אור ברסלב
שות דברי יששכר אה"ע › סימן קכט

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

אה"ע · סימן קכט

סימן קכח

עוד בענין הנ"ל מ"ש לאהובינו הגאון מו"ה יוסף ענגיל שיחי' מפה. עמ"ש בזה באריכות קראתי דברי קונטרסו אשר האריך ברוב עוז ונפלאות ידבר: והנה מ"ש כ"ת די"ל דיש כאן איסור מדינא דגמ' יבמות (דף ס"ה) דאמר רבא נושא אדם כמה נשים והוא דאית לי' לזיינינהו הא לא"ה אסור לו ליקח והרי הדין דחייב הוא במזונותיה כהרמ"א קי"ט ס"ו וממילא יכולה לעכב עליו מדינא דגמ'. האמת שכן עלתה ג"כ ע"ד וכתבתי כן זה כמה שנים דבנשתטית היכי דל"ל להספיק לתרווייהו מזונות אסור לו לישא, אחרת מדינא דגמ'. וכ"ז בתחלת הרעיון. אבל שבתי וראיתי שא"א לומר כן ואין אנו צריכים לכל השקלא וטריא בשיטת הרמב"ם אי חייב במזונות או לא [כמש"ל בתשו' הנ"ל]. אלא דפשוט הדבר נהי דחייב במזונות וכשיטת הרמ"א קי"ט משום שנסתפחה שדהו. ס"ס הרי הוא שרוי בלא אשה ואיך תעכב עליו מלישא אשה אחרת וכי ס"ד דידן שהקונה עבד עברי ואפי' התנה עמו העבד או מי שמכרו לו שלא יוסיף ליקח לו עבד אחר כדי שלא למעט לו מזונותיו ואם תלה העבד וא"י לעבוד שהדין הוא שעולה לו בעבודתו כמבואר בקידושין (דף י"ז) וכמ"ש התוס' שם חקירה לענין מלמד ג"כ וחלקו משום דע"ע גופו קנוי לו. וכי ס"ד כיון שאדון חייב לזונו שיעכב העבד עליו בחליו מליקח עבד אחר ויאמר לו שמא לא יהי' לך לזון אותי הרי יאמר לו האדון הרי אין לי מי שיעבוד לי עבודתי ומה אוכל לעשות נהי דהתורה חייבה אותי במזונותיך אבל לא שתהא עבודתי בטלה ודבר זה לא יעלה על הדעת. וא"כ באשה נמי נהי דנאמר כשיטת הסוברים דחייב במזונותי' משום דמזלו גרם אבל ס"ס הוא אין לו אשה ולמה תעכב עליו:

וכן אפי' באשה עצמה שאלו בגמ' כתובות (דף ס"ב ע"ב) חמר ונעשה גמל מאי לענין עונה ואמרו רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבים וכו'. ולא אמרו להיפוך גמל ונעשה חמר מאי לענין שיתמעטו מזונותי', אך פשוט דבכה"ג לית דין ולית דיין דאין שומעין לה דאין לה טענה אלא על מה שהוא עתה באותו זמן באשר הוא שם לא לדאוג על להבא:

ואם נאמר כן דיינינן משפט מעוקל לא די שמחייבין אותו לזון אותה ואמרי' דנסתחפה שדהו עוד נוסיף עליו חומרא אחרת שלא יקח אשה בגללה והוא לקח אותה לאשה והרי אין לו אשה:

ואדרבא גוף הדין שאמר רבא והוא דאית לי' לזיינינהו תימה לכאורה ממש"ל וכי ס"ד שהקונה עבד עברי שחייב לזונו. יעכב העבד על האדון מליקח עבד אחר שמא יתמעטו מזונותיו וע"כ דדוקא באשה הוא שאמרו כן מפני שאר החיובים שיש לה על הבעל. וזה הוא הטעם ששינה הרי"ף לשון הגמ' וכ' והוא דאפשר לי' למיקם בספוקייהו היינו שמפרש דברי רבא שעי"כ שלא יהי' להם די מזונות עי"כ יבואו לידי קטטות ומריבות כמ"ש כד מישלם שערא מכדא שרי תיגרא בביתא ולא יהי' ספוק בידו להשקיט אותה וכמ"ש מפורש הרמב"ם בפי"ד מהל' גירושין משום שאר כסות ועונה ולכאורה תימה למה שינה מדברי הגמ' מה שאין דרכו ז"ל. אך הטעם פשוט דמזונות בעצמייהו לאו טענה הוא כדאשכחן בעבד רק באשה שיש לה חיובים אחרים עליו יכולה היא לטעון שמגרע ג"כ עונתה ואף דמשום עונה לבד א"י לטעון מ"מ בצירוף כל הני טעמי יכולה לטעון היינו שע"י המחלוקת יבוא לידי בטול עונה:

ונפלאתי על כ"ת שתמה על הת"מ בסי' א' סקי"ג מה שהזכיר בטול עונה ובגמ' לא נזכר אלא לזיינינהו ואישתמיטתי' למר שהם דברי הרמב"ם ז"ל וע"כ כוונתם ז"ל דעי"כ יבוא לידי בטיל עונה והיינו דיש לחלק בין ע"ע לאשה:

ואולי י"ל דתיבת לזיינינהו כולל הכל כמ"ש בגמ' אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת ובגיטין אמרו ח"א אנא זיינא להו בדחיטי וח"א בדציבי וכן אמרו ביוסף אף הוא לעשות צרכיו נכנס. יהי' איך שיהי' ס"ס נכונים דברי החלקת מחוקק שמקורו מדברי הרי"ף והרמב"ם והכריחם לפרש כן בדברי הגמ' כמ"ש דמשום מזונות לחוד לא עדיפא אשה מע"ע דכתיב בי' עמך ואעפ"כ אינו מעכב על האדון אע"כ דבאשה שאני משום שאר דברים וא"כ באינה ראוי' לאישות אפי' אם מעלה לה מזונות מ"מ די בזה ואין לה לדאוג דאגת מחר:

וזהו הטעם שלא הזכירו בגמ' דין זה בפ"ע אם מותר לו ליקח אשה על אשתו אלא בכה"ג הוא שהזכירו זה בהוא אומר מינה והיא אומרת מיני' וע"ז אמר ר"א אף בזה יוציא ויתן כתובה פי' אף בכה"ג דהוא צועק דהחסרון מצדה וא"כ אין לו אשה אעפ"כ אמר ר"א יוציא ויתן כתובה מטעם דלא מהימנינן לי' דאמרי' דאיה קים לה וממילא יש לו אשה ואסור לו ליקח אשה אחרת. אבל היכי שגלוי לכל שאינה ראוי' לדור עמה כגון בנשתטית דאמרו בגמ' יבמות (דף קי"ב ע"ב) דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכמ"ש ברמב"ם שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים אין שום ס' דאפי' לדעת הסוברים דחייב הוא במזונותי' מ"מ מותר הוא באחרת:

והא גופא מסתברא דודאי לדעת הרמב"ם דפוטרו ממזונות לית דין ולית דיין דיכול הוא ליקח אחרת למה לנו לעשות פלוגתא רחוקה כולי האי בין הפוסקים ולומר דלדעת החולקים א"י ליקח אחרת ודאי למעוטי בפלוגתא עדיף ונאמר דגם החולקים מודים בזה דיכול הוא ליקח אחרת כדי שיהי' לו אשה עכ"פ:

עוד ראי' מדברי התוס' יבמות (דף ס"ד) ד"ה אע"פ שכ' ואדרבה ראוי ללמוד מכאן דאפי' את"ל בעלמא הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה היכי דשהה עמה עשר שנים שרי להכניס צרתה לביתה כמו שמצינו באברהם אולי ירחמו מן השמים ויזכה עדיין להבנות ממנה כמו שלבסוף הוליד אברהם משרה עכ"ל. עכ"פ חזינן דבל"ל בנים ממנה א"י לעכב עליו. עאכו"כ באינה ראוי' לגמרי לאישות. עוד אני אומר אי ס"ד דמשום מזונות היא דמעכבת עליו כמו שעלה על דעת כ"ת. למה לא הזכירו דין זה לא בעלי התלמוד ולא הראשונים והאחרונים ז"ל בנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה אם אח"כ מתה האשה והוא חייב עדיין במזונות בתו אם יכולה לעכב עליו מלישא אשה אחרת עם פרנסת בת האשה החדשה. וכן בפוסק לזון את חבירו כמבואר בשו"ע אה"ע סי' קי"ד ובשו"ע תו"מ סי' ס'. אע"כ כמ"ש דרק משום חיוב שכו"ע הא לא"ה אין שום עיכוב מדינא דגמ':

וממילא אין נ"מ כל הפלפול מה שהאריך כ"ת אם לפסוק כדעת הרמב"ם או לא אם חייב במזונות או לא דס"ס מי יעכבו מלישא אחרת:

והנה כ"ת כ' בהיתר הראשון משום דאין כאן איסור מדינא דגמ' אלא מצד האשה. והם דברי הח"מ סי' א' סקי"ג שכ' יש להסתפק אם האיסור הוא מצד האשה אלא שכ"ת הוסיף על דבריו דאף אם האשה מונעת אין כאן איסור אלא דין בלבד. ולדעתי דגם כוונת הח"מ כן הוא ומה שקורא אותו איסור היינו מצד גזל משפט וצדק וס"ס אין נ"מ לנידון דידן דנהי שהח"מ נוטה ביותר כמ"ש שהוא משמעות דעת הרמב"ם ז"ל דהוא מצד האשה כ"ז היא בבת דעת דאם היא שותקת ומוחלת יש לומר דאין לנו אבל באינה בת דעת הלא אנו טוענים בשבילה וכמו שכ' כ"ת בעצמו אלא שכ"ת תברי' לגזיזי' במ"ש דאולי אין הדין כן באין לו:

דאין לנו לעכב ההיתר בשביל זה. ועוד דלמא כיון שאינו מגרשה, אין כאן עדיין גביית כתובה כלל. ועוד דאין זה ברור לתבוע עבורה דדלמא אם היתה בת דעת והי' בה מום גדול כזה היתה היא בעצמה מתרצית בכך שהיא בעצמה לא היתה רוצית לעגנו אחרי שא"א לו לדור עמה ואין לו לתת כתובתה עכ"ל כ"ת:

לא ברירין לי דבריו דכיון שהדין הוא אם טוענת האשה למנוע אותו מלישא אשה מפני חיוב מזונותי' ע"כ דטובה הוא בשבילה מניעת נשואים שלו ודינא קאמרה א"כ ה"ה דאנו טוענים זאת עבורה כל מה שהיתה יכולה לטעון, ומה נ"מ אם טוענת בפירוש או שאנו טוענים עבורה:

גם מ"ש כ"ת בטעם הב' משום דבמקום מצוה ל"ג רבנן ג"כ לא ברירא. ל"מ התם דבכ"מ אמרינן כן דל"ג במקום מצוה אך ה"מ במקום שאינו הפסד ממון לשום אדם רק גזרה דרבנן לחוד. אבל במה שהוא היזק לשום אדם ל"ש לומר במקום מצוה ל"ג וה"נ אית לה למימר גרשני ותן לי כתובתי ומה לי במצוה דידך:

ומגמ' דידן ראיה דהא הוא אומר איזל ואנסב אחריתא ואבדוק נפשאי והוא רוצה לקיים המצוה דפו"ר ולגבי דידי' נאמן הוא שמכוין לשם מצוה ולמה מונעים אותו אע"כ דהיא אומרת מה לי למצוה דידך וה"נ דכוותה: ועיקר הטעם דאמרי' בכ"מ במקום מצוה ל"ג היינו משום דלעולם אמרי' עשה דוחה ל"ת. וא"כ כיון דאם היתה המצוה והאיסור ביחד היתה המצוה דוחה האיסור ה"נ דכוותה בסתמא וכ"ז במקום שאינו נוגע הפסד לשום אדם אבל בכה"ג דאין המצוה דוחה הפסד ממונו של אחר כמ"ש ז"ל לענין לולב הגזול דל"א דמצוה דלולב דוחה ל"ת דגזילה משו"ה ל"א ג"כ במקום מצוה ל"ג בכה"ג:

כן מ"ש כ"ת בהיתר השלישי דבמקום איסור אינו חייב לזון את אשתו שעי"כ יבוא לידי הרהורים וראיית כ"ת מתוס' כתובות (דף ז') דשרי למיבעל לכתחלה ביו"ט והקשו מדאסור לכבות הנר משום בעילה ותי' דדוקא בבעילה ראשונה והקשה כ"ת הא בכל ביאה איכא מצות עונה וע"כ כיון דעונה לא הוי אלא משום האשה אמרי' דבמקום איסור אינו משועבד:

לפענ"ד אין משם ראי' כלל. דהתם הרי יש לו זמן אח"כ ולאו צורך הוא לחלל יו"ט ואדרבה הרי קיי"ל דחייב לפקוד אשתו כשהוא יוצא לדרך ודעת רוב הפוסקים וכן דעת השו"ע קפ"ד דאפי' סמוך לוסתה מותר בתשמיש ואינה אלא משום מצות עונה. חזינן דאפי' במקום איסור חייבוהו במצות עונה וע"כ דטעם התוס' דאינו מבטל העונה אם לא יקיים דוקא היום דאפשר למחר. וביוצא לדרך כיון דא"א לקיים למחר מותר וה"ה בבעילה ראשונה הוי כתובתה היום מדפטרינן לי' מק"ש:

ובאמת יש לתמוה מכאן על הנוב"י מה"ת ת' קי"ז דאוסר בכלות הטובלות סמוך לוסתה וכ' דאפשר בפעם אחר ורק ביוצא לדרך התירו דא"א בפעם אחר הרי מתוס' דהכא משמע דבכה"ג ל"א דאפשר בפעם אחר וס"ס אין מכאן ראי'. ואדרבה מהך דלפקוד אשתו סמוך לוסתה ביוצא לדרך משמע דאפי' במקום איסור יש מצות עונה:

ואפי' לדעות האוסרים שם בתשמיש. היינו משום דאיהי גופא לא ניחא לה באיסור. וגם משום דהאיסור יש גם עליה ממילא ס"ל דליכא בכה"ג חיוב עונתה ודמיא למ"ש בכתובות (דף מ') אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וכמ"ש שם תוס' ישנים דאין לה לעבור משום עשה דידי' אבל בכה"ג דהיא אינה עוברת בשום איסור מאן יימר דאיסורו פוטר חוב שהוא חייב לה. ומה גם דאין זה איסור ברור דשמא לא יהרהר. ולדעתי מחוורתא כדשנין מעיקרא דלאו משום מצוה ולאו משום איסור אלא דהוה כקונה עבד לשמשו ופועל לפעולתו ואף שנאנס העבד איהו מה עביד והוא צריך עבד למלאכתו ואין לו ולמה יעכב עליו:

ומה שהשיג כ"ת עלי במ"ש דלשיטת הרא"ש ודעמי' חייב במזונות כל זמן שאינו משלם כתובתה וממילא ל"ק מהנך דוכתי דפריך התשב"ץ דס"ס רעה הוא אשר לא יוכל לצאת ממנה שיצטרך ליתן לה מזונות. וכ' כ"ת דס"ס מהך דגיטין (דף נ"ח) שמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך מה הועלתי בזה, שחייב ליתן לה מזונות הלא כמו שיכול לגרש והכתובה תשאר חוב הלא יוכל לגרש והמזונות ישארו חוב כיון דס"ס אסורה עליו. אפרש שיחתי. דכל זמן שמחויב ליתן לה מזונות כל מה שמרויח מחויב ליתן לאשתו הראשונה ולאשתו השני' שוה בשוה לפי ערך מזונותיהן והא כמ"ש בגמ' כתובות (דף ס"ד) כ"ז דאגידא בי' לא יהבו לי אחריתי ושם לא היתה אסורה עליו שלא הי' אלא עד א' והוי כי האי עובדא דהאי סמיא קידושין (דף ס"ו) דצריך שיהי' נאמן עליו כב' עדים ואפי' לאביי שם י"ל שזה לא אמר לו שראה שנתעללו בה אלא ששמע והוי כעד, מפי עד מפי פסול והי' הברירה בידו לשהות עמה אלא שזה יעץ לו לפי דרכו שיחמיר על עצמו אבל עכ"פ באופן קשה כזה הי' רחוק בעיניו להחמיר בס' קול כזה:

וכן מהך דאשה רעה צרתה בצדה שהקשה כ"ת מה יועיל בזה הלא ס"ס יתחייב לזון את שתיהן ומוכח מזה דכשאין לו הכתובה א"י לגרש דא"א לומר מצד המזונות הלא גם כשישא צרתה ג"כ יתחייב במזונות שתיהן. פשוט הדבר דעצה טובה הוא שאם ישא צרתה עי"כ תטיב דרכה וע"ז אמר דאמרי אינשי בצרתה ולא בסילתא. ואם לא תטיב תתרצה בעצמה לקבל גט ולפטרו ממזונות ברצונה הטוב ואם לא ישא צרתה יהי' מוכרח לגרשה בע"כ ויהי' כל ימיו אגיד במזונותיה:

וכן בהך דפסחים (דף קי"ג ע"ב) ד' אין הדעת סובלתן וכו' וי"א אף המגרש אשתו פעם ראשונה ושני' ומחזירה ות"ק זימנין דכתובתה מרובה וכו' ולא מצי מגרש לה ופי' המהרש"א דלא מצי קאי בגירושין א"כ משמע לכאורה דלא כהרשב"א אלא דעכ"פ מגרש לה. ומה שרצה כ"ת לומר דאם גרשה בלא כתובה יהי' מחויב להחזירה לדעת הרשב"א דוחק לומר כן כמו שהרגיש כ"ת בעצמו. ופשוט דאפי' לדעת הרשב"א עכ"פ אם עבר וגרשה מהני. אך לדעתי פשוט הדבר ומדוייק בלשון דלא מצי מגרש לה אה"נ משום חיוב המזונות שעליו דעי"כ לא מצי לפטור ממנה שתמיד היא עליו וכמש"ל דע"י דאגידא בי' לא יהבו לי' אחריתי ועי"כ הוא נדחק ליקח אותה חזרה שא"י להיות שרוי בלא אשה:

וי"ל דאה"נ ת"ק וי"א פליגי בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש לפי שיטתינו די"א ס"ל כהרשב"א דאינו מגרשה בלא כתובה ואם גרשה מדעתה או באונס שעבר וגרש גטו גט דאין כאן אלא חיוב ממון בעלמא ועי"כ לא מבטלינן גיטא. וא"כ למה מחזירה שוב שנית וא"כ הוא מאותן שאין הדעת סובלתן. אבל הת"ק ס"ל כהרא"ש דס"ס מחויב ליתן לה מזונות ממילא אפי' עבר וגרש עדיין אגידא בי' ומחויב הוא להחזירה. ול"ש לומר ע"ז אין הדעת סובלתן:

ובאופן זה יתבאר ג"כ גמ' דעירובין (דף מ"א) ג' אינן רואין פני גיהנם דקדוקי עניות וכו' וי"א אף מי שיש לו אשה רעה. והנה כיון שכבר הזכיר דקדוקי עניות א"כ מי שיש לו אשה רעה מיירי באדם שאין בו דקדוקי עניות ואינו עני כ"כ וא"כ יוכל לגרשה ע"כ מטעם זה אה"נ ת"ק לא הזכיר אשה רעה דמה בכך הא יוכל לגרשה ואי דכתובתה מרובה אה"נ יתן לה מזונות דהרי מזונות יש לו ועכ"פ לא שייך לומר שאינו רואה פני גיהנם. ואפי' לפי מ"ש תחלה דלא יהבו לי' אחריתי ס"ס אין כאן אלא ששרוי בלא אשה ומי ששרוי בלא אשה אינו בכלל שאינן רואים פני גיהנם וכ"ז לשיטת הרא"ש. וי"א ס"ל כהרשב"א דא"י לגרשה בלא כתובתה שפיר אינו רואה פני גיהנם שמחויב הוא להיות עמה כל ימי חייו וא"כ גמ' דהכא כגמ' דהתם אלא די"א דהכא כת"ק דהתם ות"ק דהכא כי"א דהתם:

ונפלאתי שכ"ת כ' דמהך דנדרים (דף ס"ה ע"ב):

דהי' כתובתה ת' דינרין דחייבו ר"ע ליתן לה כל הת' דינרים ראי' לשיטת הרשב"א דא"י לגרש עד שיתן לה כל הכתובה. תימה הרי הי' לו ובכה"ג כו"ע מודים דחייב ליתן והנשאר אה"נ שנשאר עליו חוב וכמ"ש בגמ' לומר שאין מקרעין שטר כתובתה ואדרבה לשיטת הרא"ש ראי' מפורשת מכאן [כמ"ש בתשובתי הנ"ל] וקושיא על הרשב"א דהרי ר"ע צוה עליו לגרשה וליתן לה כתובתה וכמ"ש בריטב"א שם ופשוט הוא דלא ניתנה כתובה לגבות באופן אחר וע"ז אמרו בגמ' שאין מקרעין שטר כתובתה היינו דלעולם מסדרין לבע"ח אלא שאפי' אם ירצה שלא לסדר כדי שיפטר ס"ס אין מקרעין שטר כתובתה והל"ל שלא יוכל לגרשה עד שיתן כל הכתובה אע"כ ש"מ דלעולם ס"ס יוכל לגרשה ומה שיש לו יתן לה והנשאר יהי' עליו חוב וקשה מכאן על הרשב"א: כן מ"ש כ"ת לראי' מן הירושלמי דריש המדיר דאמר כיון שהוא עתיד לגרשה וליתן לה כתובתה ולמעט ממזונותי' כמי שאין בו חוב דמשמע דע"כ צריך ליתן לה כתובה מקודם ואל"ה לא מצי מגרש לה. גם בזה אני תמה אה"נ למה לי' להירושלמי כלל למינקט דין זה וכי דיני כתובה וגיטין אתו לאשמועינן הכא הא עיקר הכוונה רק לומר שיכול לגרשה ולהפטר ממזונות ואותו הדין טפל להכא וכן הי' צריך לומר שיגרשה ויחתמו עדים על הגט. אלא לענ"ד עיקר כוונתו לומר דמה יועיל בגט ס"ס אם לא יתן לה הכתובה הלא עדיין חייב הוא במזונותיה וכדעת הירושלמי שמביא הרי"ף בפ"ק דב"מ ע"כ אומר הירושלמי שיגרשה ויתן לה כתובתה ואז יפטר ממזונותיה: ומה שמקשה כ"ת על הירושלמי הנ"ל דפריך וכי נודר אדם שלא לפרוע את חובו הלא מזונות אלו כשלא נתן הכתובה אינן אלא דרבנן ועל דרבנן ידע הירושלמי גם בתחלה דחייל הנדר. ומזה הוכיח כ"ת דאינו מגרשה עד שנותן לה הכתובה א"י מה הועיל כ"ת בזה הלא כתובה קיי"ל ג"כ דאינה אלא דרבנן. ואפי' למ"ד כתובה דאו' מאן יימר דגם העכוב הוא דאו' דלמא מדאו' א"י לעכב שום דבר וכמ"ש, הרמב"ם רפ"ב מהל' מלוה לענין שבועת אין לי דמדאו' אין משביעין אותו שהוא מנהג העמים ואנן אין משביעין מפני הלאו דלא תהי' לו כנושה וכ"ז הוא רק תקנת חכמים ומשום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקנו כן ואלמוה לשעבודא. וה"נ מה שהצריכו מזונות הוא בכלל זה דס"ס תהא קלה בעיניו להוציאה ואה"נ משום זה אלמוה שלא יהא חל הנדר. וזאת היתה ס"ד דירושלמי דהנדר אינו חל משום זה. וע"ז תירצו דמזונות אינו אלא דרבנן היינו דהוא תקנה בעלמא ולא אלמוה לשעבודא דדוקא כתובה דהוא אותו דבר בעצמו דאם לא יתן בטלה אותה התקנה, בעצמה. משא"כ מזונות אי נימא דהוי דרבנן אינה אותה התקנה בעצמה וע"ז חייל שפיר הנדר:

וכן נמי מה שהעיר כ"ת מדברי הירושלמי כתובות פי"א ה"ג [והוא ג"כ במדרש רבה בראשית י"ז ופ' בהר ל"ד] בעובדא דר"י הגלילי דאמר פורנא רב עלי דדייק כ"ת דהוא ע"כ מפני הכתובה דאי מ' מזונות הרי ס"ס הי' מפרנסה אח"כ וע"כ דא"י לגרשה אם אינו נותן לה הכתובה פשוט הדבר ג"כ יוכל להיות מפני המזונות שהי' ירא שלא יהי' בכחו לפרנס את שתי הנשים והרי אה"נ מתחלה לא זן אותה עד שנודע לו שנשאת לסנטורא דמתא שהכה אותה ורחם עלי' משום מבשרך לא תתעלם ואין מזה ראי' שהי' לו בשעת גירושין ודלמא אח"כ נתעשר במקצת או שבע"כ צמצם מזונותיו. או שעכ"פ לא הי' צריך לפרנסה אח"כ כאשה שנאמר בה עולה ואינה יורדת עמו. וי"ל ג"כ כמ"ש כ"ת בעצמו דזה לא הי' כבוד לר"י הגלילי שישאר בע"ח לאשה רעה כמותה שתתבענו אח"כ בדינא ודיינא וס"ס לא יתפטר ממנה בלא בזיון: ומה שהאריך כ"ת לתמוה על שיטת הרא"ש דיכול לגרשה והכתובה תשאר חוב איך מותר להכניס א"ע לידי חיוב שלא יוכל לקיימו ומדמי לה לכוי דאין שוחטין אותו ביו"ט לפי שלא יוכל אח"כ לכסות את דמו. והביא ראי' ממה דאיצטריך קרא ביבמות (דף נ"ד) לחייב על ההעראה ת"ל מדהאשה חייבת דאי ס"ד דהחיוב הוא רק על גמר ביאה א"כ למה האשה חייבת הרי בגמר אנוסה היא דיצר אלבשה כמבואר בכתובות (דף נ"א). וע"כ צ"ל אף אם נימא דהעראה מותרת, ס"ס אין האשה נחשבת אנוסה כיון שהביאה עצמה לידי אונס זה והביא ג"כ ראי' מדברי ת' הריב"ש ת' קע"א בד"ה אבל בהוליכן לגדודי חיות ולסטים אין זה אונס:

גוף החקירה בזה הנני להוסיף על דברי כ"ת הרי בשבועות (דף י"ז ע"ב) באינו סמוך לוסתה אנוס הוא ובסמוך לוסתה ל"ה אנוס והתם בשני האופנים הם הביאו עצמם לידי כך אלא דבזה הו"ל לאסוקי אדעתי' ובזה לא הו"ל לאסוקי אדעתי':

ועוד יותר כתבו בשם האגודה דאונס ביום אחרון ל"ח אונס דהו"ל לאסוקי אדעתי' ולא להמתין עד יום אחרון וראיתו מהך דגיטין (דף ע"ד ע"ב) בראשונה הי' נטמן יום אחרון וכו' והלא הי' אונס ועי' רמ"א יו"ד סי' רל"ב שמביא בזה שתי דעות הנ"י והאגודה במי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד וכו' או בשחרית וכו' ואם לא עשאיהו מיד כי אמר יש לי פנאי ושכח או נאנס אח"כ י"א דמקרי אונם וי"א דלא מקרי אונס:

ולדעתי י"ל דלא פליגי כלל דהנמוקי יוסף כ' שם וא"ת אמאי מחייבינן לי' טפי מנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' דפטור מד' דברים ותי' דהתם כבר שיער בכח זריקתו דלא לזרוק טפי וכי זרק ד' קרוב לאונס הוא. אבל הכא שלא שמר גחלתו מרוח מצוי' וכיוצא בה פושע הוא והלכך ל"ד נמי להיתה אבן מונחת בתיקו וכו' דהתם לא מצי למימר אפי' תחלתו, בפשיעה כלל דאי בתר שעת הנחה אזלינן כיון שיכול להזהר בה בההיא שעתא לאו פושע הוא ואי משום שכחה אנוס הוא לגבי שכחה וכו' אבל הכא גבי רוח מצוי' פושע הוא וחייב וכו' ולפי' הרמ"ה ז"ל נ"ל ברור שמי שלא התפלל וכו' מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן וכו' וכן מי שנתחייב לחברו בשבועה שיתן לו מעות ונזכר בעוד היום גדול ואומר בלבו עדיין יש לי פנאי והולך לעסקיו ושכח עד שעבר היום ה"ז כאנוס עכ"ל:

נראה דתמצית החילוק הוא בין דבר שבידו או לשאינו בידו דאם סמך עצמו על דבר שבידו אף שנעשה אח"כ אנוס הוי כנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דשיער בכח זריקתו דלא לזרוק ד'. אבל בדבר שאינו בידו ל"ש לומר דסמך עצמו והוי פושע וממילא בנשבע שיתן לחברו מעות ואומר יש לי עוד פנאי יש נ"מ בין אם יש לו להנשבע אותן המעות ודאי דלא הוי פושע דאינו מחוסר רק מעשה הנתינה וזה הוי בידו אפי' שכח אח"כ אנוס הוא. משא"כ אם לא הי' בידו אותן המעות ועליו הי' עוד לטרוח ולהשיג בהלואה מה שיוכל להיות שלא יהי' לו ודאי דבכה"ג הוי כדבר שאינו בידו וממילא אם נאנס אח"כ הוי פושע. וא"כ בהאי דאגודה דנטמן ביום אחרון זה הפודה הי' פושע דהו"ל לאסוקי אדעתי' שמא יהי' נטמן והוי כי האי דנמוקי יוסף גבי רוח מצוי' ובכה"ג מודה גם הנמוקי יוסף דהוי פושע: ס"ס חזינן דהיכי דהו"ל למיחש שמא יהי' אנוס ולא תש ודאי לכו"ע לאו אנוס הוא ואפי' היכי דלא גרם האונס עאכו"כ היכי דהוא גרם על עצמו שיהי' אנוס ודאי דבכה"ג לא נקרא אנוס (ויש לעיין ביר בירושלמי פ"א דר"ה ה"א שמרהו שלא יבוא לידי בל ילין וכן שלא יבוא לידי בל תאחר]: ויש לפרש בזה דברי המדרש פ' בלק ויחל העם לזנות וכו' יש מעיינות שמגדלות גבורים וכו' ומעיין שטים של זנות הי' וכו' וצרצור יין מונח אצלה ועדיין לא נאסר יינם של נכרים וכו' מיד משקהו היין ובוער בו השטן הי' נשטה אחרי' שנא' זנות יין ותירוש יקח לב וי"א בלעם צוה: אותם שלא להשקותם שלא ידונו כשתויי יין אלא כמזידים ונ' דאה"נ למ"ד הראשון אף ששתו היין ובזה לא חטאו וא"כ י"ל דהוו כאנוסים אעפ"כ כיון שהם גרמו לזה לא הוו אנוסים והי"א שאומר שצוה אותם שלא להשקותם אה"נ דס"ל דגם בכה"ג הוי אונס:

ועי' נדה (דף ל"ו ע"ב) לידה אין לך אונס גדול מזה ואף דלידה היא גרמה לזה ואה"נ תי' קמא דהתם דלידה לא הוי אונס אה"נ משום דגרמה בעצמה:

ויש עוד לומר דתלי בדברי הנמוקי יוסף סוף מכות בענין לבישת הכלאים אעפ"י שאינו עושה מעשה כיון שמתחלה עשה מעשה והשתא שוהה כדי לפשוט וללבוש חשיב מעשה וכ"כ הכ"מ פ"י מהל' כלאים בדעת הרמב"ם דבכה"ג חשיב כעושה. וכבר תמהו למה פסק ז"ל לענין ב"י דאינו חייב אא"כ קנה חמץ בפסח דאל"כ הו"ל לאו שאב"מ הא ס"ס עשה מעשה בשעה שקנאו קודם הפסח. וע"כ דיש לחלק בין עשה מעשה בזמן האיסור לעשה בזמן ההיתר דאז לא מצרפינן המעשה. ה"נ י"ל לענין האונס דאם המעשה שהביאו לידי אונס עשה בזמן ההיתר חשיב כאנוס וזה הטעם דבלא סמוך לוסתה נחשב אנוס אף שהיא הביאה לידי האונס משא"כ בסמוך לוסתה דהוי בזמן האיסור הוי קרוב למזיד ועכ"פ לא הוי אנוס וצ"ע עוד בזה:

אך ס"ס נהי דודאי אסור לו להביא את עצמו לידי אונס מ"מ אין זה ענין לנידון דידן דמתחלה נשאת לו אדעתא דהכי והכל יודעים שבידו לגרשה בע"כ וחכמים הוא שתקנו כתובה ואפי' אם נימא דכתובה דאו' הכל רק אם יש לו ואם אין לו די לנו שתשאר חוב עליו וכמ"ש מתחלה דאין מעכבין שום דבר בשביל החוב וכמ"ש הרמב"ם שזה מנהג העמים ולנו אסרה התורה משום לא תהי' לו כנושה ואינו מחדש עתה החוב אלא תיכף בשעת הנישואין נתנו אדעתא דהכי ואין לו עליו כלום אלא אם יהי' לו ואם נעכב משום הגירושין מבטלים בזה רצונו של הבעל ומשנה שלימה שנינו הבעל מגרש לרצונו ועוברים על לאו דלא תהי' לו כנושה:

ומה שפלפלתי בענין שטר העל"ג אי כגבוי דמי שפיר נ"מ לנידון דידן דס"ס האשה הזאת אם זה לא ישא אחרת אין לה עליו שום תקופות ושום בטוחות ועתה היא בטוחה ע"י נדרו ושט"ח שלו דסתמא דמלתא לענין סכום כזה הוא בטוח שהוא אדם שעוסק במלאכה ואינו הולך בטל ע"כ בודאי ע"פ שכל האנושי עשינו לה טובה ובודאי יעשה כל שיתן לה. ואין אנו דנין אלא לענין התקנה של רגמ"ה שהצריך להשליש מזומן או משכונות וע"ז אנו דנין אי שטר חוב כמשכון או לא. ואימתו של רגמ"ה תבעתני מלעבור גזרתו הקדושה ע"ז אני דן כיון דשטר העל"ג כגבוי דמי שטר חשיב כמשכון ונתקיימה התקנה:

והנה ראיית הטו"ז ודאי שהיא ראי' טובה מדחזינן בחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו ועושה אותו ב"ח ועובר על לעולם בהם תעבודו משום שצריך לישא אשה עאכו"כ דלא חל חדר"ג במקום שצריך לישא אשה והוסיף כ"ת דלפ"ז מוכח ג"כ דמקבלת שט"ח כמו דהתם כותב לו שטר. וכבר הודעתי לכ"ת ע"י השליח שהם דברי תשו' מהרי"מ פדואה. ולפי שהזכרתי בתשו' הנ"ל שכן דעתי לא חשתי לבאר ראייתי:

ומ"ש כ"ת להעיר ע"ז דמשום זה אמרו במשנה (דף מ"א ע"ב) לא תהו בראה ולא אמרו משום מצוה דפו"ר משום דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך ולא תהו בראה הוא משום ישוב העולם וזה נוגע לכל. והעיר ע"ז דלפ"ז א"כ אשה מחויבת על שבת דאל"כ שוב לא יהי' הדין כן בחצי' עבד של אשה. וא"כ בנידון דידן בנשתטית דאינה בחיוב מצות למה תפסיד זכותה משום מצותו. הגם שבגוף הסברא דברי כ"ת נחמדים. אבל באמת פשוט הדבר כמ"ש הרמב"ם פי"א מהל' נחלות הי"א דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וגובין מהם צדקה וכ' הכ"מ שני טעמים. א' דסתמא דמלתא ניחא לי'. וב' דנכסיו משועבדים למצוה וה"נ דכוותה:

ועוי"ל כמש"ל דהכל הוא, מתנאי הכתובה שע"מ כן נשאת לו בתחלה שאם לא ההי' ראוי' לאישות שיקח אחרת עליה. ואדרבה אם הי' לה דעת הי' מוטל עלי' לראות שיהי' לו כל עניני אישות וכמו שמצינו בשרה אמנו שאמרה בא נא אל שפחתי וכן ברחל ולאה שנתנו בעצמם השפחות ליעקב היינו שהדבר מוטל עלי' כיון שהוא מעוכב מחמתה:

ואדרבה התם בחציו, עבד וחציו ב"ח הוא דקשה וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך דזה האדון בעל החצי עבדות אינו גורם כלל דמצדו הי' עבד וראוי לעבדות וליקח שפחה וההתחדשות נולדה מצד השני. אבל הכא הרי כל החסרון שהוא מבקש אשה הוא ממנה. ואה"נ בזה אני מיישב לשון המשנה שהוסיפה והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר שנאמר לא תהו בראה וכו' דהיינו כמ"ש תוס' חגיגה (דף ב') בשם הירושלמי דמ"ק דעבד מצווה ג"כ בפו"ר ודייקו לה מלשון המשנה שאמרה והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר היינו שהוא מצד ישובו של עולם וכל מי שהוא בגדר קצת מצות ישראל מחויב בה. ואה"נ משו"ה הוכרחה המשנה להוסיף זה דלולא כן הי' אותו האדון אומר זיל לא מיפקדית דמצדי פטור אתה וכיון שכל החיוב של העבד הוא מצד החירות שבו הי' הדין לכוף את מי שעושה אותו בן חורין ולא לזה האדון להפסיד ולבטל מצותו. אבל השתא דגם מצד העבדות מחויב הוא בפו"ר מפני ישוב העולם א"כ גם על האדון אשר מצד העבדות מוטל לסייעו למצוה זו ואף שהעכוב אינו מצדו. עאכו"כ בהאשה הזאת שכל העכוב הוא רק מצדה ודאי דהחיוב עלי' לסייעו בכל מה דאפשר:

ואין נ"מ בין הוא משום שבת או מצד הרהור דהעיקר הוא מי שהוא גורם הקלקול מחויב לסייע בתקונו ומי שאינו גורם הקלקול ואינו מצווה על התקון אין מוטל עליו. וכעין מ"ש בגמ' ב"ב (דף ח') רבנן ל"צ נטירותא: ומה שחקר כ"ת בענין, ספק. פשוט לדעתי לשון הגמ' והוא דאית לי' לזיינינהו היינו דודאי לן דאית לי' אבל בס' מעכבת. אך בסתם איש שמרויח למזונותיו והוא בעל פרנסה בצמצום. י"ל דאה"נ דחשיב אית לי' לזיינינהו ואעפ"כ לא חשתי לכתוב בזה. כי לדעתי אפי' בלית לי' לזיינינהו ג"כ מותר מדינא דגמ' וכמש"ל:

ומ"ש כ"ת דנכון להצריכו שבועת אין לי. שבועה זו למה הא מדינא דגמ' אין משביעין כלל שבועת אין לי ושבועה זו אינה אלא תקנת הגאונים וכ"ז מפני שחשו הגאונים שמא אדם זה יש לו באמת ואינו רוצה לשלם וכיון שהוא מחויב לשלם ע"כ תקנו עליו הגאונים שבועה זו כדי שיודה ויתן עתה. אבל האיש הזה הלא עתה אין צריך ליתן כל מאומה רק החיוב שאנו מחייבים אותו ליתן הכתובה הוא רק כדי שאם תשתפה תהי' הכתובה מזומנת בידה וכיון שס"ס עתה אינו חייב כלום למה נתחייבו עתה שבועה זו הלא די לנו במה שאנו משביעים אותו על להבא. ויעי' חו"מ צ"ט ס"ד והוא מלשון הרמב"ם שמי שהוחזק שאין לו גוערין בהתובע שישבע לו ומדינא דגמ' באלמנה שנודרת ליתומים היתה נודרת על להבא שתודה. אך ברא"ש שם פ' השולח ומובא באה"ע צ"ו סכ"א דיש נמנעים מלהשביעה בכה"ג על להבא וחמירא יותר על לשעבר וידוע דזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' שבועות (דף מ"ו ע"ב) ונהי דהתם יש מחמירין זה דוקא באשה שחייבת מדינא דגמ' עתה לשבע. אבל זה האדם שבא לפנינו שעדיין אינו חייב כלום ואולי לא יגיע לידי חיוב לעולם ואדרבה אם יש לו מסתמא יהי' לו ג"כ בשעת הגירושין כשתרפא וחיוב ההשלשה הוא רק מפני ספק שמא יתחייב ולא יהי' לו. ע"כ להוסיף שבועת אין לי הוא חומרא על חומרא אין ס' שבכה"ג לא תקנו הגאונים. ורגמ"ה לא:

הזכיר זאת בתקנתו. וכבר כתבתי שהרמב"ם כ' שמעיקר הדין אין ראוי לב"ד להשביע ואף שהגאונים ז"ל תקנו במה דתקנו במה דלא תקנו הבו דלא לוסיף עלה. ולמה נחדש עתה גזירה חדשה שנראה לכאורה ללא צורך דס"ס הוא נשבע שיתן. ולדעתי הוא דבר ברור:

וכן אין בזה ענין לסדור בע"ח. דכ"ז שייך בזמן שחייב לשלם הכתובה אבל השתא שא"צ עוד לשלם ואינו בע"ח לה היכן מצינו חומרא כזו אשר לא שערום אבותינו:

מ"ש כ"ת עפ"י ת' רעק"א החדשות מ"ד שההשלשה תהי' באופן כזה שכל זמן שיתבעוהו קרובי האשה או ב"ד צריך אז לסלק כמה שיהי' לו כפי אשר תשיג ידו כולו או מקצתו. והנה כ"ת רצה להגביל איזה סכום וכ' סתם שיעור כ"ה רו"כ ובאמת הנוב"י מה"ת חחו"מ י"ד כ' שם שיש שרצו לומר עפ"י דברי הגמ' חולין (דף פ"ד) דחמשים זהובים הוי הרחבת גבול והוא ז"ל המציא חשבון גדול. אך יש לחלק דשם מחשב שיעור כי ירחיב וכאן די בשיעור קטן:

אך בכוונה לא רציתי להחמיר עליו כולי האי כי אם נחמיר עליו ביותר יש לחוש שיבוא לידי איסור כי לאו כו"ע מדקדקין כולי האי וניחא לי לדעתי שלא להטריח עליו ביותר אך אעפ"כ כיון דנפיק מפומי' דרעק"א ז"ל וכ"ת עומד בדבר זה הנני, מבטל דעתי והוספתי בסעיף ב' בזה"ל ליתן וועקסיל על כתובה ות"כ ונדוניא שלה לבטוחות שישליש תיכף כאשר תשיג ידו כפי פקודת הב"ד עליו:

גם מ"ש כ"ת דהוועקסלין צריכים להיות באופן שמועילים עפ"י חוקי הממשלה. יישר כחו שדואג לתקנת בנות ישראל וכן ראוי לו. אבל באמת מעולם כשאני מקבל דבר לשלישית הנני מתאמץ בכל כחי שיהי' באופן המועיל עפ"י חוקי הממשלה. ובכוונה דקדקתי שישליש וועקסיל (בל"א) ולא חילוף כתב כמ"ש הנוב"י דהיינו באופן המועיל בדיניהם להקיפוח גמור. ופשוט הדבר דלפי הנהוג עכשיו כמעט כל וועקסיל על סכום קטן טוב יותר ממשכון שצריך שמירה ביותר וקשה למכרו וע"י וועקסיל כל איש שהוא בגדר אדם שעוסק בישובו של עולם הוא בטוח. והנה לפי פרטי ההיתר המוזכרים לעיל בת' קכ"ח] כבר די ומה לעשות עוד:

והנה כ"ת העתיק דברי תשו' נוב"י מה"ת ת' ק"ד משם יראה שני דברים שהם ראי' לדברי הנ"ל. חדא דהנוב"י לא חייבו לישבע שבועת אין לי על לשעבר אלא שישבע ליתן כאשר תשיג ידו. והלא בחו"מ צ"ט הלוה נשבע על לשעבר ועל להבא ולמה בכאן לא הצריכו לישבע על למפרע ובע"כ צריך לדעת הרב ז"ל לחלק בין הנושאים דשם בנכפה הי' ספק לרב ז"ל בעצמו אם חייב הכתובה והרא"ש בעצמו לא הזכיר השבועה אלא הרב ר' יצחק ז"ל החמיר מדעתו אולי חומרא בעלמא הוא ולא מן הדין אלא מצד פשר:

ועוי"ל קצת דהתם במלוה החוב הוא מכבר אבל הכתובה השתא הוא דנתחייב ודי אם ישבע מכאן ולהבא. אך כ"ז אינו שוה לי והעיקר אצלי הטעם כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכן העתיק דבריו הטור הטעם מפני שלא תנעול דלח בפני לווין והדבר פשוט דלפי מ"ש הרמב"ם דהי' בזו השבועה איסור מפני לאו דלא תהי' לו כנושה איך יכלו הגאונים להתיר האיסור ע"כ דייק רבינו ז"ל מפני נעילת דלת פי' לא מפני תקנת המלוה דזה גופא הוא שאסרה התורה אלא מטעם אחר והוא תקנת הלווין. וכעין שאמרו בגמ' גיטין (דף ל"ו) שראה הלל שנמנעו להלוות ועוברים עמ"ש בתורה פן יהי' דבר עם לבבך בליעל היינו מפני בטול התורה וכ"ת הרגיש בזה אלא שקיצר בטעמן של דברים. ולפמ"ש ניחא דהכא ל"ש זה ע"כ שוב האיסור במקומו עומד ואסור להחמיר עליו עוד יותר:

עוד ראי' שני' יראה כ"ת דהנה אותה השבועה דלהבא שהזכיר הנוב"י יראה דהצ"ץ לא ס"ל כן דאל"כ למה תקן להתפשר עמה על כתובתה פשר זה מה טיבו דלעולם צריך להיות טובה לזה ולזה ואם כדברי כ"ת הלא כל מה שיש לו ס"ס הוא מחויב ליתן גם בלעדי הפשר ועל הנשאר ישבע שאין לו וכשיהי' לו יתן וא"כ מה תרויח בזה במה שפוטרתו הלא טוב לה בלא הפשר ובזה הפשר הוא ירויח שיצא פטור והיא לא הרויחה. וע"כ מוכח דהרב צ"צ חשש שמא באמת יש לו ויטמין ולא יגלה לנו ולהשביעו לא ניחא לי' לא על למפרע ולא על להבא ע"כ הסכים שיתן כל מה שיש לו ויפטר ממנה ודבר זה תקנה גם לה:

וגם הלא כ"ח שפיר חזי בת' רעק"א הנ"ל שלא הצריך שבועה זו ולמה לנו לומר דהצ"צ וחרעק"א חולקים על הנוב"י בזה. אלא פשוט לפענ"ד דאין כאן פלוגתא אלא דהנוב"י מיירי היכי דיגרשה עכשיו אבל היכי שאינה מגרשה עכשיו אלא מפני התקנה די בהשלשת הוועקסיל לחוד וכמ"ש תרעק"א ואנחנו הוספנו להחמיר עליו עוד באיסור נדר על בשר ויין באם יעלים ודי בזה. ולא נוסיף בחומרות כאלו במה שקרוב בעיני שלא יקיים ונביא אותו לידי מכשול ח"ו ודי לנו במה שהחמירו האחרונים ז"ל וכולי האי ואולי: עוד ראיתי בת' מהר"מ מרוטנבערג בד"ה תקנות רגמ"ה בין שהוא במדנה"י וכו' כ' וז"ל והאשה תובעת מזונות וכו' יחרימו כל היודע משלו וכ"ש כשהבעל בעיר שיקב"ח שאין לו כלום. וקרוב שאין שם אלא חרם סתם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' מלוה ה"ב אבל מחרימין ע"ז שיש לו ואינו נותן לבע"ח וזה הי' אף קודם תקנח הגאונים וזה ס"ל לרגמ"ה דאף עכשיו הוא כן. וס"ס אפי' בכה"ג שהי' חייב מפורש בתשו' ההוא דהי' די בקב"ח לא בשבועה. וא"כ מה לי חרם או נדר עד"ר בבשר ויין וכן נאה לנו במה שהוא על משך זמן ארוך שלא להרבות בחרמות וכל בית ישראל ברוך יהיו: גם נלע"ד להלכה דמ"ש הב"ח קבלה בידו שיציע הדבר לפני גדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר מאה רבני והזכיר ג"כ גדולי ישראל. ודבריו בזה תמוהים דהמעיין בת' ר"מ מר"ב ובכלבו לא הזכירו גדולי ישראל אלא מאה רבנים או מאה אנשים. עוד יותר תמוה דהב"ח הביא תחלה דעת הרמ"א בהג"ה שו"ע להקל בנשתטית וכדומה שא"צ כלום וע"ז כ' מיהו ראיתי מרבותי קבלה וכו' שיציעו הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר זה ויחתמו ע"ז מאה רבנים על אותה ההסכמה. והדבר תימה דבגוף התקנה אינו נזכר גדולי ישראל. ובזה אחרי שיש מקילין שא"צ כלום יוסיף עוד הב"ח בחומרא גדולה מן הדין:

ע"כ לולא דמסתפינא הייתי אומר שיש כאן ט"ס וצ"ל או יחתמו ע"ז מאה רבנים היינו שהקיל בנשתטית או שיציעו לפני גדולי הדור ויתירו בלא מר"ב אלא שיסכימו כשיטת רמ"א דבכה"ג לא תקן רגמ"ה או אם לא ירצו לעשות השתנות יחתמו ע"ז מאה רבנים:

וראי' לדברי שכן הוא שלא נתכוין הב"ח לשני החומרות. שהרי בתשו' הב"ח צ"ג הביא בעצמו אותו הדין ושם הי' נ"מ למעשה ולא הזכיר כלל גדולי הדור אלא כ' סתמא וז"ל דמן הדין לא הי' צריך הסכמה מרבנים אחרונים ע"ז כי היכי דמהר"מ הי' מתיר החרם ליבמה בבית דינו לחוד אלא שאין דעתי מסכמת כלל בנשתטית להתירו לישא אשה עלי' אם לא שיסכימו מר"ב ויחתמו בכת"י ע"ז כמו שנהגו רז"ל ותו לא מידי. הרי לפנינו שלא כ' דעת גדולי הדור ושם הי' למעשה. אלא פשוט כמ"ש דשם בב"ח חדא מתרתי נקט. אך בודאי למעשה לא נוכל לומר כן כיון דהב"ש העתיק דברי הב"ח בלשון זה:

עוד נ' קצת ליישב דברי הב"ח הנ"ל במה שהוסיף על ל' תקנת רגמ"ה ובמה שסותר לכאורה דברי עצמו למ"ש בתשובה. עפ"י מה שנלפע"ד בישוב דעת הרמ"ה המובא בטוח"מ סי' ג' שהצריך תלתי גמירי והלא בגמ' ריש סנהד' (דף ג') אמרו בתלתא א"א דלית בהו חד דגמיר משמע דדי בחד גמיר: ואמרתי לפע"ד ליישב דקשיא לי' לרמ"ה בפשטות לשון הגמ' דחששו בתחלה ליושבי קרנות ואח"כ:

אמרו בתלתא א"א דלית בהו חד דגמיר וכי כללא הוא והלא חזינן הרבה פעמים עשרה בני אדם ואין בהם אפי' חד דגמיר. ע"כ ניחא לי' לרמ"ה ז"ל לומר דה"פ ד"ת אפי' חד נמי כשר ומ"ט אמרו בשלשה משום יושבי קרנות היינו שנטעה בו שהבע"ד יסברו שהוא יודע ובאמת יהי' הוא מיושבי קרנות. ופריך א"ה אפי' תלתא נמי נוכל לטעות בהם שהבע"ד יסברו שהם לומדים ובאמת יהיו יושבי קרנות ע"ז מתרץ בתלתא א"א דלית בהו חד דגמיר פי' טעות כזו רחוק שיהי' שיטעו על כולם ויסברו שהם גמירי וכולם יהיו יושבי קרנות זה לא שכיח ועכ"פ יהי' אחד שלא יהי' מיושבי קרנות ויהי' גמיר. וא"כ לפ"ז לכתחילה צריך ליקח שלשה גמירי כדי שעי"כ יהי' עכ"פ אחד גמיר בלא טעות:

א"כ לפענ"ד יש לומר כן ג"כ בכוונת הב"ח דלעולם אם נטל רשות ממאה רבנים א"א שיהי' בהם מגדולי ישראל וממילא די במאה רבנים לחוד. אך זה אינני כותב רק ליישב דעת הב"ח. אבל למעשה לא נשנה מדברי הב"ח והב"ש בפשיטות כיון דאפשר:

דברי הדוש"ת באה"נ סלה:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה