אור ברסלב
שות דבר שמואל חו"מ › סימן מב

שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר

חו"מ · סימן מב

סימן מא

המציא לפנינו בעל בתו של המומר הנ"ב הפס"ד הנ"ב לעיין בו ולהתלמד ממנו למ"א כיצד היה ענין זה של קרקעות אלו שנטל השר מהמומר הנז', כי נטל עוד קרקעות אחרים ממנו בכח שקריו הללו ומכרם לב"ב במתא תאג'א יע"א, וראינו דברי הרבנים הנ"ב:

גם דברי הר' אבי"ע זלה"ה בחזרתו הנ"ב. והנה אמת שלענין החזקה במוכר קרקעו למלך או שלקחו בחובו נמצא הדבר מבו' להר' מהריק"ש ז"ל בהגהותיו סימן קכ"ו ורכ"ד דכשמוכר המולקי למלך אין לדון דין חזקה לפי שהמלך אינו ראוי לשייר בקניינו כלום, גם כי לא ראה מי שנהג כן כשמוכרים למלכות:

אלא שבזמנינו זה מימות מו' עבד רחמאן ועד עתה נר' שאם יסכימו מורי הוראה יוכלו להשוות דין מלך לשאר גוים במכר הקרקעות דמידי הוא טעמא שלא הנהיגו החזקות במוכר למלך הוא משום שבזמניהם דבר שמואל (מג) היו החזקות נסתרים מעיני האומות ובסתר ובהחבא היו עושים מה שהיו עושים כמבואר אצלינו בכמה פסקים מהא' ולכן במוכר למלך שיש חשש סכנה אם יכיר שמכרו לו ושיירו החזקה הנהיגו שאין לדון דין חזקה אפי' בסתר. וכ"ך ג"כ להדייא הרב מוהריב"ע זלה"ה בתשו' בענין מוכר למלך וז"ל ובהיות דבר מלכות שהמלך קנאה ומתחת ידו לקחוה הב"ב בכה"ג ודאי לא תקון דודאי נחלטה לחלוטין באשר דבר מלך שלטון ופשיטא שאין כח לבע"ח עליה כי איך אפשר שתשאר החזקה לבעלים והלא משפט מות לאיש אשר יעלם דבר זה על שפתו ומעולם לא עלה על לב מתקני התקנה דב"ז דשכיח בו סכנה. שלא תיקנו אלא בדבר שרגיל להיות וכו' עכל"ה ואיך בזמנינו זה שפשטה תקנת החזקות בכל העולם. וכל הגוים מקטנם ועד גדולם יודעים דין ומנהג זה וגם המלך מכיר הדבר בטיב, ולא דיו מה שרואה ושותק אפילו על קרקעותיו אלא שמוסיף לחזק את ידם בכתבו ובחותמו להודות להם שיש להם חזקה ודאי שמי שידון דין חזקה, גם במוכר למלך דינו דין:

ואם יש לנו לדון דינא דמלכותא בענין זה אין ראוי לדונו כ"א במי שנטל המלך קרקעותיו בדין החקוק כמו שנתבאר לקמן, וכגון שקצף על ישראל שהמרה את פיו וכיוצא דכיון שלדעתו הוא נוטל כל הממון של הב"ב שמרד בו או שהמרה את פיו כיוצא וכדין החקוק אין ראוי לומר ששייר החזקה, וכמו שמצינו ג"ך להרב המאסף סימן ק"מ אות פ"ו מהגה"ט בשם מהר"א ששון ז"ל דמי שנלקחו נכסיו בדד"מ איבד חזקתו. אבל אם מכר לו היש' או שלקחו בחובו בזמנינו זה נראה דלא איבד חזקתו כיון שגם המלך יודע שמשתיירת החזקה ועינינו ראו כמה קרקעות של המלכות שנוהגת בהם החזקה בידיעתו, והנם שרבותינו מתקני התקנ' עיקר סמיכותן באותה תקנה הוא על דין סיקריקון ולדינא דגמרא אין דין סיקריקון בבא מחמת חוב כמבואר בסימן רל"ו ע"ש, וכ"ש במוכר לרצונו וא"ך הבו דלא לוסיף עלה דבמאי דנהוג נהוג ובמאי דלא נהוג לא נהוג ובמוכר למלך או שנטלה בחובו מבואר בדברי רבת מהרא' דלא נהוג דין חזקה וג"ך ביארו בפי' שלא נכלל זה בדברי התקנה מ"מ ראינו להרבנים מהרשב"ד ומהרר"ף אבן צור ומהרא"ץ ומהרמ"ס זלה"ה בפס"ד אחד שכתבו, שהרבנים מתקני התקנה המה בחכמתם ראו שכל מוכר לגוי אינו מוכר רק ע"ד שתשאר לו חזקה, וג"ך לחקות שיחזירהו לו הגוי בסך שבו קנהו ומשוה הכי בוחר בשות' הגוי ומוזיל גביה במכירתו ואסמכוה אדין סיקריקון המובא בסי' רל"ו דכי היכי דהתם זולא דמוזיל מציק שהוא רביע הוא של בעלים. ומשום הכי הניחוהו להם רבותינו:

ה"ן הכא אפילו היכא שמוכר ומקבל מעות כיון שע"ד כן מוכרו ומיום א' מוזיל גביה בשביל החזקה, משו"ה הניחו לו הרביע וא"ך לפי"ז כיון שמתחי' מחיל בשביל החזקה וכמ"ש, וגם המלך עצמו יודע זה כי לא נעלם אצלו דבר מכל מה שיודעים שיודעים בזה כל הגויים בני ממשלתו, מאיזה טעם נבוא לחלק בין מלך לשאר הגויים:

והלא כל עיקר הט' שהיה להם שבו סילקו כח המוכר למלך מן החזקה, הוא מחמת שמן הסתם העושה זה יחייב את ראשו למלך ובהבטל הסיבה יבטל המסובב:

וכעין דוגמא לענין זה שאנו רוצים כעת לומר מצאנו ראינו לרבותינו הרא' זלה"ה שכת הקודמים, הם סרב מהרסב"ד והרב מהרע"מ סירירו זלה"ה דנו בקרקעות שהיו ידועי' לגוים בני נקסיס במתא תיטוואן שהיו שרים ומושלים בעיר והיו לישראל בהם חזקות ואח"ך קם מלך חדש וגירשם מהם ונטל הקרקעות והטילם על ב"ב שלא נשארו לא' שהיתה להם חזקה בימי בני נקסיס שום חזקה והכ"ל יזכו בו הלוקחים מחדש והיה טעמם בזה מכח דינא דמ"ד:

והרבנים שאחריהם והם הרב מוהריב"ץ והרב מוהריב"ע זלה"ה והרב מהר"א אב"ד זלה"ה תמהו על דבריהם מטעמא דאם המלך כעס על שרי מלכותו ונטל ממונם מדין חוקי המלכות שנוטל המלך ממון שריו ושמשיו למה ילקו בהדייהו בעלי כחזקו' ולסוף העלו דבחזקת ישוב שלא הכריעו רבותי' אם היא כקרקע או כטל', יכול המוחזק לומר קי"ל כוותייהו משא"כ בחזקת קרקע שלדעת כולם דין קרקע אית להו, גם בענין זה דינה כקרקע ולא נטל המלך כ"א חלק הגוי שמרד בו ולא גם חלק שותפו שהיה בעל החזקה ומעשה הים עוד ביניהם בשר שכעס עליו המלך ונטל ממונו והטילו על ב"ב ובעלי החזקות הרא' תבעו חזקתם ופסקו להם הרב מהריב"ע והרב מהראב"ד הנז' וז"ל. הנה מלשון השאלה שחזקה זו אינה חזקה כחזקות הנהוגות פה מללאח פאס שהיה הקרקע מעיקרא של ישראל, ובא ליד הגוי דהא ודאי נשארה החזקה לבעליה דדינינן לה כקרקע לכל מילי, אבל אם היא חזקה הנק' גולסא מחמת איזה יהודי שדר בה תחילה דדיינינן לה כטלטל לכל מילי פקעה חזקתו כשנטל המלך ממון השר שמרד בו דדינא דמלכו' דינא בזה מאחר שהשר המורד נטל המלך כל אשר יש לו מן הדין ומן הראוי דהכל נכנס לבי גזא דמלכא ולא נשאר לבעלים כלום בחזקה אבל אם גוף הקרקע היה עיקרו של ישראל, זה ודאי לא איבד חזקתו שהמלך לא כעס מעולם על היהודי ולא נטל מה שהוא שלו רק של השר, ואין זה ענין למ"ש הרב הכנה"ג סימן ק"מ דהתם המלך כעס על היהודי עצמו ולקח נכסיו, וזה פשוט וכדמוכח בסי' קנ"ו ושס"ט ע"ש עכ"ד. הרי להדייא שהא' פסקו דפקעה והאחרונים בהיפך ומי שלא ירצה להתעקש יוכל ליישב דבריהם בפשיטו' שהא' היה להם פחד גדול מהמלכות בזה ומשו"ה הפקיעו חזקה הא' והאחרוני' שראו שסר אותו הפחד והתחיל ענין החזקה להתפשט דנו בהיפך. ובזה לא תהיה מחלוקת בין הרבנים הנז' ולא שום טעות בדברי הרא' חלילה. ומי שירצה להתעקש. אמת שיש לו במה להתעקש, ומ"מ מידי פלוגתא לא נפיק וכלל בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן. והכא נמי בנדו"ד נימא שהא' שפסקו שהמוכר למלך אין לו חזקה. הוא משום פחד וכמ"ש, ולדידן שסר הפחד בהבטל הסיבה יבטל המסובב, וכ"ז אינו ענין לנדון שלפנינו ולא נכתב אלא להתלמד דרך אגב ואיך שיהיה נקיטינן מיהת דאם המלך כעס על ישראל עצמו ונטל ממונו בדד"מ איבד חזקתו כמבואר להרב הכנה"ג בסימן ק"ם וכמש"ל. מעתה צריכים אנו לחקור בנדו"ז שלפנינו אם נכלל בדינא דמלכות' המובא בפוס' או לא דדינא דמל' מבואר בדברי הרמב"ם פ"ה מהל' גזילה ובדברי הטור סימן שס"ט סי"ד ומר"ן שם בב"י ובקצר ס"ז וס"ח. שבדבר כללי שגוזר המלך על כל בני מלכותו, כגון שמטיל מס קצוב בכל שנה או על כל איש ואיש או שגזר שכל שיעבור על דבר פ' שיהיו נכסיו למלך וכיוצא בזה או שכעס על א' ולקח חצירו או שדהו אינו גזל ומותר ליקחנו ממנו שכן חק המלכים ליקח ממון המורדים בהם. וממון שמשיהם כשכועסים עליהם, והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשית חצר זו או שדה זו כהפקר וכל הקונה אותה מהמלך זכה בה אבל מלך שלקח חצירו או שדהו של אחד שלא מדין חק המלכים, ה"ז כשאר גזלן ואסור ליקחנה ממנו וביאר הר' המגיד שם אסיפא דדינא אבל מלך וכו' וז"ל כבר הודו לו כל כל בעלי הוראה וכן עיקר דדינא דמ"ד אבל גזלנותא דמלכא לאו דינא והרי היא גזל גמור וקרקע אינה נגזלת ולעולם בחזקת בעלים היא, וזה מבו' בהרבה מקומות ועוד הוסיף הרמב"ן ואמר:

שאם בא המלך לעשות דין חדש אעפ"י שתיקן אותו לכל אם לא היה כן מחק המלכים הא' לאו דיניה דין ואין כן דע' רבותינו ורבינו ז"ל אלא הרי יכול לעשות דין חדש ולו' כל העושה כך יענש כך, ועונשו עונש מן הדין: גם בסימן רל"ו הביא הרב"י בב"י ומור"ם במפ"ה שם דברי המרדכי שכתב וז"ל שר או מושל שקצף על עבדיו ומשרתיו. ולקח מאחד מהם ביתו דינא דמ"ד ואין הלוקח חייב ליתן לבעלים כלום עכ"ל, ופשוט שגם המרדכי מיירי בשר או מושל שקצף עליהם על עברם על דבריו בחק מחוקי המלכות או ממה שחקק הוא לכל בני מלכותו כדעת הרמב"ם ורבותיו, ולא ליקח מהם ממונם שלא בחק מחוקי המלוכה דזו ודאי חמסנותא היא והקרקע בחזק' בעליה עומדת וכמ"ש גם פשוט הוא דשר ושופט דנקט בלשונו היינו שהם כעין מלך, כגון שרים אלו שתחת ממשלת מלך תוגרמה וכיוצא שהם כמלכים ממש וכל גזירותיהם וחוקתיהם הם חקי המלכות. לא כשרי מלכותינו זאת שסתמם גוזלים וחומסים בלתי ידיעת המלכות ובלי חקי ומשפטי המלכות דהני ודאי כל אשר יעשו שלא בידיעת המלכות. ואפי' בידיעת המלכות ואינו חק מחוקי המלכות אין לדון בו דינא דמ"ד שגם המלך אין דינו דין רק במה שחקק לכל בני מלכותו:

אבל אם לקח מהיחיד בלתו חק אין דינו דין ואף שחמס זה סמכו השר על דברי הפליל. שאמר שהפליל אמר שנכסיו שנכסיו למלכות. מ"מ כבר השיב על זה הרב ז"ל ותשובתו מספקת דלא מפיו אנו חיים דאם אמת כן הוא שקיבלו המרתו, שאז יהיו נכסיו למלכות אם מת ולא הניח יורש בין הגויים. כיצד דנו בגירושי אשתו להיפך שהמרתו אינה המרה מצד שהיא בלתי דעת, ולכן אמר שיגרשוה ממנו ואינה חייבת ללכת עמו הא ודאי שכל מה שעשה לא היה ע"פ הדת וגם לא בידיעת המלך וכל אותן ההוכחות שהוכיח הרב על ענין זה חזקו' ובריאות א"ץ לכפול הדברים ואפילו אם המצא ימצא שיעידו שכן אמר הפליל. נראה שאין בדבריו כדאי לדון עליהם בענין זה דינא ד"מ שמתוך מעשיו שעשה בגירושי האשה שנראה מהם ברור שדן שאין המרתו המרה מוכח שבזה עשה תורתו פלסתר לרצון השר וכמ"ש הרב אבי"ע זלה"ה:

וגדולה מזאת אנו אומרים שאפילו אם היה דן הפליל בכולם שהמרתו המרה, עכ"ז אין לדון בדבריו דמ"ד דכיון דלדידן ברור הדבר שאין המרתו אלא מתוך שטות וטירוף הדעת אף אם ידון הפליל להיפך אין לסמוך עליו: דבטעות דן מה שדן ובטעות נכנס קרקע זה למלך אף אם נאמר שאמת הוא שנכנס למלך מה שאין הדעת סובלת לפי ההוכחות הנ"ב דאין זה דומה אלא לגוי הבא בעקיפין. המובא בסימן רל"ו ס"ח וכמ"ש הרב זלה"ה דהיינו טעות היינו עקיפין:

כיוצא בזה ממש מצינו להרה"ג כמוהר"ר רפאל בירדוגו זלה"ה בשו"ת שלו סימן קי"ב שנשאל הרב בא' שהמיר לאונסו:

והיה מתנהג בדת היהדות בסתר וכשמת בלא בנים נטל המלך ממונו ואח"ך עמדה אשתו וקבלה לפני המלך בכח כתוב' הנקר' אצלם צדאק והחזיר לה המלך ורצתה לזכות בקרקע לעצמה ולא תכניסהו ליבם ונשאל הר' אם יש בדבריה ממש או לא והשיב וז"ל נראה שאין טענתה טענה וקודם צריך להודיע שהמלך לא זכה בקרקע הנז' דאף דקי"ל דדינא דמ"ד ודין המלך הוא ליטול כל נכסי מי שאין לו יורש, וקורין אותו בערבי מאל למוקאטיעין וזה כיון שהמיר אין יורשיו הישראלים יורשים אותו:

מ"מ ידוע ומפורסם שראובן הנז' המיר לאונסו וכל ימי המרתו היה ישראל גמור וא"כ אין זה בכלל דמ"ד שבטעות נטל המלך יר"ה ממונו והו"ל כאלו חשב המלך שהוא שלו של המומר ואינו שלו, המשל אם הוא היה דר בבית א' בשכי' והמלך חשב שהוא שלו ונטלה האם יעלה על הדעת שיזכה בה המלך, כן הוא נדו"ז וכיון שהמלך לא זכה בה ידמה זה להא דסי' צ"ז סכ"ד בהג"ה היה חייב לגויים וכו'. ועוד יש לדמות זה להא דסי' רל"ו ס"ח בא גוי בעקיפין וכו' והנה בנד"ז המלך רצה ליטול הקרקע בטעות בחושבו שהמיר לרצונו ולזה המלך יורש נכסיו ולפי האמת לא המיר והו"ל כגוי הבא בעקיפין דטעות ועקיפין כולם א' ואחר שהשתדלה עד שהחזיר לה צריכה להחזיר לבעלים וכל מה שהוציאה ע"ז צריכים ליתן לה כללא דמילתא שהקרקע של היבם ואין לה עליו אלא שעבוד כתו' כשאר נכסי בעלה עכ"ל: והוא ממש כנ"ד שאף אם היה דן הפליל שהמרתו המרה בכל ענין וממילא יש לדון בענין זה דדינא דמ"ד וכדעת היש חולקים שהביא מור"ם סימן שס"ט ס"ח שבכל דבר דד"מ אפילו בדינים שדנים בערכאות וכמ"ש הר' הסמ"ע מסי' הח' סקכ"א מ"מ כיון דאנן ידעי' שאין המרתו המרה וגם הדברים מוכיחים שלא המיר אלא לאונסו בטעות נכנס קרקע זה למלך כ"ש עכשיו שדן להדייא הוא עצמו בגירושין שאין המרתו המרה וגם הדברים מוכיחין שלא נכנס הקרקע למלך דודאי אין לדון בזה דד"ד, ואין זה דומה אלא לדין גוי הבא בעקיפין וכמ"ש הרב הנ"ב והרב מר דודו זלה"ה שלדעת אחת כיוונו שניהם בענין זה חלקם בחיים:

ואף שמבואר שם בס"ט דאם יש שופטים בארץ והיה אפשר להוציא ולא עשה מסתמא נתייאש. וה"נ בנ"ד נימא שאם היו קובלים לפני המלך ומגלים לו עלילות השר היו מוציאים הקרקעות ובפרט שיש בידם הוכחה מהפליל שאין המרתו המרה מענין הגירושין. מ"ם כבר השיב על זה הרב הנ"ל שהבעל אין בו דעת להתייאש והאשה אין לה זכות בחצר שתתייאש וגם אין בה כח לקבול לפני המלך והוי כאין שופטים ועוד בה שמאותו זמן נסעו מאותה העיר ובאו למכנאס. וקשה הדבר לקבול בדבר שהוא מעיר אל עיר אם לא בהשתדלות גדולה:

וחוץ מכל זה יש טעם אחר מדברי המרדכי עצמו ומכתבי מהרא"ם סימן ס"ט. הביאם הד"מ שם בסי' רל"ו וז"ל, הא דאם משפט בעיר לא יוכל לטעון שהגוי אנסו היינו דוקא כשהישר' נתנו לו:

אבל אם הגוי לקחה באונס לא איבד זכותו משום שתיקתו, וצריך להחזיר לבעלים ואינו נותן אלא כפי מה שההנהו וה"ן בנד"ד הרי היה הדבר גלוי ומפורסם שבאונס לקח איברא דמ"ש הרב שבנד"ז לא שייך שומא מצד שהוא מטורף ולאו בר נתינה הוא וכו':

אחר נשיקת עפר וכו' אין לו מובן:

דאפילו אם היה שפוי בדעתו לאו בדידיה תלייא מילתא בשומה דלישנא דשמין משמע דבדידן תלייא מילתא לשום כמה היה יכול ליתן בהשתדלותו אם היה הוא המשתדל להוציא מיד האנס וכיון שכן מ"ל שוטה מ"ל בר דע' כ"ש שבנד"ז של הרב מפורש יוצא מדבריו שכל כוונת הלוקח היה להציל מיד האנס ולהחזיר לנגזל ובכגו"ז חייב ליתן לו כל מה שהוציא ע"ך דמיו. כמ"ש הרב הש"ך שם סק"ד בשם הרב מהרש"ל, באופן שהדד"א כמ"ש הרב זלה"ה שאין לדון בזה דדמ"ד, זהו הנלע"ד בזה, וצויי"מ וימ"ן כי"ר הכ"ד החו"פ בחשון דהאי שתא סמיך לב"ו לפמ"ה. וקיים ע"ה שמואל עמאר ס"ט:

תוכן העניינים

שות דבר שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה