אור ברסלב
שות דבר שמואל חו"מ › סימן יג

שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר

חו"מ · סימן יג

סימן יב

טופס שטר צוואה וז"ן אב"א ביום ט' באב ש' תרל"ח לפ"ק נקרוא נקראנו לבקר את התולה כה"ר חיים מאיר ן' שטרית בה"ר ימין נ"ע ומצאנוהו מוטל על ערש דוי ומיושב בדעתו כאחד הבריאים משיב הן וכו' ורצה לצוות בפנינו מחמ"ת על חלוקת נכסיו כיצד תהיה לאח"מ וזה מה שציוה בפנינו מח"מ:

תחילה ציוה שאשתו מרים בת כר' שלמה עטייא נ"ע עם אחותו מרים אל' כהר"ש דאנינו ז"ל יהיו ניזונים ומתפרנסים יחד מנכסיו:

אשתו כ"ע שלא נישאת ליבם או אם נעדר היבם ב"מ כי"מ אל' ואחותו כי"מ אל' עוד ציוה שתטול חמותו הנז' מנכסיו בתורת מתנת שכמ"ר סך ששה דורוס פראנסיס ויפרעו לה סך מאתים מתקאלים שהיא נושאת במורישו: גם מחל לה "פזלטיטא" שקנו לה מהסך ב' הנז':

עוד ציוה והקדיש מנכסיו שליש משלשה רבעים שירש ממורישו קו"ט ושטרות וחובות ומב"ע וכמד"ן הנ"ל הקדש גמור לשמים לזכות לומדי תורה עה"ד שנבאר להלן:

עוד ציוה ואמר שאופן חלוקת וזכיית נכסיו הנשארים אח"ז כך יהיה דהיינו שכל נכסיו הנשארים נתונים נתונים המה לאחיו היורש בתור' מתנה שכמ"ר ולא משום ירוש' עה"ד שנבאר דהיינו שמהיום ועד ך' שנה יהיו הנכסים ביד אפוט' שמינה כמ"ש להלן לסגל פירות עם שכי' קרקעות ומשכו' וכיוצא ולאחר גמר ך' שנה הנז' אזי יזכה בהם היורש הנז' הוא או זרעו שיהיה באותו זמן:

אך אם בסוף הזמן הנז' לא נשאר היורש הנז' קיים לא הוא ולא זרעו ב"מ, אזי יתחלקו הב' שלישי נכסיו עזה"ד דהיינו שתטול אחותו מרים הנז' שהיא כעת בלא זרע ל"א סך מאה דורו' פראנסיס והבתולה שמחה בת אחותו שנלב"ע שהיתה נשואה לשלמה בוסידאן בר יוסף תטול סך מאתים מתקאלים והנשאר אח"ז לתשלום הב' שלישים הנז' יתחלק ליורשי שלשת אחיותיו שיהיו באותו זמן ה"ה בני אחותו ריינא אשת כר' אליהו ן' שטרית נר"ו בן דודו ובני אשת כה"ר אברהם אדרעי נר"ו בכ"ר שלם נ"ע ובני אשת כר' אברהם ן' סיסו בשוה שליש בשני שלישים הנז' לכל א' מהם עזה"ד דהיינו שהנקבות שיהיו לכל א' מהאחיות הנז' באותו זמן יטלו סך מאתים מתקאלים לכל אחד והנשאר לתשלום השליש בשני שלישים הנז' של כל א' מהם יתחלק בין הזכרים שיהיו לה באותו זמן בשוה, ואף אם אחת מהאחיות הנז' יהיו לה זכרים ונקיבות הרבה וא' לא יהיה לה רק זכר א' עכ"ז יזכה הזכר ההוא בחלק אמו הנז' במושלם כמו רבת בנים כסדר הזה ובחוקה הזאת יעשו בנכסיו הנז' בלי שינוי ותמורה ובזה יהיו מסולקים היורשים הנז' מירושתו הנז' ס"ג בכל אופ"ה כפה"ד, עוד ציוה ומינה את כהר"ר שלמה ן' שטרית נר"ו בכהר"ר משה נ"ע וכה"ר אליהו ן' שטרית נר"ו בכ"ר יוסף דודו נ"ע וכ"ר מרדכי עטייא בכ"ר יהודא נ"ע אפוט' גמורים על כל נכסיו קו"ט ושטרות וחובות ועקו"ד ועקו"ד ומב"ע וכמד"ן ועל ההקדש הנז' ועל כל פרטי הצווא' הנז' מראש וע"ס דהיי' למכור כל המטל' והחפצי' מחוט ועד שרוך נעל ולגבות ולקבץ כל נכסי עזבונו ולשכור הקרקעות ולגבות שכי' ויקבצו הכל מעות בעין לתתם על ידם לסגל פירו' דרך היתר ויהיו באפוטרופו' הנז' מהיום ועד סוף עשרים שנה על כל נכסיו במושלם כנז' ומעשרים שנה הנז' ואילך שאז יגבה היורש הנז' או זרעו או יורשי אחיותיו הנז' כנז', אז לא ישארו אפוט' רק על שליש ההקדש הנז' קרן ופירות, ולתתו על ידם לסגל פירות כנז' ויהיו מחלקים אותם כפי ראות עיניהם סך עשרה מתקאלים בכל שבוע ללומדי תורה שיראו בעיניהם את אשר יבחרו בו יקריבו ורשאי' לקרב לזה ולרחק לזה להוסיף לזה ולגרוע לזה וגם כהרר"ש הנז' יטול חלקו בתוך הלומדים ובפי"א שאם לא הספיקו הפירות שרשאי' הם לחלק גם קרן ההקדש הנז' עוד ציוה ששט"ו האפוט' הנז' יהיה ע"פ בדי"ץ הנהוג עוד ציוה והאמין לאפוטרו' הנז' נאמ"ג ומפו' עכ"ע האפוט' הנז' ועל כל ענין הנכסות והיוצאות בל"ל שום נב"ע לשושק"ו וגש"ל ואחר"ם זהו מה שציוה בפנינו המצווה הנז' מח"מ והוכחנוהו על כל מה שיש בצווא' הנ"ל מדברי אעבורי אחסנתא ועכ"ז עמד בדבריו ואמר שכל מה שציוה הוא חפצו ורצונו לא יזוז ממנו ימין ושמאל וביום חמישי בשבת שהוא יום הצווא' הנ"ל אחר עבור הצהרים נלב"ע מאותו חולי שבו ציוה ולא עמד וכו' ולא ניתק וכו' ולראיה ח"פ בזמן הנ"ל והשו"ב וקיים ע"ך נמ"ך וחתו' החכם השלם והכולל הדו"מ כמה"ר רפאל אבן צור נר"ו וכה"ר מוסי אסריקי ובדקנו התורף הנז' פו"א ולא נמ"ך בו זולת מ"ש כאן דוקא ונתקיימו לנו החתי' הנז' באמדה"ך וכתבנו טופס זה לתתו ביד כ"ר שלמה בוסידאן, ולח"פ תמ"ת וקיים ומ"ל נמ"ך:

הן היום מת הבן הקטן מקבל המתנה הנ"ב ורצו היורשו' לירד לנחלה וביקשו ממני החו"פ א' לפרש לבאר להם ענין האפו' הנ"ב אם היתה למשך ך' שנה אפ' אם מת הבן הקטן הנ"ב תוך הכשרים שנה או דוקא כ"ע שהבן הנז' קיים אולם אחרי מותו אין להם להיות אפוטרופוסי' כלל, ולבאר אני צריך שקודם שנכנסנו אצל המצווה הנ"ב לצוות, באו אצלי כהר"ש ן' שטרית ואליהו הנ"ב ואמרו לי שאלך עמהם אצל המצווה הנ"ב שרצונו לצוות שיהיו אפוט' על הבן הקטן הנז' ך' שנה ואמרתי להם מפני מה רצונו לצוות כך ואמרו לי כדי שיהיו הנכסים שמורים לבן הנז' כל הזמן הנז' עד שיגדל הבן ויהיה בן ך' שנה שאז יהיה ראוי הבן לפקח על נכסיו הוא בעצמו ואז אין חשש לאיבוד ממונו ותכף בה שעתא נכנסנו אצל המצווה הנז' וצוה גם הוא לפנינו שיהיו הג' אפוט' על הבן ך' שנה וכל כוונתינו של משך ך' שנה לא היתה רק אם ישאר הבן קיים ך' שנה. אולם אם מת בתוך הזמן כמו שאירע בעוה"ר תפקע האפוט' הנ"ב ותחזור הנחלה ליורשים על הדרך שביאר המצווה בפנים גם הואלתי לבאר שבפי' שאלתי את פי המצווה הנ"ב כשמינה ג' אפוטרופו' הנ"ב אי לעיכובא מינה שלשתם, דהיינו שיהיו כולם יחד, ובהסתלק א' מהם וכ"ש ב' אין כאן אפוט' כלל, או סגי בא' מהם או שנים והשיב לנו בפירוש שאינו ממנה אותם רק בהיות ג' יחד דוקא, אולם אם נסתלק אחד מהם או שנים לא תשאר שום אפוט' לשאר כלל לא על הבן ולא על ההקדש שכך ביאר בדבריו בפי', גם הואלתי לבאר שענין הצוואה הנ"ב כללותיה ופרטותיה שבכלל ההקדש הנ"ב לא היה כ"א על הג' רבעים שירש ממורישו דוקא. ואולם על הרביע האחר שהיה ראוי לבן הקטן הנ"ב מכח צוואת ימין אביו, וכן על נכסי עצמו של מאיר הנ"ב לא ציוה עליהם שום דבר כלל ועיקר אלא שכל דבריו וצוואתו לא היה כ"א על הג' רבעים שירש ממורישו דוקא ותול"מ. בהם היה סליק ובהם היה נחית לא זולת. ולראיה ח"פ בכסלו שנת תרל"ט לפ"ק וקיים וכבר כתו"ח במקום אחר על כתב זה והוזקקתי לחתום עוד בכאן פעם שנית וקיים וחתום החכם הנ"ב. וזה מ"ש על זה:

נדרשנו לחוות דעתינו בצוואה הנ"ב אם היא קיימת כפה"ד או לא, ואחר ההשקפה לטוב ראינו שיש בה כמה ספיקות ותחילה צריכים אנו לחקור בדין קטן שלא השלים שלשים יום כנ"ד אם הוא נוחל ומנחיל או לא כי לכאור' נר' שאינו נוחל ומנחיל וכמ"ש בתקנת המגו' נ"ן ע"ע ויסוד תקנתם זאת הוא בהררי קדש מתקנת טוליטולא כמבואר בריש קיצור התקנו' להרה"ג זלה"ה ותקנת טוליטו' הובאה בכללי הרא"ש כלל נ"ד שכתב וז"ל אם תמות האשה בחיי בעלה והניחה ממנו זש"ק בן או בת וכוונתינו בזש"ק הוא שיחיה אותו הזרע בחיי אמו ואחר פטי' ל' יום גמורים או יותר וכו' ומזה למדו גם רבותינו המגורשי' כן שגם לדידהו שחולקים העזבון לחצאין הדין כן שיהיה הזרע בר קיימא עה"ד הנז' אלא דכד דייקי' נר' דווקא בענין הירושה הנוגעת ליורשי האשה הוא דתקון הכי והיינו טעמא משום עגמת נפש למעניקי הנדו' שיראו שורם טבוח וכו' ויתקיים בהם מק"ש ותם לריק וכו' כמבואר כ"ז בב"ש וח"מ סי' קי"ח מס"ק כ"ב ואילך ע"ש משא"ך בשאר ירושות כנד"ד שאין לאשה ולא ליורשיה שום מבוא בירושה זו כלל ואין אנו דנין אלא לענין יורשי הבעל ביניהם נראה פשוט שלא דברו מתקני התקנה בזה כלל, ונשאר הדבר ע"פ ד"ת. וע"ע להרשב"ץ בח"ב סי' רצ"ב ע"ע תקנה אחרת שהיא כתק' טוליטו' שמוכח מדבריו גם הוא כמ"ש שהט' הוא משום עגמה והוא שכתב וז"ל וענין תקנה זו הוא שאם הניחה זרע ב"ק שיירש חצי נדונייתה ובודאי לדין הש"ס אפילו בן יו"א נוחל ומנחיל שנוחל את אמו להנחיל לאחים מן האב ולא מיעטו בגמ' רק עובר משום דאיהו דמיית ברישא ברישא וכו' אבל בתקנה זו לא רצו להפקיע זכו' האב שנתן הנדוני' לבתו ע"ת שירש קצת הנדונ' אלא עד שיהיה זש"ק שכיון שאם מתה בלתי זרע הוא יורש מכח התנאי המוטל בתקנה זו לא פקעה זכותיה בספק בר קיימא, ע"ך בא תקנה זו שיהיה הבן בן קיימא עכ"ל ומכלל דבריו נשמע דהיכא דליכא האי טעמא כנדו"ד לא תקון גם בתקנו' המגו' נ"ן בתקנה זו מפו' להדייא שהוא באשה שנלב"ע בחיי בעלה, ומשמע שבענין זה דוקא דתקון, דאל"ה הו"ל לתקן בסתם שכל שלא שהה הזרע ל' יום אינו נוחל ומנחיל. ואז הוה מרבינן כל מילי בין שאר ירושו' שבין שאר יורשים בין לענין בכור שממעט חלק בכורה כמ"ש בסי' רע"ו ס"ה ע"ש, וכן כל כיוצא בזה. הא ודאי שלא תיקנו אלא בירושה הנוגעת ליורשי האשה. גם מדברי הרב מהרסב"ד ומהר"י עוזיאל בתשוב' שאלה ע"ע זה מוכח להדייא כמ"ש שכתבו וז"ל תשו' עיין מהרי"ק סי' רע"ו. ודע שבתקנת קדמונינו ז"ל מבואר שאין הולד נוחל ומנחיל אא"ך הוא בר קיימא ששהה ל' יום אחר הלידה שכך כותבין בפי' בתוקף תנאי הכתוב' שהם למנהג המגור' וממה שתלו הדבר בתנאי הכתו' מוכח להדייא כמ"ש. ושו"ר שגם בענין הנוגע ליורשי האשה עצמו פקפקו רבותינו הא' זלה"ה בתקנ' זו והוא שהרה"ג כמוהר"ר רפאל בירדוגו זלה"ה בא מעשה לידו קודם שתיקן תק' הבחי' בקטן שלא השלים ל' יום ופסק דאם נכסי הבעל מרובים כ"א יעמוד בשלו, מכה ס"ס ס' נפל ס' איני נפל ואת"ל נפל שמא אין אנו מחוייבי' לילך אחר תקנ' זו מכח כמה טעמים שזכר שם ע"ש. ואף שדעת הרב בזה שגבה ממנו וכל הנגררים אחרי תקנת המגור' נ"ן אפשר שלא יסכימו בזה על ידו כי הוא ז"ל לשיטתיה אזיל שהיו לו תמיהות רבות על תקנת החלוקה כנודע אשר לרוב תמיהותיו לא נחה דעתו עד שביטלה ותיקן תקנת הבחי'. מ"מ הרבנים שאחריו נמשכו אחריו בזה מטעמים אחרים שיש להם סמך מן הדין: והוא שהר' אבי"ע זלה"ה ובית דינו ועמהם קצת מרבני פאס שהיו בדורו זלה"ה כתבו דאין דבריי התק' אמורים אלא בשלא גמרו שערו וצפרניו. אבל גמרו א"ץ שיהוי שלשים יום והכריחו זה מדברי הרה"מ שהביא הרב"י שגמר סי' ושיהוי ל' כי הדדי נינהו ובחד מינייהו סגי לדעת הרמב"ם אפילו בידוע שלא כלו חדשיו' ומינה נמי להראב"ד דסובר שדינו של הרמב"ם אינו אלא בכלו לו חדשיו ע"ש שאם אינו ידוע שכלו סגי בגמר סי' או בשיהוי ל' וא"ך כי היכי דמהני שיהוי ל' לחכמי התקנ' דסברי כהראב"ד באין ידוע שכלו, ה"ן מהני גמר סי' דאין לו' שדברי חכמי התק' גזירה בלא טעם אפילו בידוע שכלו:

דליתא דבהא אפילו הראב"ד יודה ושום חולק אחר לא נשמע שיחלוק בזה, וכמ"ש כ"ה שם דבידוע שכלו כ"ע מודו שהוא ש"ק ותו לא צריך לא סי' ולא שיהוי ואי אפשר שיהיו דבריהם דלא כמאן. עכ"ד בקיצור. הרי להדייא דאפילו בירושה הנוגעת ליורשי האשה הסכימו דעת רבותינו המגורשי' דבר שמואל (ר) הב לדעת הראב"ד דבגמר סי' כנד"ד סגי איברא שראיתי לב"ד שלפנינו זלה"ה שפקפקו בדברי הרבני' הנז' מדברי הר' גו"ר חא"ה כלל ד' סי' א' שמצא כתוב בתשוב' הרב מהרח"ט זלה"ה ששלמים וכן רבים ראשי אלפי ישראל עבדו עובדא בתק' טוליטולא לחשוב הל' יום שיהיו גמורי' אחר פטי' האם ולא סגי במה שיחיה בחיי האם ואחריה ל' כמנהג המגור'. וכן העיד הרב אליהו שכן היה המנהג קבוע ע"פ חכמי ומנהיגי הארץ ע"ש וסברא זו ודאי אינה בנמצא לשום פוסק לא בענין הירושה ולא בדיני אבילות ורוצח ויבום ועכ"ז רבים מראשי אלפי ישראל הבינו כן בדברי התק' ולא הוקשה בעיניהם איך יהיו דבריהם דלא כמאן, ביען שרוב התקנות הם היפך הדין שלזה היו צריכים לתקן שאם היו כפה"ד לא היו צריכים תקנה. אלא דמ"מ לענין מעשה פסקו כדבריהם ושו"מ הדבר מפור' להר' מהרסב"ד זלה"ה כדברי הרב אבי"ע זלה"ה וב"ד הנ"ל, ונדפסה בס' זכות אבות סי' קע"ח בשמו שכתב וז"ל התנה שאם תפטר וכו' והנוחה בן וכו' בכל סימניו בשערו וכו' ומת תוך שלשי' יום' כתב מהריב"ל ז"ל ח"ג סימן קי"ד דחשיב זש"ק ואינו חייב להחזיר ואוקי ממונא וכו'. דכל מאי דמצינן להעמיד ירושה דאורייתא מעמידין, וע"ש בדברי' טעמי' נכוחים למבין. ולפי שראיתי מחלוקת הפוס' בזה זה אומר בכה וזה אומר בזה רשמתי פס"ד זה בכאן כדי שלא ישתכח ממני. עכ"ד ז"ל וחתום שמו ומעתה אם זה אמרו בירושה הנוגעת ליורשי האשה כ"ש וק"ו לנד"ד דלו יהי אלא ספק אם נכללו בתקנ' גם שאר ירושות:

הא קי"ל כל ספק בתקנה העמידהו עד"ת וכ"ש עכשיו שמצינו שגם בירושת יורשי האשה עצמה דימו גמר סי' לשיהוי. באופן שהדבר פשוט דקטן זה שנגמרו שערו וצפרניו וחיה כמו ז"ך יום מ"מ נוחל ומנחיל:

ומעתה אחר שביארנו שהוא נוחל ומנחיל. נבוא לבאר שאר פרטי הצוואה ראשונה במ"ש ובמתנת הבן הקטן הנז' לשון ולא משום ירושה גרידא, יש להסתפק בו אם הוא דברי המצווה. או דברי הסופר שהוסיף מעצמו ואת"ל שהם דברי המצווה שידע דין זה מעצמו דל' ירושה אינו מועיל הו שהודיעוהו עודי הצוואה אכתי יש להסתפק אי סגי בלשון זה שכתבו, או צריך כל לשון ההפסקה שהצריך הרמב"ם בפי"ב מהל' זכייה והעתיקו ג"ך מר"ן בסי' רמ"ח סא"ב:

וכדי לברר זה צריכין אנו להביא לשון הש"ס בפי"ן דקכ"ט. דאיתא התם שלח ליה רב אחא וכו' לדברי ריב"ב נכסי לך ואחריך לפ' אם הוא ראוי ליורשו אין לב' במקום א' כלום שאין זה ל' מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין הפסק א"ל רבא והא אפסקה א"ל הוא סבר יש לה הפסק. ורחמנא אמר אין לה הפסק, והא דרב אחא ודאי הלכתא פסיקתא היא. דהא התם בש"ס איתא דעבד רבא עובדא כוותיה בההוא דאמר נכסי נכסי לך ואחריך לפ' והיה הרא' ראוי ליורשו וסבר רב עיליש למי' דקנה ב'. א"ל רבא דייני דחצצתא דייני הכי לאו היינו דשלח רב אחא וכו' אכסיף קרי עליה אני ה' בעתה אחישנה ע"ך ועיין להרמב"ם פ"ט מזכייה דין ו' ובפי"ב דין ב' ג' ד' ובדברי הראב"ד שם והרב המגיד, ועיין ג"ך בטור וב"י סי' רמ"ח, והעולה מדבריהם שדין זה דרב אחא מוסכם מהרי"ף והגאונים וכל הפוס' שכל לשון מתנה ליורש הוי כל' ירושה וירושה אין לה הפסק:

אלא שהקשו רבים על הא דרב אחא מההיא דתנו שקל שהביא מר"ן בסימן רנ"ג סי"ז. דאם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנים להם אלא שקל, ואם איתא דאין לה הפסק היאך ירשו אחרים תחתיהם והלא הכל הוא שלהם וראויים לתת להם כל צורכם:

ומכח קושייא זו הוצרכו הפוס' לחלק כדי לזווגם יחד ונאמרו ביישוב קושייא זו חמשה תירוצי':

והביא את כולם מר"ן בב"י בסי' רמ"ח ובסי' רנ"ג וצריכים אנו להביא את כולם ולברר דע' מר"ן ז"ל דאנן גרירי אבתריה באיזה מהם בחר לענין דינא:

והנה התירוץ הראשון הוא שתירץ הר"ן בשם ר"ש והסכים לו הרז"ה שרצה לחלק דדוקא באומר נכסי לך סתם הוא דאמרינן שכיון שהוא ראוי לירש אינו ל' מתנה אלא ל' ירושה ומשו"ה אין לה הפסק, הא אם אמר לו לשון מתנה בפי' אעפ"י שהוא ראוי ליורשו מתנה היא ויש לה הפסק, והיינו דקאמ' שאין זה לשון מתנ' אלא ל' ירושה, כלומר שאינו ל' מתנה: ותירוץ זה לא הסכימו עליו רק ג' הרועי' הללו שהם ר"ש והרז"ה והר"ן ולדידהו ודאי מ"ש בגמ' איהו סבר דיש לה הפסק וכו' ר"ל דרבא אותביה לר"ן דכיון דחזינן דאפסקה נימא דלמתנה גמו' איכווין ולא לירוש' שאין לה הפסק דאלו לירוש' איכווין לא היה יכול להפסיקה, וע"ז תירץ לו דלעולם לשם ירושה איכוין, אלא שהוא טעה בדבר וסבר דיכול להפסיקה ורחמנא אמר אין לה הפסק אבל אם ג"ד בפי' דלשם מתנ' הוא נותן מהני להפסיקה, כ"ז לדעת ג' הרועים הללו אך הרי"ף והגאונים חולקים בזה וס"ל דאפילו לשון מתנה בפירוש ליורש דינו כירושה ואין לה הפסק, ומפרשי ל' ורחמנא אמר אין לה הפסק כפשטה דבכל גוונא אין לה הפסק וכן היא דעת הרמב"ם דכוותיה פסק מר"ן בסתם בלי מחלוקת וכמו שהבין בדבריו ג"ך הרה"מ להדייא דבפ"ט מזכייה כתב ה"ה וז"ל ' יש מי שאומר דאפילו נתנם במתנ' בפי' למי שראוי ליורשו נוטלם משום ירוש', וי"א שאין זה אלא באומ' נכסי לך סתם, הא באומר נכסי נותנים לך אפילו ראוי ליורשו נוטלם משום מתנ', ויתבאר בפי"ב איזה חילוק יש בין האומר משום ירושה ללשון מתנ' ושם כת' המחבר בלי ראשון וכ"ך הראב"ד ז"ל כאן והוא דעת הגאונים ובפי"ב כתב וז"ל אם היה הרא' ראוי ליורשו אין לב' כלום מימרא דרב אחא וכו', ופירשו הגאוני' ז"ל שאעפ"י שנתן למי שראוי ליורשו בל' מתנה בפירוש דינו כירוש' ואל"ה וזהו דעתו ז"ל ויש מן האחרוני' חולקים כשיאמר ל' מתנ' בפי' לו' שיש לה הפסק עכ"ל הרי להדייא דדעת הרמב"ם כדעת הגאונים דאפי' ל' מתנה בפירוש ליורש הוי כל' ירושה ואין לה"פ וכ"ן ג"ך מדברי הטור ממה שהתחיל ברי"ס רמ"ח וכתב הנותן מתנ' וכו':

וסיים בה דאפי' ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה:

ודעת מר"ן ברור להדייא כדעת הרמב"ם שהרי בסי' רנ"ג ס"ו העתיק דבריו דפי"ב ככתבם בלי חולק, ועיין ג"ך להריב"ש בתשו' קס"ח ויבואו דבריו לקמן בע"ה ומזה יתבאר לך דמור"ם בסימן רנ"ג ס"ו חולק עם מר"ן שהרי מר"ן תפס לשון הרמב"ם ככתבו ולא הביא בו שום מחלוקת ולפי דברי ה"ה דעת הרמב"ם ברורה כדעת הגאונים ולקמן בע"ה נזדקק לדברי מור"ם על מה שלא הביא בלשונו וי"א כמנהגו ואיך שיהיה דע' מר"ן מיהת דקי"ל כוותיה ברור כמ"ש התירוץ הב' הביאו הר"ן ג"כ בלשונו שמעתיק הרב"י בשם הרא"מ דשאני ההיא דתנו שקל שלא זיכה לסם אלא שקל בכל שבוע וא"כ במה שזכו אין הכי נמי אין לה הפס' דאלו לא הספיקו ליטול שקל בכל שבוע ומתו, ירושה ממשמשת ובאה באותם שקלים שלא קיבלו ליורשיהם אמנם השאר לא זכו בו מעולם, ולכן ירשוהו אחרים תחתיהם ואין הכי נמי אלו אמר תנו נכסי לבני לא ירשו אחרים תחתיהם כלום:

ובתירוץ זה השני יש להסתפק בדעת מר"ן אם מסכים לו או לא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דממה שפסקו בסי' רנ"ג סי"ז אפשר לו' שהסכים ואפשר לו' שלא הסכים לו שם אלא בצירוף כטעם הה' שנזכיר לקמן והביאו הר' הסמ"ע שם בסי' הנז' סקל"ו ע"ש ואף שמדברי הרב הסמ"ע שם שכתב אי נמי וכו' משמע שכ"א מהתירוצים יש בו כדאי להפסיק הירושה מ"מ ממה שנוכיח לקמן בתירוץ ג' שלא סמך מר"ן על תירוץ אחד אם לא בהצטרף אחר עמו, איכא למי' דגם כאן על שניהם סמך כיון דעכ"פ תרוויהו איתנהו בהך דינא דסי' רנ"ג וכיון דאשכח תרוויהו בהך דינא הסכימ' דעתו לומר דנפסקת הירושה והגם דס"ס דעת מר"ן לא הוברר אם מתירוץ א' מהם פסק כן בסי' רנ"ג או משניהם יחד גם לא הוברר איזה מהם נכון בעיניו שעליו סמך:

ונ"מ לענין אם נאמר שתי' זה של הרא"מ לבדו הספיק לו ועליו סמך יפול ספק בנד"ז שכתוב בתוך הצוואה שבסוף ך' שנה או יזכה היורש או זרעו אלא דכד דייקינן נר' דזה אינו:

דשאני התם שלא הוריש להם כלום רק השקלים ושפיר אמרי' דבמה שהורישם אל"ה ובמה שלא הוריש' יזכו האחרים תחתיהם משא"ך הכא שפירש בפי' שהנכסים הנשארים אחר ההקדש נתונים נתונים המה לבן וכו' והוי כאומר תנו נכסי לבני דלכך תירוצא אין לאחריהם כלום ומ"ש בתוך הצוואה ולאחר גמר גמר הך' שנה אז יזכה בהם היורש וכו' אין הכוונה שלא יזכה רק עד אותו זמן שהרי כבר נתנם לו במש"מ שקונה לאח"מ והגע עצמך אם יצטרך להם תוך הך' שנה למזונ' וכיוצא האם נאמר דעדיין אין לו זכייה דהא ודאי לא מצית אמרת דא"כ מה נתן לו מעיקרא ואף את"ל שנתן לו אם יגיע לכלל ך' סו"ס המתנה מיהת מעיקרא איתה וא"כ לא דמי להך דלא הוריש כלום ועוד אי אמרי' דהזכייה אינה אלא עד ך' אכתי יש להסתפק אם דבריו קיומים בזה או לא שהרי אפי' בקנין בבריא כה"ג לא קנה דדמי לחפץ זה קנוי לך לאחר ל' יום דלא קנה כמ"ש סי' קצ"ה ס"ה ודבר שאינו מועיל בבריא בקנין לא יועיל בשמ"ר כמו שיתבאר לקמן דתרי קולי לא עבדינן, גם לא דמי זה להך דמור"ם סי' ר"ן ס"א דלי"א בתרא דבריו קיימים שמלבד שבדינים אלו נשאר לנו כלל זה כי מור"ם גופיה כתב בסוף סי' רנ"א דבכל מקום שהיא פלוגתא דרבוותא על המקבל להביא ראיה עוד זאת הרי הרב התשב"ץ ח"ג סי' קנ"ב פסק ע"ש וכ"ך הרב המבי"ן זלה"ה דהתם מיירי בלא זיכה הוא מעצמו ליורשים אלא שאמר להם שיתנו הם כו"ך לבניו או שיחלקו כפי רצונם אבל הכא לא הניח הדבר ליד האפוט' לתת לו רק הוא בעצמו שנתן, וכיון שנתן למי שראוי ליורשו ירושה אל"ה ובין אה נאמר שהזכיה היתה מיד אח"מ או עד ך' איכא למימר הכי כ"ש שנר' שמור"ם לא איירי התם בסי' ר"ן לשנין ירושה שאין לה הפסק דאם איהא הי"ל לקבוע דבריו הללו בסימן רמ"ח ועוד מלישנא דתנו שקל וכו' משמע דאיירי שאמר לאחרים והיינו אפוט' וכיוצא ועכ"ז להך תירוצא דהרא"מ ביארו בפי' דאנה"ן אם אמר תנו נכסי לבני אין לב' כלום:

כ"ז לא אצטריכנא ליה אלא אפי' לצד שנאמר שתירוץ זה של הרא"מ הסכים לו מר"ן לדינא אפי' בהיותו לבדו בלתי תירוץ אחר עמו וכ"ש לפי מה שכתבנו שלא סמך עליו לבדו ולו יהי אלא ספק מספקא לא מפקינן ממונא מהיורש וכמו שנביא לקמן משם הרב בית יהודה לענין כיוצא בזה שנסתפק בדעת מר"ן מהו דעתו והכניסו בכלל הספיקות לגבי היורש:

ושו"ר להריב"ש בתשו' הנ"ל שכתב להדיי' שגם בתירוץ זה נסתפק הרמב"ן שאף אם לא זכו הבנים בשאר הנכסים מכח צוואתו מ"מ כבר זכו בהם ע"ך בירושה דממילא וכיון שזכו אין לה"פ וא"כ כ"ש הוא לנד"ד דלאו ממילא קאתי אלא מדברי המצווה עצמו אלא שמצד שראה המצווה שהבן המקבל קטן המוטל בעריסה הוצרך למנות לו האפוט' שיעמידו הנכסים מאי דביני ביני שיגדל ויהיה ראוי לפקח על עצמו,) ולא כיון במינויים אלא לתועלתו לבל ישארו כנכסי רטושין וגם לבל ישלוט בנכסים בעודו קטן פחות מבן עשרים ויאבדם ולא לענין שלא יזכה בהם מעתה רק אחר הך'. וגם לא לענין שיזכה בהם הבא אחריו ודמי זה לשקלים ממש דאמרינן אין לאחרים בהם כלום. התירוץ הג' הביאו הר"ן ג"כ בשם אחרים. דשא"ה דשוינהו לנכסי ביד שליש ולא באו הנכסים ליד היורש מעולם ומשו"ה ועשה שליש מה שהושלש בידו אבל באומר הריני נותן נכסי לבני ואחריהם לפ' לא אמר כלום:

התירוץ הד' הוא מ"ש הרמב"ם בפי"ב ומר"ן בסימן רמ"ח סא"ב דיש חילוק בין ל' מתנה בפירוש לאומר ולא משום ירושה שאין לה הפסק אלא משום מתנה והרי הפסקתיה, דבכה"ג שהפסקה בפי' יש לה הפסק ובהכי מיירי בנייתא דתנו שקל אבל בלשון מתנה לחוד בלתי לשון הפסקה אין לה הפסק: והנה אמת שמדברי מר"ן בב"י שם בסי' רמ"ח ס"ט משמע ששני תירוצי' אלו דשלישות והפסקה אמת לענין דינא ואפי' בשם עצמו הביא תירוץ זה דשלישות ורצה להוכיח שניהם מדברי הרמב"ם עצמו דבמ"ש לפיכך אם נתן המעות ע"י שליש כיון לתירוץ הג' הנז' ובמ"ש או שאמר תנו שקל וכו' ולא משום ירוש' וכו' כיון לתירוץ הד' הנז', ושניהם אמת לענין דינא אלא שבקצר שם בס"ב ראינו לו ששינה לשון הרמב"ם שהעתיק בב"י דבב"י גריס או שאמר תנו ובקצר השמיט תיבת או וכלל כל הדברים בבבא אחת ע"ש ומדבריו בקצר מש' שחזר בו ממ"ש בב"י ששני התירוצי' אמת וסובר דאפי' בהשליש צריך לו' ולא משום ירוש' וכו' ועיין בסמ"ע שם סק"ז. שכתב להדייא דהרמב"ם ומר"ן לא סבירא להו הך תירוצא דשלישות. ומ"ש לפיכך וכו':

ה"ק כיון דמהני תנאו דמתנה תחי' ואמר לא משום ירושה אני נותן וכו': משו"ה אפילו לא אמר בלשון אל תתנו אלא בל' תנו:

אפי"ה כיון שאמר ולא משום ירוש' וכו':

ואמר שאחריהם יהיה הנשאר לפלוני דבריו קיימים ויש לה הפסק: איברא דראיתי להריב"ש בתשו' הנ"ל שכת' מעיקרא דבתירוץ זה דשלישות בחר הרמב"ן ושכן נר' ג"ך מדברי הרמב"ם וכ"ך הרשב"ש גם הוא סי' תרכ"א דאפילו הרמב"ם מודה דאם נתנו הנכסים ביד שליש יעשה שליש מה שהושלש בידו ומ"מ כיון שמצינו למר"ן בקצר שלא סמך על דין זה דשלישות ודאי דהכי נקיטינן:

ומזה הוכחתי להך דסימן רנ"ג סי"ז דלא סמך גם שם על טעם א' לחודיה דאי אפילו בתירוץ זה דשלישות שמפורש יוצא מדבריו בב"י שנכון בעיניו חזר בו בקצר כ"ש בהך שלא גילה דעתו כלל:

ועוד נר' דאפי' את"ל דלדע' מר"ן ג"ך תי' זה דשלישו' לחוד יספיק להפסיק ירוש' היפך מדבריו שבקצר מ"מ היינו שלישות כדין כל שלישות האמורה בפוסקים אבל מינוי האפוט' כי האי גוונא ודאי לא מיקרי שלישו' וחילוק זה מצאתיו ברור בדברי הרשב"ש בתשוב' הנ"ל שכתב וז"ל: אבל כאן רוב הירושה היתה קרקעות לא ניתנו ביד שליש:

ועוד שלא נתנו בשלישות אלא שמירת המפתחות כי היה צ"ל הרי המפתחות וכל מה שבארונות של מפתחות הללו יהיה בשלישות וכך השיב הרשב"א ז"ל ז"ל בתשוב' עכ"ד, הרי שהיה צריך למסור המפתחות ולומר שכל מה שבארונות ה"ה מושלשי' לענין כו"ך, וכאן לא היה ולא נברא כל זה כלל ואיך פשוט הוא דלא מיקרי שלישות כה"ג:

ושו"ר להרב בית יהודה ז"ל בח"ב סימן ק"א שהביא גם הוא דברי הרשב"ש הללו והסכים להם לענין דינא:

והוסיף לחלק בין אם באו ליד השליש אדעתא דהכי מעיקרא, ובין אם היו בידו בתורת פקדון מצד משו"מ ובעת מותו של המצווה ציוה שישארו ביד הנפקד לתת מהם כו"ך דכה"ג אין לה דין שלישות:

וממוצא דבריו הללו יש לי ללמוד דאפילו אם כבר שלח יד האפוט' בנכסים אח"מ המצווה לפני מיצוי הדין מצד צוואת המצווה, והאפוטרופו' מעיקרא לא היתה בדרך שלישות כנז"ל אלא דרך אפוטרו' כה"ג מצד שהבן קטן דודאי אינו כלום. דהא התם נמי היו בידו מעיקרא ובעת הצוואה גופה נמצאו תחת ידו) ואפי"ה כתב דלא מהני כיון שלא היתה השלישות כתקנה וא"ך ה"ה נמי אם שלח אח"ך כנז', דלא מהני תפיסתו לענין קי"ל כיון שלא היתה מעיקרא דרך שלישות:

וע"ע שם בתשו' הרב בית יהודה הנז' שכתב גם הוא דמר"ן בקצר משמע מדבריו דחזר בו מהך דינא דשלישות שכתב וז"ל, ועוד דהך דינא גופיה דשלישות אינו מוסכם והש"ע שהעתיק לשון הרמב"ם שם סימן רמ"ח סעיף ב' מוכח דלא ס"ל חילוק זה שהרי כתב וז"ל לפיכך אה נתן המעות ע"י שליש ואמר תנו שקל לבני בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנה להם והנשאר מהנכסים אח"מ יהיה לפ' אין נותנים להם אלא שקל אעפ"י שאינו מספיק להם ע"ך, הרי דאפי' ביד שליש בעי שיאמר ולא משום ירושה וכו'. וכ"ך הסמ"ע שם דהרמב"ם לא ס"ל כהר"ן ז"ל דמחלק חילו' זה יעו"ש באורך ומהתימא על הרשב"ש שכתב דדעת הרמב"ם דשליש שאני וראיתי במר"ן ז"ל ב"י שכתב דס"ל להרמב"ם ז"ל דשני התי' אמת וזהו שכתב לפיכך וכו': או שאמר תנו וכו' וכפי גירסא זו דגריס או, ניחא דברי הרשב"ש אבל לגירסת הש"ע דלא גריס או וכן נר' ג"ך מדברי הרה"מ ודאי דפליג על תירוץ הר"ן וכמ"ש הסמ"ע ולענין הלכה אין להוציא ממון מספק מיד היורש דנכסים בחזקת יורש עומדים וכעין מ"ש הריב"ש בתשו' שהביא הרב"י סוס"י רמ"ה לגבי כשנתן ליורש בפי' בלשון מתנה וכתב וז"ל וכיון שיש מחלוק בדבר אין להקדש בחלק ההוא כלום. שאין מוצי' מחזקת היורש על הספק כדי לתת להקדש דומייא דש"מ שהקדיש או חילק לעניים ועמד דסלקא בתיקו, ופסק הרמב"ם בפ"ט לפי שהנכסים בחזקתן. עכ"ד הר' בית יהודה זלה"ה, והוא ממש מ"ש לעיל:

ומעתה אחר שנתבאר דאפילו תירוץ זה דשלישות דקלסיה בב"י וכמה פוסקים ס"ל דמודה בו הרמב"ם עכ"ז לא סמך עליו לבדו בקצר ולא העלהו להלכה אלא מצד טעמו של הרמב"ם שצריך להפסיקה בפי' כ"ש הוא לתי' ב' שהביא הר"ן בשם הרא"ם דודאי לא סמך עליו אלא מצד שהיה עמו טעם אחר שנביא לקמן בשם מר"ן בסי' רנ"ג והביאו הסמ"ע שם וכמש"ל מינה נמי דגם הטע' ה"ה הנזכר בדברי כסמ"ע שנביא לקמן לא יספיק לו למר"ן בהיותו לבדו להפסיק הירוש' אם לא בהצטרף טעם אחר עמו משאר התירוצים הנ"ל התירוץ הה' הביאו מר"ן בב"י סי' רל"ג סל"ב ל"ג מסה"ט דיש חילוק בין אם הירוש' באה מכח הנותן לבאה מכח היורש המקבל דבבאה מכח היורש המקבל וכגון שיש לו בנים או אחים שהם יורשים אותו מן התורה בהא אמרי' דירושה אין לה הפסק ובבאה מכח האב הנותן וכגון שלא הניח המקבל לא בן ולא לא אח ויורשיו הם אחי אביו הנותן יש לה הפסק, ויכול להתנות שלא ירשו כיון דמכחו קא ירתי ולא מכח המקבל, וטעם זה הוא הטעם השני שהביא הסמ"ע שם סקל"ו בלשון אי נמי וכבר כתבנו לעיל שגם על תירוץ זה לא סמך הרב"י ז"ל בקצר אלא בהצטרף עמו הטעם האחר שהוא שלא זיכה להם כלום וכמו שהוכחנו למעלה:

והוזקקתי לזה לפי שנסתפקתי בנד"ז דאחי הנותן הם אחי המקבל עצמו אם נאמר דמכחו של המקבל ירתי ותו אין לה הפסק או מכח הנותן ירתי ויש לה הפסק אפי' בלשון מתנה לחוד בלתי לשון הפסק' והגם שפשוט מאד היה בעיני דמכח המקבל ירתי כיון שהנותן היורש העיקרי שהיה לו בעת מותו הוא אחיו הקטן הנז' והוא היורשו מן התורה ואחר מות הבן המקבל הנז' הוא שחוזרת נחלתו לאחיותיו מכחו ולא מכח הנותן, מ"מ הוצרכנו לבאר זה לענין שאפילו מי שירצה לומר דמכח הנותן ירתי אחיות סו"ס מר"ן לא ס"ל בקצר שט' זה לחוד יספיק להפסיק הירוש' בל' מתנ' גרידא אלא בהצטרף עמו טעם האחר שהביא הר"ן שהוא דשאני התם שלא זיכה להם כלום. ולו יהי אלא ספק בדעת מר"ן מספיקא לא מפקינן ממונא מהיורש המחזיק וכמ"ש הרב בית יהודה בכיוצא בזה ושו"ר למור"ם בריש סימן רמ"ח שמפרש כדעת מר"ן להדייא שאפילו אם גם הב' ראוי ליירש אין לב' כלום ומסתמיות דבריו משמע דבכל גוונא מיירי בין אם הירו' באה מכח המקבל או מכח הנותן וכן ביאר בדבריו להדייא הרב הסמ"ע ז"ל שם סק"ב שכתב וז"ל שהיה בן מכלל הבנים ר"ל אם יש לנותן בנים אין מי שראוי ליורשו כ"א בניו ואז אמרינן ירושה אין לה הפסק כשהמקבל היה בן וה"ה אם אין לנותן בנים אלא בנות או אחים אזי הבת או האח בשנתן להם אמרינן גבייהו דירושה אל"ה ומהאחריך לא איירי המחבר אם גם הוא ראוי ליורשו ומור"ם בא וחידש בהגהותיו מיד אחר זה והוא מדברי המ"מ ע"ש עכ"ל וע"ע להרב הש"ך סי' רנ"ג סקכ"ג שהעלה דלא כמ"ש בב"י ע"ש, וכיון שכן שלא נתבאר דעת מר"ן בקצר אם טעם זה לחוד יספיק לו. ומור"ם מפרש בדבריו כמ"ש ודאי דהכי נקיטינן וכ"ש לפי מ"ש דבגד"ז מכח המקבל ירתי ירתי וכמ"ש: באופן שכל אלו התירוצים אף שהביאם מר"ן בב"י וכמ"ש מ"מ לענין דינא לא סמך רק על תירוצו של הרמב"ם ז"ל שאין לירושה הפסק רק בשיאמר בפי' ולא משום ירושה שאין לה הפסק אלא משום מתנה והרי הפסקתיה וכמו שכת' בסי' רמ"ח ס"ב שמדבריו שם משמע דלשון זה דוקא הוא שמפסיקה: והנראה פשוט שכל לשון זה דנקט הרמב"ם ומר"ן בריש סעיף ב' אצטריך להו ולא סגי במקצתו להפסיק הירושה ואף שבסיפא דדינא דס"ב לא כתב רק לשון ולא משום ירושה והשמיט השאר ודאי דסמך על מ"ש בריש הסעיף הלכתא פסיקתא שאותו לשון בדוקא הוא שמפסיק הירושה ולא מיבעייא לגירסתו בב"י דגריס או דמשמ' תרתי אתא לאשמועי' דין שלישות ודין הפסקה דודאי על כרחך לומר דבדין הפסקה דנקט בסיפא חזר לדבריו שבראש הסעי', אלא שקיצר במה שכבר נתבאר ברישא דאל"ך הוו תרתי דסתרן ולא יצדק עליהם לשון לפיכך וכו' שכתב. אלא אפי' לגירסתו בקצר דלא גריס או דמשמ' דאתא לחדש שגם בשלישות בעי לשון הפסקה עכ"ל שדבריו דסיפא סובבים על מ"ש ברישא כי לא רצה לחדש בסיפא אלא שגם היכא דאיכא שלישות בעי' לשון הפסקה ולא סגי בשלישות לחוד שאם אתה אומר שרצה להודיענו ג"ך דהיכא דאיכא שלישות סגי בלשון ולא משום ירושה והוי כאלו איכא תרי טעמי גילוי מילתא דאינו לשון ירוש' וטעמא אחרינא גביה דשליש' לא יצדק על זה לשון לפיכך דל' לפיכך משמע דסיפא דומייא דרישא. ולפי הבנה זו לא הוייא סיפא דומייא דרישא דסיפא לדינא אחרינא נקטה להודיענו דהיכא דאיכא שלישות סגי בלשון ולא משום ירושה:

איברא דאכתי יש לדוחה לדחות ולו' דהתינח אם לא היה שינוי כלל בין רישא לסיפא. שפיר נימא דבדקדוק כתב לשון לפיכך. ברם השתא דסו"ס משונה סיפא מרישא מצד השלישות שנזכר בסיפא דוקא הרי לשון לפיכך מ"מ לא בא בדקדוק, וכיון שלא בא בדקדוק אין הכרח לו' כמ"ש דדילמא אתא לאשמועינן דבהצטרף השלישות לשון זה לחוד יספיק:

אלא דכד דייקי' נראה דזה אינו. דלצד שנא' דרבותא אתא לאשמועינן דאפי' ע"י השלישות דינא הכי שפיר יצדק ל' לפיכך כי אין בו סתירה לקודם לו אלא דרבותא אתא לאשמועינן משא"ך לצד שנאמר של' ולא משום ירושה יספיק בהדי שלישות. אין לו המשך מהקודם כלל וחלוק הוא מהקודם לו לגמרי כמעט סותר הקודם, ולא יצדק בה כלל ל' לפיכך ועוד אי אמרינן דלהכי אתא כל כי האי לא הי"ל למנ"ן לסתום אלא לפרש ולומר בד"א דליכא שלישות. אבל היכא דאיכא שלישות סגי בל' ולא משום ירושה הא ודאי כמ"ש שכל אותו הלשון צריך לו מר"ן גם בסיפא דאיכא שלישות אלא שקיצר וסמך על מה שביאר ברישא ושו"ר להריב"ש בתשוב' הנ"ל שהשואל רצה להבין דבר שמואל (לא) בדברי הרמב"ם דלא בעי הפסקה וסגי בשיאמר לא משום ירושה אלא משום מתנה והריב"ש ז"ל סתר דבריו וכתב דצורך גדול יש בלשון הפסקה כדי לגלות דעת הנותן שמה שאומר לא משום ירושה וכו' על ההפסקה הוא מיכוין שאם על כוונתו לבד היינו סומכים הרי כל האומר ואחריך כבר אנו רואים שכוונתו להפסיקה אלא שאין סומכין על הכוונה לבד אלא אם יפרש ויאמר לא משום ירוש' שאל"ה אלא משום מתנ' והרי הפסקתיה, וכיון שהריב"ש לא נחה דעתו לפרש פירוש הנ"ל, מי יוכל להרים ראש כנגדו: ובפרט לפי מ"ש הסמ"ע שם בס"ק ז' והרב בית יהודה בתשו' הנ"ל דלגירסתו בקצר דלא גריס או ופירש דבריהם לענין לפיכך ע"ש. דודאי תו ליכא לספוקי וממוצא דבר אתה למד לנדו"ד שכתב ולא משום ירושה גרידא דודאי לשון זה אין בו ממש כלל לדעת הרמב"ן ומר"ן דקי"ל כוותיה:

וע"ע להרב מהרמא"ל בתשובה קי"ד שגם הוא סובר כדעת הרמב"ם דצריך כל ל' הפסקה. שנשאל הרב בראובן שהיתה לו בת נשואה ובן קטן וציוה מח' מיתה לתת לבנו כל הנכסים בתנאי שלא ימכור לא הוא ולא זרעו: ואם יפטר בלתי זרע יהיו נכסיו לבתו זולת המולקי"ש שיהיו להקדש. והשיב הרב ז"ל שלשון מתנה ליורש הוי לשון ירוש' ואין לה הפסק וכדעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם והרשב"א סימן אלף ל"ד בש"מ והרמב"ן סי' מ"ו ואין להקשות כלום והביא ראיה ג"ך מדברי הריב"ש בתשובה הנ"ל שאפילו גבי הקדש לא זכה אחריך גבי יורש שניתן לו בלשון מתנ' וע"ש שהאריך קצת בדיני הקדש. ולסוף העלה שכל הל' שכתב הרמב"ם מענין ההפסקה יש בו צורך גדול ואם לא נכתב אין לאחריך כלום והראשון זכה מכח ירושה וירוש' אל"ה, וע"ע בתשו' להרב מהר"ר בצלאל בתשו' סי' ל"ג שכתב גם הוא כן ועי' ב"ח שגם הוא מפו' בדבריו להדייא שדעת הרמב"ם ברור' כמ"ש ודלא כהרשב"ם והרז"ה וע"ע להרב מהריט"ץ סימן פ"ו שכת' גם הוא שכן היא דע' הרמב"ם ושכל הל' צריך וע"ע להרשב"ש בתשוב' סימן תרכ"א במי שציוה ונתן במתנה לבן אחיו ושאם ימות יהיה הכל להקדש ואין לשום יורש שום ירושה כלל והרי הפסקתיה הפסקה גמו' ואחר שפלפל הרב בדברי הפוסק' והעלה כדעת הרמב"ם שצריך לו' בפי' ולא משום ירוש' שאל"ה אלא משום מתנה והרי הפסקתיה. שוב כתב וז"ל ואי משום דאמדינן דעתו שזו היא כוונתו לא אמרינן בכאן אומדן דעת לתקן דבריו, כי כ"ע שלא פירש לא משום ירוש' אני נותן וכו' אין לה הפסק כלל בשום צד וענין:

שכך אמרו הוא סבר שהיה כח בידו להפסיקה מסתמא, ורח"א אין ל"הפ שאין בידו כח לעקור נחלה דאורייתא עד שיאמר בפירוש לא משום ירוש' אני נותן שאל"ה וכו' שבזה הוי כאלו אמר שיודע אני שאין הפסק לירוש' אלא לשון מתנ' והרי הפסקתיה כלומר והרי והרי במתנ' שאני נותן לזה הראשון הפסקתיה לאותה מתנ' מעל יורשה שיהיו כל נכסי אחריו לפ' ולא ליורשיו אבל בלשון מתנה או ירושה בסתם אין כח למוריש כלל לעקור כ"ש שבלשון זה שכת' הפסקה גמו' הוא עקר ירושה דאורייתא בפי' שלא אמר כלום דירושה אל"ה, ואדרבא יותר יש הפסק בזה מאומרם סתם הוא סבר יש לה הפסק שהרי כאן כשאמר בפי' והרי הפסקתיה הפסקה גמורה דמי למי שאומר לא ירש שמעון אלא ראובן דלא אמר כלום, וע"ש שהאריך קצת בפרט זה א"ץ להעתיק כל דבריו:

ומפירוש הדברים שפיר' ל' זה דנקט הרמב"ם מוכח להדייא שכל הלשון כולו צריך:

שבמה שיאמר ולא משום ירושה שאל"ה אני נותן אלא משום מתנה, מורה שיודע שאין הפסק לירושה אלא בלשון מתנה ובע"ש והרי הפסקתיה מורה שמפסיקה במתנ' זו מיורשי הרא' וא"ך בנד"ד שלא אמר אלא ולא משום ירושה לא אמר כלום. ואפילו אם המצא ימצא מי שיסבור בדברי הרמב"ם דלשון והרי הפסקתיה אין בו צורך:

מ"מ שאר הלשון כולו צריך. אבל ל' זה האמור בצוואה זו ודאי לא יועיל. שהרי התכלית שהוא אלא בל' מתנ' שבו עקר הירושה מהראוי לא נכתב ואכתי לא ידעינן כוונת המצווה בזה אם רוצה להפסיק בלשון זה או שרצה לתת בלשון מתנ' ולא בל' ירושה, וא"ך אכתי נימא כל לשון מתנ' ליורש כל' ירושה והוו תרתי דסתרן:

גם בסי' ק"ץ נשאל הרשב"ש באשה שנתנה לג' בנותיה מתנ' מהיום ולאח"מ ע"מ שלא תוכל אחת מהם למכור וליתן ולמשכן, ואם עברה יהיה חלקה להקדש וכן אם מתה בלתי זרע יהיה חלקה לאחותה, ואם כולם לא יהיה להם זרע יהיה הכל להקדש והעלה הרב שהתנאים בטלים והבנו' זוכות מכח ירוש' שאל"ה שהוא הלכתא פסיקתא מהגאונים והרי"ף והרמב"ן בפ' מי שמת גבי עובדא דאיסור גיורא והרמב"ם פי"ב מהל' זכייה ולא חלקו בזה אלא ר"ש והרז"ה שסוברי' דל' מתנ' בפירו' אינו ל' ירוש':

והרשב"א כתב בתשוב' שאינו רוצה להכניס ראשו בין הרים גדולים והניח הדבר לכל ב"ד וב"ד לדון כפי הכרעתו וכיון דהריב"ש הכריע כדעת הגאונים הכי נקיטינן וע"ש ג"ך שגם הוא כתב שאין הפרש בין הקדש לדבר אחר כמ"ש הריב"ש ושכ"ך הרשב"א בתשוב' וחלקו עליו קצת ועמדו דבריו לפני רבני צרפת והודו לדבריו, ומ"ש הרמב"ם דבריא שנתן וכו' אין לב' אלא מה ששייר ראשון זהו במתנ' במעכשיו אבל מהיום ולאח"מ לא ומייתי לה בפ' י"ג מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה וכו' וכיון שהיא כמש"מ ואינה נגמרת אלא לאח"מ אינה כמתנת בריא שהוא מעכשיו וכ"ך הרמב"ם פי"ב מהל' זכייה דמתנת דברים אלו שאפילו הגוף אינו זוכה בו אלא לאח"מ וכיון שכן ה"ה כמש"מ שהיא כירושה וירושה אל"ה ואפילו אם כתוב בה שתחזור המתנ' מעכשיו כל שהוא זוכה משום ירוש' אין מעכשיו כלום: וכמ"ש הרשב"א בתשו' עכל"ה:

ודעת הרשב"ש בתשו' זו אפשר שהיא דעת מר"ן בסי' רמ"ח דאפי' במעכשיו אינו כלום גבי ש"מ שהרי בדין ואחריך לגבי מי שאינו ראוי ליורשו, דקי"ל דאם מכר הא' מה שעשה עשוי, מבואר בפי' בס"ו דהיינו טעמא משום דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אבל אם אמר בפי' מעכשיו או מהיום אפי' מכר הא' השני מוציא מיד הלקוחות ובדין ירושה שאין לה הפסק לא ג"ד שם בקצר כלל אך בב"י שם בתחי' הסימן מחו' א' הביא השני תשובות של הרשב"א שהביא מור"ם במפה וממה שנטפל לבאר דין זה בקצר גבי מי שאינו ראוי ליורשו ולא ביארו גבי יורש לענין ירושה שאל"ה הוכחה רבתי שהוא ז"ל ס"ל דאפי' במעכשיו אין הירושה נפסקת. ושו"ר שכן הכריח ג"כ הרב בית יהודה ז"ל בסי' ק"א בדעת מר"ן דסימן רמ"ה וכתב דאף דמור"ם הביא ב' הסברות והכריע כי"א קמא, מר"ן מיהת אין כן דעתו ואף דסו"ס לא בירר דעתו בקצר ומור"ם גילה דעתו, מ"מ יהיה הדבר ספק כיון שיש הוכחה שאין כן דעת מר"ן ואין מוציאין מחזקת היורש כדין כל ספק דעלמא, כמ"ש הריב"ש בתשוב' שהעתיק הב"י סוס"י רמ"ח מחו' ה' ע"ש:

וע"ע להרב מהריב"ל ח"ב סימן ל"ה שכתב גם הוא כדעת הרשב"ש בתשו' זו להדייא ע"ש, ועי' ג"ך להרב מהרימ"ט סי' ו' וסי' ע"ד מדינים אלו, ושם כת' דלדעת הרמב"ם ז"ל בש"מ אפילו אם אמר ואחריך מעכשיו לפ' אם הא' ראוי ליורשו ירוש' אל"ה ושם בתשו' ו' ובסוף סי' ע"ד ביאר הר' דאפי' במתנ' בריא והוא בנו ואין שום יורש אלא הוא שאחר מיתת המוריש שוב אין ירוש' פוסקת מזרעו ע"י שום תנאי כלל משום שהוא מתנ' עמש"ב ולא אמר רשב"ם דלשון מתנה מהני אלא כשנתן לבן בין הבנים יתר על חלקו דאותו יתרון אי לאו דיהביה ניהליה במתנה היה שוה לאחיו. עכשיו נוטלו משום מתנה ועוקרו מסתם ירוש'. אבל לנותן לבנו שהוא היורש הגמור שיש לו ואין אחר עמו אע"פ שנתן לו במתנ' עדיין כח ירושתו בהם קיימא וכשימות ממשמשת ובאה לו וזוכה בה משום ירוש' ואין לשון מתנ' עוקר כח ירושתו ואפי' כי עקריה בהדייא לירוש' של תורה לא מיעקרא דע"ך נחלה ממשמשת ובאה לו ואין התנאי מועיל בה וכו' וע"ש שהאריך בפרט זה ומינה דה"ה לנדו"ד שלא היה למאיר הנז' שום יורש כלל זולתי אחיו הקטן הנז' דודאי אמרינן הכי ולא נשאר לאחריך כלום וכמו שביאר שם הרב להדייא ע"ש:

מעתה נבוא לביאור דברי מור"ם ז"ל במה שהגיה בסימן רמ"ח ס"ב וז"ל, ועיין בסימן רנ"ג ס"ו ובסימן רנ"ג ס"ו כתב וז"ל ואם פי' בהדייא שנתן במתנ' אפי' ראוי ליורשו אינו אלא ל' מתנ' וע"ל סי' רמ"ח סא"ב עכ"ל והוא ממש כדעת האחרוני' שהביא הרב המגיד שסוברים דבל' מתנה יש לה הפסק, ואין כן דעת מר"ן וכמש"ל ועם שאין אנו צריכים לטרוח לברר לברר בזה דעת מור"ם כי כבר ביררנו דעת מר"ן דקי"ל כוותיה דס"ל כדע' הגאונים דאפי' בלשון מתנה בפי' אין לירוש' הפסק. מ"מ מצד שראינו למור"ם שלא כתב לשונו זה בל' מחלוקת חובה עלינו לתת לב להבין דבריו דאם כוונתו לחלוק בזה על דברי מר"ן וכמ"ש הרב מהר"ש צרור בחוט המשולש סי' ב':

הול"ל וי"א כמנהגו ואיך כתב דבריו בסתם כאלו סברות אלו מוסכמים ועוד אם כוונתו לחלוק הי"ל לקבוע דבריו הללו בסימן רמ"ח כי שם הוא מקומו. דהתם הוא דאיירי מדין הפסקה ולמה קבע דבריו כאן בסי' רנ"ג ואמת שראיתי לקצת מהב"ד שלפנינו שכתבו דממ"ש לשון מתנ' בהדייא כוונתו על ל' הפסקה שנזכר בסי' רמ"ח ומ"מ אינו מוכרח דלשון מתנ' להדייא דנקט ואמר גם על ל' מתנ' בלא הפסקה, וכגון שאמר בפירו' נכסי נתונים לך ולאפוקי אם אמר נכסי סתם וא"ך היינו הרשב"א והרז"ה והר"ן ועוד אם איתא שכן דעתו דלענין ל' הפסקה שכתב הרמב"ם הוא דאתא, אין הל' מדוקדק כ"כ דמוכרחים אנו לו' שכוונתו לו' דלא אמרינן ירושה אל"ה אלא בלשונות אלו דמשתמעי לתרי אנפי כגון נכסיך למאן וכו':

מכלל דבלשון מתנ' מיהת יודה דיש לה הפסק, וא"ך איך מציין לסי' רמ"ח והלא בסימן רמ"ח משמע להדייא דלשון מתנ' אין בו מועיל ואפילו בשלישות לא סגי עד שיאמר כל הלשון דנקט הרמב"ם, ויותר יקשה בדברי הלבוש ז"ל שבסי' רמ"ח העתיק ל' הרמב"ם כמו שכתב מר"ן וסיים בה הגה זו שהגיה מור"ם ז"ל בדקדוק ולא ירדנו לסו"ד בזה שאם הם דברי האחרונים שהביא הרה"מ ז"ל הרי הם חלוקים עם דעת הרמב"ם שהביא גם הוא ואיך כללם יחד ואם רוצה לו' שסברות אלו מוסכמים הרי אינם מוסכמים וראיתי להרב מהר"ש צרור בתשו' הנ"ל שהשוה דעת הלבוש לדעת מור"ם ולדעתו שניהם חולקים בזה על דע' מר"ן:

וסברי מרנן כדע' הר"ש והרז"ה הנ"ל ובאמת זוהי שקשה דבשלמא מור"ם אפשר לו' שחולק עם מר"ן עם שמלשונו אינו נר' שחולק אך הלבוש שכתב לשון מר"ן בדקדוק בסי' רמ"ח כמו שכתב הרמב"ם ז"ל איך נאמר שחולק: ועוד אם הוא חולק איך לא הביא דעת החולקים שם וגם כאן איך כתב לישנא דמשתמע דאינו חולק וראיתי עוד להרב מוהרפ"ת זלה"ה בתשובותיו סימן קע"ג וסימן תקצ"ו שאחר שביאר דעת מר"ן ז"ל מדברי הרה"מ דלא סגי בלשון מתנה לחוד ובעינן לשון ההפסקה שהזכיר הרמב"ם בסי' רמ"ח: שוב אחר זה נדחק מדברי מור"ם ופירש שמור"ם ז"ל אינו חולק עם מר"ן בזה אלא שרצה לומר דמ"ש הרמב"ם שצ"ל ולא משום ירושה וכו' לאו דוקא אלא ה"ה אם היה ל' מתנה להדייא מפסיק הירושה וסיים שכיון שמור"ם הכריע כן בדברי מר"ן כוותיה נקיטינן עכ"ד בקיצור ונלאיתי למצוא לו חבר שיוכל לפרש זה בלשון הרמב"ם ולא מצאתי ולא ראיתי לשום פוסק דאשתמיט לפרושי כן בלשון הרמב"ם שא"ך דעתו איך יטריח עצמו לכתוב כל אותו הלשון ללא צורך והלא לפי"ז אין חילוק כלל בין דעתו לדעת רשב"ם והרז"ה והר"ן ומה לו לטרוח בכל אותו הל' בכדי ובקיצור יאמר של' מתנ' מפו' יספיק ועוד איך לא נשמט שום פוסק לכלול דע' הרמב"ם עם דע' ג' הרועים ומי לנו גדול מהרה"מ שהוא נאמן ביתו של הרמב"ם זלה"ה וביאר בפי' שדעתו כדעת הגאונים דאפי' לשון מתנה בפי' לא יועיל, וראיתי להרב הסמ"ע בסי' רמ"ח סק"ג שסיים וז"ל וכל זה מיירי באופן דלא נוכל לומר דלאפוט' כיוון כגון ששייר מקצת או שפי' בפי' שלמתנה גמורה כוונתו או באחד משאר דברים שנתבארו בסימן רמ"ו ס"ו עכ"ל משמע מלשונו דלא אמרינן דבראוי ליורשו זוכה משום ירושה ואין לאחריך כלום אפילו הקדיש דירושה אל"ה אלא בלשון מתנה שפירש בו להדייא שלמתנה גמורה כוונתו או שאר דרכים שזכר בסי' רמ"ו אבל אם לא היה הדבר בא' מהאופנים הללו לא זכה היורש בנכסי' הללו ונימא דלאפוט' כיוון אביו במתנ' זו ולא משום ירוש' דגם אפוט' מיקרייא מתנ' וכמ"ש הפוס' ומזה נלע"ד לומר דגם מור"ם בסי' רנ"ג ס"ו לזה כיוון ואינו חולק עם מר"ן כמ"ש הרב מהריט"ץ ז"ל וגם לא בא להכריע בדברי הרמב"ם ומר"ן דל"ד קאמר כמ"ש הרב מוהרפ"ת זלה"ה בשני תשובותיו הנ"ל אלא לענין אפוט' דוקא הוא דנחית והוא דבסי' רמ"ו מבו' בדברי מר"ן דהכותב נכסיו לאחד מבניו לא נשאר אלא אפוטורופ' ומבואר בב"י שם ובסמ"ע בפו"ד שהוקשה לפוס' מהך דהכותב נכסיו לאחר אם הוא ראוי ליורשו נוטלם משום ירושה והוצרכו לחלק בזה לכל מר כדאית ליה ע"ש, ומהרי"ל הביאו הרב"י שם בסי' רנ"ג הקשה ע"ד הטור מהגמ' דמשמע מינה דכל ל' דמשתמע לתרי אנפי דרשינן לטובת המקבל וקנה ואיך אמר דבבן בין הבנים לא קנה ומשו"ה כתב דהטור שגג בהוראה זו ומור"ם בד"מ יישב דברי הטור דהטור אין דעתו כרשב"ם ואין רצונו לחלק בלשונו' אלו דמשתמע לתרי אנפי לענין בו בין הבנים כלל בין להרמב"ם בין לשאר פוסקים מדבריו משמע דאפי' בלשון מתנה להדייא כגון נכסי נתונים לך לא יועיל בבן בין הבנים לענין אפוטרופוס אלא באחד מהאופנים שנזכרו בסימן רמ"ו דוקא. ולכן כלפי קושיות מהרי"ל הוצרך לכתוב במפ"ה דאף דלשונות אלו דמשתמעי לתרי אנפי מועילים לענין אפוטרו' בשאר יורשים לא תידוק מינה דדוקא לשונות אלו הוא דמעלו. אבל לשון מתנה להדייא לא יועיל ואכתי נימא דאפי' בשאר יורשים לשם אפוטרופוס כיון שהוא מתנה גם הוא וצריך שיהיה אחד מהאופנים שנזכרו בסי' רמ"ה אלא גם הוא מועיל בשאר יורשי' וקנה וכל לשון מתנה הוי כל' ירושה ואל"ה ולא יצא מכלל זר רק בן בין הבנים דביה דוקא אפילו ל' מתנה לא מהני אלא צריך לבאר שמקנה לו הק"ג או בשאר אופנים שנזכרו בסי' רמ"ו אבל שאר יורשים מהני בהו לשון לשון מתנה לענין אפוטרו' וקנה:

ואתאן לההיא דסי' רמ"ח דכל לשון מתנ' ליורש הוי כלשון ירושה ואל"ה, ואין הפסק אלא בלשון ההפסקה, והוא מה שציין לסימן רמ"ח ועיין בב"י ובד"מ שם ובסמ"ע בפו"ד ומשם תוכיח כמ"ש דלא איירי כלל בזה לענין מחלוקת הרמב"ם ורשב"ם וסיעתיה אלא לענין זה דאפוט' דוקא:

עוד יש להריע כח המתנה הנ"ל מצד שלא זיכה לקטן ע"י אחר כמבואר בסי' רל"ה ורמ"ג סט"ו י"ט ע"ש דהגם שדברי שמ"ר ככתו' וכמסו"ד היינו במידי דבבריא מהני קנין אבל אם בבריא ל"מ בקנין גם בש"מ לא אמרי' דדבריו ככתו' וכמסו"ד, ועיין מהרימ"ט סי' כ"ב דיליף לה מההיא דפ' מי שמת יאכל פלוני פירות דקל זה, ידור פ' בבית זו לא זכה, ופריך שם למימרא דמילתא דאיתא בבריא איתא בש"מ, ודליתא בבריא ליתא בש"מ, והא הלואתו אף דליתא בבריא איתא בש"מ ומשני הא נמי איתא בבריא במע"ג א"ן הואיל ויורש יורשה דמ"מ בעינן שיהיה שום ענין שיוכל להיות בבריא אבל מילתא דליתה בבריא ליתה ג"ך בש"מ, ועיין ל"ה הכנה"ג סימן רכ"ג הגב"י אות פ"א דתרי קולי לא עבדינן, ועוד לו בספ' בעי חיי ח"ב קפ"ו [ע"ך נמצא כתוב והניח פה מקום חלק שיעור שני דפים אחרים. כנראה שבדעתו היה להוסיף להעתיק עוד, ולא איסתייעא מילתא:

הקטן מרדכי נכדו יש"ץ:

תוכן העניינים

שות דבר שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה