אור ברסלב
שות דברי יששכר אה"ע › סימן קכח

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

אה"ע · סימן קכח

סימן קכז

הנה בדבר האיש ר"נ ברשז"ר מסאסנאווצי המפציר בנו זה זמן רב להתיר לו לישא אשה על אשתו טיסל בת ר"ת המטורפת ל"ע זה שניה רבות וכבר היתה בבית המשוגעים עוד בשנת תרנ"ו ויצאה משם בלא רפואה ועד עתה היא בשטותה. והאיש ר"נ הנ"ל הוא איש עני המתפרנס מיגיעו פועל בבית הדפוס ואעפ"כ הוא מפרנס אותה בכבוד עד כה ושוכר לה דירה מיוחדת. וכן הוא מקבל עליו לעשות כן גם מהיום והלאה אבל אין לו לסלק הכתובה והנדוניא במזומנים. וידוע מ"ש החלקת מחוקק וב"ש סי' א' וסי' קי"ט בשם הב"ח שלא להתיר גם בנשתטית אם לא ע"י היתר מאה רבנים. וישליש סך הכתובה ות"כ ונדוניא וימסור ג"פ ביד שליח להולכה שיהי' בידו עד שתשתפה וחייב לייחד לה מדור בפ"ע לשמרה ממנהג הפקר וחייב ליתן לה מזונות. וכשאין לו לסלק הכתובה במזומנים כ' הב"ש ב' ת' צ"ץ עצה שימכרו קרובי' כתובתה בטובת הנאה בעד סכום שתוכל להתפרנס מפירותיהן. והנה בנ"ד האיש ר"נ הנ"ל הוא עני ואין לו ליתן סכום כזה שתוכל להתפרנס מפירותיהן":

אך לפי שראיתי הרבה מן האחרונים מתירין גם בכה"ג הא' הוא הגאון מ' חיים כהן ראפופורט מלבוב בתשו' ובתשו' רעק"א החדשות סי' מ"ד כ' ג"כ כיון דפשטות דעת הרשב"א והרמ"א דבנשתטית ל"ג כלל רגמ"ה, ונהי דנתפשט המנהג להחמיר גם בנשתטית להשליש הכתובה וטעם הדבר דהוי כאלו כבר גרשה וכמ"ש הח"מ. ס"ס כיון דחומרא גדולה היא די שהחמירו בו היכי דאפשר ולא היכי דלא אפשר כיון דאם הי' לה יד הי' מגרשה בע"כ ונ"ח לה הכתובה כיון דהוא מום גדול מנלן להמציא חומרות ולומר דהחמירו אפי' באין לו שיעגן עולמית ע"כ מחיר למעשה ע"י השלשת שט"ח:

גם בתשו' מהרי"מ פדואה מבריסק התיר וכ' דהשלשת שט"ח הוי כמזומן גם בת בתשו' משיב דבר ובת' שואל ומשיב ובת' עזרת יהודה ובת' בית שלמה ות' שאילת שלום ועוד הרבה מן האחרונים מתירים בפשיטות כל א' מטעמים שונים ומעתה אכתוב הנלפע"ד:

הנה מדינא דגמ' אם אדם רוצה לגרש את אשתו ע"מ שהכתובה תשאר עליו תוב מובא בסי' קי"ט ברמ"א שיכול לגרשה כן והעתיק זה בשם תשו' הרא"ש, והריב"ש ועיי"ש בחו"מ וב"ש שהרשב"א חולק ע"ז והם ז"ל, משווים שני הדעות לחלק בין היכי שיש לה מום או לא. והנה בתשו' רשב"ץ ח"ג ח' רנ"ג הסכים לדעת הרשב"א דא"י לגרשה וראיתו מגמ' דיבמות (דף ס"ג ע"ב) נתנני ד' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה וידוע ג"כ ראיית הרשב"א מהך דלקתה חייב לרפאותה ואם א"ל הרי גטה וכתובתה תרפא א"ע רשאי אלמא דעכ"פ חייב הוא ליתן הכתובה תיכף לגטה. והרשב"ץ הוסיף מהך דיבמות (דף ס"ג ע"ב) הנני מביא עליך וכו' וכן נתנני ד' בידי לא אוכל קום זו אשה רעהו וכתובתה מרובה וכן בהך דגיטין (דף נ"ח) שנתן עיניו באשת רבו אם אתה שומע לעצתי גרשה א"ל כתובתה מרובה:

וזה איזה שנים כתבתי תשובה בענין כזה (לעיל ת' קי"ז) והוכחתי דהרשב"א והרא"ש אזלו בשיטתייהו דבפ"י דב"מ כ' הרי"ף על מ"ש הירושלמי בהן דמשבק איתתי' ולא יהיב לה פותא דחייב ליתן לה מזונותי' דמגמ' דידן לא משמע הכי והרשב"א ז"ל באותה תשובה הביא דברי הרי"ף ז"ל בזה ומשמע דדעתו כן והרא"ש בפ"ק דב"מ סי' ל"ד חולק על הרי"ף וס"ל דחייב במזונותיה. וא"כ ניחא דלהרא"ש כיון דנותן לה מזונות ליכא ראי' מהנך דוכתי שמביא הרשב"א והרשב"ץ דאה"נ דמגרשה והכתובה נותן לה כשיהי' לו וס"ס בלקתה צריך הוא לומר הרי גטה וכתובתה דאל"כ מה מועיל במה שמגרשה דס"ס חייב הוא במזונות ורפואה הוא כמזונות. וכן נמי ס"ס היא רעה שלא יוכל לצאת ממנה אבל הרשב"א לשיטתו שפיר הביא ראי' מהנך, דוכתי:

אך שיטת הריב"ש תמוה מאד נהי דבסי' צ"א משמע לכאורה דס"ל כשיטת הרא"ש הלא בח' ש"ג כ' כהרי"ף והרשב"א דאינו מעלה לה מזונות וקשיין הנך תיובתי וכבר כתבתי לעיל בת' קי"ז באריכות לתמוה על דבריו ז"ל]: אך ס"ס מדבריו ז"ל בתשו' ר"ח שכ' וז"ל ובהיותינו נועדים שם הקהל בשעת קידושין מנעתיו בפני כולם עד שנחתייב בקנין ובכח נידוי לילך לברשך קודם, הפסח הבא ראשון ויגרש אח אשתו הראשונה אם תרצה להתגרש ויתפשר. עמה מכתובתה כפי השגת ידו למראית דייני העיר ההוא עכ"ל. עכ"פ יש לנו ראי' גדולה דאף היכי דמדינא דגמ' מחויב ליתן לה כתובתה ואסור לו לישא אחרת עליה אעפ"כ אם מקבל עליו בקנין וכח נידוי שיתן לה לזמן ההוא הוי כאלו קיים ההתתייבות א"כ עאכו"כ בנידון:

דידן שמדינא דגמ' נהי שאמרו והוא דאית לי' לזיינינהו וקיי"ל כן דהיכי דל"ל לזיינינהו אסור. הוא מדינא דרבא לישא אחרת ה"מ היכי דהיא ראוי' לאישות כמ"ש בלשון הגמ' כל הנושא אשה על אשתו. אבל היכי דהיא אינה ראוי' לאישות אין שום ס"ד שתעכב עליו מלישא אשה אחרת בשביל דאגת פרנסתה והוא אומר הרי אין לי אשה כלל ואין לנו אינה ראוי' לאישות גדולה מזו כמ"ש הרמב"ם ז"ל שאין בכח בן דעת לדור עם השוטים וכמ"ש בגמ' יבמות (דף קי"ב ע"ב):

וגם דהאיש הזה שאנו מדברים ממנו הוא איש המתפרנס ממלאכתו בכבוד אף שהוא עני ואין ידו משגת ליתן במזומנים כל הת"כ אבל מ"מ יש בכחו ליתן מזונות לשתיהן כמו שהוא מקבל ע"ע לפי תקנתינו מכאן ולהבא ואין כאן אלא תקנת רגמ"ה וידוע דלשיטת רשב"א ורמ"א בנשתטית ל"ג רגמ"ה. ואפי' אם נאמר שגזר לא מצינו לו ז"ל שגזר שתי החומרות מזונות עם השלשת הכתובה וגט אלא שזו היא תקנה מאוחרת לחכמי פרנקפורט כמ"ש בב"ת סי' קי"ט ונהי דנהגינן להחמיר משום מצוה לשמוע דברי חכמים אבל היכי דל"ל דצריכים לעגנו עולמית לבטלו ממצוה ולהביאו לידי חטא בכה"ג ודאי דלא גזרו. ואפי' אם גזרו הדרינן למילתי' דהריב"ש ז"ל דמה שמקבל עליו בנידוי ובקנין הוי כאלו נתן וקיי"ל בחו"מ סי' פ"ז דשטר חשיב הילך וכן בסי' ר"ט לענין מוכר לחבירו דשלב"ל דאם מכר והלוקח תפיס שטר הוי כאלו תפיס הפירות דלא מפקינן מיני':

ועי' תשו' רשד"מ חחו"מ ת' ל' שכ' דמה שנחלקו ב"ש וב"ה בשטר העומד לגבות אי כגבוי דמי פשוט דאפי' ב"ה ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא דפלוגתייהו דלב"ש בכל שטר אמרי' כן אפי' היכי שיארע בו שום ריעותא בזמן הגביי' כיון שמשעה הראשונה הי' עומד לגבות שוב לא יופסל כו'. אבל ב"ה ס"ל כיון דעכשיו קודם הגביי' איתרע ריעותא לאו כגבוי דמי. אבל שם בב"מ (דף ק"י) גבי יתומים אומרים אנו השבתנו דלא נפל שום ריעותא בשטר כגבוי דמי לכו"ע עכ"ל ועיי"ש שנסתייע מדברי התוס' סוטה (דף כ"ה) בד"ה ב"ה דדוקא לענין כתובה הוא דאמרו ב"ה לאו כגבוי דמי דהשעבוד עצמה של הכתובה עומד בספק:

ונראה שזה טעמו של ר' ישעי' המובא בסמ"ע סי' י"ב סקכ"א ובש"ך סקי"ז דהיכי דנקט שטר לא מהני מחילה בלא קנין משום דהוי כגבוי והש"ך הקשה דהא קיי"ל כב"ה ולפ"ז דברי ר"י ז"ל פשוטים דדוקא בכתובה אמרו כן ולא בשאר שטר:

ויתורץ ג"כ מ"ש בחלקת מחוקק סי' ק"ה סקי"ד ובב"ש שם סקי"ב מהא דאיתא שם מוחלת כתובתה א"צ לא קנין ולא עדים והם מדברי הרמב"ם והקשו דהרי לא החזירה הכתובה מדברי הסמ"ע הנ"ל. ולמ"ש ניחא דהתם בכתובה אה"נ גם ר' ישעי' מודה דא"צ חזרה דלאו כגבוי:

וכן ל"ק קו' התומים שם סק"ח מתוס' ב"ב (דף קמ"ז ע"ב) ד"ה המוכר שכ' ליישב בהא דקריבתי' דר' נחמן דאמר ר"נ מאן לימא לה דתיזל ותמחלה לכתובה לגבי' אבוה דס"ס תתחייב לשלם מטעם גרמי ותירצו דאיירי בקטנה והקשה דאין קנין סודר מהני בקטנה ואיך תועיל מחילה. ולפמ"ש ניחא דבכתובה אה"נ דל"ב קנין דשטר העומד לגבות לאו כגבוי:

ועי' בס' ישועת ישראל שהקשה ג"כ ממתני' דפ"ג דפאה כ' כל נכסיו לבניו ושייר לאשתו קרקע כ"ש דאבדה כתובתה אף דשטר כתובה עדיין בידה דהתם ג"כ בכתובה א"צ שתחזור:

גם בלא"ה ל"ק קושיתו מהתם דהא אמרינן התם באה"ע ק"ו דמנכסים שיבואו לה אח"כ גובה מהם וא"כ אין ראי' ממה שלא החזירה הכתובה דהא לא מחלה רק השעבוד מאותן הנכסים של עכשיו וה"ה במוחל מקצת החוב יודו ג"כ ר"י והסמ"ע דמהני מחילה דכל הטעם דס"ל דלא מהני משום דהוי ראי' דלא מחל בלב שלם מדלא החזיר השטר והרי הכא לא מצי להחזיר ולאו ראי' הוי ומהני מחילה שפיר:

וידוע מ"ש באו"ת כללי מגו בשם כנה"ג במגו להוציא במקום שטר והאריך שם לענין כמה דברים דאמרינן דהוי כגבוי ולענין כמה דברים דלא הוי כגבוי ועי' רשב"ם ב"ב (דף קכ"ד ע"ב) ד"ה אבל לא ברבית שכ' וז"ל ואעפ"י שכ' בשטר ומלוה כמאן דגביא דמי הואיל ונקיט שטרא וכו' ונמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו והרי הוא כמו משכון וכו' עכ"ל: ובת' נודע ביהודה חחו"מ ח' ה' מ"ש שם בשם הנה"כ ובשם הרמב"ן שם דהוי כאלו ממון הכתוב בו מוחזק בידו ונהי דהוא ז"ל דחי לה דאל"כ הי' הבכור נוטל פי שנים. נלפע"ד ליישב דבריהם ז"ל ולומר דאף לדידן דקיי"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשטר נ"מ בין מילי דאו' למילי דרבנן דדוקא לענין דאו' קיי"ל דלא הוי כגבוי לגמרי אבל לענין מילי דרבנן כגון נידון דידן ודאי דהוי כגבוי לגמרי:

ויש יותר להסביר לשיטת הסוברים דמכירת שטרוח דרבנן י"ל דאה"נ דמדאו' אין מקום לקנין לחול עליהם דלאו ממון הוא משום דלא הוי כגבוי אלא דהחכמים תקנו להם מכירה עשו אותם כממון וכגבוי. והא דמהני מכירה בכתובה הוא משום לא פלוג ומשום תנאי ב"ד:

ויתורץ בזה קו' ת' חיים שאל ת' פ"ג על תוס' סוטה הנ"ל דדבריהם הם לכאורה נגד גמ' ערוכה גיטין (דף ל"ז) בההיא שטרא דהוה כתוב בי' אחריות נכסים וכו' דאמר דלמא האי ב"ש הוא דאמר שטר העל"ג כגבוי דמי ואי כדברי התוס' הא בשטר אפי' לב"ה נמי הוי כגבוי:

ולדברינו ניחא דאפי' התוס' שכ' כן דבשטר הוי כגבוי הוא רק מדרבנן וס"ס כיון דמדאו' לא הוי כגבוי משמט הוא וז"ש וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דאה"נ שהי' מסופק אם שמיטת כספים נוהג בזה"ז מדאו'. וממילא אף דאמרינן דמדרבנן הוי כגבוי לא תקנו לעקור ד"ת וכמ"ש רמב"ן (גיטין דף ל"ו) דהלל הוא דאסמכוה אקרא וסמכו על ד"ת דאל"כ לא הי' מתקן. ואם שמיטת כספים הוא רק דרבנן שוב ראוי לומר דאינו משמט ע"כ אמר דמס' לא מפקינן ממונא וכמ"ש שם רש"י בד"ה נעשה וזה שהצריכו. לומר הא מני שמאי הוא אבל בכתובה לב"ה אפי' מדרבנן ל"ה כגבוי: ויתורץ ג"כ מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ט מה' שמיטין ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ועי' ר"ן וכ"מ במקומו ובס' החינוך מצוה תע"ז שהקשו מגמ' הנ"ל. ולפמ"ש ניחא כיון דכל הטעם דאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה היינו שהי' מסופק אם שמיטת כספים נוהג בזה"ז מדאו' או מדרבנן וכיון דהרמב"ם פסק בפשיטות דאינו אלא מדרבנן מסתמא מצא ראיות משאר אמוראים דסברו דרבנן וידוע לו דשטר העל"ג מדרבנן כגבוי דמי ע"כ פסק שפיר דאינו משמט להוציא ממון:

הדרן לנידון דידן דלדעת הרא"ש ורמ"א ורדב"ז ח"א ת' נ"ג לעולם מגרשה ונ"ח לה הכתובה, ולפענ"ד יש ראי' גדולה לשיטת הרא"ש מנדרים (דף ס"ה ע"ב) מעשה בא' שנדר מאשתו הנאה והי' כתובתה ת' דינרין וכו' וא"ל ר' עקיבא אפי' אתה מוכר שער ראשך וכו' ובגמ' אמרו ע"ז ש"מ אין מסדרין לבע"ח אמר רנב"י לומר שאין מקרעין שטר כתובתה ומבואר בריטב"א שם דרע"ק צוה לו לגרשה וליתן לה כתובתה ופשוט הוא כן דל ניתנה כתובה לגבות באופן אחר. וא"כ כיון שלא הי' לו ליתן לה הול"ל שלא יוכל לגרשה כיון שאין לו ליתן הכתובה ולמה אמרו שאין מקרעין הכתובה אע"כ דס"ס יכול הוא לגרשה והכתובה תשאר חוב:

ולדעת הח"מ סק"ה במקום מום לכו"ע מגרשה ואח"כ נותן הכתובה כשיהי' לו ואין כאן אלא התקנה של רגמ"ה ולדעת רשב"א ורמ"א כבר כ' דבכה"ג לא תיקן ונהי שאנו מחמירין כמנהג האחרונים ז"ל פשוט הדבר דלענין תקנה כזו שוב מהני לומר דמה שמסלק השטר הוי כגבוי וגם דבכאן א"צ לומר דהוי כגבוי ממש כיון דעיקר התקנה כפי המבואר בת' מהר"מ מרוטנבערג ובס' הכלבו הי' רק להניח משכנות או מזומן עיי"ש. וכיון דמעיקר התקנה הי' די אם מניח משכון ומבואר בת' המיוחסות לרמב"ן ת' רמ"ג דמשכון אינו פרעון אלא הבטחה בעלמא א"כ תקנתו ז"ל לא היתה אלא שתהי' בטוחה לפי ראות עיני הב"ד ואין אנו צריכים לומר דהשטר הוי כמזומן אלא כבטוחות. וזה ודאי דהוי בטוחות גמור ונתקיימה תקנתו ז"ל שמא יתעקש איש ויאמר כיון דס"ס גם השטר הזה על ס' שמא תמות היא קודם לא יתן לה הכתובה א"כ שוב הוי כמו שאר כחובה וכדברי התוס' סוטה הנ"ל וכמש"ל דאפי' מדרבנן לא הוי כגבוי הא לאו מידי דממנ"פ אם אנו תופסין אותה שהיא עדיין לא נתגרשה הרי אינו מגיע לה הכתובה וע"כ כיון שאנו מצריכין אותו להשליש הכתובה אנו דנין אותה כאלו כבר גרשה וכמ"ש הח"מ סקי"ב כמו שהוסיף באור בת' רעק"א בחדשות הנ"ל ממילא גם השטר הוא ודאי ולא נתפוס עוד פעם החבל בשני ראשים דלענין החיוב נימא דהוי כאלו מגרשה עתה ולענין כח השטר נימא דהוי כאלו אינו מגרשה עתה והוי כשתי חומרות הסותרות זו את זו:

וכן נמי לענין חיוב מזונותיה מפורש דעת הרמב"ם פ"י מה' גירושין דאינו חייב במזונות והראב"ד בהשגות חולק עליו והמ"מ כ' סברא היא כיון דמה שאינו מגרשה לנשתטית כזו מדרבנן בעלמא היא ע"כ לא חייבוהו במזונות אלא שכ' שלא מצא ראי' לדבריו ולדעתי יש להוכיח כמ"ש בס' שערי משפט לחו"מ רל"ד עמ"ש הש"ך ביו"ד קי"ט המוכר לחבירו איסור אכילה דרבנן והלוקח אכלו דאין המוכר חייב להחזיר לו הדמים דחכמים לא גזרו להפסיד ממונו של זה והביא השע"מ ראי' לזה ממה דאיתא בכתובות (דף ק"ב) כ' לכהן שאני חייב לך ה' סלעים חייב ליתן ובנו אינו פדוי מדרבנן. חזינן דאף דהחכמים אמרו שאינו פדוי אעפ"כ דבריהם הם רק לענין המצוה דפדיי' אבל להפקיע ממונו של זה לא תקנו עכ"ל. וה"נ כיון דאם הי' מגרשה הי' נפטר מזונותי' והוא באמת מוכן לגרשה ולהתפטר מכל החיובים נהי דחכמים גזרו שלא יגרשנה אבל על ממונו שיתן לה מזונות זה לא גזרו זה סברתו של הרמב"ם ז"ל. ונהי שהרמ"א סי' קי"ט הסכים דחייב ליתן לה מזונות אבל החיוב הזה ודאי דלא הוי אלא דרבנן ודי ג"כ מה שמשליש בטוחות וגם האשה הזאת לפי הגב"ע אשר בידינו אינה אלא נשתטית דרבנן דיודעת היא לשמור את גטה ופשוט דלענין זה הוי השטר כגבוי: ועי' נתיבות סי' י"ב שם והוא ג"כ בתשו' שבות יעקב ח"א ק"ס דבמוחל ולא החזיר השטר הוי עכ"פ ס' דדינא ויכול המוחזק לומר קים לי א"כ פשוט דאפי' לדעת הש"ך החולק על הסמ"ע שם אינו אלא שלא להוציא ממון מיד המוחזק אבל בכה"ג יודה גם הש"ך דהוי מידי דאיסורא פשוט דיכול לומר קים לי שקיימתי התקנה במה שהנחתי שטר לבטוחות והתירו לי לישא אשה על הנשתטית הנ"ל:

אך לפמ"ש לעיל פשוט דא"צ לכל זה דהוי כסילק משכון עכ"פ דהוי בטוח בזה לפי ראות עיני ב"ד:

ע"כ לדעתינו אם יקיים התנאים האלה והם ששה האמורים לפנינו אין עליו עוד איסור של רגמ"ה ואין זו קולא אלא חומרא שמביאים אותו לידי מצוה ומצילים אותו מן החטא:

א) יתן וועקסיל לבטוחות בדיני הממשלה על מזונותיה ושמירתה: ב) ג"כ וועקסיל כנ"ל על כתובה ות"כ ונדוניא שלה לבטוחות שישליש לעולם כאשר תשיג ידו כפי פקודת הב"ד עליו:

ג) עכ"פ כמה שיוכל ישליש מזומנים כדי שיוכל עכ"פ לקיים כתובת התקנה מה שכ' לה והגם שהיתה גרושה כשנשאה עכ"פ מה דאפשר לתקן מתקנינן: ד) ישליש ג"פ ביד שליח להולכה כפי התקנה המבוארת בב"ח:

ה) גם ישליש וועקסיל לבטוחות שיתן ג"פ כשתשתפה כפי פקודת הב"ד: ו) גם יאסר ע"ע בשר ויין עד"ר באופן שאין לו התרה אם לא יקיים כל הנ"ל כפי צווי ב"ד:

אחרי קיימו כל הנ"ל הננו מתירין לו לר"נ ברש"ז הנ"ל לישא אשה על אשתו טיסל בת ר"ת המטורפת ל"ע. הנ"ל. ובתנאי אם יסכימו לזה רבותינו שנהי' בצירוף מאה רבנים משלש מדינות כפי התקנה:

והננו מבקשים מכל רבנים ומורים שבשלש מדינות הנ"ל בכל מקום שיהי' ההיתר הזה להזדקק לזה כי מצוה גדולה הם עושים שבודאי כשם שכוונתו של הרגמ"ה ז"ל והנמשכים אחריו הי' לאסור כדי שלא יפרצו גדר ושלא להרבות עושי עולה בישראל. כן ודאי שוב כשתיקן שיועיל לזה היתר של מאה רבנים היתה כוונתו ג"כ כשיראו טעם נכון להתיר שיזדקקו להתירו כדי לקיים מצות פו"ר או אפי' מי שקיים כבר פו"ר. כדי לקיים לערב אל תנח ידך וביותר להצילו מן החטא דאה"נ קשה להסוברים דאפי' במקום מצוה תיקן רגמ"ה מ"ש ממה שאמרו בכל מקום במקום מצוה לא גזרו רבנן וע"כ דהכא כיון דיש עצה ע"י ק"ר ע"כ החמיר בזה א"כ המתעצל מהצטרף בהיתרא מבטל בזה עיקר כוונתו של רגמ"ה ז"ל. ובודאי המתירין זכות גדול יהי' להם אשר יצילו אנוש מפגעי הרהורין ומרעין בישין ויביאוהו לידי מצוה וזכות זה יעמוד להם בכל ענין. וד' יהי' בעזרנו שלא נכשל בדבר הלכה ונזכה להיות ממצדיקי הרבים לעולם ועד:

דברי הבאעה"ח בתנאי שיהי' מותר עפ"י חוקי הממשלה פה בענדין ט"ו תמוז תר"ם, והסכימו ע"ז מאה רבנים מג' קהלות ובהם גדולי ישראל. ובכללם ג"כ הגאון האדיר מ' יצחק שמעלקיש גאבד"ק לבוב:

אך הגאון אבד"ק יאווארזנע נ"י כ' ע"ז וז"ל. גם אנכי נמנה לדבר מצוה להיות סניף אל הרבנים המתירים לר"נ הנ"ל לישא אשה אחרי קיום דברי הרב הגאון דק' בענדין. הגם שיש לי לפקפק על קצת דבריו כי לא מצינו שטר העומד לגבות כגבוי דמי רק לטובת בעל השטר כגון לענין שמיטה לב"ש או לענין אתיליד ריעותא ודוקא כשקבלו מרצונו אבל לא לכופו לקבל שטר ויהי' זה נחשב כפרעון. ועוד אפי' אם נחשב שטר לפרעון הוא דוקא כפי שומת ב"ד כמבואר בחו"מ ק"א ואין חילוק אם על עצמו או על אחרים ובודאי שטר על איש עני אינו שוה למכרו אף למחצה ולשליש ורביע והי' צריך להניח שטר על עשרה בדמיו:

אך לדינא דבריו ברורים כי בודאי אי אפשר להעלות על הדעת שהי' תקון רגמ"ה לעגן איש עולמית וחכז"ל הקילו כמה קולות משום תק"ע כ"ש באיש שהוא יותר קשה מעיגון אשה כמבואר בכתובות (דף ס"ד) גבי מורד ומורדת והגם שלא ראיתי את תשובות האחרונים שהביא הרב הגאון מבענדין כי אינם נמצאים אצלי אמנם לעומת זה כל הון יקר נמצא אתנו תשו' מאור הגולה קדוש ונורא הגאון מצאנז בס' דברי חיים באהע"ז סי' ג' התיר בפשיטות לאיש עני אף שאין לו לסלק הכתובה ונדוניא לזאת בודאי אין לפקפק כלל. ג' ראה שנת אסתר יאווארזנע חיים זאב רויזינבלום חפ"ק:

העתקתי דבריו מה שהשיג עלי קצת בענין שטר. אמנם לאו מלתא הוא לפענ"ד ודברי ברורים ת"ל גם בזה כי ממנ"פ אם באמת אין לו הרי אין עליו שום חיוב כלל ואינו חייב לשלם לא לכתובה ולא לבע"ח וכמבואר בטואה"ע סי' ע' ובב"י שם שתמהו על הרמב"ם שכ' דכופין אותו לגרש דאינה אלא כשאר בע"ח אלא שאנו חוששין שמא יש לו ומערים ועכ"ז אנו מצריכים השלשת: השטר שיהי' בטוח וא"כ אם יש לו הרי הוא בטוח. וגם באמת לפי ראות עינינו אף כי הוא איש עני אעפ"כ על סכום כזה הוא בטוח בכלי ביתו ומטלטליו בעת שיצטרך ליתן וא"צ לפנים בזה:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה