שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
אה"ע
סימן א
מעשה בראובן שנשא אשה בפאס, והתנית עליו בקוש"ח שלא יוציאנה וכו'. ושוב פייסה ונתפייסה לו לבוא למחז"ק ושוב כשהכירו בה קרוביה חזרו ופייסוהו ובטלו החיוב הא'. וחדשו אחר תחתיו וקודם מסר מודעא רבתי באלות ושבועות יותר מן הראוי וגם כתבו שהכירו באונסו, ושוב חזרו קרוביה ופייסוהו והסירו האונס ועשו בטול מודעא והמודעא כלולה מהתיקוני' והבטול הנהו' וכתבו לו ב"ד שבעירנו מה שכתבו וזה מ"ש אני הצעיר:
מפני שדינים אלו רבו בהם הדיעות והמחלוקות בדברי הפוס' א' ואחרונים וכ"א לדרכו פנה לכן ראיתי להוציא הדין מדברי מר"ן ומור"ם דקי"ל כוותייהו כי אין הפנאי מסכים להרחיב הענין מדברי רבותינו האחרונים ולקצר אני צריך:
והנה הגם שמדברי מור"ם בסי' ר"ה סי"א שכתב בלשון מיהו וכו'. משמע לכאורה שרוצה לפסוק כן אפי' לדעת מר"ן שם מ"מ כד דייקי' נראה פשוט דפליגי. דממ"ש מר"ן בלשונו הטהור שכל קנין וכו'. מוכח שכל שמסר מו' על הבטול אף שבטל לא מהני והמו' קיימת ומדברי מור"ם מוכח להדייא להיפך וכן נר' ג"כ להדייא מדברי הטור בשם אביו הרא"ש מאריה דהאי דינא דמור"ם ומדברי הרב"י שם על דבריו שכתב ח"ל ואפילו אמר בפי' אם אבטלנה לא תהיה בכולה אינו מועיל וכו' ע"ש וכן יש להוכיח ג"כ מדברי הרב הסמ"ע ז"ל שם סרק ז"ך שכתב וז"ל מיהו גם לסבר' קמייתא וכו' ע"ש דראוי לשים לב אי לא פליגי דבר שמואל (א) מר"ן ומור"ם כמו שנר' לכאורה מל' מיהו:
היכן היא סברא קמייתא הלא מור"ם לא הביא רק דברי הטור בשם הרא"ש הא ודאי דכוונת הרב הסמ"ע בזה על דברי מר"ן בסתמא דדינא. שהיא סברא קמייתא:
וכוונתו לומר שאפי' לדעת מר"ן שסובר דמודעא על הבטול מהנייא ושוב לא מהני בטול עליה היינו דוקא אם לא פיסל עדותם. אך אם פיסלם אפי' מר"ן יודה דהמודעא בטלה כיון שאין כאן עידי מו' ומזה משמע דפשיטא ליה להרב הסמ"ע דפליגי וא"כ לדידן דקי"ל כמר"ן כל שמסר מו' גם על הבטול המו' קיימת ובטולו האחרון לאו כלום הוא ופשוט עוד שגם הרב הסמ"ע ז"ל שרצה להסכי' דעת שניהם בפיסול עידי המו' היינו דוקא אם לא מסר מו' גם על הפיסול:
אבל אם מסר מו' גם עליו דינו שוה לבטול כיון דחד טעמא אית להו, ומה לי מסר על הבטול מה לי גם על הפיסול ס"ס לא אמרי' דאתי דיבור ומבטל דיבור:
רק כשלא מסר מו' מקודם על מה שיעשה אח"ך. אבל אם מסר מו' ראשונים עיקר ואחרונים כמאן דליתנהו דמו וכ"ז ודאי נכלל במ"ש מר"ן שכל קנין וכו' דלשון זה כולל הכל וזה פשוט:
ושו"ר שכן כתבו ג"ך רבותינו הראשו' ז"ל בשם הר"ן ומהר"ם אלשיך ז"ל סימן ע"א. וכתבו שפירוש מהריט"ץ בדברי הר"ן לא הסכימו עליו האחרונים גם כתבו דאם מסר מוד' על בטול הבטולים והפיסולים אין בטול למו' לעולם. ושכן נוהגים. ואחר שהורגלו לעשות הו"ל כאלו עשו אפי' לא עשו גם ראינו להרב הכנה"ג סימן הנז' הגב"י אות ק"ד שהביא הרב מהר"ח רופא שסובר גם הוא כן שאם מסר מוד' גם על הפיסול, מהני אפי' פיסל אח"ך. ושכן כתב ג"ך הרב מוהרימ"ט ז"ל סי' קל"ו:
ואמת שדברי הר"ן בזה נכונים עיין עליהם בב"י שכתב וז"ל והר"ן בפר' חזקת כתב דברי הרשב"א, וכתב עליהם שנר' לו שאם מסר מו' אף על פיסול העדים אכתי לא מהני שאף פיסול זה מחמת אונסו הוא שפוסל אותם. וכבר קדם ומסר מו' ע"ז ולפיכך נרא' לי דכל היכא דידעי' אונסיה ומסר מו' על הבטולים ועל בטול העדים הרי המכר בטל ואין לו תקנה, ודברים אלו כתבם נ"י בפ' הנז' ואם זה כתבו במכר דבעי' מוד' ואונס כ"ש במתנה ומחי' כנד"ד דקי"ל בחד מינייהו סגי:
אולם אכתי ראוי לחקור בסיום דברי מור"ם הללו דסעיף י"א שסיים וז"ל, ודוקא במכר אבל במתנה כ"ז דידעי' באונסיה אע"ג דבטל מו' לא הוי מתנה ואי לא ידעי באונסיה מהני בטול מוד' אפילו במתנה, ע"ך. דלכאורה קשה מה חי' לנו מור"ם בזה והלא דין זה כבר ערוך הוא בדברי מר"ן סימן רמ"ב ס"ב ולאיזה טעם הביאה מור"ם לכאן. דשם כתב מר"ן וז"ל והיכא דידעי' באונסיה ומסר מו' ובטלה לא מהני הבטול, דכיון דאנוס הוא אפי' לא מסר מו' לא הוי מתנה. אבל אם מסר מו' ולא ידעי' באונסיה ואח"ך בטלה מדעתו הוי בטול, כיון שלא הכירו באונסו ולכך נהגו לכתוב בטול מודע' במתנה ע"ך. והם דברי מור"ם בדקדוק ודרך אגב ראיתי להביא דברי הסמ"ע שם סק"ג. וז"ל פי' ולא אמרינן מאחר שמסר מוד' הרי היה אנוס ותו לא מהני בטול, ע"ך ודבריו ז"ל צריכים ביאור קצת:
ונראה שכוונתו למ"ש בר"ן סימן ר"ה ס"ב וס"ו. ששם מבואר דבמתנה ומחיל' א"ץ הכרת אונס ומו' לחוד ג"ך מהנייא, אפי' בלא אונס: ומבואר שם בטור ובב"י, שהטעם הוא משום דאמרינן מסתמא מא ודאי נאנס. דאם לא נאנס מה לו ליתן ולמסור מודע' ולפי"ז נראה דמשום דהוה מצינן למימר דאפי' אי לא ידעי' באונסיה ובטל המו':
סו"ס המו' קיימת, מצד שכבר גילה דעתו ומן הסתם אמרינן דאנוס היה: וכיון שכן אונס לחוד מבטל המתנה אף שבטל המו' לכן הוצרך הרב הסמ"ע לבאר דלא כתב מר"ן דמודי לחוד תספיק וא"ץ להכרת אונס. רק אם לא בטלה בשעת המתנה אבל אם בטלה בשעת המתנה אי ידעי' אונסיה הא קי"ל דאונס לחוד מבטל המתנה והא אים ואי לא ידעי' הרי בטל המודע' שממנה למדנו האונס, וא"כ אין כאן לא אונס ולא מוד'. וג"כ איכא למימר שלא בטל רק עד שסר האונס. זו היה כוונת הרב הסמ"ע בזה:
באופן שדברי מר"ן ומור"ם שוין וא"כ ראוי לחקור מה חידש מור"ם בזה, ועם היות שדקדו' זה תלוש, ומצינן למימר שבדין זה דמתנה מוסכמים הם מר"ן ומור"ם ואפי' מור"ם יודה למר"ן בו דעד כאן לא פסק דמהני בטול גם במוסר מוד' על הבטול רק במכר דצריכי תרוויהו וכי בטל המו' ונשאר אונס לחוד הוי כתליוה וזבין דזביניה זביני אבל במתנה דקי"ל דג"ד לחוד מהני כי מסר מו' על הבטול תו ליכא בטול ואך אי לא ידעי' אונסא ג"ד לחוד יספיק מ"מ ממה שסמך דבריו כאן בס' י"א גבי מכר אכתי מצינן למי' שגם במתנה פליג מור"ם על מר"ן במסירת מודעא על הבטול ולשיטתיה אזיל גם במתנה ולא שאני ליה בין מכר למתנה דכי היכי דבמכר חולק על דברי מר"ן וסובר דאף אם מסר מוד' על הבטול הבטול מהני כן מתנה אי לא ידעי' אונסיה אף אם מסר מו' על הבטול הבטול מהני, וזה הוא החי' שרצה לחדש עור"ם כאן בס' י"א כי לדעת מר"ן שסובר דמסירת חד מדרפל הבטול מהנייא אפי' אם בטל אין סברא לחלק כלל בין מכר למתנה וא"כ מצינן למימר בפשיטות. דעד כאן לא קאמר דאי ידעי' אונסא ובטל דבטול מהני. אלא אם לא מסר מו' על הבטול אבל אם מסר נמי אפילו לא ידעי' אונסא המו' קיימת כיון שבמסי' מו' על הבטול הוי כאילו לא בטל:
ואיך שיהיה בין כך ובין כך, למר"ן מיהת דקי"ל כוותיה כבר כתבנו דמסי' מו' על הכל תועיל כ"ש שבנדון זה כתבו הסופרים להדיא שהכירו באונסו וביארו בדבריהם בפי' שהאונס הוא מצד קטטות ומריבות שהיו לו עם אשתו ובעת הבטול שהודה שסר מעליו האונס לא הזכיר אונס זה של אשתו, רק אונס אחר מצד חמיו שעיקל לו מעות הנדו' אשר מזה מוכח שגם הבטול לא היה מרצונו הטוב כי על כן היפך האונס בעת הבטול והזכיר האונס הקל והניח החמור ובהכירו באונסו כנד"ד כ"ע לא פליגי שהמו' קיימת וכמ"ש וכבר נתעורר בזה ידי"ן החכם כמהר"ף ישצ"ו וכמ"ש בדבריו: ולענין אונסא דאתי ליה מנפשיה לכאורה נראה שלא חילקו הפוס' בין אונס לאונס רק במכר:
כמבואר בסוף סי' ר"ה אבל לענין מתנה ומסי' כנד"ד נר' דאין חילוק שהרי ג"ד לחוד מהני במתנה ומחילה. וג"כ אין צריך הכרת אונס ואם היה הדין כן שיש חילוק היינו צריכם הכרת אונס כדי להבחין בין אונס לאונס, ועם שראינו להרב ב"י סי"ד מסעיפי הטור שכתב בשם רב האיי דבמתנ' אי אנסיה לבטולי אונסא דנפשיה בטל וכו' ע"ש:
מ"מ ממשמעות דברי מר"ן בדינים אלו וממה שהשמיט ג"כ דברי רבינו האיי בקצר מוכח דליה לא ס"ל כן לענין הלכה ובאמת הסברא מסייעת הרבה לזה דכיון דבריר לן דבמתנה בחד מינייהו סגי והיינו טעמא מצד דאזלינן בתר דעה כנותן והרי דעתו ברורה שבאונס עושה מה שעושה ואפי' הבטול כיצד נאמר:
דאם אנסו לבטל בטולו בטול באונסא דנפשיה והלא ס"ס אזלינן בתר דעתו' וכ"ש אם הוה הדבר כנדו"ז שמוסר מו' גם על הבטול כיצד נאמר דבטולו בטול. ולענין ולענין השבועות שנשבע במו' ותנאיה ומסי' מו' על כל שבועו' שאחריה ולעומת זה הפליג ג"כ בשטר הבטול בתיקונים בהתרות ושבעו' ונדרים וחירות וכו':
באמת ילאה הרעיון בשני הפכים אלו, ואמת שרבו המחלוקות בזה בדברי האחרונים ואם באנו לברר הדין מדבריהם, צריכים אנו לדעת דברי הרוב אך כאינו לקדמונינו זלה"ה בכיוצא בזר שהיו דנים שמו' כאלו אין להם בטול לעולם, וגם בנדון שבו חלק הרב מהריב"ץ זלה"ה עם רבני דורו והם הרב מהרש"ק והרב מהר"ר אד"א זלה"ה הסכימו בו קדמונינו לדברי הרב מהריב"ץ זלה"ה והרב מוהרפ"ת זלה"ה כתב שראה להרב מעשה חייא דף ק"ו סוף תשו' כ"ו מסכימים לדברי הרב מוהריב"ץ זלה"ה בתוספת נופך אך לעומת זה ראיתי להרב הכנה"ג אות ק"ד הגהב"י שהביא מחלוקת בזה בין הרב מהר"ש חסון ובאו דבריו בס' מקור ברוך דפ"ו ובין הרשד"ם סי' תי"ט וסיים ג"כ עיין בהראד"ב סי' ל' ובפני משה סי' ס"ו, וראיתי דברי הראד"ב והרשד"ם והם נגד דברי רבותינו הא' זלה"ה ומ"מ לפי מה שכתבנו דהאונס במקומו עומד, כי לא גילה רק אונס חמיו ולא אונס אשתו שהוא העיקר. נר' לצדד דהמו' קיימת אך לא למעשה, כי הדבר צריך תלמוד הרבה ואין הפנאי מסכים ומ"מ בנד"ז דאיכא טעמי אחריני אם ברור הדבר שלא מצא פרנסתו בפאס יע"א נר' לי כעת שהדין עמו, וכמ"ש ידי"ן החכם כמהרי"ב ישצ"ו מדברי הפוסקים האחרונים אין צורך לכפול הדברים:
איברא שראיתי להרב מהריב"ל הובאו דבריו בח"ד חוט המשולש טור ראשון סי' מ"ג שנשאל על נד"ז ממש. והשיב שזו מילתא דשכיחא שאין אדם יכול להתפרנס במקום א' וקשים מזונותיו. וביש ליה בהאי מתא ליזיל למתא אחריתי ושם ינוח לו וכיון שכן הוא הו"ל מילתא דשכיחא והו"ל לאתנויי וכן היא ג"כ דעת הרב דוראן שם ע"ש ועי' למור"ם אה"ע סי' ע"ה ס"א שהביא מחלוקת בזה לי"א קמא כופין ע"ז ולי"א שהביא באחרו' אין כופין: והיא דעת מר"ן בב"י שהביא דעת הרתה"ד, וכתב שאין דבריו נראים בעיניו, וכן הוא דעת הריב"ש סי' פ"א ע"ש וכתב הד"מ שמשמע מהריב"ש כדברי הב"י:
ומעתה אף שמהרש"ך ח"ב סי' ל"ו כתב כדעת הי"א קמא, והובאו דבריו בבאה"ט רי"ס ע' וכן היא ג"כ דעת הרב מהריב"ל ח"א סי' ע"ב ומהר"ם גאלנטי סי' נ"ה והרשד"ם חא"ה סי' קנ"ה וספר נ"מ דף ר"מ ומהראד"ב סי' נ"ה והרדב"ז ח"ב קע"ח, ויש מהפוס' הנ"ל שהסכימו דפת הרתה"ד לדעת הריב"ש מ"מ לדידן מיהת כבר קבלנו הוראת הרב"י אפילו כהכרעתו בב"י כ"ש שמצינו רבים וגדולים עמו. והם הרב מהר"ש דוראן הנ"ל והרב תומת ישרים וכן הכריע ג"כ רבו של הרב הכנה"ג ה"ה סי' מ"ג:
והוא"ל שמ"ש לעיל לעניך מד' ואונס הוא משום שהיה הדבר במו' בהכרת אונס וקנס ממון באמצע והבטול ג"ך בקשרים כעבותות העגלה ונדרים ושבועו' מחדש והתרות על העבר אך באתמת בנד"ז לא היו צריכים להכרת אונס כי במו' לחוד סגי בענינים כאלו וכמ"ש הרב מהרא"י הביאו מר"ן בב"י באה"ע סוס"י ע' ע"ש זהו הנ"ל בזה, וצויי"מ ולראיה ח"פ סיון תרח"ם לפ"ק וקיים:
הצעיר שמואל עמאר:
סימן ב
באחד עשר יום לניסן תר"ם ידך לפ"ק:
נדרשנו אנחנו לבקר את החולה כ"ר יודא זריהן בכ"ר מרדכי נ"ע ומצאנוהו מוטל ע"ע דוי ומיושב בדעתו כא' הבריאים משיב על הן הן ועל לאו לאו ורצה לצות בפנינו מחמ"מ על נשיו ועל יורשותיו וזהו מה שציוה תחי' ציוה ששתי נשיו הכבודה שמתה אשתו הא' ואסתר אשתו הב' כ"ע שהם יושבים תחת כבודו יהיו ניזונים מנכסיו מהיום ועד ך' שנה אם ישארו בחיים ולא יותר אפילו אם יאריכו שנים יותר דהיינו שיהיה משועבד בידם גוף הקרקעות הנשארים אחר המתנות שנתן לבנותיו כמ"ש בסמוך עם גוף החזקות שי"ל 'בהאלסקאקין' לפי' ליטול משכה סך קצוב לכל חדש שהוא סך שלשים מתקאלים מכ"ט יוקר על זול, ובפי"א שגם קרקעות שהם ממו"ש בידו מאת הזולת יהיו משוע' פירות למזונות הנז' ואולם קרקעות שנתן לבנותיו בתורת מתנה כמ"ש בסמוך אין עליהם שום שעבוד כלל הן של מזו' הן של הכסות של אשתו הא' שציוה עליה להתפרנס מנכסיו כמ"ש בסמוך ותכף אחר מותו יחזיקו יורשותיו בקרקעות הנתונים להם לדור וכו':
גם גמר וזיכה גוף הבית הידו' לדירתו בחצר ו' מרגנאן במבוי הרא' מאיימראן ז"ל לב' נשיו הנ"ל גוף לדירה מהיום וכימ"ה ובהעדר א' מהם תשאר זכיית הבית הנז' לנשארת בחיים:
עוד ציוה שאשתו הא' שמחה הנז' תהיה מתפרנסת מנכסיו כסות לפי כבודו מהיום ועד סוף ך' שנה הנז':
עוד גמר וייחד לאשתו הב' בעד פרעון כתו' עי' ותוס' ונדו' ' זלטיטא די סקרנאט. חדשה שעשה לה מקרוב והעודף שיש '"בהאלזלטיטא". על סני כתו' גמר וזיכה לה ז"ג:
גם גמר וזיכה לה כל המלבושים ותכשיטין שעשה לה חדשים גם ישנים של חול ושל שבתות ושל י"ט "קפאטי"ן וקמאייי"ז וזלאל"ט וסבאנ"י וכיוצא ממלבושי הנשים הנמצאים אתה מחוט ועד שרוך נעל וכו' אך זה הוא"ל המצווה הנז' שהזכיה הנז' היא כ"ע שהיא יושבת תחת כבודו ודרה בבית הנז' עם אשתו הא' ואולם אם נשאת או אם לא רצתה לדור בבית הנז' עם אשתו כא' הנז' אפי' אם יצאה מהבית הנז' מכח קטטה ומריב' וקבעה דירתה במ"א יותר מב' שבועות מאותו זמן ואילך תפסק הזכיה הנז' ויזכו במלבושם ותכשיטין הנז' יורשותיו בשוה:
גם זיכה לב' נשיו ממטלטלי הבית מה שראוי להם להשתמש בו דוקא מהיום ועד סוף ך' שנה כ"ז שהם יושבות תחת כבודו, ואולם המצע חנאב"ל וזראב"י וחייא"ך דלגטא ומכאד"ד ומצאר"ב ולחאיי"ף שי"ל הכל זיכה להם מהיום וע"ס הזמן הנז' כ"ע שהם יושבים תחת כבודו:
גם גמר וזיכה ונתן בתו' מתנה להכה"ץ מרים בתו אשת החכם השלם כהה"ר אברהם טולידאנו נר"ו הבית הג' לשמואל בחצר ו' אקבלי במבוי הרא"מ ע"מ שלא תמכור ולא תמשכן ולא יחול עליה שום שעבוד כתו' ובע"ח ואם עברה ומכרה או משכנה או אם יחול וכו'. מעתה נטו' המתנה הנז' ממנה ונתונה לבניה הזכרים שישנן עתה בעולם ע"פ התנאי הנז' ואם יעברו גם הם וימכרו וכו' או אם יחול וכו'. מעתה נטו' כמתנה הנז' מהם ונתונה לשאר יורשותיו:
גם נתן בתו' מתנה להאשה יאקות בתו, אשת כ"ר שלמה זריהן נר"ו מחצית החצר הידו' לדירת יוסף אחיו נ"ע במבוי הנז' ע"מ שלא תמכור ולא תמשכן ולא יחול וכו' כנ"ל:
ואם עברה ומכרה או משכנה או אם יחול וכו' מעתה הרי המתנה הנז' נטולה ממנה ונתונה לאחיותיה. ובפי' אמר המצווה הנז' שהמתנות שנתתי לבנותי הנ"ל לא משום ירושה נתתי להם שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה: עוד גמר ונתן להכה"ץ מרים וג'אמילא בנותיו הנ"ל בשוה הבית שי"ל בחצר ן' כיבו בחו"ה. עוד ציוה שיעשו מנכסיו ב' "דלחייא"ך דתלחיף לב' נשיו הנז' מסך ש"י לכ"א:
עוד אמר המצווה הנז' בפה מלא שכל מלבושיו ימכרו אחר פקי' החדש, זולת "האלברנו"ץ י' שיניחוהו עד פקידת השנה ומי שיעכב על מכי' אין רוחו נוחה הימנו ולא תהיה לו מחי' כלל, כ"ז ציוה המצווה הנז' מחמ"מ ובשני ימים לאייר ש' הנ"ל נלב"ע וחל"ש מאותו חולי ולא ניתק מחוליו לחולי וכו' גם נתן לנו המצווה הנז' רשות לכתוב צוואה זו בכל לישני שפירי דזכותא המאשרים ומקיימים את הצווא' הנ"ל עד שתהיה עשוייה כתחז"ל בכל פרטיה ודקדוקי' למען לא יפול דבר א' מכל דברו אשר דבר בצוואתו הנ"ל מראש וע"ס ולראיה על הכל ח"פ באייר ש' הנ"ל והשו"ב וקיים ע"ך נמ"ך, וחתום החכם. כמה"ר רפאל טולידאנו נר"ו. וכמה"ר שמעיה בטאג, והכרנו חת"י:
נדרשנו לחוות דעתינו בצוואה זו אם היא קיימת כפה"ד או לא מצד שאין בה תוכח' ע"ד אעבורי אחסנתי ותחי יש לחקור אם זה בכלל מתנות וצוואות שכ"מ או נימא שהחזירה לתקנת המשנה:
והנה באה"ע מבר בסי' צ"ג דלדין הש"ס אל' ניזונית אחר מיתת בעלה מנכסיו כ"ע שלא תבעה כתוב' אולם כפי תקנת רבותי' המגו' נ"ן הדבר להיפך שעשו הרשות ביד היורשים לסלקה מיד לאח"מ בעלה במחצית הנכסים ושוב אין לה מזו' וכמ"ש בקהת"ק סי' שמוטל על הב"ד וכו' ואפי' בתוך ז' ימי אבילות וכו':
וכן הוא ג"כ בתשו' רבני פאס הא' לרבני מראכס יע"א וז"ל ועל מה ששאלתם כמה תיזון וכו'. אנו אומרים שתכף אחר האבילות יעשו חלוקה ולא יהיה כלל שום חיוב מזונות בנכסי הבעל זולת בכתו' כדת שתיזון מכח תנאי כ"ע שלא תבעה כתו' ע"כ ואף שבג"ח הא' מדינא אינם יכולים לסלקה מחמת שהיא אסורה לינשא מחמתו וכמ"ש הב"ש שם סק"ו, עכ"ז כבר נתנו טעם לתקנתם הרבנים שאחריהם שמצד שיפו את כחה ליטול המחצית אפילו הוא יתר על כתובת', הוציאו הפסדה בשכרה ותיקנו שתסתלק מיד ואין לה אלא מחצית ותלך לה:
מעתה נר' פשוט דבין לדין הש"ס בין לתקנת המגו' שכ"מ שציוה שתהיה אל' ניוונית כי"מ וכו' יתר על כתו' אין האל' מפסדת מזו' בתבי' כתו' דכי היכי דלדינא דש"ס אינה מפסדת מזו' בתבי' כתו' או בשאר דברים המפסידין מזו'. וגם אין מע"י ליתו' כמ"ש סי' צ"ג ס"ו יעו"ש כן נמי לתקנת המגו' אינה מפסדת בתבי' כתו' דאין ביניהם חילוק רק לענין רשות דוקא דלדינא דש"ס הרשות בידה שלא תתבע כתו' ותיזון או לתבוע ולהסתלק ולתקנת המגו' הרשות בידם לסלקה מיד וא"כ אם ציוה שתיזון יתר על כתו' יכולה ליפרע בכתו' וליזון מכח צוואתו, ועי' להרב מוהרפ"ת סי' תקי"א שכתב מזה באורך קצת יעו"ש וכ"ש הוא אם ציוה שתפרע בכתו' בפי' דודאי תובעת כתו' ותיזון:
ולדעתי המעט נראה דאפי' אם לא ביאר בפי' שתיזון יתר על כתו' רק כתב בסתם שתיזון שהוא היפך תקנת המגו' ואמר בל' מתנה יכולה לתבוע כתו' וליזון:
דהגם שלכאורה נר' שלא כיון רק ליפות כחה להחזירה לדין המשנה שיהיה הדבר תלוי ברשותה, ולא להעלותה למדרגה העליונה יותר מדין הש"ס: מ"מ מדברי הריב"ש סי' ת"ף מאריה דהאי דינא דסי' צ"ג נרא' שאין הדבר תלוי אלא באומר בל' מתנ' וכל שאומר שתהיה ניזונית וכו' בל' מתנה אין נפקותא אם לא כתב יתר על כתו' ויכולה לפרוע בכתו' וליזון דלא אמרי' שכוונתו לו' שתאכל בתנאי ב"ד:
רק בשלא אמר ל' מתנה וכמ"ש הח"מ שם ע"ש ובהא ודאי שוה היא תק' המגו' עם דין הש"ס דכי היכי דלדין הש"ס אה יש לשון מתנה. הוא דאמרי' מתנה הוא דיהיב לה יתר על כתו' ה"נ לתק' המגו' אמרי' מתנה הוא דיהיב לה יתר על כתו' דאם כוונתו להחזירה. לתק' המשנה לא היה צורך כלל בל' מתנה ודי בבטול תנאי התקנה וחזרתו לדין המשנה ' ומדאצטריך ללשון מתנה מוכח דלמתנה איכווין. וגדולה מזאת מצאנו לב"ב שלפני פנינו זלה"ה שכתבו שבימי הרב אבי"ע זלה"ה הוה עובדא בא' שציוה שתיזון אל' מנכסיו וכו' ולא כתב ל' ל' מתנה ' ואחר מותו תבעה כתו' ופסקו הרב וב"ד זלה"ה דיכולה לתבוע וליזון דמן הסתם למתנה איכווין ולא להחזירה לדין המשנה. ואף דמסימן צ"ג משמע דדוקא אם אמר ל' מתנה:
וכדמוכח מדברי הריב"ש, התם שאני משום דאם לא אמר ל' מתנה איכא למימר שכיוון לתנאי ב"ד כמו שהוא הדין אבל בנד"ז שהמנהג פשוט שנוטלת כתובה ' או חולקת ומסתלקת והוא הוסיף שתיזון' ' מסתמא ודאי מתנה הוא דיהיב לה דאם כוונתו להחזירה לדין המשנה א"ך בואו ונאמר שיתן לה כסות וכלי תשמיש ומדור וכרים וכסתות עבדים ושפחות ולפ' בעדה כסף גולגלתא ומע"י ליורשים ומלאכות שהיתה עושה לבעל תעשה אותם ליורשים וזה לא יעלה אפי' על לב הסכלים ואינה אלא מתנה למה שביאר דוקא ומאין הרגלים לומר שלענין זה דוקא החזירה לדין המשנה ולשאר דברים לא תחזור אם תחזור תחזור בכל ואם לא תחזור, לא תחזור כלל עכ"ל:
ומזה פסקו ג"ך שם דכ"ש אם ביאר בפירוש שתתבע כתו' ותיזון, דודאי פשוט הוא דלמתנה איכוין ולא להחזירה לדין המשנה כלל שהרי ביאר בפי' שלא כדין המשנה שלדין המשנה אם תבעה איבדה מזונות והוא ציוה שאפי' תתבע תיזון שלא כדין המשנה, עכ"ד ז"ל והוא ממש נד"ד:
מעתה לפי"ז שנתבאר שלא כיוון להחזירה לדין המשנה ומתנה הוא דיהיב לה נרא' דצוואה זו בטלה מצד שלא היתה בה תוכחת, וכמ"ש בתק' שמש' השכילו לפ"ק. שכל צוואה או מתנת שכ"מ שלא תעשה בפני חכם או דיין העיר שהיא בטלה והרה"ג מוהריב"ץ זלה"ה כת' שעכשיו נהגו דסגי כשילך הסופר לב"ד ויודיעו ויסכים. ובצידי קה"ת כתב הרה"ג מוהר"ר רפאל ביר' זלה"ה שכן פשט המנהג, ובתשו' סימן קס"ב כתב טעם לדבר משום שראו שיש טורח לדיינים, ולכן נהגו שבהמלכה לחוד סגי ושם בתשו' זו ביאר דאפי' במתנת בריא והוא שכ"מ נוהגת תקנה זו גם בתשוב' סימן קצ"ד נשאל על צוואת שכ"מ שאין בה תוכחת והביא ל' התקנה הנז' שחתו' עליה ט' רבנים, וסיים על דבריהם וז"ל הנר' ברור מל' התק' שכל שלא היתה בה תוכחת בצוואת שכ"מ שהצוואה בטלה:
והרב מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה כתב דאפילו אם יהיה הת"ח רשום לא יועיל כלל רק אם ימלך עם וא' מהבדי"ץ. שהתוכחת משמו עושה רושם גדול וכבר תלי"ת היינו רשומים ואפי"ה היינו צריכים להמלך עם א' מהבדי"ץ והיינו מוכיחים משמו ולא מעצמנו עכ"ל, ועיין עוד לו בתשו' רס"ד שכת' דאפי' אם היא מתנת בריא והוא שכיב מרע בטלה בלתי תוכחת, ועין ג"ך להרב מוהר"ר פתחיה בירדוגו זלה"ה סימן תריס שכתב גם הוא כמ"ש עיין שם, גם הרב המבי"ן סימן קמ"ט העתיק דברי הרב מו"א זלה"ה וז"ל גם מ"ש דאין לבטל הצוואה מצד מצי' חכם מפני טירוף השעה. גם בזה לולי דברי דבר שמואל (ב) 2 אבותינו ורבותינו היה נראה כדבריך ויש קצת ראיה לזה מדברי מוהריק"ו שורש קפ"ב ומ"מ דברי רבותינו עומדים מנגד ומ"ש דא"ך בטלת הל' נחלות וכו' כל כי האי גוונא דאעבורי אחסנתא יבטלו ויבטלו: שהוא דבר שלא כרצונו וכרצון יריאיו. וזהו טעם אבותינו ורבותינו ששקדו לבטל כל צוואה דאעבורי אחסנתא מפני מצי' חכם דבכל דהו יש לבטלה:
גם בסי' רפ"ו הסכים על דברי הרב מו"א ודברי חו"ר פאס יע"א שהיו בדורו דגם במתנת בריא והוא שכ"מ בטלה הצוואה בלתי תוכחת גם בסימן תל"ו האריך בזה וכתב וז"ל, ורז"ל עמדו על כ"ז ' ובקצרה מרו לא תיהוי באעבורי אחסנתא וכו':
כנר' מדעתם שפעולה זו רעה היא מאד, ואלו מצאו כח לבטלה היו מבטלים אותה מן העולם כי הוא נגד רצון ה' שגזר אומר בתוה"ק על ס' הנחלות וכל המעביר הנחלה מזה לזה אפילו בדבר מועט ודאי שהוא נגד רצונו יתעלה ונקרא מוציא מזה ונותן לזה אך לא מצאו לבטלה לגמרי מפני רצונו יתעלה שגזר אומר שממונו שלו לעשות בו חו"ר:
ושמואל ע"ה מפי רבותינו הקדושים אמר לתלמידו הנאמן לו שלא יהיה מצוי באעבורי אחסנתא ואפי' יהיה השכ"מ קורא בחייל, קראו לי למי שישמע דברי כיון שהוא נגד רצון ה' יתרחק ולא יעיד כמ"ש רמב"ם ומר"ן סי' רפ"ב ע"ש, והכוונה שיתרחק מלשמוע העדות ואפי' אם משכחת לה ע"י מניעתו. יתבטל הענין לגמרי לית לן בה, דאדרבא זו הטוב והישר: אך אם כבר שמע ודאי דקאי באם לא יגיד אם לא יעיד:
ומטעמים אלו שקדו רז"ל לבטל עצה זו ותיקנו מצי' חכם להוכיחו ולא יקבל וכל שאין תוכחת בטנה הצוואה לגמרי או המתנה, גם בסי' קע"ד העתיק דברי הרב מו"א זלה"ה וז"ל, והצוואה הב' ג"ך בטלה כיון שהיתה בלי המלכת חכם ובלי תוכחת ואין חלוק בזה בין הקדש להדיוט כמו שהארכנו בזה במ"א ' ומה שנמ"ך בפסקי הא' הוא דוקא באשה תחת בעלה דלא שייך בה אעבורי אחסנתא דאדרבא בעל יורש את אשתו מהת' וכשמעברת מיורשיה ומקדשת אין שם אעבורי אחסנתא דאין ליורשיה זכות מהת"ו' אבל במעביר ירושה מיורשיו אפי' להקדש וצדק' יש בו משום אעבורי אחסנתא כמ"ש שם בסי' רפ"ב בדברי מור"ם והסמ"ע ז"ל. גם בקצת ליקוטים מ"ך בשמו וז"ל הקדש וצדקה לעניים אי בעי מצי' חכם עיין סמ"ע סימן רפ"ב סק"ו וכן נר' להדייא בפ' מ"ש בעובדא דיוסי ן' יועזר ואף שיש מן הרא' שכתבו דבהקדש אין צריך מצי' חכם רבים חלקו עליהם מדברי מור"ם והסמ"ע הללו ונראין דבריהם. וכן פסקנו הרבה פעמים גם יש לחלק דהיינו דוקא באשה תחת בעלה דלא שייך אעבורי וכו'. אבל במעביר ירושה מהראוי לה צריך מצי' חכם:
ומעשה היה בצוואתו של יעקב מוייאל. שחילק קצת מקרקעותיו לבנותיו הבתולות ולבנו דוד, ונתן ונתן ג"ך מתנה לבת אחיו שהיתה משרתת אצלו ולאמו ג"ך לצורך תכריכיה. ובטלנו הכל מטעם האמור, ובקושי הסכמנו לקיים מתנת בת אחיו מצד שהוא כפורע חובו ומתנת אמו מצד שהיה באותה צוואה כעין תוכחת כי אמרו לו שהצוואה הא' בטלה מאיזה טעמים, וחזרו ותיקנום פ"ב והוי כעין תוכחת. שוב מצאתי להרב המבי"ן בחיבורו שהעתיק כל זה, והביא ס' האומרים דבהקדש א"ץ מצי' חכם ודברי הרב מו"א ז"ל שהוא בהיפך והמורם מדבריו דלדע' מו"א זלה"ה גם בהקדש צריך מצי' חכם והוצרכתי להרחיב הדיבור בזה אף שאין בזה צורך כלל מפני שחששתי מהמתעקש שיאמר שזה הוי בכלל צדקה הגם שכפי האמת כל בעל שכל יודה שלא היתה כוונתו לצדקה רק מפני הכבוד, דאם לצדקה כיוון הי"ל לתת לה עד יום מותה אלא ודאי דלא כיוון לצדקה כלל, ולכן עשה זמן קצוב שבהמשכו ישתכח כבודו מן העולם והיה כלא היה ולחושבו שאין לו בזה עון כלל, כיון שהוא שליט בנכסיו לעשות כאשר יחפוץ וקרוב הדבר לו' שאלמלא מצא מנחם להשיב נפשו ומוכיח מיישב דעתו שזה נגד רצונו ית' לא היה חושש לכבודו ויבטל רצונו מפני רצון המקום:
ושוב אחרי כותבי זה חפשתי ומצאתי את שאהבה נפשי צוואת הרב אביר יעקב זלה"ה שציוה על אשתו ממש כנד"ז ממש בכל פרטיו ועכ"ז כתבו שכ"ז היה במעמד א' מבדי"ץ והוכיחו וכו' ופשוט שלפני הרב הנז' לא יעשה דבר שלא לצורך:
ומעתה קם דינא דבנדו"ז שלא היתה תוכחת הצוואה הנז' בטלה בכל פרטיה זהו הנראה לע"ד בזה, וצויי"מ וימ"ן אכי"ר הכ"ד החו"פ מכנאסא יע"א בחדש סיון משנת תרמ"ג לפ"ק וקיים שמואל עמאר ס"ט. (ושוב הלכו הדברים לבדי"ץ והסכימו גם הם כמ"ש לקמן) זה מ"ש שאר הבדי"ץ על הפסק הנ"ל של צוואת יודא זריהן נ"ע:
סימן ג
אמת נכון שהמצווה שתהיה אשתו ניזונית מנכסיו לאח"מ והיתה הצוואה בלתי תוכחת שאותה צוואה היא בטלה וטעמא דמילתא דמתנה בעלמא יהיב לה הבעל יתר על זכות כתוב' לשתהיה רשאית לתבוע כתו' מיד ונפרעת בה ותשאר ניזונית משאר נכסיו ולא שכוונת המצוה שתיזון מתנאי ב"ד כלל, וכמו שכן היו פוסקי' תמיד ב"ד שלפנינו ולפני פנינו זלה"ה בפשיטות ועשו הל"מ לא פעם ולא שתים דמתנה הוא דיהיב לה והביא דבריהם בקיצור החכם הפוסק ישצ"ו בפנים ומהם למדו זה בק"ו מהך תשו' דהריב"ש דסי' ת"כ שממנה מקור דברי מר"ן בסי' צ"ג ס"ו נובעים. דאם במקום שהמנהג שתהיה ניזונית מתנאי ב"ד דאיכא לאיסתפוקי דילמא אין כוונתו בצוואתו אלא שתהיה ניזונית מתנאי ב"ד, ומיטעא הוא דטעי דסבר שיכולים היורשים לסלקה בכתו' כאנשי יהודה, עכ"ז אמרו דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה, ולטפויי מילתא הוא דאתא, ולא היתה כוונתו בצוואתו שתיזון מתנאי ב"ד כיון דידוע ומפורסם לכל שמנהג העולם כאנשי ירושלים דבדידה תליא מילתא, כ"ש וק"ו לדידן שהמנהג פשוט וכולי עלמא אפי' עמי הארצות והסכלים דינא גמירי שאין לא"ל שום מזונות מתנאי ב"ד כלל, רק שאח"מ הבעל מיד יכולים היורשים לפ' לה כתו' או לחלוק עמה ולסלקה מיד דפשיטא דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה ואין לנו לתלות דילמא שתיזון מתנאי ב"ד קאמר כיון דתנאי זה אינו נוהג בינינו כלל:
והגם דהתם בסי' צ"ג מיירי שכתב לה שתהיה ניזונית יתר על כתוב'. מ"מ המעיין בתשו' הריב"ש יראה שלא סמך הרב ע"ז אלא לסיוע בעלמא, וכמ"ש הרב ח"מ שם וכיון שכן דמתנה יהיב לה ויש בזה איסור אא"ח דינא הוא שצריך תוכחת לקיים מתנתו לה הלא"ה היא בטלה:
וכ"מ להרב אביר יעקב זלה"ה והחכם מו"ד כמהרי"ץ אבן צור ז"ל, שציוה בפניהם ה"ר יעקב אלבאז נ"ע על אשתו שתהיה ניזונית ומתפרנס' מנכסיו כימ"א וכו'. וכתבו בצוואה הנז' וז"ל, וכ"ז ציוה ועשה בהמלכתינו והסכמתינו שהסכמנו ע"י אחר שראינו דבריו אל נכון ביען שמה שציוה עליה הוא מפני שהיא אשה תשושת כח וחולנית ולאו בעלת מלאכה, ואין לה מקום אנה תלך וניחא ליה שלא תתבזה ותזדלזל במקום אחר כשתצטרך למזונות ולפרנסה כי כתו' לא תספיק לה למה שתצטרך מזונות וכסות של כל הימים אמטו להכי ציוה והעדיף לה כתו' להיות ניזונית ומתפרנסת מנכסיו כימ"א וכו' עכ"ל, ובסוף ימיהם ז"ל כתבו פסק ביד האשה שמן הדין יכולה היא לתבוע כתו' מיד ותשאר ניזונית וא"צ לפרש זה בשטר הצוואה, וביאר מו"ד הנז' ז"ל דכל מי שדעתו קרובה אצל אשתו ורואה שכתו' לא תספיק לה למזונות ולפרנסה ובמעט זמן יאכלו מעות ותשאר אשתו מתבזה ומזדלזלת במ"א ולא ניחא ליה בהכי' נמלך בב"ד בשעת מותו, ליעצו מה שיוסיף יתר ל כתו' ומצוה ועושה כפי הסכמתם ועצתם, וכמו שכן היה בענין זה של יעקב אלבאז שהיתה דעתו קרובה אצל אשתו הרבה ובשעת מותו ראה שהיא תשושת כח וחולי העינים דבוק בה תמיד וביקש להוסיף ולתת לה דבר מה על כתו' למצוא עזר וסעד לחוליה ותשות כחה ונמלך בנו והסכמנו ע"י וכו' ע"ך הרי מבואר שגם במצוה על אשתו להיות נזונית מנכסיו צריכים כהמלכת והסכמת ב"ד שבראות הב"ד טעם נכון לדבריו היו מסכימים ע"י. ואי לא לא היו מסכימים על ידו מטעם איסור אא"ח דלא שנייא הא משאר מתנות שכ"מ שנותן לאיש זר דצריכים תוכחת נמי במצוה על אשתו להיות ניזונית וכו' צריך תוכחת, הלא"ה היא בטלה מכח תקנת רבותינו בעהת"ק נ"ן. ודברי הרבנים שאחריהם זלה"ה כמובא בדברי החכם הפוסק ישצ"ו בפנים בפנים אצל"ה, וא"כ בצוואה זו שעליה אנו דנין שאין בה תוכחת הדין הוא שהיא בטלה ומבוטלת:
ונראה שגם מצד הדין יש לפקפק בצוואה זו ולדון שהיא בטלה שכתוב בה תי' מהיום ותי' מעתה הרבה פעמים ועם שהרב כמוהרי"ץ ן' ואליד זלה"ה בס' ויאמר יצחק חח"מ בליקוטיו:
כתב משם מהרש"ך שאם כתוב לבסוף כל הדברים ציוה המצווה מחמ"מ וכמו שכן הוא כתוב בצוואה זו לשון זה מהני לבטל ל' מעכשיו דהכל אחר התחתון יעו"ש:
וגם הרב בני חיי כתב משם כה"ג כ"י דאי ידעינן בבירור שהוא ש"מ אפי' אם כתב לשונות המורים שהיה בריא מילי דכדי נינהו כיון שאנו רואים שמתנת ש"מ היתה וכו' מ"מ הרי סיים הרב שם בליקוטיו שמהרח"ש חולק על מהרש"ך ושכ"כ מוהרשד"ם סי' שי"ז ושל"א. והוכיח כן מתשו' הריטב"א והסכים עמו מהר"מ אלמושנינו ונכדו בס' בני שמואל הסכים לדברי זקינו מהר"י אדרבי סי' תי"ב, והביא שגם מהרש"ך בח"א פסק כמהרשד"ם הגם דבסי' ר"ז כתב בהיפך וסיים מהרח"ש ז"ל ולו יהיה הדבר ספק ובפלוגתא הנכסים בחזקת היורשים וכ"ש שכבר הוכחנו שהמתנה בטלה בלי ספק עכ"ל בח"א סי' ק"ח:
באופן שמכל צד הצוואה הזאת בטלה, והן מצד התק' הן מצד הדין וכמ"ש. וצויי"מ וימ"ן אכי"ר ולראיה ח"פ מכנאסא יע"א בסיון המוכתר בכתר תורה ש' תרמ"ג לפ"ק וקיים וחתום החכם. כמוה"ר רפאל אבן צור נר"ו:
סימן ד
וס"ל נמ"ך פס"ד א' וז"ן:
עם היות שמצד הדין היה נראה לכאורה שיש לבטל הצוואה הנ"ב מהאי טעמא שכתוב בה מהיום ולא היה בה קנין וכמ"ש. מור"ם בסימן ר"ן ס"ט: מ"מ אחר העיון נרא' שאין זה מספיק לבטלה, יען שנמצא בה בתחי' ובסוף שהוא מצווה מחמ"מ וה"ז בכלל כל הצוואות של שכ"מ שא"ץ קנין ושכן מצאנו ראינו בספר מים חיים להרה"ג מוהר"ר אד"א זלה"ה דל"א ע"ב שכתב וז"ל ולענין השאלה שנשאלנו עליה כבר כתבו האחרוני' בזה על דין המוסכם לצוואת שכ"מ שכתוב בה תי' מעכשיו או מהיום בטלה דהוי מ"ב וצריכה קנין וכתב מהרש"ך ז"ל בשו"ק סי' צ' שאם כתב לבסוף כל הדברים הנז' ציוה המצווה מחמ"מ, זה מהני לבטל ל' מעכשיו והכל הולך אחר התחתון עכ"ל עוד כתב הרח"א ז"ל בס' בני חיי סי' רנ"א בשם כה"ג בתשו' כ"י ז"ל לא כתבו הרבנים הנז' שדין מ"ב יש לה אלא כשהם חלוקים אם היה בריא או שכ"מ וא"א להתברר ע"י עדים אז אמרינן דאם כתב לשונות אלו ודאי שמ"ב היתה וצריכה קנין:
אבל אי ידעינן בבירור שמתנת שכ"מ היתה אפי' אם כתב בה לשונות אלו המורים שהיה בריא מילי דכדי נינהו כיון שאנו רואים שמתנת שכ"מ היתה לולי אם ג"ד שאפילו אם נותן בהיותו שכ"מ רוצה שיהיה לו דין מתנת בריא עכ"ל מעתה כפי דבריהם נרא' שאף שכתוב בצוואה מהיום ולאח"מ לדעת מהרש"ך אם לבסוף כתבו כ"ז ציוה לנו מחמ"מ הצוואה קיימת, ולפי מ"ש בשם ב"ח בשם כה"ג כל שידוע שהוא מצווה מחמ"מ הצוואה קיימת עכ"ל הצ"ל, וחתו' ע"ז החכמים השלמים הדה"מ ה"ר מנחם עטייא וה"ר שלמה אבודרהם וס"ל דברי הרה"ג מהריב"ם מסכים והולך לדבריהם ז"ל גם הרב מוהר"ר אד"א זלה"ה הסכים עמהם לקיים הצוואה הנ"ל:
וכ"כ הרה"ג אמו"ז זלה"ה בתשו' וז"ל מתנת שכ"מ שכתוב בה שאני נותן קרקע פ' לפ' מעכשיו ומת הנותן אם היא מתנת בריא וצריכה קנין או לא, וע"ז השיב וז"ל ונרא' ברור דגם זה הוי בכלל מתנת שכ"מ שתקנו חכמים בו שדברי שכ"מ ככתו' וכמסו"ד וא"ץ קנין וכן נר' לדקדק מתשו' הריטב"א שהביא מור"ם סוס"י ר"ן סוס"י י"ז יעו"ש שכתב דאם נותן מנכסיו אעפ"י שפירש שאינו נותן אלא לאח"מ וקנו א"ץ יפוי כח עכ"ל משמע דמ"מ לא בעי קנין אלא שהקנין אינו מגרע הרי מבואר דאעפ"י שכתוב בה מהיום לא תבעי קנין:
האמנם מצד התקנה נר' שאין בצוואה זו ממש יען שכבר ידוע הוא דמצד הדין אין לאל' בנכסי בעלה לאח"מ אלא כתו' דוקא אלא שבתנאי כתו' היא ניזונית מנכסיו כימ"א:
כמ"ש הטור ומר"ן באהע"ז סי' צ"ג וז"ל מת הבעל גובה כתו' נתאל' חייבים היורשים לזונה בתנאי כתו' וכו' אא"כ התנו וכו' או שהיה מנהג המקום וכו' ויכולים ב"ד לתקן במקומם שהיתו' יסלקו אותה כשירצו ע"כ. ומזה נמשך שבדורות הא' עמדו רבותינו המגורשי' נ"ן ותיקנו לחלוק כל הנמצא להם אח"מ בין יורשי הבעל ובן האשה:
גמ בדורות האחרונים חזרו וקבלו עליהם תקנת הרה"ג אמו"ז זלה"ה דהיינו שתהיה הבחי' ביד היורשים לחלוק עמה או לפ' סכי כתובה ולסלקה מיד ולא חשו לתק' המשנה שהרי רשות בידם לתקן במקומם כ"מ שירצו:
באופן שלפי המנהג הנהוג בינינו אח"מ הבעל לא נשאר לאשה שום זכייה בנכסי בעלה כלל ואין לה ליטול אלא סכי כתו' או לחלוק כפי בחירת היורשים ותלך לה ואף אם היו תהיה לאיש שיצווה לפני מותו שתהיה ניזונית ומתפרנסת מנכסיו או שיוסיף שום סך על כתו' מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה ודינה שוה לשאר מתנות שנותן אדם לזולת וקיומן ובטולן שוה, ולפום מאי דקי"ל כתק' רבותינו המגו' נ"ן שכל צוואה ומתנת שכ"מ שלא תעשה בפני חכם או דיין העיר שהיא בטלה א"כ גם במתנת שכ"מ שנותן לאשתו הדין כן, ולפי"ז זכינו לדין בנדון שלפנינו בצואה הנז' שנעשית שלא בהסכמת ב"ד ובלא תוכחת משם ב"ד שהיא בטלה ואין לחלק ולומ' דשאני נד"ז שציוה הבעל על נשיו ליזון שהוא קרוב לתקנת המשנה, וגם א"צ שנתכוון ממש לתק' המשנה דבזה י"ל שא"צ שום תוכחת תוכחת כיון דלשם מצוה קא מיכוין לקיים תק' חכמי המשנה ז"ל, דזה אינו דמאחר שאין כאן מנהג המקום פשוט הוא שאין כאן שום מצוה כלל שאין זה חוק וגזירת מלך שגזרו עלינו חכמי המשנ' להיותינו מתנהגים עפ"י תקנתם אלא לפי שכך נר' בעיניהם באותו זמן טוב וישר לתקן לבני דורם, עמדו ותיקנו להם והם הם אמרו שאם יראה בדורות הבאים אחריהם לתקן להם באיזה אופן אחר שיראה בעיניהם הרשות בידם שהכל לפה"ו תדע שאפי' בימי חכמי המשנה נתנו רשות למי שרצה לשנות ולהתנות בינו לבין אשתו תנאים היפך מתקנתם ולא אמרו שיש בזה שום עון אשר חטא שהרי במשנה גופה מבו' שאנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשים ליתן לך כתו' לפיכך אם רצו יורשים וכו' ומזה פסקו הטור ומר"ן ז"ל דבמקום שיש מנהג יעשו כמנהגם ומאחר שאין כאן שום מצוה במי שיצוה על אשתו להיות' מתנהגת כתק' המש', וגם אין שום עון אשר חטא למי שלא יצוה עליה כן צריך להיות בה תוכחת כדין שאר מתנות שנותן לזולת, וא"ל היתה תוכחת הרי הצוואה ההיא בטלה: וגדולה מזו מצינו בתק' רבותינו המגו' והביאם הרה"ג אמו"ז זלה"ה בקיצור התק' שכל מחי' שתעשה האשה לבעלה צריך שיהיה הדבר בהסכמת א' מב"ד אבל אם לא היתה הסכמת ב"ד המחי' ההיא בטלה, בין לגבי הנכסים שנפלו לה בירושה או במתנה, בין הנכסים שהעניק לה אביה וחוזר הכל ליורשיה ע"ך וכ"פ הרב מהריב"ץ זלה"ה בתשו' וא"כ ק"ו הדברים השתא ומה התם שהאשה בצוואתה מקיימת ד"ת שהבעל יורש את אשתו מן התורה ועכ"ז אז"ל דבעי תוכחת וא"ל הצווה בטלה בעל שציוה על אשתו שתיזון מנכסיו וכו' שהוא מעביר הירושה מהראוי לה ונותנה לאשתו א"ד דתבעי שתהיה בה תוכחת ואם לא היתה בה תוכח' שהיא בטלה:
שוב אחר החיפוש מצאתי להרב אביר יעקב זלה"ה שנשאל במעשה כיוצא בזה ממש ובטלה מהאי טעמא דכתיבנא והיינו שהיה מעשה באדם א' שציוה לפני מותו:
שבמותו יהיו כל נכסיו תחת ידי אשתו ליזון ולהתפרנס מהם כימ"א ואה"מ אזי יחלוקו יורשיו עם יורשיה במה שתניח אחריה אחר מה שאכלה ונתפרנסה בחייה ונשאל בזה הרב הנז' זלה"ה ובטל הצוואה הנז' מטעם אחר ולבסוף כתב וז"ל ובלא"ה לפי הנשמע שהחכם הנ"ב החתום לא נתמנה לדין עד סיון תר"א, וכיון שכן לית דין ולית דיין שאין הצוואה הנז' כלום שכבר ידועה תק' נ"ן שכל צוואת שכ"מ שלא יהיה בה מצי"ח מדייני העיר שהיא בטלה ולשון מהריב"ץ זלה"ה בצידי התק' ובזה"ז נהגו אפילו שלא יהיה החכם מצוי שם סגי שילך הסופר לפני החכם ויתן לו רשות ע"ז, ויעידו שזה היה בהסכמת החכם עכ"ל הרב מהריב"ץ ז"ל וסיים ע"ז הרב מהרא"ץ זלה"ה וז"ל ואופן ההסכמה היא שילך הסופר מתחי' לשכ"מ המצווה, ויסדר המצווה לפני הסופר מה יצוה ואח"ך 2) ילך הסופר לפני החכם ויגיד לו אופן הצוואה ויסכים נאם אליהו (א"ה ואח"ך יחזור הסופר לפני המצווה ויוכחנו משם החכם וכן המנהג פשוט) ולשון הר' מו"ד זלה"ה בקיצור התק' תיקנו ז"ל שכל צוואת או מתנת שכ"מ שתעשה שלא בפני חכם או דיין העיר שהיא בטלה כלל הדברים שכל מה שיעשה השכ"מ שלא בפני דיין בטל הוא, ועכשיו נהוג שיצך הסופר לב"ד ויודיענו ויסכי' ולכתחי' יכתוב הצוואה בפני המצווה ולא יצא הסופר מלפני המצווה עד שיכתבנה ויחתמנ' ויכתוב בה שהיא בהסכמ' בדי"ץ. וגם וכתוב בה שהוכיח המצווה ע"ד העברת הירוש מהראוי ליורשו:
ולשון מהריב"ץ בפסקיו שאפי' אם יהיה הת"ח רשום לא יועיל אלא אם ימלך א' עם א' מב"ד ויוכיח משמו שתוכחת משמו עושה רושם גדול וכבר תלי"ת היינו רשומים ואפי"ה היינו צריכי' לימלך עם א' מבדי"ץ ולא מעצמנו ופוק חזי מעשה רב ובזה"ז אין לנו חכמי המעמד ואין לנו אלא ב"ד ע"כ וזכורני בימי חורפי באיזה צוואות שנעשו בזמן המגפה ש"ש תקנ"ט שלא היו מצויים ב"ד הידועים בעיר כ"א החכם כמה"ר יעקב בירדוגו זלה"ה בכה"ר משה ז"ל שהיה חכם מגדולי רשומי העיר גם שב גם ישיש ויושב תמיד במושב ב"ד בפני הרב א"א זלה"ה ונעשו הצוואות ע"י לפי שלא היה בעיר שו"א מב"ד ורצו ב"ד כשבאו לבטלם ולולי שמצאו להם ארוכה בשביל שלא היו ב"ד בעיר בזמן הצוואה ובנד"ז שלא נזכר בצוואה הנז' שהיתה בהסכמת א' מבדי"ץ. ושנמלכו בו והסכים, וגם כשהוכיחוהו מפיו אין הצוואה הנז' כלום עכ"ל וחתום הרב אביר יעקב זלה"ה וכמה"ר יהודה ביר' וכמה"ר יוסף בירדוגו וכמה"ר יצחק אבן צור זלה"ה, ואם כן הדברים ק"ו לנ"ד השתא ומה התם שהיתה הצוואה בתוכחת כתקנה מפי א' מגדולי רשומי העיר עכ"ז רצו לבטלה מפני שלא היתה בה הסכמת ב"ד, לולי וכו' ק"ו לנ"ד שלא נזכרה בצוואה הנז' שום הסכמת ב"ד ולא תוכחת לא מפי ב"ד ולא מפי זולתם. שפשוט וברור הוא שהיא בטלה באופן שנלע"ד ברור שהצוואה הנז' אין בה ממש, וכמאן דליתה דמיא ולרח"ף מבנאסא יע"א בסיון המוכתר בכתר תורה ש' וא"ל מעונת"ם ירבצון לפ"ק והשו"ב וקיים וחתום החכם כמה"ר יעקב בירדוגו נר"ו:
ידידנו ואו"ע רב אחאי החכם יש"ץ:
סימן ה
משעה שדבר עמי כת"ר ע"ע שומת מטל' לפרעון כתו' חנה אל' החכם כמהר"ש זלה"ה אמרתי בפה מלא שאם אלך ע"מ לו' מה שהורונו מה"ש בין בשומא בין בנ"מ אלך ואי לא לא, ומי שילך לשום חובה עליו לגלות דעתו גם ע"ע נ"מ ואם ראינו שכנים דבריו עלינו לכוף כאגמון ראשינו:
וכת"ר לא כך עשה תפס הקל והניח הככד ולא כן אחי ואם לא חש לצעקתה עכ"פ ראוי לחוש לכבוד החכם בכלה ולתת כתב כתב בידה לטוב או למוטב, כי אני לא רציתי מעיקרא ליטפל לזה מפני כבוד כת"ר שידעתי שאין לבו שלם עמה ואמרתי תלי"ת לא אלמן יש' ויתקיים העולם בשאר והיה מן הראוי שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור ולא לשולחה לצעוק מרה לפני מי שברח מדינא, אמת אגיד לאחי שהרבה נשמטתי מזה ולא אוכל להתאפק להשיבה בכעס אולי אמלט כי יראתי מצעקתה, והנלע"ד כבר גליתי אוזן מעכ"ת בו והיה דעתי שאפשר מעכ"ת יכתוב גם הוא סברתו בזה, ואדעה אם אוסיף אם אחדל ועתה שראיתי שכת"ר לא חש ודחקו אותי חובה עלי לגלות דעתי בכתב וכת"ר יגלו דעתם גם הם והאמת יורה דרכו והנה מדברי הפוס' משמע דדוקא פחתו והותירו ונגנבו או נאבדו הוא דאמרו לאחריותה אבל אם נאכלו כנד"ד שמודה הוא עצמו זלה"ה שקנאם חטים ונאכלו נר' דחייב לפורעם דבש"ס פ' השואל והביאו מר"ן בב"י סי' פ"ה בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוי וכו' ושם בב"י הביא דברי הרא"ש דמסיק דמסתבר דש"ח הוי עליהם, ולפי"ז ודאי דחייב לפורעם. דאטו ש"ח אי טען שאכלם יפטר הא ודאי דלא, וה"נ גבי בעל בנ"מ ולא אמרו שיכול לאכול ולבלות. אלא באותן דברים שהוזכרו בסי"ג, וטעמם מבואר שם בב"י למר כדאית ליה אבל כספים כנד"ד מבואר שם בטור וב"י דאין קונים בהם גלימא שהיא כפירות וכיוצא בה אלא דבר שגזעו מחליף וע"ש בב"י ד"ה ומ"ש כיצד וכו' ועי' בב"ש ס"ק ל"ב, גם ממ"ש שם מר"ן ס"ב וב"ש סק"ד שלא פטרוהו מפשיעה אלא מצד שהיה עמו במלאכתו והוייא פשיעה בבעלים משמע כמ"ש דאם כדבריכם דאפילו אכלם פטור למאי איצטריכו לטעם פש"ב, והלא כיון שאינם בעולם חשבינן להו נאבדו, ובנאבדו קי"ל דלא מחייב באחריותן הא ודאי דבאכלן חייב ולהכי הוצרכו גבי פשיעה לדון פש"ב, גם בסי' צ' סי"ג גבי בעל שמכר בנ"מ דלא עשה ולא כלום כתב הב"ש שם סקמ"ז וז"ל ומעות שקיבל פשיטא דהוו כהלוואה ממש, וצריך לשלם מכל מה שיש לו, גם בבאה"ט סי פ"ה סק"ג גבי מ"ש מור"ם שנ"מ הם נכסים שאינם באח' כתב בשם מהר"מ גאלנטי סימן ק"ג דאם הבעל הגון ויר"ש ומקבל אחריותם יוכל הוא עצמו לישא וליתן בהם ואוכל הפירות והמעיין בב"י שם וראה שדברי הרב הנז' הם כלפי מ"ש מר"ן בשם תשו' הרשב"א שכתב וז"ל כתב הרשב"א בתשו' נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ואם אמר הבעל עבידנא עיסקא בזוזי ומרווחנא טובא ואיכא ריוח ביתא אין שומעין לו:
ודברי רבא שאמר בזוזי ועביד בהו עיסקא דשומעין לו משום ריוח ביתא לא עד"ז נאמרו אלא על מוכר פירות נ"מ אבל קרן זוזי דנפלו לה בנ"מ אין שומעין לו וזה פשוט עכ"ל, אשר מדבריו הללו מ"ש דבכל גוונא אין שומעין לו, ולכן כלפי זה כתב הרב מהרמ"ג דאם היה כשר ויר"ש ומקבל אחריותן שומעין לו שמעי' מהכא תרתי, חדא הא דאמרן דאינו רשאי לאוכלם, דאם איתא דרשאי לאוכלן א"כ הו"ל דבר שמואל (ג) כפירות, ולמאי איצטריך הרשב"א לחלק בדברי רבא כמ"ש גם הרב מהרמ"ג למאי איצטריך לקבלת אח' בהגון ויר"ש:
הא בלא"ה רשאי לאוכלם, זהו הנלע"ד בזה וצויי"מ וימ"ן אכי"ר. הצעיר שמואל עמאר ס"ט:
ו) בדין כתו' יבמין אם הרשות ביד היבם לכותבה על נכסי עצמו או על נכסי אחיו דוקא, עיין סי' קס"ח ס"ג דיבמה כתו' ענב"ה, ולפיכך אין היבם רשאי למכור כלום בנכסי אחיו וכו' ע"ש וביאר הרב"ש שם בסק"ג על מ"ש מר"ן לפיכך וכו' דאפילו אם ירצה לכתוב לה כתו' על נכסיו יכולה לעכב עליו מלמכור והוא מהתוס' פ' האשה, ופירש דבריו הוא דאם אחר שייבם וכתב לה כתו' ענב"ה רצה לחזור בו ולכתוב לה כתו' על נכסי עצמו כדי שיוכל למכור יכולה היא לעכב וזה מתבאר ממה שסיים שם וז"ל בקיצור אע"ג דחז"ל תיקנו כתו' ענ"ב הא' לטובת היבם והשתא כשהוצרך למכור בנכסי אחיו יכול לו' אי איפשי בתקחז"ל, מ"מ מאחר שבתחי' כשייבמה הסכים לתקחז"ל וכתב לה כתו' על נכסי אחיו שוב אינו יכול לומר אי איפשי, וכו' ולפי"ז אם בעת הייבום מיד רוצה לכתוב לה כתוב' על נכסיו אינה יכולה לעכב ורשאי למכור, ומ"ש בסמוך דאינו יכול למכור קודם היבום היינו דוקא כשאינו רוצה לכתוב לה כתו' על נכסיו, וע"ע שם דשקיל וטרי הרב לענין מכר זה שקודם היבום שבו סיים אם הוא קיים או לא, שהוסיף וכתב שם וז"ל בתוספ' ביאור, מיהו מש"ס משמע הכי בעובדא דבעי אחוה למיפסלה בגט והקנה לו אחיו חצי נכסי המת שלא חילקו בין רוצה לכתוב כתו' ע"ע לאינו רוצה:
ואם איתא שיכול לתקן כמ"ש היה להם לחלק ואין לומר שהטעם שלא חילקו שם הוא משום שעדיין לא זכה בהם ואכתי לא ידעי' דעתיה אם רוצה לכתוב כתובה על נכסי עצמו, אבל לעולם לצד שיכתוב לה כתו' אח"ך על נכסיו, יהיו מעשיו קיימים אפי' במה שמכר קודם. דהא ודאי ליתא דא"ך קשה ממ"ש שם השתא ייבם ואח"ך חלק לא עשה ולא כלום חלק ואח"ך ייבם מבעייא. דלפי מ"ש במאי פשיטא ליה לתלמודא בחלק ואח"ך ייבם, טפי מייבם ואח"ך חלק דבשלמא בייבם כבר ולא כתב לה כתו' על נכסיו ניחא דאינו יכול למכור הואיל וכתובה על נכסי הרא' אבל כשחלק קודם הייבום הרי יש לו תקנה במה שיכתוב כתו' על נכסיו הא ודאי דכיון דפשיטא ליה לתלמודא חלוקה זו מאחרת משמע דאפי' שיכול לכתוב לה כתו' על נכסיו בעת היבום לא מהני תיקונו לקיים המכר שמכר קודם. וטעם הפשיטות הוא משום שכיון שבאותה שעה שמכר לא היה תיקון זה בעולם. שוב אינו מועיל גם תיקונו שאח"ך (וזה אינו דלמה לא יועיל התיקון אח"ך כשייבם בשיכתוב על נכסי עצמו, והלא אינו אלא לטובתו, ולכן מוכרח לומר בפי' שהט' הוא משום שלא כתב ענ"ע, ואתי שפיר שפיר יבם ואח"ך חלק דאיכא טעם לשבח שזכה בנכסי' לא מהני מצד שכתב ענב"ה, חלק ואחר יבם דעדיין לא זכה מיבעייא אם כתב ג"ך ענב"ה). עוד הוסיף הרב וכתב מיהו בש"ע וכו' וכוונת דבריו שמהש"ע משמע דטעם בטול המכר של קודם היבום הוא משום שעדיין לא זכה אבל אם זכה דהיינו שייבם ובעת הייבום כתב לה כתו' ענ"ע, יתקיים גם המכר שמכר קודם שכן מוכח מדברי הש"ע והרמב"ם שאחר שכתב שהיבמה כתובה ענב"ה, כתב לפיכך אין היבם רשאי למכור וכו' בין קודם יבום וכו', משמע דטעם בטול המכר של קודם ואחר הוא מצד שהכתובה ע"ן בעלה הראשון אבל אם ירצה לכותבה ענ"ע בעת הייבום יתקיימו כל המכירות בין של קודם הייבום בין שלאחריו וגם מטעם חז"ל שתיקנו שהכתובה ענב"ה נראה שהוא לתועלת היבם ולא להפסידו דלהדייא אמרו בש"ס על מ"ש במשנה ובלבד שתהיה כתובה על נב"ה. מאי טעמא אשה הק"ל מן השמים. א"ך ודאי כי יאמר היבם אי אפשי וכו' הדין עמו דאלת"ה נמצא שיפה כח יבמה מאשה דעלמא שכותב לה כתובה על נכסיו ומצי למכור בנכסי עצמו וכן משמע ג"ך מדברי רש"י בכתו' דפ"א ע"א ד"ה מגרשה בגט שכתב וז"ל ומגבה את כתו' ומוכר מה שירצה ומחזירה ע"מ כתו' הא' או אפילו רצה להחזירה מיד מוכר כל זמן שירצה שאין מעכבת מלמכור אלא יבמה. לפי שאין היבם כותב לה כתובה ולא כותב לה דקנאי ודקנינא, ואין כתוב' אלא על הראשון, ומשו"ה מיעכבא בכולהו דילמא מישתדוף הני דמייחד לה וכו'. אבל כתב לה כתו' כשמחזירה וכותב לה דקנאי ודקנינא לא מצינו מיעכבא ע"ך עוד שם בדברי רש"י דף פ' ע"ב ד"ה ילקח בהן קרקע וז"ל, לפי שכתוב' ענ"ב הרא' כדקתני לקמן וכו' עכל"ה משמע להדייא מדברי רש"י ז"ל דטעם העיכוב הוא לפי שאין היבם כותב לה כתובה ענ"ע אבל אם ירצה היבם לשעבד נכסיו לכתו' פשיט' דיכול ומצי למכור בנכסי אחיו מידי דהוה בנושא אשה דעלמא דהכי דייקינן דבריו שכתב לפי שאין היבם כותב לה ומדתלה הדבר ביבם ולא קאמר לפי שאין כותבין כתוב' היבמה ע"ן היבם משמע שהדבר תלוי ברצונו גם דברי התוספות דף פ"א ע"א ד"ה הרוצה שימכור מוכיחים כן להדייא שכתבו וז"ל דהחמירו חכמים ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך ולכך תיקנו שאינו יכול למכור כלל שלא תצטרך לחזור לטרוח ולטרוף מן הלקוחות, ואפילו ישאר לה כנגד כתוב' אינו רשאי למכור השאר דחיישינן שמא יאבדו וכו':
הרי להדייא דטעם חומרת חכמים לאו משום דיפה כח היבמה מכח אשה דעלמא. אלא משום שאינו כותב לה כל נכסי אחראין וכו' אבל לצד שיכתוב לה כן בעת היבום ודאי דמצי לכתו' ומצי למכור. גם דברי הרשב"א בתשו' שהביא הרב"י סימן קס"ח מוכיחים כן להדייא באופן שמדברי כולם יש ללמוד כמ"ש ואל תשיבני ממ"ש מר"ן שם בס"ז גבי גירשה וכנסה סתם וכו' ובלא גירושין אם מתרצה לו וכו', דמשמע דהדבר תלוי ברצון האשה ובקבלתה תנאו. דהתם שאני מצד שכבר כתב לה כתובה ענב"ה, ואחר שהסכים לתחז"ל תו לא מצי למימר אי אפשי וכו', ולכן כשהחזירה סתם כיון דקי"ל מחזיר גרושתו ע"ד כתובה הא' מחזירה והוא כבר כתב לה בכתוב' הא' אחריות ענב"ה צריך הוא להתנות ותקבל היא תנאו אחר הגירושין ובלא גירושין צריך ריצוי ממנה אבל לא קודם נישואין לגמרי שעדיין לא קיבל עליו תחז"ל, וכמ"ש הרב"ש ז"ל שם בס"ק הנז':
וכן יש לפרש ג"ך דברי התוספ' שם ד"ה מגרשה בגט שכתבו דאף אם ירצה לכתוב לה דקנאי לא מצי דאין האשה חפיצה וכו' דכוונתם לומר שכיון שכבר כתב לה כתו' על נכסי אחיו אין לנו לכופה למחול דינה שזכתה בו כבר. אבל אם בעת היבום רצה לכתוב על נ"ע ודאי הוא דמצי דלא עדיפא יבמה מאשה דעלמא:
ועיין להרה"ג ז"ל בחי' על הש"ע סימן הנז' שאף שבתחילת הסי' בדברי מר"ן ס"ג רצה לפרש בדברי מר"ן דאפי' קודם היבום יכולה לעכב וגמגם בדברי הרב"ש:
מ"מ בסוף הסי' על דברי הרב"ש סק"ג האריך לבאר דברי הרב"ש, והעלה דדברי הרב"ש הא' שבעת הנישואין רשאי לכתוב הכתו' ענ"ע ולמכור הם קיימים אלא דלענין הסעיף שרצה ללמוד הרב"ש לענין מכר ואח"ך יבום ובעת היבום כתב כתו' ענ"ע רוח אחרת אתו וסברתו היא דהמכר בטל וכתב שכן היא מסקנת הרב"ש ממה שלא ביאר במה הונח לו קושייתו ולפי שיטתינו יוצא לנו דדעת הרב"ש היא אף שהוקשה לו מה שהוקשה מ"מ חזר בו מכח הבנת דברי הש"ע שמוכח מדברי הש"ע שהמכר שקודם היבום קיים אם יכתוב כתו' על נכסיו כ"ש שקושיית הרב"ש המנגדת לזה יש ליישבה מצד דתרי מעשים הוו:
ומעשה שהיה כך היה שחלק ואח"ך יבם, וביבם כתב ע"ן אחיו:
בם הרב זלה"ה כבר הקשה על הרב"ש על קושייתו, ומתוכם מתיישבת קושיית הב"ש וא"כ שפיר אית לן למימר שלא סמך הרב"ש על קושייתו, אלא על מאי דמשמע ליה מדברי הש"ע ומ"מ בין לדברי הרב הגדול זלה"ה בין לשיטתינו דברי הרב"ש שכתב דרשאי לכתוב ענ"ע ולמכור ואינה יכולה לעכב מצד שלטובתו תיקנו וכו' אמת וצדק:
ומעתה לפי"ז נבוא למנהג אבותינו שנהגו בעירנו זאת אם הוא ע"פ הדין או לא והנה ראינו להרב מהרח"ט זלה"ה בדף רע"ז שכתב וז"ל מה ששאלת אם יעשה היבם שיעור כתו' הא' או יפחות ממנה. דבר זה תלוי במנהג יש מקומות שמנהגם דלעולם היבם כותב כתו' ליבמתו ככתו' הא' שמבעלה הא' הן הכניסה לו הרבה הן הכניסה לו מעט ויש מקומות שמנהגם לכתוב לה כתו' לפי הממון שמכנסת לו:
ולפי הסכמת שניהם בכתו' כשאר אלמנות דעלמא וזהו וזהו המנהג שנהגו פה מכנאס יע"א:
גם מנהגינו שלא לכתוב אחריות כתובה ענב"ה, אלא האחריות על היבם באח' כ"ן שו"ש כסתם כתובה דעלמא עכל"ה גם בדף קע"ו נשאל הוא וב"ד ע"ד מנהג הנישואין וכתבו וז"ל והנושא אלמנה אין לו קצבה אלא הדבר תלוי לפי הממון שהכניסה לו, ולפי הסכמת שניהם בכתו', וכפי מה שיוסכמו שניהם המעט הוא אם רב כותבין אותו בכתובה:
וביבמה נמי כך הוא המנהג כדין אלמנה דעלמא שהכל לפי הממון ולפי הסכמ' שניהם המעט הוא אם רב גם אין אנו כותבין אח' כתו' ע"ן בעלה הא' אלא על היבם באח' כ"ן שו"ש כסתם כתו' דעלמא עכל"ה. גם הרה"ג זלה"ה בצהת"ק כתב וז"ל נוהגים בכתו' היבמה שהנשאר מנדו' כותבין אותו על היבם, וכותבין עיקר כתו' על נכסיו והתוס' כותבין כשיעור נכסי אחיו המשל נשאר מהנדו' תק"ם ונכסי אחיו קק"י כותבין ודא נדו' סך תק"ס. ואוסיף לה מדיליה ע"ך קק"י, ואם היו נכסי אחיו כדי כתו' כותבין תק"ם ואם היו יותר כותבין תק"ם ותו לא באופן שאין כותבין אלא הנשאר מהנדו' ושיעור נכסי אחיו בכתוב' עה"ד הנז' עכ"ל. והן הן דברי הרב מהרח"ט זלה"ה בלי שינוי, ואין ביניהם אלא כמלא נימא בענין כתובה שמא שתלה הרב מהרח"ט בהסכמת שניהם בכתובה, קבעו הרב כשיעור נכסי אחיו שהוא כפי הדין הגמור. ואם יהיו נכסים מרובים מצד שכבר תיקן תקנת תק"ס לאל', קבע תק"ם ליבמה ג"ך, אולם לענין נדוניא ואח' על נכסיו וכתובה כשאר אלמנות שוין הם. שגם הרב מהרח"ט ז"ל שתלה הדבר בהסכמת שניהם ביאר בפיו כשאר אלמנות:
ובודאי שטעם מנהגם הוא מפני שהרשות ביד היבם לכתוב הכתו' ענ"ע וכמש"ל, ולכך כותבין מה שנשאר מהנדו' עם עיקר כתו' ענ"ע וגם התוס' אין כותבין אלא כשיעור מה שירש מאחיו אם הם מועטים ואם היו מרובים אין לה אלא תק"ם כשאר אלמנות, וטעמם נכון שכיון שהרשות בידו לכתוב כתובה ענ"ע והרי היא אלמנה יכול הוא לו' אי אפשי לכתוב כ"א סך תק"ם שתיקנו לאלמנה. דאם איתא שהדבר תלוי ברצון האשה למה כשיהיו נכסים מרובים אין לה אלא תק"ס והרי היא יכולה לו' שיכתוב לה כתו' על נכסי אחיו מסך א' כמו שהיתה לה ותעקל כל הנכסים בעבור זה הא ודאי שאין הדבר תלוי אלא ברצונו וכמ"ש וכיון שהוא ברצונו והיא אלמנה אין לה אלא כתובת אלמנה:
ואם לחשך אדם לומר א"ך הוא מן הדין שהדבר תלוי ברצון היבם למה לא הניחו הדבר ע"פ רצונו, וגזרו אומר במנהג זה לכתוב על היבם אף אתה אמור לו שטעם רבותינו בקביעות מנהג זה. הוא מצד שראו שאין ליבם שום הפסד בזה ואדרבא זוהי טובתו שיכול למכור בנכסי אחיו וגם אינו מתחייב ליבמתו כ"א בנדו' שהכניסה לו כשאר אלמנות וגם בתוספות אינו מתחייב לה כ"א בסך תק"ם אם הנכסי' מרובים כשאר אלמנות. ואם הם מועטים הרי אינו מתחייב כי אם בשיעור נכסי אחיו:
ושו"ר להרב המבי"ן זלה"ה גם הוא בסי' ס"ג שכתב וז"ל המנהג הוא ביבמה כשרוצה לכתוב לה כתו' על נכסיו:
נוטל היבם המחצית לעצמו והמחצית של היבמה יתחשב נדו' ויוסיף לה תוס' ע"ת סך תק"ס כמו שנושא אשה דעלמא ע"ך הרי שהדבר תלוי ברצון היבם ואין לה אלא תק"ם כמ"ש:
ומעתה מ"ש בסימן קצ"ט וזה לרצון היבמה אך אם תרצה וכו' ע"ש טעות נפלה בדבריו וצ"ל וזה לרצון היבם אך אם ירצה וכו' כמו שהוא הדין, שבזה יושוו דברי כולם, ויהיו כולם כא' מיוסדים על פי הדין הגמור ואין לו' דעכ"ז יהיו דברי הר' המבי"ן זלה"ה היפך דברי הרבנים הנז' כי לדעתם אין לנו אלא המנהג ואין הדבר תלוי ברצונו לכתוב ע"ן אחיו, ולדעת הרב המבי"ן תלוי ברצונו אם לא ירצה לכתו' על עצמו דהא ודאי ליתא שגם הרבנים הנז' זלה"ה שכתבו שנהגו כן הנה כתבנו דמנהגם לא מילתא בלא טעמא אלא משום שראו שאין פסידא ליבם כלל, ואדרבא זוהי טובתו וכמש"ל אבל ודאי אם בכל אלה לא רצה היבם עלינו להשיאו לקבל המנהג ואם לא קבל איהו דאפסיד אנפשיה:
גם ממה שנמ"ך דברי הרה"ג זלה"ה בצידי התקנות שתיקן הרב במחז"ק. ולא הגיה עליהם הרב המבי"ן בנו כלום נר' ודאי שכן הוא האמת ובלא"ה כיון שמצינו להרב מהרחט"ו זלה"ה שהעיד שכך היה המנהג בכאן מקודם ונמשך מנהג זה עד זמנו של הרה"ג זלה"ה שהוא זמן מרובה, והרב המבי"ן עצמו לא ביאר שנשתנה המנהג ממה שהיה לפנים ודבריו דסי' ס"ג מסכימים לזה ודסי' קצ"ט יש להגיהם בנקל ודאי שלמנהגם של רבותינו הראשונ' שומעין, והם אמת ודבריהם אמת, זהו הנלע"ד בזה, וצויי"מ וימ"ן אכי"ר בסיון תרל"ג לפ"ק. הצעיר שמואל עמאר ס"ט:
סימן ז
זה נוסח פס"ד שהובא לידינו מעיר פאס יע"א. בענין צוואת בתו של הר"מ אפלאלו. התנאים שהתנו ביניהם הבעל ואשתו הנז' שרירים וקיימים לפום דינא ומנהגא והגם שלא זיכו והקנו לאחותה מרים כל דבר ודבר לפי קניינו המועיל זכתה מכח התנאי, וכנמ"ך בפסקי הא' ז"ל וז"ל, מ"ש בסהת"ק שכל מחי' ובטול שתודה האשה לבעלה שיזכה בירושתה לאחר מותה דצריך מצי"ח וחי"ך היינו דוקא באשה שרוצה להפקיע יד יורשיה ולהעמיד הבעל במקומו שיזכה הוא בכל הנכסים לאחר מותה בתורת ירושה, וכן אם נתנה לו במתנ' מהיום ולאח"מ אבל אם נתנה לו במת"ב מהיום ולשעה אחת קודם מיתה וכן אם עשו ביניהם האיש והאשה תנאים עד"ז שאם ימות הבעל הבעל תחילה תזכה היא בכל הנכסים מקו"מ ויורשיו יטלו וכן אם מתה האשה בחייו שיורשיה יטלו כו"ך והוא יטול כל הנכסים מקו"מ א"צ לא מצי"ח ולא חי"כ:
עכ"ל. והא התם לא סגי שימצאו נכסים בשעת פטי' א' מהם שלא היו בעולם בשעת התנאי ושטרות והלואות ומב"ע והלואות בע"פ דלא שייך בהו קנין ואין להם קיום לקיים תנאם אלא מצד שכך התנו ביניהם ועשו התנאי בעת חידוש תנאים כאלו התנו כן בשעת הנישואין אמת אגיד שבזמן החולף בא לידינו שטר חידוש תנאים שעשו ביניהם רי"ו אסריקי ואשתו מעיר טנכיר יע"א ושנים האריכו אחר חידוש תנאי' לפטירתו וקיימו בידה כל הנכסים כפי תנאם וחתמו על זה כל חכמי המערב ועבוד עובדא ואנא זעירא בו בפרק פקפקתי בדבר מאחר דנחית בשטר חידוש תנאי' להקנות לה הדברים בדרך מתנה. אלא שלא הקנה כל דבר בקניינו.. גם מאחר שהיו דברים שלא ב"ל והלואות בע"פ שאינם נקנים אלא במעמד שלשתן ורב אחאי מהר"מ ן' ג"ו הי"ו שלח לנו פסק אחד בסגנון הנז' שהסכימו עליו רוב ערי המערב שקדמונו וכן בקדש חזיתי הפסק הנז'. הדבר מובן מאליו שכן המנהג נהוג במערב בשטר חי' תנאים לקיים תנאם מחמת שהתנו כן אחר בטול תנאי הכתו' הא' ועשאוה כשעת הנישואין ומצאתי סמוכות לזה לקיים המנהג ממ"ש הר' הכנה"ג אה"ע סימן קי"ח הגה"ט אות ד' וז"ל' הא דמהני תנאי שיחלוקו הבעל ואחרים שאינם ראוים לירש שלפי הדין לא אמר כלום הוא מפני שתנאי זה בין הבעל והאשה והרי הוא כמסלק כחו ומוותר זכותו רשד"ם סי' ק"י והא דמהני תנאי זה שיחלוקו הבעל והזרע אעפ"י שמתנה למי שלב"ל, מפני שהוא בשעת נישואין רשד"ם ק' ועיין במהר"ם מטראני ח"א סי' ש"ט וח"ג קי"ז, וח"ב ב' והר"י אדרבי רצ"ו, ועיין להרח"מ סי' נ"א סק"ט וז"ל. או אשה שפסקה לבתה כלו' שפסקה ליתן לבתה לא קנתה הבת מה שפסקה לה אמה בלא קנין אבל האם שפסקה עם בעלה לזון את בתה קנתה הבת דהתם הבעל מחייב עצמו מחמת חיבת האם, דמה לי פוסקים לה או לבתה או לאחר על פיה וכבר כתבתי זה למעלה עכ"ל ועיין בס' אבני המלואים סימן צ"ב ס"א בדברי הרב המגיד הגה ב' שכתב וז"ל ואני בעוניי מצאתי דרך פשוט לפענ"ד שיועיל הסילוק שנוהגין עכשיו אע"ג שאינם עושים חופה וקדושין בב"א והוא דבתו' שם ריש הכותב ד"ה כדרב כהנא כתבו וז"ל וא"ת בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בעודה ארוסה מידי דהוי אשאר כסות וענוה. דלרבי יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ור"מ נמי לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתור' תנאו בטל, וי"ל דהכא מיירי באומר לה שלא על דרך תנאי. אלא א"ל דין ודברים אין לי בנכסייך עוד דלאשה איבעי לה לאתנויי ומתנה הבעל והו"ל פטומי מילי בעלמא, והשתא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח תנאי לא מהני (3) מכח סילוק בעלמא מהני עכ"ל, וכ"ך בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ע"ש:
ומבואר מדברי התוס' דהיכא דהוי דרך תנאי מצד האשה בשעת הקידושין פשיטא דמהני ולא גרע משאר כסות ועונה דמהני תנאי הבעל:
ה"ה בפירות וירושה מהני תנאי האשה כיון דקי"ל כר' יהודה דבדבר שבבממון תנאו קיים וא"כ לדידן שעושין חופה וקידושין בב"א מהני סילוק מצד התנאי ולא מצד סילוק בעלמא. אלא מדין תנאי גמור אלא דלפי"ז צריכין לכתוב בשטר סילוק שריה תנאי גמור בא"ה קודם הנישואין: שלא יהיה לבעל פירות וירושה ושקדש על דעת התנאי ובהכי סגי ואין אנו צריכים להכנס בכל הדוחקים שנכנסו הגאונים ז"ל בזה כן נר' לענ"ד והמשכיל יבין ויבחון עכ"ל. ועיין בס' אבני המלואים סי' צ"ב ס"א וז"ל ולפי ענ"ד נר' שהסילוק שפיר מהני לדידן קודם החופה והקידושין אע"ג דעדיין נא נתארסה וקודם אירוסין לא מהני סילוק והוא דכבר כתבנו בסי' נ"ה דהא שהקשה הריב"ש על הרמב"ם שכתב פי"א מהל' מכירה וז"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך ה' שנים אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד שזה כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתן במתנה וכן הורו רבותי ומפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת הקידושין והדברים דומים לדברים הנקנים באמירה עכ"ל הרי שסובר שאפילו דברים שאין קנין מועיל בהם אפי"ה נקנין באמירה בשעת נישואין ובפ' ששי מהל' זכייה ומתנם כתב וז"ל. כבר ביארנו בנישואין ששנים שהיו ביניהם שידוכין וכו' עמדו וקדשו קנו באמירה ואין קונין באמירה עד שעת נישואין שכל הפוסק דעתו לכנוס וצריכין שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דשלב"ל עכ"ל והריב"ש הקשה דברי הרמב"ם אלו אהדדי וכתבנו לעיל בסי' נ"א דודאי גם הרמב"ם ס"ל שהדברים נקנין באמירה יותר מבקנין:
מש"ה מהני בדבר שאינו קצוב רק בדשב"ל, כיון שאינו בידו כלל דאולי לא יבוא ברשותו הו"ל כהא דהובא במרדכי האב שפוסק על בנו שיעשה איזה דבר כגון לילך אחריו למקום אחר אינו נקנה באמירה שאין זה תלוי באב רק בבן ע"ש במרדכי פרק הונשא ופ' הרמ"ה סי' נ"ה ע"ש ודבר שלב"ל נמי אינו תלוי בידו ואפשר לא יבוא ברשותו כלל. ומש"ה אע"ג דאח"ך בא לרשותו מ"מ בשעת אמירה לא היה תלוי בדידיה לכך אינו נקנה באמירה. אבל דבר שאינו קצוב אע"ג דאינו נקנה בקנין כיון דבדידיה תלייא ליתן המזונות נקנה באמירה ע"ש:
וא"כ הכא לעיין סילוק אע"ג דאין אדם מסתלק מדבר שלב"ל ואין לו בו שום שייבות כלל. מ"מ הכא הוי דברים הנקנין באמירה כיון שהתנו הסילוק קודם הקידושין ועמדו וקדשו על דעת תנאי הסילוק והרי בידו הוא להסתלק. לכך אע"ג דקנין לא מהני ביה הכא מהני מדין דברים הנקנין באמירה דמועיל אפילו בדבר בדבר שאין בהם קנין, ולדעת הגאונים והעיטור שכל דברים הנקנין באמירה מועיל אפילו בדשב"ל, פשיטא דניחא אלא אפילו לדעת הרמב"ם ניחא, לפי מ"ש בטעמים דהרמב"ם. דכל שבידו אע"ג דאינו נקנה בקנין מ"מ מועיל משום דברים הנקנין באמירה וה"ה סילוק כיון שבידו לסלק עצמו והתנו התנאי קודם שנתקדשה ועמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה וכמש"ל סי' נ"א אע"ג דגמר הקנין דברים הנקנין באמירה הוא בשעת הנישואין וכמ"ש הרמב"ם וכשנשאת אינו מועיל סילוק אפי"ה משום דברים הנקנין באמירה אפילו דבר שאין קנין נתפס בו מהני מש"ה מהני אפי' לירוש' ודו"ק:
ועוד דעיקר דברים הנקנין באמירה בשעת קידושין נגמרו כשעמדו וקדשו על התנאים שהתנו ביניהם קודם הקידושין ובשעת הקידושין כשנתרצו לקדש על דברי התנאים דקודם א"ך הקידושין על דעת כך נעשו ובשעת הקידושין והחופה מסלק עצמו שלא יזכה לירושה ולפירות ואע"ג דאחר קידושין לא מהני סילוק משום דידו כידה אבל בשעת נישואין דמקדש ונושא ע"ד שלא יזכה בודאי מהני סילוק, וכיון דמתנין עמו קודם הקידושין והחופה לסלק עצמו מזכותה ועמדו וקדשו ע"ד הסילוק שפסקו עמו אדעתא דהכי עמדו וקדשו ונשאת שלא לזכות בו ודו"ק עכ"ל:
מן האמור מבואר נגלה דיש סמוכות למנהג עפ"י הדין ושאין לחלק בין התנו ביניהם בין זיכו לאדם אחר וכמ"ש לעיל משם הרב ח"מ. ומה גם בנד"ד דהתם בהדייא דאדעתא דהכי נגמר ביניהם הזיווג הא ודאי הו"ל כעמדו וקדשו וכו' וכדו חמותי ראיתי לאור היוצא מן העין בן ואח ש"ם ואח'י מ"ן. בא סימן, כתיב במן כטעם לש"ד חד מינן קדיש דרבנן. כמה"ר שלמה בן דנאן הי"ו, אשר האריך למעניתו לקיים מנהג של ראשונים תורה עפ"י התורה יישר חיליה לאורייתא וסלקא ליה שמעתתא ברוח מבינתו שהלכה כמותו, וצויי"מ וימ"ן ועיין להרב שער אשר חח"מ סימן כ"ח דף ע"ב ריש ע"ג וז"ל שכן מפו' יוצא מדבריהם דרבנן בתשובה קדושת יו"ט סי' ו' שכתב הרב מהרמ"א שם ד"ט ע"ד דהיאך זכה לוי העומד בא"י בכל נכסי העזבון של אביו מכיון שהכולל סילקו עצמן מהירושה זכה היורש שבח"ל זכייה גמורה בחלק ירושתו וא"ך כשאח"ך מעבירין זכותם ללוי במה כחן יפה לזכותו והלא זכותם משעה שנסתלקו כבר פקע חלף הלך לו וכמו שכיוצא בזה כתב מהריב"ל ח"ב סימן כ"ה, וע"ז תריץ יתיב דלא קאמר מהריב"ל ח"ב סי' כ"ד אלא דוקא בנדון דידיה דלאחר זמן שנסתלק הבעל באה האשה למחול, לזה הוא דאמר דכיון שנסתלק הרי פקע זכותיה וחזר ליורשים ושוב אין ביד האיש למחול משא"ך בנדו"ד שהכולל עצמם שסילקו הם אמרו שהירושה תהיה ללוי הו"ל כאלו הם שמתנים ואומרים שע"מ שיהיו הנכסים ללוי הם מסתלקים. וכ"ש דקושטא דמילתא הכי הוי שראובן המוריש כספו לא נתן לכולל כדי לעשות הסילוק אלא דבר שמואל (ד) ע"מ כן, עכ"ד וכן כתב הרב מהריט"א שם דכיון דמעיקרא סלקו עצמם מהירושה הרי חזרה הירושה לסיני ושוב אין בידם להקנות ללוי בדרך קנין אלא העיקר שהענין הוא בדרך תנאי שהתנו הכולל שמסלקים עצמם ע"מ שהירושה תהיה ללוי הנמצא פה עה"ק, כמו שיעו"ש ע"ך וחתו' ע"ז חו"ר פאס יע"א ה"ה כמוהר"מ סירירו וכמוהר"א הצרפתי, ומהרימ"ו ומהרמב"ם:
ומהרי"ץ ן' דנאן ומהר"י סירירו זלה"ה:
גם חכמי צפרו הסכימו עמהם ושלחו דבריהם לב"ד שלנו גם הם לחוות דעתם וזה מ"ש חו"ר צפרו הנז'
סימן ח
דבר זה כבר נפתח בגדולים ב"ד שלפנינו ושלפני פנינו זלה"ה שכתבו ויסוד דברי רבותינו הרא' נ"ן שהצריכו חית' ובטולים הוא עפ"י מ"ש מר"ן בסי' ס"ט ס"ז, וסי' צ"ב ס"ז:
ששם מבואר דהא דאין תנאי מועיל להסתלק מהירוש' היינו במתנ' עמה אחר שנשאת או קודם אירוסין אבל בעודה ארוסה מהני וביארו הב"ש והח"מ שם דקודם אירוסין אין לה שייכות עמו כלל על מי לחול התנאים ואחר שנשאת הוי כמו שאומר איני רוצה לירש את אבא דלא אמר כלום אפילו קנו מידו אבל בעודה ארוסה שאינו ראוי לירש עדיין ואגידא ביה קצת והנישואין חלין עפ"י התנאי שעשו ביניהם מהני תנאם, ומפני זה כתבו הא' דאם רוצים לחדש תנאים ביניהם בענין הירושה צריכים לכתוב בקש"מ שבטלו תנאי הכתו' הא' לגמרי דהוי ממש דומייא דארוסה דאגידה ביה ע"י הקידושין. ומה שמתנים אחר הבטול הוי כנישואין מחדש עפ"י התנאים שיתנו ביניהם:
ועוד כתבו טעם אחר שע"י הבטול שעושין מכתו' הא' בקש"מ סרי הפקיעה את עצמה מעכשיו דסתם קנין מעכשיו הוא ומבואר בפוס' דאם מחלה לבעלה מעכשיו מחילתה מחילה דמפקעת גם זכות היורשים ומה שחוזר ומתחייב לה אח"ך בסכי כתובתה אינו אלא חיוב מחדש אחר המחילה עפ"י התנאים שחדשו ביניהם ואף שלפי טעמים אלו יראה שצריך לקרוע כתוב' הא' ולחדש אחרת מחדש ואין המנהג כן כידוע:
מ"מ מצאו מך לזה מדברי הרב מוהריב"ע והסכימו להם כל הרבנים שאחריו דמהני הפקעתם בתנאים שבענייני הירושה אפי' אם מניחים כתו' הא' לענין גירושין והגם שבתשו' שאל' למהרש"ם ומהריב"ם למהר"ר חנניה רובם משמע שבין במחילה בין בבטול צריך קוש"ח ומצי"ה ותוכחת וחידוש כתוב' לאלתר וכ"פ הרב תש"י ח"ב קל"ב יעו"ש לענין חי' כתו':
מ"מ ראינו להרב מהר"ר שאול ישועה אביטבול שהוכיח מתשו' הרב מהריב"ע להרב מהר"ד ן' שטרית ומהר"ש ן' חותא דאינו צריך חידוש כתו' רק במוחלת כתו' לגמרי אבל במניח כתו' הא' בתוקפה ואינו מבטל זולת תנאים שבה ומחדש אחרים אחרים במקומם א"ץ חי"ך. וכתב שכן נמצא להרב מוהריב"ץ זלה"ה שלא הזכיר אלא בטול ומחיל' תנאי הכתו' הראשונה בקש"מ וחי' תנאים אחרים במקומם' והסכימו על דבריו:
הללו רבני פאס יע"א ה"ה מהרש"ם ומהריב"ע וחו"ר מדראקיס, ושם כתבו שכבר יש בידם פסק ממהר"ר רפאל עובד בן צור ומהרמ"ס, ומהרי"ט ומהרשט"ו, ומהר"י הלוי ומהר"מ ן' זמרא. ומהרי"י פינטו. ומהר"מ כהן ומהר"ש אסולין, שכולם עלו בהסכמה למ"ש. גם שם מבו' דאפי' אם נתנה לבעלה שיזכה שאק"מ א"ץ אפילו בטול תנאים וחידושם, דטע' רבותינו בחת"י ובטולם הוא משום שהיורשים יורשים עם גמר מיתה ומקבלי המתנה לאח"מ, ואינו רשאי לעקור מהיורשים דבר שכבר זכו בו מן התקנה, עם גמר מיתה, וההיא דסי' קי"ח מיירי בנותנת לאח"מ אבל בנותנת לשאק"מ אין צורך לבטול תנאים וחידושם:
גם בליקוטי הראשו' נמ"ך דמ"ש בספר התקנות שכל מחיל' וכו':
וכבר העתיקו לשון זה חו"ר פאס יע"א אין צורך להעתיקו עוד, ע"ך דברי חו"ר צפרו יע"א ותתמו כל הבדי"ץ, וזה מ"ש אני הצעיר
סימן ט
בענין הסילוק ראינו מ"ש החכמים הנ"ב ישצ"ו מדברי בעלי התקנות וראינו לחקור בדין זה גם מדינא והנה כת' מרן באה"ע סי' צ"ב הכות' לאכתו וכו' אם מכרה וכו' וסיים מור"ם שם בשם הר"ן והרשב"א ולא מהני סילוק אלא לאחר אירוסין אבל קודם אירוסין לא מהני ע"ך ועי' בח"מ שם סק"ד שכתב וז"ל משמע דאפילו בקנין לא מהני קודם אירוסין מאחר דהוי דשלב"ל, ועיין במרדכי פ' הכות' בדין איש שחפץ לקנות בית, ומתנה עם אשתו שלא תעכב עליו מלמכור הבית אעפ"י שבשעת התנאי הוי דשלב"ל שעדיין לקח הבית מהני ועיין בח"מ סי' ר"ט ס"ח, עכ"ל הרב ח"מ: והנראה מדבריו ז"ל שהמרדכי פליג על דברי הר"ן והרשב"א הללו וס"ל דמהני סילוק בדבר שלב"ל ומור"ם סתם כאן דלא כוותיה, ולענין הלכה לא ג"ד הרב ח"מ כמאן נקיטי':
אם כאה"ע אם כח"מ. וראיתי להרב כמוהרפ"ת בי"ר זלה"ה בתשו' רי"א שנשאל בראובן שנשא את לאה, וקודם נשואיה סלק עצמו מכל נכסיה ומפירותיהן ע"ע בקש"מ, ואח"ך למדוהו עורכי הדיינים לו' שסילוקו אין בו ממש כיון שהיה קודם הקידושין, שעדיין אין לו שום זכייה בנכסיה ואין אדם מסתלק מדשלב"ל, וכמ"ש מור"ם סי' צ"ב ס"א יורנו וכו' אם הלכה זו מוסכמת:
והשיב וז"ל. אמת שכ"ך מור"ם באה"ע ואולם בח"מ סימן ר"ט שהוא אחרון חזר בו וגדולה מזו כתב הרב הסמ"ע שם דבזה שעדיין לא זכה בו לא בעי סילוק בקנין, ובתנאי בעלמא שמסתלק מהני) משא"ך אם כבר זכה דבעי' סילוק בקנין:
גם בד"מ שם סק"ח האריך לחזק סברא זו, דסילוק מהני אפילו בדשלב"ל וכ"ך להדייא באה"ע סימן צ' סטו"ב ע"ש ובדברי הרח"מ סק"ס:
ובאמת שדברי מור"ם סי' צ"ב ס"א תמוהים שאיך תכ"ד מסימן צ' לסימן צ"ב נמצאו לו סתירות מבוארות. וכבר תפס עליו הרח"מ שם סי' צ"ב סק"ד עכ"ד ז"ל, ומדבריו הללו נר' שפסק היפך דברי מור"ם דסי' צ"ב והבין מדברי הרח"מ שכוונתו גם הוא לפסוק דלא כמור"ם דסי' צ"ב:
ואנא זעירא אחר נשיקת עפר וכו' דבריו הללו לא זכיתי להבינם. דאף כי הן אמת שדברי מור"ם תמוהים. כי הוא העתיק דברי המרדכי דפ' הכותב שרמז הרח"מ סק"ד באה"ע סימן צ' סטו"ב, ובח"מ סי' ר"ט ס"ח בלי חולק, ואם איתא דהמרדכי פליג עם הר"ן והרשב"א לא היה סותם בשתי המקומו' כמרדכי ובסי' צ"ב כהר"ן והרשב"א עוד זאת שם בח"מ בד"מ האריך לחזק סברא זו מדברי הרא"ש והתוספות ומהרי"ק ועמהם גם הר"ן ואיך לא הוק"ל לכל הפחות דברי הר"ן אהדדי) כ"ש שממקור א' הם נובעי' ששניהם מריש פ' הכות'. ועוד דמר"ן גופיה סימן צ"ב ס"ז וס"ס ס"ט כתב כדברי מור"ם דסי' צ"ב:
דבעודה ארוסה הוא דמהני וביאר הרב ח"מ שם סקי"ב דבעודה ארוסה שאינו ראוי לירש עדיין ואגידא ביה קצת מועיל סילוק אבל קודם אירוסין אין לו שייכות עמה:
גם הרב הש"ך בח"מ סוף סימן ס"ו ס"ק קל"ד כ"ך בפשיטות משם הרבה פוסקים, ורחוק רחוק שיהיה המרדכי חולק על כולם:
ויותר תגדל התימה על הרב מוהרפ"ת ז"ל הנז' איך חילה בדברי מור"ם דאה"ע וח"מ וכתב דפליגי ואוקי הלכתא כדבריו דח"מ ולא שת לבו גם לדקדוקים הללו:
ולא זו בלבד אלא שדברי מר"ן השמיטם לגמרי כאלו לא דבר מזה ולא נחית אלא לדברי מור"ם לחלק ביניהם וכפי מה שהעלה הוי נגד דברי מר"ן ואם היה כותב זה מור"ם במ"א החרשנו. אלא שחזר ושנאו בב' המקומות: אשר מכ"ז נר' לענ"ד אם יראה בעיני רבותי לומר דדברי מור"ם הללו לא פליגי אהדדי ודעתו ברור' כדעת מר"ן, דקודם אירוסין דוקא שאין לו שייכות עמה אין סילוקו סילוק ובעודה ארוסה דאגידא ביה קצת סילוקו סילוק אלא שלדעתו ז"ל גם אשה נשואה המסתלקת ממה שעתיד בעלה לקנות דינה שוה לבעל המסתלק מנכסי אשתו בעודה ארוסה וכי היכי דבבעל מהני סילוקו בעודה ארוסה משום דאגידא ביה קצת כן נמי אשה דאגידא ביה ויש לה עליו כבר שעבוד נכסים מועיל סי' בדשלב"ל דהיינו בדבר שהוא עתיד לקנות ואף שלגבי הבעל אחר נשואין לא מהני סי' מממונא. התם היינו טעמא משום דמד"ת בעל ויורש את אשתו, והוי כבן שסילק עצמו מירושת אביו דלא דלא מהני דבור בעלמא לסלק את עצמו והוא ראוי לירש ובקנין נמי לא מהני דירושה לאו בידו היא, וכמ"ש הב"ש סי' צ"ב סקח"י והרח"מ סקט"ו אבל סי' שעבו' דידה אין בו שום טעם מטעמים אלו, ולכן מועיל אפי' בדבר שלא בא לעולם:
אחרי כותבי חזרתי על המקרא, וראיתי שדברי מור"ם דסי' צ', ודח"מ סימן ר"ט, אינם בשם המרדכי וחפשתי ומצאתי בהג"א פ' הכותב שכך כתב להדייא בשם המרדכי דסילוק אשה ממה שעתיד הבעל לקנות דמי לבעל המסתלק בעודה ארוסה וכו' ע"ש. לפי"ז מ"ש מור"ם ג"ך ח"מ סימן ר"ט דיכול להסתלק מדשלב"ל, היינו ביש לו שייכות קצת, כההיא דהמרדכי שממנו מקור דבריו נובעים, ודייקא נמי מ"ש מור"ם שם הואיל ועדיין לא זכה בו ר"ל דמשום הכי מהני סי' אפי' בלא קנין כמ"ש לעיל שדינה כדין הכותב לאשה בעודה ארוסה, ועיין שם בדברי הרב הסמ"ע סקכ"ט, דאלו כבר זכה כגון שדם של שני שותפין ומסתלק אח' ממנה או אפי' אין לו עליה אלא שעבוד כגון אשה המסתלקת מנכסים שכבר קנה בעלה שכבר נשתעבדו לה וכן ב"ח שמסתלק מקרקע שמכר הלוה בכל אלו בעי קנין, ובלא קנין לא מהני וע"ע ח"מ סי' ל"ז ס"א וסמ"ע שם סק"ז וש"ך סק"ב ובסימן קי"ח ס"א וסמ"ע שם סק"א, ובסימן קי"א סי"ג ובדברי הסמ"ע סי' קמ"ט סק"ט:
גם ראיתי להרב הכנה"ג סי' צ"ב הגהת ב"י אות ז', שגם הוא חילק מסברת עצמו בדברי מור"ם כמ"ש וע"ש שהביא סבר' האומרי' דפליגי אמנם ליה לא ס"ל נמצינו למדין דג' חילוקי' יש בדבר דבבעל המסתלק מנכסי אשתו קודם אירוסין אפי' בקנין ל"מ, בין לענין מכר ומתנה וירושה בין לענין פירות, דכיון שאין לו שום שייכות עמה אין אדם מסתלק מדשלב"ל: ואחר אירוסין דאגידא ביה קצת מהני סי' אפילו בלא קנין ואפילו לענין ירושה, וכן הדין ג"ך באשה המסתלקת מנכסים שעדיין לא קנה בעלה דכיון דהיא אגידא ביה מהני סילוק אפי' בלא קנין, ואפילו כבר היא נשואה: ואחר הנישואין אין סילוק מועיל לבעל אלא בקנין לגבי מכר ומתנה ופירות וכמ"ש בס"א. אך לענין ירושה אינו מועיל וכן הדין באשה נשואה המסתלקת מנכסים שכבר קנה בעלה אינו מועיל אלא בקנין ובזה תנוח הדעת ג"ך מתשובת הרב המבי"ן זלה"ה שנמצאת לו בתוך תשובת הרב מר אביו זלה"ה שנשאל בדין בעל שסילק עצמו קודם אירוסין מנכסי אשתו, ושוב מת ובאו בע"ח שלו לגבות מנכסי האשה מכח תקנת רבותינו המגורשים ' שהחלוקה תהיה אחר פריעת כל החובות ואומרים שהסי' ההוא אב"מ כיון שהיה קודם אירוסין:
והשיב וז"ל בענין סי' שסי' עצמו הבעל קודם נישואין הדבר ברור שלפי המנהג שעושים הקידושין סמוך לנישואין ודאי שנעשה הסילוק קודם הקידושין ואין בו מועיל כפסק מור"ם באה"ע וכמ"ש מורי אבי נר"ו ויפה השיב דאע"ג דבסימן ר"ט כתב מור"ם דיכול לס"ע מדשלב"ל, כבר כתב שם הסמ"ע סקכ"א דהיינו ביש לו קצת שעבוד אלא שהרב ט"ז חולק עליו ולסברתו אפי' קודם השעבוד לגמרי יכול לס"ע ומהני אלא שכמדומה דהרב הט"ז ז"ל אישתמיטיה דברי הר"ן והרשב"א שהביא מור"ם באה"ע דדבריו להדייא ברורים כחילוקו של הרב הסמ"ע ואין פנאי להאריך וכו' עכ"ל הצריך: