שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
חו"מ · סימן ק
הן כל יקר ראתה עינינו מעשה ידיהם של צדיקי' ואחזה אנכי אשית לבי לחקירות שחקרו החכמים הנ"ב ישצ"ו באשיות מתנה זו ראשי פרקים וראיתי שהיסוד החזק אשר ראוי לתת לב עליו הוא עמוד התוך אשר הובא בדבריהם בין הדבקים, ושאר החקירות לדעתי המעט ללא צורך אינם אלא דקים, ופשוט שמשום יגדיל תורה ירדו מחוקקים, דלענין הברירה פשוט הוא שבנד"ז אין מי שיסתפק בזה כלל כיון שמפורשים דבריה באר היטב בכלל ופרט פעם ושתים ולא דברו הפוס' אלא במקנה למי שאינו מבורר או חלק שאינו מבורר וכעין ההיא דמהרימ"ט ובב"י סי' ך' ושאר פוס' הלא בספרתם בענין שיפול הספק אבל נדו"ז לא ראינו בו שום ספק כלל:
ומ"מ אנן נמי משום יגדיל תורה מצוה עלינו להביא מן החדש. ויתבארו ג"ך דבריהם שבאו סתומי' כי הן אמת. שדברי מר"ן דסימן ס"א ס"ד שהביאו החכמים הנ"ב ישצ"ו אין מהם ראיה לנד"ד. והראיה היא מדברי מר"ן דס"י. ועם כ"ז אכתי צריך ביאור לדבריהם שלכאורה נראה דאין ראיה חותכת מדברי מר"ן הללו כי בב"י סימן הנז' וסי' נו"ן, הביא דברי רי"ו שכתב דהוי כההיא דמשתעבדנא לך ולכל מאי דאתי מחמתך. גם הביא תשו' הרשב"א דסי' תתקכ"א המסייעת לפירושו שפי' שם בדברי הרא"ש ע"ש. וא"ך אפי' בההיא דסעי' יו"ד אית לן למי' שעכ"פ ידע הלוה מי הלוה לו תחילה דלא סגי בלא"ה. שלא יהיה נושא בו ויתחייב לו וכמו שנוכיח להלן. אלא שאח"ך נתגלגל השטר מיד המלוה לאדם אחר ואחר לאחר עד שנכנס ביד זה המוציאו עתה, וא"ך הוי זה בכלל ב"ך ודאי, ועיין בסמ"ע סי' נו"ן סק"ג שכתב וז"ל והטעם שכיון שכתוב בשטר שם המלוה הוא העיקר, ומ"ש בו עוד ולכל המוציאו הו"ל כאלו כתוב בו ולב"ך, ועיין לקמן סימן ס"א ס"ד וסימן ס"ו ס"א עכ"ל והוא ממש כדברינו:
הגם שהוא ז"ל לא ציין אלא לסעיף ד' והאמת אתו כמ"ש להלן, איברא שמדברי הרא"ש מאריה דהאי דינא דס"י מוכח דמר"ן ס"ל כהרא"ש בזה, דשם הביא הרא"ש ראיה משאול במעשה דגלית ששעבד עצמו ונכסיו לתת עושר גדול למי שיכה את גלית והכהו דוד ונתחייב לו שאול באותו ממון:
ובו קידש את בת שאול כדאיתא בפ"ב דסנהדרין וכו' ע"ש, וא"ך מר"ן ג"ך שפסק כהרא"ש בדין זה שפיר נימא דלשיטתיה קאי, ומ"מ אכתי יד הדוחה נטויה לדחות דהרא"ש גופיה אפקה לנדון דידיה במכ"ש, ששם כתב וז"ל. וכל שכן בנד"ד שהכיר את המלוה וכו'. ואפילו נימא דהרא"ש מסכים לענין דינא בין בהכיר את המלוה שהוא נדון דידיה, בין בלא הכיר כנדון שאול, ס"ס מר"ן דאנן קיימי בשיטתיה לא ברירא לן מילתא טובה דעתו בלא הכיר כיון שהוא ז"ל הביא ההיא דשאול, ואף ששם ביאר וז"ל אעפ"י שידוע שהוא לא הלוה לו זה הממון, פשוט הוא דעל המוציאו קאי. אבל עיקר, ההלואה מיהת ודאי שידע הלוה מי הלוה לו וכמש"ל, וא"ך ס"ס הוי כההיא דמשתעבדנא לך וכו' דהוי כב"ך. ומה גם שלשונו בקצר בספרים שבידינו אינו מבואר כ"ך ויש בו קצת מן הגמגום למי שלא ירד למקורו, אלא דכד דייקי' פורתא נראה שכ"ז אינו. דראינו לו בב"י שכתב בפירו' שלא נכתב בשטר שם המלוה, וכן היא ג"ך גי' הש"ך בדברי מר"ן שם סקט"ז ע"ש: וכן נמצא ג"ך בש"ע החדשים אשר מזה נראה דדעת מר"ן ברורה כדעת הרא"ש, כי כיון שלא נכתב בשטר שם המלוה כלל רק חייב עצמו לכל מי שמוציאו תו לא מדמינן לההיא דמשתעבדנא לך וכו' וכמ"ש להלן בס"ד ומוכרחים אנו לו' דקאי בשיטת הרא"ש גם בההיא דשאול, ודע' מור"ם שם בסי' נו"ן ברורה יותר כי שם הביא ההיא דר"י והרשב"א תחיל' ואח"ך הביא ההיא דהרא"ש, וסיים בה וז"ל אעפ"י שידוע שלא היה חייב לו מעולם, שמזה מוכח שלא היה יודע למי נתחייב כיון שלא היה חייב לו מעולם וע"ש בש"ך סק"ח שכתב בשם מהר"א ששון ומהר"ם אלשיך ומהראנ"ח דה"ה מי שחיי' עצמו לכל מי שילוה לשמעון וכו':
והא ודאי לא ידע המתחייב כלל מי הוא זה אשר ילוה מעות לשמעון: אלא דאכתי לא הונח קצת מדברי הרב הש"ך שם סק"ט שחילק בין דברי מר"ן לדברי מור"ם דסי' נו"ן, דמר"ן בסימן ס"א איירי בהיה חייב לו ומור"ם איירי בלא היה חייב לו כלום כמעשה דשאול, והיינו דחדית לן מור"ם ואין דבריו כפולים וכו' ע"ש:
דלפי"ז דמר"ן איירי בהיה חייב לו. מסתמא ודאי ידע למי מתחיי', והדרן לההיא דמשתעבדנא לך וכו' אך מ"מ המעיין היטב יראה שאין הכרח כ"ך לדברי הרב הש"ך בדברי מר"ן. כי גם דברי מר"ן יסבלו שלא היה חייב לו כלום לזה בשעת הקנין אלא שכת' שטר ע"ד להסלק נחק כמו שפירש הרב הש"ך בדברי מור"ם. ומוכרחים אנו לומר דמור"ם כפלינהו בשגגה, וכמ"ש הרב הסמ"ע ז"ל, וכן נר' ג"ך מדברי בעל הלבושים שהביא דברי מור"ם הללו בסימן נו"ן ובסימן ס"א השמיט דברי מר"ן לגמרי. שמזה מוכח שלדעתו ז"ל אין ביניהם הפרש כלל אלא שהוכפלו בשגגה, וא"ך כל מה שיכולים אנו לפרש בדברי מור"ם יתפרש בדברי מר"ן ג"ך:
באופן שהנראה ברור דדעת מר"ן ומור"ם שוה בזה כדעת הרא"ש וכמ"ש החכמים הנ"ב ישצ"ו, וכ"ז כתבנו לבאר היטב דעת מר"ן ומור"ם בדין זה: אף כי הן אמת אין בו צורך כלל לנד"ד וכמש"ל:
גם לענין השיור ששיירה וכו' שרשאה וכו', ברור הדין מדברי מור"ם שהביאו החכמים הנ"ב ומתשובת הרשב"א ורבינו ירוחם שהביא הרב"י שם בסימן רנ"ז וכיון שהדבר מוסכם ממר"ן ומור"ם דקי"ל כוותייהו) תו לא אצטריכנא לדברי רבותינו האחרונים ז"ל. אך לענין משפטי התנאים יד המרבה לבדוק משובחת, לבל תהיה הלכה זו מקופחת. וכבר כתבו החכמים הנ"ב ישצ"ו כל הצורך דברי חכמים בנחת. אלא שגם בזה מצוה להביא מן החדש טוב מלא כף נחת. מתורתן של ראשונים הלכם רווחת, ואת כל ונוכחת: והנה בסתירת דברי מר"ן דאה"ע עם דבריו דחמ"ש ראיתי בקצת ליקוטים מקדמונינו זלה"ה שכתבו דסוגיין דעלמא כדבריו דאה"ע, וכן היא ג"כ דעת הרב מוהרח"ט זלה"ה בתשו' ע"ש שהאריך עד שמתוך כך יצא לחלק ביניהם בשינוי דחוק, דמ"ש מר"ן בחומ"ש בד"א וכו' היינו על התנאי הד' שכתב מר"ן באה"ע סימן הנז' דאפילו במעכשיו צריך שיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו והוא דחוק מאד:
וכבר הרגיש בדוחקו הרב מוה"ר אד"א זלה"ה בס' במ"ח די"ב ע"ש שכתב וז"ל אבל אי איפשר לו' דקאי אדין זה עצמו דאמר על מנת וכו' ואהא דאפשר לקיימו דהא ליתא דהא בדאפשר לקיימו עסיקינן ומאי בד"א אלא על כרחך וכו' ע"ש:
גם תירוצו של הרב מוהר"ר אד"א זלה"ה עצמו אח"ן עז"ל דחוק יותר, שהרי כבר ביאר מר"ן באה"ע דע"מ כמעכשיו ובסי' ר"ז דאיירי בממונא כתב וז"ל, וכבר נתבארו מה"ת בטור אה"ע דמש' דאין חילוק בין ממון לגיטין וכיצד נטעה לומר דאפי' שלא בע"מ אין צורך למשפטי התנאים זה דבר שלא יתכן ומ"מ נקיטינן מיהת מדברי שניהם דנקטי להלכה כדברי מר"ן באה"ע ופשוט דהוה קים להו לרבנן כדברי מר"ן באה"ע ומשו"ה דחקו עצמם ליישב דבריו דחומ"ש להלכה ואפי' בשינויי דחיקי, גם ראינו להרב מוהרפ"ת זלה"ה בתשובה סימן ק"ח שברור מדבריו ז"ל שכך היו דנין בפשיטות שכ"כ בתחילת דבריו וז"ל דבר ידוע שכל האומר מעכשיו אין צריך למה"ת וכו' וע"ש דאפי' דקדוק זה שדקדקו הרבני' הנז' זלה"ה איהו ז"ל לא איטפל ליה כלל היפך ממנהגו וכאלו מילתא פסיקתא קתני בלי שום חולק, גם מגדולי המורים אשר לפנינו מלבד מה שהובא בדברי החכמים הנ"ב ישצ"ו ראינו עוד להרב חוט המשולש ט"ו ג' סי' ד' שכתב גם הוא בפשיטות כדעת הרמב"ם וסיעתיה שהוא דעת מר"ן באה"ע דבמעכשיו וע"מ לא בעינן מה"ת וטעם הדבר הובא בב"י סימן ל"ח בשם הרב המגיד שכתב בשם הראב"ד ז"ל וז"ל דסט' שבמעכשיו ובע"מ אינו צריך לדברים אלו. הוא מפני שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים אבל בתנאי אם שאין המעשה חל עד שהתנאי מתקיים. והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו צריך חיזוק יותר עכ"ל, וע"ש בפרישה פי' לפי' שכתב וז"ל דבשהתנה בל' אם שאין הקידושין מתחילין מעכשיו אלא עד אחר שיתקיים התנאי תנאי זה צריך להיות חזק כדי לדחות המעשה דהיינו נתינת הקידושין וכו' ואם לא חיזקו לתנאי כאלו לא התנה וכו' משא"כ באומר ע"מ שאין התנאי בא לבטל המעשה שנותן עכשיו הקי' אלא שמתחיל מעכשיו וע"י קיום התנאי יתחזק קיום המעשה למפרע הדין נותן דא"צ התנאי להיות חזק וכו' יע"ש. וגם הרב הלבושים הביא טעם זה להדייא בהך דינא דמעכשיו באה"ע סימן ל"ח ע"ש:
והוצרכתי להרחיב הדיבור בזה אף כי ראיתי שהביאו החכמים הנ"ב ישצ"ו בשם הב"ח והסמ"ע טעם זה ע"ש לסיבה שנבאר, והוא שמדי עוברי בזה ראיתי להרב הכנה"ג ז"ל סי' ר"ז הגהב"י אות ל' שכתב וז"ל הא דבעי' תנ"ך ומה"ת היינו כשהמעשה נעשה מיד אבל כל דבר שאינו מעכשיו שאין המעשה מתקיים אלא לכשיתקיים התנאי א"צ לת"ך ולא אל משפטי התנאי' הראב"ד בהשגותיו לס' המאור למסכת ביצה והרמב"ן בשמו במס' ביצה. וכתב מוה"ר בח"מ סי' מ"ח שכ"ע מודו בזה והרב ב"ח סי' רנ"ג כתב ע"ז ושפתים ישק משיב דברים נכוחים עכ"ד ז"ל ולכאור' דברי הראב"ד הללו שהביא הרב הכנה"ג נראין כסותרין לדברי הראב"ד עצמו שהביא בשמו הרה"מ ששם כתב דטעם מעכשיו שא"צ למשה"ת היינו שהמעשה חל מידי:
וכד דייקינן פורתא נראה דלא ראי זה כראי זה שדברי הרב הכנה"ג איירי בתנאי שהוא באם, דבעינן ביה מה"ת. ולחלק יצא דהא דצריך משה"ת, היינו אם נעשה המעשה כגון שנתן לו מתנה והתנה באם שתכף עוקר המעשה שלא יחול אלא עד שיתקיים התנאי לכן צריך מה"ת, אבל אם לא נעשה מעשה כגון שאמר תנו לפ' דהשתא לא נעשה שום מעשה. אפילו התנה בל' אם שסותר המעשה כיון שלא היה מעשה אין צריך למה"ת, ודבריו שהביא ה"ה בטעם מעכשיו, אפילו היה המעשה כיון שהיה המעשה במעכשיו דהמעשה חל מיד. אלא שע"י קיום התנאי מתחזק המעשה, וכללו' הדברים הוא שאם נעשה המעשה עתה אם היה במעכשיו א"ץ למשה"ת, ואם היה בלשון אם צריך למשה"ת, ואם לא נעשה מעשה עתה אפי' באם א"ץ למשה"ת:
אחרי כותבי ראיתי להרב אמרות טהורות שנתעורר גם הוא מעין זה מדברי הראב"ד לדבריו וכתב שגם הרה"ג מוהר"ם ן' חביב ז"ל הובאו דבריו בס' גו"ר עמד בזה והניח הדבר בצ"ע והרב מוהר"א הלוי גם הוא סי' תי' זה, והוא לא הבין דבריו, ואין בידי כעת ספרים אלו לראות הדברים במקורן: ואולם גם תירוצו של הרב אמ"ט ז"ל שם יש לפקפק בו ונעלמו מעיניו דבריו של הרב הסמ"ע בפרישה ודברי הרב ב"ח באה"ע ובחומ"ש וכמש"ל ולא רצינו להאריך בזה אף כי נ"מ לענין דינא משום שאין בו צורך לנדון שלפנינו כי בנדון שלפנינו כבר ביארנו דמדבר כל הני רבוותא קדמונינו זלה"ה נר' דקים להו דסוגייא דעלמא בזה כאה"ע, ואם הלכה רופפת וכו' פוק חזי מאי עמא דבר, ואם באנו לדקדק בדברי הרה"ג מוהריב"ץ זלה"ה הנ"ל כידוע ממנהגו דהוה דייק טובא יכילנא למימר כמו שכיוונו בהם חו"ר פאס ישצ"ו דלאו לענין אסמכתא לחוד אמרה להאי מילתא, אלא אפילו לגבי משה"ת, דאי לת"ה מי זה אמר ותהי שלא תועיל מעכשיו זו הכלולה בתי' בקש"מ לענין אס', והלא אפי' הרב הסמ"ע ס"ק ל"ח לא דיבר אלא בסתם קנין שאין בו מעכשיו. ולא בקנין כקנין דידן שכתוב גביה תי' מעכשיו בפירו'" וא"ך מה בא לחדש הרה"ג מוהריב"ץ זלה"ה עד שהוצרך לחזק הענין ממנהגן של ראשונים ז"ל, הא ודאי דגם על משה"ת קאי, וכמדוקדק מלשונו הנמצא אצלינו שכתב וז"ל דאפי' בקש"מ שכותבין תחי' וסוף, תועיל לזה וכיוצא בו כל דבר הצריך מעכשיו, וכך היו דנים וכו' וגם הרב מוהרפ"ת ז"ל סיים על דבריהם אלו שכן היו דנים אבותיהם ורבותיהם, ומתי' כל דבר הצריך מעכשיו שכתב משמע להדייא כמ"ש ומשום דהוה פשיטא להו דסוגיין דעלמא כאה"ע, כתבו דאפי' מעכשיו שעם הקנין תועיל, והיינו דחדית לן הרה"ג מוהריב"ץ זלה"ה בשם הרבנים הנ"ל. וכמו שהבינו חו"ר פאם ישצ"ו בדבריו וללמדנו לשון קצר בלשונו כמנהגו, ומ"מ אין שום דבר בהם ח"ו ללא צורך וסיוע גדול מזה. ממה שראינו להרב הבאה"ט סימן ל"ח סק"ו והרב הכנה"ג ז"ל שם הגה"ט אות ט' שהביאו תשוב' הרשב"א שהעתיק הרב"י בסימן ר"ז דכל קנין וזמן הוו כמעכשיו וכוונתם ודאי במה שהביאוה לכאן, לומר דתיהני לגבי משה"ת, וכן העתיקה ג"ך הרב מוהרפ"ת זלה"ה בתשובה ק"ח הנ"ל וא"ך כ"ש הוא לקנין דידן דאית ביה מעכשיו בפירוש, זהו החידוש שחידש לנו הרס"ג מוהריב"ץ זלה"ה, והגם דאכתי יד המתעקש נטוייה לדחות, מ"מ אין לו הכרח ואצטריכנא עוד לבאר זה, משום שראיתי לחו"ר צפרו בשלילת דבריהם שכיוונו לחלוק בזה על כוונת דברי חו"ר פאס בדברי הרה"ג מוהריב"ץ זלה"ה שכתבו דאף שכתוב בתחילת השטר בקש"מ אין מעכשיו זו הכלולה בקנין מהנייא למילי דצריכי מעכשיו וכמ"ש הרב הסמ"ע וכו'. עיין בדבריהם ואהנו לן דברי הרה"ג מוהריב"ץ זלה"ה לומ' דבשתים עלתה לו, דהיינו תחילה וסוף ולא באחת: ואחה"מ לא דיברו נכונה בזה. דהרב הסמ"ע ז"ל מיירי בסתם קנין וכמש"ל. אבל בקנין דידן דאית ביה מעכשיו ודאי שגם הרב הסמ"ע יודה דסגי אפילו בא' לענין אסמכתא וכ"ש בשתים, וכמ"ש ג"ך הרב מהרש"ך ח"ג סימן י"ז שהעתיקו חו"ר פאס בדבריהם, ולפי"ז מ"ש הרב תחילה וסוף לאו לענין אסמכתא לחוד אמרה להאי מילתא. אלא א' לענין אס' והב' למשה"ת. וכמ"ש להלן בס"ד:
ובלא"ה אפילו לדע' החולקי' דסברי דאפי' במעכשיו בעינן משה"ת, יש לנו סעד גדול מדברי מור"ם שהביאו החכמים הנ"ב ישצ"ו דאה"ע סימן ל"ח ס"ג שדבריו הללו שהביא בד"מ. הן הן דברי הרא"ש עצמו בתשובות שהביא רבינו הטו"ר שם סי' רמ"א. כי שם הביא תשובות הרבה מהרא"ש בזה ובסעיף י"ז שם העתיק תשו' הרא"ש שכתוב בה בפי' וז"ל, או אם כתוב בשטר התנאים ותנאים הללו נעשו כדין תנאים הקיימים, או כתב"ג וב"ר אז התנאי קיים. אבל אם אין כתוב בשטר אחד מדברים הללו אז התנאי בטל והמעשה קיים, ולתשו' זו ממש רמז מור"ם בד"מ, ולא כמו שהבינו חו"ר פאם ישצ"ו, דמור"ם יליף לה בדדמי דלא היא דלאו מכללא איתמר אלא בפירושא איתמר, ועיין ג"ך בדברי הרב ב"ש שם שהרגיש בזה. ודקדק בלשונו וכתב בסוף סימן רמ"א להורות שבתשו' שבסוף סימן רמ"א כתב זה, ואף שהרב"ש סק"ה בשם הח"מ והרב הכנה"ג סי' ל"ח אות ג' כתבו דלא מהני זה אלא לענין כפילת התנאי ולא לשאר דברים מ"מ המעיין בדברי הרא"ש הנ"ל, יראה להדייא דלשון זה מועיל לכל מה"ת דאכולהו קאי גם מל' מור"ם בד"מ שכתב דהוי תנאי מעלייא וגם מדבריו בקצר שכתב דאפי' לא פי' כל דיני התנאי רק וכו' הוי תנאי גמור. דמש' דיועיל לכל מה"ת, ודאי דהכי נקיטינן ועיין להרב הכנה"ג סי' רמ"א בחו"מ הגה"ט אות ע"ד וע"ו ע"ש ונלע"ד שע"ז סמכו קדמונינו זלה"ה לכתוב בכתו' ושטרות לשון זה כדי לצאת ידי כל הדעות ונגררו בזה אחר הרא"ש כמנהגם בכמה מקומות ועיין בתשובת מהרה"ג מוהריב"ע ז"ל למהרדב"ש ומהרשב"א בענין תי' תנאים וביטולם. שבתוך לשונו כתב בזה"ל. וזהו תוקף התנאים שהתנו וחידשו ביניהם שיהיו מוח' ומקו' ביניהם כתב"ג וב"ר. וע"ע להרב נתיבות המשפט והביאו הרב בעל פתחי תשו' סימן ר"ז שכתב בשם הרב עטרת צבי שעכשיו נהגו שבמטל' לא בעינן משה"ת. אך בקרקעות כותבין כתב"ג וב"ר ודיינו כמ"ש ופשוט שזהו מנהג רבותינו ג"ך, ולטפויי היו כותבין כן:
אף דהוה קים להו כדברי מר"ן באה"ע, ותפשו לישנא קלילא לצאת בו ידי כל הדעות:
אגב אורחין נתתי אני אל לבי לתור ולחפש אם יש איזה סמך עוד למה שכתבנו מדברי רבותינו הא' ומצאתי שהובא עוד דין זה להרב מוהריב"ד הקדמון זלה"ה. שכתב וז"ל ועם היות שהרי"ף והרמב"ם כתבו דלא בעי' כפל בתנאי שהוא במעכשיו, וקי"ל דעל מנת כמעכשיו דמי דוקא היכא דאיכא בתנאי לישנא דמעכשיו מפורש, אמנם היכא דאיתיה בכח ע"מ ולאו בפירושא איתמר כנד"ד, כ"ע מודו דבעינן תנאי כפול ואם לא נכפל כמאן דליתיה דמי והגט כשר אפילו לא יתקיים התנאי כדמוכח מדברי הרא"ש ז"ל וכו' עיין שם בדבריו:
ואח"ן עז"ל לא ירדתי לסו"ד בזה, דמחלוקת הרא"ש וסיעתי' עם הרי"ף והרמב"ם בזה היא במעכשיו וע"מ כמ"ש בסי' ל"ח ואיך כתב דבע"מ כ"ע מודו דבעי' תנאי כפול ואם נאמר שרצה ליישב בדבריו הללו דברי מר"ן דקשו אהדדי לפי מה שראה שאין סתירה בדבריו רק בע"מ ולא במעכשיו ס"ס הסתיר' לא זזה ממקומה כיון דבאה"ע סתם בתרווייהו דלא בעינן. ובחומ"ש סתם בע"מ דבעינן, והחולקים שהביא בסימן ל"ח בתרווייהו פליגי ואיך הוא ז"ל במעכשיו פשיטא ליה ובע"מ כתב דכ"ע מודו דבעינן:
אמת שסברא זו דע"מ לאו כמעכשיו הביאה מר"ן סי' קמ"ד ס"ד אלא דהתם לא איתשיל לענין משה"ת וגם אינה מרי"ף והרמב"ם דפסק כוותייהו במשה"ת אלא היא דעת שאר פוסקים דסברי דלישנא דע"מ לאו כמעכשיו והביאה בבד"ה לעניינו וליה לא ס"ל כמבואר שם לסתמא דדינא דע"מ כמעכשיו דמי וא"כ אם נאמר שכוונת הרב הנז' לחוש לסברה זו מצד שהעתיקה מר"ן למה לא יחוש גם לדעת החולקים דסי' ל"ח דבתרווייהו מצריכין משה"ת, כ"ש שאפילו במעכשיו עצמה מצינו למר"ן בסי' קמ"ה ס"ה שסתם כדעת האומרים דאפילו במעכשיו בעינן משה"ת. ואף שהרב"ש שם כתב דלאו לשיטת הרי"ף והרמב"ם כ"כ ולדבריהם צ"ל שהיה התנאי בל' אם ס"ס מר"ן מיהת שכוונתו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא היה לו לבאר:
ויותר יקשה על דברי הרב הנז' דהא ודאי לא חיישינן לדעת החולקים בכ"מ אלא להחמיר אבל בנדון הרב זלה"ה אדרבא לצד שנאמר דע"מ כמעכשיו. הו"ל חומרא ותנאו קיים ואינה יכולה לינשא לאותו שנאסרה עליו ולצד שנאמר כדבריו דע"מ לאו כמעכשיו וצריכה משה"ת הוי הדבר לקולא. דכיון דהתנאי היה בלא משה"ת התנאי בטל והוייא מגורשת גמורה, ויכולה לינשא אפי' לאותו שנאסרה עליו כיון דתנאי לאו כלום הוא ואפי' בתנאי אם דלכ"ע בעי' ביה משה"ת מצינו למר"ן שם סי' ל"ח שהביא דעת הי"א דלא בעי' משה"ת אלא במקום דאתי מינייהו חומרא ולא היכא דאתי מינייהו קולא. וכ"ש בתנאי דע"מ דלסתמא דדינא דקי"ל כוותה אין צורך למשה"ת בין לקולא בין לחומרא דודאי תו לא מצרכינן ליה משה"ת אפי' להחמיר וכ"ש להקל, וע"ש בב"י דטעם הי"א הנז' הוא משום דר"מ לחוד הוא דמצריך משה"ת ויליף לה מתב"ג וב"ר, ולדידיה בין בממון בין בגיטין וקידושין דינא הכי, ולרבנן דפליגי עליה בכולהו לא בעינן וקי"ל כחכמים אלא משום דשמואל אתקון בגט דשכ"מ לכפול וכו', לכן בגיטין וקידו' אי לא כפליה ולא נתקיים אזלינן ביה לחומרא ומחזקינן לה בספק מקו' ומגו' וע"ע שם מ"ש בשם הרי"ף והרא"ש, וכמ"ש שם הר' הכנה"ג הגהב"י אות מ"י: סו"ד דברי הרב הנז' זלה"ה אין להם מובן, ופשט דבריו מוכיחים דאפילו למאי דכתיבנא להמליץ דבריו לא כיוון לו הרב כלל, אלא מילתא פסיקתא קתני כאלו הדבר מוסכם ואינו כן וכמ"ש, ומ"מ הרווחנו מדבריו זלה"ה שגם הוא ז"ל קאי בשיטת מר"ן דאה"ע בתנאי דמעכשיו והיינו ודאי משום דהוה פשיטא לה דסוגיין דעלמא כוותיה:
ובאמת אכתי ראוי לחקור ליישב דברי מר"ן אהדדי כי באמת אכתי לא הונח בתירוצין הנ"ל וכולם דחוקים וכמש"ל, ודרך לימודי עתה נתחדש לי דקדוק אחר בדברי מר"ן. כי בסי' קמ"ה ס"ה ראינו לו שאפי במעכשיו חייש מ"ר לכפילא ולהן קודם ללאו ולא חייש לתנאי דקודם מעשה:
והדבר קשה מאד דאם נאמר דאף שסתם בסימן ל"ח דלא בעינן עכ"ז חייש לדעת האומרים דבעי' היה לו לחוש לכל משה"ת כדעת החולקים ולמה לא חש רק לתרי והזניח תנאי קודם למעשה דהא ודאי דלא מצינן למימר דתנאי קודם למעשה קיל לגבי השני תנאים הללו דאדרבא מצינו להיפך. דאפי' מאן דלא מצריך ת"ך והן קודם ללאו בממון, מצריך תנאי קודם למעשה וכמ"ש הרב"י שם סי' ל"ה בשם הר"ם במז"ל והרמב"ן ע"ש וע"ע להרח"מ סק"ג ולהרב הכנה"ג שם אות י"ד שהביא גם הוא חבל נביאים דסברי הכי ועלה על דעתי לומר דהרי זה גיטך וכו' שאומר בתחי' אינה בכלל תנאים, ואינה אלא הצעת דברים ועיקר התנאי הוא אם מתי והמעשה הוא יהיה גט מעכשיו וא"כ הוי תנאי קודם מעשה:
אלא שגם זה דוחק כיון שאומר בפי' בתחי' דבריו הרי זה גיטך והרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם וכ"ע ודאי מודו בזה דהוי מעש' גמור קודם לתנאי ושו"ר להרב הכנה"ג זלה"ה סימן קמ"ג הגה"ט אות ל"ו שגם הוא נתעורר בזה ונדחק כמו שנדחקנו גם ראיתי להרב מש"ל פ"ו מה"א ד"ה שיהיה תנאי וכו'. שחילק הרבה חילוקי דינים בתנאי קודם למעשה, ומדבריו למדנו קרוב למה שכתבנו בתוספת נופך שכיון שהתנאי אינו דבק למעשה דהיינו תנאי דאם לא מתי וכו' אינו דבק למעשה דהרי זה גיטך, כיון שהם דברים הפכיים ע"כ לו' דהרי זה גיטך הוא מילתא באנפי נפשה ולא שייך כלל לתנאי אלא הוא כהקדמת דברים וכו' ע"ש, (ועוד אפשר לומר דגם מר"ן החמיר בגט שכ"מ שיהיה בלי שום תנאי וכמו שמצינו להמרדכי שהביא מור"ם בד"מ סי' קמ"ה ובהגה שם ס"ט לאפוקי נפשיה מספיקא וכו' ע"ש וע"ע מזה להרב"ח שם ס"ד וס"ס קמ"ח וע"ע להרב פנים מאירות ח"ג סימן ד') ושוב אחרי כותבי נשאתי ונתתי בענין זה עם ידי"ן ואור עיני חכם בני:
יהי שקם בחילו אכי"ר, ויישב סתירת דברי מר"ן אהדדי באופן נאות מתקבל על הלב דהיינו כל היכא דאיצטריך מעכשיו או ע"מ לגופייהו ללמוד מהם איזה דין בעינן בהו משה"ת דכיון שיש טעם אחר לאמירתן איכא לספוקי בהו אם אמרם ג"כ לענין משה"ת וכיון שהדבר ספק לא עבדינן עובדא, ובמקום דלא נ"מ לדינא מידי באמירתן דיינינן להו ודאי שלא באו אלא לחזק תנאו ושלא להצריך משה"ת ולכן בההיא דסימן רמ"א דאצטריכא לגופה לומר שנעקרה המתנה למפרע משעת נתינה ותחזור ליורשים בעינן משה"ת כיון שיש לתלות שלא אמרה רק בעבור העקירה שאם לא היה כותב ע"מ והיה כותב במקומה על תנאי לא היתה חוזרת למפרע אלא משעת ביטול התנאי, ואתאן לההיא דל' מתנה ליורש וכו' הו"ל כל' ירושה וירושה אל"ה. וכמ"ש הרב הסמ"ע סי' רמ"א סקכ"ד ובפרישה שם סקי"ב באורך וא"כ נימא דלשון ע"מ אתא לגופיה ולא למשה"ת וכנטול דמי לענין משה"ת ולכן אפי' היה התנאי בע"מ בעי' משה"ת:
וכן בההיא דסימן קמ"ה ס"ה דאם מתי איצטריך למעכשיו משום דאין גט לאח"מ וכיון דאצטריכא הוייא כאלו אינה, ובעי' משה"ת משא"כ כשאין במה לתלות אמירתן שפיר אמרי' דלא נאמרו אלא לחזק ותו לא אצטריכנא למשה"ת עכ"ד הי"ו:
ואני הצעיר מצאתי סמך לדבריו הללו ואנא אסברא בדדמי מדברי הרמ"ה שהביא הטור חומ"ש סימן רנ"ח דלא אמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו אלא בכותב לו לאח"מ והיינו טעמא משום דכיון דהמיתה מבררת הזמן א"צ לכתוב זמן בשטר ועל כרחך לא בא אלא להקנות לו מאותו זמן משא"כ כשכותב לאחר ל' יום אין אומרים זמנו של שטר מוכיח עליו ולכן אם מת נותן או מקבל תוך ל' יום בטילה המתנה וכו' ע"ש הרי להדייא דהיכא דלא איצטריך זמן לגופיה הוא דאמרינן זמנו וכו' ואי איצטריך לא אמרי' וה"ן דכוותה ובזה ג"כ מיישבים דברי מר"ן דסימן קצ"ה ס"ה עם דבריו דסי' רנ"ח עיין להרב פ"ת שם בסי' רנ"ח ע"ש והיה לבאר דאף דמר"ן באה"ע סי' קמ"ה פסק דלא כהרמ"ה ע"ש מ"מ בטעם הדבר מודה להרמ"ה אלא דאיהו ז"ל ס"ל דגם בנותן לאחר ל' יום שייך האי טעמא דאיכא למימר דכיון דהומ"ל הרי נכסי נתונים לך לזמן פ' והיה זמן הנתינה מבורר בלתי כתי' זמן השטר ואעפ"כ כתב זמן בשטר על כרחך לא בא אלא להקנות לו מאותו זמן וכמ"ש הרב"י כל זה בסי' רנ"ח ע"ש:
ויצא לנו מזה עתה ג"כ דגם דברי הרב מוהריב"ץ זלה"ה ורבנן דאייתי בשיטתיה אפשר לו' דבכוונ' מכוונת נקט תרתי בקש"מ חד לגופיה לענין אסמכתא וחד למשה"ת והונח לנו בזה מדברי חו"ר צפרו ישצ"ו הגם שאין דבריהם אחה"מ כדברינו, כי לדבריהם גם לענין אסמכתא ל"מ אלא בתרי ולדידן לא אצטריכו תרי אלא רק כדי שיהיה חד לגופיה וחד למשה"ת ואכתי יש להקשות על דבריהם במה שכתבו דדברי הי"א דסי' ל"ח קשו אהדדי עם סימן ח' ולא ירדנו לסו"ד בזה דהי"א מיירי בתנאי אם, וס"ח מיירי בע"מ:
סו"ד בהא סליקנא ובהא נחתינא שהדין דין אמת כמ"ש החכמים הנ"ב ישצ"ו בענין זה וצויי"מ וימ"ן הכ"ד החו"פ מכנאסא יע"א באייר הוא זיו מש' וישבתם על הארץ לבט"ח לפמ"ה והשו"ב וקיים שמואל עמאר: