שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
יו"ד
סימן א
דבר שמואל שמואל בן אהרן עמאר:
הקדמת נכד המחבר:
הגיון לבי בנטילת רשות וחרדת הכבוד אדבר. אנכי הצעיר נכד המחבר: מפתח שפתי לא דעת ולא מזמה. רק המה דברים קלים דעת ובינה ממני והלאה כערך הרקים ערכי יפקח עין שכלי ויורני אריך ימי בטוב סלה מטרת הבורא אדון הכל. וחפץ רצונו הפשוט בלתי תכלית בגלוי מעשה בראשית וכל ההויה בכלל סוף מעשה במחשבה עלה תחלה, בעבור בריאת מין יצור נבחר ונכבד חי מדבר מבונה ומוצק בצורת גויה נכבדת ומאושרת, ונפש משכלת, ובעלת יכולת, להשיג התועלת שעל ידו יתפרסם ויתגלה הוד מלכותו ואלהותו על פני התבל, ולנצורות גדולות וגבוהות, ומעלות רמות ונשגבות היא מעותדת, אם טוב פועלת באותן הדורות הראשונים הרצון הזה לא נגלה ולא יצא לפועל ורק א' מני אלף ואלפי אלפים כאדם ונח, נגה וזרח עליהם האור ותנח עליהם הרוח ושאר הדורות נעו גם נדו באמונות ודעות כוזבות מאליפות מרובבות תעו מדרך השכל, ונטו מדרך תבונה והמה היו מגששים קיר כעורים זה נפל אל פחת, וזה טבע בבאר שחת ואכן החפץ והרצון האלהי הזה נגלה ונראה, בראש האומה הנבחרת והמאושרת, הוא אבינו הוא רוענו: אברהם העברי אשר צץ ופרח ככוכב מאיר ומזהיר בתקופתו. ומראהו כמראה איש האלהים בתכונתי וצורתו בו נבעו ונראו אותות כחות הנפש האלהית ובא עד חקר האלהות סבת כל הסבות והעלות. מניע ומסבב הגלגלים והמזלות משדד המערכות והמסלות. משכן החכמה הזה כיד הבינה והחכמה אשר נחה עליו הודיע ופרסם בעולמו הגדול מציאות אלהותו כחו וגבורתו ונצחיותו, וכל בני בלי שם הכירוהו בתור אדם המעלה אשר לו תאות המלוכה והממשלה, ויהי לאב המון גוים אבינו השלם והקדוש הזה הוא השרש אשר ממנו חוצב והושתת, עם קדוש ונבחר. עם בני ישראל, אשר ירשו ואחזו להם עקבות. אבותיהם אמונתם ודתם ומנהגיהם, ונמוספהם. ועיני השגחתו ואהבתו דבקה בהם להפרותם ולהרבותם לפארם ולרוממם קדוש ונורא שמו ביתר אהבתו וחבתו לזרע ידידו הנאמן לו רצה להפליאו עוד לנס עמים. בתור עם סגולה ונחלה לעולמים, הנחילו תורתו התמימה הגנוזה אצלו אלפי דורות אשר לו ולשמו מיוחסת ונבראת, לצבי ולכבוד ולתפארת. בה יהגה וישתעשע יום יום בה ישיג ויגיע לנעימות החיים הגשמיים. וסופו יורם התענוג הנפלא הנצחי אשר עין לא ראתה ובמחשבה לא עלה ולא דברי חכמה נתלים על בלימה. ואנכי תולעת ורמה איש בער על גב אדמה להבינני בתורתו התמימה. ותהי משכורתי שלמה ראש כל מנין, ויסוד כל בנין הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש, בעוצם כחו וגבורתו, ורגזו וחלו מפחדו ואימתו וכאיש זקן בהודו ותפארתו נגלה על עמו צאן מרעיתו, להנחילם תורתו תורת אמת הכתובה והמסורה אשר לה משלמת ומתאמה והם משולבים ומלוכדים וקשורים כשלהבת קשורה בגחלת, וכנשמה לגוף משמרת ומנהלת, וכמאמר החכם לולי התלמוד היתה התורה כאהל בלי עמוד כאשר השכילו חכמינו ומשכולנו אדירי השכל ואבות התעודה, בצלילות שכלם הזך, ויוכיחו באותות כי שניהם ממקור אחד יוצאות ויונקות. ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ולהורות הבל נאמר למשה מפי יוצר המאורות ואין בזה אלא מה שיש בזה, אל א' בראן. אל א' יצרן. אל א' אמרן כולם דברי אלהים חיים. המלך המרומם על כל ברכה ותהלה:
דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו איש איש בזוית ביתו וצל קורתו ואיש בבית מדרשו קבע ישיבתו כל א' כפי מה שקבלה נשמתו, וכפי גלוי השגתו, וכפי השכלת דורו וזמנו בינתו וחכמתו, סלל לו מסלה ואחז לו דרך כפי הכשרו ונטית שכלו, מי בהוויות ופלפולים על כל קוץ וקוץ תלי תלים מי בפוסקים ובד' אמות של הלכה חשקו, נושא ונותן לברר הדין לאשורו לאמתו ועומקו, לא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהם כל מעיינם וישעם ואדיר חפצם. הוא עסק תורתם משאת נפשם וחיי רוחם וחמדתם למרות המחסור והעוני אשר אכף עליהם במלוא המובן למקומותם למושבותם והיא היא מזונה הרוחני והחיוני:
בה ראו וקוו אושרם וקרן הצלחתם, ושיבת שבותם לציון עיר חמדתם ובמדה שהתמידו לסלסל ולפלפל בה בה באותה מדה רכשו להם האמונה השלמה בזכות המחשבה והשכל ביחוד ה' ותורתו ונתלבשו ברוח הקדומה והטהרה היראה והענוה. ובקשר פנימי חזק ואמיץ נתקשרו ונלהבו באהבתה וקיום מצותיה כפי מה שבא עליהם בהקבלה המסורה, ואפי' דקדוקי סופרים קלים וחמורים המה היו בעיניהם יקרים וחביבים כספיריה וכל חפצים וחמודו' התבל לה ישרו לה במחירים ששים ושמחים על גורלם כי נפל בנעימים ויפר להם שעה של קורת רוח בתור' ובמצות מכל חיי שני העולמים ופיהם מלא תורה וברכה וברכה שבח ותהלה לצור נורא עלילה:
כגורל הזה היה גם גורל הרב המחבר אדוני זקני צדקתו ותורתו תעמוד לימיני וכבוד יעטרני ויסובבני לי ולאחי ולבית אבי חבת עון ימיני אשר אחז צדיק דרכו דרך הפסק והבקיאות, בענפי וסעיפי ההלכות להורות את החקים ואת התורות בין איש ובין רעהו אשר לפתחו. פונים ומשכימים יום יום לא לשם הנאה גופנית ולא לשם בצע כסף ובעבודתו עבודת הקדש הזאת היה שקוע, וגם בלילה לא שכב לבו רק הלשון מדברת והיד כותבת. כאשר שמעה אזני ונוכחתי לדעת מתוך כתביו אשר רבו, למרות שהיה לאל ידו להתענג בתענוגי החיים וליהנות מטובו של עולם שחננו ה' עושר ונכסים וכבוד בכל זאת לא פנה אל רהבים החולפים ומתפזרים כעבים. כ"א באהבתה שגה תמיד ובה נאחז ונקשר בפתיל צמיד עדי עלה ברום המעלה לרשת תורה וגדולה:
ישמח לבי ויגל כבודי ששון וחדוה מלאו חדרי בטני אסיר תודה הנני. ליוצר רוחי ונשמתי. אשר עד כה הביאני ועזרני להוציא לפועל את מחשבתי אשר נשאתי בחובי מיום עמדי על דעתי והכרתי לעשות נח"ר להורי היתה מגמתי ומטרתי, ולו קויתי ולישועתו חכתי. ולאושרי ולשמחתי הנה היום בא אשר בו נתגשם רעיוני ומחשבתי. אברך את ה' אשר יעצני:
ודעה והשכל חונני. ולרעיון הזה הדריכני ויעירני:
אקוה לחסדו יגבר עלי להקים שם לשאר כתביו לקוטי דינים ומדרשים. ושירים עם שו"ת להרב הגדול מר אחיו אחד היה אברהם זלה"ה כי לעת כזאת אין באפשרות לבא לידי גמר ליוקר מציאות הנייר וההדפסה. לרגלי המלחמה האיומה אשר התחוללה והתפרצה בהדין שת"ה עקתא בין ממשלתינו ממשלת צרפת יר"ה ובין גרמנייא ושאר הממלכות ה' ישפות שלום טובה וברכה בארץ. והאמת והצדק המה והיו לראש המעלה. ולשבט הממשלה:
יצו ה' את הברכה ברכת הורים הישרים והתמימים יחולו על ראש גזע האתנים. ברוך מבנים, יקר מחרוץ ומפנינים שתיל גפן נטוע על שדי החסד והאמונ' ואת צנועים והיראים נמנה. חמדת הלבבות ונדיב נדיבות זית רענן רחו"מ רבנן שמחת גילי, את הוא לי החכם הותיק כהה"ר ברוך עמאר נר"ו יאיר וזרח יציץ ופרח אשר הזיל כספו במדה מספיקה, ובעוצם התשוקה, להוצאת הדפוס, יואל אלוה ירצהו, יגונן ויסוכך עליו באברתו, יאריך כבודו וטובתו יתמיד שלותו ובריאותו. ויאריך ימים ושנים לעבודתו וליראתו כי"ר:
וברכותי החמות מקרב לב הומות, להוריד שפע רוב ברכות איומות. לראש אחי הישרים והנעימים:
האנשים האלה שלמים. טובים השנים. זהב פרויים הטור הראשון חביב כאשון:
החכם הותיק זר"ק כהה"ר שמואל נר"ו והטור השני. חותם על יד ימיני: החכם הותיק כהה"ר אליהו נר"ו. אתה ה' תשמרם וכבוד והדר תעטרם ועל גפי מרומי ההצלחות תושיבם ברכם טהרם. הם ובניהם וכל אשר באהלהם כי"ר. וגם ברכות יעטה חסדו וחנו יטה לראש אחיותי היקרות והנלבבות, מעץ הדעת חצובות. חכמניות הן. חסדניות הן. מ' מסעודא תמ"א נוה צדיק יבורך ה"ה או"ע וחיי רוחי. שמחת גילי. צרור המר דודי לי איש האשכולות כלול מכל המעלו' מר אהלות אור נער מזהב ומפז רב. הרב הכולל זכר למקדש כהלל, כמוה"ר אהרן אסודרי נר"ו אנה ה' הושיעה נא להושיט לו רפואה שלמה בחמלה וחנינה להחלימו ולהעמידו על קו הבריאות ירבה כבודו ומאודו, ויהי כזית הודו ויתענג על רוב שלם וטובה, וינוב בשיבה טובה על הארץ הטובה אכי"ר ואחותה בדומה לה מ' רחל תמ"א דביתהו דרב' רב חביבא ורב חסדא עינא ולבא מרגליתא טבא חכם חרשים וקדש קדשים שלשלת יוחסין ובנן של קדושים הרב המופלא וכבוד ה' מלא הדיין המצויין כלול ומושלם מכל ענין כקש"ת כמוהר"ר ברוך טולידאנו נר"ו יושב בשבת תחכמוני בב"ד הצדק פה מחז"ק, ואני תפלה להאריך ולהגדיל כסא תפארתו. יאריך ימים על ממלכתו הון ועושר בביתו הוא ובניו אתו אכי"ר: וברכת ממרומים. רבים ועצומים יחולו על ראש ידידי חמודי זה דודי: חמדת הלבבות. מלא מדות טובות יקר רוח איש תבונה החכם הותיק, תמר חדת ועתיק כהה"ר רחמים שלמה עמאר נר"ו ואתו עמו בנו הנאמן נטע נעמן, נופת ומן זהב פרויים. תאוה הוא לעיניים. עקב ענוה ויתרון הכשר החו"ן כהה"ר שמואל נר"ו אתה ה' תשמרם ועושר ונכסים וכבוד העטרם. אכי"ר: דאגה בלב איש ישחנה יגון בלבבי נורא ועצום כאבי, כי חצי אלוה נחתו בי. דרך קשתו בקרבי, גדע בחרי אף ציצי ופארי:
אבי אבי רכבי ופרשי כבודי ומרים ראשי הה לשברו רפו כל ידים וחשכו העינים. כי בא השמש בצהרים ה"ה הרב השלם בחכמה ומדע כהימן ודרדע שר הצבא דגול מרבבה המאור הגדול לממשלת. חסד ומשפט מכין כסאו והדומו דן ידין עמו:
ותהי המשרה על שכמו כקש"ת כמוהר"ר שר שלם עמאר זלה"ה. אם אבא לתאר אישיותו המיוחדת הדר יופי צורתו וקומתו רוחב שכלו והיקף ידיעתו והשכלתו. הקצר היריעה מהכיל בעל שכל חד ושנון היה. קולע אל השערה. ולא יחטיא המטרה מדותיו התרומיות ויראתו הפנימית היו נכרים ובולטים רק ליחידי סגולה ידידיו ומקורביו הרגילים אצלו ביחוד הצטיין לעין כל בהתמסרותו הנפרזה לטעבודותיו הצבוריות. בלב נלהב וחפץ אדיר זוכרה לו ה' לטובה חבל על דאבדין הן אלה קצות דרכיו ומדותיו היקרים. אשר קלטתי מתוך שיחות והגדות שבע"פ ומבין כתביו כתבי הקדש והחול שהן בעון נלקח ממנו מחמד עינינו ואני הגדול הגדול שבאתי הייתי כבן י"א שנים. ולא זכיתי ליהנות ולהתבסם מתורתו ולבא עד תכונתו וצורתו ולדאבוני בימיו הקצרים. אשרי קלו מנשרים. (שבן ל"ז שנה היה בהסתלקותו) ולרגלי עול הצבור והיחיד אשר העמיס על שכמו במדה מרובה שכל כחותיו הקדיש לטובת הצבור לא עצר כח להוציא לפועל אוצרות החכמ' השתולים בקרבו, וגם פנאי להשתדל בהדפסת הספר הנכחי כאשר היה עם לבבו נמנע ממנו מסבות שונות ולו נתכנו עלילות ואמנם לכל זמן, ועת לכל חפץ וברוך ה' אשר לו השבית לנו גואל. ואחכה לתשועת ה' יעזרנו להקים שם גם לדברי הרב אבא מארי זלה"ה, כאשר כבר התחלתי. בעזר צור ישועתי: הבט נא קורא נכבד לסוף הספר. ותראה מנחתי אשר ערכתי ותברכני נפשך לבצע זממי אשר הכינותי לעמוד על משמרתי, והמברך יתברך ויזכה לחזות בשוב ה' את שבותי, רבות אנחותי ולבי דוי על גורלה המר והנמהר אשר קרה לאותה הצדקת והחסידה, אוצר כלי חמדה היא אמי עטרת ראשי מ' שמחה תמ"כ בת ישרים ונכבדים זרע טוב כשר הגביר המפואר ונעלה לשם ולתהלה. חמדת הלבבות ושלם בכל מדות טובות. אוהב התורה ולומדיה. טוב לשמים ולבריות, רצ"ו כה"ר ישועה אסודרי ז"ל אשר שדי לה המר, בענין רע ומר. כבודה מעליה הפשיט. וכתר תפארתה מעל ראשה השליך. בהלקח ממנה מחמד עיניה בעל נעוריה והיא כפורחת באביב עלומיה. פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה תקצר לשוני להביע ולתנות את שברה האיום אשר נחלה, ועצמותי יאחזמו רעד וחלחלה ולא אוכל שאת היגון אשר יציק לי והעצב אשר יקיף וימלא חללי לכן אחריש אתאפק, ובמעט מלים אסתפק, ולא באתי אלא למלאת חובתי להציב ציון לנפש הורתי אשר בחמלה וחנינה גדלה וטפחה אותי:
אנא ה' אלהי קדם מעונה המצא לה מנוחה נכונה בצל שדי תחסה ותתלונן: ובמחיצת האמהות ביתה וחופתה ותכונן ובצרור החיים תהי צרורה נשמתם אכי"ר:
ולהבדיל בין החיים אני עבדך בן אמתך, צוה אתי ברכותיך וישועותיך. שים עיניך עלי לפוקדני לטובה להטיב חיי ומעמדי ומצבי ולראות טוב בעמלי. אתה תומיך גורלי וממצוקות ותלאות ומאורעות פדני והצלני לבטח תושיבני ותורתך חנני ואת עמלנו אלו הבנים. דשנים יהיו ורעננים גדול שבכולם במדות ובמעלו' כלול ומושלם נטע שעשועים להדר ולהנעים זך וישר פעולו מטע ה' להתפאר בן חכם ישמח אישון עיני מאיר עיני ישמרהו בורא עולם חי ובריא אולם, ואתו עמו אחיו הנעימים יואל אלוה להפריחם ולהצליחם, יאריכו ימים ושנים בבנים ובני בנים בלבוש שני עם עדנים, על מי מנוחות תנהלם, הורם ולמדם דרך חקיך לעבדך בלב שלם: אבינו מלכנו הבט וראה כי באו מים עד נפש, חוס ורחם על עמך הנחנקים ונאנקים בתוך גלי ים הצרות האיומות כגוססים אנו לפניך המפרפרים בין החיים ובין המות ואם לא תושיענו ועיניך תעלים ממנו הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו. אל מלך נאמן, זכור ההבטחות והנחמות אשר דברת לנו ע"י עבדיך הנביאים ואל תעזבנו ואל תשכחנו לנצח אמור נא די לצרותינו קומה והושיענו. בנה בית מקדשנו ותפארתנו והעלנו לציון עיר חמדתנו, ואז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה. בשוב ה' שבות עמו אל בית מקדשו והדומו: ואז יתגדל ויתקדש שמו בעולמו ועלינו יפרוש סוכת שלומו אמן, החו"פ בש' אב רחמן דאהי שת"ה לפ"ג צעיר אנכי המצפה רחמי אל ותשועתו בלב חמרמר. העבד מרדכי עמאר הי"ו בן לא"א הרב כמוהר"ר שר שלם זלה"ה נכד הרב המחבר זלה"ה:
רשימה ביוגרפית של הרב המחבר ז"ל:
הרב ר' שמואל עמאר ז"ל נולד לאביו מר אהרן ז"ל, בשנת התק"ץ לערך ונלב"ע בי"ז באלול התרמ"ט, אביו היה מנכבדי העדה במכנס בעל אחזות אמיד ונדיב לב, והצטין ביחוד בחודותו לדבר ה' ובחבתו הגדולה לתורה ולנושאיה. כל עתות הפנאי שלו היה מקדיש לבית המדרש לשמע בלמודים דברי תורה ומוסר ה', שאיפתו העזה היתה לגדר את בניו על ברכי התורה והיראה ואדיר חפצו היה לראותם רבנים ומורי צדק בישראל. ואכן זכה ונתמלאה משאלת לבו ברבה כי מחמשה בנים שהיו לו יצחק אברהם יהודה שמואל ומימון שלשה היו חכמים, ושנים משכילים ונבונים וכלם יראי אלהים, עשירים ונכבדים. ר' יצחק הבכור נאסף אל עמיו על פני אביו בעודו צעיר לימים כבן כ"ה שנה בערך, ולא הניח אחריו כי אם בת קטנה ולמרות גילו הרך היה חכם חריף, למדן, וירא ה' ואם לא הניח אחריו עזבון רוחני הרי זה ודאי משום גילו הצעיר. הרב ר' אברהם אחיו נפטר בשנת התרל"א וכבן ששים שנה היה במותו הוא היה בקי בחדרי התורה, גפ"ת, למדן גדול ופסקן בעל סברה זכה והגיון ישר ללא עקיפין, דעת רחבה ומקפת ויחד עם זאת ענוה והצנע לכת היו מדותיו שבזכותן זכה לאהדה רבה בצבור ולפרסום בחוגי התורה עד שמנוהו לשבת על כסא הרבנות בעירו והעבדה כי את משרת הרבנות לקח על עצמו שרא כנהוג בימים ההם חנם אין כסף בלא שום מושכרת איזו שהיא ובאיזו צורה שהיא הוסיפה לו כבוד והדר נתנה תקף וסמכות לדבריו ולעצותיו בעניני הצבור ולכן מלאכתו היתה באמת מלאכת שמים בלי רמיה, הרב אברהם ז"ל היה תתנו של הרב המפרסם ו' יעקב בירדוגו ז"ל מחברו שופריה דיעקב:
והניח אחריו שלשה בנים:
ר' יצחק תלמיד חכם מצוין מר רפאל גם הוא צורבא מרבנן ומר יוסף ז"ל הרב אברהם השאיר אחריו גם כן שו"ת על שני השלחנות אבהע"ז וחה"מ ועודן בכ"י. הרב ר' שמואל אחיהם, המחבר שלנו, היה כאחיו אברהם פסקן בעל שעור קומה מחונן בעין בקרת חדה ובלתי משחדה, שקול דעת והכרעה בלתי שכיחה, כבד ראש וסברה בהירה, עמקנות והקף הנדון לכל צדדיו, ולמעלה מכל קנאות לאמת ללא שום פשרה, כשרונותיו הנעלים לא הטמצמו בארבע א ה. בגשתי לערך את תולדות המחבר ז"ל תקפה העבודה עלי לאין נשוא חסר ספרים ומקורה מהאי נסא וחסר ידיעה פשוטו כמשמעו מאידך גסא הצמיחו בלבי יאוש עוד טרם החלי לכתב בהוכחי לדעת כי הנושא הוא למעלה מהשגתי וכחותי המצמצמים והרגשה זו של טירונות ואי ממחיות בדבר שאיני דן בו הדריכה את מנוחתי במשך עבודתי עד הרגע האחרון ואפלו כשעמדתי כבר לברך על המגמר רבות חסמתי אם הדברים הבאים הם באמת ראויים להתפרסם ולבא בקהל ולא אחת ולא שתים הייתי מוכן לדונם לגניזה. ואכן קראתי אותם ישר והפוך והנה אודה ולא אבוש כי התמונה שנתקבלה במחי עם כל קריאה היתה כה חורה כה קלושה עד שנתבישתי בה כי באמת התוצאה היתה הפך המטרה המקנה שעלתה במחשבה תחלה שהרי באתי להציב צביון וקומה למחבר ז"ל ולעצב לו דמות נכונה וחיה במה שפלט קלמוסי משום מעוט דמות והשפלת קומה בבואה מתוך אספקלריה שאינה מאירה כי אם להפך מפשטות ומערפלת הצורה. ואעפ"י שנזהרתי עד כמה שאפשר מהגזים בשבחים, תארים וכנוים שהם לפי דעתי מדברים שמעוטם יפה ויותר ממה שהם באים לרבות ולהגדיל הם באים למעט ולהקטין. אולם אם למרות כל זאת לא משכתי את ידי ואחור לא נסוגותי הרי זה דוקה כדי לתת בטוי מה והבעה כלשהי לרחשי לבי ולרגשותיו הסוערות לרגל מאורע חשוב וגדיר כזה שאליו נשאתי נפשי משכבר הימים ולשמחתי הגדולה זכיתי להיות עד ראיה להתגשמותו ולצאתו לפעל כי אכן מאורע כביר הוא לי הוצאת ספרי הרב המחבר ז"ל שעלה בחלקי לאשרי הרב לחיות מצאצאיו:
למותר הוא להגיד כי רב הדברים נכתבו פה מפי השמועה כי לא דהייתי עד ראיה לשום מאורע ולא זכיתי להכיר פנים אל פנים שום אישיות מאלה שמדבר עליהם כאן אסיר תודה הנני איפוא לאבא מדי שהמציא לי כ"י שונים ששמשו לי חמר לעריכת הרשימה הזאת ומסר לי שמועות ושיחות שקבל מאישים גדולים מן הדור שעבר. מסבות טכניות לא בא הנקוד החלקי בהרבה מלים ונשארו איפוא בכתיב החסר שלהן אחר בארבע אמות של הלכה בלבד כי אם ידעו להתפשט ולהקיף שדות פעלה אחרים במקצעות הרוח והחיים החברתים. כי אמנם חרב שמוה הפוסק היה גם משורר בחסד עליון ועסקן צבורי בעל משקל, וגם בחכמת הגורלות הנקראת "כט אזנאתי, ידיו רכב לו כאשר יספרו עליו. עטו, או כאשר יכנהו הוא במליצתו 'אצבע ששי') היה באמת עט פורה ומברך, סגנונו הסגנון הוא האיש אמר מישהו ממרק ומלטש והרצאתו קלה ושוטפת כמקור מים חיים מפכים חרש כי האיש היה צנוע וענו והתרחק מן השררה ומן הרבנות, אין צרך כמובן להגיד ואעפ"י כן כדאי להזכיר כי בפטירת אחיו הרב אברהם ז"ל סרב למלא את מקומו, ולשוא הפצירו בו חכמי העיר וגדוליה, ורק כעבר זמן מסים היה הכרח להרתם לכסא הרבנות, כנראה השפיעו עליו דברי הרב הגדול והמפרסם אי"ש הצרפתי ז"ל מפס שהתענין במנויו למשרה זו במכתבו אליו אחר פטירת אחיו. מפאת חשיבות הדכרים דמי שאמרם כדאי לתת פה קטע מהמכתב ההוא הנוגע לענין זה 2)'. ושמועה זו אינה נאה אשר שמעתי כי כת"ר מסרב מלקבל התמנות על הצבור כי עם היות שהאמת עם כת"ר דעבדות ולא שררה היא עכ"ז רבי ירמיה בירושלמי כיון דשמע גדולה מכפרת הדר ביה, אף שמתחלה לא בעי קביל התמנות, והרב שפת הים קבל התמנות משום שבח משפחה וכת"ר ילמוד מהם ע"מ לעשות. ובעל הנחמות יריק עליכם שבעה דנחמתא תשמח כל המשפחה כך בתורתך ובצאצאיו אכי"ר:
אי"ש צעיר הרב ר' שמואל היה באמת האיש המתאים למשרה זו, כי תורה וגדלה מצאו לחן מזיגה יפה אצלו, וכמוהו כאחיו היה בלתי תלוי בקפת הקהלה כי הוא היה עשיר ושמש ברבנות שלא על מנת לקבל פרס עד יומו האחרון ידיד נפשו הנאמן היה הרב ר' שלם משאש ז"ל ביניהם התיעצו בעניני דת ודין הרב ר' שמואל אגר וצבר ספרים לא מעט של פוסקים ראשונים ואחרונים מאשר השיגה ידו הן בדפוס והן בכ"י. אגב, הרבה ספרים בכ"י שקמו להם גואלים בזמן האחרון זכו לצאת לאור הודות לטפסים היחידים ששרדו מהם בבית ספריו, בין אלה הוא גם הספר נפת צופים:" להרב רבי פתחיה בירדוגו ז"ל שיצא לאור זה מקרוב למרות שהמו"ל לא ראה חובה לעצמו להזכיר דבר זה ולהכיר תודה כיאות והעלימו מעיני קוראיו. הרב ר' שמואל ז"ל הניח אחריו שני בנים, הרב ר' שלם ז"ל ויבדל המנו לחיים מר שלמה נ"י ועזבון רוחני חשוב שר פסקי דין בצורת שו"ת הנדפסים פה לראשונה בשם דבר שמואל ובכ"י עוד לקוטי דינים דרושים לנפטרים, ומחברת שירים, כארבעים בערך, מהם שזכו להתפרסם והיו לשירי עם ומהם, והם הרב, שעדין בכתובים:
הרב ר' שלם ז"ל, הסבא של כותב הטורים האלה נולד לאביו בט"ו בכסלו התרכ"ג ונלב"ע בסיום התורה התר"ס, הוא ירש מהוריו מבחר מדותיהם והפליא עוד יותר כי הוא היה בעל נפש צמאה לדעת ולהבין, נפש שלא ידעה לאות ומעצור, נפש החותרת אל הנעלם והמפלא, נפש חוקרת אשר ההגיון לה דקו ולמשקלת, נפש שאינה מקבלת כל אמת מסכמת כמשכל ראשון, אם לא צרפתה בכור ההגיון והשכל, הוא היה בעל השכלה גבוהה ביחס למקומו ולזמנו, וגם בחכמת התכונה התענין כנראה מתוך כתביו שכתב והעתיק במדע זה הוא היה גם מליץ נשגב 4) מנמס ואדיב ומערב עם הבריות, והוא היה לבסוף יפה תאר ובאמת יש להגיד עליו תורה נאה בכלי מפאר:
כבר בהיותו כבן כ"ז שנה היה מעמד למלא את מקום אביו בהוראה, ומפאת גילו הצעיר ביחס למשרה רבת אחריות כזו נמצאו מתנגדים למנויו פשוט שנאה מחמת קנאה ואנשי העיר נפרדו לשתי מחנות יריבות וכל העיר היתה כמרקחה מסביב לענין זה, הרבה דיו נשפכה על אודותיו והרבה עטים נתכתתו והדברים הגיעו לידי כך עד שנשלחו משלחות משתי המחנות לפני השלטונות המרכזים אחד משיריו המדבר בשבח העם ותועלתו והמתחיל במלים האלה, עודנו בכ"י כ' במקרה המכתב הזה אינו נושא עליו את התאריך. אבל קל מאד לקבע אותו עפ"י התכן כדאי להעיד כי המקור למכתבים המצטטים פה נמצא תחת יד אבא מרי נ"י בין שאר מכתבים:
מכיון שאנו עומדים בפרק אבות ותולדות הקורא ימצא ענין בודאי להכיר גם את תולדות חרב ר' שלם בן הרב המחבר זיל העשירות במאורעות בתקופה קצרה של עשר שנים והקובעות ברכה לעצמן. 4) ראה הקדמתו לספר 'משפטים ישרים' (קראקא התרנ"א.) המרכזים בפס אז, וכסף רב בזבז בשחדים ומתנות לשלטונות כנהוג בימים ההם, אולם הממשלה הכירה בצדקת המחיבים את מנויו ודחתה את תביעת מתנגדיו והרכיבה ועדת רבנים גדולים מפס שבאו למכנס ומנוהו רשמית מטעם הממשלה וכך נצח אגף ה 'בעד' את ה כנגד אשר יצא מן הסכסוך ואזניו מקטפות ונחל תבוסה מחלטת כי האמת נצחה, וקשטא קאי אומר הפתגם הישן:
מכאן ואילך נפתח דף חדש בעסקנותו הצבורית שהביא לידי גלוי את תכונותיו הנעלות של איש אוהב סדר ומשטר בכל עניניו, בעל חוש מפתח של ארגון ויזמה כו עד באו לכהן פאר על כסא הרבנות ולהשתתף באפן פעיל בהנהלת עסקי הקהלה [העסקנות היתה קשורה בימים ההם עם הרבנות ה 'דין' היה גם ה מרא דאתרא' כידוע]:
קפת הקהלה חיתה נזונה בעקר מתרומה שנתית של עשירי העיר מה שלא היה מספיק אפלו כדי לספק 'לחם עני' לעניי העיר, מס הבשר שהיה אז חיה דל וזעום. ולעמת זאת הצרכים מרבים ואין הקמץ משביע את הארי והוא היה הראשון שהעז לקחת על עצמו בהסכם עם רבני דורו לקבע מם הגון לפי העת ההיא על כל בהמה שחוטה כדי להגדיל את מקורות הכנסת קפת הקהל, ודבר זה העיר עליו עוד את חמת מתנגדיו המשבעים שהרעישו עליו את העיר והתאמצו והשתדלו בכל כחם לסתר את פסק דינו בזה ולא נרתעו מבקש עזרת רבני' ידועי' מארץ ישראל כדי לתמך בערעורם על פסה"ד הנ"ל. אורם גם הפעם כל מאמציהם נשארו לשוא וללא הועיל, כי השלטונות שאליהם פנו עוד הפעם וקראו להתערבותם קימו ואשרו את פסה"ד הנ"ל במלואו והמערערים העלו חרס בידם. וכאן מקום להעיר כי הרב המפרסם ר' מרדכי ן' גו ז"ל, רבה של טאנגר, הכרך הגדול מרכז התרבות והציביליזציה הארופית במרוקו אז אז-שאליו התודע הרב שלם בהיותו שם, התרשם מאד מחכמתו ומרוח מבינתו והרשם שהשאיר עליו היה כה עז וכה עמק עד שנקשרה נפשו אליו בעבותות האהבה, אהבה שאינה תלויה בדבר כמובן, ובמכתבו אליו מיום י"ט בטבת ש' כי תרחי"ב לב"י לפ"ג ז"א התרנ"ז כתב אליו גם בקשר עם הסכסוך האחרון כדברים האלה:
יי דוד נאמן מיום ידעתיך, פנים אל פנים ראיתיך אשכל הכופר חכמה ובינה מצאה קן לה אתך במחיצתך, נפלאה לי אהבתך, אהבת הטוב כמה שהוא טוב ואולם דאבה נפשי כי זית רענן יפה פרי תואר יחיה נטוע בין קוצים כסוחים, ומרגלא בפומי מי יתן והיה נוטה לכו לקבוע דירתו במקום אחר אשר כח כהם להבחין בין אור לחשך וכו' להיותם נהנים מזיו אורו היקר, ולא יהיה כתפוח בעצי היער וכו', ואולם סעיפי ישיבוני הקשית לשאול הלא ידעת מאי דאתמר חן מקום על יושביו וכו' אך ימים ידברו וכו' ויעשה הזמן וכו' ואת הצפוני ארחיק מעליכם וכו' עיני לשמיא נטלית על אויביו יתגבר המה יאבדו ואתה תעמוד חי ובריא עדיף, שש ושמח שקט ובוטח כיר"א. מרדכי ן' גו אחרי הדברים והאמת האלה מיתר הוא להוסיף שום מלה, המכתב מדבר בעד עצמו ואינו זקוק לפרושים, המלים שקולות וההערכה מדיקת ועל כגון דא אומרים כל המוסיף גורע:
הרב ר' שלם היה ביתו כבית ועד לחכמים ולמשכילים מכל המדינות, וגם הוא כאביו, היה חובב ספרים גדול ואסף וקבץ ספרים למכביר, חדשים גם ישנים בדפוס ובכ"י מכל מקצועות הספרות החל מן התורנית עד הספורית, ותאותו העזה שלא ידעה גבול לרכש ולקנות ספרים עד בלי די לא נסוגה לפני הקרבנות הדרושים ככסף וזמן, כי הספרים שהיו יקרי המציאות ושאי אפשר היה להשיב אותם בכסף העתיקם על חשבונו וגם בעצם ידו, ובאמת עד היום הספריה שהניח אחריו היא הכי חשובה בכל העיר ומן המפרסמות והעשירות ביותר שבמרוקו מצד הרכבה המגון בשים לב אל התקופה ההיא אשר הספר העברי חיה רק נחלת רבנים ומוצי"ם ו 'יחידי סגלה' ואל מצב הרוחות ששרר כה אז אשר כל ספר השכלה וסתם ספר שאינו נוגע לדת ודין חיה נחשב כ ספרים חיצונים' ומוטל לו בקרן זוית כאבן שאין לה הופכין: אולי כדאי לצין כי בין הספרים שהניח אחריו נמצאו גם חבורים בכ"י לאנשי שם בישראל מפרסמים כגון אותו של הראב"ע או המיחס אליו ש שנמסר בחליפין לחרב יעקב משה טולידאנו נ"י מטבריה עם אסף כתבי יד אחרים לא פחות חשובים שעדין לא ראו אור:
הרב ר' שלם התענין מאד באסיפת המר לתולדות המשפחה ודרש וחקר אחרי עקבותיה מפי מפי נוסעים ותירים, רשימות) בענין זה שהניח בכ"י מעידות על רחב דעתו לחטט ולנקר אחרי הנשכחות וכי הוא התכונן כנראה לכתב חבור על זה, וחבל מאד כי נקטף בדמי ימיו ובמבחר שנותיו בעודו כלו שופע חיים ומרץ ומלא אונים ורעננות, כי רק בן ל"ז שנה היה במותו, עזבון רוחני חשוב לא הניח אחריו כי על הצבור שהיה עמוס על שכמו אכל בכל פה את מיטב זמנו, מלבד מספר פסקי דין ופרורי מחשבות שהספיק מתך הדחק לקבע על הניר פה ושם פרורים המעידים על עצמם כי משלחן מלכים ירדו ואסף מכתבים שהחליף עם הרבנים בני דורו, מכתבים מלאכת מחשבת הן מצד התכן והן מצד הסגנון. ידידו ואיש סודו היה הרב החסיד רבי חיים משאש ז"ל:
הרב ר' שלם ז"ל הניח אחריו אשה צעירה לימים הגברת שמחה, אשת חיל במובן השלם והעליון שר הצרוף ששמרה אמונים לבעל נעוריה ועמדה באלמנותה עד יומה האחרון (ד איר התרצ"ו) והיא היא שדאגה לחנך את בניה ברוח אביהם בעלה וזכתה לראות פרי עמלה בחייה כי הודות לאל בניה החרו החזיקו במדות אבותיהם ובנמוסיהם וזכו לרשת מהם, מי חכמה ומי תבונה ועשר וכבוד הראשון לאב שלם הוא אבא מרי, מורי ורבי מרדכי היהודי, הנאמן לעמו ולתורתו, ששמר על הגחלת הקדושה בחרדה שלא תכבה ח"ו והוסיף טבעת לשלשלת השושלת, והוא הוא המו"ל הספר הזה. ישמרהו השומר אמת לעולם אמן, ועל ידו מר שמואל. מר אליהו ומר ברוך הע"י כלם דודים נחמדים ויקרים, אני מסים בתפלה כי חוט הזהב לא יפסק וחבל הכסף לא ירתק לעד כי"ר. מכנס אלול הת"ש מאיר עמאר הרשימות הללו שנכתבו כלאחר יד בלי שום סדר ובלי שום קשר פנימי כי עדין כנראה היו צריכות עבוד ושפוץ ראויות להתפרסם כמות שהן בלי שום שגוי ותספת נוספו כאן רק אילו מראי מקומות המקילים את החפוש ' בין סוגרים. בשבח הרב מוהר"ר שלמה עמאר ובוקלה"ה וזיע"א עי' הרב משמרות כהונה כס' טהרות אות מ' וז"ל:
משני הנערות שאלני מאור הגולה מורי ורבי רב של מארויקום עיר ואם בישראל והוא רב על כל האפריקה, החכם השלם הגאון המופלג כמוהר"ר שלמה אבן עמר נ"ע וכו' ועי' בס' סמא דחיי' ופי' להר' מר דרור' עטייא כחי' על הש"ס בהקדמתו שם ועי' להר' עדות ביהוסף' סאמון' ועי' להר' חיד"א בס' שו במ' 'שירב' יורד"ע סי' רי"ד ובס' שם הגדולים' (דף ס' ע"ב וורשא התרל"ו) ועי' להר' ברית אבות' סי' ע"א. הרב מוהר"ר שלם עמאר זלה"ה עי' תהלה לדוד' בן חמין (דף מ"ז הוצאה חדשה בסבלנכה התרצ"א) ואגרת הרב מוהר"מ בירדוגו לר"מ מאמאן הידוע בן גרימו שהיה בתטוואן ואגרת רבני טבריה למהרח"ט מהם הרב הגדול הנ"ז הרב מוהר"ר עמרם עמאר ולה"ה המחבר שיר עמית בתורה' ושיר עלבון הבת היקרה המסולאים בפז רב באלגירי ולבסוף בליוורנו מזכירו לשבח הרב ישראל נחמן תלמיד הגאון מווילנא בעהמ"ח פקודת המלך על הרמב"ם ופי' בספרו חמדת ישרא' על קהלת ופי' להר' ברית אבות' סי' ע"א: הרב הגדול כמוה"ר יהודה עמאר ולחיה רב באלג'ירי בסוף המאה חו' מהאלף הזה עי' בהקדמת ס' פתח הבית' להר' אב' בלעיש והתוס' יהודה בכמוהר"ר דוד עמאר זלה"ה ס"ט ושמעתי לא' קדוש מדבר שראה ספר מזמור לדוד' להרב מהר"ר עמאר:
בעיר האדלה קצבת בני מלאל בשפוע ההר סמוך לו עין מים נק' בלשונם 'עין אסרדון' שמה קבורת הרב הקרוש כמוה'ר שלם עמאר זצ"ל ושמעתי מפי מגידי אמת עזוז נפלאותיו למשטתחים על קברו וצ"ל זיע"א. עי' להרב 'שם הגדולים' (דף ל"ח וורשא התרל"ו) מר יצחק עמאר מסיפתא, ופי' להרב חכנה"ג' חאחע"ז כסוף הספר (דף רי"ח ע"ב) מ"ש עליו (הובאו דבריו גם בספר עדות ביהוסף' שו"ת דף ג' ליוורנו התק"פ) עי' להרב התשב"ץ והריב"ש והר"ש בנו של התשב"ץ מזכירים לדיין ר' בנימין עמאר ורבי עמרם בנג:
ספר לי החה"ש בהה"ר פנחס כליפא הכהן בכהה"ר ימין בכמוהר"ר דוד בן ברוך זצוקלה"ה, שיש בידו ספר אחד שמו שמו אגודת אזוב' פי' על ההגדה חברו הרה"ג כמוהר"ר אברהם עמאר זצוק"ל שהיה רב בעירם תארודאנת בימי הרב מ"ז כמוהר"ר הנ"ל זצ"ל ויש לו בית כנסת אחד נק' עד היום 'צלאת בן עמאר':
עוד ספר לי ת"ח א' ז"ש ר' אברהם טנזי בר יעיש מעיר ווארזאזאת שיש להם בית חיים א' שמו 'תאזדא' מקנת כסף היהודים משנים קדמוניות כמו אלפים שנה (?) מ"מ, וספר המקנה כתוב ככתב הערלים ובכתב ישראל וחתום על הספר הרב כמוהר"ר ראובן עמאר בלא"ץ הרב הגדול כמוהר"ר יוסף עמאר בלא"ץ חסידא קדישא ופרישא הרב הגדול כמוהר"ר משה עמאר זצ"ל וס' המקנה הנז' מופקד בידי ר' דוד מנוי ממראכס יע"א:
חובה להודיע שבכ"מ שנזכר בזה הספר שם גוי. או נכרי הכוונה היא על הגוים עובדי אלילים לא על האומות אשר אנחנו חוסים בצלם חלילה והס כי לא להזכיר:
דבר שמואל שאלות ותשובות:
שו"ת דבר שמואל על יו"ד סימן א:
בדין נדה שטובלת ביום או ביום ז', עיין סימן קצ"ז בטור וב"י. דנדה דאורייתא אינה טובלת עד יום ח' שנאמר שבעת ימים תהיה בנדתה. דמש' שכל הז' היא בנדתה. אבל זבה ד"ה טובלת ביום הז' מיד אחר הנץ החמה כמבו' בסי' קפ"ג דדייקי לה מדכתי' וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר אלא שחז"ל אסרו לטבול ביום ז' גזירה שמא תשמש ותראה ותסתור ונמצא שבא על זבה ולכך האידנא אע"ג דנשי דידן ספק זיבות נינהו כדבעי ר"פ וראויות לטבול ביום ז' ממ"ן, דאי נדה היא הרי יום שפסקה בטהר' עולה לה למנין כי כבר עברו שבעת ימי נדתה ואי זבה היא הרי זבה טובלת ביום ז' אפ"ה אסרו חז"ל טבילה ביום הז' מטעם הנ"ל דכיון דאסור לשמש משום ספק זה אסורה ג"ך לטבול, שאם תחזיק עצמה בטהרה, שמה תשמש ואסור ואע"ג דזו גזירה לגזירה. מ"מ החמירו מפני כרת שבה, ואפילו בח' ובט' אסורה לטבול ביום משום סרך בתה זולת אם יש חשש סכנה מצנה וגנבים וכיוצא אבל בז' לא תטבול אע"ג דאיכא אונס, באופן שלכתחילה אסורה לטבול ביום ז' לכ"ע, ואין מי שמתיר לכתחילה לטבול בז' רק הראב"ד שהביא הרב"י שם דוקא כמבו' שם בב"י ע"ש, אך בדיעבד אם טבלה בז' וכ"ש בח' אע"ג דליכא אונס יש מחלוקת הפוסקים בזה ומ"מ לדעת מר"ן דקי"ל כוותיה עלתה לה טבילה אלא שלא תשמש עד הלילה כמ"ש בסי' זה:
ולענין הכלות עי' למור"ם שם ס"ג שכת' בשם מהרי"ל דיכולות לטבול ביום כיון שאינם באים אצל החתן עד הלילה ומפשט דברי מור"ם הללו משמע דקאי איום ז' כי ע"כ הוצרך לטעם שאינם באות אצל החתן עד הלילה וכן מוכח ג"כ מדבריו בד"מ שעל מ"ש הטור אבל חכמים אסורה לטבול ביום ז' גזירה שמא יבוא עליה וכו' כתב הוא ז"ל בשם מהרי"ל שהכלות יכולות לטבול וכו' ומציון זה שציין מוכח להדייא דעל יום השביעי קאי וראיתי להרב הש"ך שם סק"ט שחילק בדברי מור"ם דדוקא לדידיהו שהכלות אינם טובלות בז' אבל במקום שהכלו' טובלו' בז' אינה יכולה לטבול, כיון שיום ז' לאו משום סרך בתה לחוד מיתסרא אלא משום שמא תראה וכו' ואמת שדבריו ז"ל תמוהים וכבר תמה עליו הבאה"ט שם סק"ח ממ"ש מור"ם בטעם הדבר משום שאינם באות אצל החתן וכו' דלטעם זה אזיל החשש דשמא תשמש ותרא' ותסתור, וחוץ מתמיהת הבאה"ט יש לתמוה עליו ג"כ מהציון שציין על טבילת יום הז' שכתב הטור וכמ"ש וקרוב הדבר לומר שלא הביט הרש"ך בציון זה, גם הרב זל"א בח"ג הביא דברי הר' חיד"א שכתב על דברי מור"ם הללו וז"ל הרב הש"ך כתב דאם טובלת ביום ז' תטבול ביום אבל הרב פ"מ ח"ב סי' ד' כתב דהמיקל וסומך על מור"ם לא הפסיד עכ"ל, וסיים על זה הרב זל"א וז"ל ואחד הרואה דהש"ך אינו בא לחלוק על מור"ם אלא לו' דגם מור"ם לא איירי אלא בטובלת בח' ושמא אפשר דמ"ש המקיל וסומך על מור"ם ר"ל דס"ל דמור"ם סתמא קאמר וגם בשביעי שרי לדידיהו ודלא כהש"ך וס' פ"מ אין עמדי עכ"ל הרב זל"א ונלמד מזה שהרב פ"מ והר' חיד"א דעתם היפך הש"ך. וגם הרב זל"א אף שדבריו בדרך אפשר וליישב דברי הפ"מ מ"מ ממה שטרח ליישב דברי הפ"מ ולא חלק נראה שגם הוא דעתו נוטה לדבריהם: גם הרב חכמת אדם בשער בית הנשים כלל קט"ו העתיק דברי מור"ם בתוספת ביאור ומוכח להדייא מדבריו דמור"ם איירי גם ביום ז' שכך כתב וז"ל, הכלות מותרות לטבול ביום ז' או ביום ח' כיון שאינם באות אצל החתן עד הלילה הגהות רמ"א שם וס"ה, וכ"ך בש"ד להדייא ודלא כהש"ך בסימן קצ"ז סק"ט עכ"ל, ודבריו ז"ל מוסכמים עם דברי הרב פ"מ, גם נלמד מדבריו ממה שציין להג"ה דס"ה ג"ך שרצונו להשוות דיעבד דשאר נשים ללכתחילה דכלות. גם הרה"ג כמוהר"ר רפאל בירדוגו זלה"ה בחי' על הש"ט אף שגמגם במנהג הנשים שטובלות בעוד היום ואפילו בשביעי כתב שחכמי הדורות העלימו עיניהם מזה משום מוטב שיהיו שוגגין וכו':
ונתן סמך למנהגם משום שהחששות רחוקות שמא תהיה זבה גמורה ושמה תשמש ושמה תראה ולכך סמכו על דעת הראב"ד דמתיר אפי' לכתחילה ועוד י"ל דסמכו על מ"ש בהגה והכלות טובלות וכו' והאידנא רחוק הוא עד מאד שתשמש ביום מפני הבושה ומפני השכנים והו"ל קצת ככלות ככלות ומצינו כמה מגזירות חכמים ז"ל שהקילו בהם הדורו' לפי שהוקלשו הטעמים בתהפוכות הזמנים כמו מכירת בהמה גסה לנכרים סימן קנ"א ואיסור נשך לגוים סימן קנ"ט ואיסור מו"מ לפני אידיהן קמ"ט וכ"ש בנדו"ז שיש פוסק מפורסם שמתיר וגם יש בדבר ג' חששות וכולם רחוקות עכ"ד ומדבריו הללו נראה דמיפשט פשיטא ליה דהכלות מיהת טובלות בז' שהרי למד מהם לשאר נשים, אפילו לשביעי וכן המנהג פשוט ג"ך בינינו עד היום בכלות שטובלות בז' בעוד היום גדול ואין פוצה פה באופן שרבו הסוברים היפך הש"ך בזה והם הבאה"ט והרב פ"מ והרב חיד"א והרב חכמת אדם והרב בש"ד והרב כמוסר"ר רפאל בירדוגו זלה"ה. אשע"ך בנדו"ז של כלתו של הר"מ עמאר שלא התחיל' לספור עד יום ה' ויום ז' שלה הוא יום י' שהוא יום חופתה ולמחר תענית צבור ולמחרתו פורים נראה בעיני שתטבול ביום ד' בבקר אחר הנץ החמה קודם החופה כיון שאינה נכנסת גם היא לחופה עד הלילה דטעם א' להם ומה לי בעוד היום מה לי אחר הנץ החמה:
איברא שראיתי להרב עיקרי הד"ט שהביא דעת הרב באה"ט דסובר כדעת הש"ך בכלות, וכתב כ"כ הרב צ"צ סי' ו' והרב באר שבע ועבודת הגרשוני ודב"ש ש"ח ושל"ח לענין שאר נשים שאינם יכולו' לטבול בשבעי גם הביא דברי הרב פח"י דהחמיר באשה דעלמא אפי' בח'. וגם על הציון שציין בד"מ על יום השביעי אכתי יד הדוחה נטויה לדחות דאין מזה סתיר' לדברי הש"ך שהרי בקצר קבע מור"ם דבריו אחר טבילת יום השמני דנקט מר"ן, וא"כ מאי חזית דסמכת על ציון הד"מ, ומ"מ כיון שרבים סוברים דלא כוותיה והמנהג עוד היום בכלות דלא כוותיה אין כח בנו לשנות המנהג, כ"ש בנד"ז דאיכא ג' ספיקי וכמש"ל ועוד ראיתי להרב עיקרי הד"ט שהביא מנהג בני עירו של הרב פח"י שנוהגים בכלות לטבול בעוד היום ומשמע על יום הז' דאי על יום הח' מה בא להשמיענו בזה, הלא הכלות יום שמיני לא נמצא חולק באופן שלדעתי המעט אם יסכימו מורי הוראה תטבול אחר הנץ החמה הו הנלע"ד בזה וצויי"מ הכ"ד החו"פ באדר טבא שתא ושמחת עולם ע"ל ראשים ליצ' וקיים. ע"ה שמואל עמאר ס"ט:
כבר כתבתי במ"א שיעור המקוה ועתה ראיתי שאין כל אדם בקי בשיעורו כפי הדרך שכתבתי ורבים טועים בו מחוסר הבקיאות ולכן ראיתי לבארו באופן שיבינוהו הכל כבר ידעת ששיעורו הוא אמה על אמה ברום ג' אמות והאמה בת שש טפחים והטפח ד' גודלים כמ"ש הרמב"ם בהל' ס"ת והוא שיעור ב' שעורות באורך שהם ז' ברוחב דהיינו שוכבות זו עם זו והרוצה שלא למדוד בשעורות יבחר גודל גס הרבה, וגודל דק הרבה, ומחציתם הוא גודל הבינוני הראוי למדידה ולפי דברי הפוס' זה מכוון יותר מהשעורות, ומדדתי בזו האמה הנהוגה בינינו בין הסוחרים הנק' קאלא בל"ע ומצאתי בה י"ט גודלים. נמצא אמה שזכרו הפוס' יש בה קאלא ורביע שלנו מ"מ ולפי שהמקואות שלנו רחבים ועמוקים ואין לכל בקיאות לעמוד על השיעור צריך לעשות הרום רוחב והרוחב רום לפי"ז כשתעשה הרום רוחב והרוחב רום צריך להיות ברוחבו רצועה מארבעה דלקאלאת שלנו נכי רביע קאלא והרום קאלא שלנו ורביע וכל מה שיפחות מזה ברוחב תוסיף כנגדו ברום, ד"מ אם נחסר לך ברוחב קאלא ורביע שלנו שהוא שליש תוסיף ברום על קאלא ורביע שאמרנו מחצית בקאלא ורביע שהוא ה' שמיניות של קאלא שלנו ונמצא צריך להיות ברום ב' קאלא שלנו נכי שמינית ואם יהיה המקוה מרובע ד"מ אמתיים על אמתיים ברוחב צריך להיות אמה נכי רביע ברום וזה דרך שיובן לכל אדם אך הוא ע"צ הצמצום וצריך להעדיף עליו ואז ישלים בשאובין כי אם יהיה חסר מזה אף דלענין ממזרות נדה יצאה מכלל חייבי כריתות כמ"ש בפ' החולץ וקידושין תופסין בה והוא בכלל בני ט' מדות מ"מ לענין נדה עדיין היא בטומאתה וחייב עליה כרת רח"ל כי ע"כ הנכון להרבות בשי' אפי' בשעת הדחק, ע"ה שמואל עמאר ס"ט:
בדין תינוק חולה לענין מילה עיין סימן רס"ב ס"ב בב"י ובש"ע שכתב משם מוהרי"ק דכשהוא חולה חולי של סכנה דוקא אז צריך להמתין שבעת ימים מעת שנתרפה. אבל כשאינו חולה חולי ש"ס כגון שכאבו עיניו מעט או חולי שאינו כולל כל הגוף אז כשיבריא מלין אותו מיד:
אבל עכ"פ בכל דבר שהתינוק מצטער בין מחמת חולי כל שהוא בין מד"א או כחוש בעצמו אין מלין אותו עד שיבריא ובסי' רס"ג ס"א אם הוא ירוק או אדום אין מלין אותו ע"ש שמל' רמב"ם שהביא הב"י היינו ירוק או אדום ביותר כסו שצבעו אותו הוא דאין מלין יעו"ש ובהא דממתינים שבעת ימים מעל"ע מעת שנתרפא כתב הט"ז שאם היה יום ה' בשבת או יום ג' אסור למולו דשמה יצטרך לחלל עליו שב' שהוא יום ג' למילתו אך לדעת הש"ך והמ"א שרי כדי שלא יתרשל במצוה. ובהא דירוק ביותר כן הוא דעת הרמב"ם כנ"ל וכן הוא ג"ך דעת הסמ"ג והיינו טעמא שהוא סימן שלא נפל דמו בו. לא מבפנים ולא מבחוץ ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה הקטנים וכן אם נמצא אדום ביותר כאלו הוא צביע כמ"ש הרמב"ם הוא סימן שלא נבלע בו דמו אלא הוא בין עור לבשר:
ולענין נולד בח' או ספק ז' ס' ח' מבו' דינו בסימן רס"ו סי"א ע"ש לענין שבת שאינה דומה שבת אלא א"ך נגמר שערו וצפרניו אך לענין חול לא ג"ד מר"ן ומ"מ נראה דכל שלא נגמר שערו וצפרניו הוי בכלל נפל דגרוע מחולה ולפחות דינו כחולה שלא עמד דמו דמו בו וממתינין ליה עד שיגמר שערו וצפרניו ונר' שכן הוא מנהג עירינו זאת., ומעיד אני שנולד מימון אחי בשבת תוך שמנה ממש, ובימות החול בדקו הרב כמוהר"ר אבי"ע ביר' זלה"ה, ויום ששי בש' בא בבקר ובדקו ואמר שעדיין לא נגמר שערו וצפרניו כראוי ויום א' אחר חצות בא ובדקו הוא וחכם אחר מוהל ואמרו שנגמרו שערו וצפרניו ונמול ביום ב' שהוא יו"ד ללידתו ופשוט שלא נעלם מהרב דברי הרב בית יהודה במנהגים דק"ט שכתב מנהגו שלא למולו עד עבור ל' יום אלא ודאי מצד שהיה מנהגם לדון בזה כדעת מר"ן עשו כפה"ד ועיין להרב מעם לועז הביאו הרב זל"א. שכתב ביום הז' ילך המוהל לראותו, וישים אצבע בפיו לראות אם קרה ולחה, וגם שימצוץ וימשוך את אצבעו ושלא יהיה למארי"ו, גם צפרניו וכפות ידיו ורגליו יהיו לבנות ופה האצטומכא לא יהיה עמוק' וגם תפול טבורו אבל אם יש לו "פלוריזיקא" בפיו או בלשונו או בתכו או בשפתיו או שהוא כולו ירוק או עיניו: הוא מורה שהוא חולם ואין למולו יע"ש, ומזה מוכח שגם הם היו נוהגים כמנהגינו גם בדיד הוה עובדא ונולד לי בן בשבת והיה לו חולי בכיס ובדקוהו המוהלים בע"ש ואמרו שיהיה נמול בשבת ולראית האמת ח"פ: ע"ה שמואל עמאר. המפלת כמין חתיכה בלי ריקום מה יהיה דינו של הבא אחריו לענין פטר רחם להתחייב בפדיון עיין במשנה פ' יש בכור דמ"ז ועיין בפ' המפלת וז"ל מהרי"ק ש"ו קמ"ג ואשר שאלת על אודות אשה שילדה זכר אחרי הפילה נפל בתוך ח' שבועות לבעילתה ושאלת את הנשים אשר היו שם והעידו איך נפל השפיר לבור והושם אח"ך בספל מלא מים ולא הבחינו בו שום ריקום איברים רק ראו כמין גידים דקים מאד וכעין בשר ויש מהם אומרים שהיה מלא מים או מוגלא דבר פשוט הוא כאשר כתבת דלפי עדות הנשים אין לחוש משום ולד כמ"ש הרמב"ם ושאר הפוס'. ואעפ"י שכתבו בטי"ד שעכשיו אין אנו בקיאים להבחין בשפיר אם ישנו מרוקם או לא ויש להחמיר ליתן לה ימי טומאת לידה פשוט הוא דה"ד לענין אסור נדה משום חומרא דכרת. אבל לפטור הבא אחריו מן הבכורה נראה דליכא למימר הכי דאדרבא יש להעמיד אשה בחזקת שלא נפטר רחמה עדיין וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו איבריו עדיין דהא חזקה גמור' היא זו עכ"ל ועיין להרב ד"ן סימן י"ג חיו"ד שהביא דברי מהריק"ו הללו גם הביא דברי הרמב"ם דפיו"ד מהל' אבי' ופלפל בהם, ולסוף העלה דלגבי בכור אם היתה חתיכה לבנה ויש בה עצם פוטר הבא אחריו ואם היתה משאר מראות ובעצם מספקא ליה דנהי דגבי טומאת לידה מחמירינן משום דלא בקיאינן:
אפשר לומר משום חומרת כרת הוא אבל גבי בכור איכא למימר כמ"ש מהריק"ו גבי ריקום דשפיר לכך הנכון הוא שיתן פדיון ולא יברך דס"ב להקל וזכורני שגם הרב חיד"א בחיים שאל ח"ב כתב בזה ע"ע, ועיין להרב עזריאל בתשו' ב"י הביאה הד"ט סימן ל"ג דבנפל מרוקם הבא אחריו מחוייב לפדותו בלא ברכה וכן היא ג"ך דעת הרב יעב"ץ סימן פ"ט ויישב מה שהשיב הרב צבי אביו על מהריק"ו בסימן ק"ד, ועיין למהר"י קצבי סימן ה' במפלת חתיכה בלי ריקום שחייב בפדיון ובברכה ועיין להרב חיים שאל ח"ב סימן טו"ב שהביא דברי הט"ד והר"ץ הנז' ותמה על הבאה"ט שכלל דעת שניהם גם הביא דברי הרב לח"י סימן ש"ב נפוס' אחרים ולסוף מסיק שחייב בפדיון ויברך. שמואל עמאר. אירע מעשה ביתום בכור שנולד אחר מיתת אביו ונסתפקנו אם יכולים הב"ד לפדותו כי ראינו שרבים וגדולים חולקים בזה מערכה לקראת מערכה עיין למור"ם סימן ש"ה חיו"ד ומר"ן שם סי"ד וט"ו וע"ש בלבוש ועיין ג"ך להרב מהריק"ש ולהרב מעד"מ ושם בט"ז סימן הנז' וע"ע להרב יד אליהו ולהרב דבר שמואל קט"ו שכל אלו בשיטה חדא קיימי דאין לב"ד לפדותו ולעומתם סברי להפך והם הרב הש"ך והרב צידה לדרך הביא דבריו הט"ז ודחאם. והרב נקודות הכסף העמידם והרב מחנה אפרים והרב פח"י והרב בית דוד שכולם סוברים דמצוה לב"ד לפדותו, ויש מהח' שרצו לפסוק כדעת האח' המקילים ויש שעמדו לנגדם מר"ן ומור"ם והלבוש דקי"ל כוותייהו וגם אני הצעיר מכללם ורציתי לעשות תיקון מהרי"ל שהביא מור"ם סט"ו לכתוב טס של כסף ולתלותו עליו ולחקוק בו שמו ג"ך מחשש איבוד, ועכ"ז לא הסכימו ולסוף נעשה מעשה ופדאוהו ואני הצעיר לא נמניתי עמהם בזה והדבר צריך לי תלמוד, ובע"ה לכשאפנה אשנה. הצב"י שמואל עמאר. אחר זמן נזמדן לידי ס' פרי האדמה ח"א וראיתי לו שנשאל בחרש שאינו שו"מ שנולד לו בכור והוא פטור מכל המצו' ורצה אבי אביו לפדותו וסו"ד העלה שאין לאבי אביו לפדותו ולא לב"ד והסכים עמו הרב אדמת קדש עם רבני דורו וכתב שכן נעשה מעשה על פי הסכמת כולם יחד. ומאד נפלאתי על הרב מהר"ש אשכנזי בבית עובד בדינים השייכים לחמש סלעים של פדיון אות י"ד שעם כל רוב בקיאותו לא דקדק יפה כמנהגו ובעיניו כדבר פשו' ואינו כן וכמ"ש, ובכת"י הרב מר בריה דהמחבר זלה"ה נמ"ך וז"ל א"ה עיין להרב בני בנימין סי' ה' שעשו מעשה בירושת"ו בהסכמת כל הרבנים וכתבו טס של כסף וכו' ע"ך. העיד העיר לי החכם כמה"ר דוד אדרעי שד"ד מעיר צפת תוב"ב ששמע מהרב המקובל כמהר"ר שמואל העליר שקיבל מרבו הר' המקובל כמהר"ר אברהם ביר זלה"ה שקיבל מרבו ורבו מרבו עד הרב הגדול האר"י החי זיע"א שהנמצא בבית פדיון בשעת הפדיון כאלו התענה פ' תעניות ובפרט בימי השובבי"ם יש תיקון גדול לכל הנמצא בבית ע"ך [וסיים ע"ז הר' מר אבי ז"ל בכת"י ז"ל אף עפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר ממ"ש הכתו' ויקח משה את כסף הפדיו"ם נוטריקו"ן פ"ד יום ע"ה שלם עמאר ס"ט]:
בענין גט שנפל בו טפת דיו במקום חתימת העדים וגררה הסופר וכשחתם העד נמצא אות ד' של תיבת עד כתובה על הגרד לדידן דנוהגים בגיטין להלך אחר המחמיר אם הגט כשר או לא לדעת הרב"ש סימן ק"ל סק"כ בסופו. נראה דכשר אפילו לכתחילה שלא במקום דחק ועיגון והיינו טעמא משום דכבר נגמר החתימ', ותו אין פיסול במלת עד:
אלא שראינו להרב מהריק"ש בסימן ק"ל שכתב בשם הרדב"ז וז"ל קרא תינוק עד בריש כשר כיון שאינו מעכב מלת עד ודוקא בשעת הדחק ע"ך ומדבריו אלו מ"ש דשלא בשעת הדחק פסול ודלא כב"ש והגם שאפשר לחלק דשאני התם דמשתנית המשמעות במה שקורא התינוק ער וכאלו שמות אלו אינם כתובים לשם עדות דמי ודמייא להך דסי' ק"ט סמ"ט דהגם דקי"ל דאם חיסר בטופס הגט תיבה לא נפסל בכך כתב מור"ם ז"ל דהיינו דוקא אם אין הענין משתנה אבל אם נשתנה הענין פסול וכן נר' ג"כ מדברי מר"ן בב"י סי' הנז' בהיכא שכתב למהך בחית. דהגם שכתב להתנסבא כתב דאם חיסרה כשר בתי' למהך שכתבה למחך פיסל, והיינו טעמא משום שנשתנית המשמעות שהוא לשון חוכא, וג"כ יש לחלק בנד"ד שכתבה על הגרד מ"מ צל"ע בדברי הרדב"ז ז"ל אם לשונו יסבול זה או לא וכעת לא נמצא בידי ולפי שענין זה אירע ערב המועד ואין לי פנאי לדקדק בו כראוי רמזתי כאן ראשי פרקים לבל ישכח ממני ולכשאפנה אשנה:
הצעיר שמואל עמאר ס"ט משה אלמנה שחורה או לבנה רזה או שמינה אש מתלקחת בבטנה. והשטן עומד על ימינה לשטנה כסתה כלימה פניה את החסידה למינה ראשה חפוי בין ברכיה נפשה דומה שכנה. דמעתה על לחייה יורדת תשב לארץ עגונה. לובשת שחורים ומתעטפת שחורים עד מלאת לה שנה ויש ממהרת את הקץ משום שמחת עונה בין כך ובין כך מאכלה בריאה טבחה טבחה משכה יינה. וחבצלת השרון על שלחנה, פניה כחמה זורחת מאירה כלבנה ויהי כי שלמו ימי אבלה והגיע זמנה. תוציא ראשה בעד חלונה, נשקפה ותיבב כעומדת בתחנה, וכאשר תצא לחוץ נטויה גרונה ופסיעותיה דקות מי מנה. מבטת לכל רואיה אם ישקיפו בה אחרי אבילותה תהיה לה עדנה היא יוצאת ידה בקרבה הפרה רעננה. ומסקרת בעינה כל מקום שנתנה עינה להבה תלהט ממנה ואף אמנה כי תשוב אל ביתה בשמחה וגיל אל חדרה ובית מלונה. מצפה ומייחלת מתי יבא מבשר אליו תקשיב אזנה. ואם יצא איש לדבר בעניינה. צעקה האשה חץ שחוט לשונה, האיש כמוך ידבר בי כאחת הנבלות יעשה אותי כזונה אם תשכח אישה הראשון תשכח ימינה טוב היותה עם אישה ושם תקבר במנוחה נכונה ולא תוסיף לשמוע כזאת כי נפשה מרה לה כלענה תקפוץ בשבוע' ואסרה אסר ונדר אלמנה לבלתי היות לאיש עוד עד עולם לא בעיר ולא במדינה ובכל זאת לבה דופק ודוחק מתי תראה שעה שמשחקת לה על מכונה להשקיט לה מיגונה מיגונה על כן כל ערום יעשה בדעת ותבונה ולבו לא יחת לקול שאונה אך ידבר על לבה תנחומין כמדתה מסלתה מגרשה ומשמנה, פתח דבריו יאיר עד מתי בתי תשבי עגונה שכולה וגלמודה בפאת בית אצל כל פנה הלא את כלילת יופי מקוטרת מר ולבונה. אמרי לי אחותי רעיתי האת היא בזה ראשונה כבר קדמוך נשים שאננות ממשפחות רמות כבכורה בתאנה אשר היו לאיש פעמים שלש למנה והדוברים עתק שפתיהם תאלמנה. לבא בעי רחמנא. שמאלו תחת ראשך וימינו תחבקך ויהי ידיו אמונה אז תתענג בתענוגי בני האדם בימי בחורותם גם לעת זקנה היא גם היא פיה פתחה בערמה שפתיה נעות וקולה לא ישמע מנהמת כיונה אוי לי כי נדמתי לבת היענה איך אצא בין הנשים אשר תאמרנה עלי אשה רעותה כמה אשה זו מגונה. אתמול שחורה והיום לבנה אתמול כסתה פניה והיום רעננה. תוך כדי דבור תשאל לעומדים בין מי זה העלם אם הוא הגון לי ואני לו הגונה אם חרוץ במעשיו ולא יאהב שנה אם אין בו מום המונע תשמיש ועונה. עודה שואלת האיש עומד לנגדה מהיר במלאכתו והשב רוחה לא יתננה לו לאשה מהר ימהרנה. והיא גם היא תפשוט את ידה לקיים כל תוקף ושבה לאיתנה תחדש כנשר נעוריה ברחיצה וסיכה ליום מועד ימי חתונה ככלה תעדה כליה עת נשואיה חופה קונה בבקר תאמר מי יתן ערב נתעלסה באהבים בשיר וברננה. ובערב תאמר אנא ה' הצליחה נא:
רובא דעלמא נהגו ע"פ דברי המקובלים שלא לישא נשים רק במילוי הלבנה וראיתי להרב יד יוסף פרשת חיי שרה שהביא מהמדרש פרשת ואתחנן יחס לזה פשטי. דשם אמרו רבנן אמרי כל שבראתי בעולמי זוגות שמים וארץ זוגות. חמה ולבנה זוגות. איש ואשה זוגות אבל כבודי יחיד ומיוחד הוא הורונו בזה לדעת שכשם שהחמה ולבנה ושמים וארץ משפיעים ונשפעים. כך איש ואשה, וכמו שהלבנה כל זמן שהיא מחוברת ומתאחדת עם השמש מתוסף ומתברך אורה וכל זמן שהולכת ונפרדת מהשמש, מתמעט אורה כך כ"ז שמתחבר הזכר עם הנקבה ויש אחדות בניהם מתוסף שפע וברכה אליהם ובפירוד מתמעט שפע אורה ולהורות זה לסימן בעלמא שלמדו העולם נהגו לישא במילוי הלבנה ואני ברגליו אעבורה דהיינו טעמא שאין נושאין נשים בחיסור הלבנה מפני שפעולת הזמן תפעול בענין כשיתחילו בו באותו זמן. וכיון שהזיווג הוא חיבור הזכר לנקבה הרצון בו להיות בזמן חיבור הלבנה עם השמש ויפעול הזמן שהוא זמן החיבור בפעולה לחבר ולא להפריד חברתם ח"ו אמנם בחיסור שהוא זמן הפרדת השמש מהלבנה. חוששין לפעולת הזמן שהוא זמן הפירוד בפעולה להפריד ולא לחבר ח"ו והוא נכון לפי הפשט: