שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
אה"ע · סימן קיח
לבקשת איש א' מגלילותינו ושמו מ' נ"ש בר"א אשר אשתו מרת הענדיל בת ר' דוב נשאת לו בשנת תרמ"ה וזה כששה שנים אשר יצאה מדעתה ל"ע וזה בעלה דופק על דלתותינו להתיר לו לישא אשה אחרת עפ"י תקנת היתר מאה רבנים:
אחרי הגב"ע על הנ"ל וגם תעודות הרופאים א"י שעסקו ברפואתה וגם מבתי השפיטאהלין מחוץ למדינה אשר עסקו ברפואתה ואין תקוה. הנני לכתוב הנלפע"ד בזה:
הנה ידוע מ"ש בתשו' ר"מ מרוטנבערג ובס' הכלבו ק"י שלא להתיר עד שתהי' כתובתה צרורה ומונחה ביד נאמן במעות או משכנות:
והב"ח בסי' קי"ט כ' אכן קבלתי ע"ש הרב מוהר"ר שכנא ז"ל שהתיר לישא אחרת הלכה למעשה וכו' והיינו דוקא ליחד לה כתובתה וליתן גט ליד אחד להיות שליח להולכה שיהיו בידו הגט והכתובה עד שתשתפה ומ"מ כל זמן שלא תשתפה חייב ליחד לה בית בפ"ע ושישמרוה ממנהג הפקר וליתן לה מזונותיה וחייב בתנאי כתובה וכו':
והנה על נתינת גט זה נתעוררו רבים כמ"ש בס' פני יהושע ריש פ' מי שאחזו ובס' בית מאיר סי' קי"ט עפ"י דברי המגיה במל"מ פ"ו מה' גירושין ד"ג בעובדא שאירע בקוסטנטינא ואסרו גדולי הדור דשם משום דלא מהני שליחות בכה"ג דקיי"ל במס' נזיר (דף י"ב ע"ב) כל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי:
והנה בס' בית מאיר עמד בזה דא"כ אם אין הבעל יכול לאמן ידיו לכתיבה לשיטת הרמ"ה בסי' קכ"ג דמצריך שליחות לכתיבה נימא ג"כ דל"מ משום דאיהו לא מצי עביד וכן אם הבעל חולה וא"י להלוך למקום כתיבת הגט נימא דלא מצי משוי שליח ורצה לחלק בין אם מצד חוקי התורה א"י לעשותו או מצד חסרון כחו:
ודחי לה מהאי דב"ק (ד' ק"י) הי' כהן תולה או זקן נותנה לכל כהן שירצה ואמרו שם משום דמצי עביד ע"י הדחק הא לא"ה לא וחזר ונסתייע מהך דגיטין (דף כ"ג ע"ב) עבד מצי משוי שליח משום דאיתנהו בתורת שליחות עכ"ל עכח"ד:
והנה מהך דב"ק אין ראי' כלל דהתם לא מצד חלישת כחו אתינן עלה אלא דשם אי לא מצי עביד ע"י הדחק הי' פסול דהרי באכילה ע"י הדחק אף דג"כ מצי אכיל ואפ"ה נותנה לאנשי משמר משום דאי אכיל אינו מקיים המצוה: אך גוף קושיתו הנ"ל מתורצת עפ"י מ"ש בת' ר"י ברונא ת' קע"ת ז"ל ראי' מהאי דעבד נהי דאינו מקבל גט מיד רבו אבל מקבל הוא גט לעבד אחר מיד רב אחר א"כ ה"ה האי חולה נהי דלא מצי לילך לבהכנ"ס ולעשות גלילה אבל אי מייתינן ס"ת לגבי' מצי עביד גלילה לכן נמי מצי משוי שליח מיהו אם הוא חולה כ"כ דלא מצי עביד בשום צד פשיטא דלא משוי שליח ואם הולך חוץ לעיר נראה דמצי משוי שליח וכו' אלא מטעם דאמרי' ביבמות הואיל ומצי אתי בקפיצה וכו' עיי"ש. וכמ"ד אין תחומין למעלה מעשרה מצי אתי השתא וחזי לי' וקיי"ל כרבה כדאמרי' הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים עכ"ל:
ומפורש כ' עוד בתשו' ע"ד וז"ל ודומה להא דאמרי' בשבת פ' שואל מותר לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש שם בורגנין הולך ואעפ"י שעכשיו אין שם הואיל והי' אפשר בשום צד אולי היו שם בורגנין וה"ה הכא אולי הי' שם שום צד ליטול מצותו ומצי משוי:
שליח עכ"ל. ואף שכ' שם דאם הי' חולה כ"כ דלא מצי עביד בשום צד לא מצי משוי שלית היינו דוקא שם לענין מצוה דודאי חולה כה"ג פטור ממצוה זו אבל כל זמן דמצי לגרש פשיטא דמצי משוי שליח:
ומה שהקשה בס' ב"מ דכמו דהעבד מצי משוי שלית הואיל ואיתי' בתורת שליחות לעבד אחר ה"נ למה לא נימא בהך דנזיר (דף י"ב ע"ב) שם דהמשלח בר שליחות הוא לנשים אחרות פנויות ה"נ מצי משוי שליח אפי' לאשה נשואה זו:
לפענ"ד לק"מ דהן הן דברי הגמ' קידושין דפריך מכהנים דלאו שלוחי דידן נינהו מדאנן לא מצינן למיעבד קרבנות להך דעבד דג"כ לא מצי משוי שלית ומשני דל"ד דהתם בכהנים גוף המעשה והענין שנשתלח לו זה לא מצי ישראל לעבוד והוי חסרון מצד הענין גופי' וז"ש בגמ' שם ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל אף דישראל הם בתורת שליחות לשאר דברים ס"ס לענין קרבנות אין להם שום כת אבל בעבד דמשוי שלית לענין השחרור דגוף השחרור ודאי דעומד הוא לכך וראוי הוא להשתחרר:
א"כ מצד הענין ודאי דאין כאן שום ריעותא אלא מצד השליחות אתינן עלה ומצד השליחות שוב די אם הוא בגדר שליחות לעבד אחר נמצא היכי דמצד הענין אין למשלח כח לא מהני מה דהוא בגדר שליחות וכן הם כל הני דוכתי דאמרינן בהו מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי בנזיר (דף י"ב ע"ב) דאמר לשלותו צא וקדש לי אשה שהיא א"א עתה מצד הענין לא מצי לקדשה וכן ביבמות (דף נ"ב ע"ב) לאשה דעלמא אינה גט מטעם דאצלה ל"ש גירושין וכן שם בהפרת נדרים אף דבעל יכול להפר נדרי אשתו אחרת מכל מקום באותה האשה אין שייכות לענין הפרה דאין עלי' נדרים וגרוע עוד מישראל בקרבנות דהתם השליח על כל פנים יש לו שייכות בזה והכא השליח ג"כ לא מצי למיעבדי' השתא מש"ה בקרבנות איבעיא בנדרים (דף ל"ה ע"א) והכא ביבמות לא איבעיא להו כלל וה"ה באדם האומר לשלותו צא וקדש לי אחות אשתי לכשתמות אשתי לא מהני השליחות דבאותה האשה אין לו למשלח ענין בקידושיה אף דהשליח מצי לקדשה והוי כישראל בקרבנות: וא"כ לפ"ז יפה אמרו חכמי קוסטנטינא דגם בכה"ג באשה הנשתטית מה נ"מ לן אם הוא בגדר שליחות כיון דמצד הענין אין מקום לגירושין אצלה לא מהני מה דמצי להיות שליח אצל אחר:
והעיקר נלפע"ד בישוב הקושיא דמה הועילו רבותינו ז"ל בהשלשת הגט נ' דהא ודאי היכי דהיא יכולה לשמור את גטה אף דא"י לשמור את עצמה אפי' אי נימא דמדרבנן לא הוי גטא ס"ס כיון דמדאו' מהני תשיב מצי עביד משוי שלית וכדמשמע בתוס' ב"ק (דף ק"י) ד"ה דכי עביד וכ"כ מפורש במל"מ פ"ב מה' ביאת מקדש ה"ו:
ואולי י"ל דה"ט דתוס' יבמות (דף צ"ט ע"ב) שכ' דהספקות ראויין להקריב מטעם דאם יבוא אליהו וכו' ורש"י ז"ל הניחה בקושיא נהי דבאיסור דרבנן ס"ל לרש"י ז"ל בעצמו דחשיב ראוי וכמ"ש בשבת (דף מ"ג) טבל מוכן הוא שאם בא א' ועבר על איסור דרבנן חשיב ראוי ס"ס הכא רש"י לטעמי' דס"ל ספקות מה"ת אסורים ע"כ ל"מ סברא זו דאם יבוא אליהו. והתוס' ס"ל דהספקות מה"ת שריין כמ"ש מהרי"ט ח"ב חיו"ד ת' א' מש"ה ס"ל דהוי מצי עביד:
יהי' איך שיהי' בדעת התוס' עכ"פ היכי דרק מדרבנן אסור שפיר חשיב מצי עביד א"כ בשוטה דיכולה לשמור גטה אף דא"י לשמור א"ע מצי משוי שלית א"כ לפ"ז לעולם תשיב מצי עביד דאפי' בשוטה גמורה מתרמי כ"פ שיש לה דעת קצת ויודעת קצת:
וכבר כ' הט"ז בסי' קי"ט סקי"ב וז"ל ולהתיר וליתן לה גט אפי' אם מותר מצד הדין כיון דיודעת לשמור גטה ודאי אין לנו היתר זה כיון דיש סרך איסור דאו' באינה יודעת זה אין אנו בקיאים כ"כ לדעת מתי נקראת שימור לגטה:
והנה מצאתי ג"כ בדברי קמאי בס' אור זרוע הגדול בסי' תשע"ח כ'. שם מעשה בא לפני ר' שמתה בשוטה א' שהיתה יודעת לשמור גטה וכ' דלא ידעתי להבחין במה נקראת יודעת לשמור את עצמה. הגם דשם משמע להיפוך דביודעת לשמור עצמה אין אנו מבינים. עכ"פ חזינן דסברא דדברי הט"ז נכונים דגם ביודעת לשמור גטה ספקא הוי לעולם דאין אנו בקיאים להבחין כ"כ בין דעות השוטים. וא"כ לפ"ז סברא גדולה אצלי דאפי' בשוטה גמורה אם גרשה אפי' למאן דס"ל דאינה מגורשת אם נשתפית אח"כ וקבלה קידושין מאחר דצריכה גט מספק דשמא לא היתה שוטה כ"כ וגטה גט מספק:
וממילא אם נחליט כן אזדא לה כל אותה הקושיא דידוע מ"ש המל"מ פ"ט מה' אישות ה"ו באשה שהיתה ס' מקודשת דמצי משוי שלית לקדשה על אח"כ כיון דיכול לקדשה עתה קידושי ספק תשיב מצי עביד, וראיתו מדברי הרמב"ם פ"ז מה"א במקדש יבמה לאתר שיחלוץ לך יבמך כיון דאם קדשה עכשיו מקודשת מס' א"כ גם הכא חשיב מצי עביד ומשוי שליח:
ועי' ת' חתם סופר ת"ב ב' בד"ה עדיין פש גבן וכו' כ' מדאמר סתם ד"ת שוטה מתגרשת ע"כ מיירי ביש בה הימני שוטה שבכל מקום ואפ"ה מתגרשת עד שבדקנו בה אם משלחה וחוזרת. וע"ז יש לומר כ"ז שלא ראינו בה סימן שטותא יתירתא דמאבדת כל מה שנותנים לה אפי' בדיקה א"צ אם משלחה וחוזרת:
וביותר האשה הזאת שאנו מדברים אודותי' העידו לפנינו שיש זמנים שהיא מדברת כאחד האדם ודאי דקרוב לומר דעכ"פ ספקא הוי לעולם ובמשך שני שגעונה ילדה שני פעמים ועכ"פ היתה קצת בגדר דעת כשנזקק עמה: עוד נ"ל באופן אחר דבפשוט דעת הרמב"ם במקומו שם משמע דלעולם מגורשת בדיעבד מדלא מפליג כלל. ובס' שיורי קרבן על הירושלמי יבמות מתרץ באמת קושיא זו עפ"י דעת הרמב"ם ז"ל. אך קשה לתרץ כן לפענ"ד דרוב הפוסקים לא ס"ל כרמב"ם ז"ל בזה וס"ל דבאינה יודעת לשמור את גטה אינה מגורשת מדאורייתא ולדעת ה"ה גם הרמב"ם ס"ל דאינה מגורשת מדאו' אלא דסמך עצמו על מה שכ' כבר בקטנה:
אך לפענ"ד נ' לומר דיש לפרש דברי הרמב"ם כפשטות לשונו ואעפ"כ שלא יקשה עליו מפשטות דברי הגמ' דיבמות (דף קי"ג ע"ב) מוכרת לומר דאזיל בתר פשטות דברי הירושלמי דאין שם כ"א שני טעמים א' משום גרירה וא' דאין לה יד ולמ"ד משום גרירה עבר וגרשה מגורשת ואף דבגמ' דידן לא משמע כן כבר כ' בעלי הכללים היכי דבגמ' דידן אינו מפורש ובירושלמי מפורש פסקינן כירושלמי. וכבר כ' האחרונים דלישנא דאביי דמדייק לשון עולמית דלא תני בשוטה משמע דלעולם בשוטה מתגרשת:
אך עדיפא מינה נ' דהרמב"ם ס"ל כחד תי' בתוס' בשם י"מ דגרירה דירושלמי משלחת וחוזרת ויכולה לשמור גטה, היינו יש לה, יד וא"כ פלוגתא דהתם היינו תרי מימרי דהכא וכיון דשם אמרו דלמ"ד משום גרירה מגורשת בדיעבד. אין דברי הרמב"ם מופרכין מגמ' דהכא:
ומעתה יש ליישב קושיא זו בפשוט דבס' מרכבת המשנה רצה לכאורה ליישב דדמי למאי דאמרינן בכתובות (דף נ"ט) שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים תקדש דקדשה דמה, דבידו לפדותה אחר עשר שנים מקרי מצי למיעבד השתא וא"כ ה"נ הלא אם תיסק אדעתין שלא תתרפא לעולם אין חשש כלל ועיקר החשש הוא שמא תתרפא א"כ להך צד מקרי ראוי לגרשה כמו לאחר עשר שנים: אך הוא ז"ל דתה לחי' זה דל"ד להתם דזמן ממילא קאתי ובידו לפדותה אך בשוטה דאמרי' בגיטין (דף ע' ע"ב) דלאו סמיא בידן א"כ מחוסר מעשה. וא"כ מיושב שפיר דבירושלמי שם אמרו נ"מ בין טעמא דגרירה לטעמא דא"י לשמור גטה דמשום גרירה בדיעבד מגורשת ומשום שא"י:
לשמור גטה יש לה אב או בן או אח מגורשת דמשמרה וא"כ ניחא שפיר דמה שאמרו בגיטין שוטה לאו סמיא בידן היינו דוקא אם הבעל שוטה דאז אין עצה. אבל היכי דהאשה שוטה דאז ודאי אם הי' מי שמשמרה היתה מתגרשת וכן אם הי' מי שישמור את גטה היתה מגורשת מדאו' כמו אם יש לה בן או אח דאטו מי כתיבי בן או אח בתורה אע"כ מי שהוא משמרה או משמר את גטה בכלל יהי' מי שיהי'. וא"כ אם היו ב"ד ממנים מי שישמרוה ג"כ היתה מגורשת מדאוריי' דונתן בידה כתיב שישמור באיזה אופן שיהי' וכן באיזה אופן שאינה חוזרת די בכך מדאו'. וא"כ שוב אפי' אין מי שישמרוה עכ"פ כיון דאפשר לשמרה חשיב סמיא בידן וא"כ שוב דמי להך דשדה שמושכנת לעשר שנים דמצי משוי שליח וכמש"ל:
אך וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. ובעקבות כל המתירין בהיתר זה נלך בדרך שברר לנו הנוב"י בח' אהע"ז ת' ג' שחשש לקו' זו ותקן שישליש ג"כ שט"ח או ישבע שאם תשוב לדעתה ותהי' ראוי' לקבל גירושין שישלם אז דמי השט"ח או שיקיים מה שנשבע או שיתן לה גט מחדש. וכ' שם שלא רצה לתקן שישבע עד"ר שיגרשה מטעם שלא יהי' נחשב אונס מפני השבועה כמבואר בש"ע קל"ד. ונזהר עוד הגאון הנ"ל שמלבד החיוב הנ"ל יאסור ע"ע בשר ויין אם לא ישלם לצאת ידי הלבוש קל"ד שכ' להשוות דעת תשו' הרשב"א עם שאר תשובות החולקים המובאים בב"י וד"מ ורמ"א שם דהיכי דיש לו ברירה שלא יחזירנה ולא יגרשה ולא ישלם קנס גם הרשב"א מודה דל"ה אונס. וה"נ יש לו ברירה שלא ישתה יין ולא יאכל בשר ולא יגרש ולא ישלם או יתנה אם ישא אשה ויש לו ברירה שלא ישא אשה ולא ישלם:
ואני תמה מה ענין זה למחלוקת הרשב"א ושאר התשובות דהתם דוקא כשלא הי' הדין נותן שיגרשנה התם הוא דנחלקו היכי דאינו אנוס על גוף הגירושין אלא שהוא אנוס על דבר אחר וכדי להתפטר מאותו אונס מתרצה בעצמו ליתן גט. עוד יש אופן אחר קל מזה היכי דהוא הביא על עצמו האונס כגון שנשבע מרצונו ליתן גט ובזה הוא דנחלקו וראיתם מהאי דגיטין (דף מ"ו) יאסרו פירות העולם עלי אם לא אגרשך ומזה היא תמיהה גדולה על האוסרים אבל בכה"ג שהדין נותן שיגרשנה לית דין גלית דיין שאינו נקרא אונס:
וכבר כ' בתשו' רשד"מ חחו"מ י"ג דכל מה שהדין נותן אינו אונס כלל והביא ע"ז דברי הרמב"ם הידועים דודאי כל איש מישראל רוצה לקיים דברי התורה וכשנאנס נתרצה. וכ"כ המהרי"ט חחו"מ מ"ג דגט המעושה בישראל כל היכי דכדין הי' כופין אותו שיגרש אפי' מסר מודעה כופין אותו שיבטל: ונהי דבכה"ג אין הדין נותן שיכופו אותו דאין מעשין אלא לפסולות ומש"ה כ' הנוב"י שם שאפי' עבריין אין קורין אותו היינו על הגירושין בעצמם אבל אם אינו כופרי על הגירושין אלא על דבר אחר והוא בוחר בעצמו לגרש ודאי דמהני:
וכ"כ מפורש בת' הרשב"ץ ח"א ח' א' והראה מקורו מדברי הירושלמי פ' אלמנה ניזונית עפ"י פי' הרמב"ן ז"ל. וכ"כ בת' הריב"ש קכ"ז וכ' שם ג"כ בשם ת' הרא"ש ויותר מפורש בת' הריב"ש צ"א וז"ל שם בסוף התשובה מנעתיו מלישא אשה עד שנתחייב בקנין ובכח נידוי שיגרש אשתחו הראשונה עכ"ל. והנה בכת נידוי ודאי דהוי כפיי' גמורה כמ"ש הרשב"א בתשו' דהוי נקטי' בכובסי' דלישבקי' לגלימי' וכ"כ בש"מ כתובות דאין מעשין אלא לפסולות:
וע"כ טעמא דהריב"ש ז"ל דהאי לא חשיב כפיי' כיון דמעצמו בא לישא נתרצה בכך מדעתו וכמ"ש בת' ריטב"א המובא בב"י קנ"ד דאפי' נשבע ל"ה אונס וכ"כ בח' מבי"ט ח"א כ"ב וכ' שכן הסכים עמו הר"י בי רב ז"ל ועי' ת' הריב"ש רל"ב שכ' ובלא מודעה לא הי' נחשב גט המעושה כיון שלא נאנס על הגט:
וראי' לדברי דהרי הרשב"א ז"ל בעצמו דהוא המחמיר בדין זה כ' בח' ח"ה צ"ה וז"ל אך לפי שאני רואה שפשטה תקנה זו וכו' הבו דלא לוסיף עלה לא שנכוף אותו בשוטים ודי שנכוף אותו בדברים ובפרעון כתובה ויש כפיות רבות בש"ס מעין זה עכ"ל. ויש מפורש עוד יותר בח"א ת' אלף קצ"ב וז"ל ומהא נמי משמע דאפי' באה מחמת טענה אין כופין אותו בשוטים לגרש אלא שכותבין עליו אגרת מרד ומוסיף לה על הכתובה וכו' ומיהו יוציא ויתן כתובה דאמרי' אומרין לו להוציא ואם לא רצה אין כופין אותו שאין כופין אלא לאותן המנויין במשנת המדיר וכו' דאין מעשין אלא לפסולות וכו' אבל כאן אין כופין להוציא אלא בגביית כתובתה כלומר שכופין אותו ליתן לה כתובתה עכשיו ואם לא רצה והוא מורד מוסיף והולך עכ"ל: מפורש לפ"ז דבאופן הוספת הכתובה אין חוששין לגט המעושה כלל. א"כ לכאורה קשה מדברי עצמו המובא בב"י קל"ד הנ"ל. וע"כ פשוט הדבר דבהאי דב"י קל"ד לא נזכר שם עישוי ב"ד כלל ולא הי' הדין נותן שיגרש ומעצמו עשה כן ולא מן הדין ומש"ה הוסיף שם הרשב"א דלא הוי כתלוה וזבין דלא קבל כלום עבור הגירושין דאלו הי' כדין הוי כתלוה וזבין דמצוה לשמוע דברי חכמים. ודוקא בכה"ג הוא דס"ל לרשב"א דל"מ:
אבל היכי דהוה מן הדין ואפי' במאיס עלי דלשיטת הרשב"א אין שם כפיי' מדינא דגמ' אלא מתקנת הגאונים אפ"ה כיון דאינו כופהו בהדיא על הגירושין אלא על דבר אחר כגון על הוספת הכתובה וכדומה והוא בעצמו בוחר בגירושין מהני שפיר אפי' לכתחילה:
והשתא דאתינן עלה נ' דגם הרשב"א והריטב"א בתשו' המובא בב"י ס"ס קנ"ד לא פליגי לא כמו שנ' מפשטות דברי הב"י וד"מ קל"ד שם דהריטב"א מיירי דהי' אנוס עפ"י צווי ב"ד אז הוא דס"ל לריטב"א דאפי' נשבע ג"כ לא הוי אנוס. אבל היכי דאנוס שלא עפ"י דין אה"נ י"ל דמודה להרשב"א ז"ל דאפי' נשבע מעצמו אי אנוס בשאר דברים לא מהני:
והראי' דבב"י בסי' קס"ה הביא בשם תשו' ריטב"א לכאורה להיפוך ממ"ש בסי' קנ"ד שכ' שם על יבם שנשבע לחלוץ ליבמתו ליום ידוע כ' מפורש אף דמשום השבועה אתה כופהו ס"ס חליצה מוטעת היא:
הן אמת דיש לומר דהתם בסי' קס"ה מיירי דאמר בפירוש שאינו רוצה לחלוץ ואנחנו כופין אותו מש"ה הוי חליצה מוטעת ובסי' קנ"ד מיירי שנתן גט מעצמו אלא שאח"כ טען שהי' אנוס מחמת השבועה ס"ס כיון שלא כפה אותו שום אדם ל"ה אנוס. וזה שמוסיף שם בסי' קנ"ד ואם נתחרט אתר שבועה ואינו מגרש אלא מחמתה הי' לו לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעה נקט חרי גווני או שהי' לו ליתשיל אשבועה דהא חשיב בידו כמ"ש בגמ' שבת (דף מ"ו ע"ב) כיון דסגי בשלשה הדיוטות או עכ"פ למסור מודעה דאם ימסור מודעה יהי' גילוי דעת שהוא אנוס אף דל"ד לשאר מסירות מודעה שכופין אותו אחרים והכא לא כפה אותו שום אדם אעפ"כ הי' די בכך:
אך לפי מה דמבואר בב"י ר"ס קנ"ד בשם ת' ר"י בן הרא"ש כ' מפורש דאפי' כפאוהו לגרש משום השבועה ל"ה אנוס. ואדרבה לכתחילה כופין אותו לקיים השבועה ולמה לן לעשות מחלוקת בין הפוסקים. טוב יותר לומר דהריטב"א ס"ל ג"כ כח' ר"י בן הרא"ש וא"כ לכאורה הריטב"א סותר ד"ע. וע"כ כמ"ש דכאן מיירי דהי' מן הדין וכאן שלא מן הדין:
גם בתו"מ סי' ר"ה בבד"ה שם הביא בשם הריטב"א בנשבע דהוי אונס אלא שם נזכר שמסר מודעה ובש"ך סק"ה מפרש שלא הי' מודעה אלא שבשעת השבועה אמר כן ועי' נה"מ שם וצ"ע ס"ס נכון יותר לומר לפי שנשבע מעצמו כיון שלא מן הדין הוא חשיב אונס:
ע"כ נ' דהנוב"י שהחמיר כ"כ תש לה אולי גם הכא הוי:
שלא מן הדין לכופו לגרשה כמ"ש בעצמו במה"ת ת' צ' וכ"כ ג"כ בתרעק"א בחדשות מ"ד דאולי אחר שנשא בהיתר מותר הוא לשהות עם שתיהן ונהי דלמעשה מחמירינן ס"ס חשו לה לעשות באופן שלא יהי' חשש גט המעושה אפי' אם אין הדין נותן לכופו:
והנה לפי דברי הלבוש שהביא הנוב"י באותה תשו' הנ"ל דהיכי דיש לו ב' ברירות לכו"ע לא הוי עישוי כלל. צ"ע אם ה"ה היכי דיש לו ב' נשים והוא מעושה לגרש אחת מהם שיברור אולי ג"כ לא הוי גט מעושה כיון שהוא בחר לעצמו. ולכאורה לרבא דאמר בב"ב (דף מ"ח) דדוקא בשדה סתם הוא דאמרי' בתלוה וזבין זביני' זביני. ואפ"ה בכה"ג בגט המעושה שלא כדין פסול דהא סתם אשה כסתם שדה:
ויתורץ בזה מה שמקשים על הרמב"ם פ"ב מה' שופר דפסק בתקיעת שופר דמצ"כ ותוקע לשיר לא יצא ובפ"ו מה' חו"מ פסק בכפאוהו ואכל מצה יצא ובגמ' ר"ה (דף כ"ח) משמע דהא תלי בהא:
ונ' לדקדק במ"ש שם בגמ' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ובגמ' אמרו אלמא קסבר רבא מצאצ"כ ול"א קסברי הנך דשלחו לאבוה דשמואל דמוקדמים למימרא דרבא:
אך נ' דאה"נ ממימרא דשלחו לי' לאבוה דשמואל אין לכאורה שום ראי' דמצאצ"כ עפ"י מ"ש הרמב"ם הנ"ל בפ"ב מה' גירושין דאחר שנאנס הוא מרוצה בכך ובודאי נתכוין דניחא לי' לקיים מצות התורה. אבל בתוקע לשיר שלא נאנס ולא נתכוין אולי אה"נ דלא יצא:
אך רבא לטעמי' דס"ל דוקא בשדה סתם כיון דאינו נאנס מפורש על אותו הדבר והוא בחר בעצמו אחת משתים הוא דאמרי' גמר ומקנה. וכיון דעפ"י סוגית הגמ' דב"ב שם מצוה הוי כמו זוזי וא"כ ה"ה במצוה נמי ל"א דגמר ורוצה אלא היכי דכפאוהו על אחת משתי דברים והוא בחר לעצמו אחת מהם. א"כ בכפאוהו ואכל מצה דרק על דבר אחד נאנס אין ראי' שנתרצה ע"כ דייק רבא שפיר לשיטתו דגם בלא נתכוין יצא:
ושפיר דייקו בלשונם אלמא קסבר רבא מצאצ"כ ולא הנך דשלחו לאבוה דשמואל דלדידהו שפיר נוכל לומר עפ"י סברת הרמב"ם הנ"ל:
וא"כ מיושב דעת הרמב"ם דהוא פוסק בפ"י מה' מכירה דאפי' בשדה זו תלוהו וזבין זביני' זביני א"כ ה"ה במצוה אפי' שלא בתר לעצמו אחת משתים אפ"ה אמרי' דודאי נתרצה. א"כ שפיר בכפאוהו ואכל מצה יצא דודאי נתרצה אתר שהוכה ותשש יצרו. משא"כ בתוקע לשיר דלא נתכוין אה"נ דלא יצא:
אך עדיין תימה דלפ"ז לרבא הא דאמרי' גט המעושה בישראל כשר דוקא כשכפאוהו לגרש א' משתי נשיו ודוחק לומר כן דמתני' סתמא תני: אך נ' ליישב דעת הרמב"ם עפ"י מה דפסק דאפי' בגט המעושה ע"י נכרים ג"כ מדאו' כשר והקשו עליו מדאמרי' בגיטין הא דר' משרשיא בדותא היא וע"כ כמ"ש הלח"מ שם דלפי מה דאמרו בב"ב שם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ל"ל האי דגיטין דר' משרשיא בדותא אלא אפי' דכפאוהו נכרים ג"כ כשר מה"ת דניחא לי' לקיים המצוה א"כ ניחא שפיר דלפי דברי הגמ' דמצוה לשמוע דברי חכמים אין ראי' משלחו לי' לאבוה דשמואל:
אך רבא ס"ל כגמ' דגיטין דאמרו הא דר' משרשיא בדותא היא ומש"ה בכפאוהו פרסיים ל"ש מצוה לשמוע דברי חכמים ושפיר מייתי ראי' לתוקע לשיר אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל כר' משרשיא ואפי' בכפאוהו פרסיים מהני מדאו' א"כ ל"ד כלל ושפיר פסק התם דיצא ובתוקע בלא כונה לא יצא: ס"ס לדידן דקיי"ל דאפי' בשדה זו ג"כ תלוה וזבין זביני' זביני ובע"כ דאפי' באותה אשה גט המעושה כדין כשר א"כ שוב י"ל דבמעושה לגרש אחת משתים והוא בחר לעצמו אחת מהן אפי' שלא כדין כשר. ועכ"פ היכי שהדין נותן שיגרש אף דאין ראוי לכוף אותו להדיא שיגרש אותה האשה אבל בכה"ג מותר:
ומיושב לפ"ז מ"ש הנובי"ת ת' צ' להקשות על דברי הרמ"א בסי' א' שכ' כופין בחרמות ונידויין לגרש א' מהן דהא אין מעשין אלא לפסולות. ולפמ"ש ניחא דמה דקיי"ל אין מעשין דוקא לאותה האשה בעצמה. אבל בכאן החרמות והנידויין אינן אלא שיגרש אחת מהן שיבחר וכיון שיש לו ברירה ל"ת גט המעושה:
ואף שכ' הח"מ והשני' תדחה אין הכוונה שכופין אותו בפירוש שיגרש את השני' דאל"כ הו"ל לרמ"א לפרש כן אלא גם הח"מ כוונתו דכופין אותו לגרש סתם וכשנתרצה לגרש אומרים לו גרש השני' אף שהוא סבור שעל השני' כפאוהו ל"ל בה:
ולפי סברא זו יש לתרץ קו' הראשונים הנ"ל על הרשב"א הנ"ל מהך דגיטין (דף מ"ו) קונם פירות העולם עלי אם איני מגרשך דנ' דבכה"ג ל"ה אונס. דנ' דס"ל להרשב"א דבכה"ג דאינו אנוס על גוף הדבר הוי כי האי דשדה סתם. וס"ל לגמ' דגיטין (שם) דשדה סתם אפי' בתלוה ויהיב ג"כ מהני וה"ה בגירושין אפי' בשלא כדין ושם בב"ב דאמר רבא הלכתא בתלוה וזבין וכו' יש לדקדק דל"א בקיצור הלכה כר"ה בשדה סתם וכן גם במסקנא בגמ' דאמרו הלכתא בין בשדה סתם בין בשדה זו לא הזכירו ר' הונא כלל: ע"כ נ' דר"ה סתם אמר בתלוה וזבין אפי' בשדה זו זביני' זביני וממילא בתלוה ויהיב נהי דל"מ דוקא בשדה זו אבל בשדה סתם אפי' בתלוה ויהיב מהני וא"כ ממילא בגט המעושה שלא כדין דהוי כתלוה ויהיב דוקא באשה זו ל"מ אבל באשה סתם אפי' בכה"ג מהני ומש"ה בגיטין (שם) דר"ה הוא דאמר לה ואזיל לטעמי' אמר שפיר אם אמר פירות העולם עלי אם איני מגרשך ל"ח אונס ומגורשת לעולם. אבל לרבא דס"ל דבתלוה וזבין דוקא בשדה סתם וממילא בתלוה ויהיב אפי' בשדה סתם ל"מ וה"ה בגט המעושה שלא כדין אפי' באשה סתם ל"מ. א"כ ה"ה בקונם פירות עלי אם איני מגרשך ג"כ ל"מ: ונהי דמסקינן הלכתא דאפי' בשדה זו ג"כ תלוה וזבין מהני לא פלגינן עלי' דרבא אלא בתלוה וזבין אבל במאי דס"ל לרבא בתלוה ויהיב דל"מ אפי' בשדה סתם לא פלגינן עלי'. וה"ה בגט המעושה שלא כדין אפי' באשה סתם ל"מ. ומש"ה הוא דלא הזכירו ר"ה כלל במסקנא וממילא לא קיי"ל כהאי דגיטין הנ"ל. ומיושב שפיר דעת הרשב"א דבכה"ג הוי אונס וצ"ל להרשב"א ז"ל דמוקי מתני' דמעשה בצידון בנדר שכופין מן הדין לגרש כגון בנדרים המנויין ביו"ד סי' רל"ה כגון דאמר לה קונם תשמישך עלי אם איני מגרשך או דהדירה שלא ליהנות לו כי האי דריש המדיר ובכל אלו אם מגרשה אח"כ כדין עשה ולא הוי גט המעושה:
ומעתה לפענ"ד יש עצה אחרת נקלה עוד מהאי דנוב"י. שידור ויאמר הנאת תשמישך עלי אם איני מגרשך דבכה"ג אליבא דכו"ע הכפיי' כדין. ובגברא דציית דינא די בכך ולא יהי' צריך להשלשת הת"כ שהזכיר הנוב"י לצאת ידי דעת הלבוש כיון דבכה"ג הכפיי' הוא כדין. וגם דבהשלשת השט"ח יש עוד ס' אם תאמר הריני כאלו התקבלתי. אבל בזה אין עוד שום עצה. והגם דס"ס נכון להצריך השלשת השט"ח. אבל ס"ס בנדר זה טוב יותר שיש בו כפיי' כדינא. אך ס"ס כיון דבאופן הנוב"י ג"כ כשר וישר דעתינו שלא לשנות מכל המוזכר שם וכפי הנ' בת' חת"ס ת' י"א ושאר אחרונים כמעט כולם ז"ל הסכימו כן:
והנה בעובדא דידן הבעל השליש לפנינו ביד בטוח סך הכתובה ות"כ במזומנים כן ג"כ הוא מוכן להשליש בטוחות על מזונותי' וספוקי' ולפנינו יתן ג"פ ביד השליח באופן המבואר למעלה וישליש שט"ח על סך מסויים. ויאסור ע"ע בשר ויין בקונם עד"ר מיום שיתרה בו שליח ב"ד לגרשה כשתתרפא ולא ירצה לגרשה או לשלם:
ואם כל אלה יקיים אזי מצד הב"ד אין מניעה אם יאסוף כל החתימות עד מאה כפי התקנה. והנני לבקש מגדולי מדינתינו וגדולי מדינת גאליציא וליטא והרבנים המופלגים שי' די בכל אחר ואחר להיות נמנים בצירופא דדבר מצוה זו להתיר איש ישראל מעיגונו ולהצילו מכמה הרהורים רעים העוברים עליו:
והנני מודיע ג"כ לכל שכל דברינו הם בתנאי אם יהי' לו רשות ע"ז עפ"י חוקי הממשלה. וכל המסייע לדבר מצוה יתברך בכ"ט. באעה"ח פה בענדין ה' תרומה ב' אדר תרנ"ח ישכר בעריש חופ"ק:
ונצטרפו לזה ב"ד דפה. הנני מסכים להתיר וע"ז באעה"ח יום ועש"ק תרומה תרנ"ח לפ"ק יוסף ענגיל. הק' יהושע במה"ו יהודא ליב דומ"ץ דפה. נמנה לדבר מצוה. הק' דוד במהר"י ז"ל הכהן. והסכימו לזה מאה רבנים ובכללם גדולי ישראל יחיו: וזאת אשר כתב הגאון וכו' מ' יצחק שמעלקיש הנאבו"ק לבוב ז"ל מח"ס תשו' בית יצחק:
עברתי על דברי הקונטרס הזה מהרב הגאון מ' י שכר בעריש אבד"ק בעגדין אשר פתח בהיתרא דהאי גברא מנש"ה לישא אשה על אשתו הנשתטית מ' הענדיל וראיתי כי דבריו דברי תורה המה ודרינא אנכי בהדי מאה רבנים הנמנים לדבר מצוה הזאת באופן שיקיים הבעל כפי המוטל עליו מפי הרב הגאון הנ"ל. ואחרי אשר כבר הארכתי בענינים אלה בכמה תשובות קשה עלי לפלפל עוד הפעם בזה ולזאת אקצר. ובאתי עה"ח לבוב אור ליום:
ג' בדר"ח תמוז תרנ"ה לפ"ק יצחק שמעלקיש האבד"ק הנ"ל: