אור ברסלב
שות דבר שמואל חו"מ › סימן לג

שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר

חו"מ · סימן לג

סימן לב

בדין ראובן שנתן מעות לשמעון לקנותם סחורו' מעיר פאס להסתחר בהם במחז"ק למחצית שכר ויש לו עדי' שבפניהם נתן המעו' לשמעון הנז' אדעתא דהכי והלך שמעון וקנה הסחורות, וכשהביאם למחז"ק עמד לוי בע"ח של שמעון ועקלם בכח שטרו יכול או לא:

תשובה הן קדם צריכים אנו לחקור אם חזקה זו דכל מה שיש ביד האדם הוא שלו חזקה אלימתא ולא מהני ליה מגו במקום האי חזקה או לא:

והנה מצינו להה"מ ז"ל בפ"א מהלכות מלוה ולוה דין ד' שכתב וז"ל טען הלוה שמטל' אלו וכו', דין זה אינו מבואר בגמ' בפשי' אבל נר' דבר של טעם וממה שיבא פ"ב יראה כן ויש לתמו' מה טע' לא יהיה נאמן בזה מתוך שיכול לתתם במתנ' או למוכרם ולתת הדמים וב"ח לא יגבה מהם כמו שיתבאר פי"ח ויש מי שתיר בזה וכו'. והרמב"ן ז"ל אמר שאחר שתבעוהו בחובו אינו נאמן לו' במה שבידו שהוא של אחרים דחזק' כל מה שיש ביד האדם הוא שלו ומיגו במקום חזקה כזו לא אמרינן. לפי שאדם עשוי לעשות קנונייא להפקיע ממון חבירו לפיכך חוששין לו אלו דבריו ז"ל עכ"ד הה"מ זלה"ה, ומדברי הרה"מ ז"ל נרא' דבין אם אמר פקדון הם בידי או שכורים או שאולים או עסק בכולן אין שומעין לו עד שיביא ראיה דדבריו ז"ל דפ"א ודפ"ב טעם אחד להם דעכ"ל דגם מ"ש בפ"ב בסתם דאמר של אחרים הוא. נכלל בו גם מ"ש לעיל בפ"א שטען פקדון הם בידי וכו' שטע' הדבר לדע' הרמב"ן שהביא הרה"מ והב"י בסי' הנז' הוא משום דחזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו, ומגו במקום חזקה כזו לא אמרינן ודברי הרמב"ם שכתב בפ"ב הנז' פסקם הטור בסי' צ"ט ומר"ן ומור"ם בסימן הנז' סוס"ב וז"ל ואם נר' לו ממון אחר שבו' זו ואמר של אחרים הוא או עסק הוא בידי אין שומעין לו עד שיביא ראיה וסיים מור"ם שם וז"ל ואעפ"י שיש לו מגו שהיה יכול להחזירם או לומר להד"מ אינו נאמן דהוי מגו במקום חזקה דכל מה שנמצא ביד האדם בחזקת שהוא שלו, וי"ח בזה מיהו אם ידוע שיש לו עיסקא מאחרים נא' לומר על מעות שבידו אלו מעסק פ' במגו שהיה נותנם לו ע"ך ופשוט הוא דמ"ש מר"ן ואמר של אחרים הוא היינו באומר פקדון או שכורים או שאולים וכיוצא כדע' הרמב"ם דס"ל בכולם אין שומעין לו עד שיביא ראיה ואפילו אית ליה מגו. והיינו טעמא משום דאינו ידוע לנו כלל אם יש לו משל אחרים רק ע"פ דבריו, ולכן אפילו אית ליה מגו אינו נאמן דמגו במקום חזק' כזו לא אמרינן אבל היכא דידוע לנו כבר יש בידו משל אחרים וכגון שהמציא עדים או שטר ט"ז מהימן במגו דאי בעי היה נותנם לו:

דע"י האי ראיה שמביא אזדא לה האי חזקה ולכן נאמן לומר של פ' במיגו דאין בעי היה נותנם לו והן הן דברי מור"ם שהביא בשם הרא"ש דמשמע מדברי מור"ם ז"ל דגם מר"ן יודה בהם אלא דיש להסתפק בדברי מור"ם הללו במ"ש אם ידוע לנו לנו וכו' נאמן לומר על מעו' שבידו אלו מעסק פלוני וכו':

אי נימא דזה דוקא בעינן והיינו טעמא משום דעיס' כל היכא דאיתא ברשות מרה קיימא, או דילמא ל"ש. וה"ה אם אמר שהם מלוה או פקדון דינא הכי ואת"ל שדינם שוה גם בשות' שהטילו לכי"ה זה מנה וזה אוקייא אמרינן הכי או דוקא במתעסק. עוד יש להסתפק אם דוקא בשתפס המלוה כבר הנכסים הוא דאמרינן הכי דהיינו טעמא משום דכיון דאמרינן חזק' כל מה שביד האדם הוא שלו, על בעל המעות שאומר שלו הם ורוצה להוציאם מיד בע"ח להביא ראיה ששלו הם משא"ך אם הם עדיין מוחזקי' ביד הלוה שעל הבע"ח שרוצה להוציאם מיד המלוה בעליהן להביא ראיה שאינם של זה. או דילמא לא שנא וה"ה אם עדיין לא תפס דינא הכי:

עוד יש להסתפק אם מגו זה דקאמר מור"ם מגו דאי בעי נותנם לו. הוא אפילו עכשיו אחר שנגלו הנכסים או דוקא במיגו שהיה יכול לתתם לו קודם שנגלו הנכסים. אבל אחר שנגלו הנכסים ליכא מגו כיון שהוא במקום חזק' דכל מה שנמצא ביד האדם וכו' עוד יש להסתפק אם ממון זה דקאמרי מר"ן ומור"ם הוא מה שיש בידו משל אחרים בעין א"ד ה"ם אפילו מאי דאתי מחמתיה:

עוד יש להסתפק בעיקול זה שעוקל ע"ד לתפוס אחר כך אם הוא כפה"ד: והנה יש ליישב הספק הא' נוכל לומר בפשי' דמ"ש מור"ם נאמן לומר על מעות שבידו אלו מעסק פלוני לאו דוקא וה"ה אם אמר שכורין או שאולין או מלוה וידוע לנו כדבריו נאמן. שהרי כבר ביארנו דבדברי מר"ן נכלל גם פקדון או שכירין או שאולין, וע"ך מור"ם ז"ל אכל דברי מר"ן קאי, ואין רצונו לחלק כלל בין עסק לפקדון וכו':

היכא שיש עדי' דלא בא מור"ם ז"ל בדבריו הללו אלא להודיענו דהא דכת' מר"ן דאפי' שבו' לא מהנייא אלא צריך שיביא ראיה. היינו דווקא כשאין ידוע לנו כלל שכדבריו כן הוא אלא מפיו אנו חיים אבל אם ידוע לנו נא' מגו שהיה נותנם לו וס"ל למור"ם ז"ל דאפי' מר"ן יודה בזה:

והנם שמדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א שהבאנו למעלה. נראה דלכאורה דמעות יצאו מן הכלל דמנקט בלשונו מטלט' לחוד ולא מעות. משמע דמטל' דוקא הוא דשייך בהו טענת פקדון. או שכורין וכו':

אבל מעות אפי' טענת פקדון לא שייכא בהו וכל שכן טענת הלואה. וגם מדבריו דפ"ב שהביא מר"ן סימן הנז' אין ראיה מוחלטת דגם מעות בכלל, דהא ממון סתם קאמר ולא מעות ואיכא למימר דממון דקאמר היינו מטל' דקא' לעיל בפ"א ועליהם אמר מור"ם ג"ך דנאמן לומר אלו מעסק פ', אבל מעות לא נכנסו כלל תחת סוג טענה זו ואפילו טענ' פקדון לא שייכא בהו וכ"ש טענת הלואה וכמ"ש מ"מ כד דייקי' נראה דזה אינו מוכרח דאדרבא מכפל דברי הרמב"ם ז"ל נר' דגם מעות בכללי, ואיהו ז"ל דיבר בהווה דבפ"א דנקט (אב) מטלטלין נקט גבייהו פקדון או שכורין או שואלין וכו' דשייך בהו ובפ"ב דנקט ממון נקט גביה של אחרים ועכ"ל דממון דקאמר הוא מעות ולהכי נקט גביה בסתם של אחרים דהיינו פקדון או הלואה או עסק, דאם כוונתו על המטלט' דקאמר בפ"א למאי איצטריך לכפול דבריו עוד בפעם ב' אלא ודאי כמ"ש וכן נראה ג"ך מדברי הרמב"ם פ"ז מהל' שלוחין דין ה' ע"ש גם מדברי מר"ן בב"י סו"ס צ"ו שכתב בשם בעה"ת נרא' דאין חילוק שכתב שם וז"ל כתב בעה"ת זה שפסקנו שהעבד והאשה אין משלמין אלא לאח"ז אם יש עדים שמעות אלו עצמן של הלוה או מאי דאתי מחמתייהו קיים בודאי שאין בו ספק שנפרע מהם המלוה וכ"ה סברת הראשונים עכ"ל. ומשמע מדבריו ז"ל שדבר זה מוסכם הוא בלי חולק. אלא דמ"מ עדיין יש לחקור בדברי מר"ן למאי השמיט דין זה בח"מ סימן קל"ב גבי אשה שלותה ובאה"ע סימן צ"א. ומה גם שבא הדבר מפו' גם בדברי הרמב"ם ז"ל מאריה דהנהו דיני דבפכ"ו מהל' מלוה ולוה הל' כתב וז"ל עבד או א"א שלוו או שערבו את אחרים ונתחייבו לשלם כשישתחרר העבד או תתגרש האשה או תתאלמן ישלמו, וכת' ע"ז הרה"מ דלמדו זה מדין החבלות. וסיים וז"ל ומ"מ ראיתי כתוב בשם רבינו שרירא ורבינו האיי גאונים ז"ל שהאשה שלותה או קבלה בפקדון או גזלה או גנבה אם הוא מצוי אבידה משלמת ואין לבעל לעכב ואם כבר אבד הרי הוא כדין חבלות וכן נר' מדברי רבינו שנתן לפניו ודבריהם צל"ע בלותה לפי שי"ל שכיון שמלוה להוצאה נתנה תכף שלותה זכה בה בעל לאכילה פירות אבל בפקדון וגזל וגניבה פשוט הוא דכל היכא דאיתנהו ברשותה דמרייהו איתנהו עכ"ל ושם הל' י"ב כתב הרמב"ם ז"ל, וז"ל האשה שלותה בשטר או ערבה בשטר ונשאת חייבת לשלם אחר שנשאת ואם היתה מלוה ע"פ אינה משלמת עד שתתגרש או תתאלמן שרשות בעל כרשות לוקח ואם היו אותם מעות ההלואה עצמן קיימים יחזירו אותם למלוה. וכתב על זה הרה"מ ומ"ש ואם היו וכו' הוא כדברי הרב שרירא ורבינו האי ז"ל שכתבתי למעלה אפי' בלותה משנשאת וכבר כתבתי בזה ואפשר שיצא להם בכאן ממ"ש בגמ' לותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו. דמשמע דלא מבעייא להו אלא דוקא באכל', הא איתנהו בעין מחזירין למלו' עכ"ל והנה מלבד דאיכא למימר דדברי הרמב"ם ז"ל הללו דמעות הקיימין, קאי גם אלותה אחר שנשאת דכתב לעיל וכנראה מדברי הרה"מ שכתב לעיל אחר דברי הגאונים שכן נר' מדברי הרמב"ם שכתב דמשמע ששוין הם וג"ך איכא למימר שהרב המגיד עצמו חזר בסוף דבריו מתמיהתו שתמה על הגאונים בלותה בהיותה נשואה:

עוד זאת אפילו את"ל דלא ס"ל כסברת הגאונים אלא בלותה ונשאת, והיינו טעמא משום דקא' תלמודא לותה ואכלה וכו' וכמ"ש מ"מ נראה דמר"ן ז"ל דעתו בכולן כדע' הגאונים דשם בסי' צ"ו אפילו גבי שבועת א"א א"א הביא ס' רב האיי דס"ל דאין משביעין, וס' הגאוני' דס"ל דמשביעין. וכתב דנקטינן כסברתם, ומבו' שם טעם הגאונים ז"ל דאולי תודה ויהיו מצויין בידה, וחייבת להחזיר וסמך לדבריהם הללו דברי בעה"ת שגם הוא אומר דאם מעות ההלואה קיימין נפ' המלוה ומסמיכו' דבריהם הללו. וגם ממ"ש דברי בעה"ת בלי חולק מש' שגם הוא מודה לדבר הרב בעה"ת, וא"ך איך השמיט דברי הרמב"ם הללו דמעות הקיימים בח"מ בסי' קל"ב ובאה"ע סי' צ"א ולפחות אף את"ל דס"ל כדעת הרה"מ דמחלק בזה בין לותה ונשאת ללותה אחר שנשאת הי"ל להזכיר זה גבי לותה ונשאת דהוו שום לבעה"ת. והנה לכאורה היה נראה מדברי הרב הכנה"ג שכתב שם בסי' צ"ו או' ש' מהגב"י שיש קצת רוח והצלה ליישב תמיהא זו דכתב שם הרב הכנה"ג על דברי בעה"ת שהביא הרב"י דמר"ן ז"ל סתם הדברים ובדין זה יש שלשה סברות הס' הא' היא ס' בעה"ת שכתב כאן רבינו המחבר, וס' הגאונים דאפילו לותה בעודה א"א אם מעות ההלואה בעין חוזרים, הסב' הב' היא סברת הרה"מ ז"ל דבלותה בעודה נשואה אפילו מעות ההלואה בעין אינם חוזרים ואפשר להעמיד סברא זו כס' הרמב"ם, אבל לותה בעודה פנויה אם המעו' בעין חוזרים הסברא הג' היא ס' הריטב"א זלה"ה שהביא הנ"י שנר' מדבריו דאפי' לותה בעודה פנויה ועמדה ונשאת אפי' המב"ע אינם חוזרים עכל"ה. ולפי"ז היה נר' לכאורה לומר דמה שלא הוצרך מר"ן לכתוב דין זה בסי' קל"ב ובאה"ע סי' צ"א גבי לותה ונשאת הוא משום שכבר גילה לנו דעתו בסימן צ"ו דאפילו לותה בהיותה נשואה והיו בעין חוזרים דק"ו הוא דאם בלותה בהיותה נשואה שפקפק בה הרה"מ כתב הוא דחוזרים כדעת בעה"ת, כ"ש בלותה ונשאת דמודה בה הרה"מ ואדרבא אם היה כותב כן גבי לותה ונשאת היה לנו מקום לטעות ולו' דבלותה אחר שנשאת לא ס"ל הכי וכדעת הרה"מ. אלא דכד דייקינן נר' דזה אינו מוכרח דא"ך הי"ל לגלות דעתו שם בסימן קל"ב גבי לותה בהיותה נשואה דאם הם בעין חוזרים ונילף מינה בק"ו גבי לותה ונשאת, ועוד יש לדקדק ממה שהביא בח"מ סי' קל"ב לשונות הרמב"ם והרה"מ הללו אב"א דמשמע שדעתו לפסוק גם הוא כדבריהם בכל גם במעות שהיו בעין ובב"י אה"ע סי' צ"א השמיט דברי הרמב"ם והביא ס' הנמק"י דס"ל דאפילו במעות בעין איבעייא להו משום דמלוה להוצאה ניתנה. ואחריה כתב דרי"ו חולק בזה, ומלשונו זה דנקט לרי"ו בל' חולק וגם השמיט דברי הרמב"ם לגמרי בארוך אדרבא איכא למימר דלא ס"ל כהרמב"ם בענין זה דהיו בעין ומה גם שבקצר העתיק לשון הרמב"ם דלותה בהיותה נשואה ודלותה קודם נישואין אב"א. והשמיט מדבריו ס' זו דאם הוו בעין. פה גם כן הניח הרב המחבר ז"ל, מקום חלק דבר שמואל (טל) שיעור ב' דפים אחרים. וכעת לא נמצא סיום הדברים:

הק' מרדכי נכדו יש"ץ:

זה מ"ש על פסיד א' הבא מחו"ר ארבאט וסאלי במי שנשבע בכ"ד ספרי' וקודם מעבד' אי מהנייא או לא

תוכן העניינים

שות דבר שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה