אור ברסלב
שות דברי יששכר אה"ע › סימן קל

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

אה"ע · סימן קל

סימן קכט

עוד להגאון הנ"ל בענין דנ"ל:

הנה מ"ש כ"ת על מה שכתבתי בע"ע אפי' התנה עמו העבד או שאר מי שמכרו שלא יקח לו עבד אחר מ"מ בחלה ודאי דרשאי ליקח לו אחר דאין לו מי שיעבוד עבודתו. ותפס עלי כ"ת במ"ש שאר מי שמכרו לו מ"ט לא כתבתי ב"ד שמכרו לו דזולת מוכר עצמו או ב"ד בגניבתו אין מציאות מכירת ע"ע דהאדון א"י למכרו לאחר וכמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' עבדים ובמכרוהו ב"ד אין שייכות לתנאי הנ"ל שב"ד אין עושין אלא מה שההלכה מחייבתם והרי אין ההלכה מחייבת להתנות תנאי כזה במוכר ע"ע בגניבתו וא"כ מאין להם לב"ד להתנות תנאי כזה עכ"ל כ"ת:

פשוט הדבר דיש להם לב"ד להתנות תנאי כזה במקום שהקונה איש מצומצם בפרנסתו למה לא ידאגו שמא לא יהי' לו מזונות ויצטרך עוד הפעם לגנוב או ללסטם את הבריות. ואם אה"נ שאין לב"ד לדאוג עבור העבד למה ידאגו עבור האשה:

ואך מ"ש כ"ת דזולת מוכר עצמו או ב"ד בגניבתו אין מציאות למכירת ע"ע. אשתמיטתי' גמ' יבמות (דף מ"ו) הני דבי בר פפא וכו' ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למען דיהיב כרגא ומפורש בריטב"א שם דמכירת הגזבר מכירה גמורה היא וכו' הרי הם כעבדים גמורים כו' וכו' אבל מ"מ קנוי הוא קנין הגוף לענין שיעבוד וכו' עכ"ל, הרי יש לנו עבד עברי נמכר באופן שלישי:

ועוד יש להסתפק אולי אה"נ בע"ע שמכרוהו מלכות כיון שמדין המלוכה זוכה בו אפשר דהאדון יכול למכרו לאחר ג"כ מדדריש בב"מ (דף ע"ג) באנשים שאינם נוהגין כשורה לעולם בהם תעבודו ובאחיכם. אלמא בכה"ג דהוא נמכר משעבוד המלכות י"ל דלא שייך בו בכה"ג הלאו דלא תעבוד בו בפרך:

ומפורש יותר ברשב"א יבמות שם וז"ל ולולא דמסתפינא אמינא דישראלים נינהו. והיינו דקאמר דעבדי בהו עבידתא יתירא וכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד ומיהו אינשי דלא מעלי הוו וכו' יעו"ש באורך. חזינן עכ"פ לדעת רשב"א וריטב"א ז"ל דבכה"ג ל"ש הלאו דלא תעבוד בו מדרשא דדרשינן ובאחיכם. וא"כ ה"ה נמי מה שהאדון א"י למכרו דהוא ג"כ מפני הלאו דלא ימכרו ממכרת עבד י"ל דבכה"ג ל"ש זה:

ואמת דבתוס' סוטה (דף ג' ע"ב) כ' דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא. אבל ברמב"ם פ"א מה"ע ד"ת נ' דס"ל דלא הוי אסמכתא דכ' מפורש בדין זה דאינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו כעבד אלמא דס"ל ז"ל דהלאו ל"ש בכה"ג. ועכ"פ מידי ספקא לא נפק:

ומ"ש כ"ת דאם התנה עמו שלא יקח עבד אחר עליו ואם לקח הרי המעשה בטל והוא אינו עבד וזה רשאי ליקח אחר, פשוט הדבר כמ"ש כ"ת בעצמו דבכה"ג לא נקרא בטול התנאי כלל דהרי התנה עמו שלא יקח עבד אחר כל זמן שלא יצטרך ויהי' לו עבד למלאכה ואם מחמתו נצרך ליקח עבד אחר הרי הבטול אינו מצדו אלא מצד העבד:

ומשכחת לה ג"כ בנתחייב ליתן סך ידוע להמוכר אם יקח עבד אחר ובודאי באונס כי האי אדעתא דהכי לא נתחייב. וה"ה בנשבע שלא יקח עבד אחר עליו ג"כ הדין כן. ומדאמרינן דהיכי דאין לו עבד למלאכתו הוא נקי מן השבועה דכי ס"ד דנשבע ע"מ שתהא מלאכתו בטלה אה"נ בנידון דידן נהי דחכמים אמרו שלא יקח אשה אחרת על אשתו כדי שלא יתבטל מחיובי אשתו הראשונה אבל ס"ס אדעתא דהכי לא גזרו באופן שלא יהי' לו אשה כלל: ומ"ש עוד כ"ת להסתפק בחלה העבד אם רבו חייב במזונותיו. פשוט הדבר דודאי חייב הוא במזונותיו דגופו קנוי לו וכמ"ש תוס' כתובות (דף ב') דהאשה שדהו של הבעל וה"נ כ' שם בד"ה לפיכך חלה דהתם חלה וברח לאחר שנתחייב לה במזונות משמע דלאחר החיוב אפי' חלתה ג"כ מתחייב וה"נ בעבד כיון שכבר נתחייב אינו נפטר מחיובו:

ואף דשיטת רש"י המובא בתוס' שם שלא לחלק בין חלה קודם הגעת זמן לאח"כ ומשמע דלעולם פטור הוא מומזונותי'. דוקא בארוסה ויבמה הוא דס"ל כן משום דאין גופה קנוי' לו עדיין אבל לא בע"ע דגופו קנוי לו ודאי דחייב במזונותיו אפי' חלה. ומשום זה הארכתי בתשובה הנ"ל במה שהבאתי דברי תוס' קידושין (דף י"ז) דגופו קנוי לו לומר דמש"ה חייב במזונותיו:

ומפורש בריטב"א קידושין (דף י"ז) שכ' מנין לבורח שחייב להשלים פי' בורח חוך שש וכו' י"מ דאבורח קאי שאם ברח וחלה אינו משלים דא"ל כי הויתי גבך מאי אהני לך דהא נהים כרסאי לא שוינא לך מפורש הדבר דהיינו שהעבד אומר לו מה עשיתי לך שברחתי ממך כיון שחליחי ואם הייתי גבך לא הי' שוה לך שתזוני משמע דאם לא הי' ברח הי' נותן לו מזונות אף בחלה:

ומ"ש כ"ת דאי יכול לומר לו צאי מע"י למזונותיך גם ב חלה א"צ ליתן לו מזונות. פשוט הדבר דלעולם א"י לומר לו צאי מע"י למזונותיך והוא גזה"כ מקרא כי טוב לו עמך וז"ש בקידושין (דף כ') שלא יהא אתה שותה יין ישן וכו' מכאן אמרו הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו ואי נימא דיכול לומר לו צאי מע"י למזונותיך א"כ אם אינו שוה לא יתן לו ולמה נק' קונה אדון לעצמו אלא ע"כ דא"י לומר לו צאי מע"י למזונותיך: וכן משמע מלשון המשנה ריש השוכר את הפועלים דא"ל אפי' אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו אין אתה יוצא י"ח:

והראי' שהביא כ"ת מב"מ (דף י"ב) מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם וכ' התוס' דכאן ל"ש איבה דבשביל טרחתן הן אוכלים ודייק מר מינה דכשאינן עובדין אינן אוכלים ואין האדון חייב במזונותיהם. לדעתי אין כאן ראי' כלל מהתם דבחלה שלש כיון דכל זמן שלא עבד רוב עבודתו ודאי דעדיין שכר פעולתו פעולת השנים שיעבוד אצלו אוכל ל"ש איבה ולא שייך קושיתו דמר אלא בחלה כל שש וה"ה בחלה ארבע דהוי כחלה כל שש אז יש שוב נ"מ באם אינו עושה כלום אה"נ דאינו מעלה לו מזונות דהתם כיון דחייב להשלים שוב לא הוי באותו זמן כעבדו כלל אלא בעושה מעשה מחט דאינו חייב להשלים אז ודאי דחייב במזונותיו ואז שוב לא שייך איבה דס"ס אומר בשביל טרחו הוא אוכל. וס"ס בין בחלה שלש בין בחלה שש ועושה מעשה מחט דלדברינו הוא חייב במזונותיו ומ"מ א"י למנעו מליקח: ע"ע אחר כיון דהוא אינו ראוי לכל מלאכות שהאדון צריך:

ומ"ש כ"ת בשם ס' מנחת חינוך מצוה מ"ב שכ' דאין הרב יכול לומר לעבד איני זנך ואיני נוטל מע"י דגם באשה א"י לומר כן הבעל לאשתו אף דיש פוסקים דכתובה דרבנן עאכו"כ בעבד דהוא דאו' והקשה כ"ת דהרי בגמ' אמרו כ"ש אשתו:

לפענ"ד לגבי לומר לו עשה עמי ואיני זנך דלחד מ"ד יכול לומר כן לעבד כנעני ודאי דכ"ש אשתו דבעבד אף שהוא עברי עכ"פ משועבד הוא מדאו' למע"י עכ"פ וא"כ אם לא הי' כתוב בתורה כי טוב לו עמך הי' העבד משועבד למע"י והאדון לא הי' משועבד למזונותיו והי' סברא לומר דאף שהאדון אינו נותן מזונותיו אעפ"כ העבד מחויב לעשות מלאכתו. וגם אם הי' חייב במזונותיו הי' ג"כ ס"ד לומר דזה לא חלי בזה אף שזה אינו מקיים את שלו אעפ"כ הוא מחוייב לעשות את שלו אלא לפי דילפינן מקרא דכי טוב לו עמך משמע דוקא כמו שאתה נוהג עמו כן הוא מחויב נגדך מש"ה א"י לומר לו עשה עמי ואיני זנך עאכו"כ באשה שכל חיוב מע"י הוא רק מדרבנן ומע"י הם תחת מזונות א"כ שוב אין ס"ד לומר לה עשה עמי ואיני זנך כיון דלולא המזונות לא הי' מע"י כלל:

עוד יותר אני מבאר אלו היו שני מקראות מקרא לחיוב עבודת העבד ומקרא לחיוב מזונותיו ואם נשתטה האדון הי' האדון פטור ממזונותיו ונכסיו אינן משועבדים לו והעבד חייב במע"י. אך ודאי השתא דאמרה התורה עמך היינו דוקא כמו שזה נוהג עמו ולא חייבה התורה את העבד אלא מדה כנגד מדה ס"ס בעבד הי' סברא לולא הקרא אבל באשה אין שום מקום לומר כן וכמ"ש דלולא המזונות לא הי' חיוב מעשה ידי' כלל:

וגם פשוט הדבר דבעבד אינו חייב האדון להשכיר את עצמו ליתן לו מזונות ובאשה חייב הבעל להשכיר את עצמו למזונות אשתו וכמ"ש תוס' כתובות (דף ס"ג) ד"ה באומר בשם ר' אליהו. וכן משמע בשטמ"ק שם בשם הריטב"א דמש"ה הוי ק"ו באשה דחייב הוא לזונה אפי' כשאין לו מה שאין שייך בעבד. הגם דדבריו ז"ל צ"ע אצלי דמנ"ל בעבד אם אין לו להאדון ליתן לו מזונות דצריך לעבוד אצלו דפשוט נ' יותר לפי מה שבארנו מקרא דכי טוב לו עמך היינו שאם אינו מאכילו כלל א"צ לעבוד אצלו ס"ס מובן הק"ו באשה: אך כ"ז לענין לומר לו עשה עמי ואיני זנך אבל לגבי זה שיוכל לומר לה צאי מע"י למזונותיך ודאי שיש סברא יותר לומר באשה כיון דאינו אלא מדרבנן יש סברא לומר לא ניחא לי בתקנתא ואפי' אם התקנה לטובתה ידוע שיטת רש"י כתובות (דצ"א ע"ב) דבמצוה דרבנן לא כייפינן ונהי דלא קיי"ל כן וכייפינן לי' ס"ס ודאי דכ"ש הוא דבדאו' א"י לומר כן וא"כ פשוט הדבר דכ"ש דבע"ע א"י לומר כן דבדאו' אין נ"מ בין אם הוא לטובת זה או זה. ופשוט הדבר דקראי דאם כל תי או בעולת בעל בעלייתו של בעל (דכתובות דף ס"א) אינה אלא אסמכתא בעלמא וקרא דטוב לו עמך הוא דאו' ממש ושפיר כ' המנ"ח דלגבי זה הוי ק"ו מאשה לעבד:

כ' עוד כ"ת לחלק בין ע"ע לאשה דבע"ע הרי יכול הוא לשחררו וא"צ ליתן לו כלום א"כ אינו מפסידו גם קודם לכן באומר לו כן. אבל באשה אם מגרשה הרי צריך ליתן לה הכתובה, הרי באותו הירושלמי קידושין פ"א ה"ב שהביא כ"ת דאמר ר' אבהו בשטר של כסף היינו שנתן שטר מכירה לרבו בשביל כסף קנינו שקבל ממנו הא בשטר של מתנה לא סמכה דעתי' דרבי' שמא יחזור בו העבד דהא לא קבל ממנו כלום ומקשה מעתה אפי' בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו פי' בגרעון כסף שיחזור לרבו ומשני א"ל שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו ולפי דעת כ"ת היינו דאם במתנה לא סמכה דעתו דעבד שמא תבוא שנת רעבון דיהיו המזונות יקרים מדמי עבודתו ישחררו. אבל אם נתן מעות לא ירצה האדון לשחררו שלא יאבד הכסף שנתן א"כ ס"ס גם בעבד קשה לו לאדון לשחררו ולהפסיד מעותיו והוי כמו בכתובה דתקנו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אה ה"נ קשה לו לשחררו ולהפסיד מעותיו שנתן בעד העבד ואין כאן חילוק אלא שבזו נותן מעות ובזה מפסיד המעות שנתן כבר ושניהם לא לרצון לאדם שמא נאמר הרי העבד אינו מרויח בזה אך גם העבד ירויח שיוכל להשכיר עצמו לאיש אחר לזמן מסויים:

גם ראיתי בס' נועם ירושלמי שמפרש דברי הירושלמי להיפוך דהאדון נותן שט"ח להעבד על עצמו דאם ישחררו יהי' מחויב ליתן להעבד מעות וזה מסתבר יותר דבכה"ג לא יהי' קל בעיניו לשחררו שיהי' מחויב ליתן לו מעות מזומנים ובאופן זה אין שום חילוק כלל בין אשה לעבד:

וקושיתי מאיבעית הגמ' חמור ונעשה גמל שלא איבעיא להו להיפוך גמל ונעשה חמור מאי שתטעון על מיעוט מזונותי' וכ' כ"ת עלי וז"ל ולא ידעתי מה חפץ בזה אם רצונו להכריח מזה דיש לאשה לתבוע רק מזונות אבל לא למנוע הבעל מלעשות דבר שיתמעטו מזונותי' וע"כ אין לה למנעו מלישא אשה אחרת אף באין לו לזון את שתיהן הלא בגמ' יבמות (דף ס"ה ע"א) מבואר להיפוך דבלית לי' לזיינינהו יוציא ויתן כתובה אם בא לישא אשה אחרת והכי הלכתא וא"כ הי' לו להקשות על הגמ' ועל ההלכה וכ"ת האריך בזה. ואני אומר דשפתי ברור מללו דלדעתי אין כאן סתירה כלל דחמור ונעשה גמל שהוא מיעוט עונה וריבוי מזונות טענתה טענה אבל להיפוך ריבוי עונה ומיעוט מזונות אין טענתה טענה ע"כ הוכחתי מזה שעיקר הטענה הוא משום שאר החיובים וע"כ המניעה דאשה אחרת בהך דיבמות (דס"ה) הוא מפני שאר החיובים כמ"ש לעיל בתשו' בארוכה וא"י מה עמד כ"ת בזה:

וראיית כ"ת מהך דחדושי אגודה שבסוף ס' תשו' מהר"י ווייל שכ' אהך דיבמות דבא"א לו למיקם בסיפוקייהו אין לו לישא אשה על אשתו וז"ל פעם א' בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהוא רועה זונות ופסקתי שם שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובתה אב"א קרא ואב"א גמרא וכו' קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי וגמרא הא דאמר הכא והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ובנידון זה יאבד הון וכו' עכ"ל הרי דכל מה שהבעל עושה שגורם לאבד הונו ולא יהי' לו לזון את אשתו יכולה האשה לתבוע גט וכתובה מפאת דאגת חסרון מזונותי' וכו' עכ"ל כ"ת:

הנה הך דאגודה מובא ג"כ ברמ"א אה"ע קנ"ד. אבל גם מזה מוכח להיפוך דלמה כ' דוקא בכה"ג ול"א בפשוט היכי שמאבד ממון ולמה לן ההקדמה רועה זונות יאבד הון ולא מאבד הון בעצמו. אלא פשוט הדבר דמשום מאבד הון בעצמו אין לה טענה וכן משום עבירה שלו לחוד ג"כ אין לה טענה אך בכה"ג שהוא רועה זונות ויש בזה מיעוט עונתה ויש ג"כ בזה שהוא מאבד הון ע"ז יש לה טענה אב"א קרא יוכיח שהרי יעקב אבינו עשיר גדול הי' ואעפ"כ הי' מקפיד לבן על מיעוט עונה ונהי דלאו הלכה הוא מ"מ חזינן דקפידא הוי:

ומפורש כ' בד"מ סי' ע"ז אות י"ג עמ"ש הטור בשם ר"מ מרוטנבערג שכ' בטענת מאוס עלי אם לא שתתן אמתלא שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה כל ממונו והוא בדברי הרא"ש פ' אעפ"י וכ' דבמרדכי פ' אעפ"י כ' אעפ"י דמאבד כל אשר לו בשחוק לא תוכל אשתו למרוד בו ומפורש עוד אח"כ ג"כ בהג"ה מרדכי סוף כתובות וכ' דדברי מהר"מ אינן חולקין ע"ז דמהר"מ ל"ק אלא דמקרי אמתלא ומ"מ מודה דא"י למרוד משום זה ואם מרדה יש לה דין מורדת וכו' עכ"ל חזינן עכ"פ דמשום מיעוט מזונות לחוד אין לה שום טענה:

וברמב"ם פי"ב מה"א אם הוא עני ביותר וא"י ליתן:

לה אפי' לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא ותהי' כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן עכ"ל ומובאים דבריו בב"י קנ"ד ומפורש בש"ע שם דדוקא באינו רוצה להשתכר אבל אם רוצה להשתכר או אם רוצה ליתן לה אפי' לחם עכ"פ אין לה שום טענה על הגירושין עאכו"כ כשהוא נותן לה כל צרכי' לפי מה שראוי לה שאין לה שום טענה עליו בשביל דאגת מחר:

עוד חזר כ"ת לומר חילוק בין עבד לאשה דהרי אשה ג"כ א"י למנעו מליקח אשה אחרת אלא שמבקשת גט וכתובתה. והעבד למה יבקש שחרור משום שמא לא יהי' לו מזונות הרי כשלא יהי' לו מזונות לא יצטרך לעבוד לו ויוכל לעבוד לעצמו ואי דשלא יספיקו לו מע"י למזונותיו לדעת כ"ת הלא גם בלעדי זה יכול לומר לו כן צאי מע"י למזונותיך אבל באשה אם לא יספיקו מחויב ליתן לה ובנשאו אשה אחרת לא יהי' לו וטוב לה יותר בהתגרשה שתזון מכתובה ע"כ תורף דברי כ"ת:

כבר כתבתי לעיל דנ"מ גדולה לו דאם לא ישחררו לא יוכל לעבוד לעצמו דא"י להשכיר עצמו אלא לשעה או ליום אבל אם ישחררו יוכל להשכיר עצמו לשנה עד שלש שנים וזה ניחא לי' טובא ושפיר יוכל לטעון דאם לא תשחררני לא יספיקו מע"י למזונותי אבל אם תשחררני ואשכיר א"ע על זמן קבוע ודאי שיהי' לי מזונות:

וגם כי דוקא ירא הוא שמא לא יהי' לו מזונות כלל הרי יטעון העבד אם תקח עבד אחר אז יהיו מזונותי מצומצמים בלחם צר ומים לחץ ואז לא יוכל לעבוד בשביל עצמו. ונהי דכתיב כי טוב לו עמך אבל אולי גם לבעה"ב לא יהי' אלא לחם צר. וגם אף שכתבתי תחלה דכתיב עמך הוא מדה נגד מדה אעפ"כ אין הסברא נותנת אם האדון ישתה יין ישן ולא יתן לעבדו שעי"כ יפטר העבד מעבודתו דזה לא נאמר אלא למצוה ולא לעכובא:

ובזה נסתר ג"כ תי' השלישי שכ' כ"ת דאשה יכולה לומר גרשני ואנשא לאחר משא"כ בעבד שא"י למכור א"ע לאחר כמ"ש בקידושין (דף כ"ב) דס"ס נהי שא"י למכור א"ע מותר לו להשכיר א"ע לשנים ואדרבה מצוה קא עביד לפרנס אשתו ובניו:

וממילא לפ"ז אין נ"מ במה שחקר כ"ת דלרש"י יבמות (דף כ"ו) דגם בגירושין במוחזקת להתגרש לא תנשא א"כ גם באשה לא יהי' לה טענה ולא תוכל לתבוע הגט דס"ס יכולה היא להשכיר א"ע למלאכה על זמן מרובה. ומחוורתא כמו שכתבתי דעיקר הטענה על שאר החיובים ואה"נ בפוסק לזון את בת אשתו ג"כ לא שייך טענה זו דמשום מזונות לחוד אין שום מניעה: והנה כ' כ"ת נ"מ דבאשה איכא צער צרה ובעבד ליכא צער צרה ולפ"ז בנשתטית דליכא צער צרה יכול ליקח אשה עליה. ודאי דטעמא דמסתבר הוא אבל ס"ס הן הן הדברים שכתבתי דכד מישלם שערא מכדא שרי תיגרא בביתא אלא שהוספתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכ' שכו"ע:

וכן התי' שאחריו שכ' כ"ת דבאשה חשו חכמים על צערה שנא' בעולת בעל בעלייתו של בעל או אם כל חי לחיים ניתנה כו' ובעבד ל"ש זה. ס"ס יהי' איך שיהי' צריכים אנו להסכים דמשום חיוב מזונות לחוד אין מקום למנעו:

והנה כ"ת כ' בתשו' הראשונה וז"ל מ"ש הח"מ דהחשש גם עבור עונה צ"ע דבגמ' נזכר רק והוא דאית לי' לזיינינהי הרי דהחשש הוא רק משום מזונות. רק לשון הרי"ף ביבמות שם והוא דאפשר לי' למיקם בסיפוקייהו וכזה העתיק המחבר. ובלשון זה י"ל דהכוונה ג"כ על עונה היינו דאפשר לו להספיקן כל מה שחייב להן שכו"ע. אולם לא יחדש הרי"ף דבר שאינו בגמ' וא"כ כוונתו ודאי על חיוב מזונות עכ"ל כ"ת. וע"ז השבתי אני שנפלאתי על השגת כ"ת על הח"מ הרי בהרמב"ם מפורש כן בהעתיקו לשון נושא אדם וכו' והוא דאית לי' וכו' שינה הלשון וכ' נושא אדם כמה נשים ואפי' מאה ואין אשתו יכולה לעכב והוא שיהי' יכול ליתן שכו"ע לכל א' וא'. אלמא דעל מה דאמרו בגמ' והוא דאית לי' לזיינינהי כ' הוא ז"ל והוא שיכול ליתן שכו"ע לכל אחת ואחת. וע"כ דקשה לי' לרבינו ז"ל הקושיא שכתבתי מה בין אשה לעבד וע"כ פירש דלאו משום מזונות לחוד אלא משום שאר החיובים. וזה ששינה ג"כ הרי"ף בלשונו. וכ' עתה כ"ת בקונטרסו השני דעל הרמב"ם לק"מ דקאי על הגמ' דלעיל (דף מ"ד) דאמרו עצה טובה דמטיא עונה בחודש מש"ה כ' שפיר שיכול ליתן שכו"ע לכל א': הנה התם בודאי רק עצה טובה קמ"ל אף דאין מצדה שום מניעה אעפ"כ חכמים יעצו אותו שלא יוסיף על ד' ובודאי שם מיירי דאין האשה מונעתו דקשה לומר דגמ' דלעיל דלא כר' אמי אלא דהכא רי אמי מיירי במונעתו ושם באינה מונעת ורבא מוסיף דאפי' במונעת יוכל ג"כ ליקח כמה שירצה והוא שיש לו ליתן כדי ספוקן ואם אין לו אפי' באחת תוכל למחות:

וכן הוא מדויק בלשון הרמב"ם בהלכה ג' הביא דינא דרבא דנושא אדם כמה נשים והוא שיכול ליתן שכו"ע לכל א' וא' זה הוא דין המניעה דבאם לית לי' תוכל היא למחות שכ' שם ואין האשה יכולה לעכב פי' כשיכול ליתן ובהלכה ד' הביא דין העונה ומוסיף לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים פי' אפי' אין הנשים מונעות אעפ"כ הוא עצת חכמים ואין זה שייכות לדין שלמעלה. וכן נגרר הש"ע אחר דברי הרמב"ם ז"ל כדרכו שבסי' א' הביא מתחלה נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר לי' למיקם בספוקייהו פי' זה הוא מדינא ואל"כ תוכל היא למונעו. מ"מ (פי' אפי' אינה מונעת) נתנו חכמים עצה טובה שלא יקח יותר מד' נשים והוא הדין דגמ' (דמ"ד). וכן מפורש בש"ע סי' ע"ו שמתחיל נושא אדם וכו' ואין אשתו יכולה לעכב והוא שיכול ליתן שכו"ע לכל א' ואין יכול לכוף אותן לדור בחצר א' פי' זה תלוי בדעתן ואח"כ הביא דין העונה וכ' אח"כ לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר מד'. פי' זה עצת חכמים. ס"ס מוכח מדברי הרמב"ם וש"ע דכוונת למיקם בספוקייהו הוא שכו"ע. דמעולם דרכו של ש"ע להביא דעת הרמב"ם וכאן לא יזכיר דעתו כלל. אלא ע"כ דמפרש כוונת למיקם בספוקייהו הוא ג"כ שכו"ע. דהרמב"ם ג"כ רובא דרובא כדעת הרי"ף רבו דרבו:

ויישר כחו דמר דהביא לן מרגניתא דברי בה"ג דמפורשין ככוונתי שהעתיק מפורש דאית לי' לזיינינהי שכו"ע לכל א'. והוסיף אי מעכבא עליו לאו כל כמיני' הוא אשר כתבתי דזאת היא כוונת דברי הגמ':

וכן מה שהאריך כ"ת על מה שכתבתי שיש לומר כוונת הגמ' לזיינינהו כולל כל צרכי האשה מה שמשועבד לה וכ"ת מפקפק בדבר זה גם אני מסופק בפי' זה:

ויש לי עוד להוסיף דתיבת אית לי' לזיינינהי הוא כמ"ש במנחות (דע"ז) עפ"י גרסת הערוך כי היכי דלא למטי לי' זיינא פי' חסרון וכמ"ש לכל איש די פרנסתו ולכל גוי' וגוי' די מחסורה. וכן במשנה ברכות (דמ"ד) בורא נפשות רבות וחסרונם פירש"י צרכי די ספוקם והוא שכ' הרי"ף דאית לי' למיקם בספוקייהו דהא והא חדא. אך גם בתשו' הראשונה כתבתי יהי' איך שיהי' פירוש הגמרא מ"מ אני רואה שרבותינו ז"ל הסכימו דכוונת הגמ' על שאר חיובי איש לאשה:

והנה הא פשוט דאפי' ל"ל לזיינינהו אין כאן אלא טענת האשה ולא שום איסור מדינא דגמ' כמש"ל מדברי בה"ג ורמב"ם וש"ע שכתבו אי מעכבא וכן הלשון א"י לעכב:

ועוד יותר מזה שאפי' מה שכתבו חכמים שלא ישא יותר מד' נשים אם הנשים אינן טוענות אין ב"ד מעכבים עליו דלא הוי אלא עצה טובה כמ"ש התוס' כתובות (דף ה') ד"ה ותנשא דמה שהוא משום עצה טובה לא מיקרי עבריינא: ומה שאני מפקפק בטעם הראשון שכ' כ"ת וז"ל הנה האיש הלזה הבא לפנינו להתיר לו וכו' הנה אם נתיר לו:

אין אנו מתירין שום איסור בזה אחרי שאין איסור בדבר ואי שיש אל האשה דין עליו תביעת גט וכתובה הרי בנשתטית שא"א לה להתגרש ממילא אין כאן תביעת גירושין ואי דנימא דיש כאן מ"מ תביעת כתובה וא"כ יש לנו לתבוע כתובתה עבורה והב"ד אפוטרופסין שלה כענין ר"ג וב"ד אביהן של יתומים וכו' מ"מ לא עדיפא תביעה זו מכל שאר תביעות ממון שענינם רק שיורדין לנכסיו וגובים ממנו ומשא"כ באין לו מה בכך שיש עליו תביעה זאת ומדוע תעכב תביעה זאת את ההיתר שהוא מבקש מאתנו אחרי שהוא מבקש היתר על דבר המותר ורק אלו הי' לו לשלם כתובתה אז הי' נראה אף דאין כח ביד ב"ד עתה לירד לנכסיו מ"מ הרי הירידה לנכסיו הוא ג"כ רק בתורת כפיי' לקיים חיוב תשלומין המוטל עליו ככל המצות שכופין עליהם וכו' כש"ס כתובות (דפ"ו) לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה וכו' וע"כ ממילא אם אין לנו כח לכופו ע"י ירידה לנכסיו מ"מ יש לנו כח לכוף אותו בכל אשר נוכל ואם בא לבקש היתר וכו' יש לנו לכופו עי"ז שלא להתיר לו עד שיתן כתובתה וכ' ביש לו אבל באין לו ודאי דאין לנו לעכב ההיתר ואין עבור מה לעכבו הא חדא. ועוד דגם תביעת כתובה י"ל דאין כאן דהא אמרו רק יוציא ויתן כתובה והיינו דתובעת גט בדין ואם מגרשה ממילא מתחייב בכתובתה וכו' אבל זו שאין מגרשה א"כ י"ל דאין כאן עדיין תביעת כתובה כלל. ועוד בה שלישיה דגם זה אינו ברור אם יש לנו לתבוע עבורה דאולי אלו היתה בת דעת והי' בה מום גדול כזה היתה היא בעצמה מתרצית בכך שהיא עצמה לא היתה רוצית לעגנו אחרי שא"א לו לדור עמה ואין לו ליתן כתובתה וכמובן עכ"ל כ"ת:

ואני מפקפק מאד דלדעת כ"ת בעצמו דעיכוב דידה הוא משום מזונות לחוד והיינו דיכולה למנעו שלא ישא אחרת שלא יתמעטו מזונותי' א"כ ע"כ דזה בכלל תק"ח שכל זמן שלא יגרשה וישלם כתובתה לא ישא אחרת וכ"ת מסכים לזה דודאי ב"ד טוענין עבורה א"כ הוי כאלו עומדת וצווחת לפנינו כל זמן שאתה חייב במזונותי לא תקח אחרת כיון שעני אתה ואין לך לפרנס שתי נשים ולגרש אותי אינך יכול [ונסתחפה שדך כדאמרינן בריש כתובות בחלתה היא] א"כ לפ"ז נשאר עדיין דינא דגמ' דיכולה לעכב דאינה תובעת כתובה אלא מעכבת הנישואין. וכן לא יתקיימו סוף דברי כ"ת שכ' שאלו היתה בת דעת והי' לה מום כזה שא"י להתגרש היתה בעצמה מתרצית בכך תימה ואם היתה בת דעת והיתה מתרצית בכך הייתי אומר שהיא טפשות ולא בת דעת דלמה לה לאבד הבטוחות של המזונות ולהניחו שיהי' נעשה בעל הוצאה גדולה מוטב לה שישאר בעל הוצאה קטנה כשלא ישא אשה:

אבל לדידי ניחא שפיר כיון דהעיכוב מדינא דגמ' אינו בשביל המזונות ודאי דבכה"ג מדינא דגמ' א"י לעכב כלל כיון שאין לו אשה:

וכן מ"ש בסתירת היתר הב' שכ' כ"ת משום דבמקום מצוה ל"ג רבנן משום דהא בגמ' (דף ס"ה ע"א) אמרו איזיל אנסוב אחריתא ואבדוק נפשאי א"כ הוא טוען שרוצה לקיים המצוה אע"כ דהיא אומרת מה לי למצוה דידך ה"נ אף דאיכא מצוה יש לה לומר דאינה חוששת וע"ז כ' כ"ת הרי כשהיא תובעת גט וכתובה בבואו לישא אחרת האם זה מפסיד למצותו הלא אחרי גרשו אותה יוכל לקיים המצוה באין מפריע רק בנשתטית דעתה א"א לו לדור עמה ולגרשה ג"כ א"א ואם באנו לאסור לו לישא אחרת הרי ישב בלא אשה ויתבטל מן המצוה לכן הוי במקום ביטול מצוה משא"כ בהך דיבמות הרי איננו במקום ביטול מצוה כלל ע"כ דברי כ"ת:

ימחול כ"ת לראות בתוס' יבמות (דף ס"ד) בד"ה אעפ"י שכ' ואדרבה ראוי ללמוד מכאן דאפי' את"ל בעלמא הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה היכי ששהה י' שנים שרי להכניס צרתה כמו שמצינו באברהם אולי ירחמו מן השמים ויזכה עדיין להבנות ממנה כמו שבסוף זכה אברהם משרה עכ"ל. וא"כ ה"נ בטוען אנסוב אחריתא ואינו רוצה לגרש אותה שאולי יוכל להבנות עוד ממנה ורוצה לקיים המצוה בה אעפ"כ אומרת מה לי ולמצוה דידך זה דברי בזה:

עוד כ' כ"ח דמצינו בגמ' ברכות (דף י"ט ע"ב) דאיסורא חמיר מממונא הרי באמת נתקשו התוס' ב"מ (דף כ' ע"ב) דהרי ממון חמור דא"ה בממון אה"ר. ואפשר דאה"נ מ"ש שם איסורא מממונא לא ילפינן ושם לא הקשו בתוס' מידי דהתם בעל המימרא דהמוצא כלאים הוא רב ורב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב ולרב שפיר מתרץ ויעיין מ"ש בס' יד מלאכי אות א' סי' מ"ד מזה: אך גם לדידן דס"ל א"ה בממון אה"ר י"ל דגבי אבדה אין שום חזקה ואין כאן חיוב בכה"ג ודאי דממון קיל מאיסורא ואפי' להחזיר שט"ח כ' תוס' חולין (דצ"ו) ד"ה פלניא דחשיב שאין אדם מוחזק בו אבל להוציא ממון אפי' לפטור אדם מחיובו היכי דאיכא ח' חיוב י"ל דחמיר מאיסור ולפי שיש בזה אריכות לא כתבתי אלא מה שיש להעיר בענין זה:

אך ס"ס כ"ז שייך לשיטת הסוברים דרגמ"ה לא גזר במקום מצוה אבל לדידן דמחמירין וחוששין דגזר אפי' במקום מצוה חזינן דאפי' מה שאינו אסור מדינא דגמ' גזרו אפי' במקום מצוה עאכו"כ מה דאסור מדינא דגמ' דיכלו לגזור אפי' במקום מצוה:

ואולי י"ל דשאני בגזירת רגמ"ה דמתוך קולא שהקיל בסופו להתיר ע"י מר"ב החמיר בתחלתו אפי' במקום מצוה כיוון דיש עצה אבל בדינא דגמ' כיון דליכא תקנתא איכא למימר דל"ג במקום מצוה וצ"ע:

ועתה נדבר מהיתר השלישי שכ' כ"ת דבדרך איסור אינו חייב לזונה דאין שיעבודה עליו שיעשה איסור וראייתו דמר מתוס' כתובות (דף ז) דאסור לכבות הנר ביו"ט משום עונה. וע"ז כתבתי דשא"ה דאפשר לקיים העונה למחר ומש"ה אה"נ ביוצא לדרך רוב הפוסקים מחייבים אותו אפי' בסמוך לוסתה משום דא"א למחר. ובביאה ראשונה אף דג"כ אפשר למחר מ"מ חשיב כתובתו היום מדפטרינן לי' מק"ש וכ"ת השיג עלי דמאי ראי' היא זו מדפטרינן לי' מק"ש הלא אם יבעול למחר יפטור ג"כ מק"ש א"כ אינו דמיון לבועל ביו"ט דלמחר יהי' חול. פשוטן של דברים דלולא כן דחובתו היום דוקא ל"ח טרוד בדבר מצוה דדוקא במה שחובתו היום חשיב טרוד. דאטו מי שיש עליו פדיון שבויים או שאר מצוה וכי נימא דאינו קורא את שמע. ומ"ש העוסק במצוה פטור מן המצוה דוקא במה שחובתו היום בשעה שזמנו לעסוק בה הוא דפטור אבל בשעה שאינו זמנו דוקא ודאי דאינו פטור: והכי איתא בירושלמי דברכות פ"א הל"ב אמר ר"י מעשה שהייתי מהלך בדרך אחרי ראב"ע ור"ע והיו עסוקין במצות ואח"כ התחילו הם לקרות ק"ש וכבר הי' החמה על ראשי ההרים וכו' משמע מהתם אף שלא גמרו המצוה עדיין והיו עוסקין בה אעפ"כ היו קוראין את שמע. ובמי שמתו מוטל לפניו שפטור מק"ש משום דאיכא לא תלין או משום כבוד הבריות וס"ס דוקא במצוה שזמנה עכשיו הוא דמצינו שפטור:

ומה שהבאתי ראי' מהך דעונה הסמוך לוסתה דמותר ביוצא לדרך דחזינן דעונה דוחה איסור דרבנן ואף דאיסור חמיר ממצוה דרבנן ע"כ צ"ל דבמקום מצוה ל"ג רבנן וכמ"ש כתובות (דף נ"ב ע"ב) במקום דמיעקרא נחלה דאו' לא תקינו רבנן. לא כמו שדן כ"ת דדעתי דמצוה דוחה את האיסור. אך ס"ס כיון דאמרינן במקום מצוה לא תקינו רבנן ע"כ צ"ל דהוא מצוה דאי נימא דמצות עונה לא הוי במקום שיש חשש איסור הי' ראוי לומר להיפוך דבכה"ג לא הוי מצוה כלל. וע"כ דס"ס יש מצוה וחכמים לא העמידו דבריהם בכה"ג וא"כ קשה למה ל"א כן גם בכיבוי במקום עונה וע"כ צ"ל דהתם לא הוי עונה ממש דיש פנאי למחר:

והאמת דיש לחלק בין היכי דגוף האיסור היא המצוה כגון בעונה הסמוך לוסתה אז ודאי דשייך לומר במקום מצוה ל"ג רבנן. משא"כ בכיבוי דהכיבוי בעצמו לא הוי המצוה אלא הכנה למצוה אך זה הוא בכלל תי' תוס' השני שם:

ויש עוד לומר דמה שאין מותר לו לגנוב ולהאכיל לאשתו אין דמיון לזה. חדא דזה הוא איסור דאו' ולא שייך לומר במקום מצוה לא אסרה תורה. וגם דהתם הוא איסור ודאי משא"כ בהך דהרהור דאיהו גופי' הוא דגורם ההרהור ואי בעי לא מהרהר וכמ"ש בב"י או"ח ל"ח וז"ל ולי נראה דאין לפוטרם ממצות תפילין ע"י כך אלא יש לכופם בדברים ולמשוך לבם ליראת שמים כדי שיסוחו לבם מדברי הבאי המזיקים לגוף ונפש ויפנו לבם לקבל עליהם עול מ"ש עכ"ל. עכ"פ חזינן דחשיב לי' אפשר שלא יחטא ויש עצה לכל אדם: ויש עוד לומר דאולי אם מהרהר בהיתרא אינו עובר איסור דאו' דמה שאמרו הרהורי זנות מלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם היינו היכי דמהרהר באיסור דזה זנות אבל בהיתר אין כאן איסור דאו'. ואף דמקרא דונשמרת מכל דבר רע הי' רפב"י אומר אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה (כתובות דף מ"ו ע"א) דמשמע דאפי' מהרהר בהיתרא ג"כ אסור מקרא הנ"ל דעכ"פ יוכל לבוא לידי טומאה בלילה. י"ל אולי לא הוי אלא אסמכתא בעלמא והסמ"ק והחרדים שהביאו זה ממנין המצות הם יחידים נגד רוב הראשונים ז"ל שלא הביאו לאו זה ממנין המצות וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא, ואפי' הסמ"ק והחרדים שהביאו זה י"ל דס"ל דקרא קאי על מהרהר בזנות דאיסורא היכי דליכא ראיית עינים דלא תתורו מיירי בראיה:

ואף דהסמ"ק מוסיף שם ולא יהרהר אפי' בפנוי' י"ל דהיא הוספה מדרבנן. וכן מוכח מתוס' שבת (דס"ד) דהקשו מאי מידי הרהור לא יצאנו והא יפת תואר מותרת להם ומאי קושיא דלמא הרהרו באותן שלא נשאו ושייך ונשמרת וע"כ דדעת תוס' דבכה"ג מותר מה"ת:

ויש לפשוט חקירה זו מירושלמי דע"ז פ"ב ה"ב גבי האי דרחים איתתא וכו' דאמר ימות ולא כן אית דאמר בא"א ואית דאמר פנויה הוית ומוסיף שם בירושלמי אתה רובה הוי פי' אשה גדולה ולא מינסבה לי' וכל דהוא עבד באיסור עבד משמע דאפי' בפנוי' איכא איסור דאו' ובגמ' סנהדרין (דע"ה) שאמרו כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצים בעריות משמע קצת דלא הוי איסור דרבנן וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה מהל' יסודי התורה]:

ואפי' אי נימא דקרא דונשמרת קאי גם על מהרהר בהיתרא אולי זה הי' דוקא בזמן שיש טומאה וטהרה שיבוא לידי טומאת טהרות שמוזהר בשמירתן אבל בזמן הזה לא הוי אלא דרבנן וזה שלא אמרו שלא יבוא לידי הוצאת ז"ל, בלילה אלא לידי טומאה ואף דרפב"י לאחר החורבן הוי חדא דהלא אמרו בנדה (דף ו') חבריא מדכן בגלילא וגם די"ל שהי' דורש פשט הכתוב: וס"ס נ"מ לזמן הזה נהי דהיא איסור חמור וגורם איסור דאו' וכמה קלקולים כמבואר בזוה"ק ושאר ספרים הקדושים, והרבה הפליגו בזה. אבל ס"ס עדיין אינו מוכח דנימא ע"ז דבשביל זה לא העמידו חכמים דבריהם: ויש לומר קצת לגבי ההרהור הנ"ל דתלי בהא אי נימא גרם כיבוי דאו' או מותר ה"נ דגורם איסור חמור דאורייתא:

והנה מ"ש כ"ת הטעם ביוצא לדרך סמוך לוסתה דלא אסרו חכמים משום דמפורש בקרא עפ"י סברת הט"ז הידוע דמה שמפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור לא יתכנו דברי כ"ת. דהא האי קרא הוא רק מדברי קבלה וע"ז ל"ק הט"ז:

וקצת יש לומר דהכא לא מצי חכמים לאסור משום דמפורש בדברי קבלה ופקדת נוך ולא תחטא דהוי כאלו מבטיחו שלא יבוא לידי חטא ע"כ לא רצו חכמים לאסור שלא יהי' נראה כאלו מסופקים ח"ו בהבטחת הפסוק:

וראיתי סברת כ"ת במ"ש משום שומר מצוה לא ידע דבר רע וכ' ע"ז דיש לומר דל"א זה אלא נגד סכנה ולא במקום איסור. באמת הלא מצינו כן גם במקום איסור (בסוטה דף כ"א) מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלה היינו ששומרת מן החטא:

ואולי במצוה כזו שיש בה הנאת הגוף ל"א כן. וכמ"ש בפסחים (דף ח') שמא תאבד לו מחט וכסברת ר"ן נדרים (דף ט"ו) גבי הנאת תשמישך עלי דכיון דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה ל"א מצלל"נ ומש"ה לא מגינה:

ולפ"ז יש לקיים סברת כ"ת דהרשב"א הוא המתיר בבעילה סמוך לוסתה ביוצא לדרך והוא ז"ל לשיטתו דל"ל סברת הר"ן בנדרים שם וס"ל לתרץ דשא"ה דאפשר באחרת הא במודר הנאה מכל הנשים אמרי' מלל"נ אף בהנאת הגוף ומש"ה מתיר הכא:

ואני רגיל לומר דהרשב"א והר"ן לטעמייהו אזלי בס"פ האורג גבי פסיק רישא דהרשב"א כ' דאם נתכוין לנעול ביתו אף שידע שיש שם צבי ל"ה פסיק רישא והר"ן חולק עליו וי"ל דחלי הא בהא דלהרשב"א בטלה הנאתו ול"ח פסיק רישא ולהר"ן חשיב. ולפ"ז הרמ"א דאזיל בשיטת הר"ן שם כמבואר בסי' שי"ו ס"ג דאוסר לסגור תיבה שזבובים בתוכו דהוי פ"ר וכמ"ש בהג"ה, דרעק"א שם מחמיר ג"כ בבעילה סמוך לוסתה:

אך אה"נ אי נימא משום שומר מצוה לא ידע דבר רע תקשי למה ל"א כן במילה במקום ס' סכנה ומאי שנא מקטלנית במקום יבום. ע"כ נ"פ דהך דשומר מצוה לא ידע דבר רע, הוא בכלל מ"ש חכמים שלוחי מצוה אינן ניזוקין ואעפ"כ אמרו היכי דשכיח היזקא שאני ומש"ה במילה דהוי דבר טבעי חשיב שכיח היזקא ואין סומכין על הנס ושאני קטלנית דל"ה סכנה ברורה אלא מצד הניחוש וכמ"ש הכ"מ פכ"א מהל' איסורי ביאה בשם הרמב"ם בשם רבותיו ז"ל וה"ה במים של תקופה ושכונת המת:

ומ"ש כ"ת גילוי במים שלנו שגגה היא מלפניו כי לא נמצא בשום מקום שלא לחוש לגילוי במים שלנו דאה"נ כיון דדבר טבעי הוא חיישינן לי' אף במקום מצוה והרי במשנה דתרומות פ"ח מ"ד היא ששנינו דין הגילוי ואכילת תרומה מצוה היא שאמרו שם ע"ז ברך ד' חילו ואפ"ה חוששין לגילוי וימחול לעיין בט"ז יו"ד קט"ז סק"א מ"ש שם על הדרישה דקמ"ל אף דהוי מצות וס"ד דלא ניחוש לסכנה קמ"ל:

ומעתה ה"ה בעונה הסמוך לוסתה דהוי דבר טבעי ואין לנו שכיח היזקא יותר מזה. רחוק מאד לומר בכה"ג שומר מצוה לא ידע דבר רע:

גם מ"ש כ"ת דכתיב והזרתם את בנ"י ולא בנות ישראל כמו בסמיכה. ל"ד כלל דהתם מצוה הוא דחדשה תורה יש סברא יותר, דחייבה רק זכרים ולא נקבות. אבל במה דחששו שיבוא לידי איסור, מה נ"מ בין זכר לנקבה והלא מוזהרת בכל האיסורים כמוהו:

והך דשמואל כתובות (דכ"ב) דאמרו אפ"ה לא עבד שמואל עובדא בנפשי' דקשיא למר היכי מצי להפקיע שעבוד אשתו אין ס' נהי דנאמנת ע"י אמתלא אעפ"כ כיון דאמרה טמאה אני מתחלה הפקיעה שעבודה מיני' וגדולה מזו כ' הר"ן בשם, הרא"ה דהיכי דאמרה נתקדשתי לפלוני ל"מ אמתלא דלאו כל כמיני' ע"י אמתלא להפקיע שעבודא דפלוני אלמא אף דמהני אמתלא לגבי איסור מ"מ לא מהני לגבי שעבוד האחר דזה יכול לומר לדבריך הראשונים אני שומע עאכו"כ לגבי הפקעה נפטור שעבוד דידה דלאו כל כמינה להחזיר שעבודה עליו וכבר נמחל שעבודה ע"י אמירה הראשונה ומש"ה מצי שמואל למיסר על עצמו ומצינו מפורש כן כה"ג ביו"ד רל"ד סס"ז בהג"ה שם בשם מהרי"ו באשה שבקשה מבעלה שלא ישמש עמה ובעלה כעס ונשבע שלא לשמש עמה וכראות האשה שבעלה כועס ורוצה לישבע מחתה בו חל:

הנדר דכיון שבקשה ממנו שלא ישמש עמה הרי מחלה לו שיעבודו:

ובהך דבנות ישראל החמירו על עצמם שתמהו איך יכלו להחמיר הרי משועבדות הן לבעליהן. אין ספק שברשות בעליהן הי' זאת ולולא כן ודאי לא מצי למיסר:

וגם לפמ"ש החת"ס יו"ד ת' קמ"ט שכ' שרשאי להחמיר ע"ע בדבר של חומרא להפקיע עי"כ עונתה לא שקיל וטרי אלא להרחיב זמן עונתה וכי האי דרמב"ם וטור היינו שרוצה להיות כת"ח אבל לא לבטל עונתה לגמרי. ואה"נ למ"ד דמותר לבעול סמוך לוסתה ביוצא לדרך אסור לו להחמיר כיון שאותה ההנאה שעלי' אמרה תורה ואל אישך תשוקתך הוא מבטל ממנה לגמרי וע"ז אין לו רשות אם לא במוחלת והרמ"א המחמיר תע"ב הני דנשי דידן מסתמא מוחלות ס"ס בהך דהכא דהוי ג"כ לבטל שיעבודה לגמרי ע"ז אין לו רשות: מה שתמה כ"ת על מה שפשוט בעיני שנותן לשתי הנשים בשוה. הלא גם כ"ת ראה מ"ש בת' הרא"ש ומובא בטואה"ע קנ"ד ומ"ש דבחו"מ סי' ק"ד לא פסק כן ימחול לראות שם בסמ"ע במקומו ובת' מהרשד"ם חחו"מ ת' ר"י: הנה כ"ת העתיק דברי המכלתא פ' משפטים פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דר' יאשיה אומר שלא יגרע עונתה של האמה ור' יונתן אומר דקאי על עונתה של בת ישראל ולדעת כ"ת הפלוגתא באין לו כדי שתיהן אם הראשונה קודמת ולר' יונתן או דהשני' קודמת או דחולקות בשוה לכה"פ. והנה כ"ת לא העתיק אלא המחלוקה השני' ובאמת פליגי גם מתחלה וז"ל כמשפט הבנות ה"ז בא ללמד ונמצא למד מה זו שכו"ע לא יגרע אף בת ישראל שכו"ע לא יגרע דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר בעברי' או אינו אלא בבת ישראל כשהוא אומר אם אחרת יקח לו הרי בת ישראל אמור ומה ת"ל כמשפט הבנות בעברי'. ובפלוגתא שלאחריו היא להיפוך דרי"א אומר דקאי על העברי' שנאמר לא יגרע ממי גורעים ממי שנתנו לו כבר וזה דורש על הבת ישראל. וא"כ לכאורה לפי פשטות הענין נוכל יותר לפרש דאין שום פלוגתא דזה דורש על העליון מן התחתון דבאמה ידענו מקרא שלאחריו שנא' שכו"ע לא יגרע וממילא ידענו ג"כ על שאר בת ישראל ממה שאומר כמשפט הבנות נמצא למד. וזה דורש להיפוך העליון מן התחתון דבאמה נאמר למעלה כמשפט הבנות יעשה לה שיהי' דינה כבת ישראל ומה דינה של בת ישראל נאמר למטה שכו"ע לא יגרע אף האמה ג"כ שכו"ע לא יגרע. והנה כמו דלרי"ו ודאי דשתיהן שוות דכמו דמבת ישראל השני' לא יגרע כן גם מהאמה שהיא הראשונה לא יגרע שנאמר כמשפט הבנות שנא' למטה וזה מודה גם כ"ת דהפי' כן. כמו כן גם לרי"א נימא דבא ללמד ונמצא למד בשאר בנות ישראל על אותה שנשא עליה על האמה דהיינו כמו שמן האמה שהיתה ראשונה לא יגרע כמו כן מן אותה שנשא אחרונה לא יגרע ויהיו עדיין שתיהן שוות. ואין כאן בינייהו אלא משמעות דורשין. ואפי' אם יכחיש אדם ויאמר מנלן לומר דכמשפט הבנות קאי על בת ישראל שנשא על האמה דלמא אה"נ דקאי על סתם בת ישראל דעדיין לא ידענו גוף הלאו ואה"נ מהכא הוא דשמעינן לה וכמו שהעתיק הרמב"ם בס' המצות לאוין רס"ב גוף הלאו דשכו"ע לא יגרע מהך דבא ללמד ונמצא למד:

אך באמת יקשה להיפוך א"כ למה זה בא ללמד כיון שממנו לא למד כלום וכמ"ש תוס' סנהדרין (דף ע"ג) ד"ה הרי דודאי אתי ללמד ג"כ דבר מה אלא דאמרינן נמי דנמצא למד ועדיין מה בא ללמד אע"כ דגוף הלאו בבנות ישראל ידענו ג"כ ממילא מהך דלמטה דאמר אם אחרת יקח לו שכו"ע לא יגרע. ונהי דקאי על האמה ס"ס למה יגרע בשבילה לזו הבת ישראל שנשאה ממילא מוכח דלא יגרע לבת ישראל עצמה וזה בא ללמד על אמה עברי' בעצמה ואח"כ נמצא למד על דבר אחר דכמו באמה שנשאה לא יגרע כן גם בבת ישראל שנשאת אחרונה לא יגרע וס"ס שתיהן שוות בין למר בין למר:

אך הא גופא שכ"ת מפרש דקאי על אין לו מזונות אם ראשונה קודמת או שני'. נפלא איך יכלכל כ"ת לאו דעונה איך שייך בזה אין לו כדי שתיהן. הרי מדאו' קרוב יותר דסגי בפעם א' בחודש ממ"ש בגמ' עצה טובה קמ"ל שלא ישא יותר מד' דמטיא עונה לכל חד פעם א' בחודש משמע דדי בכך מדאו'. ומה שאמרו במתני' העונה האמורה בתורה היינו דעל מה דאמרה תורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע באו החכמים וקבעו עונה לכל א'. אבל מדאו' סגי בפעם א' בחודש א"כ איך שייך אין לו בשתים:

וגם דלענין עונה השני' שידעה שיש עונה לראשונה ודאי דהוי כנשאת על תנאי זה וכמ"ש בש"מ בשם תלמידי ר' יונה בספנין דמסתברא דהי' בשעת נישואין כך דנשאת לו אדעתא דהכי וא"כ בודאי דאינו חייב לקיים עונתה אלא לפי ערך וא"כ ל"ש בזה אין לו. וגם אין סברא דדין התורה יהי' דוקא באין לו:

וי"ל דאה"נ דפליגי בפלוגתא דר' אמי ורבא דיבמות (דף ס"ה) הנ"ל דר' יאשיה מפרש אם אחרת יקח לו אף שלוקח אשה אחרת היינו דוקא באופן אשר שכו"ע של ראשונה לא יגרע והיינו דינא דרבא והוא דאית לי' לזיינינהי ואה"נ מזה הוציאו בה"ג ורמב"ם מקורם שאמרו והוא שיכול ליתן שכו"ע לכל א' וכמשפט הבנות בא ללמד ונמצא למד שבכל בת ישראל הדין כן באם נושא אשה על אשתו דוקא באית לי' שכו"ע לכל חד ור' יונתן לא ס"ל כלל דמיירי בנושא אשה על אשתו אלא אם אחרת יקח לו כמשמעו פי' אם יקח לו אשה אחרת לאו דוקא אמה אלא שאר אשה שאינה נמכרת לו בכסף שכו"ע לא יגרע וכיון דהתורה לא מיירי כלל בנושא אשה על אשתו ע"כ ס"ל כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה והיינו דר' אמי:

ויש לומר עוד דרי"א ורי"ו אזלי לטעמייהו דפליגי בכמה דוכתי והוא בסנהדרין (דף ס"ו) באביו ואמו קלל. דר' יאשיה ס"ל דמשמע שניהם יחדיו היכא דליכא מיעוטא וא"כ בשכו"ע בא' מהם אינו עובר בלאו מש"ה דריש לא יגרע על האמה ממי גורעין ממי שנתנו לו כבר דאל"כ הל"ל לא ימנע או לא יעשוק כמו בכובש שכר שכיר ולדידי' בחמר ונעשה גמל אין שום איסור כיון דמזונות אינו ממעט ורק עונה לחוד הוא דממעט. ור' יונתן ס"ל דאפי' באחת מהן עובר בלאו ושפיר שייך לא יגרע פי' אפי' שאינו מבטל לגמרי חיובי' אלא מגרע אחת משלשתן ג"כ אסור ע"כ מפרש שפיר דקאי על הבת ישראל. ובין לפי' זה או לפי' קמא ל"ק דל"א בגמ' תנאי הוא דאשכחן טובא שלא העתיקו כל הברייתות כידוע:

מה שהקשיתי על הרשב"א דמחייב ליתן הכתובה קודם הגירושין מסוגית הגמ' דנדרים (דס"ה ע"ב) שאמרו שאין מקרעין שטר כתובתה דמשמע דמגרשה וכתובתה תשאר חוב שאין לו עתה ליתן ומש"ה אין מקרעין הכתובה וכ"ת המליץ על הרשב"א לומר דאין מקרעין הכתובה פי' לפי שישאר בע"ח לה ע"כ לא יוכל לגרש. הנני מוכרח לומר ע"ז שאינני חושד את כ"ת שאיננו מרגיש בעצמו שזה הוא דוחק גדול דלפ"ז ל"ש לומר שאין מקרעין אלא הכתיבה במקומה עומדת ומאי קמ"ל:

וגם גוף הדין שכ' כ"ת דלדעת הרשב"א אם היו מסדרין לבע"ח הי' נחשב זה לפרעון גמור והי' יכול לגרשה אף שאינו נותן לה הכתובה לגמרי וזה המועט שהי' נותן לה הי' נחשב כאלו נותן לה הכתובה לגמרי. זה דוחק גדול וא"א לקיימו דהרי הרשב"א הוא מן הסוברים מסדרין לבע"ח כמ"ש בשמו ה"ה בפ"ג מהל' מלוה והוא ז"ל בעצמו כ' דאסור לגרשה עד שישלם לה וגם מה דמיון הוא זה דאם חשיב פרעון בדיעבד שיחשב פרעון לכתחלה שיוכל לגרשה:

והנה כ"ת הביא ראי' מן הירושלמי דריש המדיר דפריך וכי יש אדם נודר שלא לפרוע את חובו. ומשני:

כיון שהוא יכול לגרשה וליתן כתובתה ולמעט ממזונותי' כמי שאין בו חוב. והוכיח מזה דאם אינו נותן לה כתובה אינו רשאי לגרשה דאי תימא דרשאי הוא לגרשה אלא דס"ס יהי' חייב לה מזונות וכמ"ש הא מזונות אלו אינן אלא דרבנן ואדרבנן ידעו מתחלה דחל הנדר אע"כ דא"י לגרשה אם לא יתן לה כתובה. והקשיתי ע"ז הא גם לדבריו מה שא"י לגרשה עד שיתן לה כתובה ג"כ אינו אלא דרבנן וע"ז ג"כ נדרו חל וחלק כ"ח דס"ס הרי אינו יכול לגרש והוי כמי שחבשוהו סופרים וכמ"ש בירושלמי ריש כתובות: לפענ"ד נ' כיון דיכול לגרשה אף בלא הכתובה אף דאסור מדרבנן הוי כבידו וכמ"ש רש"י שבת (דמ"ג) טבל מוכן הוא שאם בא א' ועבר על דברי חכמים וכו' הלכך לאו מבטל כלי מהיכנו הוא [ועיין תוס' ב"ק (דף ע"ז ע"ב) דל"ת א"י להאכילו] ול"ד למ"ש בריש כתובות התם אנוס בתקנתא דתקינו לי' רבנן ובירושלמי שם נעשה כמי שחבשוהו סופרים דהתם הוא רוצה לקיים דברי חכמים ושלא לעבור ודאי אדם כזה נקרא אנוס אבל אדם שהוא רוצה להפקיע א"ע מחיובם ודאי דאינו אנוס כלל וכמו שרוצה לבטל תק"ח לענין המזונות כן יוכל לבטל ג"כ ולגרש בלא ב"ד. ובע"כ קו' הירושלמי כמ"ש המראה פנים שם דאלמוה רבנן לשיעבודא א"כ גם לענין חיוב המזונות נימא דאלמוה לשיעבודא ובע"כ צ"ל כיון דיכול לגרשה וליתן לה כתובתה כדי שיפטר ממזונותי' אפי' מדרבנן:

ומ"ש כ"ת עפ"י דברי הר"ן בתשו' לחלק בין שוא"ת לקו"ע והביא ההלכה דיו"ד רל"ט ס"ו דיש נ"מ בין נשבע שלא להדליק נר חנוכה או שלא לקרוא את המגלה דחלה השבועה או לעשות איסור דרבנן ומזה יצא כ"ת לחלק בין חיוב מזונות דהנדר חל שלא יתן לה מזונות ומש"ה לשיטת הרא"ש קשה כיון דיכול הוא לגרשה ולהשאר חייב הכתובה למה אמר בירושלמי יכול לגרשה וליתן הכתובה ואי דיצטרך ליתן מזונות הלא הנדר, חל להתפטר ממזונותי' דהוי שוא"ת בדרבנן אבל לרשב"א דאינו רשאי לגרשה בלא כתובה ניחא דאל"כ א"י לגרשה דהא הנדר אינו חל שיוכל לגרשה דא"י משום הנדר לעבור בקו"ע והוסיף כ"ח אפי' אם הי' באפשרות שיחול הנדר בפירוש שיגרש ג"כ אינו תל. הנה כ"ת הפריז בזה על המדה דהמעיין יראה דברי הש"ע תמוהין, מאד דמפורש בתשו' רשב"א תרי"ד נשבע לאכול גבינה של עו"ג כן בתשו' הרא"ש כלל י"ג דין ג' כ' וכן לעבור עבירה דרבנן יקיים שבועתו אלמא דאפי' בקו"ע חלה השבועה נגד הדרבנן ולמעט כן הוא דעת רוב הראשונים וחידוש הוא שהש"ע העתיק להלכה דברי הר"ן שהם נגד הראשונים ז"ל וגם נגד דעת הר"ן בעצמו ריש נדרים גבי האומר אשכים ואשנה דמה שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו משמע דאף על ת"ש חלה שבועה לאכול וכדעת הרמב"ם דמה שאינו מפורש בחורה שבועה חלה עליו וכן ג"כ דעת הר"ן בתשו' הביאו הלח"מ באורך בפ"ג מהל' דעות] וכן משמע ג"כ דעת רמ"א בחו"מ סי' צ"ז סט"ו דאם נשבע להיות חבוש צריך להיות חבוש. והוא מדברי הריב"ש תלמידו של הר"ן כידוע] ודעת התוס' בשבועות (דף כ"ג ע"ב) ד"ה דמוקי דאין השבועה, חלה על ח"ש דייקי דמושבע ועומד מהר סיני הוא דהוא דאו' משמע ג"כ דעתם ז"ל דעל דרבנן חל אפי' בקו"ע. וגוף קושייתם שם דל"א בגמ' ר"י לא כר"ל משום דלא משכחת הן ולאו אה"נ מזה יש לומר דמוכח כשיטת הרמב"ם ועכ"פ דעת הר"ן תמוה ועאכו"כ דעת הש"ע ופשוט הדבר כמ"ש הש"ך שם דצריך לשאול על שבועתו ואין אומרים לו שיעבור אבל השבועה חלה גם על קו"ע:

ואשר תפס עלי כ"ת שכתבתי האיש מוציא לרצונו ודאי ידוע דכוונת המשנה האיש אינו מוציא אלא לרצונו עכ"פ אף שהלשון הוא לשון שלילה מ"מ משמע ג"כ שלרצונו הוא מגרש וכאן אנו מבטלים רצונו לגמרי:

מה שכתבתי דאם נעכב משום זה הגירושין אנו עוברים בלאו דלא תהי' לו כנושה וכ' כ"ת דלדעת הרשב"א כיון דמדינא דגמ' אסור לו לגרשה בלא כחובה מה ענין ולא תהי' לו כנושה. ימחול כ"ת לראות בתשו' הריב"ש ת' תפ"ד שכ' דמדינא דגמ' אין ענין לאסור גופו של אדם על חוב ובזה הוי כאלו אנו אוסרין אותו בבית הסוהר וכמ"ש בירושלמי הנ"ל על עיכוב הנישואין נעשה כמי שחבשוהו סופרים ובודאי אם אין לו ומה יעשה ודאי דחשיב כאלו חובשין אותו וזה אסור לנו לעשות ע"כ מצד זה מסתבר יותר כדעת הרא"ש ואף שאין בידינו להכריע עכ"פ קו' גדולה היא על שיטת הרשב"א:

ומסתבר יותר כמ"ש בתשובתי הראשונה אליבא דשיטת הריב"ש כפי מה שהוכחתי דס"ל כהרשב"א ואעפ"כ מודה הוא שאם יתחייב בכת נידוי וכן בשאר בטוחות באופן שיהי' בטוח למראה דייני העיר ההיא מותר לו לעולם לישא אחרת אפילו לשיטת הרשב"א ממילא לא יהי' עוד תבוש בגופו אלא בממונו:

ומ"ש כ"ת לענין נתינת השטר דאינו בכלל נתינת הכתובה וכמ"ש בתשו' הרא"ש כלל ח' דין ז'. במחכ"ת אינני רואה שום תשובה מדברי הרא"ש דהתם מיירי במגרשה עתה והוא חיוב עתה לפרוע הכתובה ודאי שאינו פרעון כל זמן שאינו נותן מזומנים. אבל הכא שתקנת רגמ"ה הי' ליתן מעות או משכנות וכבר כתבתי לעיל בשם תשו' המיוחסות רמ"ג דהמשכון היא רק הבטחה בעלמא. וא"כ כל שרואין הב"ד שהיא בטוחה נתקיימה התקנה: גם מה שכתבתי עפ"י דברי הכ"מ שכ' בטעם הדבר דנשחטה לוקחין ממנו צדקה או משום דסתמא ניחא לי' או דנכסיו משועבדים למצוה וכ' כ"ת בשם תשו' שער אפרים דדוקא בצדקה אמרו כן וכ"ת הוסיף בסברא דשאני צדקה דאמרו אפי' נפלה סלע מידו ומצאה עני ומתפרנס בה יש לו שכר:

דברי שער אפרים אינם לפני ודברי כ"ת תמוהים בעיני וכי זה דוקא בצדקה והלא בכל המצות וכל העבירות אמרו כן. ודברי ת"כ שם אמורים על קרא דלא ידע ואשם אמר ר"י הגלילי הרי הכתוב ענש את מי שאינו יודע וכו' ועוד שם כמה מאמרים וסיים קבע הכתוב ברכה למי שבאה לידו מצוה בלא ידיעה אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו ומצאה עני ומתפרנס בה הרי הכתוב קבע לו ברכה משמע מפורש דבכל מצוה הוא כן: ובתוספתא דיומא פ"ד אמרו מגלגלין זכות ע"י זכאי לעמוד ממנו פרשיות של זכות הרבים הראוים לעמוד ממנו וחובה ע"י חייב לעמוד ממנו פרשיות של חובה הראויות לצאת ממנו. א"כ בכל דבר מצוה הנגרם ממנו יש לו שכר ואין נ"מ בין צדקה לדבר אחר. וידוע מ"ש רז"ל סנהדרין (דף צ"ה) על ידך נטרד דואג האדומי וידוע מ"ש בת' מהרי"ו לענין מי שנהרג אדם ע"י סבתו ובת' מהר"מ מלובלין ומהרש"ל ומשאת בנימין ועוד תשובות רבות מענינים כאלה:

ואפי' אם נימא דאין ממשכנין מנכסי שוטה למצות אחרות וכמ"ש כ"ת בשם תשו' שער אפרים הנ"מ שלא למשכן מנכסיו לעשות מצוה. אבל בכאן הוא הצלת עבירה מה שהוא בגרמת השוטה בעצמו למה לא נימא דזכות הוא לשוטה זה שאין חבירו נענש ע"י בסבתו ואולי ע"י זכות זה יתרפא ומה גם דלא מגבינן עתה מן השוטה משום מצוה זו אלא דאין אנו עושים מעשה לגבות ולהעניש ולהושיב בבית האסורים עבורו ולהרבות חטא:

ובאמת הי' לי קצת חקירה בדברי הת"כ והתוספתא הנ"ל דהם דוקא בעניני נפשות וכן צדקה נחשב ג"כ בכלל ד"נ שיש בו הצלת נפשות והמעלים עינו מן הצדקה כאלו שופך דמים ועלתה בדעתי להעמיס כן בדברי הרשב"א בת' שנ"ז [וכתבתי מזה לעיל בתשו' ל"ד] אבל באמת פשטיות לשון מגלגלים זכות ע"י זכאי משמע בכל המצות וגם מ"ש מי שנענש חבירו ע"י וכו' משמע בכל דבר עבירה מה:

שהעתיק כ"ת דברי תשו' רש"י המובאים בתשו' ר"מ מרוטנבערג שכ' ואם אינו רוצה לקרבה יגרשנה ויתן לה כתובתה. והוכיח כ"ת מכאן כדעת הרא"ש ותמה על שנעלם זאת מעיני הפוסקים ז"ל. לדעתי אין מכאן שום ראי' אדרבה יש קצת לומר דמוכח כדעת הרשב"א שהרי כ' מפורש ואם רוצה להתגלגל ע"י מזונות יתן לה כל אשר יראו טובי העיר כפי השגת ידו. פי' דאם האשה רוצה שלא יגרשנה ואף שלא ידור עמה כדרך כל הארץ ולגלגל עמו ע"י מזונות [ולשון תגלגל כמו שאמרו בכתובות (דף ס"ז) רצונך שתגלגל עמי בעדשים] תוכל למנעו שלא יגרשנה אלא שיתן לה כפי טובי העיר. ונראה שלא היתה במקום ההוא תקנת רגמ"ה שאינו מזכיר מזה כלום ואעפ"כ כ' כן משמע דאם לא תרצה לקבל הגט א"י לגרשה בע"כ לפי שאינו נותן לה הכתובה אלא אם אינה רוצה להתגלגל עמו וטוענת או שידור עמה כדרך כל הארץ וזה א"א או שיגרשנה בכה"ג ודאי דגם הרשב"א מודה שנותן לה גט והכתובה תשאר חוב. אבל באשה שטוענת שידור עמה כדרך כל הארץ ויכול לדור עמה והוא רוצה לגרשה אה"נ דא"י לגרשה כל זמן שאינו נותן לה הכתובה ואם אין לו ידור עמה כדרך כל הארץ. ודברי תשו' רש"י אינם מכריחים יותר ממ"ש הרמב"ם פי"ב מה"א הי"א שכ' ג"כ: שאם אין לו לזונה כופין אותו לגרשה והכתובה תהי' עליו חוב. והיינו באופן שהיא מבקשת הגט:

ומזה משמע ג"כ שלא כדברי כ"ת בישוב דברי הרשב"א מגמ' דנדרים הנ"ל לומר שאין מקרעין שטר כתובתה ורצה כ"ת לומר שאם היו מסדרין לכתובה כמו לבע"ח הי' נפטר לגמרי והי' יכול לגרש דהרי רש"י ס"ל דמסדרין לבע"ח ואעפ"כ כ' שישלם כל שנה עד שישלם הכתובה לגמרי:

והנה בגוף ההיתר הלא גם כ"ת כ' דעתו להתיר וכ' בקונטרסו השני וז"ל גם אני לא באה דעתי להחמיר רק עוררתי על מקומות ועניני הספק: וא"כ כיון דלענין דינא ג"כ כ"ת אינו מחמיר למעשה להשביעהו ולעשות סדור בע"ת ובגוף לשון המבואר בת' רעק"א הסכמתי גם אנכי לכתוב כן. לא אדע למה כ"ת מפקפק בהיתרא כיון שלענין דינא אין נ"מ בינינו: ופשוט הדבר דכפי תקנת רגמ"ה שיסכימו מאה רבנים להתיר וכי ס"ד שישתוו הדעות כולם והלא אמרו כשם שאין פרצופיהן דומה זל"ז כך אין דעתן דומה זל"ז ובודאי יש כמה טעמים וכמה סברות לכל דבר וזה היא קיומה של תורה זה אומר בית אב של הלכה וכו' אם עכ"פ מצטרפין להתיר מאיזה טעם שיהי' מתירים לו:

דברי ידידו דוש"ת באה"נ סלה:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה