שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
אה"ע · סימן קלו
עוד בענין הנ"ל. התשובה הנ"ל שלחתי לווארשא ליד"נ הגאון מו"ה פתחי' נ"י מו"צ דשם אשר כבר פלפלתי עמו בע"פ וגם קבלתי אח"כ ממנו את ספרו היקר פתחי עזרה וגם יען כי נתפרסם ג"כ אצלנו לגדול ורב הגאון מ' יצחק פייגענבוים נ"י וכן קבלתי ממנו את ספרו שערי תורה וחבור שני הגדולים האלה ראינו שמפלפלים בהלכה כראוי לת"ח שכמותם י"ב אין בדבריהם דברים יתירים לא חנופה לגדולים ברוח או לגדולים בזרוע. ואינם מפטמים את חבוריהם בהבלים וסיפורים בגניחות ויללות וצביעות שנראה כמציע את הבימה. ואינם מוצאים מציאות בספרים שיהיו צריכים לשבועת סהדי במרומים עאכו"כ שאין בדבריהם ח"ו עזות וחוצפה יתירה נגד גדול מהם או אפי' נגד קטן מהם. ולפי שהעגונה הנ"ל היא מווארשא כתבתי להגאון מ' פתחי' נ"י את דעתי ובקשתי שיתיעץ בזה עם הגאון מ' יצחק נ"י וכתבתי דניחא לי להצטרף במצוה זו שהתחלתי בה ביגיעה והוצאות [לא עלתה ע"ד לפגוע בכבוד ת"ח אחרים שבעיר הגדולה ההיא יצ"ו כי אותם הנ"ל ידעתי ביותר ואין זה פגימה חלילה בכבוד אחרים]. והנה קבלתי מאתם תשובה על הנ"ל שדברי טובים ונכוחים והתירו האשה סימא הנ"ל. בצירוף דעתי הקלושה:
והנה נתקיים בי אבוב לחרי וכו' כי עפ"י מקרה אשר הפצירוני לשלוח למו"ל אחר שאיננו כמותם בכל הפרטים והנה סבבני בטענות שדופות קדים ובכוונה להקניטני ומדברי בעצמי לקח ויבנה בית זבול לו. ובתוך כך אחז בקרנות מזבח הפנימי וידע לעשות מקים להקפדה ויחבר לו בדמשק ארש: והנה חכז"ל אמרו דם ניקף מרצה כדם עולה וכו' והוא דקא אזיל לדבר מצוה. כן הי' לי בדבר זה שהי' לי יגיעות והוצאות עד שנודעו כל הפרטים והנה פגע בי זה שלא הי' לי מעולם שום עסק עמו. ולמה לי זה הצער. שלא הסכנתי בזה. וגם מזה יש לי צער פן יחשדני שומע שאני מקיל ח"ו בכבוד הגאון הקדוש מסאכטשוב שי' שבאמת כבודו יקר מאד אצלי אך בתורה דכתיב בי' אמת אין מחניפים. והנני מוכרח לזה לפי שכבר נדפסו הדברים בדמשק. פן יאמרו שתיקה כהודאה דמיא. וזה תשובתי בהכרת: בהשגה הראשונה כ' בעל הדמשק על מה שכתבתי וז"ל שהאותיות התפורות בהכתונת קרוב לומר דהוי סימן מובהק והגם שבנוב"י קמא ת' מ"ג כ' דל"ה אלא סי' אמצעי דבריו תמוהין מאי שנא מנקב יש בו בצד אות פלוני ע"כ נראה ליישב דעתו ז"ל דדוקא באמרו סתם יש בו אותיות תפורות ולא אמרו במקום ידוע אז אולי ל"ה סימן מובהק אבל אמרו יש בו אות במקום מיוחד של הבגד כגון בשוליו או למעלה על אכו"כ שתי אותיות ודאי דהוי סימן מובהק' עכ"ל. וכתב המשיג ואני תמה ע"ז דבשלמא בצד אות פלוני הוי מקום מיוחד דהא כבר נכתב אות פלוני:
ואם נקב יש אצלו הכל רואים שלא במקרה נפל ורחוק המציאות שגם גט אחר יהי' כזה אבל אם כל הסימן הוא רק באמרו שהי' רק למעלה או מלמטה הנה כי כן כל דרך מסמני הכתונת עכ"ל:
הנה כתב בעצמו דמה שלא נעשה במקרה עדיף ממה שנעשה במקרה א"כ נחזי, אנן אילו הי' סתם נקב בכתונת או בכלי ודאי דלכו"ע אינו סימן כלל דנקב ודאי די"ל דנעשה במקרה ואינו סימן והנה אות א' ודאי דהוי סימן כדאשכחן מפורש במשנה דמעשר שני פ"ד משנה י"ד המוצא כלי וכתב עליו ק' קרבן מ' מעשר וכו' וכן פסק הרמב"ם להלכה פ"ו דמע"ש ה"ח וא"כ חזינן דאות א' הוי סימן וע"כ דאמרינן דודאי בכוונה נעשה וא"כ אם נכתב בכאן אות א' מיוחדת כגון האות J והרי הוא סימן אמצעי ואם יאמר יש כאן נקב בצד האות J הרי ודאי מודה דהוי סימן מובהק דהרי אומר נקב יש בו בצד אות פלוני. דאין לומר דוקא אם נכתבו כמה אותיות ויש בו נקב באחת מהם הוא דהוי סי' מובהק אבל אם אין כאן אלא אות אחד ויש נקב אצלו ל"ה סי' מובהק אדרבא שם בהגט כל הכתיבה אינה סי' כלל דהא כל הגטין נכתבין כן והכא באות הא' הוא ודאי סימן דזה בעצמו הוא הסימן שנכתב רק אות א' מיוחד לא סתם אלא אות פלוני ואם נכתב אות אחרת אצלו א"כ הסימן הוא אות פלוני בצד אות פלוני למה לא יהי' נחשב סימן מובהק: ואך הרי הנוב"י אינו תופס זה רק לסימן אמצעי והיא קושיא גדולה למה לא נאמר כן דהוי סימן מובהק. ע"כ הכרעתי לדבר פשוט דגם הנוב"י לא קאמר כן אלא היכי שאינו מצמצם המקום בכתונת, אבל היכי שמצמצמת ואומרת דיודעת באיזה מקום היו האותיות ובאמת נמצא כן אין שום ס' דהוי סי' מובהק:
ועיין תשו' הרב בעל הש"ע ז"ל בתשו' כ"ח שכ' בנקב יש בו בצד אות פלוני דלאו דוקא אלא לאפוקי נקב דעלמא אבל כל מקום מסויים כאמצע שיטה פלונית או ע"ג תחלתה או סופה דינו כאות פלונית ומביא זה בשם ש"מ בשם הרמ"ך. הגם דחזינן להרבה מגדולים חולקים ע"ז היינו דוקא בנקב כמ"ש ז"ל דהרבה נקבים יש ביריעה כמ"ש בתשו' גאוני בתראי והב"ח בתשו' פ"א. ועיי"ש מ"ש בשב מרגניתא דציירין בסדינא (כתובות דף פ"ה ע"ב) אף שרבים מציירים כן מ"מ הוו ב' סימנים שב מרגניתא א' ומקומם דציירי בסדינא סימן שני. והכא הרי שלשה סימנים אות א' הוי סימן כמש"ל ואות בצד אות הוי סברא שיהי' סימן שני כמש"ל ועיין ת' אבן העוזר שעיין בזה דנימא נקב בצד נקב הוי סי' מובהק ועיין תק"ע בס"ס י"ז בשם המזרחי סי' ל"ח צ"א דה"ה ג' נקבים כעין סגול בשפת הגט דהוי סימן מובהק. וא"כ אות בצד אות וסימן שלישי דהוא בשולי הבגד במקום שהכירה האשה:
ועם כי יש מאחרונים ז"ל שכתבו דשני פעמים דבר א' לא הוי סי' מובהק אבל דבר זה אינו מוכרח כמ"ש בשם המזרחי ואבן העוזר הנ"ל ועי' ח' נודע בשערים ת' י"ד סי' כ' בד"ה ועוד דסי' אמצעי הוי סימן אף שאינו מצמצם המקום ממש:
ועיין ת' בית שלמה ת' ל"ח (דנ"ד) דאותיות ציפער843 כ' מפורש אף דאין דנין זה לצמצום מקום ממש מ"מ נראה דסימן מובהק הוי מצד חקקה כמה אותיות וכו' ועיי"ש שכ' שנ' מתוך כתב האפשייט שבאמת נלקח וואלף הנ"ל ואנ"ח בשנת 843 למספרם וכו' וכבר כ' המ"ב והאחרונים דסי' מובהק הוי כשלא ימצא זה הסימן רק באחד מאלף. וכ' דאף אם יזדמן סימן זה באיזה מאנ"ת וכו' מאותן שנלקחו לאנ"ת בשנה זו מ"מ ודאי דא' מאלף הם נגד שאר אנשים עכ"ל. הרי התם אף דודאי יש בהנלקחים בשנה זאת הרבה באותיות כאלה אעפ"כ לא חיישינן דאיתרמי חד כזה כיון דעכ"פ הוא מאלף נגד שאר בני אדם שבעולם עאכו"כ דלא נודע לנו כלל שיש אדם אחר שיהי' נקרא בשם י' א' ושיהיו תפורים בכתנתו אותיות האלה במקום הזה שאומרת האשה אין ס' דהוי סי' מובהק:
ולחוש דלמא איתרמי עוד א' ששמו י' א' ונסע ג"כ באותו מקום. אין שום סברא לחוש דהכא לא הוי שיירות מצויות כמ"ש ג"כ בת' בית שלמה ת' ל"ט אות ד' וז"ל ידוע דבנהר דאברוטש אין שיירות מצויות שהוא מפסיק בין מלכות עסטרייך ורוסיא ומטעם המלכות אסור לעבור דרך שם וכו' רק מן ההולכים בהחבא עכ"פ אין שיירות מצויות וכו'. וה"נ דכוותי' הנהר ההוא מפסיק בין מלכות רוסיא לפרייסין ושם איסור ומורא גדול לעבור ואין כאן שיירות מצויות כלל:
ומ"ש הגאון מסאכטשוב שי' הדבר ברור שאינו דומה כלל לנקב יש בו בצד אות פלוני דהנקב לבד הוא סימן אמצעי כמבואר הלשון ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא מספקא לי' אי סי' דאורייתא או דרבנן מבואר דאי סי' דאורייתא יהי' סגי בנקב בעלמא. וכ"כ בחי' הר"ן ובש"מ להדיא וע"כ כשמצמצם המקום ג"כ הוי סי' מובהק אבל תפירת שמו על הכתונת אינו סי' כלל וכלל וכל אדם רושם שמו על חלוקו עכ"ל:
ודברים אלו מרפסים איגרי לומר דנקב עדיף מאות וכ' משום דכל אדם רושם שמו על הכתונת. פלא הוא. למה רושם שמו הלא אינו רושם שמו אלא כדי שיכירו וע"כ דהסכמת בני אדם הוא שהוא סימן שיכיר שהוא שלו ולמה אינו עושה נקב לפי שנקב אינו ידוע עדיין אם הוא שלו או של אחר. אדרבה השכל והחוש אומר שאות הוא סימן. וכן הוא במשנה דמע"ש שהבאתי לעיל שאמר ר"י כולם שמות בני אדם הן וכ' הר"ש שם שפעמים שאדם כותב אות א' משמו לסימן. חזינן דאפי' אות א' הוי סימן. ואדרבה ק"ו בן בנו של ק"ו אם נקב הוי סי' על אכו"כ דאות א' הוי סימן ודבר זה גלוי כל העולם: ומפורש בשלטי הגבורים פ' גט פשוט בשם הריא"ז דיכול אפי' עד לחתום בסימן ודוקא בגט הוא דתקנו כן כדאיתא בגיטין (דף ל"ו). ואיך יש אופן לומר דאות גרע מנקב:
ומ"ש הגאון שי' לחלק בין האי דנוב"י להך דהכא דשם הי' שמו ושם אשתו וכאן הוא שמו ושם כינויו אינני מבין בשום אופן חילוק זה. אטו בכוונה תליא מלתא אם י' א' הי' שמו יעקב ושם אשתו אדיל הי' זה סימן. ולא היינו חוששין שמא איתרמי אחד ששמו כן. דמאן יימר שאין זה אה"נ איש ששמו יעקב אורטייל. אבל אם באמת שמו יעקב אורטייל לא הוי סימן כלל הוא דבר שאין הרעיון מקבל חילוק זה כלל. וידוע דשמו ושם כינויו הוי כמו שמו ושם אביו:
אמת שגם אנכי כתבתי בתשובתי בד"ה אבל עדיין דאין כאן בבירור סי' מובהק דהייתי ירא לסמוך על דעתי בזה. אבל ס"ס קרוב לודאי דהוא סי' מובהק:
השגה ב' של הדמשק יש שם שני טענות. חדא דהפאסעק הי' רק מונח סמוך וצריך עכו"ם מסל"ת. ועוד דצירוף סימנים ל"א בכלים:
הנה מ"ש דבסמוך צריך שיהי' מסל"ת הגם ששאל סתם בלי ראי'. אך עכ"ז יש מקור לטענתו מדברי הבית שמואל סס"ק ס"ט דבסמוך לו הארנקי לא מהני דלמא הי' מונח מקודם:
אבל באמת השגה זו לאו כלום היא מתלתי טעמי. חדא דרבים חולקים על הב"ש בזה עיין קצה"ח ס"ס רס"ב. ועיין ת' בית אפרים ת' ל"ח ות' מ' בשם המ"ב מ"ד ובשם מהר"ל מקראקא והט"ז ויש הרבה אחרונים עוד החולקים בזה:
ב) אפי' לדעת הב"ש דוקא התם שהארנקי הי' לבדו אינו מתיר לסמוך עליו. אבל הכא דיש עוד ב' סימנים בלעדי זה הפאסעק א"כ ודאי דקרוב דאו' מהני עכ"פ להצטרף להסימנים השתים. וכ"כ להדיא סברא זו בת' בית יצחק חאהע"ז ת' ע"ז אות ו':
ג) עפ"י מ"ש הנוב"י ת' מ"ג בד"ה אמנם לפי דהיכי דהנכרי עשה מעשה והחזיר דבר שיש בו שיווי קצת א"צ מסל"ת דמעשה לא עבדי. והכא הרי הנכרים החזירו להם הפאסעק. ונהי דאינו דבר יקר כ"כ אך ס"ס מעשה לא עבדי:
עוד מה שהשיג מצירוף סימנים ל"א בבגדים. גם בזה שאל כא"י לשאול בלא מקור. אך אנכי אפתח לו. דאמנם יש קצת למידק כן מדברי המהרש"א גיטין (דף כ"ז ע"ב) בד"ה סימנים וי"ל דבכלים א"א להיות סי' מובהק והא אפשר ע"י צירוף משמע קצת דליכא צירוף בבגדים. אך באמת הא לאו ראי' היא די"ל דהמהרש"א ל"ל לגמרי הך סברא דצירוף בגדים. והנך רבוותא דס"ל צירוף סימנים ס"ל ג"כ בבגדים וכל הספרים מלאים מזה. וכבר הזכרתי לעיל מהך דשב מרגניתי וכ"כ בת' גבעת פנחס ת' כ' ד"ה ועוד וכן בת' כ"א ד"ה מיהו אהא דמצאו קשור בכיס קשר סי' א' וכיס סי' שני והוי סי' מובהק. וכן יש למידק מתוס' ב"מ (דכ"ה) ד"ה שמעית בתי' בתרא דמנין וחרוזא הוי סי' עכ"פ חזינן דצירוף מהני בכלים. גם בת' עבודת הגרשוני ת' ע"ב בד"ה חדא ובד"ה כללא משמע דמאן דס"ל צירוף סימנים ס"ל גם בכלים מהני צירוף. כן ג"כ בת' חת"ס ת' מ"ח ובח"ב קמ"ד ד"ה אמנם. וכמעט רוב ספרי האחרונים מלאים מזה ואין רצוני להאריך:
השגה ג' כ' על מה שכתבתי דמ"ש הב"י דאי סי' דרבנן חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי דהוא משום צירוף החששות חשש מכירה ואבדה אבל היכי דליכא הנך חששות מודה גם הב"י דמתירין בכלים דל"מ והקשה עלי דהא חזינן דאפי' למ"ד סי' דאורייתא חיישינן לשאלה אפי' היכי דל"ש לחוש למכירה כמ"ש הש"מ אין זו קושיא כלל התם אה"נ חיישינן לשאלה אפי' דלא שייך לחוש למכירה דהא מיירי בכלים דמושלי. אבל אנן קיימינן בכלים דל"מ ובכה"ג ל"ח אם לא דיש חששות אחרות וא"צ לפטפט הרבה:
עוד הקשה דהא הב"י הוכיח דחיישינן לשאלה אפי' בכלים דל"מ מהרי"ף והרא"ש שהעתיקו סתם לשון המשנה אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו ולא הזכירו להתיר בכלים דל"מ ואי נימא דהיכי דלא שייך חשש מכירה מתירין בכלים דלא מושלי עדיין ק' למה לא הזכירו להתיר בכה"ג. דבר פשוט הוא דודאי למ"ד סי' דאורייתא ובכלים דל"מ ל"ח לשאלה קשה לי' להב"י דנקטו סתמא לשון המשנה אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו דסתם כליו משמע אפי' בכל הכלים. אבל השתא דאמרי' סי' דרבנן וחיישינן לשאלה בכל הכלים שפיר נקטו כליו לומר דבכל הכלים חיישינן אפי' בכלים דל"מ. ואי דיש אופנים דל"ח אטו התנא כי רוכלא יחשוב כל הדינים ס"ס לשון המשנה נשאר מדויק דבכל הכלים חיישינן:
כן מה שהקשה דהב"י בתשו' נדחק בדברי הטור שכ' ואם אין מכירין אותו בטב"ע אפי' אם יש להם סימנים בכליו וגופו אין סומכין עליהם אם אינן מובהקים וק' לי' להב"י שכ' אם אינן מובהקים משמע הא אם הם מובהקים סומכין עליהם ונדחק בזה דהא הי' יכול לתרץ דמיירי במקום דלא שייך לחוש למכירה. חדא מה בכך וכי לא מצינו כמה פעמים שאה"נ הי' יכול לתרץ תי' אחר ולא תירץ וס"ס אין מדקדוק זה כדאי לדחות דברים הנאמרים בשכל וסברא. וגם די"ל דהב"י קשיא לי' דנקט סתם אם אינן מובהקים דמשמע דבמובהקים סומכין לעולם והא גם במובהקים רובא דרובא לא סמכינן דברובא דרובא יש לחוש למכירה ואבדה:
גם מה שתי' על קושיתי בדברי הח"מ שנ' מדבריו שהב"י חשש גם לגניבה ואבדה והרי בתק"ע בסיף הסימן כ' בשם הב"י דבדבר המופקד ל"ח לשאלה והרי יש לחוש לגניבה ואבדה ומתרץ בסברא המביאה לידי גיחוך דלפי דאין השואל רשאי להשאיל ע"כ הוא שומרה ג"כ שלא יאבדנה ושלא יגנבו ממנו אבל בשלו אינו מקפיד אם יגנבו ממנו. סברא נפלאה וטובה היא ומחמיר יותר מהתנא שאמר יהי' ממון חבירך חביב עליך כשלך:
השגה ד' מה שמשיג על מ"ש לסמוך על החת"ס דדי ברביעית שעה לשיעור שתצא נפשו ומחלק בדברי הבל בין נפל לים דגלי הים שטפוהו למים דעלמא. מפורש ברדב"ז ח"א ת' רנ"ח דאין חילוק בין נפל לים בין למים דעלמא. וגם מה אשיב על דברי הבל דזה שנפל למעמקי ים די ברביעית שעה אך זה שאחזו השבץ וצעק ולא יכול עוד להלוך אפי' פסיעה אחת פתאום תחת המים נעשה גבור ויכול לחיות שעה גדולה. גם בת' בית שלמה ת' ל"ח (דף נ"ה) בד"ה אף כ' שליש או רבע שעה גם בת' דברי חיים ח"ב ת' מ"ט כ' דדי ברבע שעה ושם ג"כ מיירי בנהר לא בים:
עוד כ' שם באמצע התשובה וז"ל ואם הי' לפני מעלתו דבר פשוט דמדאורייתא מותרת היא הי' לו לומר היתר פשוט עפ"י דברי הנוב"י ת' כ"ט שחדש דבמשאל"ס דהוי רק מדרבנן סמכינן אסי' אמצעי' דברים אלו הוא מעשה לץ פשוט כדי שהקורא בלא כוונה יסבור שחדש בזה. והלא כל הדברים האלו מבוארים בתשובתי וזה לשוני אבל עדיין צ"ע אם יש לסמוך ע"ז וכו' א"כ הי' קשה להתיר דאין כאן בבירור סי' מובהק אך כ"ז אם הי' בכאן חשש דאו' אבל באמת כיון דמדאורייתא מותרת האשה הזאת חדא מדנפל למים שאל"ס ושהה כדי שתצא נפשו וכו' עכ"ל. א"כ הרי מפורש כדברים האלה. ובכוונה הדפסתי זאת באותיות גדולות שיראה הקורא:
השגה ה' לא אשיב על דברים בעלמא דניחא לי' בפטומא. רק דבור א' של תורה הי' בינתיים כ' דגם ח' חי הוא נלמד מקרא ואין זו קושיא של כלום כי אף שח' חי ילפינן מקרא מ"מ השכל ג"כ מכריע כן. ומה אאריך והכל יודעים שיש חילוק בין החזקות וכבר האריכו בסברא זו הרבה מן האחרונים ועיין מ"ש בת' הרי"מ ז"ל לענין כל המכשיר בה מכשיר בבתה. ולא קשה קו' גמרא כתובות (דף כ"ב) למה לי קרא סברא הוא. דהקרא קאי על כל החזקות אפי' מה שאינו מצד הסברא. וממילא גם חזקה שהוא מצד הסברא נלמד מקרא ג"כ:
השגה ו' עמ"ש שהתחיל צו תארחעלין כ' דהפמ"א לא רצה לסמוך. ע"ז. מה אאריך בזה והכל יודעים שגדולים וטובים סמכו עצמם על הפמ"א עיין ת' בית שלמה כ"ס סי' מ"א כ' ג"כ לסמוך על הפמ"א ויש לי חבילות ראיות אך שאין כדאי להאריך:
ז) כתב להתיר מדאחזו השבץ ולא יכול להלוך לא שייך דף נזדמן לו. גוף דבר זה אין לו טעם דנהי דעל הרגל לא יכול להלוך ס"ס יוכל להיות שביד אחז בדף שנזדמן לו אבל ודאי דהוא חשש רחוק אך הא כל ענין משאל"ס דמחמירינן הא הוא חשש רחוק. אך כבר כתבתי דאין כאן אלא חשש דרבנן משום משאל"ס ולמה אאריך בפרטי דברים:
ח) עוד כ' להתיר על פי דברי הרמב"ן ב"ב עוד הפעם נהג כמנהגו לעיל והדברים הלא הם ג"כ מבוארים בתשובתי לעיל ונדפסים באותיות גדולות דהכא עדיף דשייך כאן נמצא כאן הי'. והלא שלחתי זאת לת"ח ובטוח אני בהם שגם עוד בהיותם ילדים ידעו מזה דענין כאן נמצא כאן הי' דעדיף מקרוב מקורו מדברי הרמב"ן ומי שאינו רוצה להאריך די לו בזה: השגה י' חזר עוד מה שכבר הזכרתי למעלה בדברי על השגה ד' ששם כ' דברים אלו כהוייתן ועתה חזר ע"ז וכ' וז"ל מה שיש עוד לצרף להיתר וחידוש שמעלתו לא דבר כלל מזה הוא מה שחדש הנוב"י עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל דזה דלא סמכינן על סי' הוא רק חומרא דרבנן משום חומר א"א ומש"ה במשאל"ס ושהה עד כדי שתצא נפשו דלא הוי ת' א"א שוב סמכינן אסי' אפי' אין מובהקים ביותר:
וכבר כ' למעלה שהוא מעשה לץ פשוט דכל הדברים האלה כבר הזכיר למעלה במלות שונות. והכל כבר כתבתי בתשובתי כמש"ל:
עתה הנני להשיב על השגות הגאון הק' שיחי' מסאכטשוב. מ"ש דהשתי אותיות התפורים לא הוי אפי' סי' אמצעי כבר כתבתי לעיל:
מ"ש להשיב על דברי וז"ל. עוד כ' בשם הנוב"י שפי' דברי ח"מ דחשש מכירה ואבדה הוא לפרש דברי הב"י דחייש אפי' בכלים דל"מ ופי' בח"מ משום חשש מכירה ואבדה ותמה הוא על הנוב"י הלא הב"י התיר בכליו מופקדים אצלו משום דאין הנפקד רשאי להפקיד ואכתי איכא חששא דאבדה. והנה כ' בשם הנוב"י מה שלא עלה על רוחו כי הוא כ' רק ליישב דברי הח"מ דקשה עליו מאי משני הש"ס באוכף וכיס וארנקי דלא שיילי אינשי הא אכתי איכא חששא דאבדה. ותי' הנוב"י דבאמת אבדה ג"כ לא שכיח כמו דלא שכיח שאלה באתרא דלא מושלי. אך כמו שכ' הב"י בכלים דל"מ לדידן דסי' דרבנן חיישינן גם בזה לשאלה כן אמר הח"מ דלדידן דסי' דרבנן חיישינן גם לאבדה אבל הב"י בעצמו ל"ל חששא דאבדה כלל עכ"ל:
השגה זו נפלאה ממני. דס"ס כ' הנוב"י בשם הח"מ שכ' לשיטת הב"י דסי' דרבנן ה"ה דחיישינן לגניבה ואבדה. והתימה מבוארת דהרי בתק"ע בקיצורי הדינים שבסוף הסימן כ' הח"מ בעצמו בשם הב"י דבדבר המופקד ל"ח לשאלה ומתירים ע"י כן והא סותר בזה דברי עצמו שבב"י דהרי ס"ס ניחוש לגניבה ואבדה ואם נדחק שאין כוונת הנוב"י דהח"מ כ' כן בדעת הב"י אלא שלפי שיטת הב"י ס"ל להח"מ כן ולא שהב"י ס"ל כן ס"ס יקשה לנו בדעת הח"מ דהכא מסכים לדינא ובסוף בתק"ע מסכים לדעת הב"י והח"מ הוא המחבר מזה ומסכים לדעת הב"י ומה נ"מ אם הוא דעת הב"י או דעת הח"מ ס"ס קשיא טובא. ובתירוץ שלי מיושב ת"ל בטוב טעם:
עוד כ' הגאון מס' שיחי' וז"ל. אולם כתבתי בתשובה א' לרב מסערנאק פלפול עצום בדינים אלו והעלתי להתיר בסי' אמצעי בצירוף שזה הלך במקום שנמצא ההרוג ולא נודע אם הלך שם עוד אחר ועוד צירוף שאבד זכרו. בשלש אלה יחד העלתי להתיר עכ"ל. פלא הוא שהלא הן הן הדברים שכתבתי בתשובתי הנ"ל אלא שאני הוספתי וכתבתי דברי תשו' מבי"ט המוזכרים בתק"ע בסי' רכ"א ובכוונה הדפסתי לעיל באותיות גדולות. וכן כתבתי ג"כ לעיל בת' קל"ה:
ומה שכתב הגאון שיחי' והאונטערצייביל תחת הכתונת והחגורה אינם סימנים כלל ודאי דכוונתו דהוי כחיוורי וסומקי. אך הלא בחת"ס תשו' מ"ח כ' בכמה צבעים בבגדים הוה סימן אמצעי. וכן שנאלל בהחגורה וה"נ האונטערלייביל יש בו געשטריקט וטרעקאטע מראה בראנדליך. וכן הפאסעק שהוא שחור ורחב ובו שנאלל ברזל וכ"ש בהצטרפם הוי הך דהחת"ס הנ"ל: ומה שהתיר הגאון שי' ע"י טב"ע שיש להאשה בהאותיות התפורים. היא תמיהה גדולה שאפי' במעשה כתיבה קשה לאדם להכיר בטב"ע שתי אותיות שכתב. עאכו"כ בשתי אותיות התפורים שרובא דרובא עושים זאת ע"י דפוס עשוי לזה וכמעט כולם עושים בשוה. ולא עלתה ע"ד להתיר בטב"ע קל כזה, והלא זהו מכלל תקון העולם שיהיו מפרשים שמותיהם בגט כמש"ל בשם השלטי גבורים דפ' ג"פ שעי"כ יוכלו לקיים אותם משמע דע"י ראשי תיבות לחוד קשה לקיים החתימה. והא ודאי דיש לחלק בין דידי' לאחריני. אבל הוא צ"ע גדול. אך ודאי למעשה אין נ"מ דס"ס מותרת האשה סימא הנ"ל. ואנכי הייתי מוכרח להאריך בזה להוכיח שכהלכה הוריתי בזה אני והרבנים הגדולים שיחיו הנ"ל בהתחלת תשו' זו המצטרפים עמי בשריותא דאתתא דא: