אור ברסלב
שות דברי יששכר אה"ע › סימן קיז

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

אה"ע · סימן קיז

אה"ע

כבוד הרב הגאון גזע קדושים וכו' מ' חיים ארי' הורוויץ נ"י גאבד"ק קראקא:

ע"ד אשר ביקש כ"ת ממני להצטרף בהיתרא דהאי גברא דנשתטית שאין לו כלום לסלק הכתובה אפי' באופן המבואר בת' צ"צ. הנני להודיעהו דעתי הקלושה בזה:

הנה בדין המבואר ברמ"א קי"ט ס"ו דאפי' אין לו לסלק הכתובה והנדוניא יכול הוא לגרש את אשתו והכתובה תשאר עליו חוב ומקור ההלכה בשם תשו' הרא"ש והריב"ש וידוע שהרשב"א בת' בשם רי"ף בשם גאון כ' דא"י לגרשה עד שיסלק כתובתה. וראיתם מדאמרי' בכתובות (דף נ"א) לקתה חייב לרפאותה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי אלמא דצריך לסלק הכתובה תיכף כשנותן הגט. ועוד יותר הוסיף הרשב"ץ ח"ג רכ"ג בתשו' להביא ראי' מהך דיבמות (דף ס"ג ע"ב) הנני מביא עליכם רעה וכו' זו אשה רעה וכתובתה מרובה ומשאר עובדי דגמ' גיטין (דף נ"ח) שנתן עיניו באשת רבו ומכולהו קשה לרא"ש וריב"ש ז"ל:

ונ' ליישב שיטתם דהרי"ף והרשב"א והרא"ש אזלי לשיטתם דבפ"ק דב"מ נחלקו בהך דירושלמי דפ' מציאת האשה דאמר הן דמשבק איתת' ולא יהיב לה פורנא חייב ליתן לה מזונותי' וכ' הרי"ף דהוא נגד גמ' דידן דבגמ' דידן משמע דבכה"ג אינו חייב ליתן לה מזונות מדאמרו דוקא במגורשת ואינה מגורשת חייב במזונותי':

והרא"ש פסק כירושלמי וכן פסק ג"כ בטואהע"ז צ"ג א"כ ניחא שפיר דלהרא"ש ל"ק כל הני קושיות דאה"נ דא"צ ליתן לה הכתובה מקודם ואעפ"כ רעה היא אשר לא יוכל לצאת ממנה דהרי חייב הוא במזונותי' ולא יתפטר ממנה וכן בההיא דלקתה ניחא דצריך ליתן לה הכתובה דכ"ז שלא נתן לה חייב הוא במזונותי' ממילא חייב הוא ברפואתה:

אבל הרי"ף והרשב"א לשיטתייהו שפיר קשיא להו דאינהו ז"ל ס"ל דאינו חייב במזונותי' ושפיר דייקו דצריך ליתן לה הכתובה והיינו דהרשב"א באותה תשובה עצמה אלף רנ"ד ושם הוסיף והביא דברי הרי"ף דפ"ק דב"מ הנ"ל לומר דאין ליישב באופן אחר:

אך כ"ץ ליישב דעת הרא"ש. אבל על הריב"ש קשה דהוא ז"ל כ' בתשו' ש"ג כדעת הרי"ף דאינו חייב במזונותי' אף שלא פרע הכתובה והדק"ל: אך המעיין בת' הריב"ש צ"א באותה התשובה שממנה הביאו לראי' דס"ל כדעת הרא"ש ממנה יראה שכל דבריו ז"ל תמוהים ותימה על הב"י והרמ"א שלא עמדו בזה. בתחלה כ' אבל אם הוא עני ואין ידו משגת לזון ולפרנס את שתיהן יכולה לעכב עליו מלישא אחרת עלי' או יוציא ויתן כתובה וכו' הא לא"ה עבדינן כר' אמי ויוציא ויתן כתובה עכ"ל. מדברים אלו מוכח מפורש דדעת הריב"ש לחלק בין אם יש לו לאין לו דמי שיש לו אינה יכולה האשה למונעו מלישא אחרת וכן אם רוצה לגרשה יכול הוא לגרשה ואח"כ יתן לה כתובתה אבל אם אין לו יכולה היא למונעו דהיינו שתאמר גרשני ותן לי כתובתי:

ופשוט הכוונה דמחויב לסלק לה תיכף באופן שתתרצה דאל"כ אין לה תקיפות שתטעון שיגרשנה ולא יהי' לה מזונות והכתובה ג"כ לא תשיג אלא שיהי' לה חוב על איש עני כמוהו ולמה תרצה להתגרש ובודאי הכוונה שיתן לה הכתובה במזומנים. וגם דהוא ז"ל בעצמו כ' בתשו' ר"ח מפורש וז"ל א"כ נ' דאין תנאי זה לאחר מיתת הבעל אלא להפקיע דין התלמוד ומסקנת רבא פ' הבע"י נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בספוקייהו ולהעמיד דינה כדעת ר' אמי דאמר שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה עכ"ל. ואח"כ באותה תשובה כ' וז"ל גם ש"נ מפני תנאי, זה אין כופין על הגט אלא כופין על הכתובה ומוציאין אותה ממנו ומבקשין על הגט כמו שפי' ר"ת והרמב"ן ז"ל דכל היכי דאתמר יוציא ויתן כתובה אין כופין:

להוציא אלא כופין על הכתובה ומבקשין על הגט כמו שהוכיחו וכו'. ולכן בתנאי הכתוב בכתובה זו וכו' רק שאם תבקש להתגרש שיפרע לה כתובתה כדעת ר' אמי. ולהוציא מדרבא שהוא מסקנת התלמוד עכ"ל. חזינן עכ"פ דכוונת מימרא דר' אמי הוא שיפרע כתובה במזומנים וא"כ ע"כ מ"ש שם בת' צ"א ע"א הא לא"ה עבדינן כר' אמי ויוציא ויתן כתובה ע"כ כוונתו דיסלק במזומנים כיון דל"ל למיקם בספוקייהו:

ומעתה מ"ש שם אח"כ והיכי דאפשר למיקם בספוקייהו ורוצה לישא אחרת הדבר ברור שא"י לומר תן לי כתובתי או תייחד לי מטלטלים וכו'. דברים פשוטים הן דהא קיי"ל כרבא. אבל מ"ש אח"כ וכן הדין היכי דא"א למיקם בספוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלים לאחריותן אלא תקבל גטה ואח"כ תתבע כתובתה ואם אינה רוצה אין מונעין אותו מלישא אחרת ע"כ דברים אלו סותרין כל מ"ש למעלה שהרי בדא"א למיקם בספוקייהו קיי"ל כר"א בשאר נושא אשה על אשתו כמש"ל:

ואף אם נדחוק ונפרש כוונתו ז"ל דהכא כיון דאינו רוצה לישא ב' נשים אלא רוצה לגרש הראשונה אין הדין כמו בנושא אשה על אשתו אף שדחוק לחלק כן. מה נענה ונאמר לדברים השנויים שם באותה תשובה בסגנון הראשון וקצת משונה וז"ל. מיהו אם רוצה בעצמו לישא אחרת עלי' אין מונעין אותה ממנו. אלא דאם לא אפשר למיקם בספוקייהו והיא רוצה להתגרש יוציא ויתן כתובה אם יש לו ואם אין לו תהי' כתובתה עליו עד שיהי' לו. הא ודאי תמוה ולית נגר ובר נגר דיפרקונה. דסותר כל מ"ש למעלה במ"ש אם הוא עני וכו': שמא נאמר עוד דכוונתו ז"ל בנושא אשה על אשתו ששהתה עשר שנים ולא ילדה כיון דהחסרון מצדה אז הוא דאמרינן כן והוי כמו במום ונכפה לדעת האחרונים ז"ל:

אך ס"ס איך יתיישבו סוף דברי התשו' ההיא שכ' וז"ל והנה בא בכאן אדם א' מעירכם שיש לו שם אשה ואומר שהיא זקנה בלתי ראוי' לילד ושהתה עמו יותר מכ"ה שנה ולא ילדה לו מעולם וכן העידו רבים ורצה לישא את בת אחותו וכו' ובהיותינו נועדים הקהל בשעת קידושין מנעתיו בפני כולם עד שנתחייב בקנין ובכח נידוי לילך לברשך קודם הפסח הבא ראשון ויגרש את אשתו הראשונה אם תרצה להתגרש ויתפשר עמה מכתובתה כפי השגת ידו למראית דייני העיר ההוא עכ"ל:

ואם כדבריו ז"ל למה מנעו לקדשה. הכלל דדברי הריב"ש תמוהים מאד וקרוב בעיני שיש שם איזה ט"ס בהך דאם אין ידו משגח. ס"ס מה שדייקו הב"י ורמ"א שדעתו להיפוך מדברי ת' הרשב"א תמוה מאד ולמה לנו לעשות מחלוקת בכדי ולעשות דעת הריב"ש ז"ל תמוה מדברי עצמו כמש"ל:

וממילא שיטת הרמ"א שהחליט להלכה כדברי הרא"ש והריב"ש תמוה דמדברי הריב"ש אין ראי' ומדברי הרא"ש ג"כ אין ראי' דלשיטתי' אזיל כמש"ל עפ"י מ"ש בפ"ק דב"מ. אבל דעת הרמ"א בסי' צ"ג מדשתיק ולא הביא החיוב דמזונותי' בלא נתן לה כתובה משמע פשוט דס"ל כדעת הרי"ף והרשב"א א"כ הו"ל לפסוק גם הכא כהרי"ף והרשב"א:

אך ידוע מ"ש הח"מ קי"ט סק"ה לחלק בין היכי שמגרשה משום מום דאז הוא דכ' הרא"ש דמוציאה וכתובתה תשאר חוב ואולי גם הרשב"א מודה בכה"ג. ויש קצת ראי' לדברי הח"מ ממ"ש שם בת' הרא"ש וז"ל איך יתקן ר"ג שיתחייב ליתן לה שכו"ע משמע מדעתו ז"ל דגם מזונות אינו נותן לה. ולפ"ז הדקו"ש הנ"ל לדוכתא כמ"ש הרי"ף והרשב"ץ ועוד הרי הרא"ש סותר ד"ע לפ"ק דב"מ ולפמ"ש הח"מ ניחא דבמגרשה משום מום אינו נותן לה מזונות:

אך ס"ס אני מסופק די"ל בשאר הנשים היכי דליכא מום כיון דנותן לה מזונות היכא דנ"ח הכתובה אה"נ דלדעת הרא"ש מגרשה והכתובה תשאר חוב. לא כמ"ש הח"מ דבכה"ג בשאר הנשים הכל מודים דצריך ליתן לה הכתובה אדרבה כיון דבכה"ג אין כאן הוכחה מהגמ'. והרי"ף והרשב"א לא כתבו כן אלא דדחקו אותן הקושיות אבל בכה"ג כיון דנותן מזונות אין שום קושיא ולא סייעתא. ואפי' אם נימא דדעת הרא"ש הוא כן הוא יחיד נגד רי"ף והרשב"א ורשב"ץ ומהריב"ש אין ראי' כשיטת הרא"ש:

ועתה נבוא לדבר מענין הנשתטית דעת הרמב"ם דמדינא דגמ' אינו חייב במזונותי'. ואף שהמ"מ כ' שלא מצא ראי' לדבריו ז"ל נראה קצת לראי' ממ"ש בגמ' ריש כתובות הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות אלמא היכי דמעוכב מצד תק"ח אינו מעלה מזונות ה"נ הרי הבעל מוכן לגרש ואין יכול לדור עמה אלא שהחכמים מנעוהו ע"כ אינו מעלה לה מזונות. והחולקים ס"ל כמ"ש הב"ש קי"ט סקי"א דהוי כמו במגורשת ואינה מגורשת דחייב ה"נ כיון דהחכמים הוא שמנעוהו לגרש עדיין היא ברשותו וחייב לזונה. ומכתובות יש לחלק דהתם הרי אינה ברשותו וכיון שמתק"ח אינו יכול לכונסה אינה נכנסת לרשותו אבל הכא להיפוך הרי היא ברשותו וס"ס כיון שהחכמים אמרו שאסור לגרשה אינה יוצאת מרשותו וחייב שוב במזונותי':

אך כ"ז בשוטה דרבנן. אבל בשוטה דאורייתא כבר כתב הח"מ סק"ט והב"ש סק"י דגם לרמב"ם חייב בכל החיובים ומעתה אפי' מדינא דגמ' אם הי' נושא אשה על אשתו כאחת הי' חייב במזונותי' ולא בכתובה כיון שא"י לגרשה:

ולא אדע מ"ש כ"ת דגרוע עוד מנכפה מה נ"מ ס"ס מדינא דגמ' כיון דאינו מגרשה למה יתן כתובתה ואדרבה עוד אמרו להיפוך בגמ' כתובות (דף פ"ב ע"ב) ועדיין כשהוא כועס עליה א"ל לכי אצל כתובתך עד שבא שמעון בן שטח וכו':

אך כל חקירתינו כעת אחרי תקנת רגמ"ה והבאים אחריו ז"ל שתקנו שתהי' הכתובה צרורה ומונחה ונ' דעיקר התקנה היתה באין לו דביש לו כמו מדינא דגמ' דנושא אדם על אשתו היכי דאפשר למיקם בספוקייהו ול"ת שמא יעני ה"נ למה לן למיחש ודי לנו אם נאמר שהוא כמו מדינא דגמרא באינה שוטה. אלא היכי דמוחזק דאין לו דמדינא דגמרא יוציא ויתן כחובה וצריך לסלק במזומנים ה"נ עיקר השלשת הכתובה הוא מעין זה דחוששין שמא אח"כ לא יהי' לו וקרוב בעיני דגזרו יש לו אטו אין לו ומש"ה הצריכו לעולם השלשת כתובה משום לא פלוג. וכבר כ' מעין זה בח' צ"ץ:

אך מ"ש כ"ת לומר דבשוטה כי האי שאין לה שום רפואה לא תקנו כלל דמה תועלת הוא אם בעלה יתעגן תמוהין לי דבריו דודאי כל עיקר מה שמתירין ע"י מאה רבנים הוא דוקא היכי דאין רפואה אבל ביש לה רפואה כל זמן שיש לה תקוה עפ"י דברי הרופאים שתתרפא ודאי מחויב הוא לגלגל עמה אולי תתרפא והיא בכלל חולנית. אך ורק היכי שלפי ראות ב"ד אין לה שום רפואה אז מתירין לו לישא ואעפ"כ מפני חומר תרגמ"ה עושים תקנה וחוששים אפי' על חשש רחוק מאד שמא תתרפא:

מ"ש כ"ת בשם תרעק"א החדשות בשם ת"מ דטעם השלשת הכתובה הוא משום הגט דהוי כעין גירושין משום דתקנו השלשת הגט דבר זה תימה הוא דתלי תניא בדלא תניא השלשת כתובה הוא תקנה מוקדמת ומוזכרת עוד בכלבו ובת' מהר"מ מרוטנבורג והשלשת הגט הוא מאוחרת ומקורה בב"ח סי' קי"ט בשם ר' שכנא וחכמי ורנקבורט וכו' ופשוט יותר כמש"ל דהוי כמו נושא אשה על אשתו דיוציא ויתן כתובה וגזרו יש לו אטו אין לו:

גם תימה מ"ש הגרעק"א ז"ל שם דמן הדין מותר לו לשהות עם שתיהן אחרי שתתרפא הראשונה למה לא נימא דהשני' כיון שנשאת לו אחר תקנה המאוחרת שכבר השליש גט וכתובה נשאת על תנאי זה שלא ישהה שתיהן:

ומ"ש כ"ת דהראשונה יכולה למחות שלא נשאת ע"ד שתי נשים תימה הרי בסבתה נשא אחרת והי' מוכרת:

לישא אחרת עלי' ואין לך נסתחפה שדהו יותר מזה:

וסברת כ"ת שכ' לתרץ קושית חכמי קוסטנטינא דלא מהני השלשת הגט דשליח לא מצי משוי כיון דאיהו לא מצי עביד וכ' דלמה מהני השלשת הגט דכיון דמדעת ב"ד עשה מותר לו אח"כ לגרשה בע"כ לא אוכל להלום דבריו כיון דאין מעשה זה כלום מה התרנו לו כיון דלאו בת גירושין היא. אך זה אמת די"ל כיון דרוב הנשתטות אינן אלא דרבנן ומדאורייתא ראוי' היא לגירושין ובדיעבד אפי' להסוברים דל"מ הגט מדרבנן ס"ס כיון דמדאו' מהני עכ"פ אפי' מדרבנן חשיב ראוי כמ"ש רש"י שבת (ד' מ"ג) טבל מוכן הוא כיון דאם בא א' ועבר על דברי חכמים עכ"פ מינוי השליחות מועיל על אח"כ שאח"כ לא יהי' עליו חדר"ג דבדרבנן לא תיקן והוי שוב תרי מדרבנן:

ומ"ש כ"ת בשם מהרי"מ מבריסק הראי' מעבד של שני שותפין דכופין אותו לשחררו וכותב לו שטר על דמיו וכבר כ' הט"ז סי' קי"ט סקי"ב ראי' מעבד שחציו עבד וחציו ב"ת. אך עדיין אני תמה וכי כללא הוא והלא עבד שברח מח"ל לא"י ס"ל לרמב"ם ז"ל דאין מחזירין אותו לעבדות ואפ"ה כתב ר"ן בגיטין פ"ב משמו ומובא ג"כ בב"י רס"ז דאין כופין אותו לשחררו. ואין לומר משום דמותר עכ"פ בשפחה הרי בעבד שברח מבית האסורים כ' בתוס' גיטין (דף מ') ד"ה אותו דמותר בשפחה ואפ"ה כופין אותו. וע"כ צ"ל דהתם תק"ח הוא כן ואולי משום דמכניסו תחת כנפי השכינה ולמה דתקין תקין למה דלא תקין למה תקין. אבל הכא מוכח להיפוך דחכמים תקנו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והרי בשהה עשר שנים ולא ילדה דג"כ לא קיים פו"ר ואפ"ה נהגינן שלא להתיר לו כלל אלמא דהחמירו בזה כעין דאורייתא ומנלן להתיר בכה"ג:

ומה שפלפל כ"ג בענין הרהור וכ' בשם רי"ף על העין יעקב שבת דהרהור ל"ת מעשה והתם הביאו לכפרה על שזנו עיניהם ע"כ חשיב מעשה. אתפלא על כל הדברים וכי אם אין בו מעשה לא הוי איסור ס"ס צריך כפרה שעשה איסור וכי עלתה על דעת שעל הרהור א"צ כפרה וחכז"ל אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה:

אך לדעתי כוונת הרי"ף שם דהרהור נפקא לן (בכתובות דף מ"ו ע"א) מקרא דונשמרת מכל דבר רע מכאן הי' רפב"י אומר אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה וכללא הוא דהשמר דעשה עשה דאדסמיך לי' קאי על העשה דשלוח טמאים הנכתב אצלו וחשיב כמו עשה ובגמ' שבועות (דף י"ב ע"ב) פריך האי עשה אי דעבד תשובה אפי' כל יומא נמי וכו' א"כ א"צ כפרה כיון דעכ"פ עשו תשובה מדהביאו קרבן שוב קרבן א"צ. וע"ז תי' שזנו עיניהם מן הערוה והוי בכלל ולא תתורו אתרי לבבכם ואחרי עיניכם דהוי לאו וע"ז צריך כפרה אף דהוי לאו שאב"מ:

ומ"ש כ"ת בשם ירושלמי דמו"ק כלום אסרו אלא שיהיו אוכלים ושותים ויגיעים בתורה ואינון אוכלין ושתין ופחזין וכו' וכן בתקנת הרמב"ם ז"ל בתפלת י"ת לענין המסחר עבים ועלתה ע"ד כ"ג ג"כ לומר דה"נ נבטל התקנה ההיא ל"ד לנידון דידן דהתם נעשה ההיפוך מכוונת מתקני התקנה. אבל הכא הא לעולם שייך הרהור ואעפ"כ תקנו ולא חששו להרהור א"כ מה נולד באיש הזה ענין אחר מה שלא הי' שם. וכיון שהם תקנו ולא חששו לזה מנלן לחלק בין הפרקים:

אך כ"ז הנני כותב לפלפולא בעלמא. אבל מ"מ כיון שראיתי להרבה מן האחרונים המקילים בזה בע"כ דעתם ז"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר וס"ל דחדרגמ"ה אינו אלא דרבנן וספקו לקולא:

ויש ראי' לדברי המקילים מח' הריב"ש צ"א הנ"ל בסוף התשובה שכ' שהחמיר על האיש ההוא שלא ליקח אשה עד שנתחייב בקנין ובכח נידוי אלמא דהי' די בכך וכבר כ' דאף לדברי המחמירים דיני' כמו מדין הגמ' בנושא אשה על אשתו היכי דא"א לי' למיקם בספוקייהו. א"כ מנהגן של המתירים תורה היא וכדאים לסמוך עליהם. ולזה הנני ג"כ מסכים בהיתרא דהאי גברא: דברי הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה