שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
חו"מ · סימן מא
בענין שיעור זמן המצרנות ראינו לב"ד שלפנינו שהיו דנים שתוך כ"ד שעות מזמן הקנין יכול המצרן לסלק הלוקח. ואחר כ"ד שעו' איבד זכותו והרבה פעמים נזדמנתו עם החכם כמהרמ"ת זלה"ה ואמר לי שכך היו דנים ב"ד שלפניו ושכן היה דן הרב אבי"ע זלה"ה בפשיטות ואין פוצה פה. והן עתה ראיתי ונתון אל לבי לדרוש ולתור במנהג זה אם יש לו שורש מן הדין או לא:
והנה עיקר דין זה הוא מדברי הרמב"ם פי"ד מהל"ש דין ב' והביאם רבינו הטור בסימן קע"ה סמ"ח וז"ל, בד"א שצריך קנין כשמחל לו קודם שקנה, אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כגון שבא המצרן לסייע אותו או ששכרו ממנו או שראהו בונה וסותר כל שהוא או משתמש בו ולא מיחה ולא ערער. הרי זה מחל ושוב אינו יכול לסלקו ע"ך ובפי' דברי הרמב"ם הללו פליג מר"ן על הרא"ש והטור שנמשך גם הוא בשיטת אביו הרא"ש כמבואר שם בטור וב"י ע"ש ומ"מ לענין הלכה כולם מסכימים לדעת רב האיי גאון דכיון ששהא שיעור מיזל ואמטויי זוזי במקום דשכיחי ליה לאתויי ומתבעיה בדינא ולא תבעיה בדינה לסלוקיה, תו לא מצי לסלוקיה כי כן היא ג"ך דעת הרי"ף והרמב"ן והעיטור כמ"ש הריב"ש סימן תק"א והרה"מ בפ' הנז' הביא דבריהם הרב"י שם ע"ש וכן פסק מר"ן נ"ך ג"ך בש"ע סל"ב ע"ש. באופן שכולם מסכימי' בפשיטות לדעת רב האיי ולא נחלקו אלא בפי' דברי הרמב"ם אם הם שוים לדעת רב האיי או לא דהרא"ש הוכיח מדברי הרמב"ם דאם לא סייעו ולא ראהו משתמש וכו' יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה. ומתוך כך לא נראו בעיניו דברי הרמב"ם שאין לייפות כחו כ"ך כיון שאינו אלא משום ועשית הישר והטוב ונמשכו אחריו בפי' זה רבינו הטור ורבינו ירוחם והריטב"א כמבואר בב"י שם ומר"ן בכ"מ ובב"י ובבד"ה סובר דדעת הרמב"ם שוה לדעת רב האיי. וסייעו וראהו בונה ומשתמש דנקט הרמב"ם לאו למידק דאם לא סייעו וכו':
שיכול לסלקו לזמן מרובה אלא לומר דאפי' תוך שיעורו של רב האיי אם סייעו או שראהו בונה וכו' איבד זכותו:
דסד"א הואיל ואכתי לא עבר שיעור זמן הראוי לסלקו, אפילו אם סייעו לא איבד זכותו קמ"ל דאפילו תוך הזמן מהני סיועו של המצרן ללוקח ואיבד המצרן זכותו. אבל אם עבר הזמן הראוי לסילוק אפילו לא סייעו ולא ראהו בונה וסותר ואינו משתמש אינו יכול לסלקו כמבואר כ"ז בבד"ה בביאור רחב ע"ש ומזה הוצרך מר"ן בש"ע לתקן דברי הרמב"ם הללו ע"פ פירושו שם בסעיף ל' והוסיף בל' הרמב"ם תיבות אף ע"פ שהוא בתוך הזמן הראוי לסילוק וכו' ע"ש, ומ"מ אף שבדבריו הללו שכתב בבד"ה מבואר להדייא דאחר שיעורו של רב האיי אף אם לא סייעו ולא ראהו בונה ומשתמש וכו' איבד זכותו, מ"מ נר' מדברי הפוס' שצריך מיהת שידע המצרן שנמכר הקרקע ללוקח כי כן מבו' בתשובת הרי"ף ורב האיי שהעתיק הרה"מ שכתב בפי' שאם שהה משידע כדי תביעה וכו', וכן כתב הריב"ש בשמם סי' תק"א הביא דבריו הרב"י סנ"ב מסה"ט ע"ש וכ"ך להדייא רבינו הטור שם בסנ"ב וז"ל, ומיהו דוקא משעה שנתגלה המכר לבני העיר והחזיק הלוקח בקרק' אבל אם לקחה בצינעה ולא החזיק אית ליה לבר מצרא רשותא לסלוקיה ע"ך. גם מר"ן בש"ע סל"ב כת' כלשון זה של הטור אלא שבסיפא גבי לקח בצינעה השמיט תיבות ולא החזיק וכתב וז"ל אבל אם לקח בצינעה לא איבד זכותו עד שיתפרסם המכר וישהה אחר כך מלתובעו בדין, ועם היות שראינו להרב"י בב"י שהביא תשובת הרשב"א דמשעת הקנין מתקרי נתפרסם המכר לבני העיר, דשטרא ועדי' קלא אית להו ואין להוציא מכלל זה, רק אם כיוונו להעלים הדבר כמבואר שם מ"מ אכתי יש לנו לחקור אם מר"ן בקצר קאי בשיטה זו דהרשב"א או לא וכדי לעמוד על דבריו צריכים אנו לחקור בדבריו הללו שכ' בסעיף זה, וראוי לדקדק בהם מרישא לסיפא דמרישא משמע דתרתי בעינן לסילוק וד המצרן גילוי המכר לבני העיר והחזיק הלוקח מכלל דאם לא היה רק גילוי לבני העיר לחוד או החזיק לחוד, אין המצרן מסתלק בשיעור זה דרב האיי ומדבריו דסיפא גבי לקח בצינעא משמע דבגילוי לחוד סגי לסלק יד המצרן אם שהה שיעור זה דרב האיי, ויותר יקשה בדברי הטור דנקט גם בסיפא ולא החזיק דמרישא משמע דתרתי בעינן לסילוק יד המצרן אחר שישהה שיעור דרב האיי גילוי לבני העיר והחזיק נכלל דבחדא מינייהו אינו מסתלק בשיעור זה דרב האיי ומסיפא משמע דבתרתי הוא דיכול לסלקו אפי' לזמן מרובה אבל בחדא מינייהו כגון צנעה לחוד או לא החזיק לחוד, איכא למימר דמסתלק בשיעור זה דרב האיי, והוא היפך מ"ש ברישא, דבעינן תרתי: ועוד קשה בדברי הטור דכיון דשיעורו של רבינו הוא משידע המצרן במכר וכמש"ל איך שייך לחלק בין מכר בפרהסייא למכר בצנעה דבפרהסייא אין לו אלא שיעור דרב האיי, ובצנעה אפילו לזמן מרובה כמו שנראה מדבריו ולמה לא יהיה גם בצנעה אחר ידיעת השיעור דרב האיי, ובשלמא למר"ן שדק' בלשונו וכתב לא איבד זכותו עד שיתפרסם המכר וישהה אחר כך מלתובעו בדין ניחא, דמש' דאחר הפרסום נותנים לו שיעור שהות הראוי לסילוק ברם לדברי הטור שכתב בסתם אית ליה לבר מצרא רשותא לסלוקיה דמש' אפילו לזמן מרובה קשה דלמה יתנו לו זמן מרובה כ"ך, ודוחק לומר דכוונת הטור בזה ע"ד קנס דסו"ס גזירה זו בלי טעם דכיון שכיסהו ונתגלה ולא אהנו מעשיו למה יהיה בכלל נספה בלא משפט לעולם, ודיו לקונסו כ"ע שלא נודע אף שהם יותר ויותר מזמן הקבוע למצרנות:
וראיתי להרב בית יהודה זלה"ה חח"מ סימן ג' שהרגיש בכל זה והאריך קצת לפלפל בדברי הטור ומר"ן הללו והעולה מדבריו דאם לא לשון הטור היה יכול לפרש דברי הש"ע דכולה מילתא תלייא בגילוי לבני העיר לחוד, דאם נתגלה אעפ"י שלא החזיק הלוקח אם שהה המצרן שיעור זה דרב האיי איבד זכותו, והחזיק דנקט מר"ן ברישא לרבותא דסיפא נקטה, לו' דבלקח בצנעה אעפ"י שהחזיק ל"מ. וכמשמעות דברי הרשב"א והריב"ש אלא דלשון הטור שנקט בסיפא ג"ך ולא החזיק א"א להולמו לשיטה זו ולפי מ"ש מר"ן בב"י ע"ד הטור הללו שכ"ך הריב"ש מוכרח לפרש דהטור רצה לחדש ולומר דבחדא מינייהו סגי או שנתגלה המכר אעפ"י שלא החזיק. או לא נתגלה והחזיק דבחזקה לחוד סגי ובסיפא דנקט תרווייהו צינעא ולא החזיק לאו למידק דבתרווייהו הוא דלא איבד זכותו. אבל בחדא מינייהו סגי בשיעור דרב האיי לאבד זכות המצרן אלא לומר דאף דתרווייהו איתנהו צינעא וג"ך לא החזיק עכ"ז לא איבד זכותו אלא משום שלקח בצינעא ואי לאו שלקה בצינעא אף שלא החזיק הוה סגי בשיעורו דרב האיי אם יתפרסם המכר ולכן אף שלקח בצינעא אם נתפרסם המכר אח"ך סגי בשיעורו דרב האיי אע"פ שלא החזיק, ולעיל מזה כתב שדברי הטור הללו אינם אלא על הסתם על שלא נודע לנו אם ידע ולכן כתב דמשעה שנתגלה המכר והחזיק שהוא עת גמר המכר הוא דמשערינן שיעור זה דרב האיי וכוונתו לו' דאחר שיעורו דרב האיי אמרינן דמסתמא ידע, וכיון שעבר השיעור איבד זכותו ובלקח ובלקח בצינעא אמרינן דמסתמא לא ידע ואית ליה רשותא לסלוקיה. אבל בידע פשיטא ליה מילתא דאין חילוק בין צינעא לפרהסייא. ולכן בכוונה השמיט מדברי רב האיי תיבת משידע המכר לומר דאין חילוק בידע בין צינעא לפרהסייא ואפילו לקח בצינעא אין לו אחר הידיעה רק שיעורו דרב האיי כדמשמע מדברי הריב"ש שהעתיק מר"ן בב"י שכתב וז"ל, כל הריב תלוי אם בא לב"ד בן המצר משידע או שנתפרסמה המכירה וכו' שר"ל מיד שידע או אפילו לא נודע לנו שידע אלא שנתפרסמה המכי' דאז מסתמא ידע אין לו זכות אלא כשיעור הנז' ונמצא לפי"ז ע"י הפרסום מחזקינן ליה שידע אעפ"י שלא ידע. ותו לא מהימן לומר שלא ידע זהו כללות דברי הר' בית יהודה שם. ועם שהם דחוקים קצת מ"מ א"א בלעדם ועי' שם בתשובה זו שכתב שזו היא עצמה תשו' הרשב"א שהביא הרב"י דכל שמכר בקנין ועדים קלא אית להו, אלא שיש לחלק בין צינעא לפרהסייא עי"ש ושכן פסק ג"ך הרב מהר"י לבית הלוי בתשו' כדעת הרשב"א בפשיטות:
באופן שהעולה מדבריו שם. דדברי הטור ומר"ן סובבים על תשו' הרשב"א שהביא בב"י דאם שהה אחר הקנין שיעור דרב האיי מחזקינן ליה שידע והקנין הוא הפרסום ואין להוציא מכלל זה רק אם כיוונו להעלים הדברים דוקא, ואפשר שלזה ג"ך כיוון הרב הט"ז במה שהעתיק תשו' זו דהרשב"א ע"ד מר"ן הללו לו' דפרסום דנקט מר"ן היינו קנין ועדים, וכדע' הרשב"א וכן פסק להדייא הרב מהרמ"ט זלה"ה בשו"ת שלו ס"י דמשעת הקנין משערין שיעור זה דכ"ד שעות ואחריו איבד זכותו וכמ"ש הרשב"א והוסיף לחזק סברא זו מדברי הפוסקים בגיטין דל"ג ע"ב ד"ה ובי תלתא ומדברי מר"ן סימן קמ"ו ס"ג גבי מחאה, וסי' קנ"ה סמ"ג גבי נזיקין גם הרב מוהרפ"ת זלה"ה בשו"ת שלו סימן תקנ"ט נשאל בענין אם שהה המצרן יותר מכ"ד שעות שכתב הרב בית יהודה ואמר שלא ידע עד עכשיו ואחר שהאריך גם הוא בדקדוקים בדברי מר"ן העלה דמר"ן בשיטת כרשב"א קאי, והחזיק דרישא לאו לעיכובא איתמר שיחזיק בפועל, אלא כל שנגמר המקח בפניהם שאין שום א' מהם יכול לחזור בו קרוי החזיק וה"ה נגמר המקח בק"ס הוי החזיק וסיים שם שכדעת הרשב"א בתשובה זו פסק בפשי' הל"ל הרב מהר"י לבית הלוי, וכן היא דע' הרב בית יהודה חח"מ סימן ג':
איברא שבסוף התשו' שם סיים דכל שיש רגלים לדבר שלא שמע המצרן יש להחרים או להטיל שביע' כפי ראות עיני הבדי"ץ, ואם אין הענין דמוכיח יש לדון עפ"י הדין וכדכתיבנא עכ"ל ודבריו ז"ל נפלאו ממני דאם דעתו לפסוק כהרשב"א הרי הרשב"א מפו' להדייא בדבריו דכל שמכר כדמכרי אינשי בקנין ועדים קלא אית לו למכירה ולא הוציא מכלל זה רק אם כיוונו להעלים וא"ך מה לנו להוכחות התלויות בשיקול דעות הבדי"ץ אם שמע אם לא שמע וכ"ש שלא מצאנו לשום פוסק (42) מאלו שזכרנו דקיימי בשיטה זו שחילק חילוק זה ואדרבא מהך דסימן קמ"ו ס"ג שהביא הרב מהרימ"ט מוכח להדייא דאין לדון על ההוכחות בזה שהרי ביאר שם מר"ן דאפילו אם יאמרו העדים לא הגדנו לשום אדם או אם אמר לעדים אל תאמרו לו או שהם אמרו מעצמם לא נאמר לו הוייא מחאה זולת אם אמר להם בפירו' לא יצא דבר זה מפיכם דאז לא הוייא מחאה והוא ממש כמ"ש הרשב"א בתשו' זו שלא הוציא מכלל זה רק אם נתכוונו להעלים הדבר:
בם הרב בית יהודה שהאריך בזה שם בתשו' הנז' ופלפל בדברי הפוס' לא כתב מזה כלל ואדרבא כל דבריו סובבים לשיטת הרשב"א בתשו' הנ"ל ולא הזכיר מזה כלל כי הוא ז"ל דקדק על הטור במ"ש שם ומיהו דוקא משעה שנתגלה וכו' דכיון דשיעורו של רבינו האיי הוא משידע המצרן במכר כמ"ש והריב"ש בשמו איך שייך לחלק בין מכר בפרהסייא למוכר בצינעא דמ"ל מכר בצינעא מ"ל בפרהסייא והלא ס"ס הדבר תלוי בידיעתו וא"כ אפי' ימכור בצינעא וידע המצרן למה יהיה לו יותר מהשיעור הקצוב גם הקשה דברי הטור מרישא לסיפא דברישא משמע דבעי' תרתי לקיום המכר ביד הלוקח גילוי לבני העיר והחזיק, ואי בציר חדא מינייהו מצי לסילוקיה, ובסיפא משמע דאין לו רשות לסלקו רק אם לקח בצינעא ולא החזיק אבל בחדא מינייהו לא מצי לסלוקיה. ומתוך דקדוקים אלו העלה דהטור ברישא איירי בסתמא שלא נודע לנו אם ידע המצרן או לא, וכוונת הטור לו' דבחדא מינייהו סגי או נתגלה או החזיק, אבל בסיפא בעי' תרתי לא החזיק ולקח בצינעא ולכן השמיט מר"ן בסיפא ולא החזיק כי היכי דלא תטעה לו' דבחדא מינייהו סגי בסיפא, וכוונתו לו' דאף שלא החזיק וכדמש' מדוקייא דרישא אין הטעם משום שלא החזיק אלא משום שלקח בצינעא אבל אם היה לוקח בפרהסייא אף שלא החזיק לא מצי לסלוקיה. והוא ממש כדעת הרשב"א וכיון דשטרא ועדים קלא אית להו ומסתמא נתפרסם המכר אמרינן ג"כ מסתמא ידע גם הוא וא"כ מאין לנו לתלות בראות עיני ב"ד והלא אף אם הדבר במציאות שלא ידע המצרן וכגון שהקרקע בקצה המחנה או חורבה וכיוצא וגם ליכא החזיק ס"ס אם לא כיוונו להעלים מאיזה צד נאמר שלא ידע והלא שטרא ועדים קלא אית להו, ובפירסום לחוד בלא החזיק סגי גם הרב המבי"ן בחי' על הש"ע כתב וז"ל מ"ש מר"ן ודוקא שנתגלה וכו' וז"ל ואפילו לא נעשה כרוז כל שנמכר בקנין ועדים קלא אית להו אם לא שנתכוונו להעלים הדברים ע"ז וכן פסקו הרא' ז"ל עכל"ה, גם בקצת ליקוטים מהחכם כהר"ר יהודה טולידאנו ז"ל נמ"ך אצלי וז"ל, בענין זמן המצרנות יש בידינו פסק א' מהא' שכתבו שתוך מעל"ע משעת הקנין מצי לסלקו, ואחר מעל"ע לא מצי לסלקו זולת אם לקח בצינעא, וכדעת הרשב"א בתשו' שהביא הב"י בסי' קע"ה ועי' בט"ז שם ג"ך ותבין:
איברא איברא שראינו להר' מהרימ"ט בתשו' סי' ס"ה שפי' דברי הרשב"א הללו באופן אחר ולדעתו ז"ל מה שזיכה הרשב"א הלוקח מפני ששהה המצרן יותר משיעור אמטויי זוזי לאו משום דשטרא ועדים קלא אית להו אלא משום שהמצרן עשה תביעתו בלא מעות ולכן זיכה הלוקח מצד טענתו זאת שטען. שכיון שידע ותבעו לדין איבעי ליה לאתויי מעות:
ומ"מ המעיין באותה תשוב' יראה שלא יצא לו כל זה אלא מצד דהוה ק"ל דברי הרשב"א מדידיה אדידיה דהיינו מתשו' זו לתשו' שהעתיק רבי' ירוחם בשמו והביאה ג"ך הרב"י סימן הנז' מחו' ו' ע"ש, ומתוך כך הוציא שטה אחרת בדברי הפוס' ע"ש אבל לדידן דקי"ל כדעת מר"ן לא נפקא לן מידי מאותה תשו' כי כבר מר"ן בבד"ה תמה על אותה תשו' והעלה דאין חוששין לה, דלאו הרמב"ן והרשב"א חתים עלה ואיזה תלמיד טועה כתבה ונתלה באילן גדול ומדבריו שם בב"י אחר שהביא דברי הריב"ש משמי דכתשו' זו דקנין ועדים נקיטינן:
ובלא"ה כיון שנמצא לכל הני רבוותא דסברי דמשעת הקנין מיקרי פירסום. אין מוציאין מיד הלוקח הואיל והוא מוחזק כדאיתא בסמ"ו שם, ובהג"ה ע"ש זהו הנלע"ד וצויי"מ וימ"ן. שמואל עמאר:
הדבר הזה במחלוקת שנוי ועיין כנה"ג סימן קע"ה הגב"י אות נ"א ובס' בית יהודה ש"ג ובפסקי הא' ובס' פרמ"א שנ"ג ובס' זכות אבות סי' פ"ב אות ל' ויד הלוקח על העליונה ולראיה ח"פ וקיים וחתום הרב כמוהר"ר אבנר ישראל הצרפתי זלה"ה. וכמוהר"ר יוסף סירירו זלה"ה. דינא דמלכותא