ז לשיטת רש"י דפירש שם בהנך דדמיין להדדי אזנים וזנב. אבל הרמב"ם וש"ע פי' שם קול ואזנים וזנב מצרכי שלשתן. וא"כ הדק"ל לפי דברי הנוב"י דהנך תרתי חדא הוי והך דקול ודאי דהוי סימן אמצעי עכ"פ דהרי אביי התיר ע"י קול לחוד וא"כ הדק"ל דאי איכא הנך תלתא הוי סי' מובהק ומנא להו לגמ' להוכיח דסימנים דאו':

ולכאורה רציתי לומר דאה"נ דבפי' הגמ' מודה גם הרמב"ם דדמיין להדדי היינו באזנים וזנב ושניהם לא הוו אלא כחד סימן ומש"ה דייק בגמרא דסימנים דאו'. אלא דהרמב"ם לשיטתו דפסק סימנים דרבנן ומצריך שיהי' סימן מובהק מש"ה מצריך ג"כ קול והיינו ע"י צירוף. אבל באמת א"א לומר כן דא"כ קשה על אביי דמצריך רק קול לחוד וידוע דאביי ס"ל סימנים דרבנן מדמתרץ ביבמות (דף ק"כ) פלוגתא דר"א בן מהבאי ורבנן אי סי' דאו' אי סי' דרבנן ומסתמא הלכה כרבנן דסי' דרבנן. וא"כ הרמב"ם כמאן וע"כ דס"ל דכל השלשה לא הוו אלא כחד סימן אמצעי ומש"ה דייקו מינה בגמ' דסי' דאו':

והא לא קשה א"כ אה"נ למה התירו הרמב"ם וש"ע גם בשלשתן יתד הא הם ז"ל ס"ל סי' דרבנן ובגמ' לא התירו אלא אי סי' דאו'. וכן לא יקשה למה לא הקשו בגמ' מאביי אדאביי דלפי מה דהתיר הכא משמע דס"ל סי' דאו' והתם ביבמות משמע דס"ל סי' דרבנן:

ונראה דלק"מ דאה"נ לר"א ואביי תרווייהו מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא. וידוע מחלוקת הרמב"ם ורמב"ן אי סדא"ו מדאו' לחומרא או מדרבנן. וידוע מ"ש הש"ש ש"א פ"ד לפרש הגמ' דחולין (דף י') דאביי ור"ש ור' אשי ס"ל סדא"ו מדאו' לקולא. נמצא לפ"ז דר' אבא דבעי שם מיני' דר' הונא בא זאב ונטל בני מעיים וכו' והדר איתיבי' מהך דראה צפור המנקר בתאנה וכו' ס"ל דסדא"ו מדאו' לחומרא א"כ ניחא שפיר עפ"י דעת הפוסקים דבנפל למים שאין להם סוף כיון דכל איסורו אינו אלא דרבנן מהני סימנים דרבנן להתירה א"כ מש"ה ל"ק לאביי כיון דלאביי סדא"ו מדאו' משרי שרי והכא יש ס' אי חוששין לזרע האב מש"ה מתיר בקול אף דס"ל סי' דרבנן ומש"ה:

לא מקשי מידי משא"כ לר' אבא דס"ל סדא"ו מדאורייתא לחומרא שפיר דייק דסי' דאו' דאי ס"ד דלא הוי אלא דרבנן למה התיר בכאן הא הוי איסור דאו' מצד הספק:

וא"כ ניחא דעל הרמב"ם וש"ע לק"מ דלדידהו סדא"ו מדאו' לקולא ושפיר מהני סימנים דרבנן ס"ס משמע עכ"פ דלהרמב"ם וש"ע אין צירוף סימנים סי' מובהק. וכבר דברנו דכאן אין רק סי' א' אמצעי אי סימנים דרבנן. ואי סימנים דאו' אין כאן אלא סימן גרוע:

ועתה נדבר מצד הכלים דלדעת מהרי"ט אין אדם משאיל כל בגדיו אך עדיין קשה להתיר מצד תשו' ב"י דאי סי' דרבנן חיישינן לשאלה גם בכלים דלא מושלי:

והנה מה שהקשו עליו ז"ל מחמור בעדי אוכף דחזינן דל"ח לשאלה למ"ד סי' דרבנן תרצתי לה בשלשה אופנים והוא דלכאורה יש לתמוה בהא דסי' וסי' יניח למה לא נימא דניזל בתר קרוב כמו בניפול ב"ב (דף כ"ד) וע"כ צ"ל דקרוב לא מהני רק היכי שאין שום אדם מוחזק בה אבל במציאה דעכ"פ צריך להוציא מיד מוצא האבדה דהוי קצת מוחזק כמ"ש תוס' ריש ב"מ דמה שהנפקד תופס בחזקת שניהם הוי כאלו שניהם מוחזקין בה הגם דל"ד אבדה לנפקד' עכ"ז דמי קצת כמ"ש התה"ד סי' שי"ד מש"ה לא מהני קרוב וצריך סימנים דוקא. ויתיישב לפ"ז ס"ד דרבא בב"מ שם דאמר ניחא לי' למוצא אבדה וכו' והקשה ר"ס וכי אדם עושה טובה לחבירו בממון שאינו שלו ובאמת תימא מאי ס"ד דרבא. אך לדברינו ניחא דידוע קו' הפנ"י שהקשה למה לנו כלל סימנים באבדה נימא כיון דל"ש אוקי ממונא בח' מרי' שוב ראוי לומר ברי ושמא ברי עדיף וכר' הונא ור' יהודה וע"כ משום רובא דעלמא. אך רבא לס"ד לא ניחא לי' למימר משום רובא דעלמא כאשר באמת הרבה מפקפקין בזה די"ל דל"ח כאן רוב משום דנגד כל א' איכא רובא דעלמא. וכבר דבר בזה בס' דברי חיים לפרש בזה דברי רש"י ב"ב (דף כ"ד) שכ' דליכא אחרת דנפישא מינה ברוב עם אלא כולן שוות ובש"מ בשם ר"י מיגאש פי' דליכא אלא עיר אחת כמוה אבל אם היו כמה עיירות אף שכולן שוות הי' נגד כל עיר נקרא רוב:

ונראה דרש"י ור"י מיגאש פליגי בזה אי בכה"ג חשיב רובא דעלמא א"כ י"ל שפיר דלס"ד לא ניחא לי' לרבא לומר משום רובא דעלמא וס"ל כמש"ל דהמוצא אבדה נחשב קצת מוחזק. ומש"ה אם ניחא לי' למוצא אבדה להחזיק עבור זה שנותן סימנים שוב ראוי להחזיר לו משום בו"ש ברי עדיף דל"ש אוקי ממונא בחזקת מרי'. וע"ז חולק ר' ספרא וס"ל דשייך רובא דעלמא וכתי' הפנ"י א"כ שוב קשה וכי אדם עושה טובה בממון שאינו שלו. וא"כ לפ"ז ניחא דאיבעיא להו סי' דאורייתא או דרבנן היינו דוקא באבדה דחשיב קצת נגד חזקה אבל בלא"ה לא גרע מקרוב דהא באיכא עדי פקדון מוציאין מהנפקד ומה"ט סמכינן בשאר איסורים על סימנים:

וניחא הא דחולין (דע"ט) דמסיק סימנים דאו' ול"צ לומר כמש"ל משום ספיקא אלא בפשוט משום היכא דליכא חזקה מהני:

ויש ליישב בזה קו' תוס' ע"ז (ד"מ) דסמכינן על סימני עוברי דגים ולא על סימני ביצים דעופות לפמ"ש הרשב"א חולין (דף ט') דקיי"ל מחזיקין מאיסור לאיסור מש"ה אמרינן שפיר בהמה בחיי' בח' איסור אמ"ה עומדת וכ"כ הד"מ יו"ד ל"א דבנולדה ריעותא מחיים ל"ש לומר נשחטה הותרה דמוקמי לה על ח' אמ"ה. א"כ ניחא שפיר דבביצים כיון דממעי תרנגולת הי' עלי' ח' אמ"ה וממילא עתה כשנולדו כל זמן שיש עליהם ספק מחזיקין מאיסור לאיסור ולא מהני סימנים דהוי נגד חזקה. אבל בדגים כיון דאינן טעונין שחיטה מהני סימנים שפיר כמו בכל איסורי דאו'. וא"כ ניחא דמש"ה חיישינן לשאלה אף בכלים דל"מ למ"ד סי' דרבנן משום דהוי נגד חזקה של המוצא. אך ה"מ היכי דליכא עדים על האוכף אבל אי איכא עדים על האוכף כיון דתיכף כשראו החמור עם האוכף הוחזק אצלו שהוא של זה והוא מוחזק בודאי בשביל בעל האוכף והוי כי האי שכ' התוס': ריש ב"מ ד"ה וזה דהוי אין ס' מוציא מידי ודאי דס"ס הוא מוחזק ודאי עבורו משום העדים ועל החמור הוי ס' אם הוא מוחזק בשבילו או בשביל אחר בכה"ג ודאי אמרינן ברי ושמא ב"ע ושפיר מהדרינן לי'. ולפ"ז יש לומר דבמיתה כיון דאיכא ח' א"א ול"ש בו"ש ב"ע ניחוש אפי' בעדי מלבושים ע"י טב"ע או אפי' ע"י סימנים מובהקים:

עוד י"ל בישוב דעת הב"י דס"ל דרבנן הוא שהחמירו לחוש במיתה אפי' לכלים דלא מושלי משום דצריך סי' מובהק מה"ת גם הם החמירו משום חומר א"א וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' נחלות דמשום איסור כרת החמירו וכמ"ש הב"ש סי' י"ז סק"ע דאם נשאת לא תצא וא"כ כמו דאמרי' בסי' גופייהו דחכמים החמירו עאכו"כ די"ל למ"ד סי' דרבנן דחכמים החמירו אפי' בכלים דל"מ לחוש משום חומר א"א וס"ס אין קו' מעדי אוכף דמדאו' אה"נ דל"ח לשאלה כלל:

עוד תרצתי זה שנים רבות קושיא זו ודקדקתי מדברי הריטב"א ב"מ שהקשה קו' תוס' הידועה למה לא פשיט מהך דמצאו קשור בכיס וכו' דסימנים דאורייתא. ותי' שם תירוצן של התוס' דמיירי שהעדים מעידין שהכיס והארנקי הוא שלו והוא תי' השני של תוס' יבמות ד"ה אמר רבא אלא שהריטב"א הוסיף בה דברים שלכאורה נראים כמיותרים וז"ל דהכא מיירי שהעדים מכירים בטב"ע שהכיס הוא שלו ולא ע"י סימני הכיס. אבל לעיל שהיו מעידים על כליו לא היו מכירים שהם כליו בבירור עכ"ל:

ולכאורה האריך ללא צורך. אך נראה דזה כוונתו וכאן נראה שכנים דברי הב"ש שכ' בשם הב"י בשם הריטב"א ולא נודע מקומו איו. ובזה נראה מפורש דהריטב"א ס"ל כן, וזה שדייק דהיכי שהעדים מעידים שזה האוכף הוא שלו ע"י טב"ע וכדומה ודאי דל"ח תו לשאלה. אבל אם יהי' רק סימנים על האוכף ועל הכלים נהי דיש סברא להחזיר. מ"מ כיון דלאו בירור גמור הוא שוב חיישינן לשאלה:

והוא דמיון קצת למ"ש הב"י חו"מ סי' ע"ה באומר לחבירו גזלתני והוא כופר מחצה משביעין אותו אף דלדברי התובע חשוד הוא מ"מ משביעין אותו משום שמא מלוה ישנה יש לו עליו אף שאם יבואו עדים ויאמרו שגזל לא מכשירינן אותו משום שמא מלוה ישנה יש לו עליו. והיינו משום דאם גוף הדבר הוי דבר ברור לא מהני ספק קל להוציאו ממנו. אבל היכי דגוף הדבר אינו מבורר לגמרי שוב חיישינן ע"ז חששות אחרות:

וכ"נ מדברי תשו' מהרי"ק הובא בב"י ובש"ע יו"ד סי' א' בשוחט שהעיד עליו ע"א שלא שחט כהוגן דהוא בעצמו מותר אח"כ לאכול משחיטתו שמא עשה תשובה ובהא ודאי דאם יעידו עליו עדים לא מכשירינן אותו משום שמא עשה חשובה וצריך בירור גמור. וה"נ דכוותי' בעדים מעידים ל"ת לשאלה אבל בסימנים כיון דאינם מבררים מצד עצמם חיישינן לחששות אחרות: והנה ידוע דשלש שיטות נאמרו בזה. שיטת הב"י שהזכרנו. שיטה שני' היא שיטת מהר"ל מפראג והיא הפוכה לגמרי משיטת ב"י דס"ל אי סי' דרבנן ל"ח לשאלה כלל כיון דאין לנו הכרח לחוש לשאלה. ורק אי סימנים דאורייתא כיון דקשיא לן מתני' דסימנים בכליו אמרי' דחיישינן לשאלה. ע"כ מכריח דאי איכא סי' אמצעי בגופו וסי' מובהק בכליו מכשירינן ממנ"פ. דאי סי' דאורייתא מהני סי' דגופו. ואי סי' דרבנן וצריך סי' מובהק שוב מהני סי' מובהק דכלים דהא ל"ח לשאלה:

ובאמת משמע לכאורה כן דעת מהר"מ מרוטנבערג ת' שע"א שהתיר האשה ע"י שומא ולכאורה יפה תמה עליו בתשו' מהרי"מ מפדואה ת' י"ח דפוסק כר"א בן מהבאי נגד רבנן ותי' כ"ת אינו מובן לי. ולפמ"ש ניחא:

דמתחלה כ' שהיו מכירין כליו ולא כ' ע"י סימן משמע ע"י סימן מובהק או ע"י טב"ע וכ' ע"ז דחיישינן לשאלה ע"כ שפיר כ' דמהני שומא דהוא סימן אמצעי מצד ממנ"פ דאי סי' דאו' מהני שומא ואי סי' דרבנן מהני כלים: וא"כ הכא בנ"ד דכוותה היא והיא מותרת עפ"י ת' ר"מ מר"ב הנ"ל. אך אה"נ יש לתמוה דכ"ז בשאר סי' אמצעים אבל ע"י שומא שוב הדק"ל דהא אי נימא סי' דאו' ע"כ צ"ל דשומא הוי סי' גרוע א"כ איך התיר דלמא סי' דאו' וחיישינן לשאלה. ואולי ס"ל לר"מ מר"ב הנ"ל דקי"ל להלכה בבירור דסי' דרבנן לגבי זה דשומא הוי סי' אמצעי ומכשיר מצד הצירוף עם הכלים וס"ל דחשש שאלה משוי לי' כסימן אמצעי ומצד צירופן הוי כסימן מובהק: אך ס"ס לפי שיטת מהר"ל מפראג יש להתיר בכאן גם בלעדי זה כיון דהיכי דלא מושלי ל"ח בין אם סי' דאו' או סי' דרבנן שוב יש להתיר הכא עפ"י שיטת מהרי"ט דכל בגדיו לא משאיל איש והכא הרי הכירו כל בגדיו: גם לשיטת ב"ש ס"ק והיא שיטה השלישית דבין אי סי' דאו' או סי' דרבנן לעולם חיישינן לשאלה ובכלים דל"מ לעולם ל"ח א"כ ה"נ כיון דכל בגדיו לא משאיל אינש ראוי להתיר:

ולא נשאר לנו לחוש אלא לשיטת ב"י המוזכר לעיל דאי סי' דרבנן חיישינן לשאלה אפי' בכלים דל"מ. ומ"ש כ"ת לחלק בין היכי דל"מ כלל אפי' לפרקים בין סתם לא מושלי קשה לחלק מסברת עצמו נגד ח' א"א בלי ראי' מבוררת:

ומ"ש כ"ת דלמ"ד שומא מצוייה בבן גילו הוי כשאלה דיחיד ול"ש לא מושלי. ל"נ לי דהא כל סימן וסימן לעולם חיישינן דלמא איתרמויי איתרמי והוי כשיירות מצויות וכמ"ש הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף פ"ב דגיטין דמה דחיישינן לתרי יצחק הוי סתמא כשיירות מצויות ואי נימא דשומא מצוי' בבן גילו הוי כהוחזקו ב' יוסף ב"ש כיון דידעינן בודאי שיש עוד א' וא"כ אם נצרף הך דשומא מצויי' בב"ג עם איתרמויי איתרמי דבכל סימנים שבעולם הוי רובא וכמ"ש הר"ן חולין פא"ט גבי תרי מעוטי וא"כ לא הוי שאלה דיחיד:

אך אעפ"כ יש להתיר האשה הנ"ל אפי' עפ"י שיטת הב"י ויתישבו ג"כ דברי תשו' מהר"מ מר"ב שהנחתי לעיל בקושיא והוא עפ"י מ"ש המבי"ט בת' ח"א ת' קל"ה הגם שבב"ש בקיצורי תק"ע העתיקו בקוצר והביאו ג"כ בש"ש ש"ז פי"ז אעפ"כ הנני להעתיק קצת דבריו למען יתבררו הדברים היטב וז"ל ה"נ מי שיצא ממקום פלוני ללכת למקום פלוני לביתו ולא הגיע לשם ונאבד זכרו ולא נודע מקומו איו ובא גוי מסל"ת ואמר שראה יהודי באותו הדרך נהרג באותו הזמן הוא דבר שרובו למיתה שאם הי' חי הי' שב לביתו. ונראה שעדיף עדות זה מעדות מים שאל"ס שאם נשאת ל"ת וטעמא דסברא הוא דקרוב להתגלות מי שנאבד בישוב שיצא ממקום א' ולא נודע אנה הלך ונשכח זכרו ממי שנאבד בים שפירש בספינה ולא נודע לאיזה מקום הלכה הספינה ונשכח זכרה שהנאבד בישוב אחרי שמחפשין בישוב ולא נמצא מי שראה אותו ומי שפגע בו דעתו של אדם סומכת יותר שמת או נהרג כו' וכו' שרוב כל מי שנשמע עליו דבר זה הוא למיתה ואין א' מיני אלף שיאמר עליו דבר זה שישוב עוד לביתו וא"כ אם נשאת אשתו ל"ת דאינה אסורה אלא מדרבנן דמדאו' אזלינן בתר רובא וכו' עכ"ל. העתקתי דבריו אולי אין לכבודך תשו' ההיא:

ופשוט הדבר דלפ"ז א"צ לדחוק עוד בטעמו של ת' מהר"מ מר"ב הנ"ל דהעובדא היתה שם שהלך לכפר מהלך יום א' ואמר שיחזור בו ביום ולא בא וכו' כמבואר שם וא"כ מדאו' היתה מותרת ואין כאן אלא ס' דרבנן דאי סי' דרבנן ל"ח לשאלה וכשיטת מהר"ל הנ"ל היו יכולים להתיר ע"י כליו וגם ע"י שומא דהוי עכ"פ סי' אמצעי ואין כאן ס' אלא שמא סי' דאי' ושומא הוי סי' גרוע וניחוש לשאלה ע"ז אמר סד"ר לקולא:

אך גם בזה יש לפקפק דא"כ הי' יכול להתיר בכליו לחוד כיון דאין כאן אלא ספק שמא סי' דאו' וניחוש לשאלה ואי סי' דרבנן ל"ח לשאלה הוי סד"ר לקולא. וגם מלשונו ז"ל משמע דהעיקר הי' אצלו לסמוך על השומא ע"כ נראה ביותר לומר דדעת מהר"מ מר"ב כדעת הב"י או כדעת הב"ש דלעולם קיי"ל דחיישינן לשאלה בין אי סי' דאורייתא או דרבנן ומש"ה דחי סי' דכלים. אבל ע"י השומא התיר כיון דאיכא ד' לשונות בגמ' לאביי דס"ל דפליגי אי סי' דאו' או דרבנן א"כ למ"ד סי' דאו' עכצ"ל דהוי סי' אמצעי וממילא בכה"ג מתירין ולרבא לפי אוקימתי בתרייתי ג"כ הוי שומא סי' אמצעי. עכ"פ מידי ס' לא נפקא וס' דרבנן לקולא:

וגם דביותר נוטה הדעת דדעת רבא שאמר סי' דרבנן היא אחרונה דהא, תליא בהא דאמר רבא בחולין (דף צ"ו) מריש הו"א סימנא עדיפא מטב"ע היינו דמתחלה הי' סבור דסי' דאו' כיון דעדיף מטב"ע וטב"ע לכו"ע הוי דאו' ע"כ דהי' סבור דגם סי' דאו'. רק אח"כ דשמעתינהו להנך שמעתתי ונשאר אצלו דטב"ע עדיף מסימנא אז נולד אצלו דסי' דרבנן. וא"כ פשיטא הסברא דהא דסי' דרבנן דבתרייתי הוא. וגם דשם אתמר בשם איכא דאמרי נכון יותר לומר דשני המ"ד לא טעו ברבא כמ"ש בכתובות (דנ"ז) דפליגי שני אמוראים בטעמא דנפשייהו ול"פ תרי אמוראי אליבא דחד אמורא. וע"כ כיון דהכריע דסי' דרבנן ושומא לא נחלקו אלא אי הוי סי' מובהק ועכ"פ מידי אמצעי לא נפיק וא"כ בכה"ג דלא הוי אלא איסור דרבנן התיר האשה: וא"כ גם בנידון דידן הוי בודאי כי האי דתשו' מהר"מ מר"ב הנ"ל. ואולי עוד עדיף מינה דהתם אולי נמצא במקום ששיירות מצויות וחיישינן אפי' היכי דלא הוחזק אחר כמותו כי האי דיצחק ר"ג דאזיל מקורטבא לאספמיא שכ' עלה הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף בגיטין פ"ב דהוי שיירות מצויות ורבא לא חייש ואביי חייש. אבל הכא דכפי הנראה הי' במקום שאין השיירות מצויות וזה ידעינן שנאבד ומאחר לא שמענו קרוב לומר דלכו"ע מותרת האשה:

והא דבאיסור דרבנן מהני סימנים דרבנן משמע גם מפשטות לשון הגמ' ביבמות שאמרו סי' דרבנן ול"א סי' באבדה דרבנן משמע דגם במת הנמצא יש סימן דרבנן וע"כ דמהני או בכה"ג או במשאל"ס:

וגם דכבר כתבנו ליישב לעיל דאפי' לדעת הב"י בטב"ע דכלים ל"ח לשאלה וכמו דמשמע מפשט לשון הריטב"א ז"ל:

מכל הלין טעמי נלפע"ד להתיר האשה אשת ר"א הידוע הנ"ל. אך בתנאי אם יסכימו לזה עוד רבנים מפורסמים שבדור יצ"ו הנני גם אנכי סניף לזה: דברי אחיו דוש"ת באה"נ סלה:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה