שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
אה"ע · סימן קכו
ב"ה שעדליץ תר"ג. לב"ד רבתא דק' פיעטרקוב יצ"ו. בענין חדר"ג אם גזר במקום מצוה. פשוט הי' הדעת נותן דבמקום מצוה לא גזר והשתא באדם סתמי אמרי' בנדרים (דף ס"ו) פותחין בשבתות ויו"ט שאלו הי' יודע שאסור להצטער לא הי' נודר עאכו"כ בדבר שהוא תק"ח אמרו בכתובות (דף נ"ב ע"ב) במקום דמיעקרא נחלה דאו' לא תקנו רבנן והשתא התם דהוי ממון ושייך הפקר ב"ד הפקר כ"ש לענין איסור:
ואף דביבמות (דף צ' ע"ב) ערל והזאה וכו' עקרו ד"ת היינו במקום דתקנו מפורש דהיינו שע"י המצוה בעצמה יוכל לבוא לידי קלקול אבל סתמא דמלתא אמרי' דלא גזרו:
ואף הגדולים שהביא בד"מ שאסרו אף במקום מצוה היינו דוקא לענין יבום כיון דאפשר לקיים בחליצה תשיב אפשר לקיים שניהם אבל לא לענין פו"ר כגון בשהה עשר שנים ולא ילדה. ועוד יותר בנשתטית דאיכא ג"כ אפרושי מאיסורא וכמ"ש הנוב"י מה"ח ת' ו'. וראי' גדולה מדברי הנמוקי יוסף דבפ' הבע"י כ' בשהה עשר שנים ואעפ"י שר"ג גזר בכי האי ל"ג. ולענין יבום כ' לעיל מיני' בפ' החולץ ואעפ"י שאינו דבר הגון' כ' דעתו דעכ"פ לכתחילה אסור משום דאפשר בחליצה. אף דס"ל דבמקום מצוה ל"ג. עכ"פ חזינן דהני שני דינים ל"ד להדדי. ע"כ יש להסתפק במה שהביא רמ"א ב' דעות החולקים דאולי המתירין איירי בשהה עשר שנים ולא ילדה והאוסרים במקום יבום וי"ל דלא פליגי אהדדי:
אמנם בת' מהר"י מינץ כ' להיפוך דבמקום יבום י"ל דלא חלה התקנה ובשהה יש לאסור ולפי שדבריו ז"ל תמוהים בעיני אעתיק מה שהערותי בדבריו: כ' שם על המזרחי שהתיר במקום מצוה ואפי' בר בי רב דחד יומא לא יאמר כדבר הזה. המעיין בתשו' הרשב"א ת' תקנ"ז יראה שדבר זה הוא פשוט בעיניו. ולפי שיש בדבריו צ"ע אעתיק הנוגע לענינינו וז"ל 'ואפי' אם ת"ל שהוא מדת חסידות איך יתקן הרב שלא יתנהגו במדת חסידות ועוד מסתברא לי דילפינן לה מדב"ש שאמרו לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וכו'. ונ' דלאו בעדים ממש קאמר דא"כ למה איצטריך קרא דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וכו' ע"כ' ובודאי דלכאורה הדברים תמוהים מה ענין חדר"ג לדברי ב"ש דודאי אנן קיי"ל כב"ה דמותר לעולם לגרש ואתר תקנת רגמ"ה אסור לעולם לגרש בע"כ:
וע"כ דכוונת הרשב"א דרגמ"ה לא גזר אלא כעין דאו' לב"ש דתקנתו לא עדיפא מאיסור דאו' וכי היכי דלב"ש אם הי' בה דבר מכוער פקע איסור דאו' ה"נ לבתר תקנת רגמ"ה לדידן:
ומ"ש הרשב"א דאי בעדים ממש דוקא א"כ למה לי קרא במחזיר גרושתו הא לעולם אסורה היא משום איסור ערוה. תימה גדולה על דבריו ז"ל מדברי הירושלמי המובאים בתוס' גיטין (דף צ') ד"ה מה שהרי באמת הקשה כן הירושלמי ותירץ לעבור עליו בשני לאוין. וכן מ"ש הרשב"א דודאי היכי דאיכא דברים מכוערים מגרשה לב"ש. ג"כ דבריו תמוהים מירושלמי ריש סוטה דאמר ר"א ס"ל וקנא את אשתו חובה כב"ש וכו' לגרשה אינו יכול וכו' לקיימה אינו יכול. נמצא מפורש שם דבכה"ג אינו יכול לגרשה: וכשאני לעצמי אני תמה כתובה לב"ש למה לי דכל הטעם הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולב"ש ממנ"פ אם לא מצא בה ערות דבר הרי אסור לו לגרשה ואם מצא בה ערות דבר הרי מחויב להוציאה ואין לה כתובה כלל. והא ודאי לא שייך לומר דלב"ש ליכא כתובה כלל דא"כ תקשה מתני' דכתובות בתולה כתובתה מאתים דלא כב"ש. וגם הא מצינו מפורש לב"ש סוטה (דף כ"ד) מתו בעליהן עד שלא שתו נוטלות כתובה ולא שותות. וכן אפי' תימא כתובה דאו' ג"כ קשה טובא. חדא כתובה למאן דהא עוברת בערות דבר לית לה כתובה וכשאין בה ערות דבר אינה מתגרשת. ותו הא עכ"פ תקנת שמעון בן שטת היתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמבואר בסוף האשה שנפלו (דף פ"ב ע"ב) ועי' בשטה מקובצת (לדף ל"ט) גבי מת יצא כסף קנסה בכתובתה ורחוק שב"ש יפלגו על תקנתו של שמעון בן שטת. וכן מתני' קמייתא דריש בתולה נשאת דאוסרין אותה עפ"י דבריו לחוד לשיטת התוס' שם דלא כב"ש. וכן (בדף נ"א) אם אמר הרי גטה וכתובתה רפאת את עצמה רשאי, וכן ריש גיטין דאמר המביא גט צ"ל פני נכתב ובפ"נ דלא ליתי הבעל ויערער למה יערער ע"כ דירצה לקיימה לו לאשה ואי לב"ש איך יקיימה הלא כבר אסורה עליו. וכן קשה יותר דאמר שם לר"א אפי' מכפר לודים ללוד והא ר"א כב"ש כמש"ל בשם הירושלמי:
ע"כ נ' לפענ"ד דר"א אזיל לטעמי' דאמר ריש מי שקינא (דל"א) אפי' שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובה אלמא אף דס"ל כב"ש מ"מ אתר הקינוי שרי להוציאה ע"י דבר קל, ממילא נוכל לומר כמו דר"א ס"ל כב"ש. ה"נ ב"ש ס"ל כר"א והבעל בעצמו לא גרע מעוף הפורח ויכול לאסרה ע"י דבורו ושייך שפיר תקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ויוציא עלי' שם של דברים מכוערים וכמ"ש הריטב"א ריש כתובות גבי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהיו טורח:
בסעודה וכו' דכשיהיו טורח בסעודה כולי האי יהי' קשה בעיניו להפסידה ולא יוציא עלי' דבה בדברים של מה בכך וה"נ הכא:
ס"ס נכונים דברי הרשב"א דע"י כיעור מגרשה לב"ש היינו אחר הקינוי וירושלמי דריש סוטה הנ"ל מיירי קודם קינוי דאז אסור לו לגרשה אפי' ע"י כיעור אם לא בעדים וס"ס כתובה אצטריך שלא תהא קלה בעיניו אחר הקינוי. וכן יוכל לקנאות לה במכוון ואח"כ יאמר שראה בה כיעור: ויתיישב לפ"ז ג"כ מתני' פ"ח דגיטין (דפ"א ע"א) כתב לגרש את אשתו ונמלך ב"ש אומרים פוסלה מן הכהונה וב"ה אומרים אע"פ וכו' ולא נעשה התנאי וכו' דקשה ג"כ דאי לב"ש אינו גט עד שיעידו עדים שראו בה דבר של זנות א"כ אסורה לכהונה משום זה לחוד דזונה מיקרי ול"ל משוה ריח הגט. ואי בשאין בה כל אלו א"כ גם ריח הגט לא הוי כיון דלא מצי מגרשה:
ולפי מש"כ ניחא דהכא מיירי אחרי הקינוי ששמע מעוף הפורח או דאסרה על עצמה בדבורו וכתב לגרשה ונמלך אח"כ ולא גירשה והיא אסורה עליו ומת אח"כ אף דזונה לא הוי מ"מ אסורה לכהונה משום ריח הגט וב"ה ס"ל דמשום ריח הגט אינה אסורה לכהונה:
וס"ס כיון דאפי' לב"ש משכחת לה דמגרשה ע"י כיעור בדבור פיו עכ"פ לדידן בתר חרגמ"ה די בכך שלא יהי' צריך עדי קינוי. ס"ס תמוהים דברי מהר"י מינץ שכ' ואפי' בר בי רב דחד יומא לא יאמר כדבר הזה והרי הרשב"א אומר כן אפי' במדת חסידות ויש לו ראי' גדולה:
ומה שכתב עוד שם ראי' מהך דיבמות (דף ס"ה) דאמר ר' אמי הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה והאריך שם בזה. ואחר כל האריכות דבריו ז"ל תמוהים מאד דמה דאמר ר"א יוציא ויתן כתובה הוא משום טענה דידה דלא מיתדר לה ומה לה ולו אם מקיים המצוה או לא ס"ס היא טוענת הוציאני ואין טענת המצוה מבטלת טו"ת שבין אדם לחברו. אבל תקנת רגמ"ה שהוא בכלל תק"ח ודאי סתמא לא תקנו חכז"ל לבטל מצות התורה אלא במקום קלקול גדול ועבירה גדולה. וע' ר"ן סוכה שכ' דמה שגזרו לפעמים לבטל שופר ולולב הוא דוקא משום דלא בקיאין בקביעא דירחא. וגם דהתם ביבמות הרי יש לו עצה לקיים המצוה שיוציא ויתן כתובה. אבל בכה"ג שהיא אינה מרוצית לקבל גט ואין לו דרך אחר רק לעבור על המצוה י"ל דשרי: ומ"ש עוד דאפי' רבא לא קאמר אלא נושא פי' אם ירצה ולא קאמר שחייב מיחה ג"כ חמוה דהא ודאי רבא רבותא אשמועינן דאפי' ביש לו כמה בנים נושא כמה נשים כחא דהיתרא עדיף לי' לאשמועינן:
עוד מ"ש הרי המרדכי שפוסק כרבא כ' ומיהו בזה"ז שיש חדר"ג וכו' הלכך יוציא ויתן כתובה אלמא האידנא הוי דינא כלר' אמי אז ואפי' במקום דלא קיים פו"ר יוציא ויתן כתובה. כבר כתבתי דמזה אין ראי' רק דיוציא ויתן כתובה היכי דיכול לקיים שניהם. אבל היכי דלא יכול להוציא אה"נ כדי שלא יבטל מפו"ר מותר. וגם די"ל דכוונת המרדכי דאזיל בתר דידה היינו אם תערער יוציא ויתן כתובה והמרדכי אזיל לשיטתי' כמובא בסי' קנ"ד ס"א בהג"ה בכל עובר ע"ד וע' בת' נוב"י מה"ת צ':
וממילא לפ"ז אין נ"מ מה שהאריך בתשו' שם דהלכה כר"א כדמוכח בס' התרומה דאין שום נ"מ דנהי דס"ל כר"א היינו דוקא לענין טענה דידה ולא לענין מצוה ואדרבא י"ל ראי' להיפוך דהא ר"א שני הדינים קאמר אף בזו יוציא ויתן כתובה היינו אף באין לו בנים אם ומוסיף ואומר שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו וכו' פי' כמו שאומר לעולם בנושא אשה על אשתו ביש לו בנים ס"ל דאין לחלק דאפי' באין לו בנים ה"ה דלטענה דידה אין נ"מ בין קיים המצוה ללא קיים וכמ"ש לעיל:
והנה בס' התרומה לא הביא דין הראשון של רב אמי אף בזו וכו' רק הדין השני כל הנושא והיינו ביש לו בנים דוקא משמע בלא קיים המצוה לא קיי"ל כר"א. יהי' איך שיהי' לענין חדר"ג אין ראי' מדבריו. גם מש"כ איך יעלה ע"ד לדמות מצות פו"ר למצות יבום שמייבם בע"כ ואלו גבי קדושין אמרו מדעתה הן בע"כ לא. וכי ס"ד שיוכל איש משום המצוה דפו"ר לכוף לכל אשה שירצה וכן ביבום שאמרו שמייבם בע"כ היינו ליבמה שמשועבדת לו מקודם מכח קדושי אחיו. וה"ה בכל אשה אחר שכנסה אה"נ דכופה ואמרו בגמ' (דס"ג) מתשמיש כו"ע לא פליגי דהוי מורדת ואין שום חילוק בין מצוה זו לזו:
וכן מ"ש משום האי דראב"י דכ' דאין כופין בשהה י' שנים ולא ילדה משום האי דנגזר ע"ע דפ' חזקת הבתים (דף ס' ע"ב) ואלו ביבום כופין ולא משגיחין בזה גם זה תימה וכי ס"ד דמשום זה דאין כופין מחשב מצוה קלה והלא במצות כאו"א אמרו ג"כ דאין כופין ואפ"ה קראוה חכמז"ל חמורה שבחמורות. וכן בכל ל"ת דלא אמרי' מכין אותו עד שתצא נפשו אטו בשביל זה נאמר דמצות עשה חמור מל"ת והלא ביבמות אמרו מכדי ל"ת חמור מעשה וכו'. ופשוט נ' דביבום ודאי דכופין כמו דכופין בכל מ"ע משא"כ במצות פו"ר דהוא לישוב העולם אין בידינו לכופו להראות עכ"פ דדין הוא שנגזור על עצמינו וכו' ומה שאין כופין הוא זכר לחורבן ומ"מ המצוה גופא שאדם מחויב מצד עצמו לעשות מפני צווי התורה אינו נפטר ממנה ולא הורע כחה:
ובת' מהרש"ל הוא מן המחמירין. ויש תימה בדבריו שכ' שאם עבר ונשא בגט זה נ' שאין לו היתר לישא אחרת אפי' בלא החרם דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. דמה ענין לישא אחרת לדינא דגמ' והלא נושא אדם כמה נשים ודוקא אם ליכא למיקם בספוקייהו וכשהיא מוחית אבל אם היא שותקת מה לן גבי'. ואפי' לר"א וכ"ש לפי מה דקיי"ל כרבא:
ובתשו' עבודת הגרשוני ת' נ"ג ראיתי ג"כ שהוא מן המחמירים וכ' שהוא עכ"פ ס' דאו' וראוי להחמיר. גם ע"ז יש לתמוה דהא גופא הוי ס' אם חרם הוא דאו' או לא וגם יש ס' אם שבועת האבות חלה על הבנים. ובריב"ש ת' שצ"ט כ' דשבועת האבות חלה על הבנים ובת' הרא"ש כלל ה' כ' דאינם יכולים להשביע את הבנים. וכ"נ מפירש"י על התורה שכ' עה"פ כי השבע השביע להם השביע שישביעו לבניהם:
ונ' ג"כ דבזה מחולקים המזרחי והגור ארי' בפ' נצבים עה"פ ואשר איננו פה שכ' שם רש"י ואף עם הדורות העתידים פי' המזרחי ואף שגופיהם לא היו נשמותיהן נמצאות משמע דבלעדי זה לא חלה השבועה על הדורות העתידים וע"כ צ"ל שהיו נשמותיהן עמהם בשעת השבועה. והגור ארי' כ' בפשוט שכן הביא באלה ובשבועה כל הדורות העתידים. עכ"פ יש כאן שלש ספקות אם חרם הוא דאו' ואת"ל שהוא דאו' דלמא אינו חל על הדורות האחרונים ולא הוי השתא אלא מנהגא בעלמא ואת"ל דתלה דלמא במקום מצוה לא גזרו:
וראי' לדבר דבח' ר"מ מרוטנבערג נכתב שם שחדשו לתקן אותן התקנות עצמם שתקן ר"ג והי' זאת בשנת תתק"ף לאלף התמישי וכ' שהתחילו לזלזל בהם. ואם מדאו' הי', חל עליהם ח"ו לומר שזלזלו בהם וע"כ קרוב לומר דלא הי' עליהם רק מצד מנהגא בעלמא ומש"ה התחילו אז בזמן ההוא לזלזל בהם: ונראה לפרש דעת הכלבו המובא בב"ש דכ' דצריך שיתירו מאה רבנים משום טעם מבורר והא ודאי דטעמם יהי' משום דהוי לדבר מצוה וא"כ קשה למה לן מאה רבנים. ונ' דיש לדמותו להאי דפותחין בכל מיני פתח וכ' הר"ן בנדרים (דכ"א) דהוי כנדר טעות דאדעתא דהכי לא נדר ואפ"ה צריך ג' הדיוטות או יחיד מומחה להתירו. וה"נ בהאי דתקנת רגמ"ה דהוי שבועת, רבים צריכי רבים למישרי' אף דאמרי' אדעתא דהכי לא, נדר מ"מ צריך היתר. ס"ס הא ודאי דהכרעת הרמ"א הוא הכרעת רוב הפוסקים:
וידוע מה שתמהו רבים למה באיסור שתי נשים מהני אם קידש בדיעבד ובגירושין בע"כ אפי' בדיעבד לא מהני. ונראה קצת לומר עפ"י מה שהקשו האחרונים על הט"ז שכ' באו"ח תקפ"ת וביו"ד קי"ז ובחו"מ ב' דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור והקשו איך אסר רגמ"ה לישא ב' נשים והלא מפורש בתורה כי תהיינה לאיש שתי נשים. ונראה שהוא כמ"ש בגמ' מי קתני תנשא נשאת קאמר ה"נ התורה אמרה רק לשון דיעבד ע"כ יכול ר"ג לאסור לכתחילה. ומש"ה אה"נ באמת על הדיעבד אין בכחו לאסור. אבל לענין גט בע"כ אדרבה כיון דיש לפרש לשון התורה כב"ש דדוקא במצא בה ערות דבר נהי דבאמת קיי"ל כב"ה עכ"פ לא חשיב מפורש בתורה ויכול לאסור אפי' דיעבד:
ולפי דברינו אלה י"ל דלענין זה יהי' ג"כ החילוק בין גט בע"כ במקום מצוה או לישא ב' נשים. די"ל כיון דאסר ר"ג השתא ל"ת מצוה ודוקא במה שאסר בדיעבד הוא דלא הוי מצוה משא"כ לענין לישא ב' נשים כיון דבדיעבד מהני שוב חשיב מצוה וכמ"ש רש"י שבת (דמ"ג) טבל מוכן הוא אצל שבת הואיל ותקנו מתוקן היינו שאם בא א' ועבר על דברי חכמים מהני. וכיון דבדיעבד מהני תשיב לעולם חזי. וממילא מצוה נמי הוי:
ולפ"ז נ"ל לומר בדעת האוסרים ג"כ לפי מה שהקשו על הט"ז הנ"ל מהאי דרבית נכרי דמפורש בתורה להיתר וחכמים אסרוהו אם לא משום כדי חייו וכן בהאי דפסח וקדשים מאי א"ל (חולין דף י"ב) וכ' התוס' דמבשר תאוה לא פריך דדלמא אסור רק מדרבנן ותימה ג"כ איך יכלו חכמים לאסור מה שמפורש בתורה:
ונלפענ"ד לומר בזה דמה דחכמים לא יכלו לאסור דבר שמפורש בתורה לא עדיף משבועה ע"ד מצוה דאמרינן דלא חיילא ואפ"ה אמרינן דבכולל מצי למיסר. וא"כ ניחא שפיר דהתם ביו"ד קי"ז בסחורה בדבר איסור דהוא באותו דבר עצמו וכן במילה בשבת בשמיני שהוא באותו דבר עצמו שהתירה התורה אין כח ביד חכמים לאסור. אבל רבית דנכרי שהוא משום שמא ילמוד ממעשיו דאטו זה בלבד אסרו חכמים והלא כמה דברים אסרו חכמים משום הרחקה כדי שלא ילמוד ממעשיו ורבית דנכרי ג"כ בכלל בכה"ג יכלו חכמים שפיר לאסור. וכן נמי בענין לחוש למיעוטא דחכמים גזרו לחוש למיעוט וממילא בשר תאוה ג"כ בכלל ובזה יש כח בידם לאסור וממילא לא יקשה לנו על חדר"ג דמצי למיסר במקום מצוה דגזרת רגמ"ה היתה בכולל בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה וממילא אח"כ לא חלה עליו המצוה וכמ"ש בגמ' ריש כתובות (דף ב' ע"ב) התם אנוס בתקנתא דתקינו לי' רבנן וכמ"ש שם בירושלמי נעשה כמי שחבשוהו סופרים:
ויתורץ שפיר קו' הידוע שהקשה בס' תשובת דברי ר' משולם ת' י"א דלמה בסי' קי"ז באשה שיש בה מומין כופין אותה להוציא ולא חיישינן לחדר"ג וא"צ היתר מאה רבנים. ולמה בנשתטית שאין לך מום גדול מזה הצריך היתר מר"ב מ"ש זה מזה דהא חדר"ג לגרש בע"כ ולישא ב' נשים בחדא מחתא מחתינהו. ולכאורה היא תמיהה גדולה:
ולדידן יתברר שפיר דהא אמרי' דר"ג גזר בכולל במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה וה"מ שייך כולל אם הגזירה על הבעל כיון דאצלו שייך לפעמים שיעשה שלא במקום מצוה גזרו ג"כ במקום מצוה. משא"כ על ב"ד דלא שייך לעולם שלא במקום מצוה ודאי דלא גזר ר"ג כלל. וא"כ ניחא שפיר דהתם ודאי דב"ד כופין אותה שתקבל הגט ואין כאן חדר"ג דל"ג במקום מצוה. אבל בנשתטית דלאו בת גירושין היא ואין לך להתיר אלא שישא הבעל ב' נשים ועליו שייך לגזור במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה ע"כ צריך שפיר היתר מר"ב:
ויתיישב בזה לשון תשו' הרא"ש כלל מ"ב התמוה שהעירו עליו המהר"מ מלובלין והב"ש והנוב"י מה"ת ת' ק"ד השיג עליהם שלא ירדו לסוף דעת הרא"ש ז"ל עיי"ש שסוף כל סוף גם לפי פירוש הנוב"י ג"כ דברי הרא"ש תמוהים וז"ל הרא"ש הצריך לענינינו. ועתה בימי חכמי הגמ' אם אירע מום זה באשה בעלה הי' מגרשה ומתחייב לה כתובה ויפרע מה שתמצא ידו והשאר כאשר תמצא ידו והשתא שתקן ר"ג שאין לגרשה בע"כ איך יתקן שיתחייב ליתן לה שאר כסות ועונה. א"כ יפה כח האשה מכח האיש דאלו נולד מום זה באיש אין אומרים יכפוה להיות אצלו וכו' אם נולד זה באשה יכפוהו לפרנסה וכו' השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו וליתן כתובה אשה שמתגרשת בע"כ לא כ"ש וכו'. וכי לאו ק"ו שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לענין האיש לבטלו מפו"ר וכו' אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בע"כ ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שכו"ע וא"י לומר אין רצוני לקבל גט עד שיפרע לי כתובתי דזו אינה טענה וכו' עכ"ל הצ"ל: והנה הנוב"י תמה על סתירת ל' הרא"ש שמתחלה כ' אבל לא יתכן כלל שבמקום שהאיש כופין אותו להוציא לא יגרשנה בע"כ א"כ החליט שר"ג לא תקן כה"ג ואח"כ כ' ואף את"ל שהשוה מדותיו היינו שגזר אף במקום מצוה וא"כ אסור לגרש בע"כ אפי' בכה"ג א"כ איך כ' שוב דבמקום שהאיש כופין גם האשה כופין ודבריו סותרים לכאורה זא"ז כן תמה הנוב"י. ובאמת שהיא תמיהה עצומה:
אך במחכ"ת הגאון ז"ל גם בתירוצו לא העלה ארוכה לקושייתו דהוא ז"ל מתרץ דבתחלה עלתה ע"ד הרא"ש שיתן לה בזריקה וא"צ רצונה כלל ואף את"ל שהשוה מדותיו היינו שלא יגרשה בזריקה אלא שתהי' כמו האיש דהיינו שצריך לכפותה עד שתאמר רוצה אני א"כ עכ"פ יכפנה עד שתאמר רוצה אני ואם בכל אלה תתעקש ותמאן לקבל ברצונה עכ"פ ימנע ממנה שכו"ע. זה תורף דברי הנוב"י בפי' דברי הרא"ש:
וכל הרואה יראה דוחק הדברים. חדא דזה לא שמענו מעולם שיסכים לזה שנכוף אותה רק דוקא באופן שכופין לבעל שיאמר רוצה אני וזו התקנה אין לה טעם כלל דלא חזינן לחד מרבוותא שיאמר דבר זה ולמה נפרש דברי הרא"ש באופן הרחוק שלא מצאנו שום דעה הסוברת כן. ועוד א"כ דבריו מיותרים מ"ש ואף את"ל שר"ג השוה מדותיו הוסיף "ששום "אדם לא יגרש בע"כ' הנך תיבות אין להם שום פירוש לפי כוונת הנוב"י ומאי 'שום אדם'. וגם לא קאי על הגירושין בע"כ אלא שהשוה אותה לו:
אע"כ פשוטן של דברים דאדלעיל מינה קאי שמתחלה כ' בק"ו שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לענין האיש לבטלו מפור' היינו דדעתו ז"ל כדעת הסוברים דבמקום מצוה לא תקן ר"ג ופשוט לפ"ז דדבריו שלאחר כן שכ' ואפי' את"ל שר"ג השוה מדותיו היינו לדעת הסוברים וחולקין ואומרים שר"ג גזר אפי' במקום מצוה. רק, ה"ק מתחלה הסכים שר"ג לא תקן במקום מצוה ויכול לכפותה ולגרשה בע"כ. היינו שאפי' הבעל בעצמו יכול לכפותה ואפי' את"ל שר"ג גזר אפי' במקום מצוה ע"כ דלא גזר אלא על הבעל וכמש"ל בכולל כיון דבדידי' משכחת שלא במקום מצוה א"כ לא יגרש אפי' במקום מצוה. וזה שדייק ששום אדם אדם דעלמא ס"ס דוקא גבי אדם דעלמא שייך זה אבל על ב"ד לא גזר וכמ"ש לעיל דבב"ד לא שייך שלא במקום מצוה א"כ מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא פי' כמו באיש שכופין אותו להוציא היינו ב"ד כופין אותו ה"נ האשה יכפוה ב"ד שתקבל הגט ולב"ד ודאי דל"ש גזירת רגמ"ה כלל וכלל והוסיף עוד ע"ז ולפ"ז שהדין נותן שהב"ד:
יכפוה ממילא גם הבעל בעצמו אף שאסור לו לכופה וליתן לה הגט בע"כ לפי שיטה זו מ"מ יוכל הבעל למנוע ממנה שכו"ע כיון שהב"ד לא יחייבוהו ליתן כיון שהב"ד מחוייבים לכוף אותה שתקבל א"כ אף במקום שאין בכח הב"ד לכוף אותה עכ"פ לא יוכלו לחייב אותו ליתן. והם דברים ברורים ת"ל. ומיושב ג"כ דקדוקו של המהרמ"ל במה שהוסיף הרא"ש מניעת שכו"ע כיון דהדין לכוף אותה למה ימנע ממנה שכו"ע ולפמ"ש ניחא. והשתא דאתית להכי יכול הבעל לשלוח לה גט והשליח יוכל לגרשה בע"כ דשליחות ב"ד עביד אף דעל הגירושין בעצמו הוא שלוחו של בעל אמנם הכפי' שליחות ב"ד הוא:
וגם הבעל בעצמו אם עבר וגירשה בע"כ מהני ואף דבכל גט בע"כ אפי' בדיעבד ל"מ התם הוי כמו כל מלתא דא"ר לא תעביד א"ע ל"מ וכן תקן ר"ג ז"ל שיהי' חמור כ"כ. אבל בכה"ג דב"ד מצי לכוף אותה הוי כמקח שנעשה בשבת דקיי"ל בחו"מ ר"ח דמהני וכמ"ש הסמ"ע והט"ז דכיון דאפשר להיות בהיתר הוי רק יומא קגרים ומהני בדיעבד ה"נ כיון דאם עשה ע"י ב"ד מהני א"כ גוף הגירושין מצי להיות בע"כ ורק החסרון שהוא ה' הכופה הוי רק יומא קא גרים ומהני:
אך עדיין אינו מיושב מ"ש, לעיל ממה שאמרו במקום דמיעקרא נחלה דאו' לא תקנו רבנן והתם ג"כ מצי למיסר בכולל בין איכא מותר דינר לליכא ס"ס לא תקנו בכה"ג:
אך ודאי התקנה הזאת של היתר מאה רבנים בנשתטית אחרי השלשת הכתובה והגט לזה הסכימו כמעט כי האחרונים ז"ל ואין כל חדש. רק בזה אני מסופק אם תשתפה ולא תרצה אז לקבל הגט אם השליח יוכל לגרשה אז בע"כ דודאי בעבירה אין בדעת השליח ליתנו לה אפי' אם נימא דלא כהנוב"י בת' המפורסמת בת' ע"ה דס"ס ודאי שאינו מרוצה ליתנו לה בעבירה וע"כ דאז יהי' במקום מצוה כדי שלא יעבור הבעל חרם דר"ג של שתי נשים תימא דלפי דעת האחרונים שכ' דחדר"ג של גירושין בע"כ חמיר מחדר"ג של שתי נשים הגם דדבריהם תמוהים מנ"ל הא אך אם נימא כדבריהם ז"ל איך נברח מן הקלה ונכנוס בחמורה:
ואולי י"ל כסברת הר"ן יומא דשוחטים לחולה ביו"כ ולא נאכילנו נבילה משום דבזה עובר על כל זית וזית ה"נ חדר"ג דגירושין בע"כ אינו עובר רק פ"א ובשתי נשים עובר תמיד:
אך אה"נ למה בשהה י' שנים ולא ילדה מתירין לו לישא אחרת ולא לגרש בע"כ כמ"ש הנוב"י ת' א' ודלא כדמשמע בב"ש סק"ז. ואולי י"ל כמש"ל דבהא לא גזר אלא לכתחילה על הנשואים מש"ה בדיעבד מהני ואנן הוא דנהיגינן להחמיר עליו להוציא א' מהן כדי שלא יהנו מעשיו, הרעים ומה כח ב"ד יפה. אבל באמת אינו עובר ג"כ אלא בפעם א' מש"ה מתירין יותר איסור שאינו אלא לכתחילה משנתיר גט בע"כ שהוא אסור אפי' דיעבד. א"כ שוב הדק"ל אם תשתפה ותמאן לקבל הגט איך נגרשה בע"כ:
נלע"ד דאה"נ לזה מועיל הגט שאנו נותנים עתה ביד השליח דאף דיש לספק בזה מאד כמ"ש בהג"ה מל"מ פ"ו מה"ג ה"ג בד"ה ודע בשם חכמי קוסטנטינא דמלתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי והרבה תירוצים נאמרו בזה עי' ת' ר"ח כהן שפקפק מאד בגוף הנתינה דלא נסמוך עלה:
נלפע"ד דאה"נ אפי' לכל התירוצים אינה אלא ס' מגורשת ובס' מגורשת לא אסר רגמ"ה ומש"ה אח"כ כשנשתפית מצי לגרשה בע"כ (ומה גם דהמגרש הזה בעובדא דידן כהן הוא] ואפי' נסתפק בזה עדיף ע"כ ממה שיעבור על איסור ב' נשים דהוי ודאי אם תשאר אצלו. ע"כ מותר לו לגרש הראשונה בע"כ וראוי ונכון לעשות כן שיגרשה עוד פעם אחרת ובזה אין לו לחוש לגזרת רגמ"ה כיון שעכ"פ היא ס' מגורשת:
וגם ראי' גדולה דבפעם הראשונה כשמגרשה אין כאן חרם דר"ג דהרי משנה מפורשת אמרו בכתובות (דף נ"א) אם אמר הרי גטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי וכבר כתבתי לעיל דא"א לומר דלא הוי כב"ש דא"כ למה נטרו לומר מתני' דלא כב"ש עד פ' אעפ"י (דף נ"ט) וע"כ דגמ' דידן אתיא כב"ש דס"ל לגמ' דידן כרבא דגיטין (דף צ') בלא מצא לא ערוה ולא דבר מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו בעמוד והחזר אבל הכא אי עבד עבד ומש"ה הכא דלא מיחדר לי' עמה הוי כדיעבד ומצי לגרשה אף לב"ש:
ולא קשה לגמ' דידן קו' הירושלמי הנ"ל בסוף גיטין דלמה איצטריך קרא במחזיר גרושתו דמשכחת כה"ג ואה"נ דהרשב"א סוף גיטין רצה ליישב כן אלא שהניח בקושיא דבהאי לא אישתעי קרא וע"כ כוונת רבינו ז"ל מגמ' דיבמות (דף ע"ח) שאמרו דאי לא כ' קרא והראו לי שכבר דבר מזה בס' חי' הרי"מ ז"ל באה"ע קי"ט] ובע"כ צ"ל לגמ' דידן מה"מ אמרי' דאי לא כ' קרא בדבר דבדיעבד ג"כ אסור הוי ולא משכחת לה בשום אופן בהיתר. אבל היכי דבדיעבד לאו איסור הוי דא"צ לתקן האיסור דהא רבא בעצמו ס"ל לעולם כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד ל"מ. ואפ"ה אמר דהכא אי עבד עבד היינו דהתורה התירה דבר זה בדיעבד וממילא משכחת לה לכתחילה ג"כ באשה שאינה ראוי' לביאה כגון בחולנית דהוי כדיעבד ושפיר כ' קרא לזה שאם היתה חולנית וגרשה ואח"כ נתרפאה ונשאת לאחר שאסורה לראשון: והירושלמי י"ל דלא ס"ל כרבא וס"ל דאפי' בכה"ג אסור לב"ש ולא חש לומר דמתני' דלא כב"ש כמו דלא חש ג"כ בהך דמניקה את בנה לומר מתני' דלא כב"ש אף דמייתי שם פלוגתא דב"ש וב"ה, בנדרה וס"ס לגמ' דידן אנו צריכין לומר דאף לב"ש יכול לומר הרי גטה וכתובתה תרפא את עצמה. ומוכרח לומר דהירושלמי לא ס"ל כרבא דאל"כ קשה קו' הגרעק"א בהג"ה המשנה דאין איסור חל על איסור ועיי"ש שכ' דהא משכחת לה כשהוזמו דא"כ לפ"ז למה לי' להירושלמי לומר דאיצטריך קרא למחזיר גרושתו לעבור בב' לאוין והא יכול לתרץ דמיירי שגרשה בעדים ואח"כ הוזמו. ומ"ש דעדיפא מיני' משני אדרבה כל מה דמצי לשנויי משנינן ולא מוקמינן בלאווי יתירי:
ועי"ש בתפארת ירושלים שתי' דא"כ מדאו' הגט בטל וקידושי השני לאו כלום הוא. ולכאורה דבריו לאו כלום הוא דהא גמ' מפורשת אמר רבא הכא גלי קרא וכו' אבל הכא אי עבד עבד. אבל באמת דבריו נכונים ולא מטעמי' רק דהירושלמי אה"נ ס"ל דלא כרבא אלא דאי עבר וגרשה לא מהני אליבא דב"ש ממילא מוכרח לומר בב' לאוין וכן באונס ג"כ צ"ל לעבור בלאו וס"ס הירושלמי והבבלי מחולקים בזה:
וכבר הוכחתי לעיל מדעת הרשב"א דמה דמותר לב"ש ה"נ מותר לדידן בתר תקרגמ"ה א"כ לא עבד שום איסור בגירושין הראשונים והשליח מצי למיעבד שליחותו ואף דלא עבדינן עובדא בשאר חולנית כמבואר באהע"ז ע"ט אבל בכה"ג אפשר לומר דשרי. ב"כ וב"כ סלקא הדבר בהיתר:
ויש לעיין ברש"י שם בד"ה לא מצא שכ' לב"ה משמע דלב"ש אה"נ אפי' בדיעבד לא מהני. ואולי אה"נ משום דקשיא לי' הירושלמי הנ"ל, ואולי כוונת רש"י על 'ולא דבר' דזה הוא דוקא לב"ה וצ"ע:
והנני להעיר במ"ש הב"ש סי' א' סקכ"ג ואחר שנתרפאה חייב לגרשה מיד. ואני מסופק שאולי אם לא תרצה לקבל הגט אולי מותר לו לשהות עם שתיהן דאם יגרש יעבור על חדר"ג ואם ישהה יעבור ג"כ על חדר"ג א"כ אולי י"ל דזה הוי בשב וא"ת וגירושין בע"כ הוי בקו"ע וכמ"ש הר"ן שבועות לשבועה על שבועה וגם י"ל בזה:
כיון דאישתרי אישתרי ועי' חת"ס חאו"ח ס"ה והג"ה דרעק"א [ובת' רעק"א החדשוח מ"ד]:
דברי הדוש"ת: