אור ברסלב

שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר

חו"מ

אה"ע

סימן א

לי הנפש גם לי לבב החכם השלם כהר"ר נר"ו יאיר וזהיר כאור החמה אכי"ר:

א) במה ששאלתני בדין ראובן שהיו לו שטרות נגד שמעון שהגיע זמן הפרעון והיו על שמעון ג"כ חובות אחרים וכשעמד ראובן ליפרע משמעון הפציר בו שמעון להחזיר לו הלואה זו לזמנים וכן עשה שכתב בכתב ידו וחתם בפנקס הלוה שהרחיב לו זמן וקצב לו הסך שיהיה פורע בכ"ח ע"ת החוב והתחיל הלוה לפרוע למלוה הסך הקצוב בכ"ח כמו שהתנו ואחר עבור כמשלש חדשים נלב"ע הלוה ועמדו הב"ח לפרע מנכסיו ולא נמצא בנכסיו כדי כל החובות והמלוה שקבע לו זמן כנ"ז רוצה לטרוף הכל מחמת שהוא תוך זמן ושאר הבע"ח מעכבים עליו באומרם שקביעות זמן זו שאחר ההלואה אין בה ממש אם מצד שהיתה בלא קנין ואם מצד דאיכא למיחש לקנונייא ובקשת ממני לחוות דעתי המעטו בענין זה אם צדקו בדבריהם הבע"ח בזה או לא: תשובה בחוב תוך זמן שקבע המלוה ללוה זמן בשעת ההלואה. פשוט הוא דקודם המלוה לגבות כל חובו מנכסי הלוה ואפי' מלקוחות, וליכא למיחש לקנונייא וכמ"ש מר"ן סימן קי"ד ס"ד שסתם כדעת הרמב"ם בלי חולק ע"ש, ואף שבסי' ע"ז סתם כדעת הרמב"ם דגובה בלי שבו' אפי' מלקוחות ואח"ך כתב ס' רבינו האיי והרא"ש ז"ל דס"ל דצריך שבועה מ"מ אנן כסתמא דדינא נקיטינן וכמו שהוא הכלל בידינו דסתם ואח"ך מחלוקת הלכה כסתם, ומה גם שבסי' קי"ד סתם כדעת הרמב"ם ולא הביא שום חולק ומה שנסתפקת בדין הרחבת זמן שלא היה בקנין, הנה מבואר בדברי מר"ן סימן ע"ג ס"ב דהמלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתובעו קודם הזמן, בין במלוה ע"פ בין במלוה בשטר וכו' ע"ש והגם שהרב הסמ"ע ז"ל שם בסק"ז כת' וז"ל דבר שמואל (כא) חלק חשן משפט לכאורה נרא' דמיירי דוקא בקבע לו זמן בשעת הלואה דאלו אחר ההלואה צריך קנין כמו נאמנות וכו' וכמ"ש סי' ע' וע"א מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלוה להוציא משא"ך דהלוה בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דהו"ל קצת כמחל לו המלוה לכל אותו זמן, וצ"ע עכ"ל, שמדבריו אלו משמע דאם בא המלוה להוציא מלקחות או ממשעבדי וכנד"ד איכא למימר הכי, ומה גם דאפילו בבא להחזיק הניח הדבר בצ"ע מ"מ כבר יישב ספיקיה הרב הש"ך ז"ל שם בסק"ה. שכתב שם וז"ל ולדידי פשיטא לי דהו"ל כמחל לו המלוה, ומ"ש דהוי כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים ליתא דבאמר ליה אל תפרעני גופיה קי"ל דמהני אפי' אחר ההלואה בלא קנין וכמש"ל סי' ע' ס"ג וגם בנאמנות העליתי לעי' סי' ע"א סק"ו דבנא' סתם אינו צריך קנין אפי' אחר ההלואה וא"ך כ"ש הכא ואפי' למאן דס"ל דבנאמנות סתם צריך קנין: שאני הכא דהוי מחי' מה שיש לו ביד הלוה וי"ל מחי' א"ץ קנין וכדלקמן רי"ס רמ"א ועיין להרה"מ פ"ז מהלכות מלוה גבי משכנתא באתרא דמסלקי שיש להוכיח מדבריו שם ג"ך כמו שכתבתי עכ"ל הרי דמיפשט פשיטא ליה למר דהוי מחילה וא"ץ קנין, ולא שבקינן פשיטותיה דהרב הש"ך ז"ל מקמי ספיקיה דהרב הסמ"ע ז"ל]:

האמנם מה ששאלת אי איכא למיחש לקנונייא בנד"ז שלא היתה קביעות זמן בשעת הלואה בזה ראיתי להר' מהרשד"ם ז"ל בסי' כ"ח שנסתפק אי נימא דע"ך לא מהני האי חזקה אלא במלוה ולוה אחריני, אבל בכה"ג שכבר בחיי הלוה הגיע זמן הפרעון אלא שהמלוה נתחסד עם הלוה והאריך לו זמן וויתר לו מהחוב אפשר דבכה"ג ליכא למימר חזקה לא פרע איניש וכו' עכ"ל: אך ראיתי להרב הש"ך ז"ל בסי' ע"ח סק"ב שהביא דבריו הללו וסיים עליהם שאין דבריו נראין בזה אלא כיון שהיה בתוך הזמן בכל ענין נפרעים מהם, וכ"ך ג"ך הרב הכנה"ג סימן ע"ח אות י"ז י"ז מהגה"ט וז"ל הגיע זמנה של מלוה ואח"ך נתחסד המלוה עם הלוה והאריך לו זמן:

נסתפק הרשד"ם ז"ל חח"מ סי' ר"ח אי אמרינן ביה חזקה לא עביד איניש דפרע גו זמניה אמר המאסף ולדידי חזי לי דכיון דקבע לו זמן אחר הרי היא כמלוה חדשה עד הזמן שקבעו, וחזקה לא פרע איניש תוך זמן עכ"ל ופשוט דכוותייהו נקיטינן כיון שראו דבריו וחלקו עליהם:

אלא שראיתי להרב כמוההרפפ"ת זלה"ה בס' שו"ת שלו סי' תנ"ה שנשאל גם הוא בנדון כזה שהרחיב לו זמן אחר שהיו על הלוה חובות אחרים והשיב וז"ל דבר ברור הוא שאינו יכול לגבות אלא בשבועה דדוקא אם בתחי' הלואה או אח"ך קודם ששיעבד לוה נכסיו לאחרים הרחיב לו זמן דליכא למיחש לקנוניוא. הוא דפטרי ליה רבנן משבועה, משום דחזק' אין אדם פורע חובו תוך זמנו. אבל אחר ששיעבד נכסיו לאחרים וכבר חל עליו זמן הפרעון של המוקדם ובא מוקדם והרחיב לו זמן ודאי הוא דאיכא למיחש לקנונייא שהרחיב לו זמן כדי ליפטר משבוע', ולפיכך אינו גובה אלא בשבועה ואף שהכרעת הרב הש"ך ז"ל לעי' בסי' ע"ח סק"ב גבי מלוה שבא לגבות מהיתו' ל"ש הרחיב המלוה למורישם זמן בתחילת ההלואה ולא הגיע זמן הפרעון כ"א לאחר מותו ל"ש הגיע זמן פרעונו בחייו והמלוה האריך לו זמן דבכל ענין נפרע מהם, ולא חיישינן שמא בהגיע זמנו פרעו ע"ש: החילוק ברור ביניהם דגבי לקוחות בדין הוא שלא תועיל הודאתו והרחבת זמנו אצל לקוחות משום חשש קנונייא, ואין בידו להפקיע הלקוחו' אבל גבי יורשים אין לחוש לקנונייא שהרי בידו להפקיע ירושתם בלא"ה וכן הם דברי הרה"מ ז"ל לפי עניינו בריש פ' י"ד ממלוה ע"ש עכ"ל ז"ל: ובאמת שמלבד דאיכא למימר שנעלמו מהרב ז"ל דברי הרב הכנה"ג שהבאנו למעלה ביען שהם מנגדים לדבריו הללו ממה שדקדק הרב הכנה"ג בלשונו הטהור וכתב דהרי היא כמלוה חדשה וכו' דמאחר דס"ל דהוייא כמלוה חדשה אין טעם לחלק כלל בין לקוחות ליורשים וכי היכי דבמלוה חדשה ליכא חשש קנונייא בין ביורשים בין בלקוחות, וכמ"ש בסי' קי"ד ה"ן ליכא למיחש בין בלקוחות בין ביורשים ואיכא למימר דאלמלא ראה הרב דברי הרב הכנה"ג לא היה כותב כן:

עוד זאת אחר המחיל' אפי' מדברי הרה"מ ז"ל שהביא הרב ראיה משם לס' זו לא משמע הכי שכתב הרה"מ ז"ל על מ"ש הרמב"ם ז"ל דאם היה החוב לזמן ותבע בזמנו שיפרע שלא בשבועה וז"ל וראיתי מי שחולק בדין הבא ליפרע מלקוחות שאפילו תוך זמן אינו נפרע אלא בשבוע' דהא היכא דאודי בשעת מיתה דלא פרעיה. גבי מיתמי בלא שבועה וממשועבדים צריך שבועה הכא נמי לא שנא., וכן מצוי בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל עכ"ד., ואני אומר שאין הנדון דומה לראיה דהתם בדין הוא שלא תועיל הודאתו אצל לקוחות משום חשש קנונייא, ואין בידו להפקיע הלקוחות אבל גבי יורשים אין לחוש לקנונייא שהרי בידו להפקיע ירושתם בלאו הכי. אבל תוך זמנו הוא משום חזקה דאין אדם פורע חובו תוך זמנו הילכך לקוחות ויתומים שוים ודברים נראים הם עכל"ה והרב כמוהרפ"ת ז"ל רצה לדמות קביעות זמן זה דלאחר הלואה להודאתו דשעת מיתה, דכי היכי דהודאתו אין בה ממש מטעם קנונייא, הכא נמי קביעות זמן דלאחר הלואה יש לחוש לקנונייא. ובאמת שאין נר' כן מדברי הרה"מ דמדברי הרה"מ ז"ל נר' להדייא שרוצה לחלק בין הודאתו לתו"ז. דבהודאתו שמודה שמא שנושא בו פ' הוא אמת, בדין הוא דאיכא למיחש לקנונייא. כיון דאינו נאמן לחוב בהודאתו לאחרים דעכ"ף הספק שהיה לנו בחוב זה שמא פרוע עדיין במקומו עומד. משו"ה גבי יורשי' שיכול להפקיע ירושתם בלא"ה מהנייא הודאתו ליפרע המלוה בלא שבועה וגבי לקוחו' שהוא חב להם ואין בידו להפקיע חובם לא מהנייא הודאתו ולא יגבה המלוה אלא בשבו' משא"ך במלוה תו"ז שאינו נפרע המלוה מכח הודאת הלוה אלא מכח חזקה שאין אדם פורע חובו וכו', שהחזק' הוא שעוקרת הספק שיש לנו על הפרעון ולא הודאתו. וא"ך בטעם חזקה זו אין טעם לחלק כלל, בין קביעות זמן שהיתה בשעת הלואה לקביעות זמן שהיתה אחר ההלואה ביען שאינו מתכוין בקביעות זמן זו להודות לו שחוב זה אמת, דמה שהיה הוא שיהיה אלא שעכשיו שעמדו הבע"ח ליפרע ולא נמצא בנכסי' כדי פרעון כולם נתחדשה טובה זו למלוה ממילא שנפרע בלא שבועה משום שהוא תו"ז דחזקה לא פרע איניש וכו', וכיון שהוא פטור משבוע' זו מטעם חזקה תו לא איצטריך לישבע על שום גלגול דאפילו בעלמא בטורף בשבוע' אינו מחוייב לישבע על עיקר החוב אם הוא אמת או לא אלא מדין גלגול, וכמ"ש בסימן קי"ד ס"ד דעיקר שבועת הטירפא היא שלא נפרע בחוב זה ומה שמוסיף שלא מחלו ולא מכרו ושאינו אמנה הוא מדין גלגול וא"ך כיון שעיקר השבו' אפי' בשטר שאין בו קביעו' זמן היא שלא נפרע הרי יש בידינו חזק' דאין אדם פורע חובו תוך זמנו דשייכא בין בקובע בשעת הלואה בין בקובע אחר הלואה וכל אלו הם מדין גלגול דאינו מחוייב לישבע עליהם אם אינו מחוייב לישבע שבועה העיקרית שהיא שלא נפרע בו וכמ"ש הרב הסמ"ע ז"ל בסי' קי"ד סקי"ג ע"ש:

ועוד ממ"ן צריך לדקדק בקנונייא זו שכת' הר' אהיכא קאי דאם היא על עיקר החוב אם הוא אמת או לא א"ך גם בקובע בשעת הלואה למה אמרו שאינו צריך שבוע' ועוד למה לא כתבו בדין שבועת הטירפא שעיקר השבו' היא אמנה ואם הקנונייא היא על תוך זמן א"ך גם בקובע בשעת הלואה ניחוש שמא קביעו' זמן זו שעשה היא בשביל בע"ח ולמה לא הזקיקוהו לישבע גבי לקוחות או בע"ח מאוחר כי היכי דהצריכו שבועה למלוה גבי לקוחות או בע"ח מאוחר אפי' היכא שאהמין שהאמין הלוה למלוה בפירוש משעת הלואה שיגבה מלקוחות או מבע"ח מאוחר בלא שבועה וכמ"ש בסי' ע"א סי"ט ע"ש: לכן הנלע"ד בזה אם יסכימו מורי הוראה דבין גבי לקוחות בין גבי יורשים אין לחוש כלל לקנונייא בין בתוך זמן שבשעת הלואה בין שלאחר הלואה זהו מה שנלע"ד לאפס פנאי ועדיין צריך לי יישוב בדבר, וצויי"מ וימ"ן אכי"ר החותם פה באלול תרי"ח לפ"ק והשו"ב וקיים. הצב"י שמואל עמאר

סימן ב

ז"ן פס"ד אחד שנדרשנו להעתיקו שרצו בעליו לשולחו למ"א וז"ן מב"מ נדרשנו לחוות דעתינו על דבר החמשה חצירות אשר קנה הגביר ה"ר יעקב בה"ר חיים קרקוס נר"ו מהגביר ה"ר מוסא אפלאלו נר"ו בן המ' כה"ר אהרן נ"ע מכירה גמורה באו"ה וקב"ע ה"ר מוסא הנז' אחריות כל עורר וטוען ובפרט אחריות כל ערעור דאתי מחמ' ה"ר שלמה אחיו י"ץ אשר הוא בעיר לונדון יע"א ויהי כשמעו ה"ר שלמה הנז' מענין המכר של החצירו' שמכר אותם אחיו כהר"מ הנז' לס"ר יעקב הנז' הנה כי כן שלח פתקא א' כו"ח בכתב ידו להתרות ולעשות מחאה על ה"ר יעקב הנז' הקונה באמור לו שעתיד לירד עמו לדין על חלקו המגיעו בירושת אביו בחצירות הנז', ובכן תבע הר"י הקונה הנז' להר"מ המוכר הנז' לסלק מעליו ערעור ולגלוג הר"ש אחיו הנז', ואנן תרי מינן דח"ל כדי להשקיט ריב ומדון בין הקונה והמוכר הנז' שאלנו את פה ה"ר מוסא הנז' להורות לנו איזהו פיטור המועיל לו כפה"ד להפטר מאחיו המערער הנז' כדי להיות הקונה הנז' בטוח במקנה קניינו מכל עו"ל דאתו מחמת המערער הנז' ותשו' לאמר שאחיו המערער הנז' עלה בדמיונו שהחצירו' הנז' קניינם מתפיס' הבית ומעז' אביהם ולא כן הוא שממון אשר היה מיוחד לו קנה אותם לו לשמו וכתב שטרי מכירה ע"ש, וגם ראה ראינו קב"ע כוח"ך שהעידו שע"ך שהגביר ה"ר מוסא הנז' היה נושא בחיי אביו והיה משאו ומתנו לבדו מובדל ומופרש ממשא ומתן אביו וגם נתן לו אביו במתנה גמורה כמה מטל' ותכשיטין כסף וזהב ובדולח זהו תכלית העדות ואחר ההתבוננות נ"ל שערעור ה"ר שלמה הנז' מהבל ימעט ואין ערעורו ערעור כלל וזכה הקונה הנז' בחצירות הנז' ובטוח יהיה במקנה קניינו וצריך ה"ר שלמה הנז' להביא ראיה לדבריו שהחצירות חנז' קניינם מעזבון אביו ומתפיסת הבית כיון שהשטרות כתובים ע"ש אחיו המוכר הנז' ודבר זה מפורש יוצא ממה שפסק מר"ן ז"ל בחומ"ש סי' ס"ב וז"ל אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות וכו' כתובים ע"ש וכו' עליה להביא ראיה בעדים וכו' וא"צ שיעידו על אלו השטרות וכו' וכן א' מן האחים וכו' והיו שטרות כתובים ע"ש ואו' שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמי או מציאה וכו' או מתנה וכו' עליו להביא ראיה וכו' ואם חלוקים בעיסתם וכו' ע"ש וא"ך בנד"ד אפי' אם לא היו חלוקים בעיסתם כיון שיש עדים וראיה שהיה לו ממון מיוחד כמ"ש בקב"ע ושטרות כתובים ע"ש קנה כהר"מ הנז' החצירות וא"צ שיעידו שקנה החצירות מממון המיוחד לו כמ"ש הש"ע בריש הסימן באשה הנושאת וכו' ודין אשה וא' מן האחים שוים בדינם ואפי' אם דמי ושווי החצירות הוא סך גדול יותר מן המיוחד לו אין כאן בית מיחוש וכמ"ש הטור והב"י ז"ל והסמ"ע סק"י וז"ל דאפי' אם סך השטרות גדול וא"א לו' שקמץ כ"כ וכו' אפשר שעסק והרויח טובא ע"ש, ועיון להרב כנה"ג ז"ל במהדורא בתרא בהגה ט' שכתב משם הריב"ש ז"ל כל שיש לתלות שיש לו ממון ממקום אחר תלינן ואפי' אם הוא נו"ן בנכסי הירוש' ועוד כתב הרב חשק שלמה ז"ל בהגה"ט אות ז' וז"ל אם שמעון חלוק בעיסתו במטלטלי ביתו או בנכסי אשתו תלינן דמעיסתו קמץ ע"ש וא"ך לפי"ז מכל הצדדים קם דינא כיון שהשטרות כתובים ע"ש המוכר היה לו ממון מיוחד ומטלטלין ותכשיטין ויש לו ראיה ע"ז בעדים אין מוציאין אותם מחזקתו ועל המערער צריך להביא ראיה בעדים שחצירות נקנו מעזבון אביו ומתפיסת הבית, ולרווחא דמילתא אין אנו צריכין לכל זה דאפילו אם יביא המערער ראיה בעדים שהחצירו' הנז' נקנו מנכסי הירושה מ"מ נר' כיון שאחיו הר"מ הנז' היה מוחזק בחצירות הנז' זה כמה שנים אוכל פירותיהם בשופי ומעולם לא מיחה בידו שום אדם, א"ך טענינן אנן לקונה הנז' כל מאי דהוה אפשר המוכר הנז' לטעון וכיון שהמוכר חלו טען שקנה המערער הנז' חלקו ושטר היה לו ואבד ה"ז נאמן כיון שיש לו חזקה שיש עמה טענה, וא"ך גם אנן טענינן להקונה הנז', ודבר זה מפורש יוצא ממ"ש הש"ע סי' קמ"ו סעיף י' וז"ל הבא מחמת ירושה שטוען אני ירשתי א"ץ שום טענה. וסיים במור"ם בהגהתו, ודין לוקח ובע"ח שגבה כדין יורש ואין המוכר או הלוה נאמנים לומר שקרקע אינו שלהם וסיים מר"ן ז"ל ובלבד שדר בם המורי' יום א' וזה החזיק בה ג"ש וכת' מור"ם ז"ל וה"ה אם החזיק המוריש ג"ש אעפ"י שלא דר בה היורש כלל עכ"ל, וא"ך כיון שהחזיק בחצירות המוכר כמה שנים בשופי אעפ"י שלא דר בהם הקונה הנז' כלל תועיל לו חזקת המוכר כיון שהוא ברור שקנה ממנו, והרי שטרו בידו שהוא לוקח, ועיין בב"י ז"ל סי"ז מחו"ד משם הרשב"א ז"ל והש"ך וז"ל ומשם באר"ה דלא הצריכו חזקת ג"ש ללוקח וליורש אלא לענין שלא יצטרך להביא ראיה שהוא יורש או לוקח אבל בנד"ד שיש בידו ראיה שהוא לוקח אעפ"י שלא דר בה כלל תועיל לו חזקת המוכר כמ"ש בב"י ז"ל סי"ז על הטור דנקט בלישניה והלוקח דר בו יום א' דלאו דוקא דר דאפי' לא דר כלל וכו' וכוותיה כתב מור"ם ז"ל כנז', וכ"ש בנד"ד שהחזיק בחצירות הקונה הנז' זה יותר משנה אתאן למ"ש הב"ח ז"ל ז"ל הביא דבריו הכנה"ג ז"ל דהא דכתב הטור ז"ל דר בה הלוקח יום א' לענין שלא יצטרך להביא ראיה שהוא לוקח ע"ע שהאריך, ואיך לכל הצדדים טענינן להקונה הח' כיון שהחזיק המוכר וגם נהנה לוקח מפירות החצירות ויש שטר ראיה על המכירה אליבא דכ"ע לית דין ולית דיין דטענינן ואע"ג דקי"ל דשותפים אין להם חזקה זע"ז כמ"ש הש"ע סי' קמ"ט ס"ב. ה"מ בשדה או בחצר שאין בו דין חלוקה והטעם משום דאפשר כך עשו ביניהם. שזה יאכל אותה כו"ך שנים רצופים ואחריו יאכל השני כנגדו כיון שאין בו דין חלוקה אבל באלו החצירות שבכל א' מהם יש בה דין חלוקה לחלוק בית נגד בית וגם לחלוק חצר נגד חצר. הא ודאי כיון שהחזיק בכולם עלתה לו חזקה, כיון שהם חלוקים בעיסתם וכולי האי לא הוה שתיק מלמחו' בו להניחו לאכול פירות חמשה חצירות זה כמה שנים, ועוד נר' אפי' אם לא היה בהם דין חלוק' כיון שה"ר מוסא הוא היה משכיר החצירות לזולת ולו לבדו פורעים השכירו' עלתה לו חזקה כמ"ש מהרימ"ט ז"ל הביא דבריו הבאה"ט סי' קמ"ט ונמ"ך בש"ע של כמהר"מ אסבאג ז"ל בכת"י שכן דנין וכ"פ לו מ"ר אביו מהרש"א זלה"ה, מכל האמור דברי המערער מהכל ימעטו וזכה הקונה הנז' ויעשה מה שלבו חפץ בחצירו' הנז' ולראיה ח"ש פה אצווירא יע"א בט"ו לחדש מנחם ש' תור"י זה"ב לפ"ק וקיים עכ"ן, וחתו' כמוה"ר אברהם ן' עטר וכמוה"ר משה הכהן שחתנא', וסמל"ז נמ"ך הדד"א כמ"ש הח' הפוס' עליוני' למעלה, ולראיה ח"ש פה מוגאדור זמן הנז', וקיים וחתום ע"ז הרב הכולל עטרות זר"ק כמוהר"ר יוסף אלמאליח נר"ו בכמוהר"ר אהרן זלה"ה וסל"ז נמ"ך הד"א כמ"ש הח' ספוס' ישצ"ו שהמכר חזק וקיים ביד הרי"ע קורקוס יצ"ו הנז' כמו שהביאו הח' יצ"ו מהפוס' הנ"ל ובפרט ממה שכתוב בשאלה הנ"ב שיש עדים להר"ח הנ"ב המוכר שי"ל ממון מיוחד וגם השטרות של קניית החצירות הנ"ב כתובים ע"ש ודאי שנאמן ר"מ לומר שמעיסתו קניץ וקנה כמ"ש ולא נשאר הדין כ"א בין ר"ש ור"מ אחיו הנ"ב לענין שאם בוא יבוא ר"ש ויטעון על ר"מ אחיו שלא קנה החצירות כ"א בממון מורישם עסק שבו' אבל עכ"פ המכר הנ"ב חזק וקיים ואמיץ ביד הקונה הנ"ב לדורותיו ולרח"ף מראכס יע"א ש' תעני"ק לפ"ק וצויי"מ ויימ"ן וקיים וחתום ע"ז כמוהר"ר רפאל מסעוד אבן מוחא י"ץ שהתנ"א. וסמל"ז נמ"ך ראה ראינו מ"ש הח' הפוסק למעלה ויפה דנו ויפה זיכו להרי"ע הקונה הנ"ב דמאחר שיש עדים שי"ל ממון מיוחד לר"מ הנ"ב וגם השטרות של קניית החצירות הם כתובים ע"ש נאמן לו' ששלו הם וכו' ולרח"ף בזמן הנ"ל פה מראנש יע"א. וחתום ע"ז כמוהר"ר יעקב בטאן וכמוהר"ר יוסף אביטבול וכמוה"ר יוסף חרוש וכמה"ר ימין צבאח וכמה"ר מסעוד פינטו שתנ"א. וסל"ז נמ"ך ראיתי השאלה הנ"ב ואשר נגזר עליה מחו"ר מתא צווירא יע"א ואשר כתב הרב אביר יעקב יהיה בעזרו והאמת הוא מאחר דאיכא קב"ע שהיה לו ממון מיוחד והשטרות כתובים ע"ש המוכר א"כ נימא שמהם קנה החצירות שמכר ואפי' יהיה בהם סך הרבה נימא שהרויח במעות ההם עד שהגיע הסך הנז' ובפרט שהיה מסתתר דרך ים שיש ריוח רב וכההיא דכתב כנה"ג בהג"ה אות י"ב וז"ל אם היה מסתתר דרך ים אפי' הרשב"א ז"ל יודה דיכול לטעון שמעיסתו קמץ שהים נותן בשפע וכו', ובודאי שהריוח שהיה מרויח במעותיו אף אם היה סמוך ע"ש אביו הוא לו לבדו אם היה נשוי אשה וכמ"ש הכנה"ג בסי' ע"ד הביאו הרב מש"ד יעו"ש וא"ך מאחר שהשטרות כתובים ע"ש, והי"ל ממון מיוחד זכאי הלוקח במקחו רק נשאר לבאר ענין קב"ע הנ"ל אם נתקבלה שלא בפני המערער וידוע מ"ש הכנה"ג סי' כ"ח כל המקבל עדו' שלא בפני המערער טועה בדבר משנה וחוזר האמנם מאחר שהמערער הוא בעיר אחרת יכול לקבל, וכמ"ש הכנה"ג בסימן ק"מ הגה ב' אות ט"ז וז"ל וראיתי למורי הרב ז"ל כתב דלא התיר הרשב"א ז"ל לקבל עדו' שלא בפני המערער אלא דוקא כשאינו בעיר אבל המקבל עדות שלא בפני המערער שיש בעיר טועה בדבר משנה וחוזר א"ך בנד"ז אף אם ממה שאחר שעשה המערער המחאה כת' קב"ע ההיא מועל', ויש להאריך בענין זה אלא שאין הפנאי מסכים ולרח"ף בזמן הנ"ל והשו"ב וקיים, עכ"ן וחתום ע"ז כמוה"ר שלם הכהן שחתנא' עכ"ן הפס"ד שממנו העתקנו זה, ולפי שהעמדנו על ההעתקה כראוי חתמת' בששי בש' י"ב לחדש שבט מש' תארי"ך לפ"ק אצווירא יע"א והשו"ב וקיים:

הד"א כמ"ש עליונים למעלה, ודברים פשוטים הם ולראיה ביד הקונה דליכול ולחדי נכון לבו בטוח ח"פ פאס יע"א שני אדר המהודר שנת והרחבת"י את גבולך לפר"ק וצויי"מ וימ"ן וקיים וחתומ' כמוהר"ר מתתיה סירירו וכמוהר"ר אבנר הצרפתי ישצ"ו:

לא נתברר יפה אם הגביר ה"ר מוסא ואחיו הנ"ב היו שניהם נושאים ונותנים בנכסי אביהם. או אם ה"ר מוסא הוא לבדו נו"ן דיש חילו' לענין דינא בעלמא ביניהם דאם היה אחד מהאחים לבדו נו"ן בנכסי אביהם ויצאו שטרות כתובים על שמו ואומר שלו הם צריך להביא ראיה בעדים שהי"ל ממון מיוחד, וכמ"ש בח"מ סימן ס"ב ס"א לענין אשה הנו"ן וה"ה לענין א' מהאחים הנו"ן בתוך הבית. ואם היו שניהם נו"ן בתוך הבית, הדין הוא שכל שטר היוצא ע"ש א' מהם שזכה בו הוא לבדו אע"ג דאין חלוקים בעיסתם וא"ץ ראיה בעדים וכמ"ש הרב מהר"מ אלשיך בתשו' סימן כ"ה הביא דבריו הכנה"ג בסימן ס"ב אות כ"ג והש"ך סי' הנז' סקי"ד ע"ש ומ"מ הכא בנ"ד אף שיהיה ה"ר מוסא הנ"ב הוא לבדו נו"ן בנכסי אביו כיון שעדים מעידים מעידים שהי"ל ממון מיוחד בחיי אביו ונו"ן בו ושטרי המקח כתובים ע"ש ודאי דנאמן לומר דמשל עצמו קנאם וזכה הלוקח שקנה ממנו אחר כך שהוא הגביר כהרי"ע יצ"ו זהו הנראה להשיב וחתום כמהר"ש אבן צור נר"ו: עוד זאת יש לחקור היכא דמכרה לאחר כנדו"ד אי טוענין ללוקח ועל האחים להביא ראיה, וכמו שטוענין ליורשים וכמ"ש מר"ן בסימן ס"ב גבי יורשי' ולא הסכים הפנאי לחפש כי נח"ץ ינח"ץ המוביל והוא עומד ודי בהערה זו וחתום החכם. כמהר"א הצרפתי ישצ"ו:

וזה מ"ש ע"ז אני הצעיר בדין זה של אחד מהאחים הנושא ונותן בתוך הבית:

רבו החילוקים ומבוארים בסימן ס"ב ובסמ"ע וש"ך יעו"ש ובמקומות אחרים והמורם מדברי הפוסקי' דאם אינם חלוקים בעיסתם או בשו"ד ויצאו שטרות ע"ש האח והוא עדיין בחיים הנכסים בחזקת כל האחין. ועליו להביא ראיה שנפלו לו בירושה או מציאה או מתנה כמו שטען, ואינם צריכים שיעידו על אלו השטרות שהם שלו, וכמ"ש מר"ן בב"י שם בסימן הנז' בשם רשב"ם וראב"ן ורמ"ך וריב"ם יעו"ש וכן פסקו הטו"ר ומר"ן ג"ך בריש הסימן גבי אשה יעו"ש ודין א' להם ועיין להרב הכנה"ג אות ט' מהגב"י דלדברי כולם נר' כפי' ראב"ן דבעדות זו שהיו לו נכסי' מאבי אמו סגי ולא פליגי אלא בירושה אם היא כשיעור ומבואר שם בב"י בשם הג"א דבריב"ם מסתבר בזה דא"ץ ראיה שנפלה לו ירושה כשיעור ההוא אלא בראיית ממון מיוחד סגי: ועוד מבואר שם דהא דבעינן ראיה זו גופה דוקא כשהיה הגדול נו"ן לבדו בבית דהכי דייק לישנא דש"ס ופוס' שכתבו אחד מהאחין וכו'. אבל אם כל האחין נו"ן אע"ג דאינם חלוקי' בעיסתן כל מי שהוציא שטר ע"ש הרי הוא שלו, וכ"ך הש"ך שם סקי"ד מדיוק ל' רשב"ם ומתשובת הרב מהרמא"ל סי' כ"ב, והביאה ג"ך הרב הכנה"ג שם אות כ"א מהגה"ט יעו"ש:

זהו דין הגדול הנו"ן בתוך הבית כשהוא בחיים אמנם לאחר מיתתו העדיפו כח יורשיו להעמיד הנכסי' בחזקתם, והצריכו לאחין להביא ראיה בעדים שהוא שלהם וכ"ע שלא הביאו ראיה יזכו יורשיו. דאתוקמא הלכתא בזה בפ' חזקת דנ"ב כשמואל ואע"ג דאתקפיה רב פפא ואסיקנא בקשייא מ"מ כתבו הפוס' דלא דחינן מימרא בקשייא אלא בתיובתא דקשייא, ועוד הביא הרב"י שם בסי' הנז' טעם אחר למה שפסקו הפוסקי' כן בשם הריב"ש והרשב"א והוא דאף דבעלמא לא טענינן ליתמי מאי דל"מ אבוהון למיטען הכא כיון דאפשר דאלו אבוהון הוה קיים הוה מייתי ראיה אלא דהני לא ידעי מאן ידע במילתא דאבוהון סמכינן אמאי דיוצאין השטרות ע"ש יעו"ש ונר' אפי' שבועה שלא דבר שמואל (כב) כב פקדנו אין עליהם כי לא באו להוציא אלא להחזיק במה שבידם עיין הטור בשם הרא"ש ומר"ן בקצר סי' ס"ט וראיתי למור"ם שם בהג"ה שכתב בשם המרדכי בהא דעל האחין להביא ראיה היינו דוקא בדבר שאינו ידוע שהוא של אחין אבל בדבר שהוא ידוע של אחין על היתו' להביא ראיה:

ואמת שראוי לחקור בראיה זו שכתב מור"ם שיביאו היתו' בדבר הידוע לאחין כיצד היא:

דאם היא שהיה לאביהם ממון מיוחד ואתא לאשמועינן דמה שלא היו צריכים לו היתו' בדבר שאינו ידוע הוצרכו לו עתה בדבר ידוע. הרי מדברי מר"ן לעיל מיניה שכתב ואם מת על האחין להביא ראיה משמע דאף דאנן טענינן ליתמי שהיה לאביהם ממון מיוחד מ"מ כשיביאו האחים ראיה שהם של אביהם יזכו בשטרות ותו לא מהנייא ראיה זו ליתומים וה"ן דכוותה שהרי הדבר ידוע שהוא של אחין ומה לי ראיה שהוא שלהם. מה לי ידוע שהוא שלהם: ועוד לצד שנאמר כן מה זו ראייה לסתור בה ראיית האחין שהביאו שהוא שלהם. והרי סו"ס איכא למימר דאף שהיה לו ממון מיוחד לא היו שטרות אלו מאותו ממון כיון שראיית האחין היא שהוא שלהם:

ועוד מה כחם יפה בטענה זו יותר מאביהם. והלא כי הוה אביהם גופיה בחיים לא היה מועיל בראיה זו רק כל עוד שלא הביאו האחים ראיה שהוא שלהם, אך אם המציאו ראיה שהוא שלהם. אך אם ימציא הוא ראיית ממון מיוחד לא מהני וכמ"ש ג"ך החכמים הנ"ב בתחילת דבריהם וז"ל שבעדות זו סמוך לבו של הלוקח לא יירא זולת אם ימציא עדים וכו' ואף שבדברי מר"ן ומור"ם לא נתבאר זה להדייא, מ"מ מסגנון הדברים מוכח כמ"ש שהרי אי לאו ראייה זו שמביא האח הגדול שהי"ל ממון מיוחד היו נוטלים האחים אפי' בלא ראיה מצד שהנכסים בחזקתן ועוד בה שראייתו זאת אינה סותרת ראייתם דאיכא למימר כמ"ש דאפילו הי"ל ממון מיוחד לא היו ממנו שטרות אלו, וכן מדוקדק ג"ך מסיפא דדינא דחלוקין בעיסתן דאמרינן התם דאפילו בחייו על האחין להביא ראיה וידוע דחלוקין בעיסתן דומייא דראיית ממון מיוחד היא. ואפי"ה אם האיאו האחים ראיה נוטלים וא"ך תפשוט דה"ה ברישא דהא דאמרינן עליו להביא ראיה היינו כ"ע שלא הביאו האחים ראיה. אך אם הביאו ודאי דמהנייא להו אפילו נגד ראיית ממון מיוחד שלו וא"ך גם היתו' ג"ך לא מזכינן להו בטענת ממון מיוחד בשיש ראיה לאחין כיון דאבוהון גופיה לא היה זוכה בטענה זו כשיש ראיה לאחין והיה צריך להביא ראיה שסותרת דברי האחין דמ"ש מור"ם על היתו' להביא ראיה הוא לרבותא דאפי' מת על היתו' להביא ראיה הסותרת דוגמת ראיית אביהם דלא עדיפי אינהו מיניה:

וכן יש להוכיח ג"ך מדברי הרב הש"ך סי' הנז' סק"ך גבי חלוקין בעיסתן שהגיה מור"ם שם שאם כתו' ע"ש ע"ש האחין או אביהם בין הוא בין יורשיו צריכין להביא ראיה וכו' וכתב הרב הש"ך שם דהאי ראיה היינו שהקנהו לו בכת"י ומסי' וכו' אבל ראיית ממון מיוחד לחוד לא מהנייא לכ"ע ע"ש: ומזה נרא' שגם בהג"ה זו הרא' שהגיה מור"ם דדבר ידוע כך ר"ל כי אין סברא לחלק בזה בין היו כתובים השטרו' ע"ש האחין או אביהם לידוע שהוא של אחין או שהביאו ראיה שהוא שלהם כי טעם אחד לכולן דכשיביאו ראיה שהוא שלהם או ידוע שהוא שלהם נעשה כאלו שטרות אלו כתובי' ע"ש האחין או אביהם וא"ך כי היכי דהתם לא סגי בראיית ממון מיוחד משום דאחים שמטי אהדדי ה"ן הכא וכן מוכח ג"ך מדברי מור"ם שהשוה דין שטרות הכתוב' ע"ש האחין לדבר ידוע שהוא של אחין:

וש"ר שכן מוכח ג"ך מדברי המרדכי שממנו מקור דברי מור"ם נובעים ע"ש סימן תקכ"ז שמוכח מדבריו ראיה זו שמביאין היתו' כשהממון ידוע אינה ראיית ממון מיוחד אלא ראיה שנתן המוריש לאמו הקרקעות ששם כתב וז"ל בקיצור דהא דאמרינן על האחים להביא ראיה היינו דוקא כשלא היה הדבר ברור אלא שאנו מדמים מאומד הדעת לומר כן אבל היכא דידוע דהני קרקעות היו של יעקב אפילו לאחר מיתת האם על יורשיה להביא ראיה וכו' ואפי' בעדות ע"א שיש לו שהמוריש נתנם לאמו במתנה לא סגי דעד א' להוציא ממון לאו כלום הוא זולת אם בחייה חפרה בהם בורות שיחין ומערות והחזיקה משם ואילך ג"ש וכן אם מכרה מקצתן דהוי כמו חפרה. דכל כה"ג אמרינן איבעי ליה למחויי וכו' ע"ש והוא להדייא כמ"ש הש"ך בהג"ה ב': ומעתה נבא ליישב חקירת חכם ידידינו ואו"ע כמההר"א הצרפתי י"ץ: והנה אמת שבנד"ז לא אצטריכנא לחקירה זו. דכיון שעדים מעידים שבחיי אביו של מוסא המוכר הנז' ג"ך היה חלוק במשאו ומתנו מאביו הרי כתב מר"ן שם בסי' ס"ב דאם הם חלוקין בעיסתן או בשו"ד על האחין להביא ראיה אפילו בחייו משום דאימור מעיסתו קימץ, ועי' להכנה"ג אות כ"ו מהגה"ט שכת' וז"ל ר"ל שאינם שותפים בכל הדברים אלא שחלוקין בדבר א' כמו העיסה אימור מעיסתו קומץ ראנ"ח סי' נ"ט ועיין בב"י סי' רע"ו מחו' ג' בתשבות הגאונים שהביא שם ועיין ברשד"ם חי"ד סי' קס"ו עכ"ל וע"ע שם באות ז"ך שכתב בשם הרדב"ז ח"א סי' פ"ח, דאם אינו נו"ן בתוך הבית אלא בבית אחרת וכ"ש בעיר אחרת לא בעינן שיהיו ושטרות יוצאות ע"ש אלא אפילו בסתם יוצאות ע"ש קרינן בהו ועל האחים להביא ראיה וכיון שכן ה"ה ואפי' בחייו וכמ"ש מה לי יורש מה לי לוקח ואולי דאין כוונת החכם ישצ"ו לחקור אלא להיכא דאין חלוקין בעיסתן שכתב מר"ן דאם מת על האחים להביא ראיה אי אמרינן כן בלוקח אפילו בחייו של המוכר או לא:

והנה בנ"ד שאין הדבר ידוע שקרקע זה של המוריש ואף שמטעם א' שהביא הב"י בשם הפוס' דלא דחינן מימרא בקשייא חקירה זו של החכם הנז' במקומה עומד' מ"מ מטעמו של הריב"ש והרשב"א שהביא הרב"י נר' לכאורה לחלק בין היורש ללוקח כשהמוכר עדיין בחיים שהרי טעם למאי דטענינן ליורש הכא מאי דלא מצי אבוה למיטען הוא משום דאפשר דאלו הוה אבוה קיים הוה מייתי ראיה אלא דהאי לא ידע וכו' וסמכינן אמאי דיוצאין שטרות ע"ש אבל בנד"ז שהוא עדיין בחיים מצינן למימר לכאו' דלא טענינן ללוקח ועליו להביא ראיה דכיון שהוא בחיים יבא בעל השור ויעמוד על שורו אלא שראיתי להרב הש"ך שם בסימן הנז' ס"ק ט"ז שהשוה דין היורשים בזה ללוקח ומקבל מתנה יעי"ש:

ואף שתשו' מהרלב"ח ותשו' מהר"ם שהביא שם שכבר מת הנותן או הנותנת ע"ש מ"מ ממה שהביא ראיה לזה ג"כ מסי' קמ"ו סיו"ד ע"ש דלא שאני ליה בין מת לעדיין חי גבי לוקח ומקבל מתנה דאיהו ז"ל לא איתשיל אלא להודיענו שדין לוקח ומקבל מתנה שוה לדין יורש ומשום שנדון השאלות שהביא היו במת נקט גם הוה בלשונו מת ולעולם ל"ד מת וע"ש בסי' קמ"ו ס' הנז' שהגיה מור"ם להדיוא בשם הרא"ש דאין הלוה או המוכר נאמן לו' שהקרקע לא היתה שלהם ועיין בב"י סי' הנז' בשם רבי' ירוחם נתיב י"א דהלוקח מן הלוקח אעפ"י שאמר גזולה היא בידו לאו כל כמיניה לאבד זכותו, ועיין מה שסיים ע"ז הרב הכנה"ג בשם הרא"ש והתוס' ומהריב"ל ומהרשד"ם ומהרש"ח ע"ש וא"כ תפשוט דאף אם לא היה מביא המוכר הנז' ראיה זו שהי"ל ממון מיוחד אנן טענינן ללקוחות שהי"ל ממון מיוחד להחזיקם במה שבידם כיון דאפילו אי הוה טעין הוא ההיפך לא מהימן ואף דהתם בעינן מיהא חזקת ג"ש ביד המוכר או הלוקח כי היכי דבעינן התם ביורש. מ"מ נראה דבנד"ד לא בעינן חזקה. דהתם שאני דהמערער מביא עדים שהיא שלו משא"ך בנד"ד שאין הדבר ידוע שהם מתפיסת הבית אלא שאנו מסופקין אם הם מתפיסת הבית או לא ולכן כיון שהשטרות ע"ש האח המוכר והם באים להוציא מיד הלוקח ממנו עליהם להביא ראיה כיון שטוענין ליורש כנ"דד אפי' אם לא החזיק:

ואנה"ן לצד שיבררו האחים בעדים שהם מתפיסת הבית שאז על היורשים להביא ראיה ואם לא הביאו ראיה יזכו האחים ודאי דגם בלוקח הדין כן כי אין חילוק בניהם בזה ומדי עוברי ראיתי לברר הדין כאן לכל הצדדים ללמוד ממנו לענין אחר כי הנה נראה דאף דקי"ל דכשיש חזקה ללוקח או ליורש אנן טענינן ליה שקנה מהם וכמ"ש שם בסי' קמ"ו סיו"ד וסמ"ע ס"ק כ"א דיורש ולוקח ובע"ח אינם צריכי' שום טענה. ובעידי דירה שדר בה המוכר וכו' אנן טענינן להו, וכ"ך הרב המגיד ג"ך פי"ד מטוען דין י"ג וא"ך בנדו"ד נמי לצד שיביאו האחים ראיה אתאן לההיא דסי' קמ"ו הנז' כשיש חזקה ליורש או ללוקח מאביו מ"מ מ"מ נראה דבנד"ז לצד שיביאו האחים ראיה שקרקעות אלו נקנו מתפיסת הבית, ויהיה במציאות שהקרקעות הנז' אין בהם דין חלוקה אפי' אם יהיה הלוקח מהאח או יורשי האח מוחזקים שני חזקה כל שבאו בטענת המוכר ולא באו בטענת עצמן לא מהנייא להו חזקה, ואנן נמי לא טענינן להו ואפי' איכא עידי דירה למוכר וג"ש ללוקח או איפכא דלא סגי לן בהכי רק אם המוכר היתה חזקתו מועלת דאז גם דירת יום אחד שלו היתה מועלת אבל היכא שאין חזקתו מועלת וכגון שהם שותפים גם דירת יום אחד אינה מועלת לטעון ללוקח שהמוכר לא לקחה מהמערער וכמ"ש שם בסימן קמ"ו סי"ז דאפי' יש למחזיק עדים שדר בה המוכר יום א' אם יש למערער עדים שהוחזק המוכר גזלן אין לו חזקה, מש' דדירת יום א' וחזקת ג"ש שוים הם. וכי היכי דבחזקת ג"ש בעינן חזקה מועלת, ה"ן בדירת יום א' ומינה לנד"ד שלצד שיביאו האחים ראיה שקרקע זה מתפיסת הבית נעשו כשותפין, ותו לא מהני ללוקח חזק' המוכר או דירת יום א' שלו ואחריו הלוקח ג"ש לטעון לו אנן שלקחה וכו' כיון דבעי' חזקה מעליא או דירת יום א' מעליא וליכא וכן הוא להדייא בתשו' הרב בית יהודה חח"מ סי' כ"ד וז"ל דהא דקי"ל הבא מחמת ירושה א"ץ טע' כדאיתא סי' קמ"ו סיו"ד היינו דוקא שהחזקה שיש עמה טענה היתה מועלת לאב לכן אנן טענינן ליתמי מאי דמצי אבוהון למיטען. אבל באותם שאין להם חזקה כגון השות' בדבר שאין בו דין חלוקה כדאיתא סי' קמ"ט בניהם ג"ך אין להם חזקה. כדאיתא ריש סימן קנ"ב וז"ל אבל אי טען שהיא ירושה לו מאביו שאכלה שני חזקה אין לו חזקה, וכת' שם הרב הסמ"ע ס"ק ג' דאפילו אם אכלה גם הבן אח"ך שני חזקה לא מהני משום דהו"ל חזק' שאין עמה טענ' וא"ך היה נר' כיון שהשטר המוריש היה שותפו בחנות זו דאין בה ד"ח לא מהנייא לה חזק' דידיה ולא דיורשיו. ואלו לא היה שותף היתה מועלת החזק' דאע"ג דקי"ל דאין מחזיקין בנכסי קטן מ"מ אם אכלה הלוקח ג"ש לאחר שהגדיל הקטן מהנייא ליה חזק' כדע' הש"ע סי' קמ"ט סי"ט ודלא כהג"ה שם ואפילו לדעת ההג"ה בנדו"ז שירשו המורשים אנן טענינן להו דהא מצי אבוהון למיטען דקנאה מהאפוטרו' דמהנייא ביה חזק' כדעת הש"ע בסי' הנז' סכ"ד וז"ל החזיק שני חזק' וכו' ואנן טענינן ליתמי ואפי' לחולקים שהביא ההג"ה זו מודה בנד"ז שקנאה הלוקח לאחר שהגדיל המערער שהחזיק בה שני חזק' בפניו דלכ"ע היתה מועלת החזק' אלו לא היה המוריש הנז' שותף וכיון דהוא שותף ושום טענ' לא היתה מועלת לו גם כל הבא מכחו יורש או לוקח אין לו חזק', ועיין בסי' קמ"ו סי"ג עכ"ד והוא להדייא כמ"ש וכן מ"ך בשם הרב מהרי"ט בתשו' וכו' וז"ל ועוד שבכל לוקח אמרי' שא"ץ טענ' הא ראיה דדר בה ההוא דמקמיה חד יומא בעי וזה הבא מכח אלו שאין להם חזק' כגון שותף לא מצי לאתויי ראיה דדר בה חד יומא ובחזקת שהיא שלו דכיון דאין בה דין חלוק' מכח חלקו היה דר בה עכ"ל וע"ע להר' הכנה"ג סימן קמ"ו הגה"ט אות ז"ך ומ"ב שכ"ך בשם כמה פוס' יעו"ש וכ"ך ג"כ הרב הגדול כמוהר"ר רפאל בירדוגו זלה"ה בחיבורו על הש"ע סי' קנ"ב ס"א ד"ה אבל אם טען שהיא ירושה וכו' אין לו חזקה וז"ל פר אפילו הביא עדים שדר בה מורישו יום א' ויותר דבלא"ה אפי' בן אומן אינה טענה כלל ע"ז סי' קמ"ו והט' דכל שבא מחמת ירושה צריך ראיה שדר בה מורישו יום א' כמש"ל סי' קמ"ו סיו"ד ע"ש וזה אעפ"י שיביא עדים שדר בה מורישו אינו מועיל דכשם דאין לו חזקה לגבי ג"ש כן לגבי יום א' אין חזקתו חזקה ונשארה חזקת בנו בלא טענה עכ"ל:

באופן שמדברי כולם למדנו דכל שהחזקה אין בה ממש גם דירת יום א' של בעליה אין בה ממש ולא טענינן ללוקח ולקמן יתבאר בע"ה דבנו"ד שיש דין חלוקה בקרקעות אלו טענינן:

ואכתי יש לחקור חקירה אחת בנד"ז של אח הנו"ן בתוך הבית ויצאו שטרות וכו' ולא הביאו האחין ראיה ומכר לאחרים והקרקעות לא היה בהם דין חלוק' אי מצי טעין הלוקח או יורשי האח בפנינו הודה המערער למוכר שמכרה לו כמ"ש מור"ם בסי' קנ"ב בהגה או לא והנה לכאורה נר' דלא מצי טעין הכי ולא מבעייא אם לא החזיקו יורשי האח או הלוקח ממנו שני חזק' דודאי לא מצו טעני הכי משום דלית להו מגו דממך לקחתיה וכמ"ש שם גבי יורשים וה"ה לוקח אלא אפילו אם יהיה במציאות שכבר החזיקו יורשי האח או הלוקח ממנו שני חזק' נר' לכאו' דלא מצי טעין הכי דאנן כדעת מר"ן קי"ל דמצריך עדים בטענה זו וכמ"ש שם בס"א בשם הרמב"ם פי"ד מטוען דין ג' יעו"ש:

וע"ע בסמ"ע שם סק"ה שמדבריו גם הוא נר' דפליגי מרן ומור"ם בזה וכ"מ הדבר מפורש להדייא לענין בן השותף שאין לו חזקה ובעי עדים שכ"כ להדייא הרב כנה"ג אות ב' מהגה"ט בסימן קנ"ב וז"ל בן שותף לפי גירסת רש"י ז"ל דגריס דאמרי עדי' בפנינו הודה לו המערער וכו' כה"ג ודאי דמהני בבן שותף ובשותף עצמו, ולפי גירסת התוס' דגרסי בפני הודה לו וכו', היינו דוקא בבן אומן איכא חזק' דאינו קם בנו תחתיו אמנם בבן השותף בנד"ד קם בנו תחתיו והרי הוא כאביו וליכא מגו' מעשה חייא בתשו' סי' ב' עכ"ל:

איברא שראיתי להרה"ג זלה"ה בחיבורו על הש"ע בסי' הנז' שכתב דלא פליגי מר"ן ומור"ם בזה ולפי שספר זה אינו מצוי ביד כל אדם ראיתי להעתיק דבריו כאן וז"ל ולקוצ"ד ליכא מאן דפליג ע"ז דאין לך טענ' גדול' מזו ומגו חשוב הוא כיוצא בו ממש אמרינן לעיל סי' קמ"ו סי"ד בפני לקחה וכו' ואלו רצה וכו' ומאי שנא לוקח מיורש ואפי' הרמב"ם שכתב ואם הביא עדים לרבותא דגזלן נקטיה דאפילו הביא עדים דגזלן וגם החזיק לא מהני אבל בבן אומן ואריס אפי' בלא עדי' רק שטוען כן נאמן, ובודאי דלא שייך שיחלוק שום אדם בזה, וכמו שהכריחו התוספו' הכרחים שאין לנטות משם דאם יש עדים למה צריך חזק' וגם למה בן בן אומן אפי' אומן עצמו ופשוט הוא דאפילו לגירסת רש"י והרמב"ם לא אתא למעוטי זה אלא משום בן גזלן נקטיה וגם מור"ם שכתב וי"א לא אתא לו' דיש מחלוק' בזה אלא שכן דרכו להביא סברא שלא נזכרה ברוב הפוס' בשם וי"א. וכש"ש הסמ"ע בכמה דוכתי ואם היתה מחלוקת בזה לא הוה משתמיט הטו"ר להביא ס' הרמב"ם והרי"ף ורש"י ולא הי"ל לסתום דבריו כדעת התוספו' גם הרא"ש אביו ז"ל מעולם אינו מעלים עין מסבר' הרי"ף כידוע לרגיל בדברי הרא"ש שהוא כמעט מעתיק דברי הרי"ף ומוסיף עליו ואם היה איזה חילוק דעו' איך לא זכרו כלל לא הוא ולא הרמב"ם זה כמעט פלא אך ודאי סובר דלענין דינא הכל מודים ושני הגירסאות אמת. דלבן גזלן אפילו מביא עדים שהודה לא מהני ובן אומן ואריס אפי' אם יטענו הם כך והוחזקו נאמני' ולכן לא חשש להביא אותה גירסא דהרי"ף שבכלל הגי' דתוספ' היא:

דבאומרך דהודאה לגזלן לא מהנייא אפילו היתה בעדים לא מהנייא דמאי שנא, ומזם נר' לי שמ"ש הסמ"ע סק"א ולאפוקי מ"ש המ"ח לפני זה וכו' אינו מדוקדק דמשמ' שיש פלוגתא או ר"ל לאפוקי מה שנר' לכאור' מדברי המ"ח. והוא ביאר ופירש לבד:

עכ"ד הרב ז"ל:

ועיין ג"ך להרב המבי"ן בנו בחי' סי' קנ"ב שגם הוא כתב דלרבותא דבן גזלן נקט הכי וסיים שם שכן מצא להנ"י ע"ש:

גם ראיתי להרב הלבוש שמדבריו מוכח להדייא דלא פליג והנה ממאי דתריץ הרה"ג זלה"ה בחי' הנז' רכ"ו ולא תירץ בדרך אחרת דמשום דבכלל כל אלו דנקט ברישא יש גם בן שותף, ובבן שותף בעינן עדים ולכך נקט מר"ן בלשונו עדים והא כדאיתיה והא כדאיתיה דבני אומן ואריס לא בעי עדים ובטענ' לחוד דין ובבן שותף בעינן עדים. משמע דס"ל להרה"ג ז"ל דדין בן שותף שוה לדין בן אומן ואריס. ודלא כהר' מעשה חייא ארא דאכתי מצינן למידחי דאי מהא לא אירייא דלעולם אימא לך דגם הרה"ג ז"ל יודה לס' הרב הרב מע"ח דבבן שותף בעינן עדי' והו"מ לתרץ עהז"ד שאמרנו. אלא משום שמצא תירוץ אחר מרווח יותר דלרבותא דסיפא נקטה דבסיפא ליכא מאן דפלוג לא הוצרך לתרץ תירוץ אחר:

אחרי כותבי זה מצאתי לכמה רבני' מקדמונינו זלה"ה שסוברים היפך מסברת מעשה חייא והביאו דבריהם הרב המבי"ן זלה"ה בהסכמתו על פס"ד אחד בענין ערעורו של חיים אלמושנינו על יצחק ן' משאש שכתב וז"ל ואע"ג דשו' אין להם חזקה וא"ך כיון שבאו כולם מכח יצחק ויצחק שותף כמו שיצחק לא היתה לו בה חזק' גם הבאים מכחו לכאורה אין להם חזקה אך זה אינו דדוקא השותף עצמו אין לו חזקה אבל הקונה ממנו כל הקרקע המשותף והחזיק ג' שנים וטוען בפני קנאה השות' מהשותף אחר נאמן במגו דאי בעי אמר ממך קניתיה ודב"ז מפורש בש"ע סי' קמ"ט סי"ד וט"ו שהגוי שאכל כמה שנים קרקע הידוע ליש' (22) אין לו חזקה וישראל שקנה מגוי קרקע הידוע לישראל דינו כמוהו ואין אכילתו ראיה ובסי"ו כתב טען זה יש' הבא מחמת גוי ואמר בפני לקח' זה גוי שמכרה לי מזה יש' המערער הנז' נאמן בשבו' מתוך שיכול לו' אני לקחתיה ממך והרי אכלתיה שני חזק' וכ"ך מור"ם שם סט"ו ישר' ב' שקנה מיש' שקנה מהגוי כיון דטוענין ללוקח טוענין לישר' שני שמא יש' ראשון ראה שטר אצל הגוי או שבפני' לקחה הגוי דאז מהני חזק' כמו שנתבא' בסמוך ע"ך ואעפ"י שידוע לנו בבירור שקנה מישר' שקנה מהגוי יכול לו' שטר מכר אחר היה לי ואבד, וכ"ך הסמ"ע שם ס"ק נ"ג יעו"ש וז"ל:

והא דאמרינן דהיה נאמן אם טען כן אעפ"י שידוע לנו שבא מהגוי כתבתי טעמו בסימן ק"ן ס"ג ע"ש ודוק מינה ואוקי באתרין לענין שותף וסיים שם שכן מצא להר' המשביר זלה"ה וז"ל הצ"ל וא"ך אעפ"י שאין למסעוד חזקה מפני שהוא שותף לגבי הר"ח הקונה ממנו יש לו חזק' מפני דאיהו מצי למיטען שקנאה מראובן וטענינן גם לבאים מכחו וכמ"ש מר"ן סי' קנ"ב ס"א כל אלו שאין להם חזקה בניהם יש להם חזקה שאם אכלה הבן ג' שנים וטוען שהבעלים מכרה לו יש לו חזקה וא"ך אף שמסעוד אין לו חזקה מפני שהוא שות':

מ"מ הר"ח שבא מכחו יש לו חזקה ומצי למיטען ולכך לב"ך, הר"ח טעני' להו כל מאי דמצי למיט' הר"ח הנז' וליכא למימר כיון שהר"ח הנז' בא מכח מסעוד כמ"ש בשטר המכר א"ך מסתמא סמך על המכר שמכר לו מסעוד דכסבור שכולה שלו. ולא חזר לקנות מראבון חלקו דמצי למימר הר"ח כשלקחתי מאת מסעוד כל החנות נודע לי ע"י ראובן או זולתו שיש לראובן חלק בה, ולקחתי ממנו חלקו וכמ"ש מר"ן סי' רל"ו ס"ה לקח א' מהגוי ושהתה בידו ג"ש אין לבעלים על לוקח שני כלום שטוענים להם וכו' עכ"ד ז"ל והסכימו לזה כל חכמי המערב וכתבו בתוך דבריהם וז"ל. הן אמת אלו הוה הר"ח קיים והיה טוען שמכח שטר זה לבד הוה מחזיק תו לא הוה מצי למימר שלקח מראובן כיון דלא אתי אלא מכח האי שטרא לבד אבל מאחר דליתיה לר"ח קמן אנן טעני' ששטר מכר היה לר"ח נגד ראובן השות' ואבד עכ"ד:

וכן מ"ך בתשו' שאלה להרב כמוהר"ר יעקב טולידאנו זלה"ה והסכימו עמו רוב חכמי המערב, וכמ"ך להרב מהרח"ט זלה"ה בתשו' בכמה תשו' יעו"ש: ושו"ר שכן מפו' בדברי מור"ם ז"ל סי' קמ"ו ס"י וז"ל אשה שהחזיקה בקרקע של בעלה לאח"מ ואחר כך החזיק בנה ג"ש ובאו יורשי הבעל ואומרים שקרקע זו של הבעל ובנה או' שנפל לאמו בכתובה נאמן במגו דאי בעי אמר ממך קניתי והרי אכל שני חזקה עכ"ל, הרי דאע"ג דאין לאשה חזקה בנכסי הבעל מ"מ הבא מכחה יש לו חזקה וטעמא דכולהו כמ"ש הסמ"ע סי' ק"ן סק"ד ע"ש:

ועוד כתב שם וז"ל ועוד יש טענה אחרת מספקת לגבי הבית הנמכר שאין לחיים ואשתו בה שו"ז עם עם היות שהיא אשת איש ושותף. ולא נסתלקה מהא דכתב מור"ם סימן קמ"ו ס"י וז"ל אבל מי שלקח מן האשה בפרסום מוקמי' הקרקע בחזקת הלוקח דאלו לא היו הקרקעות של האשה לא היו מניחים היורשים לאשה למוכרם בפירסום וכן כל כיוצא בזה עכ"ל, וכמ"ך בתשו' הרבני' מוהריב"ץ ומהרשא"ל זלה"ה וז"ל הצ"ל אע"ג דקי"ל דשות' אין להם חזקה זע"ז. היינו אם השותף עצמו משתמש במקום וטעמא משום דלא קפדי אבל כששותף א' ממשכן או מכר לאחרים בעדי' ושטר דמפקי לקלא ואוכל פירות לעיניו אין קפידא גדולה מזו ולכל הפחות אי פחדם מאחיה הי"ל לעשות מחאם. עכ"ד הרב המבי"ן זלה"ה:

ועוד ראיתי להרב כמהרי"ו בירדוגו זלה"ה שכתב בפס"ד א' וז"ל ע"ך לא אמרינן דשות' אין להם חזקה אלא בהיות השותפי' בחיים חייתם והחזיק אחד מהם זמן מה והב' לא החזיק בכה"ג הוא דאמרינן אין להם חזקה. אבל אם מתו השותפים והניחו בניהם ויורש של א' מהם היה מחזיק בשופי ויורשי הב' לא נהגו עמו שום שיתוף בכה"ג ודאי חזק' יורשי השות' הוייא חזק' מעלייא והרי הם לענין זה כשאר אינשי שאם החזיק ג"ש עלתה לו חזק' וכ"פ להדייא הרבני' כמוהר"ר משבי"ר וכמוהרח"ט וכמוהרי"ט אחיו זלה"ה עכ"ל:

באופן שהמתברר מכל האמור דאפילו כי טעין כן השותף או הלוקח מהשותף בפני לקחה מהני ודלא כהר' מעשה חייא ולפי"ז ודאי נימא דאף שמדברי הרה"ג בחי' אין הכרח לומר דפליג על הרב מע"ח מצינן למימר דהו"מ לתרוצי הכי וכמש"ל, מ"מ כיון שדברי הרבנים הנז' מוכחי דלא כהרב מע"ח מצינן למימר שגם הרה"ג זלה"ה אזיל בשיטת הרבנים הנז' ובדקדוק כתב מה שכתב דהיינו בן גזלן דוקא אבל לא בן שותף ומה גם שאפשר ליישב גם דברי הר' מע"ח כדעת הרבנים הנז' אלא דהרב מע"ח מיירי בנהגו שיתוף בניהם זמן מה בן השותף עם השותף אלא שאח"ך החזיק ודברי הרבנים אסרי בלא נהגו שום שיתוף כלל, ויש סעד וסמך לזה מתיבת בנדו"ד שהעתיק הרב כנה"ג בדברי הרב מע"ח דמש' בנדו"ז דוקא מכלל דאיכא אחריתי דהיינו שלא נהגו שום שיתוף [ומ"מ כ"ז נרא' לפי העיון כי ספרו אינו מצוי כעת בידי] ואף שראיתי להרב המבי"ן ז"ל בחי' על הש"ע סימן קנ"ב שכתב וז"ל כל אלו שאמרו וכו' לאו דוקא דבן השותף אין לו חזקה שהרי הוא עצמו שותף ומיהו יכול להיות דיש לו חזקה כגון אם אכלה בחיי האב ג"ש. מו"א נר"ו והאריך בפס"ד ע"ע א"ן כגון שבן השותף מכר חלקו או נתנו לאחר ואח"ך החזיק בחלק השותף והוי דומייא דבן אומן ובן אריס שאין הכא אריס וכו' עכ"ד ז"ל והוא להדייא כדע' הר' מע"ח הנה מלבד שכ"ע שלא ראינו הפס"ד הנז' של הרב מו"א זלה"ה איכא למימר דמ"ש בשם הרב מו"א ז"ל אינו אלא על החילוק שחילק דכשהחזיק בן השותף בחיי אביו יש לו חזקה ולא קאי בזה אתחילת דבריו שכתב לאו דוקא וכו'. דבר שמואל (כג) 23 עוד זאת אף אם נימא דעל הכל קאי השתא מיהא כ"ע שצא ראינו דבריו יש לומ' שגם הרה"ג ז"ל אפשר דבנהגו שיתוף איירי דאז הוי כאביו ממש, משא"ך אם לא נהגו שום שיתוף כלל אפשר שיודה דעלתה לו חזקה. ומה גם עתה שמצינו לכל הרבנים הנז' שסוברי' כן דכללא הוא אפושי פלוגתא לא מפשינן ושו"ר שכ"פ הוא עצמו ז"ל בתשו' גבי לוקח מהשות' וז"ל, ראובן שהחזיק בבית א' שני חזקה בטענ' שקנה הבית ההוא משמעון ומלוי, ומביא ראיה שקנה משמעון ועל לוי לא המציא שטר אי מהנייא חזקה וטענה נגדו או נימא דכיון שנתברר שחלק שמעון קנוי בידו הו"ל שותף עם לוי ושותפים אין להם חזקה זע"ז והשיב הר' וז"ל שהדבר תלוי באם יתברר שקו' משמעון החצר ונהג שיתוף עם לוי זמן מה שעדים מעידים שראובן ולוי היו בחזקת שות' בבית הנז' זמן מה, ואז ודאי ל"מ חזקה לראובן נגד לוי אבל אם לא נתברר שהיה שותף עם לוי כלל איכא למימר שכאשר קנה משמעון תכף קנה מלוי או מקודם קנה מלוי ואח"ך קנה משמעון ולא נהג עמו שיתוף כלל. וכל שלא נתברר שנהנו שניהם מהבית הנז' בשכי' או בדירה לא מיקרי שות' ומהנייא חזקה. והביא ראיה מדברי הטור ומר"ן בסי' קמ"ט ע"ש שכתב הטור וז"ל בריש הסימן ודוקא שידוע בעדים שהוא שותפו וכו' דמשמ' דדוקא בידוע שהיו שות'. אבל אם המערער לבד טוען כן, דהיינו שטוען שהוא יש לו עדים שהמחצית שלו וראובן נשתתף עמו דהיינו שלקח חלק שותפו א' אינו נאמן וביאר עוד הרב ז"ל וז"ל ואין לומר דשאני התם שהוא מכחישו לגמרי שלא הי"ל למערער שום זכות בקרקע ההוא. הא ליתא דהא כתב שמביא עדים שהוא שלו דעכ"פ המערער אינו מערער עד שמביא עדים שהשדה היא של אבותיו, ומוכרח לפרש בנדון הש"ע שהמערע' או' ומביא עדים שהיא שלו ושל אחיו שירשוה מאביהם והלוקח טוען שקנאה כולה מאת האחין. והרי אכלה שני חזקה וזה טוען שלא קנה כ"א חלק אחיו וחלקו עדיין לזכותו ואפ"ה כיון שאינו מביא עדים שנהג שום שות' עמו מהנייא חזקה, כנלע"ד פשוט ושו"מ בפסקי א"ז ז"ל דברים מסכימים לכל מ"ש יעו"ש עכ"ד הר' זלה"ה וכ"ך ג"ך הרב אבי"ע זלה"ה בפס"ד א' וז"ל דאע"ג דקי"ל דשות' אין לה חזק' בקרקע הידוע שהוא של שני ואין בו ד"ח. וכמ"ש בסימן קמ"ט ס"ב נראה דדוקא שות' עצמן שראינו אותם שנהגו שיתוף ביניהם זמן מה, ואח"ך החזיק א' בחיי חבירו:

אבל אם מתו השות' והניחו בניהם וראינו יורשי אחד מהם מוחזקים לבדם ויורשי הב' מעולם לא נהגו עמהם שיתוף בשום זמן נר' דעלתה למוחזקים חזקה אם הם טוענים קנינו מכם, וה"ז בכלל מ"ש כל אלו שאמרו אין בהם חזקה בניהם יש להם חזקה וכמ"ש ברס"י קנ"ב וכו':

ושם בפס"ד הנז' ג"ך כתב גם הוא דבשות' עצמן בעי' עדים שנהגו שיתו' וכו' וראייתו מתשו' הרה"ג הנז' דאייתינן ומעתה לפי"ז שפיר מצינן לתרוצי דברי הרה"ג זלה"ה דאייתי דאייתי לן הרב המבי"ן בנו כמ"ש כיון דאין סב' לחלק בין יורש ללוקח וכמו שנר' ג"ך מדברי הרב אבי"ע זלה"ה בפס"ד הנז' ובלא"ה כד דייקינן נראה שדברי הרב המבי"ן זלה"ה שהביא בחיבור אינם מובנים כ"ך כי מדבריו ז"ל נר' דלישנא דכל אלו שאמרו דנקט מר"ן דמשמע גם בן שותף בכלל לא הונח לו אפי' אחר התי' שתי' דלאו דוקא דכיון דמשטחיות דברי מר"ן מש' דגם הוא בכלל אמאי למ' טעין הכי:

והרי סו"ס אית ליה מגו דלקוחה וכו' דכ"ע מודו דמצי טעין טענת עצמו וא"ך יהיה נאמן במגו וכמ"ש מור"ם שם ומשו"ה טרח ליישב בהנהו תרי יישובי, וכוונתו לומר דלא יצא בן השו' מכלל זה לגמרי כי יש פעמים שגם הוא בכלל זה דכל אלו וכו' ומשו"ה נקט מר"ן כל אלו וכו' והיי' גם בן שות' ובאמ' ששני ישובי' הללו אין בהם שום חידוש ולאו משו"ה יצטרך מר"ן ללשון זה שכתב כל אלו בראשון אין חידוש שהרי גם בבן גזלן נמי דינא הכי וכמ"ש שם הסמ"ע בריש הסי' יעו"ש ובשני ג"כ אין חידוש דמאי אירייא בן שותף אפי' השותף עצמו אם מכר חלקו או נתנו לאחר שסילק עצמו מהשותף ואח"ך החזיק דינא הכי שהרי החזיק אחר סילוקו מהשות' דומייא דאומן שירד מאומנותו ונכנס וכו':

באופן שהמתברר מכל האמור דאפילו כי טעין בן השותף או הלוקח מהשות' בפני לקחה זה מהני ומ"מ בנ"ד לא אצטריכנא לכל זה כיון שהלוקח לא טעין הכי וגם עדיין לא החזיק הלוקח שני חזקה ולא כתבנו זה אלא למשו"מ בהלכה ללמוד ממנו למ"א דבנ"ד יש בידינו דבר המעמיד חזקתו מהטעם שכתב החכם הנב' ישצ"ו דע"כ לא אמרי' דשות' אין להם חזק' אלא בקרקע שאין בו דין חלוקה וכמ"ש בסי' קמ"ט ס"ב אבל בנ"ד דיש בקרקעות אלו דין חלוקה פשוט הוא דעלתה לו חזקה וה"ה כאיש זר, ואתאן לההיא דסי' קמ"ו דכל היכא דאיכא עידי דירה וכו' טענינן ללוקח ואפילו אם יביאו האחין ראיה דינא הכי וכ"ש לפי מ"ש בשם הרב המבי"ן ז"ל משם הרב מהריב"ץ דכל שמכר השותף בפירסום אזדא לה טענת שותפי' אין להם חזקה אפילו בשותף עצמו בדבר שאין בו ד"ח דודאי פשוט הוא דבנ"ד נמי אף אם לא יהיה בקרקעות אלו ד"ח כיון שמכרם בפירסום אזדא לה טענת שות' אין להם חזקה וטענינן ללוקח זה שלא מכר לו המוכר הנז' בפירסום עד שקנה משנשתתפו, ומ"ש הח' הנ"ב ישצ"ו דאפילו לא היה בקרקעו' אלו דין חלוק' עלתה לו חזק' וראייתה מההיא דמהרי"ט שהביא הבאר"ט בסימן קמ"ט דלא אמרו שות' אין להם חזקה אלא בשדה שאכלה א' זמן מה או שדר בה וכו' אבל אם היא נשכרת וכו' עלתה וכו' דשכי' ראויה לחלק ואין אדם עשוי להניח שותפו להשכיר ולאכול שכי' לבדו דדוקא לדור הוא דמצוי לעשות וכו'. הן אמת שראיתי בפס"ד א' להרב הגדול כמוהר"ר רפאל ביר' זצוק"ל שכתב וז"ל אך מה שבא בטענה הלוקח כי הוא החזיק שני חזקה בגביית השכי' ונתחזק בזה מס' מהרי"ט בס"ב דפ"ח סי' כ"ו והביאו הבא"ט והכנה"ג בסי' קמ"ט יעו"ש הוראה זו לא עמדה כלל לכל בעלי הוראה דגם בגביית השכי' איכא טירחא טפי ושייך בה קדירה דבי שותפי וכו' ולא יהא אלא ספק הא קי"ל כל ספק בחזקה מוקמי' לה בחזקת מרה קמא וכו': ושו"ר בס' עדות ביהוסף שגם הוא דחה ס' זו ולבסוף כתב שגם הרב מהרי"מ חזר בו יעו"ש עכל"ה אלא שבפס"ד אחר ראיתי להרב הנז' עצמו שכתב וז"ל ואף שהוראת הרב מהרי"ט שהביא הבאה"ט והכנה"ג לא הסכימו עליה כמה פוסקי' ואיהו גופיה חזר בו כמ"ש הרב עדות ביהוסף ז"ל, מ"מ ראיתי לקדמונינו שהיו דנים כן בפשיטות וגם הרב מהריב"ץ ז"ל ראיתי לו בפס"ד א' שהורה כן מסברא דנפשיה ומה אעשה נגד מנהגם של אבותינו עכל"ה. גם הרב אביר יעקב זלה"ה בפס"ד א' כתב וז"ל ובר מן דין כבר הורה זקן הרב מהרי"ט ז"ל דלא אמרו שותפין אין ל"ח אלא בשדה וסיים וז"ל ועוד נלע"ד שדבר זה תלוי בראות עיני בדי"ץ שאם ראינו שאכלה השותף שני חזקה או יותר מעט זמן שיוכל להיות שהתנו בינהם שיאכל זה ואחריו חבירו יש לדון דלא עלתה לו אבל אם ראינו שאכל השו' כמה שנים ואין דובר אליו דבר אין לנו לדון כן כלל טכל"ה. הרי להדייא שכולם מסכימין לזה, וכ"ש לפי מ"ש החכמים הנ"ב ישצ"ו שנמ"ך בש"ע של מהרמ"א ז"ל שכן דנים ודאי שכך יש יש לדון:

ועל מה שנדחק א' מחו"ר מראכש יע"א מהקב"ע הנ"ב שהיתה שלא בפני המערער דבר זה סובל אריכות הרבה וכבר נכתבו מזה כמה פסקים לרבותינו הא' זלה"ה בכמה טעמים מדברי הפוס' דבנד"ז וכיוצא בו מקבלים אם מצד דבמחזיק הוייא עדות זו כלפטור ואם מצד שהוא בעי"א, ואין הפנאי מסכים להאריך בפרט זה והרוצה לעמוד על שורש דין זה יעיין בסמ"ע סי' ק"י סקי"ד וסי' קמ"ט ס"ך ושם בל' הטור וקטן ושלא בפני גדול א' הם דקי"ל קטן כשלא בפניו דמי וע"ע סי' כ"ח סי"ו היה הנתבע חולה וכו' וע"ע בב"י בשם הריב"ש וא"ז ועיין כנה"ג סימן הנז' הגב"י אות צ"ט ונ"ב: באופן שהדבר פשוט כמ"ש החכמים הנ"ב ישצ"ו, שהלוקח הנז' סמוך לבו לא יירא זהו הנלע"ד בזה וצויי"מ וימ"ן אכי"ר הכ"ד החו"פ בשבט דהאי שתא ל"ב טהור ברא לי לפמ"ה והשו"ב וקיים. שמואר עמאר ס"ט:

סימן ג

טופס והעתקת שטר זכות קרקע ופסקי דינים שנכתבו עליו שרצה בעל הקרק' להעתיקם כדי לשאול באורים יושבי כסאות למשפט וז"ן אב"א תב"ת בלי תו"מ להיות שחזקת הב' חצירות של הבורית שבהאלערסא דלמללאח. היה החצר הסמוכה להאלרחיבה ששם בית המטבחיים. ומצד אחד סמוכה להאלבוויתאת להאלבוויתאת היא בחזקת ה"ר מכלוף בה"ר כליפא ה"ן הרוש ושותפיו הי' משה ן' יוסף ה"ן עולייל, והי' מימון בה"ר משה ה"ן אמו, והחצר הסמוכה לה היא בחזקת הי' מכלוף בהי' שלמה ה"ן אבי"ט ידי"ן תמאיושת וה"ר מרדכי שנקרא ע"ש אביו ה"ר מרדכי בה"ר אהרן הו' אלבאג ושותפיהם כה"ר ישועה בה"ר אהרן מן' אלבאג, ואח"ך עמדו היהודים בעלי החזקות הנז' ושכרו גוף הקרקע מאת הגוים בעליו על ידי האלגזא כנהוג אדעתא לבנות בחצירות הנז' בתים ועליות לדירה ויפתחו פתח לחצירו' הנז' דרך האלרחיבה הנז' ולפי שיש לחצר הידועה חזקתה למכלוף אביט' הנז' ושותפיו הנז' דרך ומבוא בא' מחלק א' מהחצר הסמוכה ' להאלרחיבה הנז' יובן שיניחו להם בעלי החצירות מקום פנוי בלי בנין דרך לעבור ממנו להחצר הנז' שלהם לכן בעת ששכרו מאת הגוים מכלל השכי' שכרו להם גם הדרך לעבור בתוך החצר הסמוכה "להאלרחיבה רוחב ששה זרתות כמשו"ח בידם בערכאות, ובכן עברו דברי ריבות בין בעלי החצירות הנז':

אודות הדרך הנז'. כי אמרו החצר הסמוכה "להאלרחיבה שצריכים בעלי החצר האחרת לפרוע האלגזא של מקום הדרך הנז' ויגרע להם מחצירם שיעור' ' האלגזא של הדרך הנז':

ועוד בה כי אף ששכרו להם הגוים דרך לעבור, מ"מ לא שכרו להם כ"א כח הגוי ועדיין צריכים הם לפרוע להם שכי' החזק' של מקום הדרך ואחר התעצם הריב ביניהם. נכנסו מתווכי שלום ותיווכו ביניהם עזה"ד יובן שבכלל השכירות ששכרו היהודים בעלי החצירות גוף החצירות מאת הגוים עוד שכרו רחבה אחת שלפני פתח החצירות הנז' שמצ"א סמוכה לכותל האלסדר של הבית הב' לימין ה"ן לחצר הנק' 'צואר' "בוחבל ומצ"א סמוכה ' להאלבוייתאת. שבהאלספלי הנקרא ע"ש משה גנייני נ"ע שבעלי השני חצירו' הנז' יזכו ברחבה הנז' בשוה ולכן תיווכו ביניהם שיטלו בעלי החצר הסמוכה' להאלרחיבה. המחצית ברחבה הנז', ויטלו עוד מהמחצית המגיע לבעלי החצר האחרת שני אמות באמת איש וע"ע האלגזא כדקאי קאי שכל האלגזא יפרעו בעלי הב' חצירות בשוה מחצה לזו ומחצה לזו, ובכן הע"ע בקש"מ וכו' וחתום כמהר"ף אלבאז וס"ל נמ"ך הן היום עמד מרדכי לבאז הנז' ונפשו לשאול הגיעה אם יש ממש בפשרה הנז' במה שזיכו והקנו הוא ושות' לבעלי החצר האחרת שני אמות באמת איש ברחבה הנז' וטעמא טעי' כי עיקר הפשר' נעשית מחמת שנענו מבדי"ץ בעת ההיא שחייב הוא ושות' שכירות החזק' של מקום הדרך עם " האלגזא." כנהוג ולע"ע שפשפש ומצא שאין עליו ועל שותפיו שום חיוב מפאת שכי' הדרך פשרה בטעות היא וחוזרת וקנין אין כאן שבו' אין כאן. ונרא' פשוט שהדין עמו, וראיה לזה ממ"ש מר"ן בסי' שס"ג ס"ו וז"ל, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא אם אותה חצר אינה עשויה לשכור א"ץ להעלות לו שכר אע"פי שהוציא את בע"ה בע"ך והוא דר בה. ואפילו היה רגיל להשכירו רק שעכשיו לא עביד למיגר בתר האי שעתא אזלי' עכ"ל וכן בנד"ד אלו הב' חצירות הם של הגוים אולאד ן' זנו והרשות בידם לעשות בשלהם כל חו"ר ואם היו רוצים היו סוגרים החצר לגמרי, וסם מכרו קצת מבית אחד מהחצר החיצונ':

ושם דרך לצאת ולבוא לחצר הפנימית וירדו ברשות קרינן בהו. ואף אם מתוך כך מטי היזיקא לבעלי החזק' של החצר החיצונ' מה בכך, כיון שהגוים בעליה עשו בשלהם כרצונם הו"ל מקום הדרך לא עביד למיגר ואפי' בישראל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. אם החצר אינה עשויה לשכור אעפ"י שהוציאו בע"ך והוא דר בה א"ץ להעלות לו שכר וכמ"ש מר"ן ז"ל וכ"ש הוא שהגוי בעל הקרקע הוא בעל דברים אלא דממילא מטי היזיקה לבעל החזקה פשיטא דאין על בעלי הפנימית שום חיוב משכירות החזק' של מקום הדרך ואף שמקודם היה מקום הדרך מכלל הבית ועביד למיגר בתר האי שעתא אזלי' כיון שעכשיו לא עביד למיגר וכמ"ש מר"ן ז"ל:

באופן שמ"ה אין על בעלי החצר הפנימית שום חיוב שכירות לבעלי החזק', וכיון שכן הדרינן לענין הפשרה הנ"ב אעפ"י שנעשית בקוש"ח מגן שוייא ובטעות הוייא כי עיקר הפשרה היתה מחמת שאמרו לו ב"ד בעת ההיא שיש עליו חיוב שכירות החזקה של מקום הדרך לכן עמד הוא ושות' ונתפשרו. לא כן עתה בנפול היסוד יפול הבנין, וכמ"ש הרב המבי"ט א"ה סימן ש"ט וש"י בדין מי שנתפשר עם בעל דינו מפני פסק חכם א' שהיה מחייבו ואח"ך נתגלה שהדין עמו פשרה בטעות היא וחוזר והביא דבריו מר"ן ב"י בתשוב' סימן יו"ד בדיני גביית כתוב'. והסכים עמו להלכ' ולמעשה יעו"ש וכ"ך מהר"ם אלשיך בתשוב' סי' י"ד והביא דבריו באה"ט בח"מ סי' כ"ה ס"ק י"ג יעו"ש וכ"ש בנדו"ד שהיו כל הב"ד אומרים לו שהוא חייב, אלא שלעת כזאת חזרו על המקרא ומצאו שכפה"ד אין עליו שום חיוב:

הדבר פשוט שהפשרה בטילה וחזר הדין שאין באות' זכייה של אמתים על פני הארץ כלום ותחזור לבעליה הראשונים ואף שהפשרה נעשית בקוש"ח ובאו"ה מה בכך דקנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר ומינה שכיון שהקנין בטעו', גם השבו' שעמו היא בטעו', ואמרי' קנין אין כאן שבו' אין כאן ה"ה פשרה בטעות ונשבע לקיים הפשרה פשרה אין כאן שבועה אין כאן וכ"ך רשד"ם בחי"ד סימן קי"א והר"י אדרבי ז"ל בסימן פ"א והרש"ך ח"א סימן קנ"ט והר"י הלוי ז"ל סי' ס"ז:

וכן מתבאר מדברי רוב הפוס' ז"ל עכ"ל ובנד"ז אין לך פשרה בטעות גדולה מזו וכמו שהוכח' וע"ד אמת ח"פ צפרו יע"א בתמוז דהאי שתא מפעלו"ת אלהים לפ"ק וצויי"מ וימ"ן וקיים וחתו' כמוה"ר רחמים יוסף הן' אגני ישצ"ו וכמה"ר חיים אליהו אביט' יצ"ו וכמוה"ר רפאל משה משה הן' אלבאג ישצ"ו וכמה"ר יקותיאל הן' אלבאג ישצ"ו:

וס"ל נמ"ך בענין המעבר הנ"ב לחצירות הנ"ב הדבר הזה תלוי בראיית חו"ר העיר שלפי ראות עיני חכמתם יגמר הענין ועמהם בדבר המשפט כי אין אומרים למי שלא ראה את וכו' ביען שבכל מילתא כדנא הדבר תלוי בחוש הראות ואנן בדידן אין לנו ידיע' מזה אכן לענין הפשרה שנתפשרו אחר שכל הב"ד י"ץ בתחילה בהסכמה עלו לחייב מרדכי ואחר זה עמד ונתפשר הא ודאי שמאחר שלבסוף חזרו החכמים ודקדקו בחכמתם והשגיחו שאין עליו שום חיובא הא ודאי שחזר הדין והחיוב שנתחייב מרדכי הנז' כמאן דליתיה דמי אפילו אם יהיה בקוש"ח זה דבר מפורש בכל הפוס' עי' סי' י"ב וסי' כ"ה ובמהר"ם אלשיך ולו יהיה שלא חייבוהו כל הב"ד רק דיין א' דוקא ושאר מב"ד זיכוהו ועמד ונתפשר ולבסוף נתברר בעצם שאותו הדיין שהיה מחייבו טעה בדין עכ"ז אותו הפשר בטל כי עביד איניש דזבין דיניה ולא ניחא ליה למיקם בדינא ודייני ולהטריח עצמו אצל חכמי ישראל ובשביל כך עמד ונתפשר וא"ך מאחר שלבסוף נתברר שאותו הדיין שהיה מחייבו היה טועה בדין:

א"כ סדר דינא, וכ"ש וק"ו בנד"ז שכל הב"ד כולם בתחי' חייבוהו ולבסוף אחר החקירה חזרו הא ודאי שאחר דבריהם האחרונים יקום דבר ותפוס לשון אחרון הם אמרו והם אמרו דוגמא לדבר איתא בש"ס דאוקי רב נחמן אימורא כליה ודרש דברים שאמרתי לכם יום אתמול לא תציתו להו דלא אכלת בישרא דתורא יעו"ש. וכל פשרה בטעות אפי' אם כתוב בזה"ל ואפי' אם יתברר וכו' והפי' אם כתוב בה דלא למיטען שלותא או טעותא כמ"ש מהרי"ט ז"ל ונכתבו מזה כמה פסקי דינים מידנו והדברים פשוטים שמאחר שאחר חקירת חו"ר העיר נתברר להם שבטעות נתחייב פשוט וברור שאותו הפשר אינו כלום ויחזור הדין לסיני אין צורך לאריכות בדבר כזה ולראיה ח"פ בהסכמת כל חו"ר העיר י"ץ וחתום. כמוהר"ר ידידיה מונסונייגו זלה"ה:

וסל"ז נמ"ך וז"ל ראינו מ"ש בדף הסמוך והנלע"ד דהפשרה קיימת וטעמ' דדעתי' בפשוט מסכמת כמו שהורו חו"ר צפרו יע"א ישצ"ו בתחי' דמצי בעל חזקת החצר החיצונה לעכב על הפנימית לעבור דרך עליו ומה שחזרו בהם מההיא דסימן שס"ג לאו שמה מיתייא ואין הנדון דומה כי אוכלא לדנא כאשר יתבאר למעיין ואפילו אם הנדון היה דומה הרי שוברו בצדו מדברי מור"ם לשם ולראיה ע"ד אמת ח"פ פאס יע"א ובטחונינו חזק כי גם חו"ר צפרו ישצ"ו יודו על האמת הפשוט כי האי ויחזרו בהם משגגה שפלטה קולמוסם שכן ראוי להיות חוזרים וצויי"מ וימ"ן וחתום ע"ז כמוה"ר מתתיה סירירו נר"ו. וכמוהרר"א הצרפתי נר"ו:

וסל"ז נמ"ך וז"ן זה ימים ושנים משהובא לידינו הפס"ד הנ"ב שכתבו חו"ר צפרו יע"א לבטל הפשרה שעשו בעלי חזקת ב' החצירות הנ"ב:

והיתה תשובתינו בתורה שבע"פ שהנלמ"ד שהפשרה קיימת כיון שבעלי חזקת החצר החיצונ' נתנו להם דרך מחצירם לעבור כדי ליכנס לחצר הפנימית ואף שהגוי בעל החצירות הוא שנתן להם הדרך מ"מ חזקת העקום ההוא של ישראל בעל החצר החיצונ' הוא ובדיני ישראל יכול לעכב ע"י ישראל בעלי חזקת החצר הפנימי' שלא ליהנות משל חזקת החצר החיצונ' אפילו באצבע קטנה, ומשו"ה עמדו בעלי חזק' החצר הפנימי' וזיכו לבעלי חזקת החצר החיצונ' שני אמות ברחבה הנ"ב, וא"ך הפשרה עשויה באמת וישר. ואין לה ביטול ולפי שהפס"ד הנ"ב הביאו א' מבעלי חזק' החצר הפנימי' שהיו רוצים בביטול הפשרה השבנו לו בע"פ שאין דעתינו מסכמת לדבריהם ואף הרב מהרי"ם ז"ל לא הסכים לדבריהם, וכתב דברים סתומים והנה בעתה הביא לנו הפס"ד הנ"ב א' מבעלי החצר החיצונה שרוצה בקיום הפשרה, ואחר רוב ההפשרות שהפציר בנו עד בוש והוא קובל ומתרעם כתבנו לראיה בנדו שנלע"ד שהפשרה קיימת, ועי' כנה"ג ח"מ סימן ק"מ בהגה"ט אות ע"א ומשם קצת ראיה לנדו"ד אף שלדעתינו דבר פשוט הוא וא"ץ לראיה וכתבנו זה להלכ' ולא למעשה וצויי"מ וימ"ן וחתו' ע"ז במוהר"ש אליהו אבן צור נר"ו:

וסל"ז נמ"ך וז"ן אם לנו לסבול דהנדון דומה לההיא דסימן שס"ג הרי בהצעת כתב הפשרה הנז"ל נתבאר שהתעצמו בריב בעלי החצר החיצונה וגדלה צעקתם וגילו דעתם בתחילה., ולא מיקבל עלייהו את אשר זממו בעלי הפנימית וכפי זה צריכין אנו לפייס את בעלי החיצונה בכדי שיתרצו. וכמ"ש שם הסמ"ע קי"ד ובמור"ם שם וע"ש ס"ז וא"ך הפשרה מצאם מקום ובמקומה עומדת אין לזוז מינה כ"ש שהדעת נוטה כמ"ש חו"ר צפרו יע"א בתחי' ולא קרב זה אל ההיא דסי' שס"ג לא זו הדרך ואלמלא הפשר מעמידה אין כח לבעלי הפנימית לפשוט יד בקרקע מוחזק לבעלי החיצונה לעשות בו עד מדרך כף רגל לחסרם מגופה של קרקע ואינו דומה שיווי בית מלא כר נרחב לדמי בית קטן:

והדמים מודיעין כמה רחקו זה מזה ואין לך חיסור גדול מזה ופשוט הוא. ולראיה ח"פ באלד'ים חסיה נפשי ינחני באורח מישור וחתום ע"ז כמהר"ף אבן צור נר"ו:

וזה מ"ש חכמי עירנו לפי הנראה ישראל המחזיק בקרקע הגוי ע"י האלגזא הנ"ל היא היא חזקת ארעא דמוקטעה הנז' בפוסק' ומבואר עניינה היטב במסג"ה בסימן ק"מ בדיני החזקות אות י"ז יעו"ש ושמעינן מהתם דחזקה זו אלים כחה לשלא יוכל הגוי להוציא ישר' המחזיק מחזקתו עוד כל ימי הארץ וכזה ראינו לאחד מחו"ר צפרו זלה"ה בפס"ד אחד שחזקת האלגזא היא על פי הדרך הנז' בחזקת האלמוקטעא הנז' שאין הגוי בעל הקרקע יכול להוציא ישראל המחזיק מחזקתו לעולם וא"ך הוא לא ידענא מאיזה צד ואופן היו יכולים הגוים בעלי גוף החצירות הנ"ב לסוגרם ולעשות בהם כחו"ר כמ"ש בפנים בפנים. אם לא שנאמר דשנייא חזקה זו משאר חזקות אלגזא הנהוגות בצפרו מאיזה טעם שנתברר לחכמים מהרייהו דאתרא ועליו נשענו ועשוהו יסוד מוסד לחזור מסברתם שפסקו, מיהו לענד"ן דאפילו נניח שהיו יכולי' הגוים בדיניהם לסגור החצירות הנ"ב ולעשות בהם מם שירצו מידי דהוה כשאר חזקות. מ"מ מה בכך דבדיני ישראל מיהת מי הוא זה ואיזה הוא מב"ב שיוכל להשיג גבול המחזיק בקרקע הגוי וליטול מחזקתו אפי' כמלא נימא היפך הדין המוסכם ומעשים בכל, וז"ל הכנה"ג סימן ק"מ הגה"ט אוא ע"א מעשים בכל יום עיר ואם שאלוניקי שכשהתוגר בעל החצר רוצה לשנות איזה דבר בחצירו ונמשך מצד זה נזק למחזיק אנו מחייבין שלא יכנס שם שום יהודי. עד שיפייס למחזיק הרשד"ם חח"מ סימן ר"ף עכ"ל ודון מינה לנד"ד נמי שהגוי שינה בחצר החיצונ'. ונטל ממנה רצועה לעבור משם לפנימי'. דמטי נזק לבעלי החיצונ' שצר להם הבית שניטל' ממנו רצוע' זו דודאי אנו מחייבין ג"ך לבעלי הפנימי' שלא יוכלו ליהנות מרצוע' זו כ"א עד שיפייסו לבעלי החיצונ' מכיסם וממונם בכדי שיתפייסו וע"ע שם בכנה"ג אות מ':

מעתה לא ידענא להיכן נטתה דעת חו"ר צפרו ישצ"ו שחזרו בהם הא' מדבריהם וחייבו את הזכאי להחזיר ב' אמו' שזיכו מקודם לבעלי החיצונ' ואתו עלה מהא דסי' שס"ג ס"ו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וכו' כנ"ב שמלבד שמאותו מקו' שממנו הביאו ראיה לפס"ד שם מבו' ההיפך כמ"ש בדברי מר"ן ומור"ם שם בש"ע וע"ע בכנה"ג ח"ב בסימן הנז' הגב"י אות ט' שכתב דלכאור' נראה דמ"ש הטור שאם אמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו הוא חולק עם מ"ש המרדכי שהביא מר"ן בב"י ומור"ם בהג"ה אע"פ שהוציא את בע"ה בע"ך מן הבית והוא דר בו אינו צריך להעלות שכר דאינו אלא גרעא בעלמא יעו"ש וכ"ך רש"ל בב"ק פ"ב סימן י"ז שהם חולקים והעיקר כהטו"ר, ומדברי הב"י ומור"ם נרא' דכולן שוין לטוב'. ותי' הרב ז"ל שמר"ן ומור"ם סוברים דאין כאן מחלוקת, והפרש יש כשאמר לו המשכיר צא וכו' ולא יצא לכשהשוכר תקף במשכיר והוציאו מן הבית ולא דיבר לו כלו', דכשאמר לו צא וכו' הרי ג"ד שאינו רוצה לישב. אבל כשהשוכר הוציא למשכיר בע"ך כיון שהמשכיר לא אמר לו שיצא אין כאן ג"ד ואין כאן אלא גרמא בעלמא, וכן נ"ל מדברי המפ"ה והלבוש שעל מ"ש רבי' המחבר בקצר כלשון רבי' הטו"ר. כתבו אע"פ שהוציא בע"ה בע"ך כנרא' דשתי מימרות אינם חולקות וצ"ע ע"ך תורף דברי הרב הכנה"ג ז"ל יעו"ש:

ומכללות דבריו שמעינן דכשגילא דעתו בע"ה דלא ניחא ליה באותו שבא לדור בחצירו דחייב ליתן לו שכר וה"ן בנד"ד דכוותה:

עוד זאת אין הדברי' אמורים אלא בדירת קרק' לחוד דלא חסרא ארעא מידי אבל כשנפחת מגוף דבר שמואל (כד) הקרקע אפילו כ"ש באנו להא דס"ז שם יעו"ש והוא רה"מ שהביא הרב"י ז"ל וז"ל שאם חסר הבית בכ"ש כגון שהיה חדש והשחיר הכותלים וחיסרו אע"פ שהיא חצר שאינה עשויה לשכר כיון שהוא מחסר מגלגלין עליו את הכל עכ"ל ואם אפילו בשהשחירה שעדיין הקרקע במקומה עומד אמרו כן כ"ש בנדו"ד שנטל חלקת קרקע והכניס' לרשות אחרת שחיי' להשיב הגזיל' אשר גזל:

באופן שמכל זה נרא' לענ"ד דמחוורתא כמ"ש חו"ר צפרו יע"א בתחיל' דמן הדין היו יכולים לעכב בעלי החצר החיצונ' על הפנימית מליטול מחזקתם כלום וממילא הפשר שנתפשרו בעלי הפנימית לתת לבטלי החיצונ' שני אמות מהרחב' הנז' בעד הרצוע' שנטלו מהחצר החיצונ' לעבור דרך שם לפנימית. הוא חזק כראי מוצק וכמו שכן חיזקוהו חו"ר פאס ישצ"ו וכל דבריהם אמו"ץ אנן בדידן עונים אחריהם אמן, וצור ישראל יצלינו משיגאות וימ"ן. ולראיה ח"פ בניסן ר"ב טהור לפמ"ה מכנאסא יע"א וקיים וחתום. וזה מ"ש אני הצעיר בזה:

הגם שלא ביארו החכמים הנ"ב ישצ"ו בדבריהם כיצד היה אופן חזק' זו, שהיתה לבעל החצירו' הנ"ב מעיקרא קודם שהשכירו שניהם לצורך הבניין אם מהחזקות שדינם כקרקע או מהחזקות שלא הכריעו בהם רבותינו הראשו'. לכל הצדדים ערעורם של בעלי החצר החיצונה שעליו נתפשרו היה כדין, ולא מבעייא אם חזקה זו היתה מכלל החזקות הנהוגות במחוז ישראל שהיה הקרקע של יש' ונמכר לגוי שיכולי' בעלי החצר החיצונ' לעכב על בעלי החצר הפנימית שלא יעברו בגבולם וכיון שערעורם כדין פשרתם קיימת שחזקה זו לא נסתפק בה אדם מעולם דודאי דין קרקע גמור יש לה לכל מילי. שכשמכר המוכר שייר לעצמו זכות וכל המשייר לעצמו בעין יפה הוא משייר אלא אפילו אם חזקה זו היתה מעיקרא חזקת ישוב, הנה אף שראינו לרבותינו הראשו' שנחלקו בה אם היא כקרקע או כטלטל, מ"מ ב"ד שלאחריהם לא רצו להכריע בין הסברות רק אמרו שהמוחזק יכול לו' קי"ל כמ"ד קרקע או טלטל כפי מה שייטב בעיניו באותו נדון זולת לענין טירפא וכו':

וה"ן בנד"ד כיון שהיו מוחזקים בה היו יכולים לומר קי"ל כמ"ד דין ק"ג יש לה ולעכב על בעלי החצר הפנימית מלעבור בגבולם כיון שמחסרם מגוף הקרקע וכ"ש שאפילו לצד שנניח דדין טלטל יש לה ערעור בני החצר החיצונה שערערו באותה חזקה הוא כפה"ד והפשרה שנעשית עליו עשויה באמת וישר דמצינו למר"ן ז"ל סי' שס"ג בדין הגוזל בהמה ונשא עליה משא וכו' שכת' דאינו חיי' לשלם כלום שהרי לא הפסיד' ולא הכחישה וכו': ומדבריו משמע דאם הפסידה או הכחיש' כנד"ד שחיסרו מגוף הקרקע משלם לו ההפסד והכחש והכחש. וא"ך דינא הוא שהיו יכולים לעכב עליו ולהכריחו להשיב את הגזילה אשר גזל וגדולה מזאת מצינו להרה"ג כמוהר"ר יעב"ץ שאפילו לענין שכירות שאינו מחסר כלום מגוף הקרקע סובר דהדר בחזקת ישוב של חבירו ותבעו חבירו לשלם לו השכירו' חייב גם בשכר דלשעבר מיום שדר בו ומדבריו משמע דלא בעי שום התראה כמו שנר' מדברי מר"ן דסעיף הנז' דמצריך מוחזק בכך פע' אחר פעם וכו' ע"ש ואף שהוא ז"ל מכת הרבנים שלא רצו להכריע בין החולקי' כמו שמצינו לו מפו' בתשו' להדייא מ"מ בנד"ז דשכי' דן הרב ז"ל חזק' זו כקרקע וחייב הדר לשלם לבעל החזק' שכירות חזקתו,) שנשאל הרב על מומרת שהיה לה מחצית בחצר אחד שירשה מאביה וכששמעה קרובתה עמדה והחזיקה במחצית הנז' ושוב באה המומרת מארץ מרחקים, ומכרה מחצית החצר הנז' לישראל אחר ובא הלוקח והוציא את המחזקת מן החצר והשכיר' לאחרים ואחר ימים באה המחזקת לתבוע שוה"ד, והשיב הרב ז"ל כפה"ד זכתה האשה לכל הפחות בחזק' של המחצי' כדין כל יש' הדר בחצר או בחנו' של גוים בשכירו' או בחנם שכיון שהוא דר בה א' זכה בחזקה כמנהג קדמונינו נ"ן משום דנכסי הגוי הרי הם כהפקר וכל הקודם בהם זכה ואין שום אדם יכול להשיג גבולה, וחייבים לפרוע לה שכירו' החזק' דלשעבר מעת שסילקה מלדור בו ואילך, והקונים לא זכו אלא בחלק הנשאר למומרת חוץ מהחזק', ומכאן ולהבא אינם רשאים להשכיר לאחרים אלא בעל החזק' ידור בחצי החצר ויפרע להם שכירות חלקם כדרך כל בעלי החזקות הדרים בקרקע הנמכר מהגוי לזולת וכל אימת שתרצה האשה לתת לקונים דמי קנייתם כ"ע שלא עברה השנה הרשות בידה עכ"ל:

הרי להדייא דדעת הרב ז"ל לחייב הדר אפי' בשכירו' שעבר אף שלא היתה שום התראה, ואם זה כת' בשכי' דאינו מחסרו כלום בגוף הקרקע כ"ש בנדו"ז שמחסרו, ואף שמצינו להרה"ג כמוהרר"ף ביר' זלה"ה בתשו' שפסק לפטור את הדר משכירו' שעבר וראייתו מסי' הנז' ס"ג יעויין בדב"ק ומדבריו משמע שלענין שכירות דין טלטל יש לה מ"מ גם הוא ז"ל כתב שם דלכתחי' לא יוכל ליכנס שלא ברשותו עד שיתחייב לו בשכי', ואם עבר ודר בה שלא מדעת חבירו אם התרה בו חבירו ולא ציית לדינא קונסין אותו ומשלם לו שכי' משעה שהתרה בו ואילך, וה"ן הרי מתחיל' ערערו על כך ופשרו בניהם ופשרתם קיימת גם לדעת הרב אפי' אם לא היה ערעורם מעיקרא כ"א על השכירו', וכ"ש בנד"ד שערעורם חזק גם על מה שחיסרו אותם מגוף הקרקע, והיו צריכים לרצותם ברצי כסף על מה שנטלו מהם שלא כדין, דודאי פשוט הוא שפשרתם קיימה:

באופן שמכל צד נראה שהפשרה קיימת ולית מלכו דתזעזעיניה ולדברי חו"ר צפרו ישצ"ו הראשונים שומעין שהם כהלכה וההיא דסי' שס"ג ס"ו שממנה הדרי בהו לא דמייא אפי' כי אוכלה וכו' מכמה אנפי אין צורך להאריך בהם כי ברורי' הם למעיין שם ובסמ"ע איברא דאכתי צריך לחקור אם רצועה זו פתוחים לה פתחי שהם החצירות הנז' או פתח החצר הפנימית דוקא דאם שני פתחים פתוחים לה איכא לספוקי ולמימר דאדעתא דנפשייהו עבדי משום דלא הוה סגי להו בלא"ה ובני הפנימית הרויחו ממילא זהו הנ"ל בזה לאפס פנאי אם יסכים מעלת כ"ת וכל מ"ש מעכ"ת בכתב ששלח לי אמו"ץ, ואם נרא' בעיניו לחבר הדברים יחד ולחתום כולנו כאחד יפשה כרצונו, ולאחי החיים והשלם:

שמואל עמאר ס"ט:

סימן ד

הבחור יעקב נחמאני קנה חפץ א' ע"י סרסור ביום ה' בשבת שעבר ולמחרתו יום ו' בשבת הראהו לבקיאים ואמרו לו שיש בו יותר משיעור אונאה וביטול מקח, וע"ז בא לפני בו ביום אחר עבור זמן תפלת שחרית בשתי שעות לישאל ע"ז אם נוהג דין אונאה בדבר הנמכר ע"י סרסור אם לאו. ומפני שנשאר בזכרוני שיש חילוק דעו' בזה נומיתי לו להמתין לי עד מוש"ק שיהיה לי פנאי לחפש בדינו, ואחר החיפוש מצאתי להר' זא"ב ז"ל דט"ל ע"ג סי' ל', שמחלק בין סרסור הנק' צמסאר לסרסור הנקרא "דלאל" דבסרסור הנק' ' סמסאר' שמתווך בין המוכר והקונה בשומת החפץ יש בו דין אונאה, ובזה הוא דאיירי מר"ן בש"ע סימן רכ"ז סכ"ג יעו"ש, ובסרסור הנקרא " דלאל שמכריז בשוק שומת החפץ וזה מוסיף וזה מוסיף אין בו אונאה. ובזה הוא דאיירי מוהריק"ש ז"ל סי' רכ"ז סז"ך יעו"ש: ולפי דבריו ז"ל יצא לנו דבנד"ד שנמכר החפץ על ידי דלאל שמכריז וזה מוסיף וזה מוסיף דאין בה אונאה:

אלא שלעומת זה מצאתי להרב המב"ין זלה"ה בנימוקיו על הש"ע דמייתי לדברי הרב זא"ב הנ"ל בשם הרב מהרי"ט זלה"ה ומסיים עלה וז"ל והרב המשבי"ר זלה"ה חלק ע"ז ופסק דיש לו אונאה בכ"ע וכן אנו נוהגים עכ"ל יעו"ש:

מעתה אחר שהרב המבי"ן זלה"ה העיד על המנהג דיש לסרסור אונאה בכ"ע אין לזוז מדבריו דהמנהג בד"מ הוא עיקר ויסוד גדול לישען עליו ורשאי הוא יעקב הנז' להחזיר החפץ לבעליו, כ"ש שעדיין לא פרע דמי החפץ ועדיין הם תחת ידו דהשתא לו יהי אלא מחלוקת הפוס' ואין כאן מנהג, סו"ס כיון שהוא תפוס במעותיו על המוכר הבא להוציא ממנו הראיה, דאין בסרסור הנקר' ן דלאל דין אונאה זהו כנלע"ד בדין זה אחר שיברר יעקב הנז' שבאותה שעה שבא לישאל בדין זה לא עבר זמן האונאה וצויי"ע וימ"ן, אכי"ר החו"פ באחד בשב' י"ד לאב רחמן יה"ל תרל"ב לפ"ק וקיים ע"ך נמ"ך וחתום. וזה וזה מ"ש אני הצעיר בזה. חרב המסבי"ר זלה"ה גופיה ראיתי לו שכתב ע"ד מר"ן דסימן רכ"ז סכ"ג שהמנהג הוא שאין בו אונאה וכן בסז"ך אהא דנו"ן באמונה שאין בו דין אונאה העתיק הגהת מוהריק"ש זלה"ה שכתב, וז"ל וכן המוכר ע"י סרסור שזה מוסיף וזה מוסיף כמו שעושין מחול למכור וסיים עלה וז"ל נר' מדבריו ז"ל דהא דכתב מר"ן ז"ל דסרסור יש בו אונאה לאו כעין סרסור שמכריז בשוק שז"מ וז"מ שזה ודאי אין בו אונאה אלא כשאין כאן מכריז כלל והמוכר מוכר ללוקח והסרסור מתווך ביניהם הנק' סמסאר זה ודאי יש בו אונאה אמנם ע"י דלאל אין בו אונאה:

תוכן העניינים

שות דבר שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה