אור ברסלב
שות דברי יששכר אה"ע › סימן קכז

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

אה"ע · סימן קכז

סימן קכו

כבוד אחי הרב הג' אבד"ק מאקאווי שיחי':

בדבר שאלתו וז"ל איש א' מפה בגדה בו אשתו זה שש שנים בתחלה ברחה מפה ללונדון ויסע הוא אחריה ודרו יחד כערך שנה וגם במשך השנה פזרה דרכיה לזרים ולמשחקים בתיאטר' אשר היתה משרתת אצלם אח"כ רמתהו באמרה כי ישוב לפה והיא תבוא אחריו והוא חזר למדינתינו והיא נסעה משם לנויארק עם איש אחד משולץ שעזב אשתו והתחבר עמה ומאז אין קול ממנה כי נסעו מנויארק ואין יודע תחנותם. והי' ע"ז העתק גב"ע מהב"ד דק' שולץ: וזה אשר השבתי לפענ"ד:

הנה בעוברת על דת כ' המהר"מ פדואה ת' י"ג וז"ל שהבעל יכול להוציא בעדי כיעור או משום קלא כשלבו נוקפו ודבריו א"צ סעד רק באלה צריך סעד שחשש חר"ג אינו רובץ עליו וכו' וע"ז אביא ראשית מח' הרשב"א תקנ"ז וכו' אכן משם אין ראי' ברורה כי לשם נ' שראה הבעל דברים שמראים שזינתה ומשמע שם שהי' המעשה אשר נשאל כרסה בין שיניה. אמנם מת' מהר"ם שבמרדכי פ' המדיר יש ראי' ברורה וכו' וכן בנמק"י פ' הבע"י וכו' כ' ואם שהתה י' שנים ולא נתעברה יוציא ויתן כתובה או ישא אחרת כדאמרי' לעיל ואע"פ שהחרים ר"ש ז"ל בישיבת כמה חכמים שלא ישא אדם אשה על אשתו בכי הא לא תקן רבינו ז"ל וכו' וכבר פרשנו בכיוצא בזה שישא אשה אחרת מפני מצות פו"ר כיון שהיא גרמה לו לא החרים ר"ש ול"א בתר מנהגא ע"כ הריטב"א ז"ל. אמנם המחבר בעצמו שהוא בעל הנמוק"י חולק ע"ז שכ' תחילה וז"ל ולאותם שקבלו חר"ג שלא לישא אשה אחרת על אשתו השתא נמי אינו יכול. דעת המחבר ע"כ. ואח"כ מביא הריטב"א הנ"ל א"כ נ' שחילק. אמנם בטלה דעתו אצל הריטב"א ות' רבני צרפת ורשב"א. ואפ"ל שדעת המחבר ל' חלק בין גזירת ר"ש לגזירת ר"ג לאשר בגזירת ר"ג נזכר על תקנה זו שאין להתירה רק במאה אנשים מג"ק וגם אותם לא יסכימו אם לא יהי' להם טעם מבורר. הרי שאפי' בטעם מבורר הוצרכו מר"ב מג"ק מג' ארצות:

ולפ"ז נוכל לומר שאף המחבר הנ"ל יודה בתקנת גט בע"כ שלא גזר' בחומרא זו ואינו חולק על ר"מ דפ' המדיר:

אכן הרשב"א ז"ל וחביריו שלא חששו וסוברים להתיר אף בתקנת ב' נשים. נ' שהם מפרשים לשון התקנה שאומר "טעם מבורר להתיר" ר"ל שיראו צורך וטעם בזמן מן הזמנים או צורך שעה או לעקור התקנה לגמרי. אבל במקום שנוכל לומר בכאן לא תקן ר"ג מעולם כנזכר בלשונם הנ"ל הרשות נתונה וא"צ לא מר"ב ולא ג"ק כי אין שייך היתר בדבר הזה רק דקדוק ותלמוד וכו' מ"מ בתקנה של גט בע"כ מצינו ראיות מפורסמות שלא תקן במקום מצוה א"כ מי זה שימחה וכו' אם ירצה לגרש את אשתו בע"כ או מי זה אשר יעלה על לבו לכופה להכניסה לתוך ביתו מאחר שלפי העדות היא לכה"פ כעוברת על דת יהודית וכו' ואל יטעה שום אדם וכו' שצריכה התראה וכו' שזה רק להפסידה כתובתה וכו' בהא נחיתנא ובהא סליקנא שיוכל לגרשה בע"כ וכו' ואם תקצר ידו להשיג מבוקשו בנתינת הגט תשב עד שתלבין ראשה ואין לכופו להביאה אל ביתו ולחייבו בשכו"ע. ע"כ תורף דברי התשובה: והנה א"ש שם שדברי הנמוקי יוסף סותרים זא"ז. תימה רבתי דדברי הנמק"י תחלה הם בא' שלא ילדה לו אשתו רק או כולם זכרים או כולם נקבות אעפ"י שזו"נ הוא המצוה אין כופין אותו להוציא. ולאותן שקבלו חדר"ג שלא לישא אשה אחרת השתא נמי אינו יכול. ופשוט דקאי דוקא בכה"ג כיון דעכ"פ יש לו ממנה זרע של קיימא אף דאינו מקיים המצוה כתקונה אין כופין א"כ אדרבה משמע מזה הא אי לית לי' כלל הי' נושא אשה אחרת. וא"כ מוסכם שפיר למ"ש אח"כ בשם ריטב"א ורבני צרפת דהתם מיירי באין לה כלל:

ע"כ הנני מסופק במ"ש הרמ"א בסי' א' ס"י יש חולקים ו הם הנ"י פ' החולץ ושם ליתי' כלל כמ"ש בהגהות מהר"ל חנלי"ש ואף דיש קצת לומר מדהוסיף בד"ה תנן התם דאשה הקנו לו מן השמים משמע הא לא"ה אסור לו לישאנה. וגם מדכ' שם ואעפ"י שאינו דבר הגון משמע לכאורה דלא ס"ל במקום מצוה לא גזר. ליתי' דהתם ביש לו אשה ובנים ורק משום מצות יבום ואפשר בחליצה שפיר קאמר דאשה הקנו לו מן השמים וחשיב לי' דבר שאינו הגון. ואדרבה מכל הפוסקים משמע דבמקום מצוה ל"ג:

ומה שהביא בשם הגמ"ר דכתובות היינו הך דיבמות התשובה דרבינו אביגדור ושם מפורש כנ"ל משום דמצות חליצה קודמת ה"א ל"א דגזר במקום מצוה. וידוע דהד"מ דרכו הרבה לסמוך על מהר"מ פדואה וי"ל שנמשך אחריו גם בדבר זה דנמ"י חולק אבל כבר הוכחנו דאדרבה מוכח מפורש דדעתו כשאר הגדולים דבמקום מצוה ל"ג. והב"ש לקמן קנ"ד הביא ראי' מתקנת רגמ"ה בעצמו שהתיר לגרש בע"כ בכה"ג אף בלא היתר ממר"ב:

ובת' שב יעקב המובא במכתב כ"ת ראיתי ג"כ דברים תמוהים. הנה מ"ש בד"ה וזה יצא וכו' ותמך יתידותיו על דברי המרדכי בשם ראבי"ה דאין כופין בזה"ז בחו"ל. ודבריו תמוהים דע"כ ל"ק הראבי"ה אלא בשהה עשר שני ולא ילדה דאין שום ריעותא בגופה ורוב נשים אינן איילונית מש"ה אין כופין ואמרינן דחו"ל גורם. אבל בעובדא דש"י דמיירי שם שניכרו בה סימני איילונית ואין לה ארח כנשים וניכר שממנה המניעה א"כ בודאי דברי הרא"ש דפ' הבע"י המובאים שם בא"ד מובנים לכל דהרי רובא דאינשי זוכים גם בחו"ל לפרי בטן ואזלינן בת"ר ומהיכי תיתי לפוטרו ממצוה זו: וראי' מדברי הריב"ש המובאים לקמן בב"י קנ"ד שכ' דבילדה ולד א' אף לדעת הסוברים דאין כופין בשהה ולא ילדה כיון דזכה עכ"פ להבנות ממנה מ"מ בזקנה י"ל דכופין ועיקר הדברים נ' די"ל דאף למ"ד אין כופין היינו דוקא היכי דאיכא ס"ס חדא שמא המניעה מצדו ואת"ל מצדה שמא תבנה עוד. אבל היכי דאין עצה להבנות כגון בזקנה י"ל דכופין עאכו"כ היכי דודאי המניעה מצדה ודאי דסברא דכופין ואין שום שייכות לדברי הראבי"ה:

ומ"ש עוד בשם המרדכי בטעם דאין כופין דמשחרב בהמ"ק דין הוא שנגזור וכו'. זה טעם חלוש מאד שלא הזכירוהו שאר פוסקים וכולם פסקו דגם באיש שאין לו גבורת אנשים כופין אלמא דל"ח לטעם זה. וכ"נ מדברי המרדכי שלא כ' זה רק לסניף בעלמא:

ועי' בב"ש סק"ו שכ' עמ"ש רמ"א שלא נהגו לכוף בעניני זווגים וכ' בשם מרדכי ואגודה דבחו"ל אין כופין גם דין הוא שנגזור כו' הלכך אין כופין אפי' בא"י עכ"ל. ודבריו תמוהים דהמעיין בדברי המרדכי בעצמו בפ' הבע"י סי' נ' כ' שם ונ' דהלכה כרב דאף רב ושמואל ל"פ אלא בא"י ואהאי ברייתא סמכינן אף בזה"ז וכו' ואפי' בא"י חייב ליתן לה כתובה ותנאי כתובה עכ"ל:

נראה דהב"ש הבין בדברי המרדכי דהלכה כרב במאי דפליגי וכן כוונתו בפי' סוף דברי המרדכי שכ' ואפי' בא"י דקאי אדלעיל מיני'. ולפענ"ד פשוט כוונת המרדכי דהלכה כרב היינו דאנן בחו"ל פסקינן ועבדינן עובדא כרב דל"פ אלא בא"י א"כ אף דכו"ע קיי"ל כשמואל הא ל"פ:

אלא בא"י מש"ה בחו"ל עבדינן כרב ואין מעשין אלא לפסולות והך דאפי' בא"י אלמטה קאי דאפי' בא"י נותן לה כתובה ות"כ אף דכופין אותו לגרשה אבל מעולם לא עלה ע"ד לפוטרו בא"י ממצות פו"ר:

עוד כ' בת' ש"י הנ"ל דלגרש בע"כ לא שרינן אפי' ע"י מאה רבנים ועיי"ש שהביא ראי' מת' מהרש"ל וב"ח ותימה דבת' מהר"מ פדואה הנ"ל מבואר להיפוך דהאיסור לגרש בע"כ קיל טפי וכן משמע להמעיין בגוף התקנות המובאים בת' מהר"מ רוטנבערג דרק בלישא ב' נשים האריך בחומרא דמר"ב וג' קהלות. אבל גירושין בע"כ הוא בכלל שאר התקנות. אך אח"כ בתקנות השניות כ' גם במגרש בע"כ שלא יתירו בלא ג' קהלות. וס"ס פשוט דבשניהם י"ל דבמקום מצוה ל"ג:

וראיתו מדברי הב"ח תמוה דשם עובדא הי' בעתים חלומה ועתים שוטה וכן בנשתטית מעובדא דמהרש"ל דל"מ מדינא דגמ' ע"כ לא הסכימו לגרש בע"כ. אבל לישא אחרת ע"י מר"ב ודאי דאין נ"מ בין אם היא שפויי' בדעתה או נשתטית:

ועל המהרש"ל ת' ס"ה בעצמו תימה דמדמה רדמ"ת לנשתטית. וס"ס טעמא דידי' משום די"ל נסתחפה שדהו משא"כ בנידון הש"י דל"ש לומר נסתחפה שדהו אין ראי' מדבריהם כלל:

ואדרבה לפענ"ד נ' דלגרש בע"כ עדיף מלישא ב' נשים דהכא עובר בפעם א' והתם בכמה פעמים כדברי הר"ן יומא גבי חולה בשבת. וגם דבזה אינו עובר אלא הוא בעצמו ובב' נשים האיסור גם על האשה. ועוד דמה דמצינן למיעבד גם לתקנתא דידה עבדינן א"כ עדיף לה אם נגרשה בע"כ שלא תתעגן מלישא אחרת עלי' והרי ביבמות (דף קי"ח ע"ב) איבעיא במזכה במקום יבם ובמקום קטטה ואף דמסקינן טב למיתב טן דו וכו' היינו היכי דמותרת לו אבל היכי דאסורה לו פשוט הדבר דזכות הוא לה ותו דאמרי' בכתובות (דף ס"ד ע"א) כל כמה דאגידא בי' לא יהבי לי' אחריתי:

ומ"ש הנוב"י דלגרש בע"כ חמיר שזה כלה הזמן בסוף אלף החמישי ובזה לא כלה. נ' דאישתמיט לי' למר ז"ל דברי הב"י בתשו' י"ד שכ' שם דגם איסור דגירושין בע"כ כבר כלה הזמן וכן בד"מ בשם ת' מהרי"ק בשם ת' הרשב"א כ' מפורש לגרש או לישא אחרת שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי: אך בזה ודאי צדקו דברי הרב ז"ל דחרם דגירושין בע"כ נתפשט בכל ישראל כמ"ש בת' הר"ן ל"ח והך דשלא לישא ב' נשים כ' מפורש במחבר סי' א' שלא נתפשט בכל ישראל אבל במקום שנתפשט עדיין א"י אם זה תמור מזה: ומה שדייק הרב ז"ל שם בפירוש דברי המהרמ"פ דבגירושין אף אם תחזור בה ס"ס בשעת הגירושין מצוה קעביד משא"כ בלישא ב' נשים. מלבד דדבריו דחוקים בפי' דברי המהרמ"פ כמבואר למעיין בגוף התשובה הנ"ל שלא עלתה על לבו כלל חילוק זה. אך דבריו בעצמם אין להם יסוד כלל דהא עובדא דמהרמ"פ הוי בעדי כיעור שהוא רוצה לגרשה מצד דלבו נוקפו שהיא אסורה עליו מה ענין תשובה דידה לכאן דזה לא שייך אלא בשאר עע"ד שהחשש שלא תכשילהו כגון לא קוצה לה חלה ולא בכה"ג:

וכן מפורש בד"מ קט"ו אות י"ז בשם הגמ"ר דאם אפשר לזרוק לה גט בע"כ יזרוק ואם לאו ישא אחרת וזה ראי' מפורשת שלא כדברי הנוב"י: אמנם מ"ש הש"י להוכיח דדוקא היכי דפשעה הוא דמותר לו לגרשה בע"כ דאל"כ יסתרו דברי רמ"א אהדדי מסי' א' לסי' קט"ו. דבסי' א' הביא ב' דעות ובסי' קט"ו ס"ד כ' סתם שיכול לגרשה בע"כ. הגם דאינה ראי' גדולה דגם שם הרואה יראה דדעתו להתיר. וגם די"ל דסמך עצמו אדעת מהרמ"פ שמקיל בגירושין בע"כ מלישא ב' נשים:

אך עכ"ז המעיין בד"מ קי"ט יראה דדברי הש"י בדעת רמ"א נכונים דס"ל דאף המחמירים ואוסרים במקום מצוה מ"מ במקום איסורא ל"ג. ועי"ש דבאות א' כ' בשם הרא"ש בת' דס"ל ג"כ דבמקום מצוה כגון שהיתה נכפית וא"י לדור עמה בכה"ג ל"ג וכ' ע"ז דבמרדכי פ' הבע"י לא משמע כן הוא המרדכי הנ"ל בסי' א' דס"ל לד"מ בדעתו ז"ל דבמקום מצוה ג"כ גזר רגמ"ה ובאות ב' בד"מ כ' בשם הרשב"א דכשמוציא משום זנות ל"ג ומביא ע"ז ג"כ המרדכי פ' המדיר ואיך לא הרגיש להקשות מדברי המרדכי בעצמו דיבמות וגם באותו הפרק עצמו בהמדיר נזכרים דבריו דפ' הבע"י והוא ח' רבינו אביגדור דגזר אף במקום מצוה. וע"כ דדעת הד"מ דבמקום זנות ועע"ר לא גזר ר"ג אף לדעת החולקים:

וזה איזה שנים כתבתי תשובה בענין נשתטית והבאתי ראי' מדברי הרשב"א בת' דלדידן בתר חדר"ג כמו לב"ש מדין התורה דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וס"ס אם מצא ערות דבר מגרשה ומצוה עביד. ס"ס יהי' איך שיהי' דברי הש"י נכונים דבמקום עע"ד לא גזר לכו"ע:

ותימה שהזכרת בדברי כ"ת שכ"כ ג"כ הנוב"י ת' א'. ואדרבה דעת הנוב"י שם דאפי' בעע"ד מתירין לו לגרש בע"כ ולא לישא אחרת. אך כבר כתבתי שדבריו תמוהים וא"א לקיימם דאין נ"מ בין לגרש בע"כ או לישא אחרת: וכן באמת דעת הט"ז בת' ומביא דבריו ג"כ חותנו הגאון ב"ת ז"ל בת' הנ"ל ודעתו משמע דלעולם במקום מצוה ל"ג וא"צ מר"ב רק שמסיים בנשתטית אין דעתו מסכמת להתיר בלא מר"ב וכן באמת דעת עבודת הגרשוני וגם הצ"צ ולא חלקו על הט"ז אלא בעובדא דידי' שהיתה אנוסה:

וידוע דהחת"ס בת' לא כתב כן וכבר מובאים דבריו בפ"ח אך כל דבריו נפלאו ממני חדא מ"ש דח' דשתי נשים כלה בסוף אלף החמישי וזה לא כלה נמשך בזה אחרי הנוב"י וכבר כתבתי לעיל דליתי'. גם הרואה בגוף לשון התקנות יראה דכולהו בחדא מחתא מחתינהו ומאן סכינא חריפא דפסקינהו. כן בתשו' מהר"מ רוטנבערג ובס' הכלבו מוזכרים כולהו בחדא. גם מ"ש דלגרש בע"כ לא נתן רשות להתירו. כבר כתבתי לעיל דמפורש בהתקנות להתירו בג"ק:

ומ"ש בתשו' מהרי"ק להוכיח דיש מקומות דחוששין לתקנת רגמ"ה אפי' במומרת שלא לישא ב' נשים לפיכך מזכים גט שלא בפניו משום דזכות הוא לה. אבל בעובדא דידי' דלא הי' זכות לה ולא הי' אפשר בזיכוי הגט צריך מר"ב עדיין לאו סייעתא הוא דאה"נ דפשוט הדבר דבמקום איסור ל"ג רק יש מקומות שחוששין משום מהיות טוב לא תקרי רע כיון דיש עצה עבדינן עצה לאפרושי מאיסורא וכמ"ש לעיל דעדיף בכה"ג. אך מ"מ עדיין אין מזה הכרע היכי דא"א בזיכוי גט להצריכו מר"ב. אך באמת בנידון דידן גם החת"ס יסכים דדי בזיכוי הגט כיון דזכות הוא לה:

ובאמת בגוף הענין דזיכוי הגט שכ' ברמ"א סי' א' ס"י בנשתמדה שמזכין לה על ידי אחר וכ' הטעם משום חדר"ג ושאר טעמים. אני תמה מעולם למה ל"א בפשוט שמחייבין אותו לעשות כן להצילה מאיסור א"א ומ"ש מהאי שפחה דעבדו בה אינשי איסורא דקיי"ל דמשחרר לה ואפי' אביי דחולק שם בגיטין (דף ל"ח) ול"ק אלא משום דאפשר דמיחד לה לעבדו ומנטר לה והיינו כיון דיש עצה לא כייפינן לי' לבטל מ"ע דלעולם בהם תעבודו. אבל היכי דליכא מ"ע וגם ליכא שום עצה להצילה מאיסור למה לא נכוף לבעלה שיגרשה כדי להצילה מן האיסור וכן לשאר אנשים דעבדו בה איסורא:

וראיתי לש"ך יו"ד קנ"א סק"ו שכ' נ"מ בין מומר לישראל וא"כ י"ל לדעת הש"ך דמש"ה במומרת הוא דהוצרכו ליתן טעמים אחרים דמזכין לה ורבותא אשמועינן. אבל בשאר מופקרת כיון דישראלית היא עדיין ודאי וכ"ש הוא: דכייפינן לי' לגרשה אפי' אם לא ירצה כהאי שפחה הנ"ל:

אך בדגול מרבבה שם דעתו דעיקר החילוק בין שוגג למזיד. וזה כביר העירותי עליו מגמ' דב"ק (דף ס"ט) הצנועים מחללים ובשאר שני שביעית פליגי רבנן ורשב"ג ואנן קיי"ל דהלעיטהו לרשע וימות. א"כ ראי' לדברי הדג"מ דהיכי דהוא חוטא במזיד לא עבדינן תקנה עבורו:

וכעת ראיתי שכבר העיר בזה בגליון רש"א שם במקומו. אך ס"ס קשה לדברי הדג"מ מהאי שפחה דעבדו בה אינשי איסורא דהתם מזידין הוו. ואפילו לדברי התוס' גיטין (דף מ"א ע"ב) ד"ה כופין דהוו כאנוסים ס"ס לא נוכל לומר דהוו שוגגים וגם תירוץ בתרא עיקר. וכן קשה מגמרא דקידושין (דף כ' ע"ב) שמא תאמר אדחה אבן אחר הנופל ת"ל אחרי נמכר גאולה תהי' לו: אך נלפע"ד חילוק פשוט דהתם שאני דאם תפרישנו יוכל להיות שישוב בתשובה ודאי דעבדינן תקנתא להוציאו מן האיסור אפילו להגרוע שבגרועים וכן בשפחה דמשחררה וניסת לבעל והוא ישמרנה ועי"כ תחזור למוטב. אבל בהך דצנועים דס"ס הגזלנים ההם נשארים בחטאם ורוצים לגזול עדיין אלא שאנו מקילים עליהם שלא יעברו אלא על לאו דגזילה לחוד ואף שיש לו עצה למחול לו ס"ס זה הולך לגזול ורשע הוא לא עבדינן לי' תקנתא: וא"כ הדרן לדברינו הנ"ל. דבמומרת כיון דס"ס תשאר בקלקלתה לא כייפינן לי' דאין לנו לדאוג עבורה. אבל במופקרת דעלמא כיון די"ל אם תתגרש אולי תנשא לאיש שהוא טוב עבורה וישמרנה ועי"ז תפרוש מן האיסור אולי יש לדמותה לשפחה אף דיש קצת לחלק ס"ס ראוי לחוש ולגרשה. ועיין או"ת ש"ו יו"ד של"ד רמ"א בשם ר"י מינץ:

וראיתי בספר למודי ד' למוד קצ"ה הביא קושיא בשם ס' מוצל מאש למה מניח התובע את הנתבע לישבע וליפטר הא מחויב ליתן כל ממונו להציל חבירו מאיסור שבועת שקר דאל"כ יעבור הוא על לאו דלפ"ע. ותי' כיון דס"ס רשע הוא הלעיטהו לרשע וכו'. ובעה"ס תמה עליו דאפי' לנכרי מחוייב להפריש מהאי דלא יושיט אמ"ה לב"נ:

ובמחכ"ת תמיהתו לאו כלום הוא. דהתם דוקא בקאי בתרי עברי דנהרא הא לא"ה מותר בנכרי וה"ה בישראל ל"ש לפ"ע רק דמחויב להפרישו משום דכל ישראל ערבים זל"ז וכמ"ש תוס' ור"ן שבת (דף ג' ע"א) והיכי דהוא רשע ומזיד ל"ש זה:

ולולא שאין חבים שלא בפניו וגוף הס' אין לפני ובעל מוצל מאש מפורסם לגאון גדול הייתי אומר דגוף הקושיא ג"כ לאו כלום הוא דודאי הצנועין לא היו עושין כן למחול ממון שלהם ורק לענין רבעי היו עושין תקון דס"ל הם צריכים לחללו אבל למחול לגזלן ולהפסיד משלו מאן דכר שמי': השתא דאתינן לדברינו הנ"ל יש לפ"ז לכאורה לומר דאין דברי הש"י מוכרחים במ"ש נ"מ בין אם פשעה או לא די"ל דהרמ"א משו"ה מחלק ביניהם משום אפרושי מאיסורא מחוייב לגרשה ומצי לגרשה אליבא דכו"ע. משא"כ לעיל בסי' א' דלא הוי אלא מצוה פליגי בה וראי' מהאי דגיטין הנ"ל דאף דר"א שחרר עבדו למצוה ס"ס לא אשכחן דכייפינן לי' לזה אלא שר"א בעצמו עשה כן מרצונו אבל היכי דעבדו בה איסורא כייפינן לרבו. אלמא דאפרושי מאיסורא עדיף א"כ י"ל דה"ה לענין חדר"ג כאן סתירה מדברי הרמ"א: הן אמת דמהתוס' מנחות (דף נ"ח) ד"ה חטא בשבת משמע לכאורה להיפוך שכ' ואין לדמותו להאי דהתירו לו לרדותה דמשמע קצח דהתם שאני משום דהוי אפרושי מאיסורא הלכך בעיא הוא אבל חטא כדי שיזכה פשוט דאמרינן. כן יש קצת לכאורה לפרש דברי התוס':

אבל א"א לומר כן ועי' תוס' שבת (דף קכ"ו ע"ב) ד"ה ומדבריהם סיימו אבל פקק שהוא משום תוספת אהל לא שרי משום מצוה משמע להיפוך דוקא משום מצוה לא שרי אבל משום אפרושי מאיסורא שרי:

ועי' מנחות (דף ס"ח) וברש"י שם ולפענ"ד יש לפרש בזה מחלוקת ב"ש וב"ה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית אי גזרינן שמא ימשך לתוך הבית ויתבטל ממצוה. וניחא לשון המשנה בשביעית פ"י מ"ג שאמר שהתקין הלל פרוזבול שראה שנמנעו העם להלות ועוברים משום השמר לך וכו' ולא משום שעוברים על מ"ע אם כסף תלוה וע"כ דהלל לשיטתו דמשום מצוה לחודא לא גזרינן אלא משום השמר וכו' דהוי לאו:

וס"ס מגמ' דגיטין ראי' מפורשת וא"כ י"ל דמש"ה בסי' קט"ו לא הביא רמ"א שני דעות וא"כ בנידון דידן דאינה לפנינו ול"ש אפרושי מאיסורא הדרן לשתי דעות הנזכרות בסי' א' ונצריכנה היתר ממאה רבנים. אך הא ליתי' דהרמ"א כ' דבריו על שאר עע"ד סתם אף שאינה מזנית ול"ש אפרושי מאיסורא וע"כ כמ"ש הש"י משום דפשעה וכמ"ש תחלה דלדידן כמו לב"ש מדין התורה:

ועי' נוב"י סי' צ"ב שכ' לחלק בין מומרת לשאר מזנות ודבריו תמוהים דמאי שנא ומפורש בט"ז סי' ק"מ סק"ו כ' בשם א"ז וז"ל ובא"ז כ' נמי דאשה הנאסרת על בעלה הבעל ימסור הגט למי שירצה וס"ס הכא הוי כמו מומרת לא"ד כיון שזה שנים רבות עזבה את בעלה:

אך עדיין נשאר לנו לחוש לדבריו ז"ל במ"ש שם דאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד. ואין לתמוה עליו כמ"ש הפ"ת דסותר ד"ע מת' דסי' ע"ב דשא"ה דהתם היתה האשה לפנינו אלא שמצד תקיפותה אינה רוצה לבוא ודאי דאין אונס גדול מזה. אבל בכאן כיון שאינה לפנינו מאן יימר אולי אם היתה בכאן היתה באה לפני ב"ד ואולי היתה מוצאה פ"פ לפסול העדים ולהזימן: אך כ"ז אני אומר רק ליישב דעת הגאון ז"ל מסתירת ד"ע אבל באמת לפענ"ד ראוי לומר להיפוך מתי שייך לחקור בהך דאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד היכי דאנו דנין לאוסרה על בעלה דהוי עדות גמורה דילפינן דבר דבר מממון. אבל להתיר לבעל לישא אשה על אשתו אם יש עליו חדר"ג אין זה ענין לערוה אלא איסור בעלמא כמ"ש הנוב"י בעצמו מה"ת סי' ח' ונהי דהכא ממילא נ"מ לאוסרה על בעלה ולהפסידה כתובתה ס"ס כיון דאין אנו דנין עכשיו לענין זה עדיין איסור מקרי:

וראי' מתוס' חולין (דף צ"ו) ד"ה פלניא שהקשו איך מחזירין שט"ח בסימנים והא אלו אתו ואמרו פלניא דהאי סימנא לוה לא מפקינן וחי' דל"ד שטר שאין אדם מוחזק בו כו' ע"כ. והא פשוט אם יחזירו השטר ליד מלוה יוציא אח"כ ממון מ"מ כיון דעתה אינו מוציא ממון דנין עפ"י סימנים וה"נ ראוי לנו לומר דאפי' ע"י עד א' שיבוא ויאמר שזינתה נתיר לו איסור חדר"ג דע"א נאמן באיסורים. והכא עדיף עוד מהאי דסימנים דהכא אין אנו מתירים לו רק לישא אבל אם לא ירצה לישא אחרת אין אוסרין אותה עליו. וכן אם אח"כ תבוא לפנינו ותתבע כתיבתה אין אנו מפסידין לה עד שיבואו ב' עדים. עאכו"כ בדאיכא ב' עדים כשרים לפנינו אלא שאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד כיון דאם עברו וקבלו מהני ראוי לנו לומר כיון דהשתא לענין איסור ראוי לנו לקבל ולשמוע דבריהם ממילא לענין ממון מהני דיעבד אפי' להסוברים דאפי' בדיעבד ל"מ אם קבלו שלא בפני בע"ד ה"מ היכי דעשו שלא כדין. אבל הכא הרי עשו כדין והעדים א"י לחזור בהם ודאי דמהני לענין ממון. ועדיפא מינה מצינו דאפי' להוציא ממון מהני ע"א במיתה. ואפי' האשה עצמה אם אמרה מת בעלי אם באה להתירה לינשא נותנים לה גם כתובתה על פיה. ואפי' בעד מפי עד כדמוכח בשבועות (דף ל"ב ע"ב) בעד מיתה דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד. וכן קיי"ל להלכה בסי' י"ז סמ"ג:

ואך לפ"ז הי' מקום לומר דאפי' בהעיד ע"א שזינתה:

להתיר לדידי' לישא אחרת ממילא אם תבוא אח"כ לתבוע כתובתה נפסידה וכן אח"כ תיאסר עליו דמ"ש מע"א דמיתה ויש לחלק ואכ"מ להאריך:

ואל תשיבני מהאי דסי' קע"ת ברמ"א ס"ט שכ' דבזה"ז שיש חדר"ג א"נ לומר שמאמין לדברי העד. דהתם כשבא לאוסרה עליו שהיא לפנינו ותיכף בא הנ"מ לאוסרה והוי דבר שבערוה. משא"כ הכא:

והאמת שבגוף זיכוי הגט יש חולקים והוא המהרי"ק בשם הרי"ף. וידוע מה שהשיגו עליו הט"ז ושאר אחרונים והמהרי"ק בעצמו העיד שנהגו כן וכבר הסכימו כן הרמ"א והאחרונים להלכה ולמעשה:

עכ"ז לפענ"ד הייתי מחמיר עליו עכ"פ להשליש ביד ב"ד שט"ח על כתובתה שמא תבוא ותטעון דברים ברורים שיהי' מקום לפסול העדים או להזימן: והנה דעת האחרונים לא נעלם מעיני כ"ת כאשר כ'. אך לפענ"ד נ' ה' חילוקים בדבר. א) במומרת וכן במזנית דעבדו בה אינשי איסורא אם אפשר שיזרוק לה גט זורק לה בע"כ ואם א"א מזכה לה גט ע"י אחר ומתירין לו לישא אחרת וא"צ היתר ממר"ב. ב) בשאר עע"ד אף דל"ש לזכות לה גט והיא בפנינו ואינה רוצה לקבל ואין אנו רואים זכות ברור לה בקבלת הגט מתירין לו לישא אחרת ג"כ בלא היתר ממר"ב כיון דהיא פשעה בדבר וכן הדין במורדת ויש מי שכ' דמשהין אותה יב"ח. ובכ"מ דא"צ היתר ממר"ב עכ"פ צריך ב"ד של שלשה וכ"כ הב"ח. ויש נוהגין להחמיר גם במורדת להצריך מר"ב וחומרא, בעלמא הוא. ג) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אם היא עדיין בת בנים אין מתירין לו לישא אחרת אפי' ע"י היחר ממר"ב דקי"ל כראבי"ה דאין נוהג זה בחו"ל. ד) ואם היא אינה בת בנים כגון חולנית וזקנה שהמניעה מצדה אפי' היכי דשייך נסתחפה שדהו מ"מ כ' לעיל דבכה"ג לא כ' המרדכי בשם ראבי"ה ובודאי מועיל עכ"פ היתר ממר"ב ואם אפשר לגרשה בע"כ יפה לעשות כן וג"כ ע"י היתר ממר"ב. ודלא כדמשמע מדברי הב"ש לקמן קנ"ד דלגרש בע"כ א"צ היתר אלא כמש"ל מלשון התקנה. והאמת היכי שנראים בה סימני איילונית וכנידון של הש"י המיקל על דעת ב"ש לגרש בלא היתר ממר"ב יש לו על מה שיסמוך אך אעפ"כ נוהגין להחמיר ואין מתירין בלא היתר ממר"ב. ה) היכי שאינה בת ביאה כלל כגון ברדמ"ת בהא ודאי נראין דברי הב"ש דיכול לגרשה בע"כ אף בלא התרה כיון דכופין אותו לגרש ה"נ כופין אותה ויכול לזרוק לה גט. ואם א"י לגרשה בע"כ וכן בנשתטית ועתים חלומה וע"ש צריך היתר ממר"ב:

ומעתה ברור הדבר דבנידון דידן נכון לזכות עבורה גט ע"י שליח אחר שישליש הבעל שט"ח על כתובתה ואח"כ יוכל לישא אשה הראוי' לו. ונכון שיסכים ע"ז רב מפורסם: אחיך הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה